הגעת לגיל שאפשר להתחיל… להיות בו במשבר. מה יש בגיל הארבעים שנקשר לו 'משבר אמצע החיים'? האם הוא אמיתי? | ראיונות כנים של נשים אמיצות שמצאו את עצמן במשבר הזה ויכלו לו, לצד דבריהן של בעלות המקצוע – כל אלו לוקחים אותנו צעד אחר צעד במסע לצליחת המשבר שנוחת עלינו פתאום, באמצע החיים. | כי מה שלא מחסל – מחשל
נכון שיש לנו בחסד השם שישה ילדים, אבל כל כך רציתי שוב ריח של אפרוחים בבית! התפללנו, וחווינו שוב ושוב אכזבות כואבות.
"הלכתי לרופאה וביקשתי ממנה הפניה לבדיקות. אולי יש לי קרישיות בדם? אולי חוסר בוויטמינים? והיא, בחיוך חביב, הסבירה לי ש… ככה זה בגיל ארבעים וחמש".
אסתי, צעירה לכל דבר, מסכימה לשתף את רגע הגילוי שלה. הגילוי שלה ש… כן, היא באמצע החיים.
"ככה. זה. בגיל 45!
"זה הכה בי.
"אני בת 45. הריח המתוק של האפרוחים אולי יגיע כבר בעזרת השם רק מהנכדים.
"יצאתי מהמרפאה מטולטלת. לא שלא ידעתי את זה קודם, לא שלא חגגו לי יום הולדת שעוד רגע אדבר עליו, אבל תחושת האכזבה הזו, הציפייה שכנראה נאלצתי לארוז בשקט ולאחסן בארסנל החלומות, אף על פי שהסיכויים קיימים, זה… חתיכת פרויקט נפשי שצריך להשלים איתו. וכן, גם היום, שנה אחרי, אני עובדת להשלים איתו.
"ליום ההולדת הארבעים שלי, חמש שנים קודם לכן, הכינו לי חברותיי לצוות מצגת מרגשת ומושקעת עם ארבעים ברכות מכל מיני דמויות שפגשתי בדרך.
"נסענו למסעדת בוטיק שנשכרה רק עבורנו, ושם קיבלתי את האלבום המושקע. קראתי את הברכות, וכולן ציפו שאהיה הכי מאושרת בעולם. וחייכתי, כן, חייכתי מאוזן לאוזן. אבל בתוכי התחילו לנשב חרדות.
"כל הברכות הסבירו לי שגיל ארבעים הוא שלב אחר/חדש בחיים, שנער הייתי וגם זקנתי, וצריך להסתגל למעמד החדש… והרגשתי לי פתאום שהחמצתי שנים יפות ונמרצות של גילי עשרים עד ארבעים, וכעת אני בגיל הבינה. האנרגיות כבר לא מה שהיו, התפקידים חדשים, ההילוך יותר איטי, ותכל'ס, זה הפחיד אותי.
"רציתי לקרוא בברכות שבת ק' כבת כ', ובגיל ארבעים ניתן להתקדם ולהשיג בדיוק כמו בגיל שלושים, ולצחוק עם חברות כמו בגיל עשרים – ובמקום זה שמעתי רק 'כבר עברת שליש מן החיים' 'ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, וכנגד זה…'
"יש לי חברה קרובה שבקרוב חוגגת ארבעים. שאלתי אותה: 'מה מכינים לך לכבוד זה?' והיא השיבה לי תשובה שרק בגיל ארבעים הצלחתי להבין אותה: 'אמא שלי תמיד הייתה (וגם היום, לאוי"ט) שונאת חגיגות ומסיבות של ימי הולדת עגולים, של עשורים… היום אני, לפני גיל ארבעים, מבינה את התזה שלה. לא מוכנה בשום אופן שיחגגו לי'.
"כן. אחרי התחושות שעלו לי בעקבות ההפתעה שעשו לי לגיל ארבעים, אני מבינה היטב כל מי שרוצה לעבור את השלב הזה בשקט, בהפנמה, ואפילו בקול דממה דקה"…
ומשפט אחד היא מוסיפה:
"פעם חברה חדה לי חידה קשה לנשיאה: עם איזו מחלה נולד כל תינוק, שמביאה אותו בסופו של דבר למוות?
"התשובה היא: החיים.
"ככל שאדם חי, הוא מתקרב ליום המיתה… וציון כל עשור בחיים הוא קצת תזכורת לכך…"
אז משבר גיל הארבעים מורכב מפחד? מהחמצה? מאובדן? גם. וגם עוד, אם נסכים להקשיב לנו. זה לא יהיה הכי קל בעולם, אבל מסתבר ששווה מאין כמוהו. מאפשר לצאת לחיים חדשים, שלמים יותר.
רווח או סדק?
