גואל הנשמות

מבית עני בשכונת התקווה למאות אלפי מאזינים שמתעוררים לתשובה. בשיחה אישית חשופה, הרב יגאל כהן לא מהסס לדבר על החרדות האישיות, הפרעת הקשב והילדות הקשה. מסמך אמיץ

"אף אחד בישיבה לא בא ואמר לי: 'יגאל כהן, תדע שיש בורא לעולם. אם יש לך שאלות, אני אענה לך בשמחה', כמו שאני מצפה היום מכל רב שיגיד לתלמידים שלו"

הוא נולד בבית עני בשכונת התקווה, עם שישה ילדים וזוג הורים שישנים בחדר אחד, נשלח מילדותו לפנימיות, התגלגל ממקום למקום וקינא באלה שעוסקים בספורט במגרש הסמוך • לכך נוספו קשיים חברתיים ופחד מהלא-נודע. ואז הפציעה ההארה ששינתה את חייו של יגאל כהן הצעיר • כיום, עם מאות אלפי יהודים שמאזינים בשקיקה לכל מילה שלו, הרב יגאל כהן, מגדולי המעוררים לתשובה בדור הזה, נזכר איך במשך עשור-מסך מסר שיעורים לקהל מאזינים קטנטן ומביך, מדבר על הפרעת הקשב והריכוז, שנות הציפייה לילדים, התקפי החרדה – והשיטה שגיבש להתגברות על כל הקשיים • ריאיון שחובה לקרוא

שעת צהריים לוהטת, השבוע. גבול שיכון ויז'ניץ-נווה אחיעזר בבני ברק.

כמה עשרות מנייני מתפללים, עטויי לבוש אברכי מלא, סיימו תפילת מנחה אלולית ארוכה ורצינית.

דמותו ההדורה של הרב מוקפת מיד בשואלים ודורשים. הם נושאים ונותנים איתו בסוגיה הנלמדת עתה במסלול הדיינות, אחד ממסלולי ההלכה שבכולל 'יביע אומר'.

הרב יגאל כהן, שמי שלא נחשף לדמותו במלואה היה מצפה לראותו עוסק בהטמעת אמונה, ביטחון ותקווה, אולי מעביר כמה ווארטים בשפתו הקולחת שמאות אלפים מאזינים לה ביום. אבל לא עכשיו. עכשיו הוא מלבן עם האברכים את הסוגיה לעומקה, תוצאה של סדר הבוקר המוקדש כולו ללימוד בהיכל הכולל.

במשרד בו אנו מתכנסים מאוחר יותר – משרד עממי ובלתי נעול, דל"ת אמות על דל"ת אמות, אליו מנסים כל העת להיכנס מבקשי ברכה – נגלה שתי תעודות המספרות על היותו של הרב יגאל כהן, מגדולי המחזירים בתשובה בדור הזה, בעל כושר לרב עיר ולדיינות.

בהמשך, כשאשאל אותו איך הגיע מישיבת 'כיסא רחמים' בה התעלה בעולם לימודי הדיינות אל עולמות התשובה – הוא ישיב בפשטות: "לא הגעתי לזה בכוונה. זו לא הייתה התוכנית. הייתי מוסר שיעורי הלכה, ובסופם שילבתי דברי התחזקות. השיעורים הוקלטו, והם עברו מיד ליד. ועדיין לא שיניתי מדרכי. אבל יום אחד מגיע אלי יהודי ברחוב ואומר לי: 'הרב, בזכותך חזרתי בתשובה'. כשזה קרה שוב ושוב, הבנתי שזה הייעוד שלי בעולם, להרביץ תורה ולהפיץ הלכה, אך במקביל, לחזק את העם שבשדות".

רשימת עצרות ההתעוררות – או אם תרצו, 'השיעורים', כפי שהם מכונים כאן – שימסור הרב רק מהשבוע הנוכחי ועד לשבוע השני של חודש אלול, הן בערבי סליחות והן בשעות אחרות של ימי אלול, מקיפה ערים רבות ברחבי הארץ. הנהג, שהעניק לנו הצצה ליומן, הוביל אותנו בין חולון לכרמיאל, מיבנה לכפר סבא, מרחובות עד לנהריה הצפונית, ומירושלים לפתח תקווה. באותו יום יהיה על הרב להדרים מחיפה לאור יהודה וממנה לקריית גת.

את ההתעוררות הנזקפת לזכותו של הרב יגאל כהן רושמות דווקא הפלטפורמות הדיגיטליות. מה שהתחיל בהצטרפות של כמה מאות איש שביקשו לקבל מספר דקות חיזוק ביום, תפס תאוצה למספרים בלתי נתפסים. בסך הכולל, הנתונים הגלויים מספרים על למעלה משש-מאות אלף(!) יהודים ויהודיות שמקבלים בכל יום בדרכים שונות שני קליפים קצרים המכילים דברי תורה, אמונה, חיזוק והכרת היהדות בשפה עממית וקולחת.

על ספת הפסיכולוג

מאחורי מפעל התשובה הזה של איש אחד, עומד סיפור-חיים לא שגרתי בעליל.

הוא נולד וגדל בשכונת התקווה שבתל אביב, ילד ממוצע למשפחה דתית פשוטה. הוריו היו עולים חדשים מפרס. "הם היו דתיים, שומרי שבת, אוכלים כשר, מה שנקרא 'דתיים' בלשון העם", הוא מספר.

"היינו משפחה מרובת ילדים, אך דלת אמצעים. המצב הכלכלי בבית היה קשה, היינו ישנים שישה ילדים בחדר אחד – עם ההורים. אני זוכר איך אמא שלי ע"ה הייתה מכסה אותנו בלילה בשמיכה, ומעליה היא פרשה שקית ניילון – כדי שלא נירטב מהמים שדלפו דרך הגג"…

כילד בכיתה ב', כשהוא בן שבע-שמונה, נשלח יגאל הקטן ללמוד במעין ת"ת-ישיבה במתכונת פנימייתית בבני ברק. הדבר היה למען עתידו, אך בלא שיהא מודע לכך, הייתה לכך השפעה על חייו.

