הרב זוהר, יש משהו שהרב
מתגעגע אליו בתרבות הישראלית?
אני לא
מתגעגע לשום דבר שם.
אשתי קוראת
לנו 'ניצולי שואה'.
מה שהולך שם
זה תוהו ובוהו
כשנכנסנו לביתו של הרב אורי זוהר זצ"ל – מצאנו אותו יושב על ספה ישנה בדירה זעירה, בתנאים שקשה להאמין שבן אנוש שבעבר נהנה מכל הבלי העולם הזה, מסוגל לחיות בהם. זו הייתה הצצה נדירה לחיים מוארים באטמוספרה רוחנית הצוחקת בבוז להנאות החומר | בשיחה הנדירה ההיא חשף גדול החוזרים בתשובה בדור האחרון את צפונות ליבו בפתיחות נדירה, אך לאחר מכן ביקש לגנוז את הדברים, עקב התרחקותו מפרסום | כעת, בהתייעצות עם עמיתיו לעולם ה'קירוב', הדברים רואים אור לראשונה
צילום: ינון פוקס, אלי קובין, פלאש 90, ולע"מ
כמה שעות אחרי שעזבנו את הדירה הזעירה בשכונת רוממה, קיבלנו שיחת טלפון. על הקו היה הרב אורי זוהר. "חשבתי על זה שוב ואני מבקש לא לפרסם את הריאיון שערכתם איתי", הייתה הבקשה הנחרצת.
ניסינו להבין מדוע. הרי שמענו מהרב דברי חיזוק שיכולים להועיל לציבור, הסברנו.
"אני מתרחק מפרסום בעיתונים", אמר. "זה מפריע לי מאוד. אודה לכם אם תמלאו את הבקשה".
עוד ניסיון לפה ולשם, והתברר שהרב אורי זוהר – האיש הכי מפורסם במדינת ישראל לשעבר – לא מוכן שיפרסמו אותו בשום צורה.
גנזנו את הריאיון – בלב לא קל, אבל בידיעה שאנחנו מסייעים ליהודי הענק הזה להגשים את שאיפתו ולהמשיך לחיות בצללים.
חצי מחייו של הרב אורי זוהר עברו עליו בתור איש התרבות המוכר ביותר במדינת ישראל. אייקון ישראלי נערץ על מיליונים. אדם שמצחיק אולמות שלמים ומיליוני צופים לא רק במשפט שנון והומוריסטי – אלא אפילו במבט. היה לו מבט שובב וקונדסי, מלא הומור שמח ושנינות.
ובחצי השני של חייו – הרב אורי זוהר עשה הכל כדי לברוח מאותו פרסום כמו מאש. אחד הסיפורים ששמענו עליו בשלבי עריכת הריאיון גורס, שבשלב מסוים, לאחר החזרה שלו בתשובה, הוא התעניין באפשרות לרכוש, תמורת סכום עתק, את זכויות השידור על כל ההפקות שביים בעברו הלא דתי – כדי למנוע את שידורן. הדבר לא עלה בידו, ועד היום, המוני ישראלים ממשיכים ליהנות מהיצירות שיוצרן התבייש בהן בדיעבד. מבחינתו – הכל היה הבל הבלים. "כפרות עוונות", נהג לומר כאשר דיברו איתו על היצירות של אז. היה ניכר שהדבר כואב לו עד עצם הנשמה.
אבל גם בעומק הקדושה – השנינות, שמחת החיים והיכולת לסחוף אנשים במילה אחת, אפילו במבט – לא עזבו אותו עד יומו אחרון. גם כשכל חייו קודש קודשים, כשהוא חי ונושם אוויר פסגות רוחני והוא דבוק בבוראו עשרים וארבע שעות – עוז וחדווה היו במקומו. גם כשהוא סמל ומופת לירא חטא שחייו מושתתים על 'ראשית חכמה' ושאר ספרי המחשבה והמוסר – שמחת חייו לא עזבה אותו לרגע.
רבי אורי זצ"ל, בעל התשובה הגדול והמפורסם בדור האחרון, האיש שפתח נחשול אדיר שסחף אחריו אלפים בחברה הישראלית לאורך השנים – היה המודל הכי מוחשי למשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". הוא לא היה רק בעל תשובה – הוא גם היה צדיק גמור. אדם שכל ימיו ולילותיו מוקדשים רק לדבר אחד: תורה, תורה, ושוב תורה. ביגיעה עצומה, בסגפנות שכמותה היה ניתן למצוא רק ברחובות 'חזון איש' או רשב"ם בבני ברק. ולמען האמת – הדירה שלו הייתה קטנה בהרבה אפילו מדירותיהם של רבי אהרן לייב שטיינמן ורבי חיים קנייבסקי זצ"ל.
מאז גניזת הריאיון חלפו חודשים ספורים. בערב חג השבועות, רבי אורי זצ"ל, גדול בעלי התשובה בדורנו, עלה לעולם האמת וסיים מסע בן עשרות שנים עד לפסגת הר סיני של מעלה.
עכשיו, לאחר פטירתו, ולאחר התייעצויות שערכנו עם גדולי הפעילים בעולם התשובה שהיו קרובים אליו – השיחה מתפרסמת לראשונה, תוך מתן דגש על התועלת שתצמח מכך: לתת מבט נכון על הבלי העולם הזה שקורצים לעיתים לצעירים רבים, ולא פחות מכך – לסייע לארגוני התשובה שהיו בבת עינו, ובראשם ארגון 'לב לאחים' שעבורו מסר את נפשו. כי רבי אורי – טוב עין היה בכל מה שקשור לקירובם של המונים לאביהם שבשמיים. אם הוא ראה את האור כי טוב – עז היה רצונו שגם רחוקים אחרים ישמעו ויבואו.
יהיו הדברים ותהיה התועלת שתצמח מכך – לעילוי נשמתו של רבי אורי בן אשר מנחם מנדל זצ"ל.
'מה זה אייקון?'
אנחנו לא יכולים לשכוח את ההלם שפקד אותנו כשנכנסנו לדירה: המלך הבלתי מעורער של התרבות הישראלית במשך עשרות שנים חי עם רעייתו, הרבנית אליה, תבדלח"א, בתוך קיטון צר של 25 מ"ר. מבוקר עד לילה הוא ישב על רהיט שהוא חצי מיטה-חצי ספה, שם למד, אכל וגם ישן.
שאלנו אותו: הרב אורי זוהר, למה לחיות בתנאים כל כך ספרטניים? למה בחרת בחיי צניעות כל כך קיצוניים?
והוא רק חייך את החיוך הקונדסי והמוכר שלו, ואמר: "אני לא יודע למה אתם קוראים לזה חיים סגפניים. אני חי בארמון, מרגיש כמו האיש הכי עשיר בעולם. בבית גדול אתה צריך מצפן ומפת התמצאות, ואתה צריך כל הזמן להתרוצץ בין חדרי הבית. בטירה שלי, הסלון והמטבח חד הם, חדר השינה סמוך לדלת הכניסה. אלו תנאים נוחים, ממש חמישה כוכבים. בשביל מה צריך יותר מזה?"
את שלוות נפשו לא הטרידו אז התנאים בהם הוא חי; הטרידו אותו נושאים חשובים יותר, כמו היחסים בין ילדים להוריהם. "אנשים לא משקיעים מספיק בקשר שלהם עם הילדים ואחר כך הם מתאכזבים. אפילו סתם. תזמין את הילד לגלידה וכדומה. לא צריך אפילו הרבה, העיקר שהילד ירגיש שיש לו לא רק אבא שהוא חבר של הרב'ה, אלא גם חבר. להיות בקשר עם הרב'ה ולטפח את הילד. לייצג את הילד בפני הרב'ה – לא רק את הרב'ה בפני הילד. כל אמא ואבא חייבים לפתח קשר עמוק וחברי עם הילדים שלהם. זה דור שבו חייבים את זה".
עד היום הרב נחשב ל'אייקון' ישראלי, אמרנו לו.
הבעת סלידה פשטה על פניו: "זה נשמע לי קללה. מה זה אייקון? וָואס אִיז דָאס אַ אייקון? וָואס רֶעדְט עֶר?" שאל באידיש (מה הוא מדבר).
הרב מדבר אידיש?
"לא נולדתי בתימן", אמר בשנינות אופיינית.
ובכל זאת, יש משהו שהרב מתגעגע אליו בתרבות הישראלית?
"שום דבר בעולם. שום דבר. אני לא מתגעגע לכלום. אשתי קוראת לנו 'ניצולי שואה'. אני אומר לכם, זה לא צחוק".
