בת מלך

ותרועת מלך בו: כולנו זוכות השנה שוב לבוא אל המלך להכתרה השנתית, ברטט של התרגשות מהיום העוצמתי שבו אנחנו ממליכים עלינו את מלך מלכי המלכים | איפה מתרחשת המלכת השם היום-יומית שלנו ומתי? איך אישה יכולה לזכות לאמונה תמימה שהוא אבינו מלכנו? וכיצד מעבירים לדורות הבאים את החוסן הרוחני שקיבלנו מדורות קודמים? | נשים בנות מלך מספרות על מלך הכבוד שהן פותחות לו שערים כל השנה בכלל, וביום זה בפרט. הרה"ג אהרן שפירא מחזק ומרומם, מחבר ומסביר באמצעות ארון הספרים היהודי, איך נמליך ונתחבר ביראה ובאהבה | כדי שתמליכוני עליכם

חיבוק הוא אקט חיובי, בדרך כלל. אלא אם כן בחרת לחבק את המלכה אליזבת. מישל אובמה, אשתו של נשיא ארצות הברית דאז, למדה זאת על בשרה. היא הוזמנה לביקור רשמי בארמון, וכטוב ליבה במעמד, היא שלחה יד וחיבקה את כתפיה של המלכה. המלכה התרחקה בנימוס. כל האירוע לא נמשך יותר משתי שניות, אבל עד היום, שלוש עשרה שנה אחריו, הבריטים זוכרים למישל את גסות הרוח.

היא לא האמריקאית היחידה שעוררה סערה בממלכה המאוחדת. כשטראמפ שימש נשיא ארצות הברית, גם הוא זכה להזמנה רשמית. ארמון המלוכה דואג להקנות לכל מוזמן את כללי ההתנהגות הנאותים, אבל טראמפ לא הקשיב, כנראה.

בעת שהפמליה המלכותית צעדה בחצר, בין שורות של חיילי המשמר, טראמפ עקף את המלכה, הלך לפניה ואף הסתיר לה את הנוף, כפי שציינו העיתונים המזועזעים. הכלל קובע שהמלכה מובילה. תמיד. היא נכנסת ראשונה לחדר, היא יוצאת ראשונה. בשום פנים ואופן אין ללכת לידה. אפילו בעלה, הנסיך פיליפ, הקפיד ללכת שני צעדים אחריה.

הכלל 'המלכה מובילה' תקף בכל מקום, בכל אירוע. היא קובעת את קצב הסעודות בארמון. אין להתחיל לאכול בלעדיה, אין להמשיך לאכול אחריה. בכלל, אין להתיישב עד שהמלכה מתיישבת. בשום מצב אסור להפנות לה את הגב. אסור להיראות מפוזר או חסר קשב במפגש עם המלכה, והמלצת אתר המלוכה הרשמי היא 'ליצור קשר עין' כדי שהמלכה תדע שאתה מקדיש את מלוא תשומת ליבך רק אליה. מצלמות צריכות להישאר בבית, וכך גם הניידים. אין לקרוא למלכה בשמה הפרטי, 'הוד מעלתך' היא הדרך לפנות אליה. ואין לשים ידיים בכיסים בזמן שהיא בחדר. זה לא מכובד. מותר ללחוץ לה יד, אבל רק אם היא מושיטה יד.

"אם אתם מתקשים לזכור את הכללים, שננו לפחות את הכלל הבא", ממליצים המומחים לענייני מלוכה, "המלכה יותר חשובה מכם, והיא ראשונה לכל עניין".

כשאספתי ותרגמתי את הקטעים הללו, הדהדה בראשי תפילת 'עלינו לשבח'. כשנעמדתי להתפלל, גיליתי שהיא מהדהדת גם בליבי. הדמיעו אותי המילים "שהם משתחווים להבל וריק… ואנחנו משתחווים למלך מלכי המלכים". בבת אחת שטפה אותי תודה גדולה על החיים שאני זוכה לחיות.

היום שבו שמתי בפתיח את המילים 'היא ראשונה לכל עניין', היה גם יומה האחרון של המלכה. שפתיי זמזמו, מעצמן, את המילים: "כי המלכות שלך היא… ולעולמי עד תמלוך בכבוד".

שם, במקום המבקש להמליך את מלך מלכי המלכים, נבראה הכתבה הזאת; תרכיז ההשתוקקות היהודית שלנו, להרכין ראש, לצעוק: "המלך!"

וְיִתְּנוּ לְךָ כֶּתֶר מְלוּכָה

ספרי לי על המלכת השם שלך, ביקשתי מנשים משתוקקות. איפה היא מתרחשת? מתי?

נועה לא מבינה את השאלה. "מה פירוש איפה? איפה לא? מה פירוש מתי? מתי לא? את מתחילה בוקר בהמלכת השם, כשאת אומרת 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי'. סוגרת יום בקריאת שמע, קבלת עול מלכות שמיים. מלכות השם, ההכרה בה, היא החמצן היהודי. כל הזמן נשאף לריאות".

"אני התחלתי להפנים את העובדה שאני בת מלך רק בשנים האחרונות", מודה אסתר. "גדלתי בבית חרדי, חונכתי על האמת הזאת, ידעתי אותה. לא הרגשתי. לצערי, אחותי חלתה לפני שש שנים. היינו קרובות מאוד, והמחלה שלה ריסקה אותי לגמרי. חיפשתי איך לעזור, איך להקל עליה.