"אני זוכר את עצמי – ילד קטן, נוסע ביום ראשון עם תיק גדול יותר ממני, נשאר שבועיים בישיבה לבד, בלי אבא ואמא. הייתי צריך להסתדר לבד. בכיתי הרבה… לפעמים אפילו כעסתי על ההורים שלי – למה הם שולחים אותי למקום רחוק? למה הם מרחיקים אותי מהשכונה והחברים, ועוד בגיל כל כך צעיר?"

מכאן, רק לרגע קט, מדלג הרב כהן אל ימי אברכותו, שנים לאחר מכן, כשהוא כבר אב לילדים, אחרי שבע שנות המתנה. בעודו בשיא פועלו ועשייתו, החלה אצלו תקופה של חולשה נוראית. "לא הייתי מסוגל לעשות דבר מכל מה שהורגלתי. הקושי הכי גדול היה שלא יכולתי ללמוד וללמד", הוא מספר. הבדיקות היו תקינות ורופאו המליץ לו לשוחח עם פסיכולוג. הרב יגאל נענה.

"במהלך השיחה גיליתי שאני כועס… הוא ביקש ממני לחזור לימי ילדותי, וברגע שהצפתי את זיכרונות הילדות שלי, הרגשתי זעם פנימי. נזכרתי איך שאני כועס על ההורים שלי, שלא באשמתם. נזכרתי בכל מיני כעסים שנמצאים בתוכי, ואפילו הרגשתי כעס על בורא עולם – למה גדלתי כילד עני?

"נזכרתי, שחמש מאות מטרים מהבית שלנו היה מגרש של קבוצת ספורט. אני זוכר איך שבכל שבת היו אנשים עם צעיפים כתומים נוהרים לכוון המגרש, ובהליכתם הם היו צועקים קריאות של גאווה לקבוצה שלהם. כאשר היו מבקיעים 'גול', כולם היו צועקים בשיכרון חושים: 'יש אלוקים!!!' וכיון שהבית שלנו היה קרוב מאוד למגרש, הרצפה הייתה רועדת.

"כילד קטן, רציתי ללכת למגרש – כמו כל ילדי השכונה, אבל ההורים שלי רק אמרו: 'יגאל, אסור! שבת היום, אתה לא יכול ללכת'. הייתי יושב ובוכה – 'למה, בורא עולם? אם אתה רוצה שאני אהיה דתי, למה שמת אותי במקום כזה, מלא בניסיונות? שים אותי בירושלים או בבני ברק, שם אוכל להיות יהודי כמו שאתה רוצה'.

התפילה נענתה, אבל הכעסים והמרירות הצטברו.

"אם היו שואלים אותי – 'האם אתה כועס?' תשובתי הייתה שלילית, כי במודע היה נראה לי שאני רגוע ושלו, אבל בתת-המודע שלי, היו לי כעסים רבים שבכלל לא הייתי מודע להם.

"התברר לי, שאחד הכעסים העיקריים מימי הילדות ששכנו בתוכי ולא עזבו אותי, היה על כך שהוריי שלחו אותי ללמד בישיבה בבני ברק. מדוע רק אני – ילד בן שבע-שמונה, תלמיד כיתה ב' – צריך לעזוב את כל החברים, לעזוב את השכונה, לעזוב את משחקי הספורט וללכת לישיבה? כל החברים שלי חוזרים בכל יום הביתה לאמא ואבא, ואני נשאר לבד בישיבה למשך שבועיים?!

"וכל המחשבות הללו עוברות לי בתת המודע, ואני בכלל לא מודע להן… אני רק חושב על כך שרבים מאיתנו חוו במהלך חייהם חוויות לא נעימות, שלפעמים הן מלוות אותנו במשך הזמן מבלי שנשים לב לכך".

כך הסתובב יגאל הצעיר טעון במשקעים, עם מחשבות שרודפות אותו על מסלול ילדותו הלא פשוטה.

נעליים משומשות מהדודים

"לאחר שנים", משחזר הרב כהן, "באחד מהמפגשים המשפחתיים, סיפרה לי אחותי לתומה, שהיא זוכרת איך שביום בהיר אחד הגיע אלינו הביתה סבא שלי ע"ה. הוא היה יהודי צדיק, וציווה על אבי ואימי שישלחו אותי לישיבה בבני ברק, מכיוון שלגדול בשכונת התקווה של אותה תקופה יגרום לי לצאת לתרבות רעה. כשאמא שלי ע"ה ניסתה להסביר לו שקשה לה להיפרד ממני – 'הוא עדיין ילד קטן'… אבל סבא אמר: 'גם אם בשבילך זה קשה. בשביל הילד שלך את חייבת לעשות את זה'.

"אחותי ממשיכה לספר לי: 'אני לא אשכח. כשאמא שמעה את זה – היא בכתה, היא אהבה אותך מאוד. היה לה קשה להבין שהיא צריכה לשלוח את הבן הבכור שלה למקום רחוק. אבל היא הבינה, שבכך היא מצילה אותך, ועם כל הקשי שלה, היא שלחה אותך ללמד בישיבה. בלילה – אתה כבר היית בישיבה, אינך יודע, אבל אני זוכרת כמה היא הייתה בוכה'…

"התביישתי – – –

"ברגע ששמעתי את הספור הזה, הרגשתי בושה גדולה, איך אני כילד הרגשתי שוויתרו עלי, שלחו אותי מהבית לישיבה – כאשר האמת היא שההורים שלי הצילו לי את החיים, והם עשו זאת עם הרבה דמעות בעיניים…

"התביישתי שאני מסתובב כבר שנים רבות עם כעס פנימי על הוריי, על כך ששלחו אותי לישיבה בגיל צעיר, בו בזמן שהם מסרו את נפשם וויתרו על אהבתם אלי, והכל כדי להציל את נשמתי. אם הם לא היו שולחים אותי לישיבה בגיל כל כך צעיר – אף אחד לא יכול לדעת היכן הייתי היום… ואז הבנתי הכל.