אצל מרים, הטלטלה הרגישה כמו שבר עז מדי:
"כאילו… הגעתי לפסגה שלי", היא משתפת בכנות שהגיעה אחרי חתירה במעמקים חשוכים. "שמונה ילדים מקסימים, כבר לא צריך להלביש אף אחד בבוקר, כבר יש את הגדולות שעוזרות בקיפול הכביסה ואפילו בהכנת הסלטים לשבת ובאפייה.
"הרשיתי לעצמי לצאת ללימודים של ניהול מערכות חינוך. זה, האמת, היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה. תמיד שיחקתי שאני המנהלת ואחיות שלי היו צוחקות עלי. אבל מי צוחק אחרון?
"וצחקתי, כי הלימודים היו מרתקים ומעשירים, התאימו לחלומות שלי ולעיסוק העיקרי שלי, ועוד יותר צחקתי בסיומם: המנהלת שלי פרשה והתפקיד נפל לידיים שלי תוך כדי שהצוות מפרגן לי מכל הלב.
"גם בעלי שמח כל כך ואפילו התפטר מתפקידו כמשגיח כשרות כדי לאפשר לעצמו עוד שעות בכולל, להשלים בחינות למקצוע הרבנות. הילדים היו גאים בי, ההורים שלי שלחו פרחים, המשרה הייתה תובענית אבל הייתה לי הפניות אליה.
"שני ימי לימודים נשרו ממני, לא חינכתי כיתה, כמובן, והילדים היו גדולים מספיק. הגדולות שלי הן בנות, והן נטלו ממני בשמחה משימות ביתיות, והצעירים הם בנים ולומדים כל יום עד 5. חגגתי.
"ואז, בצניחה חופשית, התרסקתי.
"ימים של כאבים מוזרים במקומות מוזרים, גב וצוואר כואבים בצורה שלא ניתן לשאת. ואם ניסיתי לנוח ולהרפות, הכאב רק הלך והחמיר. בערתי מכאבים ולא יכולתי לתת לעצמי מנוחה, גם בגלל העובדה שאני בחודשים הראשונים של התפקיד החדש שלי, חייבת להוכיח את עצמי!
"מהר מאוד, מהר מדי, הרגשתי שאני מתחילה לדעוך. אני, שמעולם לא ידעתי מהי חרדה, הרגשתי את דפיקות הלב המהירות האלו, את הלב שמתהפך, את התחושה של הערפול על המוח.
"משהו איום ונורא קרה לי, אולי איבדתי את שפיות דעתי? משהו נורא קורה לי, כאן ועכשיו, ולא ידעתי מהו, למה הוא, ואיך הוא ילך ממני.
"בעלי אמר לי שאני רק צריכה לנוח. פשוט, לקחת פסק זמן ולנשום. ואני, שמעולם לא טסתי, נסעתי איתו לשבוע בשווייץ.
"אבל שם היה רק גרוע יותר. הכאבים הלמו בי, כפשוטו, היו לי התקפי חרדה איומים: איך אני ככה, רחוקה מהבית, מהשפה, מבתי חולים שאולי יצילו אותי? הדיכאון הלך והשתלט עלי מול נופים מרהיבים של האלפים.
"ישנתי כל היום והרגשתי אשמה איומה שבעלי יצא איתי לנופש החלמה כזה, ואני רק נהיית חולה יותר ויותר. הרגשתי שאני שוקעת לבור שמעולם לא ידעתי שקיים בעולם.
"התחננתי אליו שייגש לרב גדול, שיבדוק – אולי זו עין רעה? איך כל זה קרה לי דווקא עכשיו? אבל גם הרב, כמותו, השיב שאין לחשוש מעין רעה. גם המזוזות היו ונותרו מהודרות, לא זה הסיפור. מה כן?
"סוף סוף הגיע התור שלי לראומטולוג שאישש – זו פיברומיאלגיה. יופי, יש שם לסבל שלי. אבל אז, הראומטולוג שהוא באמת אדם נדיר ואכפתי, הוסיף ואמר שיש קשר מובהק בין פיברומיאלגיה לנפש, וששווה לי לעשות שיעורי בית גם בטיפול נפשי.
"הנטייה הטבעית שלי הייתה לכעוס על הדברים ולדחות אותם. יש לי הכל, ברוך השם, מה פתאום הנפש צועקת? אבל הכאבים הפיזיים החלישו כל כך את הנפש שלי, והסכמתי לגרור את עצמי פעם בשבוע גם לפסיכולוגית קלינית שנתנה לי את כל המרחב להבין לאט לאט מה קרה לי. הגוף נתן יד לנפש כדי לגלות לי סוף סוף מה שהחבאתי מעצמי בעשרים ושלוש שנים עמוסות עד בלתי נשימה.