"הרבה מהטיפולים דרשו בידוד, ואפילו לא יכולתי להיכנס לחדר שלה בבית החולים ולהחזיק לה את היד. המשפחה קיבלה עליה לכוון ב'אשר יצר' לרפואתה. אני מודה, עד אז הייתי ממלמלת את המילים בחטף, ובלי לחשוב עליהן יותר מדי. כשהיא חלתה, תליתי שלט גדול עם פירוש המילים ליד הכיור, והתעכבתי לידו בכל פעם דקות ארוכות. ורק אז, כשמניתי כל מילה, שמתי לב למילים שאנחנו זוכים לומר עשרות פעמים ביום: 'ברוך אתה השם אלוקינו, מלך העולם'. זה גרם לי לבכות. בכל פעם. להפנים: הוא מלך העולם! מה אנחנו בלעדיו? לא היינו אלמלא הוא.

"כשאיבדנו את אחותי, זאת הייתה הנחמה שלי. הזכרתי לעצמי שלא המחלה הרגה אותה, מלך העולם פסק שהיא צריכה ללכת. לא מתווכחת איתו…"

"מי שלימד אותי על מלכות השם היה הילד שלי". גם תמי פותחת את הלב, מרשה מבט על נשמה. "תמיד הייתי הילדה הטובה, אף פעם לא התמרדתי, אבל כשחברות התפלספו על החיים באמצע הלילה במחנה, הלכתי לנגן בגיטרה, לעשות שטויות עם חברות אחרות, 'כבדות' פחות.

"אחרי הסמינר התחתנתי. אמא שלי אומרת, בבדיחות, שבעלי הוא 'תאום שלי'. אנחנו אותו ראש, אותו סגנון. שנינו אוהבים את החיים, ושמחים להיות יהודיים. אבל אף פעם לא העמקנו מה זה אומר, בעצם. הבכור שלנו נולד רק שש שנים אחרי החתונה. שש שנים הן נצח במושגים של המתנה. זה זמן מסוגל לשאלות קשות, לצלילה עמוקה בתוך עצמנו. פתאום מצאנו את עצמנו פותחים ספרי מוסר, שומעים שיעורי השקפה, מבקשים להבין. ואז נולד לנו הילד הכי מושלם בעולם. בחודשים הראשונים שלי בתור אמא הייתי שוב 'תמי הישנה'. צילמתי המון, הסרטתי כל תנועת אף. הכנתי לו אלבום מושקע. שניים. התעסקתי הרבה בצד הטכני של ההורות. איך נכון להאכיל? מה כדאי להלביש? מתי הוא כבר יירדם? ואז, בפסח הראשון של חייו נפלה עלינו קורונה. חשבנו שנצליח להתגנב לבית של ההורים, אבל ברגע האחרון התוכנית התבטלה. ההורים שלי נדבקו, והיינו צריכים להתארגן לפסח מהרגע להרגע בבית שלנו. אני הסתערתי על הבית, בעלי מינה את עצמו להיות 'שר החוץ'. הזכרתי לו שלא ישכח לקנות משהו שיעסיק אותנו בחג. עיתונים. ספרים. משחקים. נורא פחדתי מהסגר. הוא חזר עם שקית מלאה עיתונים וספר אחד, דק. זריעה ובניין בחינוך. אמר שמתחשק לו ללמוד שוב ביחד. ככה חזרנו לימים ראשונים…

"באחת השבתות, הרבה אחרי פסח, הגענו לפרק שבו הרב וולבה זצ"ל מסביר איך מסבירים לילד אמונה. תפסו אותי מאוד המילים, אני מצטטת: 'כאשר הילד שואל היכן נמצא הקדוש ברוך הוא, צריכים להגיד לו שהוא נמצא בכל מקום. לא מומלץ לומר לילד שהקדוש ברוך הוא נמצא בשמיים, כיוון שהיום כל ילד יודע שיש חלליות ואסטרונאוטים, הילד רואה 'אווירון בשמיים', ואם נאמר שהקדוש ברוך הוא נמצא 'בשמיים' – הדבר עלול ליצור עיוות וערבוב מושגים אצל הילד. הוא יכול להסיק על פי הבנתו שהטייסים והאסטרונאוטים פוגשים את הקדוש ברוך הוא 'שם למעלה בשמיים'. זה עלול לתת לילד מבט מעוות. לכן טוב לומר שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, והרי זו גם האמת…'

"אחר כך הרב וולבה מסביר למה לא כדאי להגיד לילד שהשם נמצא איתנו בחדר הזה, שזה עלול להפחיד אותו. פתאום הבנתי שלתווך לילד את המציאות של השם בעולם, זה לא מין מלמול שאפשר למלמל. צריך להשקיע מחשבה מה בדיוק אומרים לו, איך. אנחנו רוצים לחבר אותו, ומנגד, אנחנו רוצים להבהיר שהוא מעל לכל מושג אנושי. זה לא פשוט.

"אמרתי לבעלי: 'תשמע, אני צריכה הגדרות ברורות. אני צריכה קודם לתווך לעצמי את המציאות של השם בעולם. כמו להבדיל מקודש לחול, את לא נותנת לילד לחוות שום חוויה שלא חווית בעצמך. מכינה לו מרק? את בודקת שהירקות מרוסקים היטב. ממלאת לו אמבטיה? את בודקת שהמים לא חמים מדי. ודווקא במציאות הזאת של השם, פתאום שם אנחנו לא משקיעים בזה מחשבה, וכאילו ברור לנו שנדקלם לילד את מה שדקלמו לנו, ויהיה בסדר… אז לי זה לא מספיק, וחזרתי להיות תלמידה טובה בזכות הילד שלי, לפתוח ספרים, להבין מה זה אומר שהשם הוא מלך העולם, מה זה אומר לגבינו, מה אומר לילד שלי כשיגדל".