מה הכוונה? שואה רוחנית?
"תראה מה קורה שם. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום".
רגע לאחר שביקר את החברה הישראלית בחריפות – הזכרנו לו את ה'מחותן' – הלא הוא היוצר הישראלי אריק איינשטיין.
רבי אורי זצ"ל סיפר: "אריק ואני גדלנו באותה שכונה והיינו כמו אחים. למדנו באותו בית ספר עממי ובאותה גימנסיה, היינו יחד ב'שומר הצעיר', עשינו הכל יחד. ואפילו פעם אחת לא שמעתי אותו מעליב אף אדם. הוא סבל לא מעט, אבל הוא היה אדם עדין נפש. במהות שלו, אריק היה איש אציל. אני מתגעגע אליו מאוד".
ניסיתם להחזיר אותו בתשובה?
"קצת ניסיתי, אבל זה לא הלך. אבל הוא אהב מאוד מאוד את הבנות ואת הנכדים החרדים שלו. היה ביניהם קשר מדהים".
חיים של עושר אמיתי
אפילו במונחים של מקסיקו, מדובר בעיר הנידחת. קשה להגות את שמה הספרדי וקשה עוד יותר ליהודי של צורה להתהלך ברחובותיה.
ושם, על מדרכה ליד השוק המקומי, ישבו שני יהודים של צורה. עם חליפות שחורות וכל הסממנים שנראים כמו נשלפו הרגע מ'לדרמן'. הם יושבים וממתינים.
בראשות תנועת התשובה העולמית. ר' אורי מרצה להמוני רבנים בכינוס השנתי של 'לב לאחים'
מסביבם יהום השוק. ריח חריף של נבלות וטריפות שנפשו של אדם ישראלי קצה בהן. ואז מגיע רגע של חשבון הנפש. "אין לך מושג איזה 'מופת' אתה עושה עכשיו", פונה לפתע הרב הצדיק ר' אורי זוהר אל ידידו ושותפו הרב אליעזר סורוצקין, מנכ"ל 'לב לאחים'. "אם היית אומר לי לפני כך וכך שנים, שיום יבוא ואחזור בתשובה ואגיע עד למקום הזה בלבוש רבני ואצטרך לרדוף כאן אחרי נשמות יהודיות, כנראה שהייתי חושב שדעתך נטרפה. והינה, אנחנו כאן".
ואת הסיפור הזה על שוקה של העיירה המקסיקנית, שמענו במקום הכי רחוק ממנה. במחסן ירושלמי קטנטן, בתחתיתו של בניין חרדי הומה ורועש. כאן, במקום שיועד להכיל קורות סוכה ומיטות שבורות, בחר מזכה הרבים הגדול ביותר בדור האחרון, הרב אורי זוהר, להתגורר.
הוא ישב על ספה עתיקה ששימשה אותו ללימוד רצוף מהרבה לפני 'ותיקין' ועד חצות לילה, וגם ללינה קצרה בזמן שביניהם. בחדרון הסמוך ניצבה מיטה עתיקה נוספת, עבור הרבנית. יש גם שיש, מקרר וארון של ספרים בלויים משימוש.
ופניו קרנו מאושר, משל יושב הוא בכבודו של עולם ונהנה מחיי עושר מפנקים.
על הכתלים העתיקים יש קישוטים מפוארים: שכפולי תמונות של גדולי הדורות. ממרן ה'חזון איש', ה'חפץ חיים' וכל אלו שבעל הבית מתאמץ לדבוק בדרכם. בכל מקום גם מודבקים פתקיות ועליהן 'שיוויתי'. "זה לא פרומקייט", מצטחק הרב, בעל הבית, "זה סעיף ראשון ב'שולחן ערוך'. 'כי אין דומה תנועת האדם וישיבתו והוא לפני המלך ברוך הוא'. זה רמ"א מפורש, זו 'משנה ברורה'", הוא קורא ועיניו מאירות.
יש לו עוד ועוד פתקיות כאלו. אחת יושבת לו בתוך כיס חיקו. בכל פעם שהוא ידחוף את היד לחפש משהו, יהיה ד' לנגדו ומייד ייפול עליו יראת ד' ופחד הדר כבודו.
הקיתון הזה, אינו אלא פרוזדור שבו מתקין עצמו ר' אורי, לפני העולם הבא. אפשר לחוש בכל רגע מעין אוויר של גן עדן. הבוז לכל חללי עלמא, זועק בכל פה. "אני מאושר", מכריז הרב, שיודע בדיוק מה יש לעולם הזה להציע. הוא מניף את ידיו כלפי קורת הגג ושואג: "ריבונו של עולם, ישתבח שמך לעד!"
כל הנושא של ראיונות ודיבורים מתוקשרים, קשה עליו מאוד מאוד. יותר מהבושה והכיסוי על ענייני העבר, נראה שיש כאן חשש של ביטול תורה והפרעת הסדרים. בכל יום פונים אליו כלי תקשורת שמבקשים לראיין ולשוחח. את כולם הוא משיב ריקם. "תורה מה תהא עליה?" הוא התחנן.
הסיבה שבגינה קיבל אותנו לקיטונו – הוא הרצון לעזור לארגון 'לב לאחים', שהוא היה עמוד התווך שלו. "אם יצאתי בשבילם עד שוק הטריפות של מקסיקו, בוודאי שאפתח את הדלת". אם זה מה שיגרום לבריות להתעורר ולסייע למפעל הקדוש הזה, הוא מוכן לעשות הכל. להקריב אפילו את הנוחות ואת סיבותיו האישיות.
יוּנְגֶערְמַאנְצִ'יק בן 45
"אל תראו אותי ככה", אמר לנו אז הרב אורי זוהר וזיק שובבי מרצד בעיניו, "אני אדם צעיר. יוּנְגֶערְמַאנְצִ'יק בן ארבעים וחמש. נכון, אתם רואים מולכם אדם זקן בן שמונים ושש, אבל זה רק הגוף. הנפש שלי נולדה לפני ארבעים וחמש שנה".
כשהוא דיבר על 'לידת הנפש המחודשת', הוא התכוון כמובן לאחד המהפכים הכי מטלטלים שידע עולם התרבות הישראלי כאן בארץ. אפשר לומר שעד עצם היום הזה לא בדיוק התאוששו ממנו.
באותם ימים סוערים – שנות השישים והשבעים ("הסיקסטיז והסוונטיז") התרבות הישראלית הצעירה נשלטה ברובה על ידי חבורת צברים כריזמטית. הם עשו הכל: הקרנות, מחזות, שירים, מערכונים ומופעים. הכי-הכי רחוק ממה שיהדות יכולה להכיל.
במובן מסוים, עד עצם היום הזה התרבות הישראלית מעוצבת בסגנון שהם עיצבו אותו אי שם, לפני ארבעים וחמישים שנה.
המדינה אז הייתה קטנטנה, ערוץ אחד של תקשורת, שני עיתונים מרכזיים. כולם הכירו את כולם. מדינה שלמה הכירה את בני החבורה הזאת, כל אחד בכינוי המיוחד לו ובראש החבורה עמד מנהיג אחד ומיוחד. פצצת כריזמה, שהתפוצצה בכל מקום.
קראו לו אורי, אורי זוהר.
הסיפור שלו היה סיפור אשכנזי לבן. ילד צעיר וחצוף, בן להורים שעלו ארצה מפולין והחליפו את שמם מדז'אדק לזוהר. הוא עבר את המסלול הצברי של לימודים, גיוס לצבא, עבירה על החוקים שהובילה אותו למשפט צבאי ולעונש של מחבוש.
ואז מישהו עלה על הכישרון הנדיר שלו. אורי הכריזמטי היה התגלמות של זוהר. הוא עלה על במות ובלי שום הכנה הצליח לשבות קהל של אלפים, לגלגל אותם מצחוק. לימים הוא יתאר את הטכניקה באחד מספריו במילים הבאות: "בבידור קובע הקצב. גמור את המשפט חצי שנייה לפני שהקהל מסיים אותו במחשבתו, ואז שנה כיוון זוויתי, עוד לפני שהקהל גמר לנוח על סוף המשפט הקודם. האפשרות היחידה להקדים את הקהל, היא להקדים את עצמך. עוד לפני שאתה יודע מה אתה אומר, אמור זאת. ועוד לפני שגמרת לאמר, דע מה אתה אומר. זאת הטכניקה. השליטה בה נותנת הרגשת עוצמה וחופש. אתה טס לאן שליבך מוביל אותך".
אז עוד קראו למקצוע שהוא חידש 'בדרן'. גם ענף הבידור הישראלי שלימים יקבל את השם האמריקאי 'סטנד-אפ', עוצב על ידו ובצלמו.
