ללי היא אישה אמיצה שכתבה למערכת וביקשה שניתן לה מילים, כדי שנשים אחרות, אמיצות פחות, יוכלו להבין שקורה להן משהו לא טוב, ושחייבים לטפל בו ומהר. וכן, גם כדי שנדע שאפשר לצאת מזה | דיכאון סביב לידה הוא מצב שעלול לקרות לכל אישה, ולהיראות שונה לגמרי אצל כל אחת. ועדיין, הוא אותו הדיכאון המאכל כל חלקה טובה וצובע הכל באפור חדגוני וחסר חיים | אז מה עושים? קודם כל – יודעים. ואז? מטפלים | כי חילצת נפשי
"”שמונה חודשים קיבלתי עירוי בגלל היפרמזיס קשה, ולמרות זאת הערכים שנמצאו בבדיקות הדם היו נמוכים מאוד. בהמשך, הגיע סימפיזיוליזיס שפירק לי את העצמות, כך שבקושי הצלחתי ללכת, וכל תנועה הרגישה לי פירוק. כך או כך, חודשיים לפני שליבי שלי הגיעה לעולם, כשהגוף שלי מרגיש מרוקן, שבור ומפורק והנפש צועדת בעקבותיו, התחילו להגיע אלי מחשבות חוזרות ונשנות, מבהילות בעוצמה שלהן, והן קראו לי לומר די, אין לי כוח!
וזה היה התסמין הראשון.
“הייתי רוצה לכתוב את השם המלא שלי ואת מספר הטלפון שלי, כדי שנשים במצב דומה לשלי תוכלנה להיעזר, ולמצוא תקווה, אבל החלטתי להישאר חסויה למען המשפחה שלי ולשנות פרטים אישיים”, כותבת לנו ללי, שם בדוי, ומספרת באומץ, כנות, כאב ועוצמה גם יחד, על מה שהיא עברה לפני שלוש שנים.
“התסמין השני היה שלא ישנתי. אולי זה תסמין שני ואולי, לחלופין, המשך של התסמין הראשון. לילות שלמים הייתי ערה, מלאה בנקיפות מצפון ומחשבות מייסרות: איזו אמא אני הולכת להיות? איזו אמא בעולם לא רוצה את התינוקת שלה? איזו לא מוסרית אני! ומה זה אומר על הבן אדם שאני, על האמא לחמש הילדות המתוקות שכבר יש לנו בבית?
“היה לי חלום גדול שאחרי חמש הבנות המקסימות שלנו יהיה לנו בן, וזו אולי הייתה סיבה נוספת לדיכאון – השליטה שחשבתי שיש לי ונאחזתי בה כל כך, הרצון לנהל את העולם, ותחושת ההתפרקות לנוכח ההבנה שאני צריכה להיות מוכנה לקבל שינוי בתוכנית שעיצבתי לפרטי פרטים.
“תוסיפו לזה את הגוף המרוקן מוויטמינים, את ההמוגלובין הנמוך, את החסרים התזונתיים בגלל ההיפרמזיס, את העייפות ואת הכאב, ותקבלו: דיכאון.
“יש הרבה סיבות למה דיכאון מגיע: לפעמים הוא גנטי, לפעמים הורמונלי, לפעמים כימי – משהו במאזן החומרים התערער, לפעמים סביבתי או על רקע טראומה.
“כך או כך, הנס הגדול שלי היה, שיום אחד סיפרתי לרופאת הנשים שלי שדי, שאני מתוסכלת, מיואשת ורק מבלה את הימים שלי במחשבות נוראיות על איך כל זה ייגמר.
“הרופאה הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית של הקופה, וכשההיא התקשרה אלי, אמרתי לה בפשטות שאני רוצה למסור את התינוקת שתיוולד לאימוץ, ובבקשה, שתעזור לי”.
נשמע כואב? עד דכדוכה של עצם. ללי שופעת חיים בשיחה, אני מדמיינת מבעד לטלפון את עיניה שופעות החיים. היא קוהרנטית, דבריה בהירים, קולה מתנגן, וכמה לא מפתיע – היא הייתה ראש צוות בהייטק, תחתיה היו שתים עשרה עובדות חרוצות, והיא ניהלה את כולן בסערה מלאה חיים, עוצמה והברקות שקידמו את הארגון בלי הרף.
אבל אם אצל ללי הכאב הוא גדול, יש כאלה שאצלן הוא גדול הרבה יותר. כוונתי היא לאלו שאצלן העניין מושתק. אלו שחוות את המחשבות הקשות ומשתיקות אותן. אלו שמרגישות את התחושות הבלתי אפשריות ומזיזות אותן הצידה כי צריך לקפל כביסה ולרוץ לעבודה. אלו שממשיכות לחיות בלי לחיות.
הכאב השקט
ללי אמיצה, אין ספק. עוד לפני שנקשיב לסיפור חייה בשנים האחרונות, נוכל להסיק את זה מהפשטות, הכנות והישירות שלה בפנייה למערכת ובבקשה: אני רוצה שנשים תדענה, שאנשים יידעו, זה כאן ומתרחש, ואם לא יהיו לזה מילים, הכל יתרחש במנהרות סודיות וחשוכות ויכפיל את הקושי פי שבעים ושבעה.
תינוק חדש במשפחה מביא אור ואושר וצחוק. תינוק חדש בבית מביא התחדשות ואהבה שאין לה סוף יחד עם משחקים מתגלגלים ודובונים.
אבל כמו בכל דבר בחיים שלנו, הכאב והאהבה שלובי ידיים. לפעמים האהבה רבה יותר, ולפעמים – ובכן, לפעמים הכאב גדול כל כך, והוא בולע את האהבה, ולא רק אותה, אלא את כל הכוח של החיים.