"לא, לא היו שם סודות גדולים. שום סיפורי זוועה. שום טלטלה הרואית שראויה לכתבה צהובה. הייתה שם פשטות נוגעת ללב של מסירות אין-סופית ומרוץ אין-סופי מהיום שבו נולד הילדון הראשון שלי ועד היום. הנפש רק ביקשה קצת שקט, ולספר למישהו את כל מה שעבר עליה, והגוף – צעק".
רווח שהופך לבולען
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מטפלת ומדריכה, עמיתה במכון לפסיכואנליזה, מספרת את הסיפור הפנימי של מה קורה לנו סביב אמצע החיים, סביב המשבר הזה של גיל ארבעים:
"זה לא הגיל והמספר", מחדדת רונית, "זו נקודת ציון שמתרחשת הרבה פעמים סביב גיל ארבעים. שם מגיעה נקודת מפנה משמעותית בחיים. עד אז היינו בסוג של מסלול חיים ידוע, או שחשבנו שהוא ידוע: מתחתנים, הילדים נולדים ומשתדלים להיות מכוונים מאוד אליהם, מוצאים עבודה מסודרת.
"גיל ארבעים הוא שלב שבו כבר השקענו המון משאבים וכוחות כדי 'להריץ את העגלה', היינו עסוקים מאוד בהתכווננות החוצה – לבית שבנינו, לילדים שגדלים, לעבודה שמפרנסת ומייצגת אותנו, אבל היה לנו פחות זמן להתבונן פנימה.
"ופתאום יש איזשהו רווח. קצת פחות כביסה לקפל, קצת פחות כוסות שוקו להכין בבוקר, פחות קטנטנים להרדים בערב. יש רווח. וברווחים של החיים – לפעמים אנחנו נופלים, מתערערים.
"זה דומה-לא דומה לגיל ההתבגרות: כשהיינו ילדים פשוט שיחקנו. בגיל ההתבגרות נוצר לנו פסק זמן של התבוננות פנימה, וההתבוננות הזו מעוררת קודם כל אי נוחות פנימית, כי אז עולות השאלות: מי אני בכלל? מה עשיתי עד עכשיו? האם זה נכון?"
זו נקודת ציון אחת. הרווח הזה. פסק הזמן הזה שייחלנו אליו כל כך, החלום שלא הפסקנו לחלום, על היום הזה שבו הילדים יגדלו קצת ויהיו קצת פחות ציפורניים לקצוץ אחרי האמבטיות, פתאום מתגשם, קם והווה ובבת אחת הופך להיות בולען.
השקט הזה שכל כך רצינו, קצת, מעלה דברים שהדחקנו והכחשנו בשנים העמוסות האלו. וכמו שמרים אמרה שם: לא סודות גדולים ולא סיפורי זוועה. דברים של יום יום שתפחו שם בפנים, פשוט – כי מעולם לא היה לנו זמן להרגיש אותם, ועכשיו, ברווח, הם עלו ולפעמים אפילו הגיעו לממדים של דכדוך וחרדה:
געגועים להיות ילדה, למשל. כמיהה שמישהו יקשיב לנו, דמעה על קשר שלא יהיה עוד, עייפות מנתינה אין-סופית, תהייה אם לא טעינו והיכן.
כשלכל זה אין מילים, והרגשות מבעבעים בלי שנרשה להם לצוף ולקבל מקום, כתף, אוזן וחיבוק מכיל, הם עלולים לייצר סקנדל.
ויש עוד.
רסיסי חיים
ד"ר לזר נוגעת בנקודות נוספות, רגישות מאין כמותן, שיושבות שם, על הגדר של גיל ארבעים-חמישים:
"בגיל ארבעים יש לנו גם ילדים בגיל ההתבגרות, והם עסוקים בשאלות על החיים, וזה מאתגר: מתוך מרוץ העשייה האין-סופית שלנו, אנחנו נחשפים פתאום לשאלות על ערכים, על מה נכון ומה אמיתי, וזה שואל גם בתוכנו ופורץ".
ולא רק הנשמה מחפשת תשובות. גם הגוף, וכל זה – יחד. רונית מפרטת:
"יחד עם התהליכים הנפשיים מתחילים שינויים פיזיים. אנחנו מתחילים להבין שכן, היינו צעירים אבל לא נישאר צעירים לנצח. להרגיש נצחי זו אשליה שבה 'אנחנו תמיד נישאר פה', אבל בשלב הזה, כשהגוף מתחיל להשתנות, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו בני חלוף, וזה ערעור נוסף.
"נכון שתמיד היינו מודעים לכך שהחיים אינם נמשכים לנצח, אבל עכשיו אנחנו לא רק מודעים לכך אלא מרגישים את זה, והנרקיסיזם הבריא – תחושת ה'עצמי' השלם, זה שעזר לנו לצלוח חיים לא פשוטים עם עוצמה של אשליה בריאה, התחושה הטובה הזו שאנחנו 'כל יכולים' – שעזרה לנו לקום כל יום ולסחוב את הרכבת עם הילדים והפרנסה, מתחילה להיסדק.
