גומרות את ההלל

בעוד כמה ימים ניכנס לשבוע חגיגי, שבכל אחד מימיו נקרא את ההלל. רגע לפני, תיעדנו כמה סיפורים מרגשים של נשים שפסוקי ההלל העניקו להן כוח בצמתים מורכבים בחייהן: במאבקים לגדול למרות הילדות הקשה, בהתמודדות מול מחלה מכאיבה, במסע של אמא לילד לקוי שמיעה, בהתלבטות הנוגעת ללב כמה עוד ‘מותר’ להתפלל על אצבעותיו של הילד, ובעוד רגעים שבהם רוצה הרוח להתרומם ולגעת בעולם שמעבר | כשאמונה, תפילה והודיה נשזרות זו בזו

אולי כבר חווית את זה בעבר, אולי את חווה את זה בהווה, אולי אחרי הכתבה הזו תרצי לנסות להרגיש את זה בעתיד:
איך פסוק אחד נכנס לך ללב בדיוק ברגע הנכון, מלטף את המקומות הכואבים, מנחם ומעודד. איך את נאחזת במילים שלו שוב, ושוב ושוב, ותמיד מוצאת אותן כמו חבל איתן שאפשר להחזיק בו, להיזכר מחדש מי עומד מאחורי הניסיון וכמה הוא אוהב אותך, ולקבל כוח לצלוח עוד רגע במסע הזה. לצלוח בגבורה, בחיוך ובהכרת הטוב על מה שיש ועל כל הטוב שעוד יבוא.
כמו בסיפורים האלה שבכתבה הזו. סיפורים שמספרות נשים במילים פשוטות, נוגעות ללב, ונותנות המון כוח ורצון לגעת ברוח.

”לא אמות כי אחיה”

“הייתי בת שלושים וחמש כששמעתי את המילים ‘יש לך סרטן’. יש לי מה?!
“הייתי אז אמא צעירה לארבעה ילדים בני שש עד שנה וחצי. הייתי עובדת סוציאלית קלינית בעלת קליניקה פרטית קטנה. הייתי אישה, אם, בת, חברה ואחות. ממש לא הייתי חולת סרטן.
“בהמשך היו ניתוח, כימותרפיה, הקרנות וטיפול הורמונלי. הייתי נחושה לא לתת לסרטן לשנות אותי מבחוץ, ובוודאי לא מבפנים. בשעתו, ‘במקרה’ הייתי חלק מחבורת נשים ש’במקרה’ למדו יחד את שש המצוות התמידיות, או מדויק יותר, את מצוות האמונה בהשם. בשעה שאמרתי את ההלל בראש החודש הראשון שאחרי גילוי המחלה, העיניים שלי נמשכו אל המילים האלה: ‘לא אמות כי אחיה’.
“עברה שנה, כבר סיימתי עם רוב הטיפולים, ובדיוק אז הציעו לי להשתבץ כעובדת סוציאלית מטעם תוכנית מיוחדת שעמדה להיפתח. ‘ג’ואסנס’ היה סמינר לצעירות שגדלו בבתים חרדיים ומתמודדות בקשר שלהן עם עצמן ועם יהדותן.
“הקדשתי את הימים הבאים לעבודה עם הנשמות היפות והמרוממות האלה, שלמרבה הכאב עברו ניסיונות חיים קשים מאוד. הן ממש סבלו, וראו זאת עליהן.
“הרגשתי שקיבלתי שליחות חדשה בחיים. הייתי בשבילן דמות שעברה קושי בחיים, וגם אני התקשיתי להבין מה התוכנית האלוקית עבורי. לא לימדתי ולא הטפתי, אלא רק הצטרפתי אליהן במסע שלהן, ישבתי איתן בבורות החשוכים שלהן, והייתי שם בשבילן שוב ושוב. כשהבנות התחילו להחלים רגשית, הן מהר מאוד התחילו להחלים גם רוחנית.