איך נראים חיים בלי הקסם שלהם? זה כמו לצבוע את העולם באפור, שהופך להיות אפל ועוד יותר אפל. יש כל כך הרבה גוונים של אפור, ומה לעשות, צריך להכיר אותם. אם מסרבים להכיר בהם, הם לא נעלמים. הם פשוט הופכים לסמיכים יותר ויותר, וכבר אין אופק ואין תכלית, רק ערפל שלא יכול לשקוע בכוחות עצמו, פשוט – כי אין לו כוחות משל עצמו.
מהיכן הוא מגיע, הערפל? יש לו הרבה גורמים. פיזיים, כימיים, הורמונליים ורגשיים. כך או כך, הוא מגיע מבורא עולם, ויש לו תפקיד: להפוך אותנו לטובים יותר, אם נסכים להקשיב.
אבל את זה נוכל לדעת בהמשך. בינתיים, ללי מספרת:
“העובדת הסוציאלית ביקשה שניפגש ונדבר, לא רציתי. רציתי רק שהיא תבטיח לי שמישהי אחרת תגדל את התינוקת שתיוולד. היא שכנעה שרק ניפגש, ובפגישה שיקפה לי שככל הנראה מדובר בדיכאון והמליצה לבקש מרופא מרשם לציפרלקס. כן, הכדור הזה שעשירית מהאוכלוסייה בישראל נוטלת אותו לדיכאון או לחרדה.
“לא רציתי לקחת ציפרלקס, חשבתי איך אצטרך לספר בלידה שאני לוקחת כדור, אבל הבנתי שאני במצב לא טוב ושהאופק היחיד שאני מצליחה לראות הוא קו שחור, ולכן לקחתי.
“הבעיה הייתה שכבר הגעתי לשלב שהציפרלקס לא עזר.
“המחשבות לא פסקו. מעולם לא ידעתי שמחשבות יכולות לקדוח. אלו היו מחשבות מייסרות שאני מיותרת, שאני נטל על הסביבה. התווסף אליהן חוסר תיאבון מוחלט. ימים שלמים חלפו עלי עם קפה וקובית שוקולד. לא הרגשתי צורך לאכול, לא היה לי טעים, לא רציתי שום דבר.
“וכאן חשוב לספר – יש מי שחושב שדיכאון הוא בהכרח רק סבר פנים עצוב, שתיקה והתכנסות מתחת לשמיכה. אצלי התסמינים היו אחרים. צחקתי, נפגשתי עם חברות, דיברתי ובכלל – לא רציתי להיות בבית, רציתי לברוח כל הזמן מעצמי ומרגעי שקט שבהם הגיעו מחשבות קשות ומייסרות.
“צחקתי אבל בלב חלול וריק, עמוס בתחושות ובמילים של: ‘מה את עושה בחיים האלו עוד יום’, וזה היה… ובכן, זה היה רע”.
כי כן, דיכאון יכול להתבטא ברגליים כבדות כמו שני שקים מלאים בדמעות שאי אפשר לגרור אותן מרוב כובד, ודיכאון יכול להיראות בצורה אחרת לגמרי כמו האבסה עצמית לא פוסקת, העיקר – לא להרגיש.
דיכאון יכול להתבטא בשינה מלילה עד בוקר ומבוקר עד לילה, ודיכאון יכול להתלבש הפוך לגמרי – כמעט כמו “מאניה” של צחוק לא פוסק ופטפוט וקניות.
הלבושים משתנים, בפנים זה אותו דבר: תחושה של ריק מקצה לקצה. שום אופק, שום תקווה, ובכלל, הכוח שמתניע את החיים הופך להיות מדוכא, מעוך. כוחות החיים שגורמים לנו לייצר, להפיק, לתת ולאהוב – נעצרים.
ואולי אלו השאלות שצריכות להישאל, כל נפש לעצמה:
יש לי כוח לקום בבוקר? אני מחכה למשהו? יש בי תקווה? אני יכולה לאהוב ולהתרונן? הלוואי שכן. אחרת, החיים אפלים כל כך.
רשות לרופא לרפא
ריבונו של עולם נתן רשות לרופא לרפא, אומרת הגמרא בבבא קמא. לרפא את הגוף, ולא פחות מכך – את הנפש. לרופא צריך ללכת מכוח “ונשמרתם”, וזו כבר רשות שהיא חובה גמורה. גמורה – ולא קלה בכלל.
ללי לא שיחקה משחקים, וסיפרה לצוות על הדיכאון של לפני לידה. לא משחקים עם בריאות הגוף ולא עם בריאות הנפש.
“ליבי נולדה בבית חולים גדול במרכז והצוות שמע על המצב שלי והכיל אותו. הייתה לי שיחה עם פסיכיאטרית, והיא אמרה לי שיש לי תסמינים של דיכאון, אבל נכון לעכשיו אני יציבה, וזה לא דיכאון ממש.
“נתנו לי חדר פרטי לשבוע שלם, בעלי היה איתי רוב הזמן, וחשבנו שאם התינוקת תהיה איתי כל הזמן אבל לא תפריע לי – כי יהיה מי שיטפל בה, אוכל להיקשר אליה. אבל זה לא קרה.
“יצאתי מבית החולים, ו- לא רציתי להיות בבית. טיפלתי בה מבחינה טכנית, אבל בכל הזדמנות חיפשתי לצאת, לטייל עם חברות, לקנות. החזרה הביתה השרתה עלי תחושה מאיימת ודורשת ולא הצלחתי לעשות את זה.