השם מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ …

"בשבילי הדלקת נרות היא רגע של המלכת השם". בתור יועצת מס עצמאית שאחראית על עשרות תיקים בחודש, שיינדי כץ היא אישה עובדת כמעט עשרים וארבע שש.

"יום שישי הוא היום שבו אני עובדת את הבית. מסתערת עליו, מאפסת. אבל תוך כדי שאני מבשלת, אופה, שוטפת כלים, שוטפת את הרצפה, מקפלת כביסה, מגהצת, ממשיכות לרוץ לי בראש משימות שאני מוכרחה לטפל בהן. במוצאי שבת. בשבוע הבא. אני אף פעם לא מרוצה מההספקים שלי… ואז מגיעה הדלקת נרות. אני מדליקה נרות ומורידה את המתג על ההתרוצצות של ששת ימי מעשה.

"זה רגע שאני לא יודעת לתאר במילים, ואין לי הסבר הגיוני איך זה קורה, איך אישה שרגע אחד לא נשמה מרוב לחץ נושמת פתאום ואפילו מחייכת, וטוב לה, ורגוע. כאילו באה שבת ומאפסת אותי. אומרת לי: 'תרגיעי. את לא מנהלת את העולם. כבר יש לו מנהל, והוא עושה עבודה טובה ממך. שבי, תנשמי, תתענגי על שבת. הוא עזר לך להגיע אליה לשלום, הוא יעזור לך לצלוח גם את השבוע הבא'.

"פעם הייתי מבקרת חברות בליל שבת, או יורדת למטה. היום אני לא מוותרת על הרגעים האלה, יושבת על הספה, עוצמת עיניים, לא קוראת כלום, אפילו לא מתפללת. כמה שניות שבהן אני מתחברת לבורא עולם, שמה את עצמי במקום מדויק – רק בת אנוש, שום דבר לא באמת תלוי בי, הכל תלוי בו, אני תלויה בו".

"אני רוצה להציף תופעה שמציקה לי", מבקשת חדווה. "יוצא לי הרבה לשמוע או לקרוא נשים שאומרות על כל מיני דברים שקורים להן: 'זה קרה כי השם רוצה שאתחזק בצניעות'. או אפילו: 'השם אמר לי ללכת לחתונה, ממש שמעתי את הקול'. יש קטעים שעוברים במייל וכאילו נכתבים מזווית מבטו של השם יתברך. והכל מכוונות טובות ורצון להתחבר, אני מבינה את זה. ובסך הכל, אנחנו אכן מחויבים לחפש מה השם רוצה מאיתנו ולהתחזק כמה שיותר. אבל יש בעייתיות מסוימת בניסיון 'לכתוב' להשם יתברך מילים, להחליט מה הוא אומר, מה הוא רוצה. הוא רוצה שנבחר בטוב. איזה טוב? אנחנו יכולים רק לנחש. אין לנו שום דרך לדעת בוודאות. וזה חלק מהעניין שבכניעה אליו.

"לא מזמן השתתפתי בהלוויה של אישה יקרה מאוד שנפטרה בשכונה שלנו, ואחד מילדיה שהספיד אותה בכה בקול שרק בעוון המחלוקת בעם היא הלכה לבית עולמה. אני לא שופטת אנשים בצערם, חלילה. אבל זאת הייתה הזדמנות להזכיר לעצמי, בשקט, שאין לנו כיסאות בממשלה האלוקית. אנחנו לא יכולים לדעת למה אסון מסוים קרה. גדולי ישראל, ורק הם, רשאים להגיד למה. הם, ברוח קודשם, רואים את הדברים אחרת מאיתנו. אבל לנו, אנשים פשוטים, נכון יותר להשתמש במילים 'אולי', 'ייתכן'. אנחנו לא יודעים איך הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם.

"אי הידיעה היא כניעה למציאות שהוא מלך העולם, ולא אנחנו. הוא יודע, אנחנו לא. אנחנו עובדים אותו כי הוא המלך. זה הדבר שאנחנו צריכים לדעת".

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

כשאני שואלת את רוחמי קליין איך להציג אותה לקוראות, היא מבקשת שלא אציג אותה. "בלי טייטלים מוגזמים, בלי הגדרות הרואיות", היא מבקשת. ואף שביום-יום רוחמי עולה על במות עם סיפור אישי – 'אש תמיד', בכתבה הזאת היא "יהודייה, אישה ואמא". נעים להכיר.

איך יהודייה, אישה ואמא ממליכה את השם ביום-יום?

"איך לא? אני אתן את הדוגמה הכי בנאלית, הכי רדודה. שלשום נכנסתי לאמבטיה להוציא משהו, וכשעשיתי 'אחורה פנה', חטפתי מכה במצח מהמשקוף. אין לי מושג איך, או למה. מעוצמת הכאב עלו לי דמעות. שתי שניות אחר כך עלתה בי גם תובנה אוטומטית: 'אבא, אני מבינה שאתה רוצה שאבכה כעת, אדבר איתך מכל הלב'.

