כבר יותר משמונים שנה שגבעת ישיבת פוניבז' מסמלת את מצבו של עולם הישיבות | השבוע הגיע פסק בוררות דרמטי שמסיים פרק לא קל בתולדות הישיבה שהשליך על התנהלות הציבור החרדי כולו | לאחר עשרים שנה חזרנו אל סיפורה של משפחת הנשיאים לבית כהנמן שתקעה את היתד הראשונה בעיצומה של השואה ומאז לא מפסיקה לנווט את הספינה | וגם: הריאיון הנדיר שהעניק נשיא הישיבה הגאון רבי אליעזר כהנמן בעיצומם של ימי הסערה, שחשף הרבה ממה שהתחולל מאחורי הקלעים | גבעת הנשיאות
צילומים: שוקי לרר, בעריש פילמר, אריאל סר, פלאש 90 וארכיון משפחה
העסקה הזו התרחשה באחד הימים הכי אפלים שידע העם היהודי.
מהעבר השני של הים התיכון, על אדמת אירופה, השתוללו גייסותיו של רב הטבחים הנאצי וגדעו ללא חמלה מיליוני יהודים. הפתרון הסופי יצא לדרך. רכבות מלאות אדם דהרו מכל רחבי אירופה לכיוון בית המטבחיים באושוויץ. קהילות שלמות ועתיקות הפכו לאפר. עולם תורה עשיר ומפואר עלה בעשן.
"בסוף הכל יסתדר". ראשי הישיבה מרן הגרב"ד פוברסקי, הגרח"פ ברמן והנשיא הגר"א כהנמן בשתיית 'לחיים' עם התקבלות פסק הבורר בשבוע שעבר
ובעיצומם של אותם ימים, על גבעת חול נטושה, ליד מושבה קטנה וצעירה בשם בני ברק, מתהלכים להם שני יהודים הדורי צורה. אחד מהם הוא נגיד מפורסם, רבי יעקב הלפרין קראו לו, והגבעה הקטנה הזו שייכת לו. הייתה לו תוכנית להקים עליה סנטוריום ענק שבו יבריאו חולים.
אלא שלהיהודי שלצידו, שרק לפני תקופה קצרה עוד כיהן ברבנות העיר הליטאית פוניבז' שבה הקים ישיבה, קראו רבי יוסף שלמה כהנמן ורק בזכות שורה של ניסים בלתי נתפסים הוא לא היה בעירו באותו יום מר שבו הקהילה שלו כולה נשלחה להשמדה.
עכשיו התהלכו השניים על אותה גבעה. הרב, שנותר ללא קהילה, הכריז לפתע מילה אחת שנראתה אז כמו חלום בלתי אפשרי: "ישיבה!" על גבעה כזו, הוא הודיע להלפרין, צריך להקים ישיבה ענקית.
הלפרין דרש דמי רצינות. "חמש מאות לירות!" ועוד תנאי אחד קשה הרבה יותר: "להתחיל לבנות בתוך שנה". הרב מפוניבז' הסכים לשני התנאים. העסקה נחתמה.
"מגיע לי מזל טוב!" הודיע הרב לאחד מידידיו שפגש כעבור כמה ימים. "קניתי שטח אדמה שעליו יוקם בסייעתא דשמיא הבניין החדש של ישיבת פוניבז' בארצנו הקדושה".
אותו ידיד בקושי הצליח להגיב. הוא הביט על הרב בהשתוממות והרב קרא את מחשבותיו: "אתה בטח שואל מי מסוגל בימים כאלו של חורבן איום לחשוב על מגרשים ועסקאות?
"אתה לא הראשון ששואל את הקושיה הזאת. קדם לך ירמיהו הנביא. ברגעים האפלים של חורבן הבית אמר לו הקב"ה: 'צא וקנה השדה והעד עדים'. וירמיהו, כמוך ידידי, התפלא פליאה גדולה. הוא זעק בפני ריבונו של עולם: 'ואתה אמרת קנה לך השדה בכסף והעד עדים – והעיר ניתנה ביד הכשדים?' אולם הקב"ה חזר ואמר לו: אדרבה, דווקא 'בארץ הזאת אשר אומרים שממה היא, מאין אדם', דווקא 'בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובהרי יהודה ובערי השפלה', דווקא בהם 'שדות בכסף יקנו והעד עדים, כי אשיב שבותם נאום ה".
הנותר בירושלים. האב המייסד מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל מסייר על פיגומי הבניה
"ידידי היקר", המשיך הרב, "פסוק שנכתב בנביא יש בו הוראה לדורות. דווקא עכשיו, בימי החורבן הקשים הללו, אנחנו צריכים לרכוש אדמות, לכתוב עליהן שטרי מקנה ולהעיד עדים מתוך אמונה איתנה כי פה תקום ותיבנה ישיבת פוניבז'".