“ב’ג’ואסנס’ הכרנו לבנות את המושג של אבא אוהב בשמיים, שרואה אותן ויודע את נפשן. ההבנה הזו אפשרה לבנות לפתח קשר אמיתי ואותנטי עם הקב”ה, להסתכל על היהדות שלהן במבט חדש ובריא יותר.
“לאחרונה חגגתי עשור להחלמתי מהמחלה, וזה יצא בדיוק בזמן של שבת העיון שאירחתי עבור ‘ג’ואסנס’ והבוגרות שלנו. ‘במקרה’ זה יצא יום אחרי ראש חודש, שבו אמרתי בכוונה את הפסוק שאני אומרת מדי חודש בחודשו: ‘לא אמות כי אחיה, ואספר מעשי ק-ה’”.
(שלווה שניידר, ירושלים)

”אם הבנים שמחה”
“שלוש שנים לאחר נישואיי אמרו לי הרופאים שלעולם לא אזכה ללדת ילדים.
“אני עצמי הגעתי ממשפחה של שבעה ילדים, ובעלי בא ממשפחה של תשעה ילדים. מי חשב בכלל על אפשרות שלא יהיה לנו אפילו ילד אחד? אבל כך חשבו הרופאים. הם לא הסכימו לקחת את כספנו. ‘אין לכם שום תקווה’, אמרו ונדו בראשם.
“החלטנו לעזוב את המסלול הרפואי ולהתמקד רק בתפילה. קיבלנו ברכות מצדיקים, עשינו סגולות שונות, והתפללנו! הלכנו לרבי מבלאז’וב זי”ע, והוא הבטיח לנו בן זכר. חכם בן-ציון אבא-שאול בירך אותנו בשלום בית ואמר לנו להדליק עשרים ושישה נרות עד שנזכה לילד. אחרי אחת-עשרה שנות נישואים, בלילה השני של פסח, החלטתי להתחיל לספור ספירת העומר בברכה. חשבתי שאם אין לי ילדים שיפריעו לי ויסיחו את דעתי, אני יכולה לעמוד בזה. אחרי כמה שבועות, גיליתי שאני עומדת להיות לאם.
“בחסדי השם, זכינו לבן זכר מקסים, והוא כבר הספיק להפוך אותנו לסבא וסבתא! כל פעם שאני אומרת בהלל את המילים ‘אם הבנים שמחה’, אני חווה מחדש את האושר והשמחה שחשתי ברגע שהפכתי לאמא.
“נ”ב: מאז, בכל שנה אני סופרת ספירת העומר בברכה!”
(רחל, שם בדוי)
”אני עבדך בן אמתך, פיתחת למוסרי”
“השם, אני אמתך, ואני פונה אליך בשם עבדך, הבן השני שלי, שאני מקווה ומתפללת שילמד יום אחד לדבר, לקרוא ולהתפלל אליך בעצמו. כרגע, לא ידוע אם הוא יוכל אי פעם לעשות את כל הדברים האלה. תפקידי הוא להתפלל ולהתחנן לפניך למענו, לפני ובמהלך כל אחד מהתורים הרבים שלו. לבקש ממך להפוך את כל הרופאים שלו, את כל קלינאיות התקשורת, את כל המרפאות בעיסוק ואת כל הפיזיותרפיסטיות – לשליחיך לעזור לו, לרפא אותו, לסייע לו לשפר את יכולתו להפוך יום אחד לעבד השם בפועל.
“השם, עד ששלחת לי את הילד הזה, לא היה דבר שיעצור או יאט אותי. מאז, הרגשתי שהידיים שלי קשורות מאחורי גבי, פעם אחר פעם: מחמישה ימים מאז שגיליתי שהוא עומד לבוא לעולם, בכל כך הרבה הזדמנויות לאורך תקופת ההמתנה הקצרה שהייתה לנו, לאורך הלילה לפני שהוא נולד, בשמונת השבועות שבהם הוא בילה בטיפול נמרץ יילודים. לאורך כל מקרי החירום והאשפוזים בבתי החולים. כפית עלי מגבלות רבות באמצעות הילד הזה, מגבלות שמקבלות משמעות חדשה בכל פעם שאני אומרת את מילותיו של דוד המלך בסוף הפסוק: ‘פיתחת למוסרי’.