"הבנתי שהכעסים שלי מזיקים לי מאוד. אני סובל בגללם. שנים הסתובבתי עם 'כעס פנימי' ובלתי מורגש, על ההורים שלי – סתם. שנים שאני חי עם חוסר שביעות רצון על החיים שלי – סתם. אני חייב להשתחרר מזה.

"היום אני מבין, שבכל השנים האלה, בורא עולם הסתכל עלי ואמר לי: 'יגאל, אני מציל לך את החיים ואתה כועס?! אני מסדר לך ילדות שתחשל אותך ותעזור לך בהמשך הדרך, אני מסדר לך את החיים הטובים ביותר עבורך – ואתה לא מרוצה?'

"רק לאחר שהבנתי שיש בי כעס על הבורא יתברך על העוני שחוויתי בילדותי – הצלחתי להבין שהעוני היה לטובתי, כי הוא גרם לי היום להעריך את מה שיש לי. החסר שהרגשתי כילד, גרם לי שהיום – כשאני אוכל עוף באמצע השבוע – אני מודה לבורא עולם על המתנה שזיכה אותי בה, משהו שלא זכיתי לו בילדותי.

"אז נכון שאז היו לי שאלות מדוע אין לי כסף לקנות מסטיק במכולת, אבל הבנתי שרק דבר אחד יכול לשחרר אותי מהכעס הפנימי – חיבור לבורא עולם, להיות קרוב לאבא שכל כך אוהב אותי. הבנתי, שרק אם אתחבר לבורא יתברך בכל ליבי ואנסה להבין שכל מה שעברתי במהלך חיי, הוא מאיתו יתברך והכל לטובתי. רק כך אוכל להמשיך את חיי בשלות נפש אמיתית. התחלתי לשחזר לעצמי את המקום שגדלתי בו. חשבתי על המשפחה שנולדתי בה, על החסר שהיה לי בילדותי, על הקושי שחוויתי בישיבה, על כל שבת שההורים שלי אמרו לי שאסור ללכת למשחק – ולנסות להבין את הטוב שיש בכל דבר.

"ברוך השם הצלחתי לעבור את רגעי המשבר, והכל בזכות הפשטות שגדלתי בה. כשראיתי הרבה מחבריי שעוזבים את בית המדרש בגלל מצבם הכלכלי – הבנתי שהילדות שלי הייתה הטובה ביותר בעולם בעבורי.

"כשאני רואה היום את בנותיי היקרות מקבלות כל דבר שהן צריכות, מתרגלות מהר לכל בגד חדש או מתנה חדשה שהן מקבלות – אני נזכר בילדות שלי. אני נזכר איך הייתי מקבל נעליים שהיו שלוש מידות מעל המידה שלי – ירושה מדוד שלי, בגדים משומשים מאחרים. בזכות זה, היום ברוך השם, אני מעריך יותר את הבורא יתברך שנותן לי את האפשרות לקנות לעצמי נעליים במידה שלי, בגדים חדשים מהחנות – ולא בירושה מאחרים".

בריחה לספורט

שנותיו של הרב יגאל כהן בישיבה, שהחלו כאמור בגיל מאוד צעיר, היו מלאות חיבוטים וסתירות. "כשרק הייתה לי אפשרות לברוח מהשיעור ולשחק – הייתי עושה את זה בשמחה. ברחתי לספורט. לא התחברתי ללימוד, לתפילות. כשהייתי מגיע הביתה לשבת חופשית, אבא שלי היה קורא לי להצטרף אליו לתפילה. הלכתי, אבל בתוכי חשתי שאין לי שום רצון להתפלל.

"כשהוריי נסעו לשבת, אמרתי לעצמי: בשביל מה לקום כל כך מוקדם לתפילה? כולם ישנים, גם אני ארשה לעצמי לישון. או שהייתי אומר לעצמי: עכשיו אבא שלי לא כאן, אז אני יכול לשחק בספורט בשבת. ובקיצור, בכל דבר שלא היו תופסים אותי ואומרים לי לעשות, הייתי מתחמק ממנו".

מתי התחולל השינוי?

"הגיע שלב בחיים שלי, שאיזו נקודה קטנה האירה בתוכי ושינתה אותי מקצה לקצה. כל האישיות שלי, כל מה שיש לי היום בחיים, נבנה בגלל אותם ימים.

"בילדותי, הצליחו לשכנע אותי – לא בכוונה – שאני 'ילד רע'. כל הזמן דאגו להזכיר לי שאני יכול יותר, שכל מה שעשיתי לא שווה יותר מדי וכדומה. לילה אחד, קרוב לגיל 17, החלטתי שזה לא יכול להיות. החלטתי שאני יושב לכתוב לעצמי את כל הדברים הטובים שעשיתי במהלך ימי חיי.

"מצאתי את עצמי יושב לבד, העט בידי, אבל הדף שלפני ריק – לא הצלחתי לכתוב כלום. אמרתי לעצמי – 'גם אם אני לא משהו מיוחד, לא ייתכן שלא עשיתי שום דבר טוב בחיים שלי'. לא ויתרתי. וכך התחלתי לרשום כמה דברים טובים שעשיתי בחיים שלי.