“אחרי שלושה שבועות הגיע ‘דאון’ רציני. שוב חוסר תיאבון מוחלט, שוב לילות שאני ערה ומלאה במחשבות דוקרות: בשביל מה החיים האלו? מה העתיד של ליבי? מה העתיד של אחיות שלה? מה הן תספרנה עלי אצל הפסיכולוגית? איך זה שאני לא מחוברת אליהן, לא מרגישה שיש לי ‘אמא’ לתת להן? איזו אישה אני, לבעלי?
“תוך כדי המחשבות האלו הבנתי – דיכאון כאן. הוא חזר. פניתי לפסיכיאטרית וסיפרתי לה שאני מידרדרת, והיא הפנתה אותי ל’מרכז חוה’ בתל השומר. מרכז בריאות הנפש לאישה סביב לידה.
“ב’מרכז חוה’ פגשתי את ד”ר ורד בר הפסיכיאטרית המופלאה, והייתי באשפוז יום – שלוש פעמים בשבוע שהגעתי ליום מלא במחלקת אשפוז יום, יומיים אם-תינוק, ויום אחד לבד.
“המרכז הזה הוא מרכז מדהים שאין לי בכלל מילים לתאר עד כמה. יש קבוצת תמיכה לנשים שחוות דיכאון אחרי לידה, בכל קבוצה כ-25 נשים כשאחת יוצאת ואחת נכנסת, כך שהקבוצה דינמית ומשתנה.
“הנשים הן חכמות ומצליחות, שכיף להיות איתן. אחת מהן הייתה עורכת דין, עוד אחת פסיכולוגית שסבלה בעצמה מדיכאון אחרי לידה, ועוד נשים טובות ונפלאות כל אחת בתחומה, שכולן הגיעו למשבר הזה בחיים שלהן.
“קיבלנו טיפול דיאדי – שזה טיפול משותף לאם תינוק, טיפול קבוצתי וטיפול פרטני, עזרו לנו גם להגיש בקשה לנכות זמנית מביטוח לאומי, וכמובן – היו מפגשים עם הפסיכיאטרית.
“הייתי במצב פחות טוב מכולן, כי לא אכלתי ולא ישנתי, שני אלמנטים שמדרדרים מאוד את הדיכאון. הפסיכיאטרית נתנה לי תרופה לשינה אבל התנגדתי.
“המשכתי לא לישון בלילות, לסבול מאוד, אבל היות שהבנתי שהם לא יקבלו בטוב את העובדה הזו, הסתרתי מהן את האמת על מצבי, לא שיתפתי שאני לא ישנה לילות שלמים ועבר זמן יקר עד שהם הבינו שזה מה שמדרדר את המצב שלי.
“תבינו, לא היה בי כוח לחיות. הייתי מחייכת, צוחקת, יוצאת עם חברות, נוסעת ל’מרכז חוה’ עם ליבי לבושה במלמלות, רק לא לשכב במיטה, ובתוך כל זה המחשבות לא פסקו. לא חייתי. לא הרגשתי שום דבר בקשר לליבי, וכן הרגשתי כל הזמן אשמה מאכלת.
“הטיפול במרכז חוה הסתיים בשעה שתיים, ויום אחד, זה היה בי”ז בתמוז, אחרי שכולן הלכו, לא רציתי לחזור הביתה. היה יום חם מאוד, ונשארתי עם ליבי על הספסל בחוץ”.
הצגה בחינם
“כתבתי: ‘התינוקת הזו היא ליבי, בת חודשיים, אכלה לאחרונה 120 גרם מטרנה בשעה שלוש, נא החזירו אותה לאבא שלה בכתובת…’ החלטתי להשאיר אותה בבית החולים ו- זהו. גמרנו.
“ואז השם עשה נס. ד”ר ורד בר חזרה ל’מרכז חוה’ עם אורח שהיא רצתה להציג לו את המקום. היא ראתה אותי, הבינה שמשהו לא טוב כמעט קורה, וכך הגעתי למיון פסיכיאטרי מתוך הבנה שאני מסוכנת לעצמי.
“הנוהל במיון פסיכיאטרי הוא ראשית כל – לילה אחד במחלקה הסגורה, וזו… חוויה קשה. ממש. ראיתי בחיים שלי דברים קשים, אבל החוויה הזו הייתה משהו שלא הכרתי. גם כי המראות היו קשים, וגם בגלל הדימוי העצמי – לפני כמה שבועות ניהלתי צוות, איך אני מוצאת את עצמי במקום כזה עכשיו?!
“לא בכיתי, היום אני יודעת שהייתי בקהות רגשית, אבל אז לא הבנתי. התסמינים שלי כל כך לא תאמו את מה שחשבתי על דיכאון. נשים יודעות שדיכאון אחרי לידה הוא תופעה נפוצה, אבל לא תמיד הן יודעות שמה שיש להן, הוא הוא דיכאון; הסבל שעובר עליהן, הוא הוא דיכאון גם אם הן לא בוכות כל היום, ולפעמים דווקא כי הן לא בוכות. ולכן חשוב לי כל כך לספר את הסיפור שלי לנשים האלו.
“דיברתי עם חברה בטלפון, והיא אמרה לי – את שמה לב שאת צופה בהצגה חינם? ופתאום צפיתי בהצגה שבמחלקה הסגורה: זו עם סכיזופרניה שבטוחה שעוקבים אחריה ומורידה את הז’קט כל הזמן לחפש אוזניות מושתלות, וזו עם הקלפטומניה, שבצורה אובססיבית מנסה לקחת כל דבר מכל אחת. התחלתי לצלם אותן, ומהר מאוד לקחו לי את המצלמה. אסור לצלם כדי לשמור על כבוד האדם, כמובן.
“ולא רק את המצלמה לקחו לי. גם את השרוכים של הנעליים. וכשהבנתי את המשמעות של זה… זה היה נורא. קלטתי פתאום שהמחלקה נועדה לשמור על האנשים – מעצמם. ו- כן, אנשים עשויים להיות מסוכנים לעצמם, מאוד.