“ההתפתחות שלי, אבא, ההתפתחות האישית שלי, נובעת מ’מוסרי’ – מכל האתגרים והקשיים האלה. המגבלות שמונעות ממני לומר ‘כן’ לכל כך הרבה דברים, שמצמצמות את תחושת החיות שלי, את השמחה שבמימוש העצמי, את האופוריה שבזרימה החופשית…
“אבל נתינה ללא גבולות היא לא דרכך. השם הוא ‘קל ש-ק-י, שאומר לעולם די’. אמרת לעולם ‘די’, והכנסת לעולם מספיק התגלות שכינתך כדי לוודא שיש לנו בחירה חופשית כדי לחפש אותך וגם למצוא אותך.
“המגבלות האלה ששמת עלי הן הדרך שלי אל הגדלות, לתיקון המידות האישי שלי. פעמים רבות אני מגלה שהמגבלות האלה כל כך כואבות, אבל אני יודעת שהכל ממך. זוהי עבדות השם. זוהי עבודת השם. לעשות מה שאתה מראה לי שאתה רוצה ממני.
“נשים רבות אולי מוצאות את עצמן מדברות אל השם כנציגות של הילדים שלהן. המניע לא צריך להיות מסעם האישי של פג לקוי שמיעה ואימו. לא משנה מהו המאורע שגורם לאישה לזעוק בכאב לאביה שבשמיים שיושיעה, אולי, רק אולי, היא תצליח גם להודות לו באמת על ההזדמנות להתקרב אליו. ואולי, בגלל שהיא מפנה את בקשתה ישירות אל השם, היא יכולה לדבר על פתיחת המוסרות בלשון עבר”.
(שושנה)

”פתחו לי שערי צדק”
“כשהייתי בת שבע-עשרה, ביליתי את חופשת הקיץ עם בנות הדודות של אימי בלונדון. ידעתי שבנות הדודות דתיות יותר ממשפחתי הקרובה, אך במלוא הכנות, לא ממש חשבתי במה זה כרוך.
“גדלתי בבית קונסרבטיבי מסורתי מאוד. היינו אחת המשפחות הכי דתיות ב’טמפל’ שלנו. היו לנו שני סטים של כלים, ואפילו היינו הולכים לפעמים לבית הכנסת בשבת. אבל לא שמרנו שבת, והחינוך הדתי שלי היה במסגרת פרטית אחר הצהריים.
“לונדון הפתיעה אותי בגדול, במובן הכי חיובי שיכול להיות. אני מנסה לחשוב על דימוי, איך זה הרגיש להיות עם בנות הדודות שלי. הדימוי הכי מוצלח שהצלחתי למצוא הוא, כמו מי שביקר רק בחוף זרוע סלעים בחוף המזרחי של ארה”ב בעונת החורף, ואז הוא טס לאיים הקריביים, ונחשף למים הצלולים כבדולח ולחול הלבן הבוהק. פתאום, המושג ‘חוף’ מקבל משמעות חדשה לגמרי! כך הרגשתי כשנחשפתי לראשונה ליהדות האמיתית. נפשי לא ידעה שבעה. נדהמתי לגלות כמה המשפחה שלי הפסידה.
