"ההפגנות ברחובות חרגו מזמן מקו המחאות הלגיטימיות" | אביגדור קהלני חוזר אל הרגעים המחרידים של חייו וחושש מהקיטוב החברתי. ריאיון סוער
אנחנו רגע לפני מלחמת אזרחים; מספיק שאחד הצדדים לא ישלוט בעצביו כדי שהמחאות ייהפכו למלחמה
הוא היה בטנק הראשון במלחמת ששת הימים, נפצע אנושות, שרד, נלחם במלחמת יום כיפור ובמלחמת שלום הגליל, הפך לחבר כנסת ולשר לביטחון פנים | עכשיו, בגיל 78, אביגדור קהלני כואב את מצבה של מדינת ישראל ומודאג מאוד מעתידה לנוכח השסע החברתי והמעשים הקיצוניים שנעשים במסגרת המחאה
צילום: פלאש 90 ולע"מ
אנחנו נמצאים רגע לפני מלחמת אזרחים", זה המשפט הראשון שאמר לי אביגדור קהלני, השר לביטחון פנים לשעבר, כשנפגשנו השבוע. זהו גם המשפט האחרון שהוא אמר לפני שנפרדנו. למעשה, הריאיון כולו נערך בתחושות של חשש ודאגה. קהלני לא רגוע בכלל, המצב ברחובות מדאיג אותו, ודווקא מכיוון שהוא מלווה את המדינה לא מעט שנים, במגוון רחב מאוד של תפקידים, מימין וגם משמאל, הוא מכיר את העם ומנהיגיו, וחושש מכך שהמצב עלול להתדרדר אף יותר מכפי שהוא כיום.
"ההפגנות ברחובות כבר מזמן לא מחאות לגיטימיות", הוא מבהיר. "לפני כמה שבועות אירע משהו חסר תקדים עם 'מחאת הלוחמים מיום כיפור', שביקשו למחות נגד הרפורמה המשפטית, ולשם כך גררו טנק ונגמ"ש ישנים מאתרי הנצחה. זה פגע במשפחות השכולות וגם הכאיב לי באופן אישי, כי אני בעצמי נלחמתי במלחמת יום כיפור, ראיתי באותה מלחמה את החברים סביבי שמסרו את נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. אנשים שבאים עשרות שנים לאחר מכן, לוקחים סמלים של מלחמה ומשתמשים בהם כדי להילחם במדינת ישראל, מכאיבים לכולנו ומעצימים את המאבק, ובכלל לא משנה באיזה צד הם נמצאים".
את הדברים אומר קהלני כבוגר של לא מעט קרבות ומלחמות במדינה, אשר נושא את 'עיטור הגבורה' הודות לפעילותיו בצבא. עוד רגע הוא שוטח בפנינו את מסע חייו, את הרגעים שבהם נקלע לסכנת חיים, וגם את הזמנים שבהם כיהן כשר וכחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ולאחר מכן במפלגות נוספות. "אני מכיר את מדינת ישראל לא מהיום", הוא נאנח, ספק מחיבור ספק מדאגה. "כעת זה הזמן לדאוג למדינה, כי אם לא עכשיו, אימתי?"
"שמיר ביקש ממני לדאוג להעלאת שארית הפלטה של יהודי תימן". עם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר
לצאת מהטנק הבוער
את שנות ילדותו, שנות ה־40 וה־50 מגדיר קהלני כ"שנות הילדות של המדינה". הוא גדל איתה ביחד. "הוריי עלו מתימן בשנות ה־20 והתגוררנו בשכונת התימנים בנס ציונה", הוא מספר. "הבתים שלנו גבלו בשכונה הערבית הסמוכה. התושבים הערבים היו ממש קרובים אלינו, ובשנת 1948 עוד שיחקתי בחצר עם ילד בשם מחמוד. מאוחר יותר הוא עבר עם משפחתו לעזה.
"היינו משפחה מסורתית מאוד. התפללנו בקביעות בבית הכנסת, בנוסח תימני כמובן. השדר המרכזי ששידרו לי בבית וגם מבחוץ היה, שכל אחד מאיתנו יגיע ביום פקודה לאחוז בדגל המדינה ולשמור עליה, כי כולנו נדרשים להגן עליה בתורנות. זו הייתה האווירה, בבחינת 'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת'".
אתה חושב שגם כיום קיימים הערכים האלו?