“המחלקה הסגורה היא כמו כלא. הצוות גם הוא צריך לשמור על עצמו מפני המאושפזים… הדיבור עם האחיות הוא דרך חלון קטן כי הן צריכות להיות מוגנות, מאיתנו. וזו… תחושה נוראה.
“יש לובי מרכזי, ואת החדרים נועלים במשך היום כדי שאנשים לא יתחפרו במיטות. קיבלתי חדר, אבל לא הסכמתי להיכנס אליו. אחת הנשים דיברה בקול מעובה, ולשנייה היה מבט מזוגג בעיניים.
“אחת האחיות ריחמה עלי, ובשלוש לפנות בוקר פתחה לי חדר נפרד. ניסיתי לישון, ובארבע לפנות בוקר העירו אותי שאגות אימה. התפרצות פסיכוטית של אחת המאושפזות שהשתוללה בחדרים והתפרעה במסדרון.
“המאושפזות כבר הכירו את המצב ולא נבהלו, ואני – רעדתי על חיי. כן, בצהריים לא היה אכפת לי מעצמי ומחיי, ופתאום בתוך מחלקה סגורה…
“למחרת עברתי למחלקה פתוחה, והייתי מאושפזת בה חמישה שבועות, שבאמצעם הגעתי שוב למחלקה סגורה אחרי שאמרתי בתמימות לרופאה משפט שהצביע על מצב חמור. לא חשבתי שייקחו אותי ברצינות, אבל הם לא לקחו סיכונים. הייתי מסוממת מתרופות, ולמזלי אני לא זוכרת הרבה”.
באנו לעולם עם דחף חיים וגם עם דחף מוות. הבקשה של השם מאיתנו “ובחרת בחיים” נועדה להציב גבול בדיוק מפני המקומות האלו שבהם כוחות ההרס מתגברים כל כך, ואנחנו עלולים להרוס. את עצמנו, את הסביבה שלנו, את האחרים.
מין כוח כזה, אלים ונורא, שלפעמים רוצה להעלים את כל הכאב באבחת רגע, ולפעמים רוצה להדמים הכל כדי שכבר יהיה שקט… אבל – אבל זהו כוח הרס, הוא אסור. השם מצווה לבחור בחיים, ואם אי אפשר לבד – צריך לקבל עזרה ומהר.
גיוס המונים
בשביל להילחם על החיים מפני הדחפים הקשים הללו, צריך עזרה. צריך לגייס המונים לעזרה. צריך להשתמש בכל בדל שניתן. לללי היו כאלו, בחסד השם, וזו הקלה עמוקה לחולים בכל מחלה, ודאי אם חלילה מגיע הדיכאון.
האמת שזה לא פלא, כי האישיות של ללי כובשת באופן מיידי ורצון החיים שלה מדבק, אפילו בנוכחות מחלה שמתלבשת. אבל אנחנו? צריכים לשים לב גם למי שמתבייש לבקש ונאלם לו הקול.
“אחר כך, יצאתי לשבועיים של חופשה מרצון, וחזרתי לאשפוז כדי להחליף תרופה. התרופות שלקחתי היו קשות וחזקות מאוד, לא כמו ציפרלקס שכעשרה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל לוקחים, וכל החלפה של תרופה גרמה לתופעות לוואי קשות ולתקופת הסתגלות שהחזירה אותי למצב קשה.
“הייתי בסך הכל כחודשיים באשפוז מלא, וב’מרכז חוה’ – עוד חצי שנה.
“אני כל כך רוצה שכל אישה שעוברת דברים קשים תדע שיש אפשרות טיפול. הלוואי שייפתח מקום כזה, חרדי. אני יודעת שעובדים על מחלקה פסיכיאטרית לנשים אחרי לידה שבה הן תוכלנה להיות מאושפזות עם התינוק.
“אני לא טיפלתי בליבי שלי במשך חודשיים קריטיים של השנה הראשונה לחייה, ההזנה הטבעית הפסיקה והקשר התרחק כי הייתי מאושפזת בלעדיה.
“הסביבה גם היא הייתה איתי, ברובה. עוד לפני האשפוז סיפרתי לחמותי על המצב שלי, היא הבינה ורצתה לעזור, אבל לא חשבה שהמצב שלי רציני כל כך.
“ביום שאושפזתי היא הגיעה לבעלי, לבית שלי שהיה נראה כמו בית של אמא שלא מתפקדת. היא ובעלי ישבו יחד ובכו. אבל אז – הם התאוששו, קמו, חמותי שיקמה את הבית, לקחה את הילדות אליה, והן גרו אצלה שלושה שבועות. גם אחר כך היא המשיכה לשלוח אוכל ולפנק.
“בעלי גם הוא התמסר בצורה יוצאת דופן. הוא הגיע אלי עם ליבי כל יום, סיפר לי איזו אישה טובה אני ואמר שהוא יודע שאעבור את זה. זה לא מובן מאליו. רק אחר כך הוא סיפר לי מה עבר עליו בתקופה הנוראה הזו. ואיך ההסברים – שדיכאון הוא מחלה ככל המחלות, וההדרכה שלא נעלמים כשמישהו חולה אלא מתייצבים – עזרו לו.
“אני זכיתי לבעל תומך, אבל אני יודעת שזו נקודה רגישה, לא כל ואפילו לא רוב הגברים מבינים, וזה קשה. כשאין מודעות, אין מידע ואין תמיכה לבעלים – איך יהיה להם כוח להחזיק?
“חוץ ממנו, שיתפתי גם חברות. אני בן אדם של חברות, והרבה, ומייד כשהתאשפזתי החלטתי שאני לא שומרת את הדברים בסוד, אלא משתפת. הראשונה ששיתפתי הייתה בהלם, הרי לא ‘ראו עלי’.