תקופה קצרה לאחר מכן היה היישוב היהודי בארץ ישראל בחרדת אימים. השמועות סיפרו שגייסות נאציים בפיקודו של הגנרל רומל ימ"ש ניצבים בשערי הארץ. "בעוד עשרה ימים", אמרו לרב מפוניבז', "הנאצים ייכנסו לארץ ישראל וישמידו את כולנו".
הרב מפוניבז' שמע את הדברים ונבהל. מי כמוהו יודע מה קורה כאשר הרוצחים הללו נכנסים ליישוב יהודי. לצידו של הרב ישב אז בנו, רבי אברהם כהנמן זצ"ל, והוא לעולם לא שכח את התגובה של אביו.
"עשרה ימים!" זעק הרב. "בעוד עשרה ימים יפלוש האויב! אם כן נותרו לנו רק עשרה ימים! אני חייב לנצל אותם כדי לבנות ישיבה! אם אבנה ישיבה, היא תקום ותעמוד".
את ההמשך כולם יודעים: בעיצומם של אותם ימי חרדה, כאשר נציגי ההגנה כבר מדברים בקול על השמדה קולקטיבית, נערך על אותה גבעה בבני ברק טקס קטן וצנוע. הטקס הזה היה גם חגיגת יום ההולדת החמישים וחמישה של הרב מפוניבז' וכל אותו יום שרוי היה בתענית והתפלל בבכיות.
לקראת השעה היעודה טיפס ועלה אל מרומי הגבעה. לצידו עוד כמה ידידים ומקורבים. אחד מהם היה רבנו ה'חזון איש' זצ"ל, לצידו גם רב המושבה רבי יעקב לנדא זצ"ל. על גבי מספר לוחות קרשים שכוסו בנייר עיתון עמדו כמה בקבוקי משקאות קלים ומיני תרגימא, אך אף אחד מהנאספים לא נגע בהם.
המשקה היחיד ששתו היה דמעות.
החגיגה החלה באמירה נרגשת של פרקי תהילים פסוק בפסוק. ואז רכן הרב מפוניבז' אל האדמה, שפך את כף המלט הראשונה וכל כולו רוטט ומתייפח בבכי נסער. דמעותיו הרותחות התערבו ברגבי העפר. וזהו. הבכי הזה וכף המלט היו כל הטקס כולו.
כשירדה הקבוצה מהגבעה אל המושבה פנה ה'חזון איש' ואמר לרב כהנמן את האמירה המפורסמת: "כשמתחילים משהו עם יי"ש ומגדנות ספק אם זה יצליח. אבל כאשר זורעים בדמעה, בוודאי שיקצרו ברינה".
וכל השאר, כמו שנהוג לומר, היסטוריה.
הגבעה הזו הפכה לסמל של תקומת עולם התורה החרדי בעולם. פסוק אחד ששמע הרב מפוניבז' מרבו מרן ה'חפץ חיים' הפך למוטו של היהדות החרדית כולה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ".
מאז ועד עתה עיני היהדות החרדית כולה נשואות אל מה שמתחולל בגבעה. כל פרט בה הוא סמל. ארון הקודש מזהב, היכל התורה ההומה, ראשי הישיבות שעומדים בראשה ובעיקר קול התורה שלא פוסק בהיכלה גם לא לרגע.
השבוע הושלם עוד פרק בתולדות הישיבה.
עידן השלום
דבר אחד ברור. ישיבת פוניבז' היא הרבה יותר מאשר עוד ישיבה פרטית.
כל דבר שאירע בה משליך על היהדות החרדית כולה. ראשי הישיבה המפורסמים שלה, ובראשם מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הנהיגו ועיצבו מתוכה את הציבור החרדי כולו. ואפילו הדגל שמתנופף על גגה בכל יום עצמאות, מלמד על היחס המורכב של היהדות החרדית למדינה.
בפוניבז' אין שום דבר 'פרטי'. חילוקי דעות ממוניים על ענייני משרות וירושות עיצבו מחדש את הציבור הליטאי בעולם. פרישה של כמה בחורים מצד אחד של ההיכל, תורגמה עד מהרבה להתפלגות השקפתית עמוקה וגדולה הרבה יותר.
פשוט זה לא היה. אפילו המינוחים השונים שנכרכו בפרשייה הזו סימלו את גודל הכאב והאמוציות שרחשו במחלוקת הכאובה הזו. והכאב הזה געש בליבו של כל אוהב תורה באשר הוא.
