ברוכים הבאים לחיים האמיתיים

זוכרת מתי חשבת בפעם הראשונה על מציאות כלשהי כעל מורכבת, לא קלה לעיכול או מעורבבת – טוב עם רע? הציבי שם את הסמן, כי זה היה תחילת תהליך ההתבגרות שלך. | אם לילדים הכל ברור, שחור או לבן, טוב או רע – מבוגרים מבינים שזה לא בדיוק ככה. ומתבגרים? מה קורה להם? איך הם מתחילים לגלות את העולם האמיתי, ומה אנחנו יכולים לעשות כשהמציאות האפורה ומלאת הגוונים מאיימת עליהם? | מסתכלים לחיים בלבן של העיניים

זוכרות את הפרסומת הנאיבית ההיא של 'לישון כמו תינוק'? מישהו מציע לך מזרן איכותי ומוסיף לידו תמונה של תינוק בלונדיני בעיניים עצומות ופה מדושן עונג, שקוע בשינה עמוקה-עמוקה.
את כמעט מתפתה להחליף את המזרן שלך, אבל האיש שלך מזכיר לך גם את חשבון הבנק וגם את העובדה הבסיסית: תינוק מהגיל של הפרסומת מתעורר לפחות פעם בשעתיים. גם את רוצה?
לא. עד שאת נרדמת, את רוצה להישאר בתנומה עמוקה שלוש שעות לפחות. אבל… אולי בכל זאת המזרן הוא שיעשה את ההבדל? כי על המזרן בן העשרים את ישנה כמו… כמו מבוגרת.
לא נרדמת מרוב הדאגות לשוקי, לא מצליחה להרפות בגלל העוול שעשו לשרית, חולמת חלומות מלאי רודפנות בגלל הסיפור שאסתר סיפרה עליו היום בעבודה.
והתינוק? הוא ישן כמו תינוק. אולי הוא מתעורר פעם בשעתיים כי הוא רוצה שוב חלב חם ומתוק, ואולי כואבת לו הבטן, ואמא תערסל אותו, תשיר לו שיר ותנדנד לו את העריסה.
אולי הוא מתעורר, אבל העולם שלו מלא בגן עדן: אין לו דאגות, הוא לא שמע על העוולות ואסתר שמספרת סיפורי אימה לא מתקרבת אליו.
לא המזרן הוא שמספק את המרחב החלומי הזה. אלו עובדות הרבה יותר מורכבות, וטוב שהאיש שלך הזכיר לך, אחרת היית מסתכנת בלחץ נוסף מחמת האלפים שירדו בתשלומים בכל עשרה בחודש, רק כי קנית מזרן מפתה שאין בו ממש.
מתי מתרחש התהליך הזה, שבו מפסיקים לישון? איזו הכנה נפשית מקבלים לקראתו? ובכלל, יום אחד נחזור לישון כמו תינוק?
קיבצתי בנות עשרים ומעלה, אלו שדופקות על השערים של החיים, מנסות להיכנס לים או לתיבה, ושאלתי אותן מתי היה הרגע הזה שבו הן גילו שהעולם הוא לא גלידה בטעם מסטיק עם סוכריות צבעוניות. התשובות שלהן קצת הכמירו לב, אולי מזכירות לכל אחת את הרגע של עצמה.