"מרגישים שהגענו למין תחושה של מיצוי. יש רווח, ואפשר ליפול בו. יש סדק, וכשיש סדק, כמו שאמרנו כבר, מרגישים ערעור. אלו המקומות הרגשיים, והם פוגשים את השינויים ההורמונליים והפיזיים.
"גם יחסי הגומלין בין הגוף לנפש שעוברים שינוי, מספרים על הקשר שלהם: כן. משהו משתנה. בחוץ, בפנים, ופתאום אנחנו לא ממש מכירים את עצמנו, וזה מפחיד. לפעמים – נורא מפחיד".
אז אפשר לצבוע בצבעים רעננים ולהזריק משהו לפנים, אבל עצם ההתעסקות בדברים האלו מהבהב בנפש משהו: מה שהיה הוא לא מה שהווה.
וזה לא הסוף… לא באנו לייאש כשאנחנו מונים את התהליכים האלו שמתרחשים בנו בגיל הזה, אלא להבין, כי מתוך ההבנה יכול לצמוח משהו חדש. הנה עוד נקודה כואבת:
פתאום התפקידים משתנים
רונית: "נקודה נוספת היא ההורים. ההורים שלנו. ההורים שעד היום, לרוב, תמכו בנו, גידלו אותנו, ויכולנו לחוות את האופציה שבה אנחנו מתבוננים בהם מלמטה למעלה, והציפייה לקבל, גם אם הם לא היו ההורים המושלמים כמו בחלומות, עדיין הייתה קיימת.
"העיניים היו מורמות בכמיהה כלפיהם, גם אם לא קיבלנו מהם עד כה, אולי משהו ישתנה? אולי יש סיכוי למלא את מה שלא קיבלנו בילדות?
"ופתאום – הם זקוקים לנו, ואנחנו מתחילים לראות אותם בצורה אחרת. יש להם חיים משל עצמם, כבר פחות קל לכעוס ולרצות מהם, הם מזדקנים. ואנחנו חשים עוד יותר את הבדידות הזו.
"זה כבר לא הורה שמזין את הילד שלו, הם כבר לא מזמינים אותנו לאירוח בשבתות, זו מערכת הדדית יותר. פתאום ההורים פותחים את ליבם בפני בן הארבעים שלהם, נתמכים בו, זקוקים לו, וזה שינוי במערכות היחסים והדינמיקה המשפחתית.
"אי אפשר להישאר במשבצת של הילד שרוצה, שמצפה, שמקבל או כועס. וזו תחושה לא פשוטה. היינו רוצים להישאר תמיד עם אבא גדול ואמא גדולה. ולראות אותם ככה, יוצר בנו חלל.
"עוד חלל הוא המתבגרים שלנו, שכבר לא עומדים על כיסא ושרים לנו 'אמא יקרה לי'. אנחנו לא מרכז עולמם. לא צריכים אותנו בתפקידים הקודמים. יש להם חיים משל עצמם, הם עסוקים בשלהם, וזה יוצר בור כלשהו.
"לרוב, אנחנו יודעות להתמודד היטב עם תפקידים שהניחו עלינו, אבל פתאום – לוקחים לנו את התפקיד. הילדים גדלו. התפקיד הוא לא למרוח גבינה וזיתים בסנדוויץ'. יש תפקיד אחר, נכון, אבל הוא דורש משאבים נפשיים יותר. התפקיד שהייתה בו עשייה טכנית רבה כל כך, ויכולנו להניח את הנפש קצת בצד, נלקח, ואנחנו… לא יודעים את נפשנו.
"ואם ההורות הזו, בת עשרים השנה, הייתה מלאה חרדות ורגשות אשם, באו הסנדוויצ'ים וטשטשו קצת את הכאוס הרגשי. וכשהסנדוויצ'ים עברו ממטלות הבוקר? נשארה הפגיעות. חשופה. אם עלה דיכאון בעשרים השנה הללו, וכוסה כי היה צריך לבשל ולכבס ולסרק ולרוץ לעבודה, אז עכשיו הוא עולה, מציף ונשפך.
"זה לא מתחיל ומסתיים ביום ההולדת של גיל ארבעים. שינויים מתרחשים אט אט. עם הרווח שנוצר, מתחילות המחשבות והתהיות, מתחילים החיפושים העצמיים ולפעמים מתחילות עוד תחושות לבוא לבקר, לנקר:
"חוסר שביעות הרצון מעצמנו, חרטה על טעויות שעשינו, כאב על החמצה ועל חוסר יכולת לתקן. מתווספת לכך התחושה שהשליטה שלנו על הילדים הייתה קצת אשלייתית, אנחנו מגלים שקצת היינו בבועה, והיציאה ממנה כרוכה במשבר.