בשלושים השנים האחרונות העדיפו כולם לשתוק מתוך חשש לכבוד שמיים ולכבוד תלמידי חכמים. אולם השבוע התחושה שרווחה בקרב המוני ישראל הייתה שהנה-הנה, בתקווה גדולה, מגיע הסוף לפרק הזה.
"אין שמחה כהתרת הספקות", אומרים חז"ל. למרות שבכל מהלך כזה יש גם מפסידים, בסופו של דבר נראה שכל הצדדים מייחלים שמה שאירע השבוע יוביל לסיום הפרק הזה.
כבר שבענו בוז וקטטות. אולי עכשיו הגיעה השעה שעליה ניבאו חז"ל: "סופה להתקיים". חילוקי הדעות ינוחו מאחור, השקט והשלום ישובו לשרור על אותה גבעה קדושה וממנה ישפיעו על כולנו. היהדות החרדית כולה תיכנס לעידן חדש של תורה מתוך אחדות ושלווה. מי ייתן.
התורה מחזרת על אכסניה שלה. כפי שזה נראה עתה, ישיבת פוניבז' חוזרת אל משפחת המייסדים – כהנמן. אחרי שנים של ויכוחים משפטיים לא פשוטים, שהסעירו את היהדות החרדית, נקבע פסק בוררות שהישיבה תתנהל בהנהגתו הבלעדית של הנשיא, הנכד, הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט"א.
הצד השני, שבראשות גיסו הגאון רבי שמואל מרקוביץ שליט"א, יעבור למקום חדש וימשיך שם לשקוד על התורה ועל העבודה. ואת האמת חייבים לומר. אחד הרגעים הכי מרגשים – וגם משמחי לב – בשבוע הזה: היה רגע של קבלת הדין מהצד המפסיד.
אם כולם סברו כי יהיה זה רגע של אובדן עשתונות, נראה שדווקא עכשיו השכל הישר ניצח. עוד שנים יזכרו את הנאום הזה שבו התקבלה ההחלטה לא לתת ל'חיצוניות' של 'בניינים ושטחים' להאפיל על המהות; המקום לא יהיה זה שיגרום.
לפחות עבורנו, בני היהדות החרדית הכללית שרק מושפעים מהדיון הזה בלי להיות מעורבים בו, הצהרת הכוונות הזו של הצד המפסיד היא בשורה מרגשת: עידן חדש יוצא מהגבעה ומנשב על פני היהדות החרדית כולה.
עידן של שלום.
בעל הבית
כשנברתי בארכיון 'משפחה' וחיפשתי את ההיסטוריה של ישיבת פוניבז' שנכתבה בשנים האחרונות, מצאתי מציאה מרתקת. היה זה באותם ימים ראשונים שבהם פרץ הדיון הממוני בשאלה הגדולה: פוניבז' של מי?
באותם ימים זכה שליח 'משפחה', כתבנו באותם ימים ר' אליעזר שולמן, להתקבל אל חדרו של מי שעמד בראש אחד הצדדים ומי שהשבוע הוכתר סופית כ'נשיא' הישיבה שעל פיו יישק כל דבר: נכדו של הרב המייסד, הגאון רבי אליעזר כהנמן. ככל הנראה היה זה אחד הראיונות היחידים שהעניק הרב כהנמן לכלי תקשורת בנושא הזה.
הדברים המרתקים באמת בשיחה הזו קשורים להיסטוריה הרחוקה יותר ולדמותו המסקרנת של רבי אברהם כהנמן, בנו יחידו של הרב מפוניבז', שכיהן בתפקיד נשיא הישיבה ובמובן מסוים בגלל פטירתו פרץ הסכסוך המדובר, ששני הצדדים קשורים אליו. הגר"א כהנמן הוא בנו; והגרש"מ מרקוביץ הוא חתנו.
חייבים בעל הבית. רבי אברהם כהנמן עם מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל
רבי אברהם נשא בעצם בתפקיד המורכב הזה של 'נשיא' הישיבה, תפקיד שעמד תמיד כנגד 'ראש הישיבה'. היחס בין שני התפקידים הללו זקוק להגדרה. מצד אחד ראש הישיבה מוסר שיעורים ומנהיג את התלמידים בכל העניינים הרוחניים. מהו, אם כן, תפקידו של הנשיא?
באותו ריאיון סיפר הגר"א כהנמן, הנשיא, ל'משפחה' משהו שלדבריו למד מאביו. "באחת המלחמות שהיו כאן בארץ ישראל עלה הצורך לשנות את הסדרים בישיבה לתקופה קצרה עד שתסתיים המלחמה. באו ראשי הישיבה לאבא (רבי אברהם כהנמן) לשוחח על הנושא. כששמע מה רצונם הודיע מייד שאינו מוכן. 'מה שהיה הוא שיהיה', חרץ. ראשי הישיבה השיבו: 'אתה בעל הבית. נעשה כרצונך'.