רגע של מציאות
אסתי מספרת: "כשהייתי בכיתה י"א, ארגון החסד של השכונה שלח אותי לבית של ילדה שנכוותה בפנים. היא הלכה ושקעה בדיכאון בגלל ההבנה שהפנים שלה לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו, ואם לא די בכך – היא לא יכלה לצאת מהבית בגלל חשש מזיהום.
"באתי, נערת סמינר עליזה ושמחה עם שקית מלאה הפתעות והפעלות, ופגשתי ילדה בכיתה ג' שלא הסכימה לסובב את הראש שלה אלי. לא עזרה המוזיקה שהפעלתי, לא הבלונים שניפחתי. כלום. היא ישבה דוממת. זה… זה שבר לי את הלב.
"יצאתי משם אחרת לחלוטין. לא העזתי לספר לאמא שלי, כי פחדתי שהיא תאסור עלי להמשיך להתנדב, ולא רציתי לעזוב את הילדה הזו ככה. כך יצא ששמרתי גם על אמא שלי.
"המראה של הילדה, ובעיקר – העצב העצום שהיה בחדר, גרמו לי לסיוטי לילה. ככל שהמשכתי להתנדב, והיא המשיכה לשתוק, הלכתי ונדבקתי בעצב שלה.
"היום אני מבינה שזה לא ממש היה העצב שלה, אלא ההבנה הנוראה הזו של נערה בת שש עשרה, שהיא לא יכולה להציל את העולם, ויהיו בו סבל, כאב, דיכאון ושבר ש… גדולים מהיכולת שלי לרפא. וזו הבנה כואבת".
תקשיבו למלכי: "הייתי בכיתה ח' כשאני ושלוש חברות פטפטנו מתחת לבניין. אחת החברות שכבר הייתה בכיתה ט', סיפרה לתומה: 'וואי, מלכי, מסכנה אמא שלך איך שהיא לא משתלטת בשיעור'.
"אני זוכרת את ההלם, שנייה של שתיקה שאחריה הסתערתי עליה מילולית, להוכיח לה באותות ובמופתים שזה לא נכון, שאין סיכוי…
"על כל מה שאמרתי היא הגיבה באדישות, זה לא ממש הזיז לה. מבחינתה זה היה דיון תאורטי. אצלי זה לא היה דיון תאורטי בכלל, זו הייתה מכה, די אכזרית לחלום שטיפחתי ושמר עלי בצמר גפן – החלום שאמא שלי היא כל יכולה.
"אני זוכרת את הבכי ההמום, הפצוע. מולה. ואת ההבנה שחלחלה לי: לאמא שלי יש חסרונות. היא לא מלאך ולפעמים היא לא משתלטת, ואולי נשברת מבפנים.
"מה שהיה כואב יותר – שבפנים-בפנים ידעתי שמה שאותה חברה אמרה, הוא נכון. היא לא מדמיינת. והכמיהה הזו שלי להישען על אמא כי היא הרי גיבורת על, זו לא כמיהה מדויקת, ואולי… אולי אני צריכה קצת לשמור עליה, גם היא פגיעה. זה היה עצוב".
אצל מירי הגילוי היה מאוחר יותר: "זוכרת את החורף הראשון אחרי החתונה. יצאתי עם כרטיס האשראי שלי, כמו כל שנה, לחפש בגדים מפנקים לחורף, ומגפיים תואמים, וצעיף, ועוד מעיל – בהתאם לאופנה.
"גיהצתי וגיהצתי וחיכיתי שבעלי הצעיר ישמח בשלל, אבל הוא החוויר ושאל מאיפה… מאיפה חשבתי שנשלם. ופתאום, זה היה כל כך פתאומי! הבנתי שכרטיס האשראי שלי הוא לא כרטיס האשראי של אמא שלי, וש… אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי כל מה שבא לי. מקסימום סריג מאיזה בזאר, אחד, לחורף שלם.
"ולא, לא כדאי להעביר כל שנה את המלתחה הקודמת לגמ"ח. עד עכשיו כשאני נזכרת ברגע הזה קשה לי לנשום עמוק".