“אבל מהר מאוד היא יצאה מההלם, התייצבה, התגייסה וביקרה כמעט בתדירות יום-יומית. היא לא הפסיקה לשנן לי שאני זו אני ומה שיש לי הוא רק מחלה חיצונית. אהבתי את ההסתכלות הזו והחזקתי בה.
“החברה השנייה, כנראה נבהלה מדי. היא אמרה לי שאני מדמיינת, אולי קצת עושה דרמה מכלום ו- לכולן אין כוח אחרי לידה, כולן לא נקשרות מייד. כשהסברתי לה שאני מתאשפזת וככל הנראה המצב חמור, היא שתקה לרגע, ואחריו המשיכה להבטיח שאם רק ארצה – הכל ישתנה והכל בסדר.
“אחרי שבועיים, שיתפתי חברה נוספת. היה לי קל לשתף, כי הייתי בקבוצת תמיכה שדיברה בפתיחות ובפשטות על ההתמודדות היום-יומית שלנו, כך שראיתי את הדברים בעיניים הגיוניות: דיכאון הוא כמו מחלת לב, חבל להכניס סטיגמות ושיפוטיות.
“אבל לא הבאתי בחשבון שהחֶברה מחוץ לבית החולים לא חווה את הדברים כמוני. ‘למה את מספרת? זה יכול לפגוע בשידוכים של הבנות!’ היא ניסתה לשכנע אותי, וזה היה עצוב. כל כך רציתי הכלה. שיגידו לי שזה בסדר, שזה יעבור, שהכל כימי ולא בחרתי בזה.
“הילדות לא ידעו למה אני מאושפזת. סיפרנו להן שאני לא מרגישה טוב, אבל למפרע הבנו שהם שמעו את המילה ‘דיכאון’ מסתובבת, והבינו”.
הדרך להחלמה
הדרך להחלמה עוברת במה שצריכה האישה.
לפעמים חוסר האיזון הכימי חייב להיות מטופל בכדורים. לפעמים זו הצפה רגשית עמוקה בגלל חלקים שלא היה להם ייצוג נפשי קודם ולא מילים להבעה.
אם, לשם דוגמה, שרית סבלה בשנת החיים הראשונה שלה ממחלה חמורה שגרמה לה שוב ושוב להיות על שולחן הניתוחים ושוב ושוב לחוות אשפוזים מבודדים ותרופות מחלישות, אז גם אם בחסד השם היא יצאה בריאה ושלמה ולא זוכרת בכלל את שנת החיים הראשונה הזו, הרי שדווקא מול התינוקת שלה יוכלו לעלות הזיכרונות חסרי המילים הללו, ושרית תרגיש דיכאון עמוק, חרדה ואימה מכך שהתינוקת שלה תצטרך בדיקה רפואית או תישאר לבד.
זו תהיה ההזדמנות של שרית למלל ולהבין את התחושות חסרות השם שהיו שם מאז ומעולם וביקשו מרפא.
ואם שירה, לשם דוגמה אחרת, סבלה מהתעללות בבית ילדותה, וצמחה להיות בחורה נפלאה ומדריכה נערצת, הפירוק הנפשי יוכל להגיע כשהיא תהיה בעצמה אמא ותתמלא בפחד איום שמא להיות אמא – פירושו להתעלל בילדים שלה עצמה, והיא כל כך תפחד מעצמה עד שהיא תדכא כל יצר של חיים מעצמה כדי שחלילה וחס היא לא תעשה שום רע.
ושוב, הכאב היה מודחק ונשכח, ובא התינוק ומבקש – אמא, תוציאי את הכאב הזה שקברת עד העצם, הגיע הזמן.
כך שיש אימהות שצריכות לפגוש חלקים לא מודעים שלהן עצמן, החל מכאב נפשי קודם והמשך בתחושות כמו אובדן החופש, עול ואחריות ועוד שלל של רגשות שיכולים לצוף ולהיות קשים וחונקים. ללי מספרת את שלה:
“באחת החופשות שהיו לי מהאשפוז, ביקשתי מדרייבר שיחזיר אותי למחלקה. מכיוון שלא היה לי נעים לבקש שיוריד אותי ליד המחלקה הפסיכיאטרית, ביקשתי ממנו שיוריד אותי ליד הגריאטריה, שהייתה סמוכה למחלקה שלי.
“להפתעתי, הוא עצר לי בחניה של המחלקה הפסיכיאטרית, וכששאלתי אותו מהיכן ידע לעצור לי כאן, הוא סובב את פניו שהיו מכוסות דמעות. אברך צעיר, ועיניו, לחייו, זקנו, הכל מלא דמעות.
“הוא אמר לי שהוא לא יודע כמה פעמים הוא לקח את אשתו למחלקה הזו… הוא המשיך וסיפר לי שהיא בסדר גמור היום, שהיא החלימה, וזה היה עבורי כוכב בעלטה. הנה, הנה מה שחיפשתי כל כך, אישה שהייתה שם, במעמקי החושך, ויצאה.
“אני יודעת שנשים רבות כל כך במצבי משבר בחיים מחפשות באובססיביות מי עוד הייתה במצב שלהן ויצאה, וזה אחד הדברים שאשמח שיהדהדו: יוצאים מזה. יוצאים מזה חזקים, מחושלים וצומחים.
“זה לא אומר שהדרך קלה. כשהקהות הרגשית התמוססה, חוויתי כזה עצב עמוק, היו רגעים שהרגשתי שאני צוללת לתהומות. אני רוצה להניח כאן כמה דברים שלא ויתרתי עליהם והם עזרו לי לצאת מהמצולות:
“יצאתי מהבית להתעמלות בלי לעשות לעצמי שום הנחה. יום יום. ידעתי שאם אומר לעצמי שיום כן יום לא, תמיד היום יהיה לא.