"או במקרה אחר בפעם אחרת, ניסיתי להשיג חברה טובה כדי להתייעץ איתה בעניין מסוים. לא הצלחתי. פניתי לקדוש ברוך הוא: 'אני מבינה שאתה לא רוצה שאדבר איתה כעת, כי אם היית רוצה, הייתי כבר משיגה אותה. אז אני פונה אליך'. החיבור לקדוש ברוך הוא כמלך העולם קורה כמעט על אוטומט כשקורים דברים שלא צפינו אותם ולא ציפינו להם. הם תזכורת שיש מי שמנהל את העולם והוא רוצה שדברים יקרו כך, ולא אחרת. מטבע העולם והאנושות, קל יותר לזכור שהשם מנהל את העולם כשקשה לנו, ומתסכל. אני מתפללת גם על זה, מבקשת: 'תן לי להתחבר אליך מתוך הטוב'".

מבקשת על חיבור לאבא או למלך?

"גם וגם. השם הוא אבינו מלכנו. הוא המלך, הוא השליט. האחד והיחיד. והמלכתו לא מסתיימת עד מאה ועשרים שלנו. להבדיל אלף אלפי הבדלות מהמלכת מלך בשר ודם שהיא מאורע חד פעמי – הוא מקבל את הכתר, ונגמרת ההמלכה, אצלנו המלכת השם היא החיים. כל אחד ואחת מגיעים למאורע הזה מהמקום שלהם, וזה קורה שוב ושוב, ושוב. כמובן, כנתיניו של המלך אנחנו מחויבים לעבוד אותו, יש לנו תורה ומצוות, אבל לפני שהוא 'מלכנו', הוא 'אבינו'. אנחנו בני מלך. יש לנו פריווילגיות. וזה חיבור חזק יותר. יש יראה, יש כבוד, אבל זה אבא. קודם כל, אבא. טוב שרוצה להיטיב, וגם יכול".

איך אישה זוכה לאמונה תמימה שהוא אבינו מלכנו?

"יש לי שתי תשובות על השאלה הזאת. התשובה האחת תהיה נכונה לכל אישה יהודייה באשר היא. בעקדת יצחק אברהם אבינו הנחיל לנו את החוסן הרוחני לדורי דורות. הוא קיים בתוכנו, ולפעמים נדרשת רק התכנסות קטנה פנימה כדי למצוא אותו.

"התשובה השנייה היא תשובה אישית מסבי, הרב אליהו גרוסברג ז"ל. לפני ארבעים וארבע שנים אירע פיגוע נוראי בשכונת בית וגן בירושלים, בקו שתים עשרה. מטען חבלה התפוצץ וגדע את חייהם של שישה נוסעים. אחת מהם הייתה דודתי. נערה בת פחות מחמש עשרה כשמלאו ימיה. אני קרויה על שמה, שאבדל לחיים טובים וארוכים.

"סיפרו לי שכאשר סבא נכנס לחדר כדי לראות את הבת שלו אחרי הפיגוע, הוא יצא משם אדם אחר. זה הסבא שאני הכרתי. גדלתי למציאות שיש בה סבא הכי שמח, הכי מלא חיים, הכי עובד השם בעולם. הוא היה בשבילנו עוגן, דמות. הוא החזיק את החיים שלנו, והוא גם סיפק לנו מודל איך צריכה להיראות יראה אמיתית.

"סבא לא היה חבר שלנו, ידענו והרגשנו שאכפת לו עלינו, שהוא דואג לנו, אבל רחשנו אליו יראת כבוד, ובעיקר הערצה. הוא הנחיל לנו את הקשר הנכון עם הקדוש ברוך הוא. סבא חי את הקדוש ברוך הוא בהכנעה מוחלטת. הכנעה היא לא כניעה. כניעה היא להוריד את הראש בעל כורחנו, לסבול. הכנעה היא קבלה מאהבה. התבטלות מוחלטת לרצון של הקדוש ברוך הוא, מאמונה שהשם אוהב אותנו, מהבנה שרצון השם להיטיב. סבא בירך על הרעה כמו שבירך על הטובה, כי שתיהן היו מאת השם, וגם אם רע, וגם אם לא מבינים, אנחנו בוטחים בהשם ביטחון מוחלט שהוא טוב ודרכו להיטיב".

ועוד דמות שרוחמי מתרגשת להזכיר: "אמא שלי הייתה נשואה לרב עזרא גוטפרוינד ז"ל, יהודי יקר שזכינו להכיר. תלמיד חכם שישב ולמד כל היום, כל יום, מתוך שמחה, מתוך חיבור. הוא היה יהודי שמח בכל רמ"ח איבריו, שחי את החיים במלואם. לכאורה, היו לו כל הסיבות להיות אדם אחר. הוא היה אלמן, לא היו לו הורים, לא אחים ואחיות, ולא ילדים. גם הוא, כמו סבא, שימש דוגמה אישית: איך עובדים את הקדוש ברוך הוא, איך מקבלים באהבה את כל מה שהוא נותן לנו, מה זאת יראת שמיים, מה פירוש לחיות כרצונו. זה היה ר' עזרא ז"ל – לחיות כרצונו. וזה ה'סלוגן' שהוא הוריש לנו. לחיות כרצונו, לחיות עם כל התמודדות שהוא גוזר עלינו, לקבל באהבה, לעבוד באמונה שהכל מדויק, והכל בעצם טוב".