ארץ החווילה
כשמנסים לדמיין איך נראה גן עדן, עם הנהר שיש לו ארבעה ראשים, עם זהב טוב, ובדולח ושוהם, וגיחון ופרת וחידקל, ועצים טובים למאכל –
מנסים לדמיין עולם שהכל בו טוב, מוגן, שמור ועטוף ומחובק באמאבא שכל כולם למען התינוק הזה, ש- כן, יש לו בעיות משלו כמו כאבי בטן ובקבוק שלא מגיע בשנייה הנכונה, אבל הסך הכללי הוא בסדר. כל הטוב בפנים, כל הרע בחוץ.
דוד בנאי, פסיכולוג קליני, מתאר בהרצאה שלו את העולם הפנימי של הילד: לילד יש תפיסה חד שכבתית. הוא נמצא שם. עולם המבוגרים שנמצא מחוצה לו הוא השכבה השנייה. 'המבוגרים' הם דבר גדול כזה שמקיף אותו, שומר עליו, מגן ומאפשר לו לא לשמור על עצמו.
כשילד פטור מהמשימה לשמור על עצמו, הוא מרגיש ביטחון, ואז הוא יכול להתפתח: להתבטא, להסתקרן, להחצין את עצמו, לחפש. ככה האישיות נבנית באווירה של גן עדן. הילד לא יודע שהוא חי בגן עדן, כי הוא לא יודע שיש גיהינום.
העולם שמחוץ לגן עדן, עולם המבוגרים, הוא עולם… שהוא לא גן עדן. יש בו מוות. יש בו ניצול. צריך לשמור כל הזמן שלא יגנבו אותנו, שלא ישדדו. צריך לנעול את הדלת, צריך להיזהר. צריך לחשוד. לסרוק. אורכות הרבה שנים עד שהילד 'יקבל מכה' ויבין שהחיים הם לא גן עדן.
ואולי להיות ילד זה לא עניין של גיל, אלא של תמימות נפשית. הרגע שהיא נפגמת, הרגע הזה שבו אנחנו מבינים שיש כאב בעולם, הוא רגע או אולי נכון יותר לומר תקופה, קשה.
הילה טאובר, מטפלת זוגית ומשפחתית ומדריכת הורים MA, מרחיבה על כך:
"גיל ההתבגרות הוא גיל מעבר. גיל שבו הילד הופך למבוגר. כחלק מהתהליך הזה הוא מתחיל לאט לאט לצאת החוצה 'אל העולם האמיתי', גם מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה רגשית.
"בגיל ההתבגרות הוא פונה החוצה להתבוננות וללמידה מחדש. הראייה של שחור ולבן המאפיינת את גיל הצעיר יותר מתחילה להתפתח לחשיבה מורכבת יותר הרואה את הסיטואציה מנקודות מבט שונות".
אם פעם, לילד, הטוב היה בפנים והרע – בחוץ, עכשיו הכל מתערבב. נקודות המבט נהיות עשירות יותר אבל גם מורכבות. איך אמרה מלכי? אמא שלי לא מושלמת. ומירי? אין לי סכומי כסף בלתי מוגבלים. והמתנדבת? אני לא יכולה להציל. כל זה כבד מבפנים, רע מבפנים ומבחוץ.
והילה ממשיכה:
"מעבר לכך, זהו הגיל שבו המתבגר מתחיל לפתח מערכת עצמאית של ערכים ומוסר, מפנים שהוא האחראי הבלעדי להחלטותיו, מעשיו ותוצאותיו. נוסף על כך הוא נוטה לשאול יותר שאלות מאתגרות ומטיל ספק רב יותר בדברים שהיו נראים לו מובנים או שהוא לא הקדיש להם מחשבה.
"החשיפה לעולם האמיתי מאתגרת את התפיסה הראשונית שלו ודורשת ממנו 'להסתכל למציאות בעיניים'. התהליך הטבעי אך המורכב הזה הוא פתח להתבגרות אמיתית, להכנה לחיים הבוגרים ולהחלטות משמעותיות, מה שיעזור לו להגיע מוכן ליום שבו יתמודד בעצמו עם אתגרי החיים.
"מובן שכל מתבגר ומתבגרת יעברו את הגיל הזה בצורה שונה. זה תלוי באופי, ברגישות, ביכולת הוויסות העצמי, באירועי החיים בסביבה הקרובה והרחוקה, ואפילו במיקומם בתוך התא המשפחתי.
"החשיפה הזו לקשיי החיים היא תהליך דו צדדי המשלב סיכונים עם הזדמנויות להתפתחות ולהעצמה".
וכן, זה לא כל כך פשוט. פתאום אי אפשר להישען על הטוב הפנימי הזה, כי מתברר: הוא לא כל יכול. אמא לא כל יכולה, גם אבא לפעמים חלש וכואב לו הראש, והמציאות הזו, שמתבוננים לה בלבן של העין, לפעמים כל כך שחורה…
התהליך המורכב הזה, הוא בעצם קצת כמו לאכול מעץ הדעת. וכפי שמסביר הרמח"ל: טרם חטא עץ הדעת – הטוב היה בפנים, הרע היה בחוץ. אחרי החטא, התערבבו הטוב והרע, והעבודה שלנו בארץ החיים היא מלאכת בורר, הפרדה: זה טוב וזה רע. אבל עד שנעשים בוגרים שיכולים להפריד, צריך להתמודד עם תהליך ההתבגרות עצמו.