"אני מסתכל לאחור", הוא אומר בלחש ואי נוחות, "ולא מבין עד כמה קשה עבדנו. לא היה לנו יום ולא לילה. היינו מכונות של להיטים. כל הזמן כתבנו, הופענו, צילמנו והלחנו. שידרנו וברברנו. זה לא היה בשביל פרנסה, בקושי הרווחנו מכך. לא שלמו לנו בכלל, זו הייתה עבורנו זכות… זה היה בשביל צורך הרבה יותר עמוק. עוד לא ידעתי אז לנסח במילים את הצימאון של הנשמה היהודית".
ואז, בבת אחת, כשהוא בשיא תהילתו, מדינה שלמה רעשה. אורי, כן, הבדרן הלאומי שלא הייתה פרה קדושה שלא נשחטה על ידו – ברח לירושלים. הוא חזר בתשובה. הפך לאדוק, 'שחור'.
ההלם היה אדיר. במובן מסוים הוא עוד לא הסתיים. רבים היו בטוחים שמדובר בעוד בדיחה לא מוצלחת של הבדרן. איש לא חלם אז עד כמה העסק רציני. איש לא ידע שהוא 'כקטן שנולד'. שמדובר בבריה חדשה, שמכאן ואילך לא יהיה לה בעולמה רק סחרחורת של אותיות קטנות בכתב רש"י צפוף.
"אודה לכם אם תמלאו את בקשתי" ר' אורי זצ"ל בשיחה גנוזה עם כותבי השורות
ארבעים וחמש שנה אחרי, כבר אי אפשר להאמין לחלק הראשון של הסיפור. כשנכנסים אל הבית, כשמתבוננים בפנים המאירות, יש לרגע תחושה של שהייה במחיצתו של אדם גדול. של צדיק ובעל מידות, שלא יודע צורת מטבע.
רק החריפות הלשונית, הפה המתגלגל בתורה, מסגירים מדי פעם את היכולות החדות. אלא שכיום, אין לו רגע של פנאי. "יש לי המון להספיק", הוא התלונן. "הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק".
וכאמור, יש רק תנאי אחד שמסוגל לגרום לו לעצור, לסגור את הספרים ולהתחיל לדבר. "אם תהיה מזה ולו תועלת עקיפה ל'לב לאחים'". זה אולי הדבר שהכי כואב לו בסיפור הישראלי. לספר אותו פרסם על סיפור חייו הוא קרא 'לא נתנו צ'אנס' ('ובחרת בחיים' – במהדורה הראשונה). וזאת הצעקה שהוא מתחנן אל כל אחד מאיתנו.
"יש היום מאות אלפי אחים שלנו. הם מסכנים. ממש מסכנים. אף אחד לא נתן להם צ'אנס. לא נתנו להם הזדמנות להכיר את העבר המפואר שלהם. אף אחד לא לימד אותם בסיס קל של יידישקייט. ועכשיו יש לנו הזדמנות. או בתרומה או במעשים, פשוט לקרב. אלה אחים שלנו. מי ידאג להם, אם לא אנחנו?" הוא אומר והכאב מתפרץ מהלב האוהב ישראל.
ימים של מהפך
הסיפור של הרב אורי זוהר, מתחיל באותם ימים שנקראו בציבור הישראלי 'ימי המהפך'. כולם מדברים על המהפך השלטוני, והוא מדבר על המהפך שהוליד אותו מחדש.
בניגוד לכל סיפורי ה'חזרה בתשובה' השגרתיים, המיוסדים על רגע אחד של הבזק הארה רוחנית, לא פעם בעקבות אסון או טלטלה במסלול החיים השקט – אצל רבי אורי הכל היה הרבה יותר עמוק.
שום מופע מיוחד, לא אורות ולא שבירות. רק הבנה שכלתנית מפתיעה, שהוא בעצם ניצב על המסלול הלא נכון של החיים. הוא היה אז בשיא תהילתו. כלום לא חסר לו. גם לא מצב רוח. הוא עבד, התפרנס, התפרסם, נהנה מהערצה משגשגת ואפילו גידל משפחה בשמחה גדולה. לא הייתה לו שום סיבה מהותית לעשות שינוי במסלול.
המהפך התחולל דווקא אצל כמה מחבריו. ר' מרדכי ארנון זצ"ל שעזב את החבורה וברח אל בית המדרש בירושלים. ועוד חבר "אדם מיוחד במינו, אומן במה לא מפורסם, שקראו לו אריה יצחק ז"ל. הייתה לו רגישות מיוחדת. הוא סימן אותי. והוא החליט להשפיע עליי".
עם כל הכבוד לחברים הדתיים, הוא מעולם לא חשב שיש בהם איזו עמדה שכלתנית רצינית. ואז הגיעה פגישה אקראית. הוא בדיוק חזר מטיול גדול בסקנדינביה. לידידו, ר' אריה יצחק, נולדה בת, והוא החליט לעלות ירושלימה ולברך אותו. לדרך הוא יצא "טעון בפגזי צחוק צפויים למראה הדוסים…"
אלא שבאותו ביקור בירושלים, הוא פגש בדמות שעתידה לשנות את חייו.
"אני לא יכול לתאר לכם אותו", הוא אומר. "אז אמרו לי שזה 'הרב זילברמן'. לימים למדתי שזהו הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל. אדם ענק שבענקים.
"הוא התגורר בדירה ירושלמית קטנה. היו לו שמונה עשר ילדים. הרבה בנים והרבה בנות. כל מה שבעיניי נתפס כדיכאון גדול. הוא התבונן בי בהתגרות ואמר לי משפט שהיה נראה לי ממש ממש תמוה. 'אני האדם הכי מאושר בעולם', הוא לחש. וזה נראה לי אז כמו בדיחה טובה.
"כשהמשכנו לדבר, הרב זילברמן שאל בהתגרות מה יקרה אם הוא יוכיח לי שיש מנהיג לעולם ושהתורה הקדושה היא תורת אמת? בשלב הזה ממש צחקתי. 'תגיד', שאלתי אותו, 'אתה מבין בכלל את פירוש המילה 'הוכחה'?! אתה מדבר על אמונה, אמונה זה לא משהו שאפשר להוכיח'.
"אבל הרב זילברמן התעקש. 'כן', אמר, הוא מבין היטב את משמעות המילה. והייתה לו דרישה. 'ואם אוכיח לך שהתורה היא האמת? האם תקיים אותה?!' הייתי מספיק הגון כדי להגיד שאכן כן. אני אדם שפועל על פי השכל והאמת, ואם מישהו יצליח להוכיח לי שמסלול חיי מוטעה, אאלץ לשנות אותו.
"באותו שלב הייתי ממש בטוח בעצמי. בסך הכל הייתי אדם מלומד. למדתי ספרות והיסטוריה. ידעתי משהו על לוגיקה ועצם האפשרות שאיזשהו רב שחור יוכיח לי משהו שנתפס בעיניי כאמונה תמימה, לא היה נראה כבר סיכון. בשפה הלמדנית קוראים לזה 'אסמכתא' – הסכמה על דבר שהוא ממש מופרך. אבל התחייבות זאת התחייבות.
"ההפתעה הראשונה הייתה, שה'דוס' הזה נראה לי מאוזן. אדם שמדבר כמה שפות – הוא הגיע ממשפחה יקית בברלין והייתה לו השכלה רחבה ומדהימה. בקלות יחסית יכולתי, בדמיוני, להוריד ממנו את הפאות והלבוש החרדי ולראות מולי אדם מתקדם שיכול לאתגר אותי בכל נושא שבעולם. ומה שהדהים יותר מכל, שדווקא 'המתקדם' הזה אדוק ולא מוכן לזוז כמלוא נימה מאיזו מצווה קלה שבקלות. והכל בגלל שההכרה שלו מחייבת אותו".
המשיך להיות 'כוכב'. ר' אורי מול כלי התקשורת
הזבנג הראשון
עד יומו האחרון, הרב אורי לא שכח את ה'זבנג' התודעתי הראשון.
הרב זילברמן נעמד מולו, ופרס בפניו את מה שהוא כינה 'הפרדוקס של המצוות'. "'בא נניח שאתה צודק', הוא אמר לי, 'מישהו המציא את הדת. ברור שיש לו כוונות רווח. הוא רוצה להעביר למאמיניו ערכים חברתיים, מוסריים, אנושיים. לא סתם מפיל עליהם חוקים.