"פתאום אני מרגיש מעין הרגשה רעה בתוכי: 'גאוותן, מה אתה מתגאה במה שעשית'… לא ויתרתי, קיבלתי אומץ והמשכתי לכתוב. למחרת בבוקר לא העזתי לקרוא את מה שכתבתי, כי מילדותי הורגלתי שלא לחדש ולחדד לעצמי דברים טובים שיש בי, לא לזכור את הדברים הטובים שעשיתי, וחשבתי לעצמי שזו 'גאווה'. אבל את הדף המלא בדברים טובים שיש בי, שכבר רשמתי, שמרתי חזק…

"לאחר זמן, גיליתי שהדף הוא זה שהחזיק אותי. אחרי אותו לילה שכתבתי בו את הדברים הטובים שעשיתי, הרגשתי פתאום שיש לי סיבה להמשיך לעבוד ולעשות דברים טובים, פתאום הרשיתי לעצמי להרגיש סיפוק מכל פעולה טובה – אפילו קטנה שעשיתי – דבר שלא הרשיתי לעצמי במשך השנים. התלהבתי מהעניין…

"למחרת, בלילה, מצאתי את עצמי מחפש שוב את העט… היד ממאנת לכתוב… ושוב, רגעים קשים של מלחמה לנסות ולחשוב על דברים טובים שעשיתי היום, או מידות טובות שיש בתוכי. עד שהצלחתי לכתוב כמה דברים קטנים טובים, והרגשתי טוב יותר עם עצמי. אך שוב… פתאום הרגשתי הרגשה רעה בתוכי: 'גאוותן, מה אתה מתגאה במה שעשית'…

"במבט לאחור, רק אז הבנתי את דבריו של רבי נחמן מברסלב זצ"ל, שקודם לכל דבר, אדם צריך להיות שלם עם עצמו, כלומר לקבל את עצמו כמות שהוא. לדעת שהנשמה שהוא קיבל מבורא עולם עם המעלות והחסרונות שלה היא הטובה ביותר בשבילו, וגם המידות הרעות שיש בו הן מתנה גדולה. כל אחד מאיתנו צריך להכיר את המעלות הטובות שיש בתוכו, כדי שיוכל בעזרתן לבנות את עצמו להיות טוב יותר".

בלי כתובת לשאלות

ועדיין נכונה לו, ליגאל הצעיר שליבו היה רווי מחשבות מבולבלות, דרך ארוכה.

"בגילאי העשרה המוקדמים לחיי, לא ידעתי שיש בורא לעולם בצורה מוחלטת, שהתורה של הקב"ה היא מוחלטת. לא ידעתי שהציווי של בורא עולם הוא ציווי מוחלט. לא ידעתי מה אני עושה כאשר אני מניח תפילין בבוקר ולכבוד מי אני עושה זאת. לא הבנתי מדוע אני צריך ללכת להתפלל, לעשות מה שאני בכלל לא רוצה, מדוע אני צריך לעשות דברים שמישהו אחר מכתיב לי. עד שהגיע אותו שלב בחיים שלי, שהאירה בי נקודה קטנה.

"כשהבנתי שאני טוב – הבנתי גם שהחיים שלי, והפעולות שלי – אינם שלי. יש מישהו שמחיה אותי, יש מישהו שמסתכל עלי, יש מישהו שמחליט על כל דבר אם יהיה לי או לא יהיה לי. יש מישהו שקובע לי את כל מהלך החיים שלי – החיים שלי לא בידיים שלי בכלל. ואז ידעתי שיש בורא לעולם.

"ברגע שהבנתי את זה", קולו של הרב כהן עולה בכמה אוקטבות, "אמרתי מילים פשוטות: 'אם יש אלוקים, אני הולך אחריו עד הסוף. אין באמצע. אם יש, אני איתו עד הסוף, ואני עושה הכל!'"

לאורך שנות העשרה לא הגעתם לתובנה הזו מהרבנים בישיבות?

"כבר מצעירותי ממש למדתי בישיבות. היו לי רבנים טובים שלימדו אותי חומש, משנה, גמרא והלכה. אבל אף אחד מהם לא בא ואמר לי: 'יגאל כהן, תדע שיש בורא לעולם. אם יש לך שאלות, אני אענה לך עליהן בשמחה', כמו שאני מצפה היום מכל רב שיגיד לתלמידים שלו.

"למעשה, זו המטרה שאנו צריכים להגיע אליה, שנדע, שכל דבר שאנחנו עושים בחיים, אנו עושים בשביל מי שאמר והיה העולם, כי אנחנו יודעים במאה אחוז שהוא קיים! שהוא מחיה אותנו כל רגע ורגע! ורק הוא אוהב אותנו באמת וחפץ להיטיב לנו בכל עת. איך נדע את זה – אם לא נחדד לעצמנו ונברר את אמונתנו בו? בלי להתחזק באמונה, בהשתקה מלכתחילה של שאלות אמוניות, אנשים מאבדים את הטעם במצוות!

"ידועים דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית: 'עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה'. ובמדרש 'שוחר טוב' על תהילים מזמור ג' כתוב: 'אמר רבי אלעזר, לא ניתנו פרשיותיה של התורה על הסדר, שאם ניתנו על הסדר, כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים, ולעשות מופתים'. כלומר, אדם היה קורא בתורה ומחיה מתים! היית הולך עכשיו לבית העלמין, מתחיל לקרוא: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ומחיה מתים… כל האותיות – אלו שמותיו של הקב"ה!

"בגיל צעיר שאלתי את עצמי: 'יגאל כהן, אתה לא רוצה ללכת אחרי הדבר המדהים הזה?' כשהגעתי להבנה שיש לי מישהו שמשגיח עלי, החלטתי שאני הולך אחריו, כי תורתו תורת אמת ואין לי מקום אחר ללכת אליו. וההחלטה הזאת – החלטה של ילד בן 17 – היא זו ששינתה את כל חיי.

"ברגע שכל אחד מאיתנו יבין את זה, החיים שלו יהיו קלים. לא יהיה לו קשה ללכת לבית הכנסת, כי הוא יבין שהוא הולך לדבר עם מי שאמר והיה העולם! להבדיל, אם יסדרו לו פגישה בירושלים עם ראש הממשלה, כדי שיסדר לו משכורת שמנה – הוא לא היה אומר 'קשה לי לנסוע לירושלים'. לבית הכנסת, קשה לך ללכת כי אינך מבין שבורא עולם יורד אליך לשמוע מה אתה מדבר!

"כשאתה אומר: 'שמע קולנו… ריבונו של עולם, שלח לי פרנסה', בורא עולם ישתבח שמו יורד אליך, כמו אדם המטה אוזן לחברו, ואומר לך: 'בני אהובי ויקירי, מה רצית?'