"לאחר שהם יצאו פניתי אליו ושאלתי אותו: 'מדוע התעקשת?' והוא השיב לי: 'יש סדר של לימוד בישיבה. לפי הסדר הזה ר"מ פלוני נמצא בשעות אלה, ראש הישיבה נמצא בשעות אחרות. בתמורה הר"מ מקבל שכר מסוים וראש הישיבה גם הוא מקבל שכר. בשנה שלאחר מכן משתנים השעות וסדרי הלימוד אבל כל אחד מאנשי הצוות יודע את סדרי הלימוד ואת השכר שיקבל. אם אעשה שינוי כעת, משתנים הסדרים. לאיש כבר אין 'חזקה'. הכל הופך להיות לא ברור. הסדר כבר לא יחזור להיות כפי שהיה. הישיבה כבר לא תהיה כפי שהייתה. לכן התעקשתי'. גם אני למדתי להיות זהיר בכל שינוי, להקפיד על הסדרים הישנים ולא לשנות אלא אם אין ברירה".
הנה, על רגל אחת, תפיסת התפקיד שעוברת במשפחת כהנמן. כששאלנו אותו מה המשמעות לשאת בתואר 'נשיא הישיבה', השיב: "המשמעות היא לשאת בעול, להיות בעל הבית. זה אומר גם לקבל החלטות לא פופולריות ולעמוד מאחוריהן. למשל כאשר כולל האברכים של פוניבז', שבו לומדים 1,100 אברכים, שהיה בבניין פרלמן, החל להיות צר מהכיל את האברכים הרבים והם התפזרו על פני בתי המדרש הסמוכים, החלטתי להעביר אותו לבניין 'אוהל קדושים'. אמרתי שפוניבז' הוא לימוד של כולם ביחד, לא במפוזר".
ראשי ישיבות שהנהיגו דורות. מרן הגרא"מ שך עם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל
אם אתם לא פוניבז'רס ולא ברור לכם מהו בניין 'אוהל קדושים' – כדאי לכם לדעת שמדובר ב"אחד מהניסים של סבא שלי". זהו בניין ענק שנבנה במשך השנים מתחת לבניין הראשי של הישיבה, בניין שבמקור היה אמור להפוך לזיכרון והנצחה ליהדות ליטא שרובה המוחלט הוכחד בשואה.
"אף אחד לא הבין מה סבי זצ"ל רצה בהקמת הבניין הזה. הבנייה עלתה המון כסף עד שנתקעה. אחר כך אבא שלי הוסיף על זה ובנה גם הוא. וגם אז זה נתקע. החלטתי להעביר את הכולל ל'אוהל קדושים' ולהציל את המקום משיממונו. פרצה סערה. אברכים התנגדו. אני הודעתי שהכולל עובר לשם וזהו. לימים, בשיחה עם שני ראשי ישיבות מישיבות אחרות, התבטא מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל באוזניהם שילמדו ממני. 'בעל הבית צריך לקבל החלטה, גם אם היא מעוררת סערה', אמר להם. עם זאת בעל הבית צריך להיות מודע למגבלות כוחו. אסור להשתולל עם כוח. צריך לעשות מה שצריך. לא לכבוד ולא לתפארת, אלא משהו אחר.
"פוניבז' עצמה היא בעיניי פלא. לישיבה יש זכויות רבות. לכולם ברור שזה נס גדול שהישיבה קיימת כפי שהיא קיימת והבחורים הכי טובים מגיעים אליה, לומדים פה כל הזמן ולומדים טוב".
אבל גם לתפקיד בעל הבית יש מעצור אחד גדול. "מרן הגרא"מ שך אמר לי פעם: 'תדע לך, הכל שלך. רק דבר אחד תזכור: אל תטפל בשום דבר עם נגיעות אישיות!' ככה הוא אמר לי". בעל הבית כן, אבל היושר מעל הכל.
הגזרה קרובה להתבטל
עוד נחזור לסיפורו הבלתי נתפס של הגר"א כהנמן עצמו. למרבה הפלא הוא מתחיל עוד מימי בחרותו.
אבל קודם לכן כמה מילים על הפרשה שהסעירה את היהדות כולה. הוויכוח על שאלת הבעלות והשליטה בישיבת פוניבז', שכאמור גלש לא פעם למחוזות לא נעימים בכלל.