"אני חושב שהם קיימים גם כיום, אבל לא תמיד יש הדגשים שהושמו אז. אגב, כשאני מדבר על 'לשמור על המדינה' אני לא מתכוון דווקא בשירות צבאי. אני בטוח שגם בציבור החרדי, שבו אנשים לא מתגייסים ומרגישים שהם שומרים על המדינה בזכות ערך התורה, עדיין יכולים לתרום למדינה גם מבחינה פיזית, אם באמצעות התנדבות או בדרכים אחרות.
"הזכויות שלנו במדינה שוות, אך גם החובות שווים. יש לי למשל נכדה שהחליטה לתרום למדינה באמצעות שנה של התנדבות בקהילה היהודית במקסיקו. מכיוון שהיא למדה ספרדית והיא תלמידה מעולה, היא טסה לשם ותורמת המון. אני מאמין שזו הדרך, שכל אחד ייתן מה שהוא יכול והיכן שהוא מסוגל. ברגע שהוא נותן, זה גם מקרין הלאה, לכל הסביבה. כי בסופו של דבר כולנו חיים מתחת לאותה אבוקה".
באופן אישי מציין קהלני שבשנת תשכ"ב (1962) הוא התגייס לצה"ל ושירת כטנקיסט בחיל השריון, לאחר מכן המשיך לתפקיד מפקד טנק וסגן מחלקת טנקים. בשנת תשכ"ד (1964) הוא עשה הפסקה קצרה כדי לצאת לגרמניה לקלוט את ראשי טנק הפטון לצה"ל. שנתיים לאחר מכן הוא התחתן, ובשנת תשכ"ז (1967) מונה למפקד פלוגת טנקים האחראי על 14 טנקים.
שנת תשכ"ז הייתה השנה שבה פרצה מלחמת 'ששת הימים'. קהלני היה בטנק הישראלי הראשון שחצה את הגבול. "כשהטנק שלי נפגע, קפצתי לטנק השני שהיה בשיירה, וכשהוא נפגע קפצתי לשלישי. הייתי גם בטנק הראשון שנסע בתוך חאן יונס, וגם בטנק הראשון שנסע בעיר רפיח, וכל שאר הטנקים נסעו אחריי".
מלחמות הן לא כיף, יש בהן גם טרגדיות וקהלני פגש אותן שוב ושוב. לא פעם ניצלו חייו בניסי ניסים, מפגזים שורקים ורסיסים המתנפצים לכל עבר. "במשך היום הראשון של מלחמת ששת הימים הייתי כל הזמן על הטנק, עד שבערב קיבלתי משימה להגיע לאל־עריש, בתוך עומק סיני, שם פיקדתי על פלוגת טנקי פטון בגדוד 79 שבצפון סיני. שעטנו עם הטנקים קדימה, עד שבטעות נכנסנו למארב וברגע אחד הטנק שלי עלה באש. ברגע האחרון הצלחתי לקפוץ החוצה, כשאני רואה במו עיניי ששניים מאנשי הצוות שלי נשרפים למוות. גם אני נכוויתי קשות, שכבתי על הקרקע בוער כולי ולא הצלחתי לזוז".
היית בהכרה? אתה זוכר את מה שקרה?
"הייתי בהכרה מלאה ואני זוכר היטב כל רגע שחלף עליי במשך שבע השעות שחלפו מהפציעה ועד שהגעתי לבית החולים בבאר שבע, שבו הייתי מאושפז במשך קרוב לשנה, עם כוויות בדרגה שלישית על פני 60% מהגוף".
למי שמתקשה להבין את המשמעות, מבהיר קהלני שבכוויות בדרגה כזו יש לעבור השתלות עור שנלקח ממקום אחד בגוף ומועבר למקום אחר. "זו הייתה השנה הקשה ביותר בחיי. חוויתי בה סבל בל יתואר עם כאבים שלא ייאמנו. אומנם הטיפול הרפואי עבד היטב, והרופאים הצליחו לקחת לי עור מהידיים כדי לשתול בגב וברגליים, אבל התהליך היה מלא בייסורים. התחושה הייתה שבכל יום אני נשרף מחדש, כאילו אני טובל בתוך אמבטיית מלח. היו תקופות שבהן נדרשתי לשכב במשך שבועיים ואפילו שלושה שבועות על הבטן בלי לזוז, כדי שההשתלות שנעשו בגב יוכלו להתאחות. התהליך היה איטי וכואב מאוד. גם מבחינה רגשית לא היה פשוט בכלל. באותם ימים נולד בני הבכור, ורק כשהוא היה בן שנתיים הורידו אותי לראשונה על כיסא גלגלים ואפשרו לי לצאת מהמחלקה כדי לראות אותו".