"'עכשיו, בוא תנסה להסביר לי. לאיזה אדם באנושות מיום הקמתה היה אינטרס להקים דת שאחד הכללים שלה מספר את הסיפור הבא:
"'יושב לו יהודי, סבא'לה חביב, ליד שולחן הכתיבה וכותב מכתב לנכד היקר שלו. לפתע נכנסים לחדר שני יהודים עם זקנים, לא כל כך סימפטיים והם צועקים לו: 'רעבע, אתה יודע שהיום שבת? אסור מדאורייתא לכתוב'. אם הסבא הזה ימשיך לכתוב בסך הכל שתי אותיות, זה יהיה הסוף שלו. יוציאו אותו לבית הדין ויסקלו אותו באבנים'".
הרב זילברמן פירט דוגמה 'מחרידה' נוספת. "סבתא'לה יושבת וסורגת סוודר לנכדתה. נכנסים שני יהודים ומזהירים אותה, 'בָּאבֶּע סְ'אִיז שבת'. אם היא נותנת עוד שתי סריגות, יהרגו אותה.
"'מה היא עשתה?!' שאל הרב. 'על מה הורגים?! אתה מכיר אדם אחד בעולם שיש לו אינטרס להמציא כזה חוק?!'
"באותו רגע השתתקתי", מספר רבי אורי. "פשוט לא היו לי מילים. ממש הופתעתי מן הטיעון. והרב זילברמן לא הירפה. 'עכשיו תחשוב שאת החוק 'המטורף' הזה, העם שלנו מעביר כבר אלפי שנים באדיקות, מאב לבן. אתה לא חושב שזה עם של משוגעים גמורים?!' – 'בטח שכן', צעקתי.
"ואז הרב ממשיך בחיוך ומנסה למנות שמות של 'משוגעים' מפורסמים. לא את כולם הכרתי. ירמיהו הנביא, יחזקאל הנביא, רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר. השם הראשון שהדהד לי מוכר, היה 'הרמב"ם'. והרמב"ן. ורש"י. טובי המוחות של האנושות, טורחים להעביר את החוקים המטורפים הללו במשך אלפי שנים.
"'בקיצור', הוא סיכם והביט בי, 'כזה מהלך היסטורי לא יכול להיות המצאה אנושית, זה חייב להיות דבר השם'.
"לא הייתה לי תשובה על זה. והמילים נכנסו בי כארס של עכנאי".
הבדרן התל אביבי הבטיח לחשוב על זה ולחזור עם תשובות. הרב זילברמן רשם לו מספר טלפון והם נפרדו. "נסעתי חזרה לתל אביב, עשיתי שיעורי בית וחזרתי עם הוכחות.
"אחרי כמה שבועות שוב נפגשנו. אני הבאתי את כל החומר שלי. התברר, שהוא ידע את כל הקשקושים שלי. האבולוציה-שמבולוציה. הכל הוא ידע ופיצח בקלות. היום עושים על זה סמינרים שלמים ב'ערכים'. אבל אז זה פשוט נתקע לי בגרון. הבנתי בעיקר שאני בצרות. שעכשיו אני חייב לקיים. הרגשתי את כל הר סיני נופל לי על הראש. שש מאות ושלוש עשרה ציוויים, שלא היה לי כוח לקיים".
הוא חזר הביתה והמשיך ללמוד. "הייתה לי החלטה לנסות ללמוד פעם אחת את התנ"ך 'כאילו הוא אמיתי', ולא כמו שחשבתי תמיד, שמדובר באוסף מיתולוגיות היסטוריות. האמת, שבכלל לא התכוונתי להתקרב אל תורת ישראל, אבל הבנתי שכדי לנסות ולבדוק את אמיתותה, אני חייב לזנוח את היחס הבלתי משתנה והקפוא אל התורה, ולתת מקום להנחה שהיא אמיתית.
"פתחתי שוב את החומש, בהחלטה לקרוא אותו כאילו הוא אמת. אני זוכר את היום ואת השעה ואת המצב. השתרעתי על המיטה, פתחתי את החומש והתחלתי לקרוא את הפסוק הראשון. הקריאה הייתה שונה. קראתי לאט. כל מילה הייתה משמעותית. קראתי על בריאת העולם. ואז שהגעתי בפסוק השני ל'ויהי אור'. נעצרתי. איזה מושג משונה, 'אור', כשאין עדיין מקור אור. לא כתוב 'ויהי שמש' – היא נבראה רק ביום הרביעי. אז על איזה אור מדובר כאן? אילו באמת מישהו היה ממציא את התורה, הוא לא היה יכול לעשות טעות כזאת כבר בהתחלה".
לצנן את הגיהינום
בתוך תקופה קצרה הוא קלט את התסבוכת. שוב לקח את הפתק עם המספר של הרב זילברמן ושוב חייג ביד רועדת. הייתה לו רק שאלה אחת. "נניח שאני מסכים לקיים מצוות. אני לא חייב ללכת על הגרסה הכי מחמירה. אני לא רוצה להיות בשורה הראשונה, אלא באחרונה. רק קצת לצנן את הגיהינום, שלא ישרוף לי בגב.
"ובכן, מה המינימום? מה הכי הכרחי לעשות?"
התשובה של הרב זילברמן הפתיעה אותו. הסתבר, שהמינימום הנדרש הוא די נסבל.
"תפילת שחרית, בלי קרבנות ובלי יותר מדי תוספות, תארוך כעשר דקות ביום. אני צריך לאכול כשר, לפחות רבנות. לברך לפני האוכל. ומה לגבי שבת? 'אתה לא צריך לעשות כלום. תקום בבוקר, תתפלל בקצרה, תאכל משהו כשר ואז תלך לישון עד מוצאי שבת. לא מסובך".
הוא לעולם לא שוכח את הפעם הראשונה. ביד רועדת הוא חבש את כיפת הבר מצווה הקטנה "פחות מכזית. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי: 'זה לא ייתכן, אני הרי 'אורי זוהר' לא איזה דוס דפוק. אני בחיים לא אלך עם זה על הראש'.
"זה היה דרמטי מדי עבורי. באותה תקופה חייתי את התדמית שלי. יש אמרה פילוסופית של דקארט: 'אני חושב – משמע אני קיים'. באותה תקופה יכולתי לומר על עצמי: 'מסתכלים עליי – משמע אני קיים'.
"וזה לא רק אני. יש פסוק בתהילים 'כחלום בהקיץ ד' בעיר, צלמם תבזה'. לכולנו יש 'צלמים' ותדמיות שאנחנו עובדים. יש לזה מילים מרשימות. מאוד קשה לנתץ את הצלמים הללו.
"ממש ראיתי את עצמי מבחוץ. לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי, אם עכשיו החבר'ה שלי – אומני הבמה והזמר – נכנסים לחדר ורואים אותי עם כיפה, מדבר אל הקיר, הם נחנקים מצחוק. בטוחים שהשתגעתי.
"ויותר מכל, היה קשה לעמוד מול הקיר ולהתפלל. הייתי מתחיל כל תפילה בהקדמה בערך בלשון זו: 'אני פונה אליך עכשיו, ריבונו של עולם, ועצם פנייתי והתואר שבו אני מכנה אותך, מוזרים לי ביותר. אני נראה בעיני עצמי כאדם שעומד ומדבר אל הקיר, רק שִכְלי יודע, שאין ברירה וצריך להודות במציאותך. אבל שום חלק אחר שבי לא משתתף בידיעה הזאת. אבל אני גם יודע שבהכרח אין דבר נסתר ממך, כולל דבריי אלה ומחשבותיי, אם כך אתה ודאי יודע שכוונתי אינה אחרת, אלא להשתדל לעשות את רצונך, פשוט כי אין ברירה. כי מוכרחים. כי זו האמת. ובכן, זהו מצבי, וכל מה שאני יכול לעשות הוא לבקשך שתפתח את ליבי כדי שאבין'.
"זה הסוד!" חובט ר' אורי על השולחן ומנסה להסביר. "אנשים שואלים איך זוכים לחזור בתשובה. האמת, שצריך להתפלל על זה. על כל דבר בחיים שלנו חייבים להתפלל. ד' שומע אותנו – כדבר איש אל רעהו. השופט ברק אמר 'הכל שפיט' ואני אומר 'הכל פליל'. אין לך דבר שאם תתפלל עליו לא תיוושע.
"גם היום, כשבאים אליי – ובאו מאות בעלי תשובה, וגם יהודים משלנו – עם כל האתגרים והקשיים, יש לי רק תשובה אחת טובה – תתפללו על זה. תראו שהקב"ה יענה לכם".