"לא שווה לך ללכת לבית הכנסת, כדי שבורא עולם ירד אליך?!" – – –

דמעות ההמתנה לילדים

לאחר נישואיו, נאלצו הרב יגאל כהן ורעייתו להמתין במשך שבע שנים לילדים, מבלי שיֵדעו מה טומן האופק בפניהם.

איך מתחזקים למרות הכאב של בית שקט מילדים?

"הייתי אברך כולל, שהיה אמור להסתדר עם אלף ושמונה מאות שקלים בחודש. ועם כל החובות שצברנו הייתה לנו את ההתמודדות הזו. אבל תמיד פיעמה בי התקווה שאבא בשמים לא יעזוב אותנו.

"הנביא אומר: 'אודך השם כי אנפת בי'. תמיד כשאני מגיע אל הפסוק הזה – אני נזכר בשבע השנים שלאחר נישואיי, בהן לא נפקדנו, רעייתי ואני, בילדים. מובן שאלו היו שנים קשות עבורנו, ובמיוחד היה חשש שליווה אותי הרבה: אולי חלילה לא אזכה לרגע שמישהו יקרא לי 'אבא'. בתחילה לא הבנתי למה הבורא יתברך מעכב לנו את הילדים, אבל התחזקתי באמונה.

"היום, אני אומר תודה. ברוך השם, זכינו בחמש בנות, וכדרכם של ילדים – הן עושות הרבה בלגן בבית, הן דורשות תשומת לב יתרה, ההוצאות הכספיות רבות מאוד, אבל תמיד אני נזכר – כמה דמעות הורדנו רעייתי ואני כדי שהן תגענה לעולם.

"כשאני מוציא כסף מהארנק לקנות להן בגדים ושאר דברים, אני מודה לבורא יתברך שיש לי על מי לבזבז. וכך אני אומר תמיד לרעייתי: 'יש לנו את הזכות לגדל ילדים ולהתאמץ בעבורם'.

"היום אני מבין, ששבע השנים של ההמתנה לימדו אותי בדרך מיוחדת לדעת להעריך את המתנה הזאת שקוראים לה 'ילדים' – גם אם יש קושי מסוים בגידולם. זכיתי להבין את גודל הזכות שנפלה בחלקי. בכל פעם שאני שומע את המילה 'אבא', אני מתרגש מחדש – איך אני הקטן זכיתי שחמש בנות קוראות לי 'אבא'.

"ואני פשוט שב ומודה. מודה מלשון הודיה, ומודה מלשון הודאה על האמת, כי הקב"ה עשה איתי את החסדים האלה, גם בימי ילדותי וגם בימי אברכותי, כדי שאהיה ואצמח מי שאני".

ללא קשב וריכוז

השיחה גלויית הלב שאנו מנהלים עם הרב יגאל כהן – מתגלגלת ומתארכת. כהכנה למענה לבקשתי לתת לי משהו 'אלולי' שאותו הוא מעביר בהרצאותיו הרבות בימים אלה, הוא מספר, כי במהלך השנים האחרונות הוא אובחן כמי שסובל מהפרעת קשב וריכוז.

"כפי הנראה ההפרעה הזו התחילה אצלי מגיל הילדות, ולכן החלטתי ללמוד קצת על הנושא. גיליתי, שמלוות אותי מחשבות המאפיינות בפרט ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, וכנראה גם נמצאות אצל הרבה אנשים כמוני. 'יגאל, אתה לא מנצל את היכולות שלך', 'אתה יכול הרבה יותר', 'מתי כבר תתפוס את עצמך בידיים?' 'תדע לך שמאוכזבים ממך מאוד'.

"המשפטים האלו זכורים לי היטב ממורים רבים שעברתי תחת ידם במהלך השנים, והם מלווים אותי כבר משנות ילדותי. אבל רק לאחרונה הבנתי מדוע: ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז מאובחנים כילדים חכמים ורגישים, אבל עם קושי להתרכז בדברים שלא מעניינים אותם, וכמובן – הרבה מרץ פנימי שגורם להם קושי לשבת במקום אחד הרבה זמן. הדבר מתבטא היטב בשיעורים בבית הספר.

"אך המעניין ביותר הוא, איך מגיבים לכך המורים. לצערנו, לא רק שהמורים חושבים שהילד אינו רוצה ללמוד, הם גם דואגים להעביר את המסר הזה לילד בכל הזדמנות שאפשר – ממש כל הזמן. וכך, הילד החמוד שלנו גדל כל הזמן עם משפטים ומסרים לא נעימים.

"לאט לאט, במהלך השנים, הוא מאמין שהוא באמת לא בסדר, שאף אחד אינו מרוצה ממנו, ובאמת הוא יכול יותר. עם המחשבות האלו הוא ממשיך את חייו, ושולטת בו הידיעה – 'אני ילד רע'. גם אם הוא יעשה דברים גדולים, הוא יאמר לעצמו – 'זה לא מספיק, אני יכול יותר, בורא עולם אינו מרוצה ממני'.

"אם מישהו יעיר לו הערה בעניין מסוים זה – הוא יקבל אותה בזרועות פתוחות. בתת-מודע שלו הוא ילקה את עצמו – 'ילד רע שכמותך', ולכן בתוך תוכו הוא מרגיש פגוע מאוד מהערות של אחרים… וכך, פעם אחר פעם עוברת לו בראש הרגשת פגיעה, ולאט לאט הוא מאמין למה שאומרים לו – 'אני באמת לא שווה כלום'.

"ילד ששומע כל הזמן משפטים קשים – 'אתה ילד רע', 'אתה עושה הרבה עבירות', 'אתה אפס', 'לא יצא ממך כלום'; או ילדה ששומעת משפטים לא נעימים – 'את ילדה לא מסודרת', 'מי ירצה להתחתן איתך', וכדומה – בסופו של דבר הם מאמינים לזה. אין להם מנגנון הגנה לומר לעצמם – 'אבא לא באמת התכוון לזה, המורה סתם כעס לרגע, והם אינם צודקים באבחנה שלהם'. את המנגנונים האלו אנו מפתחים בדרך כלל בגיל מבוגר יותר, אבל בגיל צעיר עדיין אין לנו את היכולת להגן על עצמנו מפני טעויות של אחרים.