"והמשבר הזה הוא חלק ממסלול החיים שלנו. מסלול חיים שכרוך בעשייה ובמשברים, בצמיחות ובנפילות, בייאוש ובתקווה".
איך יוצאים משם?
איך באמת? מרים הייתה אמיצה. היא פשוט נכנסה עמוק עמוק לתוך הכאוס שהיא גילתה, ויצרה סדר מחודש. "זה לא שהייתי אמיצה", היא מסרבת להגדרה, "פשוט לא הייתה לי ברירה, הנפש תבעה את שלה.
"אגב, הפיברומיאלגיה נעלמה לי! כשהיא סיימה לספר את הסיפור שלה אלי, היא יכלה ללכת. והי! זה לא אומר שאצל כל אחת שסובלת מפיברומיאלגיה זה יושב על חלקים נפשיים, אצלי – כן".
והיא מספרת על מפגשים כאלו, מייראים מעצם היותה של הנפש חשופה: "היו ימים של כאבים איומים בשרירים, שמנעו ממני לתפקד, והם אילצו אותי להרפות כל כך! ממנהלת בכל רמ"ח איבריי, לשקיעה במיטה.
"נאבדתי לי. מי אני? האישה מלאת האמביציה והעשייה הכל יכולה, או הדמות המרושלת והעצובה שהצטנפה בתוך הפוך? אבל זה בדיוק היה הסיפור, נאבדתי כי הייתי מוכרחה למצא את עצמי באמת. את עצמי שהתחילו לה שאלות:
"מה יהיה עוד שלושים שנה, כשבאמת לא יהיו לי כוחות כמו של בת עשרים? מה אני שווה? מה המשמעות האלוקית של הנשמה שלי? מה הפשר של כל העשייה וההישגים שלי? את מה ניסיתי לנצח כל הזמן? מה רצתי לכבוש? למה אני לא יכולה אף פעם לשבת בנחת עם בעלי ופשוט לפטפט? מה הסערה הפנימית הזו שכל הזמן דורשת ממני לעשות ולא להיות?
"נס שהייתה לי מטפלת טובה כל כך, שכיבדה את כל מה שהרגשתי ועשתה מקום לנפש שלי לסדר את עצמה לאט לאט בחזרה. זה לקח זמן!"
אמרנו כבר שהיא אמיצה. חודשיים שלמים היא הייתה בבית, לא יכולה לנהל כשחייה הפוכים, ואז, לאט ובהדרגה היא חזרה למשרה "ממקום אחר לחלוטין. ממקום פנימי שעושה עבודה, מתי אני רצה אחרי הרוח ומתי אני הולכת עם עצמי למקומות הנכונים.
"אין לי ספק שבית הספר הרוויח". היא צוחקת אבל זה לא מצחיק בכלל. זה אמיתי ופשוט. כי אפשר לעשות שינויים קוסמטיים כאלו ואחרים, להירגע בעזרת כדור או טיול לחו"ל, אבל אפשר גם אחרת.
"בגיל הזה", מסבירה רונית לזר, "יש דיבורים רבים על שינוי מקצועי בקריירה, וזה נכון. אנשים עושים שינויים, העולם מזמין לשינוי, הרווח שנוצר בחיים מזמין לשינוי, יש אפשרויות נוספות.
"יש נשים שקונות פאה חדשה, שעושות אנטי אייג'ינג, כי אלו מפגשים עם מקומות פגיעים ולא פשוטים. וכל אלו הן אפשרויות שמכסות על משהו פנימי, כוסס, מנקר, שמתחיל לכרסם: איזו אמא אני? מי אני בכלל? אילו חיי נישואין יש לי? האם בכלל חוויתי חיי נישואין או שהיינו 'אבאאמא' כל הזמן הזה?
"הילדים על סף שידוכים, ולנו עולה פתאום, מול ההתרגשות שלהם, רצון לרענן את חיי הנישואין, והרצון הזה דורש. דורש התבוננות על העבר, על מה שהיה ולא היה בו, ושאלות על העתיד: האם בן הזוג יירתם לרצון היפה והמרענן הזה? זו התפכחות כואבת ולפעמים מעליבה.
"כן. זה פרק זמן כזה של חיים שמתחילים להיות אחרים בהרבה זירות, וחידוש מזמין משבר ונפילה, ויכול גם להפוך את המשך החיים לאיכותיים יותר.
"אז כן, אפשר לעצום את העיניים מול כל הגלים והאדוות האלו בפנים, ולהמשיך את החיים כמו רובוטים מעולים. מחתנים, ברוך השם, עובדים קשה, ברוך השם, אבל מאבדים את עצמנו הכי פנימי. וחשוב כל כך להקשיב לקול הפנימי הזה של – מי אני? מה אני רוצה? מה אני מרגישה לגבי חיי? והאם בעלי רוצה לעשות איתי את השינוי?