כיצד מעבירים לדורות הבאים את החוסן הרוחני שקיבלנו מדורות קודמים?

"אם קיבלנו אותו, הוא עובר אוטומטית הלאה. אני מאמינה שכל אמא יהודייה מנחילה אוטומטית לילדים שלה את החוסן שקיים אצלה. מה שאנחנו עושים בחדרי חדרים, ולבד, עובר לילדים. לא צריך לדבר על זה, או לחנך לזה. דוגמה אישית היא המחנכת הכי טובה.

"הזכרתי את סבא ז"ל. אמרתי שהוא היה המודל שלי להמלכת השם תמידית. ולא כי הוא דיבר על זה. כי הוא חי את זה. הכל היה טוב בעיניו, ובכל סיטואציה הוא ראה את מלך עולם. אני חושבת שאם אמא פוגשת סיטואציה לא נעימה ולא הכי פשוטה, והיא מגיבה באמונה שככה השם רוצה, והיא מקבלת את הרצון שלו – ברגע הזה לא רק היא מתחברת לריבונו של עולם. אלא גם הילדים שלה, הנכדים, כל מי שמחובר אליה. וזה לא סותר, אגב, את הקושי. מותר לאישה שמאמינה בהשם ומקבלת את הרצון שלו, להודות: 'אבא, קשה לי'. להאמין שהוא מלך, לשתף כי הוא אבא".

אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה

לפני שלוש שנים וחצי רוחמי חטפה התקף אלרגיה קשה שכמעט שלח אותה לעולם אחר.

"אחרי שניצלתי בחסדי השם עלי, שאלת השאלות ש'הטריפה' את דעתי הייתה: למה? למה חזרתי לעולם הזה? מה התפקיד שלנו בעולם? מה השם רוצה מאיתנו?

"חיפשתי תשובות, וגם מצאתי חלק מהן. וגם זאת תשובה, להבין שאנחנו במסע חיפוש בעולם הזה אחרי התשובה מה השם רוצה מאיתנו. לא הגענו לעולם הזה מבחירה. על כורחנו אנחנו נולדים, על כורחנו אנחנו חיים. למה? כי הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו פה. ככה. כמו שאנחנו. בני אדם שתמיד יש להם לאן להתקדם. אנחנו כובשים תחום אחד, מטפסים מדרגה, ועכשיו מחכה לנו עוד מדרגה לעלות בה. כל החיים אנחנו בעבודה, וכל החיים הם שטח להתקדם בו. וכשעלתה בי השאלה, לאחר ההתקף שעברתי: למה מגיע לי הטוב הזה? למה מגיע לי לחזור? הבנתי שלא מגיע לי שום דבר. מלך עולם הוא אבא טוב שרוצה להיטיב, שיכול. ולכן עברתי מה שעברתי. יש לי תפקיד בעולם, והקדוש ברוך הוא רוצה שאעשה אותו.

"כמה תובנות קיבלתי אז. כמה השתניתי. ההתקף היה מתנה מוחלטת שקיבלתי מאיתו יתברך. אלול שהגיע אחרי ההתקף היה אלול לא מהעולם הזה. קיבלתי את החיים בחזרה, מאה אחוז מתנה. במוצאי יום כיפור בכיתי מעצב. לא האמנתי שתמו הימים האלה. ממש הרגשתי בחוש איך השם קרוב אלי. אלה היו ארבעים יום מרוממים. וחשוב להדגיש, לא מדברת עלי. לא אני התרוממתי. הקדוש ברוך הוא הרים אותי בשנה ההיא.

"שנה לאחר מכן ניסיתי לשחזר את התחושה, את הרוממות. לא הצלחתי. הבנתי שזאת העבודה שלי עכשיו, לזכור את השנה ההיא, את העובדה שהשם כאן, בדיוק כמו שהיה איתי אז. זכינו לארבעים יום של חזרה מאהבה, וגם בעומס של החיים אני מנסה למצוא כל יום אתנחתא כדי להבין יותר מה זה אלול, מה זה ראש השנה, יום כיפור. ולהתחבר.

"אני זוכרת שבתור ילדה ובחורה חוויתי פחד בימים הנוראים. רק בשנים האחרונות זכיתי להתקשר למהות של ראש השנה. 'אבינו מלכנו' הן לא צמד מילים אקראיות. וגם הסדר אינו אקראי. השם הוא אבא, והוא מלך. זה לא אבא רגיל. זאת מהות אחרת לגמרי, יכולת שאי אפשר לתפוס. הוא לא סתם מלך, הוא מלכנו. הוא שלנו. זאת זכייה בפיס שלא נגמרת".

רוחמי, כמה מילים על תפילה?

"כשאני שומעת על אנשים שמשתטחים על קבריהם של צדיקים גדולים ומבקשים שהצדיק יושיע אותם ויעשה להם כך וכך, זה צורם את האוזן, את הלב. אנחנו מתפללים במקומות קדושים שהקדוש ברוך יקבל את תפילותינו בזכות הצדיק, אנחנו מבקשות מהצדיק שיעתיר עבורנו. וזה המקום להזכיר לעצמנו שרק השם הוא מקור הברכה. הצדיקים הם רק צינור אליו. גם זה רגע של המלכת השם, לזכור מי מחזיק במפתחות של הממלכה, אצל מי נמצאים כל האוצרות. זאת הזכות, לעמוד ולהתפלל מולו, לבקש ממנו".