"וכך הם גדלים לתוך מציאות שהם מאמינים לכל המשפטים הקשים שאומרים להם, ולפעמים אפילו הם מפתחים ומעצימים אותם יותר. זהו נזק גדול מאוד. גם אם כבר עשו מעשה טוב, מיד הם אומרים לעצמם – 'זה לא שווה כלום! כל אחד אחר היה עושה את זה בצורה טובה יותר, בוודאי אף אחד לא מעריך את מה שעשיתי'. דימוי עצמי נמוך – זהו האופן שהילד הזה, או המבוגר שמתפתח מאותו ילד, תופס את עצמו ואת מעמדו בחברה".

יהלומים אבודים

כאן מגיע הרב יגאל כהן לזעקה שמרטיטה לבבות. "האמת היא, שבורא עולם עומד מעלינו וצועק: 'ישראל אשר בך אתפאר!' הבנים שלי הם הטובים ביותר שיש, הבנים שלי רוצים לעשות רק טוב. נכון שלפעמים הם טועים, אבל הנשמה הטהורה שנתתי בהם רוצה לעשות רק טוב לשני. בהם אני מתפאר.

"כולכם אחים, בנים אהובים לפני השם יתברך. אל תביטו בדברים הלא טובים שיש באחר, תחפשו את הטוב שיש בו, ובוודאי תמצאו בכל אחד הרבה דברים טובים – חסד, אהבת השם, אהבת הבריות".

לא קל לחפש בכל יהודי את הטוב שיש בו, אני מעיר.

"אספר לך חוויה אישית. לפני תקופה נסעתי עם למעלה משישים חברים לציוניהם הקדושים של הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב שבאוקראינה, כדי להתחזק באמונה ובשמחה. כשנפגשנו לראשונה, הייתי המום: מצאתי מסביבי יהודים שנראים שונים ממני לגמרי – אני לבוש שחור-לבן עם זקן ארוך, והם עם 'ציורים' על הידיים ועגילים בכל מקום – גם כאלה שלא האמנתי שאפשר להגיע אליהם. הרהרתי לעצמי: 'הרי אנחנו כל כך שונים'.

"במהלך הנסיעה השתדלתי לפגוש כל אחד מהם באופן אישי, לנסות לעזור לכל אחד במה שאני יכול. וכך, במהלך השיחות שלי איתם, ניסיתי כל הזמן לחפש את היהלום שבכל אחד ואחד מהם. האמת, שמצאתי יהודים יקרים יותר מכל יהלום שבעולם.

"מצאתי לעצמי חברים כל כך טובים ומיוחדים, שאף לאחר שחזרנו מהנסיעה – הרגשתי שאני מתגעגע לכל אחד ואחד מהם. באותו יום מסרתי שיעור בהרצליה, וכמה מהם הגיעו לשם. פשוט חיבקתי אותם.

"לאחר מעשה שאלתי את עצמי מה הדבר שגרם לי להרגיש במחיצתם הרגשה כל כך טובה ומיוחדת, ומצאתי שזה בא לי כיוון שחיפשתי אצלם את הנקודות הטובות. ברגע שמצאתי את היהלום שבתוך כל אחד ואחד – הרגשתי אהבה אליהם.

"אם נשתדל לחפש מסביבנו את ה'יהלומים' שבתוך כל יהודי ויהודי, אין בלבי ספק שכל אחד ואחד מאיתנו ימצא חברים רבים טובים ויקרים, נעימים ומיוחדים. ברגע שנתרכז בנקודות הטובות והיפות שיש בבן או בבת הזוג שלנו, ברגע שנתחיל לחפש את המעלות הטובות הקיימות בילדים שלנו – נמצא אלפי יהלומים נוצצים".

וזה אמור גם כלפי עצמנו, מדגיש הרב כהן. "אדם שרגיל לראות בעצמו את הדברים הלא טובים שבו – כפי הנראה הוא יראה אותם דברים גם באשתו, בבני ביתו, בחברים ובכל הסובבים אותו".

מתוך התקף החרדה

במסע החישול שעבר הרב יגאל כהן לא חסרות דרמות. הילדות, החסכים והחוסר, הריחוק מהבית, קשיי הלימודים בשל בעיות הקשב, גלגולי האמונה שחווה עד שהכיר בבוראו באמת, ההמתנה לילדים, המחסור בימי אברכותו ואפילו – הוא מספר לנו בגילוי לב – הימים הקשים שבהם החל את מסעו בעולם ההרצאות והשיעורים, ארכו ימים לא מעטים.

"במשך עשר שנים זיכה אותי בורא עולם למסור שיעורים ברחבי הארץ, ועל פי רוב, היו מגיעים אליהם בין שלושה לעשרים יהודים. פעמים רבות קרה לי, שמתוך שלושה שהגיעו לשיעור – אחד נרדם, השני היה מנמנם כל הזמן, והשלישי מנסה להקשיב…

"אני זוכר שהייתי מגיע לשיעור שנמסר מיד אחרי רב אחר – ורוב הציבור היה חומק החוצה. המנומסים יותר היו אומרים לי: 'מחילה, כבוד הרב, אני צריך ללכת'. מתוך מאה אנשים שהיו בשיעור קודם לכן, נשארו רק עשרה לשיעור שלי. מובן שההרגשה שלי הייתה לא נעימה. הרגשה של מישהו חסר הצלחה. זה ליווה אותי שנים רבות. מה עשיתי? פשוט הייתי מתפלל לבורא עולם – 'אנא, ריבונו של עולם, שלח יותר יהודים לשמוע את השיעורים שלי'.