“נוסף על כך, שיננתי לעצמי שוב ושוב את המסר שאפרת, העובדת הסוציאלית, הייתה מזכירה כל הזמן: יש דרך, והדרך חשובה לא פחות מהמטרה והיא אולי המטרה עצמה. זה מסר שצריך לנשום אותו עמוק ולהתאזר בסבלנות, בקבלה עצמית.
“הכנתי לעצמי רשימה של נקודות אור, דברים קטנטנים שהצלחתי לעשות: בישלתי ביצים, קניתי לחם, נישקתי את ליבי, קיפלתי מגבות. היה משמח כל כך לגלות שהתפוקה הצליחה לגדול.
“כתבתי. השתמשתי המון בכלי הזה של כתיבה. כתבתי כתיבה אינטואיטיבית. בלי לסנן. כל מילה שעלתה לי – הגיעה לדף.
“ועוד משהו – העו”סית המקסימה שהחזיקה אותי, הטיפול שהחזיק את בעלי. העוגן הזה. יש זמנים שאנחנו מגיעות לקרקעית, וצריך שיהיה מקום שאפשר להניח את הראש, את הלב, שמישהו אחר יחזיק לרגעים, עוגן”.
ורפא ירפא
מי שהיה פעם עמוק בתוך ענן שחור יכול להבין את הפחד – שלעולם לא תזרח שוב השמש, שהעולם לא יחזור להיות צבוע בגוונים המוכרים והאהובים, שלגלידה לא יהיה שוב טעם, שהצחוק של הילדים לא ידבק אותנו. ללי רוצה לספר על הרפואה. היא הגיעה. כן, כן, אפשר להאמין:
“אספר קצת על שלומי היום. אני הרבה יותר בטוב. מחוברת מאוד לתינוקת, אוהבת אותה אהבת נפש. היא מתוקה מדבש. ארך לי זמן להגיע לזה, אבל היום טוב לי איתה.
“היו לי הרבה נקיפות מצפון בנוגע אליה, מה גזלתי ממנה, מה שברתי בה, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני מפצה אותה עוד ועוד, ופיצוי אינו אהבה, ולאט לאט שחררתי את המקום הזה.
“אני עצמי – ממשיכה להיות. חיה את החיים כמו פעם. המחשבות עדיין כאן ולא לגמרי עזבו, זה משתנה מתקופה לתקופה. כשאני צריכה לשנות תרופות או לשנות מינונים זה ניכר במיוחד. בתחילה לקחתי תרופות חזקות מדי, עכשיו אני בשלב הפחתת תרופות ויודעת שיגיעו רגעים קשים אבל הם גם ילכו.
“חזרתי לעבוד, אבל בעבודה אחרת לגמרי, פחות תובענית. עזבתי מרצון את הניהול בהייטק שהכניס לחיים שלי כל כך הרבה לחץ. הרבה שינויים התרחשו בזכות הדיכאון. כיום אני עובדת בעבודה שממלאת אותי בתחושת שליחות, סיפוק ומשמעות ואני פוגשת הרבה אנשים.
“לא תמיד קל לעבוד עם אנשים. לפעמים, כשאני רואה עצב בעיניים של אישה אחרי לידה, זה מטרגר אותי, אבל – אבל אני מתמודדת עם זה, ומקווה להמשיך ולהתפתח בתחום. יש לי ידע מתוך כאב, וידע כזה שווה הון.
“את שואלת מה אני רוצה לומר למי שקורא את הדברים? קטונתי מלומר. כל אחת חווה את חייה בצורה שונה, ואי אפשר לומר מה כדאי ולא כדאי לעשות, באופן גורף. צריך ללמוד להקשיב לעצמנו.
“בחוויה שלי – התמיכה הסביבתית היא הכי חשובה. אני מצאתי את התמיכה שלי ב’מרכז חוה’. אני חושבת שהבעל צריך גם הוא לקבל המון כוח מהסביבה כדי שהוא יוכל לתת כוח לאישה. לי היה טוב לשתף ולקבל תמיכה, גם טכנית.
“באשר לחוויית האשפוז אגיד בזהירות ששווה לשקול. יש כיום גם חלופות. ואסביר:
“אם יש צורך – ללכת בעיניים עצומות, בלי לחשוב אפילו. ועדיין, צריך לדעת: זו לא מחלקה נעימה אבל חיונית כשצריך. כשהייתי מאושפזת הייתי עסוקה עם עצמי וזה החלים אותי. היה לי זמן שאין לשום יולדת בעולם – זמן למרוח קרמים, זמן להרפיות ולהמון כתיבה לעצמי.
“הזמן הזה במחלקה שיקם אותי. רוב האימהות לא מגיעות לפסק הזמן הזה. וזה היה החלק הטוב של אשפוז.
“ועדיין, זו חוויה קשה. עד היום אני סובלת מחלומות מסויטים שבהם יש לי צו מפסיכיאטר להיכנס למחלקה סגורה – שזה שווה ערך להיכנס לכלא. הדימוי העצמי שלי נפגע. זה לא נעים, לא כולן שם בסדר. לא הכל פוטוגני.
“יש נשים ברמה קוגניטיבית והתפתחותית נמוכה שסובלות במקביל ממחלות נפש ושוהות במחלקה, יש תורים לקבל את התרופה, ובדיקה של האחיות שאכן בלעת את הכדור. זה חלק מהמורכבות שמלווה את המחלקה. יש תופעות מאוד לא נעימות, לצד העובדה שיש שם נשים כמוני וכמוך שחוות משבר או מחלה שתוקפת.