ציצית על המסך
אבל המהפך עוד היה ארוך. "בשלב ראשון ניסיתי להמשיך גם וגם. לעבוד בעבודה שלי ולשמור על 'מינימום'". הוא היה מגיע לשדר תוכניות בתקשורת כשציציות משתלשלות ממכנסיו. "הדברים כבר בערו בתוכי כארס של עכנאי".
הכל היה קשה ומורכב. החברים הסתכלו עליו כמי שנטרפה דעתו. חלק מאלפי מעריציו היו בטוחים שמדובר בעוד בדיחה. והיה את העניין המשפחתי.
"הייתי צריך להציל את הילדים שלי. זה לא היה פשוט. באחד הימים", הוא מספר ומצביע על ספרי הרמב"ם השחורים, "ראיתי את אשתי קוראת בספר. היא סגרה ואמרה לי: 'עכשיו אני מבינה אותך'. שאלתי אותה מה היא הבינה ברמב"ם והיא אמרה: 'אף מילה. אבל הבנתי שזה עסק רציני'".
כך נסללה הדרך להתנתקות מוחלטת מתל אביב.
"בדיוק למדתי אז את עניין 'ביטחון' בד'. הגעתי למסקנה, שזה מחייב גם אותי. בדיוק הפקתי פרסומת עבור חברת 'תדיראן'. הרווחתי עשרים אלף לירות, סכום נכבד בימים ההם. אמרתי לעצמי, עכשיו יש לי כסף לתקופה ארוכה. אפשר לעבור לירושלים עד שהכסף יגמר.
"ברוך השם", הוא לחש, "כבר עברו מאז ארבעים שנה, והכסף עוד לא נגמר… נכון, לא תמיד קל. אבל ד' עוזר. אין מינוס בבנק".
הדירה נמכרה והוא ברח ללמוד בישיבה ירושלמית. מאז, במשך יותר מארבעים וחמש שנה, הוא נשאר רק עם הספרים הקדושים.
וכסף מנלן?
"אני מקבל תמלוגים של זכויות אמנים מדברים שעשיתי בעבר. כשזה התחיל, הלכתי אל הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ושאלתי: 'האם מותר לי ליהנות מהכסף הזה?' והוא אמר: 'למה לא. שיראו שלא רק משוגעים חוזרים בתשובה'…"
בשלב ראשון, הייתה גם בעיה של הגייה. "אני אשכנזי, אבל היה לי מאוד קשה להתפלל בהברה אשכנזית. בתי הכנסת שהיו ליד ביתי היו ספרדיים. התחברתי מאוד לנוסח. עשיתי שאלת חכם ונאמר לי שחוץ משם השם – אני יכול להתפלל בהגיה עברית".
את ההתנתקות המוחלטת שלו, הוא לא המליץ לכל אחד. "היום יש דור שונה. ההדרכה לבעלי תשובה היא אחרת לגמרי. אדרבה, שימשיכו ויעסקו בעסקיהם. זה חשוב גם עבור דור ההמשך".
ר' אורי חוזר לבמה
ביקש ר' אורי לישב בשלווה על התורה ועל העבודה. אלא שאז, קפצה עליו בקשה והוראה של גדולי הדור. באחד הימים הגיעו אליו כמה עסקני קירוב ואמרו לו שהם חייבים שהוא ייצא עמם לקרב לבבות.
"ממש לא רציתי", הוא מספר. "הרגשתי שנמאס עליי כל העניין התל אביבי. רק רציתי ללמוד תורה, להשלים את מה שחיסרתי כל ימיי. אז הביאו אותי אל חדרו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל. קיבלתי הוראה להפסיק לחשוב על עצמי, וללכת להביא עוד נשמות.
"אני זוכר את ה'מופע' הראשון. היו שלטים גדולים 'אורי זוהר חוזר לבמה'. לקחו אותי לחולון. בדרך אני רואה שיש פקק תנועה נוראי. חשבתי לעצמי, שבטח יש איזה אירוע ספורט גדול. ואז קלטתי שכל אלו באים בשבילי.
"אל מקום שעשוי להכיל חמש מאות אנשים, נכנסו אלפיים. הייתה צפיפות, הזמינו משטרה וכולם ישבו מהופנטים. באותו רגע השתנתה התודעה שלי. הבנתי, שאני עומד באיזשהו מאורע, שלא עלה בדעתי שיכול להיות כדוגמתו.
"פתאום הבנתי את הצימאון האדיר שיש בימינו, דור עקבתא דמשיחא, לשמוע את דבר השם. זה הרי ברור לכל בר דעת, שאנחנו עומדים בזמן הזה. כל האלפים שבאו לשמוע אותי ידעו שהם לא ישמעו בדיחות, רק דברי תורה. והם באו.
"באותו לילה היו אלפי טפסים של יהודים שרוצים להתקרב. אחד רוצה חברותא, השני מבקש הדרכה לבר מצווה. והזרם רק הלך וגבר ככל שהסתובבתי ברחבי הארץ. הגענו לארבעים אלף טפסים והשאלה הייתה: איך משתלטים על זה. זה בעצם מה שהקים את 'לב לאחים'. הבנו שחייבים להקים בכל עיר מרכז, שיטפל בפניות של אותה עיר. ככה קם 'לב לאחים'".
הוא עצמו נע כל הזמן בין שני קטבים. מצד אחד כל רצונו לשבת וללמוד. "אשתי אמרה לי פעם: 'תראה מה נהיה ממך. פעם היית בדרן חילוני, היום אתה בדרן חרדי'…" מאידך, הוא לא מסוגל שלא לציית להוראת גדולי הדור שציוו עליו לקרב את הנשמות.
הוא רואה את כל זה במבט כל כך צלול וכואב. "לא צריך להיות מיסטיקן גדול כדי להבין שאנחנו בתקופה שעליה דיברו כל הנביאים. מספיק לחשוב על המאורע החד-פעמי הזה שנקרא השואה. אין תפילה שאני לא מתפלל על זה. אני חושב על מיליוני נשמות יהודים שנטבחו, ועל כך שבעקבות זה היה סוג של קיבוץ גלויות, אלא שמיליונים מתוכם לא מאמינים ולא יודעים מה זו תורה.
"זה כל כך מחייב אותנו. לא בחינם נבחרנו אנחנו להיות הבודדים שמבינים כן מה זאת תורה. אנחנו חייבים להטעים גם לאחים המסכנים שלנו.
"יש עכשיו תהליך עוצמתי של בירור בין טוב ורע. אנחנו רואים מצד אחד את החושך מתגבר. יש קשיים. אין ספק שמדובר ב'ערב רב' שמכביד עלינו. ומאידך, מי שרק מביט קצת על מה שמתחולל, רואה רבבות אלפי יהודים שמשתוקקים לקצת אור של תורה וקדושה. וזה מחייב אותנו".
זוכר את החברים
"אני לא עובר תפילה אחת, בברכת 'גאל ישראל', שאני לא חושב ומזכיר את שמותם של חבריי מהימים ההם", אמר לנו הרב זוהר באותו מפגש. "הם אנשים כל כך טובים ומיוחדים. אלא שהם פשוט אנוסים. לא נתנו להם הזדמנות להכיר את הקב"ה. רק לנו יש את האפשרות לתת להם מעט אור.
"כל מה שאנחנו צריכים זה לעשות מאמץ קטנטן או לתת נדבות. אחרי עשרות שנים שאני מתנדב עם 'לב לאחים', אני יכול להעיד בצורה הכי מפורשת, שזו הפעילות הכי מהודרת שיש. רוב האברכים שעוסקים במפעל הקירוב, עושים זאת בהתנדבות. אני אישית זכיתי לא לקחת מהם אגורה. זאת הפעולה הכי חשובה בדורנו".
ר' אורי מתלהט בדברים. "הדור הזה היום, הוא דור אחר לגמרי", הוא פוסק. "הכל שונה היום. מצד אחד אין כל כך אידיאלים כמו שהיה בימים ההם, מאידך יש הרבה יותר רצון.
"יש שאלה עצומה", הוא ממשיך, "איך נגמרת התורה? מה המילים האחרונות? 'לעיני כל ישראל'. רש"י מסביר, שהכוונה ל'שבירת הלוחות'. והדבר תמוה. ככה מסיימים את התורה? זה הטעם שנשאר? שבירת הלוחות?
"אריק היה עדין במהותו". עם מחותנו אריק איינשטיין בחתונת הצאצאים בירושלים של שנת תשמ"ה
"אבל יש כאן מסר גדול לדור שלנו. משה שבר את הלוחות 'והסכימה דעת המקום איתו'. ומאז יש יותר אור ואפשרות לכל יהודי להתקרב. כי זה מלמד אותנו, שגם אחרי חטא כל כך נורא כמו חטא העגל, אפשר להתנער ולקבל לוחות שניים ולהשיג את הגאולה.