“נהניתי מכל רגע בזמן שהייתי בלונדון, במיוחד מהטיולים ברחבי העיר עם בנות הדודות, בהסעות היומיות שלהן – ה’רוטה’, כפי שהן נקראות בשפת המקום. בנסיעות האלה, שבהן הייתי משוחחת עם בנות הדודות, אהבתי תמיד להקשיב לקלטת (זוכרים?) שהתנגנה ברקע. הבת הכי צעירה במשפחתם נישאה זה לא מכבר, והן השמיעו קלטת עם שירים רבים מאלה שהיו בחתונה: ‘א חתונה אין ירושלים’ של מרדכי בן דוד ומיכאל שטרייכר. זו הייתה הקלטה של ערב שירה לטובת ארגון ‘זכרון מנחם’.
“השיר הכי אהוב עלי היה השיר האחרון בקלטת, ‘פתחו לי’, שמתחיל במילים ‘לא אמות כי אחיה’, ואז עובר למילים ‘פתחו לי שערי צדק’ בקצב שנעשה מהיר יותר ויותר. אלא שלא בדיוק קלטתי את המילים. הכרתי את ‘צדק’ ואת ‘לי’, אבל לא זיהיתי את הפסוק. מעולם קודם לא נחשפתי להברה האשכנזית, אחרי שלמדתי עברית ישראלית במבטא אמריקאי. כן הכרתי את החלקים של ההלל שהיינו אומרים בקול בבית הכנסת, אבל זה לא היה אחד מהם. אבל גם כך, בלי לדעת למה, השיר הזה נכנס לי לראש.
“הקיץ הזה הסתיים מהר מדי, וחזרתי לשנת הלימודים האחרונה בתיכון וכל הכרוך בה. הייתי די מתוסכלת. ניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי להתחזק בשמירת השבת והכשרות, אבל התגעגעתי מאוד לבנות הדודות ואורח החיים שלהן.
“ואז, ממש לפני הימים הנוראים, אמא שלי ביקשה ממני להתלוות אליה ולסבתי ע”ה לנסיעה לברוקליין, מסצ’וסטס, בשביל כמה סידורים של ערב חג. הסכמתי בשמחה, והתחנה הראשונה שלנו הייתה בחנות הספרים של Israel Bookshop. בשעה שאימי וסבתי טיילו בין המדפים, גם אני הסתובבתי בחנות. ואז גיליתי אותה: מחלקת המוזיקה. קלטות! ושם, על המדפים השחורים, מצאתי אותה: הקלטת ‘שלי’ מהנסיעות ברכב בלונדון. ברור שקניתי אותה מייד.
“הקשבתי לה בנסיעה חזור מברוקלין, ואני זוכרת בדיוק מה קרה אחר כך. כשהגענו הביתה, התיישבתי בחדרי ופתחתי סידור תפילה ישן שמצאתי על מדף הספרים, ואת עטיפת הקלטת. כעת הייתה לי כותרת השיר שיכולתי לחפש. דפדפתי ודפדפתי, עד שמצאתי אותו. קראתי את התרגום לאנגלית, ושקעתי בהרהורים.
“מבחינה אלגורית, זה בדיוק מה שקרה לי. עולם חדש נפתח בפניי… ‘פתחו לי…’ לא, אלה לא היו שערי בית המקדש, אבל אלה היו השערים לדרך חיים חדשה.
“הקשבתי לשיר שוב ושוב דרך הווקמן שלי. (זוכרים גם אותו? אני חושפת כאן את גילי…) באותו חג סוכות, במקום ללכת לתיכון, הלכתי לבית הכנסת. אמרתי את ההלל בכוונה עצומה. השיר ההוא, הפסוק ההוא, העניקו לי השראה וחיזוק לבחור מקום לימודים שבו יכולתי להתחיל לשמור שבת וללמוד באווירה תורנית.
“ברוך השם, כבר יותר מעשרים וחמש שנה אני שומרת שבת. ובכל פעם שאני אומרת את ההלל, הפסוק הזה מזדקר נגד עיניי, ולוקח אותי למסע אל העבר. תודה לך השם שפתחת לי את השערים לעולם חדש עבורי”.