“קטונתי מלומר חוות דעת מקצועיות, אבל כדאי שידעו שלפעמים אפשר להימנע מאשפוז אוטומטי, ואם אפשר, מומלץ כמה שיותר להיעזר בקהילה. אבל אם צריך להתאשפז – לא להסס. זה מציל חיים. להתאשפז ולקבל מהמחלקה את מה שיש לה לתת, ויש לה.
“ובעיקר רוצה לומר לנשים היקרות: אחד הגורמים העיקריים לדיכאון הוא העומס. חייתי בעומס הזוי, בנתינה לא פוסקת מגיל צעיר מאוד. לא ידעתי לצאת לחופשות, הייתי אמא בגיל צעיר ויחד עם הניהול… זה דילל לי את המשאבים בצורה חריגה.
“תוסיפו לזה את חוסר היכולת לשחרר שליטה, ותקבלו על מצע של לב – דיכאון”.
יצר של חיים
היום יום של החיים שלך, שלנו, מלא ביצר של חיים: כזה שמערבב את הבצל המטוגן עם השמנת בשביל הרוטב שיוסי אוהב, כזה שקונה מדבקת קיר של ציפורים ופרחים לחדר של הילדונת, כזה ששואב השראה מריח של פרח ומצחוק של ילד. היום יום של החיים שלנו מלא במאבק ביצר המוות. מלחמות משתוללות ושרפות מכלות. קנאה הרסנית, עייפות דורסנית, דרישה עצמית חונקת ותאווה שמוציאה מהעולם.
ככה השם ברא אותנו, את העולם, עם הכוחות כולם. לנו יש תפקיד שם. כשמכירים את היצרים הללו לעומק, מתוך כבוד וקשב, יש סיכוי לאחות את הקרעים הנפשיים, לבחור בחיים. בחיים שיש בהם.
ידע הוא כוח
ללי רשמה לי את מספר הטלפון של אפרת, העובדת הסוציאלית שליוותה אותה – אותן במסירות עמוקה. ביקשה שאדבר עם המלאכית שליוותה אותה.
פניתי לאפרת ארבל-ורדי, עו”ס ופסיכותרפיסטית, עובדת במרכז לבריאות האישה ב’מכבי שירותי בריאות’ בבני ברק ובקליניקה פרטית, וביקשתי ממנה קצת אינפורמציה, כי ידע הוא כוח, וצריך המון כוח כדי לעבור רגעים קשים, כבר ראינו.
“אימהוּת היא חוויה ייחודית, מאתגרת ומשנת חיים”, פותחת אפרת.
“מרבית הנשים, כשמונים אחוז, יחוו דכדוך לאחר הלידה, baby blues אשר יופיע כמה ימים לאחר הלידה וייעלם בהדרגה עד שבועיים לאחר הלידה.
“הדכדוך יגיע בתצורות כגון: בכי, רגישות יתר, שינויים במצב הרוח, בלבול, הפרעה בשינה ובתיאבון. כל אלה יתרחשו תוך כדי תפקוד שמור ותחושה של שמחה מהיילוד.
“דכדוך זה יופיע בגלל שינויים הורמונליים ופיזיולוגיים לאחר הלידה ויחלוף מעצמו תוך כדי תמיכה, הכלה והרגעה שיתקבלו ממערכת תמיכה ביולדת.
“מעבר לכך, קיים הדיכאון אחרי לידה, והוא שונה בעוצמתו ובטיפול בו:
“אצל כחמישה עשר אחוז מהנשים יאובחן דיכאון לאחר לידה ולעיתים גם חרדה לאחר לידה, והשילוב הוא מאתגר ומורכב.
“דיכאון לאחר לידה יכול להופיע גם לאחר לידת ילד ראשון וגם לאחר ילדים מאוחרים יותר. אין כל קשר לשאלה אם זוהי הורות ‘טרייה’ שכוללת את המעבר מזוג להורים למשפחה או שישנם כבר מספר ילדים בבית.
לאחר כל לידה יש סיכוי לדיכאון לאחר לידה.
“דיכאון לאחר לידה הוא מצב דיכאון שמלווה במצוקה רגשית משמעותית שפוגעת ביכולת של האם לתפקד ולטפל בתינוק וביכולת שלה ליצור עימו קשר”.
תסמיני דיכאון אחרי לידה:
מצב רוח ירוד במרבית שעות היום – קושי לחייך לתינוק ולהשקיע בו זמן.
ירידה ניכרת בעניין או בהנאה, ובציפייה לדברים (פעם אהבתי לקרוא! היום ספר נראה לי כמו מדף. מדף אפור).
ירידה או עלייה ניכרת בתיאבון או במשקל.
הפרעות בשינה – למשל גם כאשר התינוק ישן.
תחושת אי שקט, עצבנות או עייפות וחוסר מרץ מעבר לרגיל או למה שהיינו מצפים מאישה לאחר לידה.
פגיעה בריכוז – קושי לקרוא, לקבל החלטות.
תסמינים הקשורים למערכת החשיבה:
תחושת חוסר ערך – ‘אני אמא לא טובה… אני לא מסוגלת’.
תחושת אשמה.
מחשבות אובדן.
כל אלו יופיעו לאחר הלידה אך לעיתים הם יהיו מקושרים גם לאירועים שהתרחשו במהלך התקופה שלפני הלידה או בלידה, כמו דיכאון או חרדה לפני לידה, מצב סיכון לפניה או לידה טראומטית.
האבחון הוא בטווח השנה הראשונה לאחר הלידה.
הגורמים האפשריים לדיכאון לאחר לידה:
דיכאון שהיה בעבר או תחלואה פסיכיאטרית אחרת.
דיכאון טרום הלידה.
סיפור משפחתי של דיכאון לאחר לידה.