עץ הדעת
מה המשפטים שהכי מאפיינים מתבגרות קלאסיות?
שום דבר לא 'עומד' עליהן. הן 'שמנות' או 'מקורזלות'. איך היה להן? 'בסדר גמור' ודי. אם נקשיב, אלו לא מעט סימנים כמעט… כמעט טראומטיים, אבל הם לא. כלומר, הם כן טראומטיים, אבל לאו דווקא טראומה חיצונית. אולי איש לא עולל להן שום רע, רק – הן, לעצמן.
דוד בנאי מסביר שהמתבגר מותקף על ידי עצמו, על ידי היצרים שלו שפתאום באים לידי ביטוי והם מבהילים אותו: אם עד היום הוא היה מתעצבן ובוכה, היום, כשהוא מתעצבן הוא מרגיש כזה כעס, וכוח שהוא יכול לשרוף את הצפרדע!
ואם פעם היצר היה נניח להלשין למורה על רבקי, היום, היצר גדול הרבה יותר, והוא רוצה להיות מוחצן בקולי קולות ובנקמה מסובכת. אם ילד בן שלוש רוצה להיות עשיר ולקנות פלימוביל, נער בן חמש עשרה רוצה להיות עשיר, אבל הרצון שלו עז, משתולל ולא מצליח להיות מווסת.
והרצון הזה – מבהיל גם אותו עצמו: אולי מרוב שאני רוצה אני אגנוב? הרי היום אני גדול וחכם ויכול, לאן יובילו אותי היצרים והרצונות שלי?
לפעמים המתבגרים נבהלים כל כך מהיצרים של עצמם שהם מתחילים להשתיק אותם חזק ואז להסתבך עם כפייתיות, צדקנות יתר שאין לה קשר ליראת שמיים אמיתית או – דיכאון. נשתיק הכל כי זה עלול להיות חזק מדי.
לפעמים הם מנסים להפעיל את כל הכוח שלהם כלפי חוץ, בפריצת גבולות ושינויים ממה שלמדו בבית, או בניסיונות של אלימות רוחנית שרוצה להשתלט על כולם בלי לראות בעיניים.
דוד בנאי מסביר, שמנגנוני ההגנה של גיל ההתבגרות מאפיינים פגיעה: התנכרות לעצמי, אטימות רגשית, גועל וחוסר נוחות עם הגוף.
ולמה? כל זה כי אכן המתבגר חווה פגיעה: מגן עדן בטוח של ילדות קסומה, הוא עובר לעולם שלפעמים מתקיפים בו, ויש בו מלחמות ולא רק מריבות שאחריהן עושים 'שולם שולם' עם הזרת. ולא רק, אלא שהוא חווה גם פגיעה מעצמו, מהחלקים הפנימיים שלו שפתאום מתחילים להשמיע קול גדול ומאיים.
הילה טאובר מוסיפה ומרחיבה:
"בשל העובדה שתפיסות העולם מתפתחות בשלב הזה מחדש בצורה עצמאית, כבר אי אפשר לסמוך רק על ההורים שגילינו שהם לא מושלמים, וכן בגלל הרגשות המתפתחים אצל מתבגרים שטרם פיתחו מנגנוני התמודדות יציבים, המפגש עם המציאות הכואבת עלול לגרום למשבר.
"הדבר יכול לעורר אצלם שאלות מהותיות על מה שהם חשבו שידעו על העולם ולעיתים גם חוסר אמון בעצמם או באחרים. עד כה העולם סווג לטוב ורע, לנכון או לא נכון, לצודק או טועה. הפעם הם נדרשים – לרוב ללא התיווך שלנו – להתבונן על העולם במבט מורכב.
"פתאום הם מבינים שהם חשופים רק לחלק מהתמונה, פתאום הם שואלים את עצמם מה הדברים הנוספים שהם לא יודעים. נוסף על כך הם נדרשים לבדוק עם עצמם אם מה שהם מכירים הוא באמת מה שהוא.
"זה עלול לפגוש אותם בסוגיות אתיות, ערכיות, רוחניות, חברתיות, משפחתיות ועוד. המידע והסיטואציות החדשות שהם נתונים בהן עלולים לגרום להם לפתח תחושות של חוסר אונים, דיכאון, חרדה ובדידות. פעמים גם נראה ציניות מוגזמת כמנגנון הגנה.
"לעיתים, האכזבה מהפער בין הציפיות למציאות יכולה להוביל להתנהגויות סיכון או להסתגרות חברתית".
חשוב להדגיש, שסוגיות אתיות לא נחוות כמרחב חשיבה אלא כהתקפה: אז כן או לא? הכל עניין של חיים או מוות. סוגיה רוחנית? לתהום הזה או לפסגה הזו! עוצמות הנעורים חזקות ובהחלט גם מתישות.
ואולי כאן המקום לכתוב את דבריה של אילה, שמתארת את שלב המשבר של ההתבגרות שלה: "האמת? לא רוצה להגיב. נוח לי להיאחז ברסיסים משם. אני מנסה להיזכר מתי הבנתי עוד שלב על החיים ואופיים. לא. לא רוצה. רוצה להישאר בתפיסה של שחור ולבן. זו תפיסה כל כך נוחה, פשוטה, מרגיעה. ולהבין ש… שכבר אין מקום בגן עדן הזה, זו חוויה נורא קשה של חוסר אונים ושל לבד".
אוף. אולי נישאר ילדים ודי.