ומה נתן לך כוח בכאלו ימים קשים?
"המשפחה שהייתה סביבי עזרה מאוד. היו גם חברים שבאו לבקר, אבל בעיקר עזרה ההבנה, שאומנם נקלעתי למצב חדש שאף אחד לא מאחל לעצמו, אבל זוהי המציאות, ועם המציאות הזו אני עומד לנצח. בכל בוקר מחדש הייתי קורא 'מודה אני לפניך' ומכוון: 'תודה לך אלוקים שהשארת אותי בחיים, הרי יכולת לקחת אותי אליך'. כשסיימתי לקרוא הייתי אומר בפה מלא: 'אני אנצח', ומאמין שמחשבות יוצרות מציאות. כך התחלתי את היום, בתפילה, אמונה, והבנה שלכל אחד מאיתנו יש כאבים ומכשולים, אבל התפקיד שלנו הוא לא להרים ידיים ולחפש דרכים לעקוף את המהמורות, אלא להתגבר עליהן בכל הכוח ולנצח למרות הכל ובעזרת השם".
פרופיל מזויף לצנחן
לאחר שנה של אשפוז בבית החולים, ולאחר שעבר קהלני לא פחות מ־12 ניתוחים, הוא שוחרר לביתו, והתאושש במשך שנה נוספת, שבמהלכה נמנע ממנו לשוב לצה"ל. בשנה שלאחר מכן הוא לא הצליח עוד לעמוד מנגד. "זייפתי את הפרופיל הרפואי שלי", הוא מודה. "כתבתי 97, שזה המקסימום, אפילו שהיה לי בקושי 25, וכך התקבלתי לקורס צנחנים. במקום לצנוח ארבע פעמים, צנחתי 12. זה לא היה קל מבחינה רפואית, כי עדיין לא הייתי בריא ובשלב מסוים הרגל ננעלה, אבל מבחינתי הוכחתי לעצמי שאני מסוגל לעשות הכל. כך חזרתי לפקד על הטנקים".
איך אפשר לחזור לפיקוד אחרי כזו פציעה?
"זו בכלל לא הייתה שאלה. היה ברור לי שאני ממשיך במסלול שתכננתי ולא משנה שום דבר. במהלך חיי למדתי, שאנשים מרחמים על מסכנים ומצטרפים למנצחים. זה גרם לי לברוח מהמסכנות העצמית, רציתי להיות בצד המנצח".
התחושה הזו הובילה אותו מהר מאוד לתפקיד מפקד גדוד 77, שהוביל ארבעה טנקים עמוק אל תוך סיני, בתנאי השטח הקשים ביותר. "התמודדנו באותם ימים עם תנאי מזג אוויר נוראיים, אוהלים שהתעופפו ונעלמו לנו בסופות, וגם אימונים שהתחילו בשעה חמש והמשיכו עד אמצע הלילה, כשאנו סובלים ממחסור קבוע בשינה. פעם בשבועיים חזרתי הביתה לשבת, כדי להיות עם האישה והילד, ולאחר מכן חזרתי לגדוד להמשיך להילחם".
עם הגדוד הזה הוא נקרא גם לתגבר את רמת הגולן בערב מלחמת יום הכיפורים. כשקהלני מדבר על אותם ימים, ניכר שהם חרוטים היטב בזיכרונו: "הגענו לרמת הגולן בימים של 'בין כסה לעשור' והבנו שעומד לקרות משהו רציני. עד היום כשאני שומע כאלו שטוענים: 'הופתענו במלחמת יום הכיפורים', אני לא מסכים איתם. העובדה שהעלו אותנו לגולן עשרה ימים לפני המלחמה, מוכיחה שהיו כאלו שהבינו שעומדת לפרוץ מלחמה".
דיברו איתכם על כך שהיא תפרוץ?
"לא דיברו מפורשות, אבל דובר על כך שיש צורך לשנות דרכי פעולה והוזכרו כמה תרחישים ואפשרויות: אמרו שייתכנו פעולות של התשה, ייתכן שיוחלט לכבוש רק חלק מהגולן, וגם הוזכרה האופציה שתהיה מלחמה כוללת. כל הזמן ציינו שהאפשרות האחרונה היא פחות סבירה. בכל זאת, בערב יום כיפור כבר היה ברור לכולנו שהמלחמה בפתח, ועדיין לא גייסו את המילואימניקים, דבר שהיה מאוד הגיוני ומתבקש".