עד שנפתחו שערי שמים…

"ברוך השם בזמן האחרון מגיעים קצת יותר יהודים לשיעורים", הוא מתייחס בענוות חן למספר האגדי של המשתתפים שהוא זוכה לו כיום. "כשניסיתי להבין מדוע לא פתח לי בורא עולם שערי סייעתא דשמיא בעשר השנים הראשונות, הבנתי שהיה זה מפני שעדיין לא הייתי מוכן לזה, לא הייתי ראוי לכך שהרבה יהודים יבואו לשעורים שלי. אם זה היה קורה אז – הייתי מגיע חלילה לגבהות לב. לא בָּשַׁלתי מספיק להבין שהכבוד שייך רק לבורא עולם, ואין לנו שום סיבה להתגאות בשום דבר שהצלחנו בחיים, כי הכל ממנו יתברך".

את חווייתו העצמית המורכבת שומר הרב יגאל לקראת סוף שיחתנו.

זה קורה כשאני אומר לו כי הדור שלנו חלש וזקוק לחיזוקים מעין אלו שהוא מפזר לאורך שיעוריו. הוא נענה לאתגר, וחושף בפניי כי גם באופן אישי חווה רגעים קשים ולימד את עצמו לגבור עליהם בכוח האמונה.

"רבים מאיתנו מסתובבים בעולם ומשהו בפנים מעיק להם. האמת… גם אני הייתי אחד מהם. אני זוכר על עצמי הרבה ימים שעברו עלי בהרגשה לא טובה: דיכאון, חרדות. הרגשתי שבור מכל מה שעבר עלי. בתחילה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא ידעתי אם יש מישהו שיבין אותי, ובכלל לא האמנתי שיש מישהו שיֵדע להושיט לי יד לעזרה ולהוציא אותי מאפלה לאורה".

הרב כהן לוגם מעט מים מהכוס שלפניו, וממשיך. "בעוונותיי, הגעתי כמה פעמים לחדר מיון אחרי שחוויתי התקף חרדה. זה התחיל בהרגשה נוראה של סחרחורת חזקה, דופק מהיר, חולשה אדירה בכל הגוף ולחצים חזקים בחזה. עברתי סדרת בדיקות בחדר מיון. ברוך השם הבדיקות יצאו תקינות, והבנתי שזו בעצם הרגשה של התקף חרדה. וכך זה נמשך אצלי כמה שבועות, עד שאותם שבועות נהפכו לחודשים, והחודשים לתקופות ארוכות.

"בכל התקופה הזאת הרגשתי חלש מאוד, חשתי חוסר חשק לקום מהמיטה, כאבי ראש בלתי מוסברים, כאבים בכל חלקי הגוף ועוד הרגשות בלתי מוסברות.

"עד שריחם עלי הבורא יתברך ונתן בליבי לנתח את צורות החשיבה שגדלתי בהן, להתבונן ב'אמונות קבועות' ומקובעות שפיתחתי לעצמי במשך השנים. וברוך השם, לאט לאט התחלתי לשנות אותן בעזרת מאמרי חז"ל במשנה ובגמרא, וכמובן הוספתי לעיין בספרי רבותינו האחרונים המדברים על נפש האדם, וגם בקצת ספרי פסיכולוגיה עדכניים.

"הדבר העיקרי שעזר לי לצאת מהדיכאון והחרדות, הוא ההבנה הברורה – שכל מה שהבורא יתברך עושה עימי הוא רק לטובתי. גם הכאבים שחוויתי במשך החיים – הם לטובתי. גם כל הקשיים שעברו עלי – הם לטובתי. לא רק בעולם הבא, כמו שרבים חושבים שהייסורים שעוברים עליהם הם לזכך אותם לעולם הבא, אלא הם לטובתי בעולם הזה, כמו שדיברנו קודם.

"הבנתי, שעיקר הסיבה של העצבות שעוברת על האדם הוא חיסרון שקיים אצלו בתוך הלב והנפש פנימה. אדם עצוב, שמרגיש רע עם עצמו, המחשבה שהוא מסכן מביאה עליו הרגשה רעה שתוקפת את כל כולו.

"ברגע שהבנתי בצורה ברורה שכל מה שעובר עלי הוא מהשם יתברך, והכל בא עלי רק לטובתי – החיים שלי השתנו לטובה".

יתרה מכך, מסביר לנו הרב כהן. "הבנתי, כפי שמסביר הרמח"ל, ש'ויהי ערב ויהי בוקר' פירושו הוא שלפני הבוקר – מגיע חושך". כלומר, החושך הוא חלק בלתי נפרד מיצירת האור שיבוא בעקבותיו.

• • •

יש לרב כהן מקרה אישי שהמחיש לו זאת, אירוע שקרה לפני מספר שנים. "רציתי להפיץ דיסקים עם שיעורים באמונה לזיכוי הרבים. אספתי כסף והזמנתי ארבעים אלף דיסקים לחלוקה בחינם. כששאלתי מתי יגיעו הדיסקים, ענו לי – 'בתוך שבוע זה אצלך'. שמחתי מאוד, וחיכיתי בכיליון עיניים לדיסקים שיגיעו. שבוע ועוד שבוע חלפו ובכל פעם אירע עיכוב אחר. רק אחרי חודש הם הגיעו סופסוף, וביקשתי מאברכי הכולל שכל אחד ייקח לכל הפחות מאה דיסקים לחלוקה.

אחרי שעתיים מתקשר אלי מישהו. 'הרב יגאל, הדיסק לא עובד'. חשבתי לעצמי שהוא נפל על איזה דיסק לא תקין. אבל תוך זמן קצר קיבלתי שורה של שיחות – 'הדיסק לא עובד'… עד שהתקשר אלי המזכיר של 'יביע אומר' שבדק את הנושא ומסר – 'הרב יגאל, כל הדיסקים לא עובדים, כנראה הדפיסו אותם בפורמט לא נכון'. באותו רגע חשתי אכזבה עצומה. לא רק שהכסף שהשקעתי בדיסקים ירד לטמיון, אלא יחד איתו אבדה גם כל היוזמה להפצת האמונה.