הניסיון להישאר ילדים
רק חשוב להזכיר: גיל ההתבגרות הנפשי הוא לא טווח של גיל קבוע. למרבה הצער, יש ילדים צעירים מדי שהתבגרו טרם זמנם וגילו שהעולם הוא לא קצפת ותותים, ויש מבוגרים שנשארו ילדים: כל מה שקשור אליהם הוא טוב מלאכי, וכל מה שלא קשור אליהם – הוא רע ורשע. נחמד? כן. קל יותר לחיות ככה. הגיוני? אממ…
"הדברים האחרונים בוודאי מעוררים בהורים רצון גדול יותר להגן על הילדים מפני מידע או סיטואציות שהם אינם מכירים מתוך מחשבה שכך יגנו וישמרו עליהם ויעזרו להם לפתח עצמי חזק ובריא", מבינה הילה טאובר, "ולכן אני אומרת כי החשיפה בגיל ההתבגרות לגיוון, לצדדים הפחות מושלמים, למורכבויות או אמיתות שהחיים עצמם מכילים, היא הכרחית להתפתחות תקינה של הנפש.
"מכיוון שהעולם שלנו מלא במורכבויות, על הנפש שלנו ללמוד להכיל ולהתמודד עם חוסר המושלמות, עם השונה, עם ההבדל בין מצוי לרצוי. אנו קוראים לזה 'עמדה המסכינה עם המציאות'.
"המאבק לשמור על עולם אידיאלי אוטופי – עלול להביא את הנער או הנערה בבגרותם לעמדות המתקשות להתמודד עם המציאות של עולם מורכב ובלתי ברור ולהשפיע על התפקוד, על קבלת ההחלטות ועל מערכות היחסים שלו – כולל אלו של עצמו.
"היכולת 'להתאמן על יבש' בגיל ההתבגרות דרך מקרים קלים ורחוקים יותר ולאמץ מבט גמיש, תביא את המתבגר מוכן לעולם הבוגר – לזוגיות, להורות, לעבודה, למימוש וביטחון עצמי ולהישגים משמעותיים התפתחותיים נוספים – ובעמדה נפשית רגשית שבה קל לו להתמודד עם מה שיבוא, שלא יבוא".
תשמעו מה אביטל מספרת: "ההורים שלי היו זוג יונים. האמת שהיום אני מבינה שאולי לא בטוח שכך, אבל לידינו, הילדים, הם התנהלו בצורה מופתית. מעולם לא הרימו קול, תמיד דיברו זה אל זה בכבוד.
"כשהתחתנתי ואחרי חודש עלו פתאום חילוקי דעות ביני לבין בעלי והוא טיפ-טיפה העלה טון, אמר לי בקול את דעתו, נכנסתי לבעתה: הנה! אנחנו מתגרשים! מה זה הדבר הנורא הזה? לא מכירה את זה!
"זה מצחיק, אבל אני מקפידה לפעמים להתדיין עם בעלי ליד הילדים ולתווך להם: בקשר קרוב לא הכל נוצץ, לפעמים מתעצבנים ואחר כך משלימים וצוחקים". בקטנה, כן? ויכוחים קשים פוצעים את הנפש של הילד. אבל לא צריך ליפול לשום קצה.
הילה מסבירה את הדברים:
"דווקא החשיפה ההדרגתית לקשיים יכולה להצמיח כוחות נפשיים משמעותיים: המתבגרים לומדים להתמודד עם מורכבות, מפתחים אמפתיה עמוקה יותר לזולת ומגבשים זהות בוגרת ומציאותית יותר.
"היכולת להכיל רגשות מורכבים מתפתחת, והם רוכשים כלים להתמודדות עם אתגרי החיים. המפגש עם הקושי יכול לסייע לצמיחה רוחנית ורגשית, לפיתוח חוסן נפשי, ולהעמקת היכולת ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים.
"אני מתארת לעצמי שהסכנות האפשריות לנפש המתבגר יכולות לעורר בהורים רבים רצון עז יותר להגן ולא לחשוף אותם למורכבויות של החיים, מתוך מחשבה שאם ייחשפו לכך בגילים בוגרים יותר יהיה להם קל יותר ומסוכן פחות.
"מניסיוני – גם בגילים מאוחרים יותר יש סיכון ואולי אפילו סיכון גדול יותר – שכן הדבר יכול ליצור משבר גדול יותר ברמה הפנימית ולכלול כעס על הדמויות המשמעותיות שלא הכינו אותו.
"ואומר יותר מזה – נדמה לנו כי אנחנו יכולים להגן על הילדים, אבל החיים מגיעים אליהם ואין לנו על כך יכולת שליטה… סמינרים, ישיבות ואפילו בתי ספר הם כר פורה מאוד לסיפורים על כל גוניהם".