"אמרו לי: 'אתה נראה כמו ליכודניק, אז תביא לנו מצביעים'". עם אריאל שרון ונתניהו
את ימי המלחמה הוא זוכר כימים של קרבות קשים וניסים גדולים. "בזכות הפעילות בסיני, הגדוד שלנו היה מאומן מאוד, ובכל זאת המלחמה הייתה קשה ואכזרית, בעיקר בגלל יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים שהיו בשטח: על כל שמונה או עשרה טנקים של האויב היה בקושי טנק ישראלי אחד. בתפקידי הייתי אחראי עם הגדוד שלי על קרבות הבלימה נגד הסורים באזור 'עמק הבכא', ובאחד המקרים ראיתי את המוות בעיניים: שלושה טנקים סוריים היו במרחק חמישים מטרים בלבד מהטנק שבו הייתי. בנס הצלחתי להשמיד אותם. בסופו של דבר הצלחנו לכבוש מחדש את העמדות השולטות ולהשמיד בערך 300 טנקים.
"המלחמה הסתיימה אחרי 18 יום", מציין קהלני. "החיילים בגדוד שלנו גילו מנהיגות ברמות תעוזה גבוהות ונלחמו במקצוענות גדולה, אך לצערי היו לנו גם הרבה מאוד אבדות. בגמר המלחמה נודעה לי הבשורה הקשה על כך שאחי עמנואל, שהיה חתן צעיר, בחודש הראשון לחתונתו, ושירת כמפקד טנק, נהרג במלחמה. לא נודע לי על כך בזמן אמת, כי הייתי בסוריה ואילו הוא היה בסיני. דווקא אח נוסף שלי שלחם גם כן בגדוד שלי, קיבל את הידיעה כשהתרחש האסון, והוחזר הביתה כדי לשבת שבעה, אבל בדרגות הגבוהות הוחלט שלא לספר לי על כך דבר. גם אחיה של אשתי נהרג באותה מלחמה, לאחר שאח נוסף שלה נהרג במלחמת העצמאות".
אז סיימתם את המלחמה בתחושות מעורבות של אבל וניצחון…
"התחושות לא היו מעורבות. האבל היה כבד הרבה יותר מהניצחון", הוא משיב בכנות. "אף אחד לא היה מסוגל לשמוח בתוצאה, גם לא אני שקיבלתי בעקבותיה את 'עיטור הגבורה', שהוא העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. נכון שניצחנו, אבל איבדנו בקרב 2,654 חיילים והיו קרוב ל־7,000 פצועים קשה. האווירה ברחובות הייתה נוראה. כולנו שאלנו את עצמנו: 'איך זה קרה לנו? איך ייתכן שאחרי הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים התחוללה נפילה גדולה כל כך?' לא היה מי שלא חש את הכאב הבלתי נתפס של הנופלים והפצועים. בעיקר התמקדנו בלבדוק מי חי ומי מת, מי בבית ומי בבית החולים. זו הייתה תקופה סוערת מאוד בחייה של מדינת ישראל. האבל הורגש ברחובות כי כל אחד הכיר אנשים שנפלו".
איך קמים מכזה שבר וחוזרים לשגרה?
"אין לכך תשובה אחידה. כמו שכולנו יודעים, יש במדינה אנשים שעד היום לא קמו מהאבל של שנות המלחמה, והם ממשיכים לסחוב אותו בכל רגע מחייהם. גם באסונות נוספים נראים אנשים שמדשדשים בכאב עד אין סוף, ולעומתם אלו שיצליחו להתנער ולהמשיך קדימה. אני חושב שההבדל בין השניים הוא בעיקר בנפש. אדם מסוגל לחיות גם אם אין לו רגל, הוא יכול להמשיך גם אם אין לו עין. אבל אם הנפש שלו נפגעת, יהיה לו קשה מאוד לחזור לשגרת חיים. לכן המפתח הוא להשקיע בחוסן נפשי, זה הדבר היחיד שעוזר להתרומם".
איך מצליחים ליצור חוסן נפשי?