"זו גזרה משמיים", אמר הגר"א כהנמן ל'משפחה' באותם ימים. "לי ברור שזה חלק מהגזרות שהקב"ה הטיל על עולם התורה. יש גזרות כלכליות שמאלצות את מנהלי וראשי הישיבות לנסוע לחו"ל הרבה יותר מאשר בעבר ולעמול להשיג את הכסף בעידן כלכלה עולמית קשה, ויש גזרות אחרות הנוגעות לעולם הישיבות וצריך לעבור אותן".
המבט תמיד קדימה. הנשיא הגר"א כהנמן נושא דברים בישיבה
לדבריו לא מדובר בעניין חסר תקדים. "ההיסטוריה של עולם הישיבות מלמדת שתמיד היו בעיות שונות. הדברים לא התנהלו על מי מנוחות. גם זו גזרה מן השמיים על הישיבות כנראה. ממילא אין ברירה אלא להמשיך בעשייה והשם הטוב ירחם ויושיע.
"דיברנו קודם על ימי הילדות. אני נזכר באפיזודה כאשר אחותי הייתה ממש קטנה, בת שלוש ואני הייתי בן שבע. היא עמדה ליד החלון, הביטה בגשם ושאלה: 'מאיפה בא הגשם?' אמא ענתה לה כך: 'כאשר הקב"ה רוצה להביא גשם לאדמה הוא שולח רוח שיוצרת עננים, ששואבים מים מן הים ודרך העננים הקב"ה מוריד גשם לאדמה'. היא לא אמרה שיש גשם מהעננים, אלא שיש מי שדואג לעננים. עד היום התשובה הזו היא דרך חיים בעבורי. כאשר הקב"ה רוצה הכל מתבלגן, וכאשר הוא רוצה הכל מסתדר".
דבר אחד היה ברור לנשיא כבר באותם ימים, לא משנה מה יקרה, הישיבה חייבת להמשיך. "יש פתגם ששמעתי מסבא שלי שאמר: 'מי שמחפש תירוצים לסגור ישיבות, שלא יפתח אותן. מנגד, מי שלא יכול לסגור ישיבה, שלא יפתח אותה'. זה שיש קשיים, אז מה? באנו לעולם כדי לעמול".
כשראינו השבוע את הפסק של הבוררות שהחזיר את כל השליטה בישיבה לידי הגר"א כהנמן, לא יכולנו שלא להתפעל ממין 'נבואה' שנזרקה כבר אז, לפני עשרים שנה. "אני לא יודע כיצד ניתן לפתור את הנושא", אמר אז הנשיא בגילוי לב, אך הוא שיתף אותנו בכך ש"הראש ישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין (זצ"ל) אמר שזו גזרה מן השמיים. אם ירצה השם הכל יסתדר".
השבוע התברר שהשם רצה. הכל הסתדר.
בהישמע דבר הזכיה. ריקודים בחצר הישיבה
לך קוראים כהנמן!
מבחינה היסטורית לפחות הצדק נעשה עם שם המשפחה 'כהנמן'. השושלת שהקימה את ישיבת פוניבז' ממשיכה להחזיק בה.
"שמעתי", סיפר רבי אליעזר, "שפעם באו אל מרן הגראי"ל שטיינמן עם שורה של טענות על התפקוד שלי. ראש הישיבה תמצת זאת במילים הבאות: 'זו כבר טענה ישנה. מאז ומקדם אומרים שבעל הבית של הישיבה לא יודע איך לנהל אותה'. לאחר מכן פנה הגראי"ל שטיינמן לכל אחד מהטוענים ושאל: 'איך קוראים לך?' והמשיך ואמר: 'לאף אחד מכם לא קוראים כהנמן. כנראה שהקב"ה לא רצה שאתם תנהלו את העסק. אחרת היו קוראים לכם כהנמן ואתם הייתם המנהלים'".
להיות בעל הבית ו'נשיא' אולי נשמע כמו תפקיד שררה, אבל האחריות היא עצומה. כשהשופט כתב בוררות על מיליונים, הוא לא הזכיר את העובדה שעל שכמו של נשיא ישיבת פוניבז' מאז ומקדם מוטל העול להחזיק את כל הבחורים, האברכים והצוותים. הכל על כתפו.
והאחריות הזו עוברת במשפחת כהנמן בירושה.
"העיקר היא הפנימיות של התורה". רה"י הגר"ש מרקוביץ ותלמידיו אחרי התקבלות הפסק
זה התחיל בדור הראשון כאשר הסבא המייסד, הרב מפוניבז', היה נוסע לחו"ל לאסוף כספים לטובת הישיבה. מי שנותר בארץ לכהן כבעל הבית היה בנו היחיד (מארבעה) שניצל ממוראות השואה, רבי אברהם. "כבר בשנת תש"ז, עוד לפני קום המדינה, אבא היה המחליט גם בנושא הכספים וגם בקבלת התלמידים, ובמשכורות. הוא גם דאג לדיחוי השירות הצבאי.