"הרבה פעמים בפרק זה של החיים מגיעים לטיפול זוגי. פתאום מכירים מחדש זה את זה. זה לא אותו אחד שהתחתנו איתו. עברו מאז עשרים שנה, הוא השתנה, אני השתניתי. מה נהיינו ואיך נצעד עכשיו יחד?"
שאלות שדורשות אומץ. אין מה לומר.
כאב שמזמין גילוי
אנחנו רגילות לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מעצמנו כאב. הגר"ש פינקוס בספרו 'נפש חיה' (עמוד קנג) מציין: "אחד התחומים הרחבים ביותר כיום ברפואה, הוא 'משככי כאבים'… כל רוקח יספר לנו שרק כחמישה עשר אחוז מהתרופות שהוא מוכר הם לריפוי והשאר הם רק לשיכוך כאבים – פיזיים או נפשיים…
"גם כשנותנים כיום זריקה לשם חיסון או רפואה, מתיזים קודם על המקום 'ספריי הרגעה'. אולם, נתבונן לרגע ונחשוב, האם הכאב הוא אכן דבר מיותר? האם הוא אכן שייך לבריאת הרע, או שמא יש לו לכאב איזה תפקיד?"
הרב פינקוס ממשיך ומסביר בבהירות מהו כאב, ואיך רצון החיים הטבעי שלנו נועד לברוח מכאב, אבל האמת היא שהכאב הוא איתות ויש לו כוונה ברורה אחת – שנפעיל את כוח החיים שלנו.
בשביל זה, צריך להסכים לכאוב. לא רק להדליק מוזיקה שתשתיק הכל, לא רק לצאת למסעדה ולאכול ולאכול עד שכל הבור הזה בפנים יתמלא. צריך להרשות לכאב להכות בנו, כמו גלים, לא לשם סבל, אלא כדי שנשכיל כלשונו של הגר"ש פינקוס, "להפעיל את כוח החיים. להגביר את הצמיחה ואת העלייה הרוחנית".
איך? כשמקשיבים למה שהכאב הזה בא לגלות לנו, לספר לנו את מה שלא הסכמנו לשמוע לפני כן.
על הפן הנפשי מפרטת רונית לזר:
"כל גילוי כרוך בכאב. גאולה כרוכה ביציאה ממְצָרים, ושם, במְצָרים, כדאי שיהיה איתנו מישהו, אחרת אנחנו יכולים להיות אבודים מאוד.
"כי כן, היינו כמעט כל יכולים. ילדנו ילדים, וזה אומר שבראנו עולמות! אישה חרדית היא אישה מואדרת בצדק רב. היא סופר וומן, מנווטת את הספינה עם הילדים והבית והפרנסה וכל הפרטים.
"זה מעניק המון לכוחות האגו שלנו. ואם לא נתנו לפני כן מקום לרגעי הפגיעות שלנו, משבר גיל הארבעים, עם השינויים החלים בו, עלול להיות כמו פגיעת טיל מרסקת. אם היינו פעם רק בלתי מנוצחים, אומניפוטנטיים, הילדים היו תלויים בנו, והיינו חייבים להיות כל הזמן בהיכון עם מסוגלות אין-סופית – עכשיו נדרשת מאיתנו יכולת לעבור לפאזה אחרת שאומרת: אני גם פגיעה.
"וזה דורש מאיתנו עבודה: להיות סלחניים כלפי עצמנו, להכיר, בכלל, את הצרכים שלנו. ככל שנעשה עבודה עם האזורים הנפשיים הללו זה יקל עלינו, אבל אנחנו כל כך פוחדים להיות חסרי אונים, זה מקום שונה כל כך מהמקום שהיינו בו בעשרים השנים האחרונות שבו ניווטנו הכל והיינו חזקים ומחוזקים.
"זה כמו לטפס על הר גבוה מאוד, לעבור את כל התלאות בדרך ולהגיע לפסגה מסוימת, לארץ המובטחת, ופתאום יש עצירה. הפסקה. האדרנלין יורד, ואנחנו מסתכלים אחורה ואומרים: וואו, איך עשינו את הדרך הזו?
"אבל אז עולות תחושות נוספות: איך עשינו את זה??? היום אנחנו לא יכולים לעשות את זה שוב! וגם איבדנו בדרך דברים יקרים. נדרשת מסוגלות נפשית להתאבל על אובדנים, לעשות הבחנה בין מה שיש, ובין מה שאין. מי אהיה בלי תינוקות קטנים וזוחלים בבית? מי אהיה בלי החביתות של כל ארוחת ערב? מי אני בלי ללכת למסיבות חנוכה בגן? איך זה לחתום פרקים משמעותיים ומתמשכים כל כך?
"אלו אובדנים, ושינויי תפיסות. זה גורם לנו להכיר שאנחנו בנות אנוש בעלת חולשות וכאב וצמיחה שקטה".