"קצת קשה לי לתת טיפים בנושא הזה, כי אפילו שלדעתי במשך שנים ליוותה אותי פוסט טראומה, היא מעולם לא אובחנה וגם לא טופלתי על ידי פסיכולוג או איש מקצוע. בתחושה שלי, כל אדם יכול להיות רופא של עצמו, והוא צריך לעשות כל מאמץ כדי להרים את עצמו בידיים, ופשוט להכריח את עצמו לצאת מתוך הקושי. אי אפשר להישאר במקום אחד. מי שלא מתקדם דועך ואילו מי שמצליח להזדקף ולהמשיך במשימותיו, חווה בתחילה אולי קשיים, אבל מהר מאוד הוא יצא מהם ויחזור לשגרת חיים".
באופן מעשי מציע קהלני לאנשים שמתמודדים לנסות לשחרר מעצמם את הכאב, לשוחח על התחושות עם חברים או בני משפחה וגם לשאול את עצמם איפה הם רוצים להיות בעוד עשר או חמש שנים קדימה. האם הם מתכוונים להקים משפחה? מה הם מתכוונים להקרין לילדים?
"ככל שנחשוב על כך נראה שהחיים חזקים מכל, ואין לאף אחד כוח לעצור את העולם שממשיך להתגלגל קדימה. זה בסדר אם לא נצליח מייד להתקדם, כי זה אורך זמן, אבל מוכרחים להבין שהתהליך אפשרי ותמיד יש סיכוי על אף הכאב והאסון".
צרות של שר
כחודשיים לאחר מלחמת יום כיפור הגיש קהלני בקשה להשתחרר מהפיקוד על הגדוד. לדבריו היה זה אחרי שהוא ראה את משפחתו הקטנה מתמוטטת בעקבות נפילתם של אחיו וגיסו. "באותו זמן הייתי אבא לשני ילדים והרגשתי צורך להיות קרוב אליהם ולאשתי", הוא מסביר. "עם זאת המשכתי לשרת בצה"ל באזור צאלים, ורק בסוף שנת 1975 (תשל"ה) חזרתי אל הגולן, בתפקיד מפקד חטיבה 7, כאחראי על כל המערך של הטנקים בגולן. בהמשך גם מוניתי למפקד אגודת מילואים על רמת הגולן, בתפקיד זה גם הצטרפתי למלחמת שלום הגליל. לאחר שהסתיימה המלחמה היו לי עוד כמה תפקידים בכירים בצה"ל וסיימתי את השירות בדרגת תת־אלוף בשנת 1989 (תשמ"ט)".
לאחר שחרורו מצה"ל החל קהלני לשמש כמנהל רשת בתי ספר, אחראי על כשישים בתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, וכן הוא נשא בתפקידים נוספים בתחום החינוך והצבא. בשנת תש"נ (1990) פנה אליו ראש הממשלה יצחק שמיר, בבקשה שיטפל בהוצאת שארית הפלטה מתימן. "עבדתי עם המוסד עם עוד שני חברי צוות, ויחד הצלחנו להוציא כמה מאות יהודים ולהעלות אותם ארצה", הוא מספר.
התפנית בחייו אירעה כשנבחר לחבר כנסת מטעם מפלגת ה'עבודה' והשתתף בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת החינוך. "הכניסה שלי לכנסת הייתה ממש מפתיעה", מציין קהלני. "נכנסתי לשם ברגע האחרון, כמעט בטעות, אחרי שהופעלו עליי לחצים להצטרף לרשימת מפלגת ה'עבודה', שם ראו בי מועמד מצוין להביא יותר ליכודניקים למפלגה. הם גם אמרו לי מפורשות: 'אתה נראה כמו ליכודניק, תביא לנו מצביעים ליכודניקים'. כך נכנסתי לכנסת".
"פגעו במשפחות השכולות". על צריח של טנק השבוע
בכנסת ציפתה לו עבודה רבה, בעיקר עקב העובדה שראש הממשלה דאז, יצחק רבין, היה בדרכו להחזרת הגולן. "התנגדתי מאוד לצעד הזה", משחזר קהלני. "היו לנו שיחות אישיות רבות ובסופו של דבר לא נותרה לי ברירה ועזבתי את ה'עבודה'. הקמתי מפלגה חדשה בשם 'הדרך השלישית', שבה רצתי לכנסת וגם הצלחנו להצטרף לקואליציה. באותם ימים הייתי שותף לממשלתו הראשונה של נתניהו, ואף קיבלתי את תפקיד השר לביטחון פנים".