עוד פנינה לפרדה, בבקשה.

"לסיפור שלי קוראים 'אש תמיד'. כתוב ב'עיטורי תורה': חייב אדם להעמיד שני תמידים מול ליבו כל יום – 'שויתי השם לנגדי תמיד' ו'חטאתי נגדי תמיד'. מבחינתי, זה המסר: כל עוד קיים יצר הרע בקרבנו, לכל אחת יש קורבן התמיד שלה, והיא צריכה לבחור כל יום מחדש להקריב אותו. והבחירה הזו שקורית כל יום, כל רגע, היא המלכת השם. אש תמיד שדולקת בלי הפסקה. אני מרגישה שיש בזה חיבור לעצמי, לנשמה שקיבלתי מלמעלה ולמי שנתן לי אותה – מלכו של עולם".

הַמַּמְלִיךְ מְלָכִים

הגאון הרב אהרן שפירא שליט"א, רבה של שכונת 'פרדס כץ' בבני ברק, פותח למעננו את ארון הספרים היהודי ומסביר איך נכון להמליך וכיצד כדאי להתחבר.

היכן מופיע החיוב ההלכתי להמליך עלינו את השם?

"פרשה ראשונה של קריאת שמע היא פרשת קבלת עול מלכות שמיים, והיא קודמת לכל המצוות. בגמרא ברכות יג א כתוב: אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת 'שמע' ל[פרשת] 'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצוות".

האם קבלת עול מלכות שמיים היא 'יראת שמיים' במהותה?

"יראת השם היא אחת מתרי"ג מצוות התורה, ואף היא בכלל מה שאמרו חז"ל שיש לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול המצוות. אומנם 'ראשית חכמה יראת השם', אבל קבלת מלכות שמיים קודמת גם למצווה ראשונה זו. כמובן, לאחר מכן פועלת ה'יראת שמיים' על קבלת המלכות שתהא ביתר שאת".

כיצד ביום-יום אנחנו נדרשים להמליך עלינו את השם?

"הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אורח חיים ס ה): הקורא את שמע ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון – 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו.

"הסעיף הקודם עוסק במושג 'מצוות צריכות כוונה', ובו מדובר בכוונה לצאת ידי חובת המצווה. אבל הסעיף הזה מתכוון לכוונה בפירוש המילים.

"אינה דומה תפילה שיש בה כוונה בפירוש המילים, לתפילה ללא כוונה, וההבדל הוא כרחוק שמיים וארץ. מכל מקום, גם ללא כוונה בפירוש המילים, באמירה בעלמא יצא ידי חובת תפלה, והוא הדין אפילו במצוות קריאת שמע, אבל לא בפסוק ראשון. בקריאת פסוק זה הכוונה מעכבת. וזהו הטעם הפשוט, מעבר לעוד טעמים רבים ונפלאים, מדוע שמים יד על העיניים בקריאת פסוק ראשון. 'שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוון'" (שם סא ה).

נשמח להתעכב על משמעות המילים.

"פירוש המילים שהשם אלוקינו הוא השם אחד, הוא להתבונן שהוא מלך יחיד (א' של תיבת 'אחד') בשמיים ובארץ (ח' של תיבת 'אחד' = ז' רקיעים וארץ) ועל ד' רוחות העולם (ד' של תיבת 'אחד'). וכמובן גם עליו, היהודי שאומר את הפסוק. ממילא הוא חייב לשמוע בקולו יתברך ולקבל מצוותיו.

במשך כל היום האדם מסתובב בהרגשה ש'בשבילו נברא העולם', ואכן, על פי חז"ל, כך צריכים לחשוב, כמובן בפרופורציה נכונה. בקריאת שמע אנחנו ממליכים אותו יתברך על כל העולם, ופה פתאום אנחנו עלולים לשכוח את עצמנו, להתעלם מהאמת שגם אנחנו בעולם, וגם עלינו הוא מלך, ואנחנו צריכים לקבל את מלכותו ולהיות ממושמעים למצוותיו".

האם יש עוד מצוות שמכוונות לשם, לקבלת מלכות שמיים?

"האומרים נוסחאות של 'לשם ייחוד' צריכים לדעת כי כל תרי"ג המצוות כלולות זו בזו. כפי שאומרים בנוסח לפני מצווה כלשהי: 'ותרי"ג מצוות התלויים בה'. לדוגמה, במצוות אי לבישת שעטנז, תלויה גם מצוות כיבוד אב ואם. לכן כשאנחנו מברכים על מצווה מסוימת, אנחנו משתמשים במילים 'אשר קדשנו במצוותיו', בלשון רבים, כי במצווה שאנחנו מקיימים, כלולות כל תרי"ג המצוות.

"כמו שהזכרנו קודם, חיוב קבלת עול מלכות שמיים קודם לקבלת עול כל המצוות. ועל כן, אסור לקיים מצווה כמצוות אנשים מלומדה, אלא מצד קבלת עול מלכות שמיים. וכך, כל מצווה ומצווה, חוק או משפט, בין אדם למקום או בין אדם לחברו, דאורייתא או דרבנן – הכל המשך ותוצאה של חובת קבלת עול מלכות שמיים".

וְלוֹ הַמְּלוּכָה

איפה ביום-יום, בעבודה, ברחוב או בבית, מתבטאת מלכות השם?