מעבר רך
סמינרים? בתי ספר? ישיבות? ככה מספרת שירה: "יום אחד, הכי חורפי וסתמי, בהיותי בבית הספר, הגיעה חברה מרופא שיניים עם ידיעה מזעזעת, נוטפת דם ופרטים ססגוניים ומחרידים ברמה ביזארית.
"היא כנראה הוסיפה עוד כמה פרטים שהם פרי דמיונה (סיכמנו שיש לבני הנעורים דחפים פנימיים, נכון? אז לפעמים הם מתרגמים אותם לסיפורים. ת"ע). וזהו.
"הכל היה גדול עלי. באותה תקופה שתקתי, אבל אחרי חצי שנה, כשדודה שלי נפטרה, משהו התקשר לי לסיפור ההוא ונכנסתי לדיכאון ולחרדות שהיה לי קשה ממש להתמודד איתם.
"אני רק חושבת שאם היה מישהו שמספר לי את זה בלי פאניקה, בהתאמה, בשמירה, הכל היה יכול להיראות אחרת. למפרע, התקופה הקשה עברה, ואני יצאתי בוגרת יותר". כאן היא נאנחת, אבל – אין ברירה. בחיים יש גם אנחה.
והילה מורה: "המילה המרכזית היא כמובן התאמה ואיזון. אתם כהורים מכירים את הילד שלכם. המפתח טמון באיזון ובתיווך נכון של החשיפה, כך שתתרום להתפתחות בריאה ולא תציף את המתבגר מעבר ליכולת ההכלה שלו.
"צריך לזכור כי רוב בני הנוער יעברו את התקופה הזו בצורה חלקה וללא כל משברים מיוחדים".
אז מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?
"לשמש מודל חיובי לחיקוי עבור המתבגר ולנקוט דרכי התמודדות חיוביות ובריאות עם בעיות רגשיות, סיטואציות מורכבות או משברים בחיים או למול דברים המתרחשים בעולם. להראות להם גם כיצד לקבל עזרה או תמיכה, כיצד חושבים יחד".
ובתרגום? העבודה צריכה להתחיל הרבה הרבה לפני ששוקי בן חמש עשרה.
"דבר נוסף, במצבים אלו נוטים להיות מוצפים רגשית, ועל כן הדגימו להם את מיומנויות הוויסות הרגשי שבהן אתם משתמשים ועודדו אותם למצוא את המיומנויות שלהם.
"כבדו את הצורך שלהם בהתנסות ונסו לתחום עבורם מרחב מכבד אבל שומר. היו ערניים לרגשותיו של ילדכם והקדישו לו תשומת לב מרבית בכל פעם שהוא מעוניין לשוחח עימכם על נושאים החשובים לו.