תפקיד מאתגר ביותר.
"מאתגר וגם כפוי טובה", הוא מעיר. "כך בכל אופן אני הרגשתי, כי התחושה הייתה שאני מגיע להישגים גדולים בעיקר בזכות העובדה שבאתי מהצבא והכנסתי את התנהגות הצבא לתוך המשטרה. לא איכנס לפרטים, אבל נדרש ממני לקבל החלטות לא פשוטות שאולי אחרים היו מהססים. אני האמנתי בהן וגם הצעדתי אותן קדימה. בכל זאת הייתה תחושה שהאש של הציבור מופנית אליי כל הזמן. נראה לי שזו תחושה שמלווה את כל השרים לביטחון פנים, במשך כל השנים".
אילו היית היום בתפקיד, איך היית מתמודד עם החיכוכים שצצים בין השר למשטרה?
"אני לא חושב שנכון לשאול כזו שאלה ולהשוות, כי כל אחד פועל לפי אופיו ושיטותיו. באופן אישי אני סבור שהשר לביטחון פנים של היום נמצא במצב מאוד לא קל, כי כולם זוכרים לו את העובדה שהוא נבחר בזכות הקיצוניות שלו, בזכות ההסתובבות עם הנשק בשייח ג'ראח וההבטחות למחנה הימני. זו גם הסיבה שהוא חוטף אש. אני לא בטוח שבשורה התחתונה כל הפעולות שלו מונעות מתוך קיצוניות יתר. צריכים גם לזכור שהתפקיד שלו מאוד קשה ומורכב מבחינה רגשית, והציבור שופט אותו לפי האופי שלו ולא לפי התפקוד בשטח".
אתה חושב שאפשר להפריד בין הדברים? הרי האופי משפיע גם על התפקוד המעשי.
"אני מאמין שיש אפשרות להפריד בין האופי לבין התפקוד, ואף יותר מכך: ברור לי שהשר לביטחון פנים מחויב לעבוד באופן מתואם ובחפיפה עם המשטרה. תמיד יהיו מתחים בין המפכ"ל לשר. זה לא חדש, ואפשר לגשר עליהם. ברור שלא חייבים להפגין אותם כלפי חוץ ובתקשורת. אם לא מגיעים למצב של תיאום, אז חבל, כי שני הצדדים ניזוקים".
אתה מודאג מהמתח שקיים כיום בין השר למפכ"ל?
"אני מודאג וגם מאמין ששניהם אנשים מספיק חכמים להצליח למצוא את הדרך שבה מפכ"ל המשטרה יקשיב לשר, וכן להפך. בינתיים כל התנגחות גורמת לשניהם לאבד את הציבור ופוגעת באופן ישיר במדינה וגם מסוכנת לה".
רגע לפני אלימות
את תפקידו כשר לביטחון פנים סיים קהלני בשנת תש"ס (2000), ולא מרצונו. הוא הואשם בעבירות של גילוי מידע סודי, הפרת אמונים ובשיבוש הליכי חקיקה ומשפט. "תפרו לי שישה תיקים", הוא מספר, "ואף הטילו עליי עבירה, שכביכול עשיתי בזמן היותי שר, מה שלא היה ולא נברא מעולם. במשך יותר משנתיים נאלצתי להתמודד במערכת משפטית קשה ואכזרית, שבה כולם היו נגדי, והסיבה היחידה לכך היא שהיה מישהו שרצה להתקדם בדרגה. באותם ימים התגלתה לי הפוליטיקה במלוא כיעורה, ואיש לא הגן עליי. כל הפוליטיקאים שהכרתי מקרוב וראיתי בהם ידידים 'נכנסו למקלט'. היחיד שהיה איתי בקשר הוא ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, והיו גם חברים ובני משפחה קרובים שתמכו בי. זה היה קרב קשה יותר מכל הקרבות שעברתי בחיי", הוא מעיד, ולא כמליצה.
אך גם כאן, כמו במלחמות שבהן נלחם, התעקש קהלני להתרומם. "ברגע שהבנתי שאני נתון במאבק, התחלתי להילחם", הוא מסביר. "זה לא היה קל בכלל, ואני שמח שלא סיימתי את המלחמה הזו מתחת לוח שיש, אלא בניצחון גדול".