"על מלך בשר ודם נאמר 'שום תשים עליך מלך', ואמרו רז"ל בכמה מקומות: שתהא אימתו עליך, ועל דרך זה ב'מלכותא דרקיע'. ובלשון הרמ"א בתחילת שולחן ערוך (חלק אורח חיים) בשם הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (חלק ג פרק נב): 'כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד'.

"בתחילת הדברים מביא הרמ"א את הפסוק בתהילים (טז ח): 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. למילה 'תמיד' יש כמה מובנים, בפשטות הוא עניין של רציפות (תמיד ללא הפסק), אבל יש גם 'תמיד' שהוא עניין של קביעות, כמו שביאר רש"י בפרשת תצווה על הפסוק 'נר תמיד': 'כל לילה ולילה קרוי תמיד'.

"אף בענייננו כך. יש צדיקים גדולים שלא מסיחים דעתם מהקדוש ברוך הוא, וכפי שפירש הבעל שם טוב הקדוש (הובא בספר 'קדושת לוי' למסכת אבות ובכמה ספרי חסידות; וכן הובא בדרשות 'חתם סופר' בשם חכמי מוסר) על הפסוק בתהילים (לב ב): 'אשרי אדם לא יחשוב השם לו עוון' – אשרי האדם שמקיים 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. תמיד, במובן הפשוט הנ"ל. וברגע קט אשר 'לא יחשוב השם' – 'לו עוון', מחזיק זאת לעוון חמור. וזהו העניין של דבקות, שעליה נאמר: 'ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום'.

"אבל גם מי שלא הגיע לידי מידה זו צריך לקיים לפחות את המובן השני – קביעות בקריאת שמע בוקר וערב ושעל המיטה, ומפעם לפעם במשך היום, לדוגמה, בהמתנה לרמזור שיתחלף מאדום לירוק, אז באה ההוראה מן השמהים לעצור קצת את המרוץ ולהתבונן קצת…"

נשמח ל'טיפ' רוחני נוסף, איך נזכה להימנות עם אלו שלא מסיחים דעתם מהמלך.

"בתפילת המוסף של ראש השנה אנו אומרים: 'אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך'. ומובא בשם הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע כי 'איש' נקרא הצדיק שאינו שוכח כלל את הקדוש ברוך הוא, ו'בן אדם' הוא איש פשוט. לפחות בשעה שנזכר בקדוש ברוך הוא מתאמץ בו (אור ישרים, מדור תורת משה, לראש השנה; תורת אבות, דרכים בעבודת הבורא אות רכז; אמרות משה, תפילת ראש השנה; בספר 'מנחת יוסף' על הלכות טריפות בפתח השער, הובא הפירוש בשם תלמידו הרה"ק רבי אברהם מסלאנים זי"ע בעל 'יסוד העבודה'. וכיוצא בזה בעוד ספרים שונים). ובספר 'תורת אבות' נוסף בשמו שמצווה על כל אחד לחזור בפיו לכל הפחות פעם כל חצי שנה 'אשרי איש וגו'; כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך'".

מה ההבדל בין קבלת עול מלכות שמיים בכל יום לבין המלכת השם בראש השנה?

"בקבלה וחסידות יש מושג כי ראש השנה הוא בניין המלכות, ו'קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵע'. אבל בפשטות, 'על קצה המזלג', עבודת ראש השנה היא קבלת מלכותו לכל השנה, כמו שאמרו רז"ל (ראש השנה טז א): 'אמרו לפני מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר'. בחג השבועות אנו מקבלים את התורה ובכל השנה לומדים ומקיימים אותה; בראש השנה אנו מקבלים עלינו מלכות שמיים, ומכוחה אנחנו חיים כל השנה. קריאת שמע של כל יום הוא בחינת ראש השנה של היום ומקבלים מלכותו לכל היום.

"מסופר על הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע (מופיע במחזורים שונים לפני 'המלך') שבראש השנה בזעקו 'המלך…' התעלף. לאחר מכן הסביר ואמר כי נזכר בטענת נירון קיסר לרבי יוחנן בן זכאי בסוגיא ד'קמצא בר קמצא' (בגמרא גיטין נו, א): 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?! = אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי?!'

ותשובה היא חרטה על העבר, ובעיקר קבלה על מכאן ולהבא, ובענייננו, לחיות עם קבלת עול מלכות שמיים".

וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא מֶלֶךְ עוֹלָם

אנחנו דור שמבקש להתקרב. זאת מגמה מבורכת, אך לעיתים נוצרת, בלי כוונה, תחושה של 'סחבקיות' מול השם יתברך. כיצד מאזנים בין התחושה שהוא ידיד נפש ובין אמונה תמימה שהוא מלך עולם?

"במסכת אבות (ו ב) נאמר: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו', ובספרים מובא בשם רז"ל (ראה חגיגה טו א; זהר חלק ג דף קכו א): בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת 'שובו בנים שובבים'. והקשה הבעל שם טוב: 'ממה נפשך, אם הקול מכוון לצדיקים ששומעים כרוזים, הרי הם לא צריכים למילים הנאמרות, ואם המכוון להמוני העם, הרי הם אינם שומעים', ותירץ על דרך 'אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי' – אף על פי שהוא לא רואה, מזלו ונשמתו רואים! הנשמה שומעת את הקול, וכך באים הרהורי תשובה בליבות ישראל מדי יום ביומו.