(לאני האריסון, סקוטסדייל, אריזונה)

”ענני במרחב ק-ה’”
“קראתי אליך מן המצר, ממקום צר וקודר, מקום נטול אוויר, בלי שום יכולת לזוז או לנשום.
“זעקתי אליך מגיהינום הדיכאון שאינו מגיב לטיפולים – כמעט ארבע שנים. ניסיתי אין-ספור טיפולים, אבל הם כמעט לא הועילו, ורק אחרי טיפול בשוקים חשמליים המצב השתפר מעט.
“ואז, כמו קרן אור דקיקה שהבליחה, פרצה פנימה מציאות חדשה. גיליתי אולם רחב ידיים מלא בגוונים עשירים וססגוניים. מצאתי משרה חלקית שענתה על כל הצרכים: סביבה נחמדה, משכורת סבירה, שעות נוחות, ובלי לחץ. ופתאום שבתי להיות אישה מתפקדת. עד השעה תשע בבוקר כבר התלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר וחבשתי פאה. קיבלתי את פני הלקוחות בחיוך וניתבתי את השיחות הנכנסות. הגבתי להודעות מייל ותיאמתי פגישות. אפילו חזרתי הביתה עם מספיק כוח כדי לטפל בניירת ולהכין ארוחה חמה.
“ואני יודעת שאין שום דבר ‘טבעי’ או שגרתי במהפך הזה. השם, באהבתו, הרים אותי מהמקום הצר שהייתי בו והביאני למרחב, ועל כך לעולם לא אפסיק להודות ולהלל”.
(מיכל, שם בדוי.)

”אודך כי עניתני”
“טבת תש”פ.
“זה היה אחד מאותם זמנים בחיים שבהם את מרגישה כאילו את נושאת שלט על גבך שעליו כתוב ‘תבעטו בי’. חודשיים קודם חמי היקר נפטר בפתאומיות, כשהוא מותיר אחריו חלל גדול בחיינו. נוסף על כך, התמודדנו אז עם קשיים כלכליים. ואם זה לא מספיק, איצי, אחד מילדינו, עבר אז מציאות קשה ומאתגרת במיוחד. החיים הפכו לגל סוער של אין-סוף מטלות לביצוע, ניסיון לאזן את דרישות היום-יום לצד הדרמה הקבועה ברקע. היה לי קשה לנשום. לו רק ידעתי על המגפה העולמית הממתינה לנו מעבר לפינה…
“החלטנו לצאת לחופשה שתאוורר אותנו מעט, וגם היו לי תוכניות להשתתף בוועידה שהתקיימה בחוף המזרחי של ארה”ב. בדיוק מה שהרופא המליץ: שינוי נוף, שבירת שגרה, מפגש עם אנשים חדשים וזריקת השראה לנפש העייפה שלי.
“מייד עם נחיתתנו בשדה התעופה ‘ניוארק’, הפעלתי את הטלפון הנייד שלי וגיליתי כמה שיחות שלא נענו, ולצידן הודעה מבשרת רעות: ‘איצי בבית החולים. תתקשרי בבקשה ברגע שתוכלי’. איצי יצא באותו יום לטיול זריחה, ותוך כדי צילום תמונות קיבל מכת קור קשה. הוא היה בסיכון לאבד את כל אצבעותיו.
“’לא, השם, אנא!’ התחננתי כשאני יושבת ובוכה בטרמינל הנוסעים בשדה התעופה בניוארק. ‘הילד הזה סבל כבר מספיק… הוא לא יכול לעבור את חייו ללא אצבעות!’