רגישות לשינויים הורמונליים.
היעדר מערכת תמיכה.
קשיים במערכת הנישואין.
היסטוריה של פגיעה.
לידה טראומטית.
מומים ביילוד.
אובדן של התינוק.
פער בין הציפיות לגבי ההורות לבין ההורות בפועל.
פער בין הציפיות לתינוק שדומיין לבין התינוק שנולד.
תכונות אישיותיות כגון פרפקציוניזם.
יחסים מורכבים עם דמויות הוריות.
אירועי חיים קשים במהלך התקופה שלפני הלידה.
תינוק עם טמפרמנט מאתגר.
תינוק עם בעיה בריאותית.
קושי בריאותי של האם.
עם זאת, דיכאון לאחר לידה יכול לקרות גם לנשים ללא גורמי סיכון שהוזכרו.
טיפול משנה חיים
מתי כדאי לפנות לטיפול? זו השאלה הגדולה הנשאלת תמיד.
“חשוב מאוד לפגוש את האם והתינוק בתחילת הקשר כאשר ההורות מתחילה להתבסס. רוב הנשים או בני הזוג פונים כאשר מתעורר הקושי”, מסבירה אפרת.
“חשוב שהמענה יינתן במהירות מתוך הבנה של חשיבות התמיכה כדי שיוכל להירקם קשר אם-תינוק מיטבי לטובת שניהם.
“בעבר, כאשר נשים גרו עם משפחתן המורחבת, באופן מסורתי מערכת התמיכה הייתה מורכבת מנשים ודמויות אימהיות שמילאו תפקיד משמעותי מרכזי ותומך – מיילדות, אמא ודודות מנוסות.
“נשים ילדו וטיפלו בילדיהן בחיק המשפחה המורחבת, היה להן ממי ללמוד להזין את התינוק, היה מעגל שמשקם ומרפא את האישה לאחר הלידה, שדואג לאוכל, לשינה וכן גם לעיתים לטיפול בתינוק.
“תפקיד מערכת תמיכה זו הוא לייצר החזקה של האישה ברמה הפיזית וגם הרגשית, לספק את צרכיה החיוניים, להגן עליה על מנת שתוכל להתמסר לגידולו של התינוק וכן ליצירת הקשר הרגשי עימו.
“היום, התא המשפחתי הגרעיני, האישה ובעלה, נשארים לבדם למשימות אלה, ולעיתים האישה נותרת לבדה עם ריבוי המשימות.
“ישנו ביטוי שאומר ‘דרוש כפר שלם לגדל ילד’. כאשר נשארת אם לבדה להתמודד עם השינוי שבהפיכתה לאם, לעיתים המשא כבד מדי והשינוי מהיר מדי ללא המעטפת התומכת.
“בטיפול ניתן תוקף לתחושות שעולות נוכח השינוי ונייצר מעטפת רגשית המתאימה לצרכיה של המטופלת. נוסף על כך, בתהליך הטיפול, לא אחת נשתף גם את הבעל ונייצר שיח סביב הצרכים המשתנים של התא המשפחתי המתהווה.
“כפי שציינו, לידה היא אירוע משמעותי בחייה של אישה ובעלה, ועל כן למרות הטיפול הפרטני בדרך כלל כלפי האישה, הבעל שותף לתהליך. ישנם גברים רבים המגיעים לטיפול במרכז לבריאות האישה בבני ברק דרך הטיפול בנשותיהם. לא נשכח שלידת תינוק מביאה לשינויים בדינמיקה הזוגית, וגם לכך יש מקום בטיפול.
“נשים רבות חוות בדידות לאחר הלידה, תחושה שהן אינן מובנות, מותשות גדולה וצורך לעמוד בציפיות חברתיות גבוהות אל מול מציאות החיים החדשה, ציפיות לדאוג לבריאותו של התינוק, להתפתחותו התקינה, למילוי צרכיו הבסיסיים והרגשיים, להאכיל היטב, להצליח לסדר לו”ז מסודר ליום יום, לעמוד לעיתים בדרישות של תינוק אינטנסיבי, חזרה לעבודה, מסגרת לתינוק, תחזוקת הבית, חזרה למשקל – הרבה ציפיות, לעיתים בתנאים של ‘מופע של אישה אחת’.
“גם האימהות המושקעות ביותר יוכלו למצוא עצמן מותשות כאשר המשימות נמשכות יום אחרי יום והתינוק תלוי בהן לחלוטין.
“נוסף על כך, לעיתים השוואה לאימהות אחרות – כיצד אצלן הכל קל וזורם… מביאה לתחושה של אשמה.
“הסוגיות הללו עולות בטיפול שכולל טיפול שיחתי – פסיכותרפיה, שנוגע בחוויית ההורות, מייצר מעטפת ותמיכה ונותן תוקף לתחושות העולות. לעיתים, כשעולה צורך, נשלב טיפול תרופתי. כמו כן ישנן קבוצות טיפוליות וכן טיפול דיאדי אם-תינוק.
“ובנימה אישית, אפשר בהחלט לטפל בדיכאון אחרי לידה. אני מלווה נשים רבות שעושות תהליכים מרשימים מאוד. אני תמיד אומרת שאלי מגיעות ‘האמיצות’:) אלה שרוצות לחיות טוב ולא בסבל. עם כל החשש שקיים לעיתים מטיפול, בדרך כלל לאחר פגישה אחת החששות מתפוגגים ונוצר קשר שבאמצעותו אפשר לייצר איכות חיים לאם ולתינוק.
“זוהי זכות גדולה עבורי להיות עדה לתהליכים המרגשים שהן עוברות ולהשפעה של הדבר על הקשר עם התינוק ועל מעגלים נוספים בחייהן”.