"משמים כיוונו שהייתי בדיוק בכניסה לשיעור. מיד כשנכנסתי, ביקשתי את סליחת הצבור שאני משנה מנושא השיעור, והתחלתי לדבר על עניין החושך שבא לפני האור. אמרתי לציבור שאני מקבל באהבה את מה שבחר עבורי הבורא יתברך, ואני יודע שהוא אוהב אותי, וחס ושלום אינני מהרהר אחר מה שהוא עושה איתי, כי אני יודע שהכל לטובתי. כמובן, שאמרתי את הדברים והתכוונתי שייכנסו בעיקר לליבי…

"לאחר שבוע מתקשר אלי יהודי יקר, המעוניין להוציא מאה אלף דיסקים של שיעורים באמונה וביטחון. הוא מדפיס אותם בסין בחצי מחיר. מובן שמיד הסכמתי. הודיתי לבורא עולם על המתנה ששלח לי, אבל לא ידעתי עד כמה היא גדולה.

"לאחר שבוע נוסף מתקשר אלי אותו אדם, ומציע להעלות את ההדפסה של הדיסקים למאתיים אלף.

"לאחר כחודש מתקשר יהודי אחר, והוא מבקש את רשותי להוציא שלוש מאות וחמישים אלף דיסקים לחלוקה חינם! הסכמתי בשמחה.

"אחרי כחצי שנה עמדנו על חלוקה של מיליון דיסקים בארץ ובעולם!

"כשהתבוננתי לאחור גיליתי, שבורא עולם לקח ממני ארבעים אלף דיסקים כדי לזכות אותי במיליון, ואז הבנתי את מה שכתב הרמח"ל – שלפני האור יש מעט חושך.

"ברוך השם, היום אני מרגיש הרבה יותר טוב, הרבה יותר שלם עם עצמי, יש לי חשק ושמחה לעבוד את בורא עולם – אפילו יותר מבעבר. העולם נראה בעיניי הרבה יותר יפה ואופטימי, ומעל הכל – זיכה אותי הבורא לעזור לכמה וכמה אנשים כמוני, שסבלו מחרדות ודיכאונות".

זה לא מובן מאליו להיחשף כך באופן אישי. מה מביא את הרב לזה?

"הסיבה שאני מסכים לחשוף את הדברים הללו, היא כדי שכולם יבינו שאפשר בהחלט לשנות דפוסי חשיבה מעוותים, ובעזרת השם יתברך ניתן לעבוד בצורה נכונה על צורת החשיבה שלנו, להתמיד באורח חיים שמח ובריא, וכמובן עם הרבה תפילות לק-ל עליון שירחם עלינו – אפשר לצאת מכל סוגי ההפרעות הנפשיות".

הסתה תקשורתית: לא מה שחשבתם

כשהצלם איציק בליניצקי מבקש בשם העורך לתעד קטע חיזוק עבור קוראי 'משפחה', אני שואל לפני כן את הרב יגאל: יש משמעות להתחזקות חד שנתית? זה לא כמו לשתות בכוס חד פעמית? למה ניתַן לנו חודש אלול, אם אנחנו לא זוכרים אותו כל השנה?

"באלול אנחנו מראים לקדוש ברוך הוא את ה'אני' האמיתי שלי. כל השנה אנחנו טרודים, עול המשפחה והפרנסה על צווארנו, באלול אנחנו מתעלים ומנסים לסלק את הטרדות שגורמות להיות פחות טובים, ומתמקדים ב'מתיחת הקפיץ' קצת יותר, כדי להיות קרובים יותר. וכשמותחים את הקפיץ עוד מעט – כך אמר הרב ניסים יגן זצ"ל – הוא לא חוזר למקום שבו הוא היה קודם לכן.

"כאן יש תשובה גם לשאלה שבדרך כלל מגיעה אחרי החגים. גם אם חלילה קיבלנו קבלה ולא שמרנו עליה, יש בתוך הנפש תזוזה כלשהי".

מול ההסתה, קשה להעיר את הניצוץ בקרב המתחזקים?

"אני רוצה להפתיע אותך. למעלה מחמישים אחוז לא מקבלים את ההסתה התקשורתית. הם יודעים לעשות הבדלה – וזה פלא גדול, אבל גם חסד עצום – בין הדרך החרדית, היהודית, לבין מה שמבקשת התקשורת לייצר. ההרצאות בכל סוגי המדיה, שבסופו של דבר מגיעות אליהם. הם רואים את היופי שביהדות, את המצוות שמקיימים. רובם לא שונאים את הדת והדתיים. יש בהם אמונה. רובם עוד נחשפו לאבא או סבא דתי או מסורתי.

"מי בא אנטי להרצאה? רק אלה שרוצים לפרוך ולסתור, מי שגדלו כדתיים או חוו טראומה ועזבו. רובם רוצים לשמוע, ולקבל. גם ה'אנטי', מעוניינים בסופו של דבר להקשיב למה שיש לומר ומתרככים".

איך חוזרים בתשובה מתוך שמחה?

"אדרבה, האפשרות לתקן מעניקה את היכולות לעשות זאת מתוך שמחה. הקב"ה נתן לנו את האפשרות לתקן כל עוד הנר דולק. זכינו שיש לפנינו את יום הכיפורים, וזו הזדמנות לקבל את המתנה של המחילה.

"הפחד הראוי הוא לא מיראת העונש, אלא מיראת הרוממות, יראה מהגדולה הבלתי נתפסת של בורא עולם. ולהודות לבורא: נתת הזדמנות נפלאה של ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה, אפשרת לנו לתקן את מה שפגמנו, וחלילה אנו לא פוחדים מעונש או שיקרה לנו רע חלילה.

"ויש גם תשובה מאהבה, שמגיעה מתוך השמחה. נחשוב על אבא שציערנו, אבינו האהוב והאוהב, כמה הכעסנו והכאבנו לו. זה מצער, ומתוך האהבה הזו – שבים אליו באמת. תשובה מאהבה עדיפה פי כמה, כמו שהגמרא אומרת, שתשובה כזו הופכת את העוונות לזכויות.

"וכשאוהבים את השם באמת וחיים כך – אפשר לחיות בלב שמח, בלי פחדים ודאגות, כל ימות השנה!"