"למעשה, הוא היה הראשון שעשה את ההסדר עם הצבא. זה היה עוד בזמן שלטון האנגלים. ארגון ההגנה פעל שכל בחור צעיר יתגייס לשורותיו. אבא נסע למפקד ההגנה, שהתחבא ביערות פתח תקווה, וקיבל ממנו אישור שתלמידי הישיבות משוחררים מההתגייסות להגנה.
"זה היה האישור הראשון שהתייחס לשחרור תלמידי ישיבות משירות צבאי. הוא הביא את האישור לחזון איש. מה הוא עשה עם זה איש לא יודע, אבל מאז אבא היה משחרר, על בסיס אותו פתק, כל תלמיד ישיבה שנדרש להתגייס".
התפקיד הזה היה מורכב והוא החל כאשר רבי אברהם עצמו עוד היה תלמיד בישיבה (בהמשך הוא למד גם בישיבת מיר).
"שאלתי פעם את אבא", סיפר הגר"א, "מה היה התפקיד הראשון שלו בישיבה והוא סיפר לי שכשהיה בן 16 סבא היה בחו"ל והפועלים שבנו את הישיבה ולא קיבלו משכורת הודיעו לו שהם עוזבים. אבא ניגש אל הפועלים, גייס את כל הכושר הרטורי שלו והבטיח שיהיה בסדר. הם השתכנעו והשביתה בוטלה. מאז החל לעסוק בענייני הישיבה".
הרב אליעזר כהנמן עצמו כבר נולד אל תוך העול הזה. "כשהייתי בן חמש עברנו לארה"ב, משם גם המבטא האמריקני שלי. אומנם נולדתי בארץ, אך בשנות החיידר הייתי בארה"ב. אבא נסע עם סבא לארה"ב והחליט לפתוח בה משרד של הישיבה לצרוך גיוס הכספים. כך במשך שנים רבות הוא היה נודד בין ארה"ב והארץ".
ניסים בכל רגע. עורכי הדין עלו השבוע אל בית הנשיא הגר"א כהנמן עם עוגה שעליה הודפסה תמונת הישיבה
להיות 'נשיא' של אם הישיבות זה לא רק תפקיד כלכלי. אתה חייב להיות בר הכי. "בתוך כל העסקנות היה אבא שוהה שעות ארוכות בבית המדרש והוגה בתורה".
ומה שקרה בדור השני קרה שוב גם בדור השלישי.
כשרבי אליעזר כהנמן שליט"א, הנכד, היה כבן 16, "הייתה תקופה שהישיבה הייתה בחובות גדולים והבנקים תפסו כל סכום כסף שנכנס לחשבון. כל הפעילות הוקפאה. אז העלה מישהו יצירתי רעיון. אני הייתי אזרח ארה"ב ומארה"ב שלחו כסף על שמי עבור הישיבה. כאדם פרטי לא הייתי חייב כלום לבנק ומייד הלכתי להוציא את הכסף ולחלק אותו למי שהיה צריך. זו הייתה הפעילות הראשונה שלי עבור הישיבה. אלו היו סכומי כסף מכובדים".
מכאן ואילך התפתחו הדברים במהירות. רבי אליעזר כהנמן החל לסייע לאביו ואט אט מילא עוד ועוד תפקידים. בסוף ימיו הלך רבי אברהם ונחלש עד שלא יכול היה כמעט לתפקד והוא הפך לממלא מקומו בפועל.
חלוקת התפקידים הזו לא פחות ממדהימה. לא רבים קולטים זאת, אבל ראשי ישיבת פוניבז' פטורים מאז ומתמיד מהעול שמוטל על כתפי כל ראשי הישיבות בעולם: הצורך לאסוף כספים ולהתעסק בענייני ממונות. העול הזה מוטל על כתפי הנשיאים לבית כהנמן.
ומאיפה משיגים כל כך הרבה כספים? "לפוניבז'", מסביר הנשיא, "היה גזבר בשם יוס'לה גרטן. הוא היה מילדי טהרן. עד יומו האחרון הוא היה בישיבה. פעם הוא אמר לי: 'דע לך, מי שיושב על יד קופה של ישיבה והוא לא אדם מאמין – הוא לא אפיקורס, הוא סתם טיפש". אצלנו הכל בניסי ניסים.
בית ההנצחה שהפך למקום מקלט. אהל קדושים
אומנם ראשי הישיבה פטורים מאיסוף כספים, אבל הנשיאים בפוניבז' לא פטורים מלימוד. "גם אבא נאלץ למסור שיעור פתיחה בתחילת הזמן".