"קשרים בין אישיים משמעותיים עם הורים וחברים קרובים הם רכיב משמעותי בתהליך של התפתחות רגשית וחברתית תקינה.
"היו זמינים ואפשרו שיח מתבונן המכיל האזנה רבה ושאילת שאלות סקרניות של המתבגר למול סיטואציות. הראו לו כי אתם לא מפחדים משאלות קשות או סיפורים מורכבים. בדקו אם הוא מעוניין בעצה או רק בשיתוף. זכרו כי שיתוף עצמי מותאם יעזור לו לסגל לעצמו חשיבה, הבנה ותגובה מורכבת למול סיטואציות.
"זכרו כי רוב הילדים יאמצו את השקפת העולם והערכים שעליהם גדלו.
"אל תימנעו מלשוחח עם בנים ובנות בגיל ההתבגרות על נושאים מורכבים שהם יתמודדו עימם או ייחשפו אליהם. אך הקפידו לעשות זאת ברגעים שילדכם נינוח ופנוי רגשית לשוחח על נושאים אלו."
יש לנו גם סיפור עם סוף מתוק. מספרת אותו מישהי שכבר מתקרבת לגיל שישים, ובכל זאת הוא רענן לה ומתגלגל מהפה שלה כמו… כמו תפוחים מתוקים:
"עד היום כשאני חושבת על זה אני מתפעלת מחכמת החיים הרבה שאבא שלי ניחן בה. אמא שלי הייתה חולה בסכיזופרניה, ומפעם לפעם היו לה התפרצויות לא קלות של צעקות. היא גם הייתה שוברת דברים.
"באותה תקופה עוד לא דיברו על הנושאים האלה ולא הסבירו בכלל, אבל בכל פעם שהייתה לאמא התפרצות אבא היה לוקח אותה לבית חולים ואז קורא לכולנו, יושב איתנו ומסביר: 'גרנצינולה באה לבקר את אמא ושיגעה לה את הראש. לקחתי אותה למקום שיסלקו את גרנצינולה ויחזירו לנו את אמא שמחה'.
"אבל אז הוא הוסיף את מה שסלל את דרכי לחיים: 'אל תדאגו ילדים', הוא אמר לנו, 'אני מתייעץ עם הרבי שלי והוא משמח אותי, וככה אני בא אליכם חזק ושמח'. התחושה הזו שאבא לא לבד, שיש לו על מי להישען, הרגיעה כל כך את הפחד מההתפרקות של אמא.
"עד היום אני נרגעת כשאני מציצה, בדמיוני, על הספה הכחולה שעליה ישבנו ואבא סיפר לנו גם על גרנצינולה, וגם – להבדיל – על הרבי. נזכרת ונושמת".
מה למדתי מכל הדיבורים בכתבה הזו? דבר אחד פשוט: כדי שלילדים שלנו יהיה טוב אנחנו צריכים להיות כאן ולעבוד בעדינות, בקשב וברוך – על הנפש שלנו.