"לצערנו, בני אדם אינם מפתחים את ההרהור הזה, וכך מאבדים אותו. וזהו ששיבח רבי יוחנן בן זכאי את תלמידו רבי אליעזר (אבות ב ח) שהוא 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' – טיפה של התעוררות שנכנסה בו בכל יום מן השמיים. ויש עוד נבהלים מכך, ונדמה להם שהוא עניין עצבות, ולוקחים קצת משקה לבטל את ההתעוררות…

"באחרית הימים שבהם אנחנו מצויים, לקראת הגאולה, בת הקול מגביהה את קולה ונכנסת יותר לליבות ישראל; אבל יש גם מציאות הפוכה, השם ירחם על שארית עמו, שכן על עת ההיא נאמר (דניאל יב י): יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים… וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ. יערה השם רוח ממרום, רוח טהרה, ויחזירנו יחד כל עם בית ישראל הקרובים והרחוקים בתשובה שלמה.

"בנבואת עמוס (ח יא) נאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים… וְהִשְׁלַכְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה". בפשטות כוונת הדברים היא כי תיפסק מישראל הנבואה, רוח הקודש וכולי, השם ירחם. אבל 'טמון' פה פירוש נוסף שיגיע זמן ובו יהיו רעבון וצימאון לשמוע… ולפי זה מוסבר יתר הלשון: 'לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם', שלא היה לו לומר רק: 'וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', מדוע לשלול מפורש 'לחם ומים'? אלא לפעמים, ויותר מלפעמים, אדם מרגיש פתאום רעבון וצימאון לדברי מתיקה, במובן הפשוט, או במובן הרחב, בהיתר או באיסור חס וחלילה (הכל בכלל לחם ומים), בא הפסוק ומגלה: הרעב והצימאון אינם 'רעב ללחם ולא צמא למים', זו תשוקה פנימית 'לשמע את דברי השם', רק הגוף המגושם לא מבין את התשוקה ומדמה שהוא רעב ללחם וצמא למים…

"מכאן ההתעוררות לתשובה בקרב נידחי ישראל בשנים האחרונות, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים, שהולכת ומוסיפה, כה ייתן השם וכה יוסיף. אבל יחד עם זאת קיימים בלבולים וטשטוש מושגים. זו מנת חלקם של רבים וטובים. להתעוררות קוראים עצבות, ולהוללות קוראים שמחה. וכן להפך: עזות מכנים גבורה, ואילו לגמילות חסדים קוראים חנופה, וכן להפך, 'אי אפשר לפורטם כי רבים הם' (כפי שאומרים בערב ראש השנה בנוסח התרת נדרים). תן לחכם ויחכם עוד. והלא דברים קל וחומר, אם אנשים שגדלו על ברכי תורה כך, בעלי תשובה על אחת כמה וכמה".

ובלי סתירה, איך שומרים על יראה ראויה לצד התקרבות?

"בדרך כלל היראה היא סתירה לאהבה ולשמחה. לאדם אהוב אנחנו מתקרבים ושמחים בו ולא מפחדים ממנו; מאדם שמפחיד אותנו אנחנו מתרחקים. אבל בעבודת השם יתברך, המידות המנוגדות לכאורה הולכות יחדיו זו לצד זו. בוודאי, הקדוש ברוך הוא 'ידיד נפש' ו'אב הרחמן', ויש להתבונן בכך בכלל (כאמור לעיל), בפרט כשמברכים אותו ומתפללים לפניו, ובפרט בפרט בחודש הרחמים והסליחות.

"הקדוש ברוך הוא קרוב לעמו קרובו כל השנה, ובימים אלה כאשר המלך בשדה יותר מתמיד, וקל יותר להתקרב אליו. כך היה בכל הדורות, ועל אחת כמה וכמה בדור יתום, והרי הוא אבי היתומים…

"אבל בד בבד, יש לזכור שהוא מלך מלכי המלכים, ועל דרך מה שפירש רש"י בפרשת בחוקותי (ויקרא כו יב): 'והתהלכתי בתוככם', אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול, לא תיראו ממני? תלמוד לומר: 'והייתי לכם לאלוקים'. יראה ללא אהבה, וממילא גם ללא שמחה, אינה עבודה מושלמת; אהבה ללא יראה היא דמיון שווא. הקדוש ברוך הוא קורא את עמו קרובו 'אחיי ורעיי' (תהילים קכב ח). אנו פונים אליו כאל 'ידיד נפש', וכל זאת עם מלוא יראת הכבוד.

"וכל זה מתקשר לראשית הדברים שדיברנו. כמו שכותב הרמב"ם (יסודי התורה ב ב): 'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו…'.

"ובאופן פרקטי, העצה היעוצה היא להתבונן בברכות שאנו מברכים בכל יום, וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות ברכות (א ד) שחכמים תקנו את הברכות 'כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו' (וכנראה הבין כן בגמרא מנחות מג ב; וראה גם שולחן ערוך הרב מו א). 'ברכה' היא הזדמנות להתבונן, מאה ברכות ביום הוא מאה הזדמנויות להתבונן! ייתן השם שנוכל לדבק עצמנו בו יתברך, ויתקיים בנו: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', ומקרא שכתוב (תהילים עג כו-כח): 'כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם' – ראשי תיבות 'אלול'.

"ואני קרבת אלוקים לי טוב…" – בגשמיות וברוחניות. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, לנו ולכל ישראל, אמן".  ]