הגר"א עצמו נמנע על פי רוב גם מזה. "יש ברוך השם ראשי ישיבה טובים, הכי טובים. אני לא מגיע לדרגה של רבותיי בלימוד. ברוך השם שיש כאלו ראשי ישיבות. אני צריך לעשות את מה שאין. פעם שאלו אותי: 'מה התפקיד שלך בישיבה?' השבתי: 'לעשות כל מה שמישהו אחר לא עושה'. כשנשאר קצת זמן אני אומר שיעורים, בדרך כלל בשבתות. גם סבא זצ"ל היה אומר שיעורים כלליים בשבת אחר הצהריים, כי הוא היה מאוד עסוק כל השבוע ולא היה שייך אחרת".
אחריות על המותג
אותה 'גזרה' של פירוד בישיבה החלה עוד בחייו של האב, רבי אברהם. הדבר התחיל כעניין של ירושה, אולם עם השנים הדברים התפתחו בצורה שקשה היה לצפות. "כשאבא ראה איך שזה מתגלגל, הוא הביע את עמדתו ברבים ואמר: אין הנהגה שמפוצלת לשניים".
לרב כהנמן הבן והאב הייתה שיחה על הנושא. "מה שהוא אמר היה מיועד לאוזניי. אם הוא היה רוצה שכולם ידעו, הוא היה אומר את זה מעל לבימה. כיוון שהוא לא עשה זאת, אני לומד מכך שהוא לא היה מעוניין שאפרסם אותם", אמר הגר"א.
באותם ימים עלו כמה הצעות לפירוד מוסכם. במבט לאחור לא בטוח שהצד המפסיד לא היה רוצה להשיב את הגלגל. "אני יכול להגיד מה הצעתי", אמר אז הרב כהנמן. "הדברים לצערי התפרסמו ולא על ידי, אבל כיוון שכבר יצאו לרחובה של עיר אני יכול לחזור עליהם. אין ספק שהדרך באופן כללי לברוח מהמחלוקת ולהגיע לשלום היא שיהיו שתי ישיבות נפרדות ללא חיכוך. אין ספק כי מאז שנפתחה ישיבה נפרדת, לומדים בישיבה הרבה יותר חזק והשקיעות בלימוד והיראת שמיים חזרה לימים הטובים של פוניבז'.
"לדאבון כולנו קרה בפוניבז' מה שקרה. על כל השאר אינני רוצה לדבר. עדיין מפעמת בי התקווה שנוכל להסדיר דברים בהיפרדות מוסכמת והבאת השלום. אני מחכה שהיצר הטוב יגבר ויימצאו אנשים שיביאו לפתרון. כמובן שזה צריך שקט ולא פרסומי ניסא, ואין לי ספק שזה יביא הרבה תועלת לכולם".
מאז חלפו שנים של דיונים ועימותים. גדולי ישראל הביעו את עמדתם. גם דיינים ומורי הוראה עורבו בעניין. בוררים באו והלכו, פסקים הלכו ונכתבו. אט אט הלכה הפרשה ונדחתה וישיבת פוניבז' נחצתה בפועל לשתי ישיבות ששכנו תחת קורת גג אחת, אך מרחקי השקפה גדולים הפרידו ביניהן.
לכולם היה ברור שהמצב הזה לא יכול להמשיך. לבד ממופעי חילול השם שהתגלעו פה ושם, ההסדר לא נתן לאף אחד מהצדדים להתפתח. עבור הרב כהנמן מדובר היה בשנים קשות מאוד, שנים שבהן היו רגעים שנראה היה כי מפעל אבותיו יורד לטמיון.
עבור צאצא לבית כהנמן 'ישיבת פוניבז" היא המותג החלוץ של עולם התורה. שקיעה של פוניבז', חס וחלילה, עלולה להשקיע את כל ספינת היהדות החרדית. "באחד מימיו האחרונים של אבא זצ"ל", הוא סיפר ל'משפחה', "באתי לבקרו בחדרו שבמרכז הרפואי 'מעייני הישועה'. לפתע הוא הרים את הידיים ואמר: 'מתי כבר תהיה גאולה לעם ישראל והם יוכלו לשבת בשקט ואז כולם יראו שהשם הוא האלוקים?' מבחינתו ישיבה בשקט נועדה להביא לאמונה בקב"ה. זה היה החיים שלו. היה לו מושג שהביא מבית הוריו והיה חוזר עליו: 'תהיה לנו הרבה נחת בעולם הבא'. היינו שואלים: 'ומה עם נחת בעולם הזה?' הוא היה מניד את ידו ואומר: 'נחת בעולם הזה, זה כלום. כי העולם הזה הוא כלום. העיקר זה בעולם הבא'.