“טסתי הביתה וביליתי את השבועיים הבאים בבית החולים לצד מיטתו של איצי. כשהוא מוקף אהבה, תמיכה ותפילות מכל רחבי העולם, ניסינו לנווט את דרכנו בתוך הקושי הזה. התחננו והעתרנו לפני השם עד אין קץ. בשלב מסוים, היה נראה שהוא יזדקק לכריתת כמה מקצות האצבעות. ‘תודה השם, אבל אני לא רוצה שיכרתו שום דבר מאצבעותיו של התינוק שלי!’ זעקתי, ואז נראה היה שלא יהיה צורך בשום כריתה, אבל כן יהיה צורך בהשתלת עור. ‘לא, השם, בבקשה לא! רק רפואה שלמה!’ התחננתי.
“בזמן שהמתנו, התחננו והבטחנו סכום שבועי קבוע לצדקה (28 דולר, פעמיים גימטרייה של ‘יד’) אף על פי שהתמודדנו אז עם קשיים כלכליים. באותו זמן התחבטתי עם עצמי. הייתה לי הכרת הטוב עצומה על כל בשורה מעודדת, ובכל זאת תהיתי: האם אני כפוית טובה בכך שאני מבקשת עוד? אולי השם פשוט רוצה שאקבל את הגזירה שלו ואפסיק לבקש? באותו ראש חודש, בזמן שהתפללתי הלל, שמתי לב שדוד המלך מודה להשם מעומק ליבו במילים: ‘אודך השם כי עניתני ותהי לי לישועה’, אבל רק כמה פסוקים אחר כך הוא זועק: ‘אנא השם, הושיעה נא!’
“ואם הוא כך – מבקש, מודה, ואז שב ומבקש עוד, זו לא סתירה. אולי השבח הגדול ביותר של השם הוא שאנחנו ממשיכים לסמוך עליו שיוסיף וייתן.
“הקב”ה העניק לאיצי רפואה ניסית. לא היו צריכים לכרות לו אצבעות. הוא לא היה זקוק להשתלת עור.
ואותם 28 דולר? אני עדיין ממשיכה לתת אותם לצדקה מדי שבוע.
בכל זאת, ‘נדרי להשם אשלם’!”
(שרה)

”אבן מאסו הבונים”
“גדלתי בתנאים משפחתיים מאתגרים מאוד. אני הייתי הכבשה השחורה, שסבלה הכי מכולם.
“כילדה, הייתי שרה לעצמי הרבה את המילים האלה: ‘אבן מאסו… הייתה לראש פינה’. ואז כנערה, ידעתי שאני מאחלת לעצמי חיים אחרים. למעני, למען העתיד שלי, ולמען המשפחה העתידית שלי.
“גם היום, שנים אחרי כל זה, אני עדיין צועדת בדרך הזו. השקעתי כוחות רבים בבניית הקשר עם עצמי, עם הקב”ה, עם בעלי ועם הילדים. מעבר לכך, אני גם אשת מקצוע מצליחה שזוכה לתרום בדרכים רבות לחינוך והדרכת הורים ועובדות הוראה, ולהעניק לילדים תחושת ביטחון וכישורי חיים.
“אך הכי חשוב, אני אישה שבוחרת בחירות שעוזרות לי להרגיש מחוברת ושלמה. למדתי איך לנתב את דרכי בשדות מוקשים בנחת, עם כבוד עצמי, עם חמלה עצמית ועם הערכה.
“פעם הייתי זו שכולם לועגים לה, אבל היום אני אבן הפינה בחיי, ועל כך אני מודה.
“המילים האלה היו מקור הנוחם והכוח הכי גדול שלי, ואני נלחמתי ונאבקתי והתמודדתי עם מפלצות מן העבר. המילים האלה העניקו לי תקווה, בשעה שלמדתי ליצור תוכנית סדורה חדשה בתחומים רבים כל כך בחיי. נדרשו לי שנים רבות, אך כפי שאני אוהבת להזכיר לעצמי: ‘אני לא הולכת בדרך כי בסופה מחכה לי קשת בענן או קערה מלאת זהב’. כוונתי היא, שלמדתי להעריך את המסע עצמו. כשהקב”ה ברחמיו נותן לי את התחושה של היותי ראש פינה, אני יכולה לייקר אותה בתוכי פנימה ולזכור שיש לי ערך עצום בתור בתו של השם. היום, אז, ותמיד”.