אם נסכים – אולי נדמע קצת. ייווצרו בנו רוך ואנושיות ומגע כן, כמה פשוט ככה אמיץ, בעצמנו ובעולם.
זה לא המשבר הראשון
קצת עידוד? עברנו את פרעה. גם את זה נעבור, בטח!
"משבר גיל הארבעים אינו המשבר הראשון שלנו. כבר עברנו את משבר היציאה לגן, את משברי גיל ההתבגרות, הנישואין, יש בנו בפנים תוכנות שיודעות להתמודד עם השינויים", כך רונית, "ועכשיו השינוי הוא מקום שלא מעודד רק הישגיות אלא גם הרפיה, התבוננות פנימה, התכנסות. ולא תמיד קל לנו לדברר את הפנימיות הזו שלנו, שאבודה פתאום.
"חלק מהעבודה שלנו הוא לקבל את עובדות החיים, כאובות ככל שיהיו. נכון, הגוף הוא לא אותו גוף, הכוחות אינם אותם כוחות. התמסרנו עד אין קץ לילדים, ופתאום ההתמסרות הזו קצת מיותרת.
"זה מותיר חלל, שאפשר להכניס לתוכו נרקיסיסטיות בריאה – מיקוד חשוב בעצמנו: לבקש עבורנו! לא תמיד אנחנו יודעות את השפה הזו. אחרי שנים רבות כל כך של מיקוד בצרכים של האחרים, התרגלנו לא לישון בלילות ולנדנד את העריסה, אבל לחשוב על עצמי? זה מפחיד ואפילו מכניס לחרדות.
"אחת החרדות היא לבוא ולומר: אני רוצה משהו עבור עצמי. יהיה שם מישהו שיקשיב לצרכים שלי? שיעניק לי אותם? פתאום אני לא האמא שנותנת את כל כולה לאחרים. הדימוי הפנימי הזה מתחיל להתחלף, ומי אהיה אז?
"הרבה בדידות עולה: ההורים כבר לא יכולים להיות שם עבורנו, מהילדים אי אפשר לצפות שימלאו את החסרים שלנו, ואיפה הבעל? לא הספקנו לדבר עליו במרוץ השנים הקודח. אולי הייתה לנו זוגיות נפלאה כהורים, אבל בקושי הספקנו לדבר. וזה שוב מזמין את החרדות של להיות נזקקת. להיות נזקקת אחרי שהרמתי כזו אימפריה? להרפות ולהגיד שעכשיו אני זקוקה ל…? וכמה מביך לבקש דברים שלא ביקשתי מעולם.
"כמה חשוב להיעזר בשלב הזה. לפעמים בחברה טובה, או בבעל, לחדש קשרים ישנים, לפעמים לפנות לטיפול, העיקר – לא להיות לבד, כדי שניתן יהיה להתבונן במה שמתרחש בלי להתפרק.
"בני אדם הם שורדים. חצינו המון דברים, וההיסטוריה היהודית והאישית שלנו מלאה צמתים ומשברים. אבל אנחנו לא רק צולחים אותם, כי במשבר טמונה צמיחה.
"שווה לגשת לשלב הזה עם סקרנות, למצוא את העצמי שטמון שם. בדרך כלל כשנהיה סקרנים לדרך, נוכל לקטוף פירות, והעגלה שלנו שוב תתמלא.
"סיפרה לי מישהי: 'בכיתה ה' בשיעור ציור הייתי הכי אלופה, ומאז – לא נגעתי בצבעים, עכשיו אני חוזרת אליהם'. היא גילתה את הצד האומנותי שלה, שהסתתר כל כך הרבה שנים. לא רק את האומנות, אלא את עצמה באומנות, שזה גילוי מחדש חיים.
"במשברים הללו, בנהר הסוער הזה, יש יהלומים שצריך לכרות. בלי משבר אין צמיחה, ואנחנו הרי רוצות לצמוח".
אנחנו רוצות לצמוח. אין ספק. נמצא לדרך הזו גם את האומץ.
אחר הפעולות
אורטל טודר, מדריכת יוגה נשית טיפולית ומדריכת קבוצות מודעות עצמית ועבודת המידות, מספרת על דרכים נוספות להגיע אל הפְנים הזה:
"כשאנחנו צעירות, נדמה לנו שנישאר כך לנצח. כשאנחנו ממתינות לתינוק, נדמה לנו שלעולם ההמתנה לא תסתיים. כשהתינוקות שלנו לא ישנים בלילה, נדמה לנו שלעולם כבר לא נישן לילה שלם. כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, נדמה שלעד נצטרך להתמודד עם ההפתעות שהם מביאים אלינו.
"כך שנים על שנים, נדמה לנו שמה שאנו חוות עכשיו, יישאר לעולם. אך בכל פעם מחדש אנו לומדות לזוז, להתקדם, לאפשר לשינוי להיות. לפעמים בלית ברירה, ולפעמים בקלות כשאנו בשלות ומוכנות לשינוי.