"זה מה שראיתי בבית אבא ואמא. כאשר אגיע לשמיים תהיה תביעה עליי אם לא יישמתי זאת. לצד הדברים הללו בעולם הבא יתבעו לדעת מה עשיתי עם הפיקדון שניתן לי, שנועד להרבות תורה ולהגדיל את עולם התורה. יגידו לי: 'אתה ראית את החשיבות, שהמותג 'פוניבז" סייע ומסייע לעולם התורה. מה עשית כדי להגדיל את השפעתו? מה עשית להרבות תורה בישראל?' על זה איתבע. זה מה שידרשו ממני לתת דין וחשבון. הרי עיניי ראו".
ייתכן מאוד שהשבוע הדברים הסתיימו. שתי הישיבות ייפרדו ולכל אחת יהיה אור תורה משלה. לא רק שהמותג פוניבז' ילך ויצמח, אלא שאחד התוצרים הישירים שלו יהיה מרכז תורני מפואר של הצד השני. שגם הם ילכו ויפרצו בסייעתא דשמיא.
המבט נתון קדימה
והייתה שאלה אחת שנשאלה בסוף אותו ריאיון, שאלה שמעניין לשאול אותה שוב במבט לאחור:
האם אין רגע שבו תוהים שמא ניתן היה לעשות את הדברים בצורה אחרת?
הגר"א כהנמן השיב: "אני לא היסטוריון. פעם אמרו לי שיש לי קצת טבע של סבא שלי, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן. הוא תמיד הביט קדימה. המכשולים שבהם נתקל כלל לא עניינו אותו. לא מסתכלים אחורה ואומרים: הייתי יכול לעשות כך או אחרת. מה שנעשה אי אפשר לשנות. זו המציאות ועכשיו הולכים קדימה. הנבירה בעבר לא עוזרת כלום.
קול התורה יוסיף להדהד לדורות. היכל ישיבת פוניבז עם ארון הקודש המפורסם
"אני לא מביט אל העבר בתקווה. יש הווה והמבט מופנה קדימה. מהות החיים מתומצתת בפתיחה של ה'מסילת ישרים': 'שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו (…). העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. כאן זה לא העולם האמיתי. אין אדם שאין לו צרות וניסיונות, אבל אם הוא זוכר שהעולם העיקרי זה העולם הבא, הוא יודע שהקב"ה קבע ככה את העולם".
כשהוא נשאל אם חשב שהעול של נשיאות הישיבה יהיה כל כך קשה הגר"א כהנמן מצטחק: "אם אנשים היו חושבים, לא מעט דברים לא היו מתרחשים.
"סבא הרב מפוניבז' סיפר לי שה'חפץ חיים' אמר לו שכתוב במדרש רבה: 'רבי יהושע בן לוי פתח: "טרף נתן ליראיו' – טירוף נתן ליראיו בעולם הזה. אבל לעתיד לבא, 'יזכור לעולם בריתו'. מה זו הלשון הזו 'טירוף', וכי הקב"ה עשה את היראים שלו משוגעים?
"אלא, הסביר ה'חפץ חיים', לפעמים נכנס ליראי השם מין 'טירוף' שכזה שלאחר שנים יוצא מזה – 'יזכור לעולם בריתו'.
"ה'חפץ חיים' אמר לסבא שלי: 'מה הייתי צריך את הישיבה בראדין? ישבתי ולמדתי, חיברתי חיבורים, היה לי שקט ופתאום נכנס לי רצון לפתוח ישיבה. מה הייתי צריך את כל זה? על זה כתוב: 'טירוף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו'. תראה כמה תלמידי חכמים יצאו מהישיבה בראדין. זה מטירוף'. וסבא שלי היה מוסיף שזה רק כאשר מדובר ביראיו. אני לא אומר את זה חלילה עליי, אבל זה ברור שאם ה'חפץ חיים' היה חושב לאן תגרור אותו פתיחת הישיבה בראדין, הוא לא היה פותח אותה. צריך לעשות ולא לחשוב".
יותר משני עשורים חלפו ושום דבר לא השתנה. לא רק פוניבז', עולם הישיבות כולו נמצא בצומת דרכים קשה. מה עושים? מאיפה מביאים כסף? הצלחה? ואיך מנהלים את ההתמודדות עם האתגרים?
התשובה של הרב כהנמן רלוונטית היום הרבה יותר מאשר אז. "לציבור יש טעות אחת גדולה. חושבים שיכולים להסתדר בלי משיח. אבל זה לא ילך. בלי משיח אין סדר. משיח לא נועד רק כדי שיהיו לנו סדרי הקרבת קורבנות; את המשיח צריך בשביל היום יום.
"כל זמן שלא מבינים את זה, אנחנו לא בדרך הנכונה".
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ.