"אין ספק", הוא אומר, "כולנו רוצים לפעול ולקרב את הגאולה. אנחנו רואים ויודעים ושומעים גם מגדולי הדור ש'הנה זה עומד אחר כותלנו'. בידנו הדבר. כל שאנו זקוקים לו – זה עוד קצת מעשים טובים. עוד כמה לבבות לקרב לאבינו שבשמיים.
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי – איך נעלה אחר מאה ועשרים אל אבינו שבשמיים בידיעה, שהיו ברחובות לידנו אלפי נערים שלא ידעו 'שמע ישראל' ולא טרחנו לעזור להם.
"היום אנשים מחפשים מופתים", הוא סיים. "צריך לזכור את מה שכתוב בפסוק בירמיהו: 'לכן כה אמר השם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' – והגמרא דורשת על כך, ש'כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – מבטלה בשבילו'".
*
למה שלא תשקול לעבור לדירה גדולה יותר? שאלנו לסיום.
הפנים שלו הרצינו והוא אמר: "אני מתכונן ליום שבו אגיע לקבר. שם יהיה יותר קטן וצפוף. עכשיו אני בתחנת ביניים".
בשבוע שעבר, בעוד עם ישראל מתכונן לקבלת התורה בחג השבועות – הרב אורי זוהר, האיש שחצי מחייו הצחיק אנשים וחצי מחייו חיזק אנשים וקירב אותם תחת כנפי השכינה ונתן לכולנו פרופורציה על הפער בין הקודש לחול, בין החולף לנצחי, בין הזמני לאינסופי – נפרד מארץ החיים ועלה לקבל את התורה בישיבה של מעלה.
הוא סיים מסע ארוך. מסע שנמשך 86 שנים, עד לפסגתו של הר סיני.
איך אמר עליו המחותן שלו, אריק איינשטיין, בשיר הידוע שכתב עליו לאחר שחזר בתשובה? 'הלכת לי חבר'. הלכת, הרב אורי זוהר, החבר של כולנו. בשנות השבעים נעלמת לחברה הישראלית; עכשיו נעלמת גם לחברה החרדית.
במופעים שלו בשנותיו כמלך הגדול של התרבות הישראלית – זוכר את השאלה שבה פתח כל הופעה: "אני יפה היום?"
ועכשיו, עם ישראל כולו אומר לו: 'כולך יפה, רבי אורי זוהר זצ"ל, כולך יפה ומום אין בך'.
התורה המעדנת
הרב צבי ענבל
זה היה בשנת תשמ"ג, כשביקשנו לקיים סמינר גדול ומשמעותי בארצות הברית. בתקופה ההיא היה הרב אורי זוהר יוצא להרצאות לציבור לא דתי, ואנחנו ביקשנו לצרף אותו לכנס הפתיחה. ידענו עד כמה קשה לו להתנתק מהלימוד, לכן רתמנו אותו לפעילות רק כשהיה צורך אמיתי, והוא תמיד נענה בשמחה.
הכנס התקיים באולם גדול ומפואר בניו יורק, שלראשונה בתולדותיו נשמעו בין כתליו דברי תורה. בעיקרון הוא היה מיועד לישראלים 'יורדים' ולמשפחותיהם, ותלינו בו תקוות רבות. זה היה אחד הסמינרים הראשונים שלנו, והכנס נועד ליצור התעניינות ורישום לסמינר.
אני זוכר כיצד הייתי על הבמה יחד עם הרב שלום סרבניק, ומייד אחרינו עלה הרב אורי זוהר לדבר.
כשהוא תפס את המיקרופון – מייד ראינו שמדובר במקצוען ואומן בשלהוב קהל, אבל בעיקר גילינו את הצד השני שלו. הצד האמיתי. הצד של יהודי שמנצל כל רגע ללימוד. הוא סיפר לקהל כיצד במהלך ההרצאה שלנו ישב מאחורי הקלעים ולמד את הדף היומי במסכת מגילה, שבו נאמר בין היתר שעתידין שרי יהודה ללמוד תורה בתיאטראות ובקרקסאות שבאדום.
"תראו מה קורה כאן!" התלהב ר' אורי. "איזו השגחה פרטית נפלאה. הכנס הזה מתקיים באולם שהוא בין היקרים ביותר בעולם, ולראשונה בתולדותיו הוא הפך לבית מדרש, בדיוק ביום שבו הלימוד היומי עוסק בנושא הזה".
הציבור היה מהופנט. הדברים שיצאו מהלב עשו רושם עז. בהמשך סיפר ר' אורי את סיפור חייו האישי, כיצד גילה את האמת ודבק בה. הכנס הצליח מאוד, אבל אני לקחתי ממנו מוסר לחיים. איך גם מרצה ותיק ומנוסה מנצל את הדקות לפני שהוא עולה לבמה כדי להתכונן להרצאה, בעוד הרב אורי זוהר ניצל את הדקות האלו להספק של עוד דף גמרא, ודווקא הלימוד הזה סייע לו בהרצאה בצורה מוצלחת כל כך.
אני זוכר כיצד שבתי הביתה וסיפרתי בהתפעלות רבה לבני משפחתי על הרב אורי זוהר שגיליתי אז: האנושיות שלו, היושרה, האמת שהייתה הסמל המסחרי שלו, ובעיקר הניצול של כל דקה וכל רגע ללימוד. מאז נפגשנו עוד כמה פעמים. הרב זוהר הגיע להרצאות שקיימנו, לסמינרים, עד שהתמקד בארגון שהיה שותף בהקמתו, 'לב לאחים', בעוד שאנחנו המשכנו לקרב יהודים במסגרת 'ערכים'.
תמיד היה מדבר מהלב, והדברים שלו תמיד עשו רושם. ראינו לפנינו אדם שהקריב את כל מנעמי תבל שהיו לרשותו עבור האמת שגילה. ומהרגע שהוא גילה את האמת – סיגל לעצמו רבי אורי מידות מעודנות, התנהגות רגישה, מתחשבת, ללא שמץ של התנשאות. ראיתי דוגמה חיה למה שהתורה יכולה לעשות לבן אדם, ובעיקר גיליתי בן אדם אמיתי.
הביאה לדפוס: שרה פרדס
כולך יפה
הרב אליהו גוט, מזכיר הוועדה הרוחנית של 'משפחה', נפרד מהשכן
בדמותו של הגה"צ רבי אורי זוהר זצוק"ל פגשתי לראשונה בילדותי, כאשר הציבור היהודי בעולם כולו עצר את נשימתו לשמע התקרבותו ליהדות. גם לפניו היו כמה בודדים שעשו את הצעד הזה. הם היו הנחשונים – אבל הוא היה הסמל. עד היום. זה נסך בנו סוג של גאוות יחידה. בטח בעיני הילד שהייתי אז.
הייתי קרוב, מסיבות משפחתיות, לעולם הקירוב שהיה אז ממש בחיתוליו, והידיעה ליבתה את דמיוני, למרות שלא ממש ידעתי מי הוא היה בעברו ומה היה מעמדו. עם השנים, עולם הקירוב הלך והתפתח בצעדי ענק. הוקמו ארגונים וישיבות ואורגנו סמינרים והרצאות – אך בכל אותם שנים, הוא נשאר הסמל.
לאחר נישואיי עברתי לגור בקרבת מקום מגוריו. יום אחד הייתי בחתונה, והוא זיהה אותי כשכן והציע לי טרמפ הביתה ב'טרנטה' שלו. רגע לפני שיצאנו, ניגש אליו אחד מחשובי ראשי הישיבות וביקש לשוחח איתו בחוץ. שלא ברצוני, שותפתי בשיחה: יש לו בת שנשואה כמה שנים וטרם נפקדה. ראש הישיבה ביקש מר' אורי ברכה לזוג. זה היה פחות מעשרים שנה לאחר ששב.
כל הדרך הביתה הייתי תחת השפעת הלם. עד לאותו רגע הוא נחשב בעיניי לסוג של קוריוז. נחמד לספר שאתה מתפלל באותו בית כנסת של האיש המפורסם הזה. אבל לגשת אליו בשיא הרצינות ולבקש ממש ברכה?