אף שלכאורה הוא היה יכול לשוב לכנסת, לאחר שהוצב ברשימת ה'ליכוד' ולאחר מכן עבר למפלגת 'קדימה', הוא בחר להתפטר מרשימת המועמדים ולא הצטרף לכנסת. לאחר פרישתו הוא מונה לראש אגף ביטחוני־חברתי במשרד לביטחון פנים, וכן עסק בתחום החינוך. לאחר מכן הוא היה במשך שמונה שנים יו"ר ה'אגודה למען החייל' וכן נשא בתפקידים נוספים.
נראה שאתה לא נח לרגע.
"נכון, נולדנו כדי לעבוד. ואני גם אוהב את המדינה שלי. בשנים האחרונות לקחתי על עצמי גם את תפקיד 'המתעד', שבמסגרתו כתבתי כמה וכמה ספרים, ובראשם הספר 'מנהיגות במעגלי החיים', שנחשב למוביל מאוד וכבר נמכרו ממנו כעשרים אלף עותקים. כתבתי אותו מתוך ניסיוני בשטח. רציתי לשתף את הידע שרכשתי בתחום המנהיגות והלוחמה עם אנשים נוספים".
כמי שמגדיר את עצמו כיהודי מאמין, איך האמונה השפיעה על התפקוד שלך במשך השנים?
"אני בהחלט אדם מאמין, וגם חושב שלאנשים מאמינים קל יותר בחייהם הפרטיים והכלליים, כי יש להם ערכים שהם מביאים מהבית וחקוקים כולם בעשרת הדיברות. מי שמאמין בעולם הבא יודע שבתכריכים אין כיסים, ואף אחד לא לוקח איתו לא את הכסף ולא את הכבוד. לכן הדבר הראשון במעלה שחשוב להשקיע בו הוא להיות בן אדם, גם ביחס לסביבה וליתר האזרחים במדינה, וגם בתקשורת עם האלוקים. כשהערכים האלו מתקיימים, אתה קונה לך עולם".
קשה לראות כיום השקעה ביחס של אזרחים לכאלו שלא חושבים כמותם.
"זה נכון לצערי הרב, לכן ציינתי כבר בתחילת השיחה שלנו, שאני חרד מאוד מפני מה שקורה ברחובות. אגיד לך עם יד על הלב: בכל יום שבו אין יריות ברחובות, אני נושם לרווחה ומתפלל שנמשיך להחזיק מעמד. עברנו תקופות ומצבים קשים, אבל במצב כזה לא היינו אף פעם. זה כבר הרבה מעבר לחיכוכים של קואליציה ואופוזיציה, וזה מפחיד ומאיים על כולנו".
אתה מאמין שיש סיכוי לשנות את המצב?
"לא קל לי לומר, אבל על אף שתמיד הייתי אופטימי, כעת אני הרבה פחות. ברור לי שעלולה להתפתח אלימות קשה ברחובות, וכשזה יקרה חלילה, אף אחד לא יוכל לעצור אותה. רק תחשוב על סיטואציה שבה אזרח ממהר למרכז רפואי עם ילד או אישה שזקוקים לטיפול בהול ומישהו חוסם להם את הכביש. הוא עלול ברגע אחד לצאת מהרכב ולהכות אותו, או מישהו שקנה כרטיס ב־2,000 דולר לאמריקה לצורך טיפול רפואי, ואינו יכול להגיע לנתב"ג בגלל המהומות בכבישים. מספיק רגע אחד שבו מישהו משני הצדדים לא ישמור מספיק על עצביו, והמלחמה תפרוץ, עם דם ואלימות. אנחנו נמצאים שבריר של רגע לפני כזה תרחיש".
מה לדעתך התשובה?
"אני לא רואה טעם לפנות במסר שלי לאזרחים, כי הסיבה שהם יצאו לרחובות היא כדי לומר את דבריהם, והם ברורים דיים. המסר שלי הוא אך ורק למנהיגים: להתבגר, לשבת יחד, קואליציה עם אופוזיציה, בניסיון למצוא את הנוסחה הנכונה והמדויקת. אולי זה ייקח שבוע או שבועיים, אולי גם יותר. חייבים לנסות למצוא שביל של זהב, כי הוא בוודאי קיים. אני בטוח שאם עברנו דרך ארוכה כל כך יחד, אנו מוכרחים למצוא מוצא משותף, כדי לכבד את העבר שלנו וכדי ליצור עתיד לדורות הבאים אחרינו".