(מרים)

”היתה לראש פינה”
“לפני שנים, שמעתי את הסיפור על שרה שנירר ע”ה שזרקו עליה אבנים, אלה שלא הסכימו עם דרכה. היא אספה את האבנים האלה והתעקשה שדווקא בהן היא תתחיל לבנות את בניין בית הספר החדש.
“איסוף תרומות לא נועד לבעלי לב חלש. ואף על פי שזכיתי והתברכתי בהמון עזרה ותמיכה, ישנם זמנים של בושה איומה, ובאותם רגעים אני חושבת על הפסוק הזה ויודעת שזו אבן הפינה של משהו גדול שהולך להיבנות כאן.
“הדוגמה הכי טובה לכך הייתה לפני שלוש-עשרה שנה, כשעמדתי בפני איום של הפסקת הוראת קבע ענקית מצד אחד התורמים הכבדים שלנו, בגלל השקפת עולם שלא תאמה את זו שלנו. הגעתי לקרקעית הבור, כשאני יודעת שלפנינו שבת עיון גדולה, ואין לנו שום דרך להוציא אותה לפועל בלי העזרה שלו. חזרתי ושיננתי לעצמי את הפסוק הזה, מנסה להאמין בכוונת המילים האלה. ואז התקשר אלי מישהו מלא הכרת הטוב על כך שלא נכנעתי לדרישות, והעניק לי גישה לקרן, וזו סייעה במימון אותה שבת עיון. היום, כעבור שלוש-עשרה שנה, הקרן הזו היא חלק ענק ממענק שתומך בחומרים המודפסים שלנו”.
(שרה רבקה קאהן)

”זה היום עשה השם”
“הפסוק הזה הפך לסיסמה האישית שלי בתקופה שעברתי טיפולים כימותרפיים. שישה חודשי טיפול, זה אומר שבלתי נמנע הוא שחלק מהטיפולים יתקיימו בתקופות החגים. התחלתי את הטיפול במהלך חודש תשרי, והסבב השני יצא בחול המועד סוכות. שירת ההלל נעשתה בזמן הנסיעה לבית החולים, ובעיניי לא הייתה כאן שום סתירה. הפעם הבאה שבה אמרתי הלל תוך כדי טיפולים כימותרפיים הייתה בחנוכה, והפעם השלישית יצאה בדיוק בראש חודש.
“’זה היום’ הזכיר לי שכל פרט שאני חווה הוא בהשגחה פרטית מלאה. גם אם היום הספציפי הזה מלא בדקירות מחטים ובחילות, אם זה היום שהקב”ה בחר בשבילי, ידעתי שהוא גם כולל הזדמנות לחוות שמחה. אף על פי שבמסע הזה אי אפשר להימנע ממינון מסוים של כאב, זה לא אומר שאי אפשר למצוא גם את השעשוע שבזה. ערכנו סיעור מוחות בחיפוש אחר רעיונות יצירתיים, והזמנו את האנשים הקרובים אלי שיצטרפו. בגיל עשרים ושש, כשאני עדיין לא נשואה, החברות היו חלק חשוב במערך התמיכה שלי, ולשמחתי הן התגייסו והצטרפו לרעיונות המטורפים שלי.
“ברוך השם, הסאגה הרפואית הזו הסתיימה זה מכבר, אבל מילות הפסוק ‘זה היום’ עדיין מזכירות לי את אותה תחושת רוגע, השלמה ובהירות שהקב”ה הציב אותי בדיוק בדרך הזו. הוא עשה את היום הזה בשבילי, וזה אומר שגם זה בא ממנו באהבה. זה מה שעזר לי לבחור בשמחה בכל צעד לאורך הדרך”.
(רבקה, שם בדוי)