מאז אני עוקב אחריו. זו הסיבה לתארים בתחילת הדברים: הגאון, הצדיק, זכר קדוש לברכה. לימים זכיתי שבליל שבת קבע את מקומו שורה לפניי בבית הכנסת. סידורו המרופט גדוש בביאורים בכל מילימטר פנוי בכתב ידו הזעיר. לא זכיתי לראותם מקרוב, אבל די היה להתבונן בדמות המתחטאת לפני קונה, כפשוטו ממש – כדי להבין שעבודת התפילה שלו הגיעה לדרגה בלתי נתפסת לבן חלד רגיל.
לא שייך דוגמה מוחשית לתיאורו של הרמב"ם איך תפילה צריכה להראות: "ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד". כעבד לפני המלך. כרבי חנינא בן דוסא.
*
לפני כעשרים וחמש שנה, רבי אורי התבקש להגיש תוכניות אירוח אישיות בתקשורת הכללית – ביוזמת ר' שוקי בן פורת. התנאי היה: שום מילה על חזרה בתשובה. אבל לרבי אורי היו תוכניות שונות. הוא העביר מסרים סמויים לתת-המודע של המוני הצופים. התוכניות נגדעו באיבן, כמדומה לאחר השידור השני או השלישי, לאחר שכמה 'נשמות טובות' מתוך הציבור החרדי הצליחו לעצור אותם בתואנה שמדובר בחילול השם, בלי הבנה תקשורתית מינימלית.
בעקבות כך, הורה מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל להקים ועדת ביקורת המורכבת מאנשי תקשורת חרדים שתלווה את התוכנית, כדי להסיר לעז. בין היתר, לצדו של הרב משה גרילק שליט"א, זכיתי להימנות על חברי הוועדה. למעשה, עובדת קיומה של הוועדה הודלפה לערוץ התקשורת ובעקבות כך הוא הפסיק את הסדרה באמצע.
בינתיים הספקנו להיווכח ביכולותיו המדהימות. למשל, הוא הספיק לארח בתוכנית את אריק שרון, לצד 'מפורסמים' אחרים. מאחת מאושיות החברה החילונית הוא חילץ, בדרך אגב לגמרי (אלא שזו הייתה המטרה מלכתחילה), שהיא נוהגת לומר שני פרקי תהילים בכל יום לפני השינה, וכן שבעלה – שוד ושבר! – מניח תפילין כל יום. אין דרך לשער באיזו צורה דברים אלו הצליחו להשפיע על החברה הישראלית.
*
בערב סוכות האחרון נסעתי במונית מביתי דרך רחוב זכרון יעקב לכיוון גאולה. כמנהגי לנסות לקרב את הנהגים תוך כדי נסיעה, פתחתי בשיחה, ולפתע ראיתי על המדרכה מול ביתו את רבי אורי יחד עם רעייתו תבלט"א. שאלתי את הנהג המבוגר האם הוא מזהה. מששלל, אמרתי לו שזה הרב אורי זוהר. מרוב הלם הוא כמעט התנגש במכונית חונה. "במשך שנים, לאחר שהפסיק לשדר, עוד הייתי מדליק את המקלט בליל יום שלישי, כדי לבדוק האם הוא חזר", סיפר לי. "היינו כולם בטוחים שחזרתו בתשובה זה דבר זמני, לא ייתכן שהוא ככה עזב אותנו לאנחות".
לפני כשלושה שבועות צלצל הטלפון בביתי. "מדבר אורי זוהר". זו לא הייתה התרמה; הגאון והצדיק רבי אורי באמת היה על הקו. "קיבלתי את ההזמנה לנישואי בתך ורציתי לאחל מזל טוב". הוא הזכיר גם את חמי וחמותי ז"ל שהכירם היטב ובירך שפע של ברכות לזוג הצעיר.
ואז, לפתע, הרמקול שמבשר שרבי אורי איננו – – –
ללא ספק יהיה מליץ יושר, כפי שדאג בכל השנים לעם ישראל כולו.
אורי פנה לצופים ושאל:
'למה אתם לא שומרים מצוות?'
"הכל התחיל בחתונה של הרב מרדכי ארנון" | מיוחד: בנו של הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, מורה הדרך הרוחני שהדליק את הניצוץ והחזיר את הרב אורי זוהר בתשובה – משחזר את הכל
שרה פרדס
זו הייתה חזרה בתשובה שהדהימה את החברה הישראלית. במידה מסוימת, עד היום, בחלוף 45 שנה, הציבור הישראלי מתקשה לעכל את הצעד, ובעיקר את העלבון. "זה היה פתרון זמין לבעיות בהצלחה המקצועית", ניסה השבוע העיתונאי הוותיק נחום ברנע לתרץ, אגב שכתוב היסטורי מביך. רבי אורי זוהר היה אז בשיא ההצלחה.
מה שהוביל אותו לעשות את הצעד המדהים – הייתה האמת שבפניה ניצב. מי שבזכותו חזר הרב אורי זוהר זצ"ל בתשובה, היה הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל, אבי משפחת זילברמן הידועה בין היתר בשיטת הלימוד הייחודית שלה. הגרי"ש זילברמן ליווה את הרב אורי בתהליך התשובה מראשיתו, כאשר הוא ובניו המשיכו ללמוד איתו בחברותא במשך שנים ארוכות.
עם פטירתו של הרב זוהר, ביקשנו לשמוע מבניו של הגרי"ש זילברמן על הימים שבהם הכל החל.
"היה זה בשנת תשל"ז, כשהחלו הניצנים הראשונים של עולם התשובה אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים", מספר ל'משפחה' הבן, הגאון רבי יום טוב זילברמן. "בעל התשובה הראשון באותה תקופה היה הצייר איקא ישראלי, שלימים נשא לאישה את סנונית, אחות רעייתו של הרב אורי זוהר, תבדלחט"א.
"איקא שכר דירה בשערי חסד, סמוך לביתם של הוריי. חבריו מתל אביב הגיעו באופן קבוע להתארח אצלו, ובמשך השנים נוצר קשר ביניהם לבין אבי. שנים רבות לפני כן, אבי בירר לעצמו את יסודות האמונה, והיה לו את הידע הדרוש להעביר לאותם אנשים שביקשו הוכחות על אמיתות התורה.
"בעקבות חזרתו של איקא ישראלי בתשובה, עשו את הצעד הזה חברים נוספים שלו. אחד מהם היה אריה יצחק. חבר נוסף היה הרב מרדכי ארנון זצ"ל, שהיה מוכר אז בעולם הבידור. אורי זוהר עצמו לא היה בסיפור.
"בשנת תשל"ז נישא הרב מרדכי ארנון וחברו אריה יצחק החליט לערוך לו מסיבה בהשתתפות כל החברים. הם החליטו להזמין למסיבה הזו את השורה הראשונה של עולם הבוהמה, ביניהם גם את אורי זוהר ורעייתו, היוצר אריק איינשטיין ורעייתו, וכן את האומנים שייקה אופיר וצבי שיסל. אריה יצחק הזמין גם את אבי זצ"ל, שהיה מורו ורבו. בהשגחה פרטית, אבא ישב בחתונה ליד אורי זוהר.
"המסיבה הייתה עליזה ומלאת בדיחות, ותוך כדי הדברים שאל אבי זצ"ל את זוהר: 'מדוע אתה לא מקיים מצוות?' הוא היה בהלם. הוא טען שאיש לא שאל אותו את השאלה הזו, והוא לא מקיים מצוות כי 'אני לא דתי'.
"אבי ענה לו בנועם, שהוא יכול להוכיח לו בצורה מדעית שיש בורא לעולם, והוא נתן את התורה לעם ישראל, וכי יש מהות ותכלית לבריאה. ההוכחה הזו מחייבת את כולנו, גם במאה העשרים.
"זוהר החל לצחוק. 'איך אתה יודע בכלל מהי הוכחה מדעית?' שאל את אבי, אבל הוא לא נבהל ואמר שהוא יכול לספק לו ראיות מדעיות, ואדרבה, שינסה לסתור אותן".
בשלב כלשהו, מתאר הרב זילברמן, רעייתו של אורי שישבה לצידו העירה לו, שלא ראוי שבמסיבה עם כל כך הרבה משתתפים תנהלו שיחה אישית כל כך. אבל אורי היה כל כך מופתע ומוקסם, שהוא לא הרפה. לאחר כמה שעות הם סיכמו להיפגש בירושלים בשבוע הבא, שם יספק הרב זילברמן את ההוכחות המבוקשות.
"המפגש ביניהם נערך בשעות הבוקר, בדירת הסופרים של אבי, ברחוב השל"ה 3 בשערי חסד", מתאר הרב זילברמן. "במשך שמונה שעות הם שוחחו, כאשר אבי מוכיח לו שהתורה ניתנה מהשמיים במעמד הר סיני. הוא הביא ציטטות מחומש בראשית, ומהנביא ירמיהו שמוכיח את עם ישראל מדוע אינם מקיימים את התורה. אבי אפילו הוציא לו כרך של ששה סדרי משנה וסיפר לו שרבנו הקדוש חיבר אותו.