"לכל תקופה בחיינו יש סימנים האופייניים לה. בין גיל 40 ל-45 אנו צועדות לעבר גיל המעבר. גיל המעבר הוא תהליך פיזיולוגי שבו הגוף מפריש פחות אסטרוגן. שינוי זה מביא לשינויים רבים שלא אחת מחייבים את האישה לארגן את חייה מחדש.
"חשוב לדעת שמה שתרגישי בגופך הוא תהליך נורמלי ולא מחלה. הגוף משתנה, רמת ההורמונים משתנה וכך צריך להיות. וכמו בכל שינוי שעובר עלינו אפשר להתנגד, לרצות שהוא כבר יחלוף, להתלונן ולסבול, ואפשר לחבק אותו בשתי ידיים ולראות בו הזדמנות להיכרות מחודשת ועמוקה עם הגוף.
"ככל שתהיי מוכנה לקראת שינויים אלו, כך גופך יסתגל ביתר קלות אל התקופה החדשה. גלי חום, הזעות לילה, דופק מואץ, שינויים במצבי הרוח ועוד הם סימפטומים שיכולים ללוות תקופה זאת, אך עם תזונה מתאימה, תוספי מזון מתאימים ופעילות גופנית טובה, אפשר להתגבר על סימפטומים אלו.
"ליוגה הנשית מגוון תרגילים המותאמים לאישה בגיל זה. התרגול של היוגה הנשית מאפשר לנו להכיר את התסמינים, להבין את סיבתם וללמוד לטפל בעצמנו. התרגול תומך, מטפח, מטפל ומשקם כל תסמין ועוזר להבין מתי התרגיל מספיק ומתי עדיף לפנות לעזרה רפואית.
"נשים שמבינות מה קורה להן בגוף ובנפש הופכות מקורבן לעוצמתיות ומדויקות. אין זו תרופת פלא. כמו כל עבודת מודעות, אורך זמן לפתח קשב וקשר עם עצמך וגופך, להבין ולהפנים את השינוי. אך עם התמדה, והתאמת הקצב של התרגול אל גופך, תופתעי לגלות כמה הגוף זקוק וצמא לתרגול זה.
"כי האמת הפשוטה היא שגיל המעבר הוא זמן נהדר שיכול לאפשר לנשים להיות מועצמות מאוד".
כן, לאותו רווח שעליו דיברה רונית ניתן יהיה להכניס הרבה דברים נוספים, ממוקדים סוף סוף גם בעצמנו. אולי התעמלות רגילה או ממוקדת. אולי תזונה ואולי דיקור סיני. לא כדי לכבות שרפות, אלא כדי להתחבר מחדש לעצמנו. "גומל נפשו – איש חסד", נאמר במשלי יא, ואת החסד הזה הדחקנו במשך השנים. הגיעה העת לשוב אליו. לא רק כי הגוף צועק.
אם הייתי צריכה
לגדל שוב
את ילדיי
כתבה: דיאן לומנס
תרגום: רונית טל
אם הייתי צריכה לגדל שוב את ילדיי
הייתי יותר מחבקת ופחות מחנכת.
היה פחות אכפת לי לדעת, ויותר יודעת שאכפת לי.
לוקחת יותר לטיולים ומעיפה יותר עפיפונים
הייתי מפסיקה להיות רצינית במשחק, ומשחקת יותר ברצינות.
משחקת יותר בצבעי ידיים ופחות מרימה ידיים.
הייתי חוצה שדות ומטפסת יותר מדרגות.
הייתי מציעה יותר ומצהירה פחות.
מלמדת פחות על אהבה וכוח, ויותר על כוח האהבה.
עושה יותר חיבורים ופחות תיקונים.
יותר חיבוקים ופחות חיכוכים.
הייתי פחות עוקבת אחרי השעון,
ויותר עוקבת אחריהם בעיניים.
יותר מגע ופחות מדע.
הייתי שם בשבילי, לפחות כמו בשבילם.
ואולי, אולי השיר הזה לא יכול היה להיות נוכח במציאות עמוסת קלחי מלפפונים ומרקי ירקות טחונים. אולי טיבה של מציאות להיות נוקשה, מרימת ידיים, מתקנת ומתחככת, עם מעקבים אחרי שעון וניסיון ללמד מדע. אולי במציאות מלאה עד צוואר בעיסוק בבית-עבודה-ילדים, אין מקום לשדות ועפיפונים.
וכל זה לא מונע את הרגע והגיל שבו מסתכלים לאחור, והלב נחמץ מגעגוע, אובדן ואכזבה. לא, לא על מנת לשקוע בהם, רק על מנת להמשיך את יתר השנים המשתרעות מולנו בהרבה יותר דיוק. אולי יהיו שם זמן ועפיפונים.