גדילה היא תהליך

מיכלי לא הסתפקה בדוגמה, היא שלחה שיר שכתבה לעצמה על תהליך ההתבגרות, על המעבר לראייה המורכבת. מעבר שיש בו רגעים שהנפש כמעט נקרעת. תודה לה על השיתוף שמדברר אותנו:

במבה היא בצבע צהוב
וסימון של סוכר הוא אדום
אוטובוס של אקסטרה הוא כחול כתום
ושוקולד הוא חום.
רגע,
יש גם שוקולד לבן…
ויש בלונדי… ופיסטוק… ובצבע תות…
וכולם הם שוקולד,
ושוקולד הוא שוקולד,
אז מה הצבע של שוקולד???

יש אנשים טובים והם מעטים,
יש אנשים רעים והם מעטים,
וכל שאר העולם
מקושקש
בקשת
של צבעים וגוונים
ו ת ס כ ו ל י ם .

למה.
למה?!
למה אח קרוב, יקר, שטוב לי,
ואהב אותי. אותי בעצמי
עזב, נטש
טרק ת'דלת עם הג'ינס
וערבב את נפשי בדם ודבש
מקושקשים כמו חביתה שרופה???

למה אני
שרוצה להתרפא
וללכת זקופה ובטוחה
לחתונה,
ועובדת ומטופלת
להיות משוחררת
ונכונה ומדויקת,
מוצאת את עצמי –
מחבקת, מלטפת, מטפחת
את פצעיי???

מעודדת את הבור, את החור?
שורטת בשלם?
אוכלת את עצמי, משאירה חצי
ובוכה –
שכואב מקום חיתוך השבר?
ששורף –
הפצע החשוף?
למה יש כל כך הרבה צבעים לחיים?
הרי חיים הם חיים
והם דבר עם ממשות.
הם קיימים.
למה אין להם
מספר גוונים מחולקים בהוגנות?

למה מישהו טוב
הוא גם רע?
לא נהיה רע
לא היה רע
גם רע
בו זמנית?!
למה?!
אבא, למה?!

למה הכאב
שהשתכן לי בגוף
מצביע עלי
בעשר אצבעות מאשימות
נוטפות דם ולכלוך
שזו אני?!
שאני הבאתי אותו?!

ואני גם הבאתי…
גם.
די כבר עם ה'גם' הזה!
אני רוצה רק!

רוצה חיים של רק טוב. ורק רע.
וברור הגבול ביניהם!
רוצה חיים שיש שתי מדרכות בצידי הכביש!
רוצה חיים –
שהמבט מפוקס.
ובוחר.
בטוב.
או ברע.
ולא כל בחירה
כבולה ל'גם' ו'גם'.
איפה יש לי 'רק'ים בחיים?
מתי אצעד בשביל בטוח
בוטח
בהשם
שהוא, ורק הוא
עשה, ועושה ויעשה לכל המעשים?