"'הוא היה נשיא, עשיר גדול ואדם חשוב. הוא כתב בספר הזה את כל התורה שבעל פה. בוודאי שאדם חשוב כזה העביר לנו בצורה מדויקת את התורה שנמסרה מסיני', אמר אבי וזוהר השתכנע. אחרי שמונה שעות אורי זוהר אמר שתי מילים שהיוו את תמצית המהפך – 'נעשה ונשמע'".
רעידת אדמה משודרת
זוהר חזר לתל אביב בהבנה שכלית שהתורה אמת והוא חייב לקיים אותה, אבל מייד צצו לנגד עיניו הקשיים הצפויים והמחיר האישי שהוא עתיד לשלם על ההחלטה: מחיר המסלול המקצועי המוצלח שלו.
"הוא ידע שהתורה אמת, אבל ניסה להפריך את ההבנה הזו, כדי לא להתחייב", מתאר הרב זילברמן. "אנשים היו מביאים בפניו טיעונים שונים, שאותם העלה בפני אבי. הוא תיאר את הקשיים בבית, כאשר רעייתו לא התחברה בתחילה לדרך החדשה. אבל אבי ענה לו על כל השאלות והספקות. במשך שנה הוא היה מגיע לאבי בצורה קבועה, לעיתים מתקשר טלפונית. הוא לא השאיר אבן אחת ללא בדיקה יסודית, עד שהשתכנע סופית".
לדברי הרב זילברמן, אביו זצ"ל הציע לר' אורי להתחיל לקיים מצוות לאט לאט: לשים ציצית בצורה נסתרת, ובשלב הראשון – לא לנסוע בשבת ברכב, אלא רק באופניים. "הוא סיפר, שאנשים שראו אותו רוכב זרקו עליו דברים מהמרפסות, כאות זעם על הדרך שבחר", הוא מתאר.
בשלב הזה, למד גם הרב יום טוב זילברמן עם זוהר בצורה קבועה. "היינו לומדים בקומה השנייה של בית הכנסת 'זהרי חמה', בשוק מחנה יהודה. למדנו אז בספר ישעיהו ומגילת 'שיר השירים' עם פירוש הגר"א. אני זוכר כיצד הרב אורי זוהר התפעל מהלימוד של 'שיר השירים'. כאומן, הוא ידע לזהות שב'שיר השירים' יש את הגוונים, הטעמים, הריחות, הצבעים, כל דבר שאדם מתרגש ממנו. במקביל, הוא למד גמרא עם גיסי, הרב שמואל נטע וסרשטיין. רעייתו, אחותי רילה שתחי', הפכה ברבות השנים לידידה קרובה וחברה בלב ונפש של גב' אליה זוהר שתחי', רעייתו של ר' אורי".
בשלב הבא העביר ר' אורי זוהר את ילדיו לבית ספר של ה'חינוך העצמאי' בתל אביב, אבל המעבר לא עשה להם טוב. באותה תקופה הקים הרב זילברמן את ת"ת 'אדרת אליהו' ברובע היהודי, והגאון רבי יצחק שלמה זצ"ל הציע לר' אורי להעביר את הילדים לתלמוד התורה. ר' אורי קיבל את ההצעה. "באופן מופלא, הילדים נהנו מאוד מהלימוד שנעשה על פי מסורת הגר"א, עם הטעמים של התורה והנביאים. הוא היה מביא את הילדים בבוקר לתלמוד התורה, ונשאר בירושלים ללמוד במשך היום עד לסיום הלימודים, אז הם חזרו הביתה איתו".
דרמה על המרקע
"בתקופה שבה הגענו לרובע היהודי, הכרנו את ישיבת 'אש התורה' שבראשה עמד אז הגאון רבי נח ויינברג זצ"ל", מתאר הרב זילברמן. "הייתה זו ישיבה לבעלי תשובה והמצב הכלכלי שלה היה קשה מנשוא. עלה אז במוחנו רעיון, לבקש מר' אורי זוהר לסייע לישיבה. ר' אורי התרגש מאוד מהבקשה, והבטיח לעזור. באותה תקופה, חזרתו בתשובה היתה בגדר סוד, ורק מי שהיה קרוב אליו מאוד ידע עליה".
ר' אורי פתח את שידורו הקבוע בתקשורת החזותית והחל לעסוק בנושא עידוד העלייה ארצה. באותה תקופה, ימי מלחמת ההתשה, היו ישראלים רבים שירדו לחו"ל, והמדינה הייתה משלמת לשליחי עלייה כסף רב לעידוד יורדים לשוב למולדתם.
בשלב זה שאל את צופיו, כמה המדינה משלמת לכל פעיל עלייה. הוא בדק מספרים והעלה אנשים לשידור. לאחר שהתברר שמדובר בסכום לא רע, הוא ביקש לברר כמה אנשים מצליח כל שליח לשכנע לעלות ארצה. התברר, שמדובר בארבעה או חמישה אנשים לשנה. בשלב כלשהו עבר ר' אורי לשוחח עם הרב נח ויינברג, שסיפר לו שהודות לישיבת 'אש התורה' – כארבעים אנשים עולים מדי שנה מארצות הברית. המסקנה שאליה הוביל ר' אורי הייתה, שצריך לשלם לרב ויינברג פי שמונה מאשר לפעילי העלייה, אבל המדינה לא מעניקה לו כלום ומצבה של הישיבה בכי רע.
"מטבע הדברים, השידור גרם למהומה גדולה באולפן", ממשיך הרב זילברמן. "אנשים שאלו אותו 'מה לך ולישיבה', ור' אורי זוהר, בכנות ובאומץ הייחודיים שלו – פנה לשואליו: 'למה אתם לא שומרים מצוות?'
"השאלה גרמה למהומה גדולה, במיוחד כאשר תוך כדי דיבור הוציא ר' אורי כיפה מראשו ובירך 'שהכל'.
"התשובות שר' אורי קיבל, כללו קלישאות כמו 'הדתיים גנבים' או 'אנחנו לא צריכים לשמור מצוות בארץ ישראל'", מתאר הרב יום טוב זילברמן. "אבל ר' אורי שכנע אותם שלא משנה מי הם ה'דתיים' – העיקר היא האמת שאליה צריכים לשאוף".
'אבא, נתת לי חיים'
השידור היה הפרסום הפומבי הראשון לחזרתו של הרב אורי זוהר בתשובה. הייתה זו רעידת אדמה בציבור הישראלי. אנשים השוו אותה למהפך הפוליטי שחל באותה תקופה, כשבגין עלה לשלטון והימין תפס לראשונה את מושכות ההנהגה הפוליטית.
ר' אורי זוהר חזר בתשובה, תחילה בסתר, ועכשיו גם בגלוי. הוא עזב את תל אביב ושכר דירה ברח' סורוצקין 7 ובהמשך רכש דירה ברחוב פנים מאירות 17, כאשר הוא מגיע מידי יום ללמוד עם הגאון רבי יצחק שלמה זילברמן ועם חתנו ובניו.
הרב יום טוב זילברמן: "הרב אורי זוהר הקדיש את כל יומו ללמוד תורה. הוא התחיל ללמוד איתנו חומש, משנה וגמרא. כדי לקצר את הדרך, למדנו איתו את פירוש הרי"ף, כדי שיקבל מושגים בגמרא במהירות. עם אבי זצ"ל הוא למד את תורת הנסתר, לימוד שהחיה אותו והוא החזיק בו עד ליומו האחרון ממש. בספרו 'ובחרת בחיים' (כיום 'לא נתנו צ'אנס') מספר הרב זוהר, שמישהו שאל אותו באותה תקופה כיצד הוא מוותר על חיי היצירה שלו, מהם נהנה כל כך. והתשובה הייתה, שהוא עבר ליצירה רוחנית של סברות וקושיות, תירוצים והבנות, וזוהי יצירה הרבה יותר מהנה".
הוא שיתף אתכם גם בקשיים שלו?
"בוודאי. הוא היה מדבר איתנו על הכל בצורה פתוחה. היינו כמו משפחה אחת. כשאבי זצ"ל נפטר בשנת תשס"א, הוא הספיד אותו וזעק בקול: 'אבא, אתה נתת לי את החיים האמיתיים'. הוא תמיד היה אסיר תודה על כך שזכה לעורר אותו ולהיות השליח שתיווך בינו לבין החיים".
