"הקב"ה מנהיג את העולם והוא יודע טוב יותר מאיתנו. הוא לא זקוק שניתן לו עצות. זה רצונו יתברך וזה לטובה, לטובת הילדים, ההורים ולטובת כל המשפחה" | בשבוע הקשה שבו הציבור החרדי כולו מתאבל עם משפחות הפיגוע בצומת רמות, 'משפחה' שהה במחיצתם של הסבים רבי שמואל פאלי ורבי עמוס ברונר, ושאב דליים של אמונה | רגעי הבשורה, נתיבי ההתמודדות והציפייה לאבי הילדים שיתעורר ויתחזק | שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי
דומייה, דיבור של חיזוק, ושוב דומייה. ובעיקר: השלמה מוחלטת עם רצון השם. זו תמצית השיחה המטלטלת, המרגשת בלי סוף, שקיימנו עם שני הסבים של הילדים הקדושים מנחם אשר ויעקב ישראל פאלי הי"ד.
במשך שעות ארוכות לאורך ימי השבעה הם ישבו זה לצד זה. הג"ר שמואל פאלי משגיח ישיבת 'בית שמעיה' בבני ברק ואביו של הפצוע הרב חיים אברהם נח (בן יהודית, לרפו"ש), והג"ר עמוס ברונר, אביה של גב' דבורה פאלי, ששכלה שניים מילדיה. הם הקשיבו בעניין לדברי המנחמים. מדי פעם אמרו דברי חיזוק. הזמן הלך ונקף, אך שני הסבים ניצבו על משמרתם ולא זזו. בהיעדרו של האבא, המאושפז במרכז הרפואי, הם אלה שישבו לצד הנכדים שלהם, שנשארו בחיים לאחר הפיגוע הקשה, ועטפו אותם בהמון אהבה וחיבה, לצד דברי אמונה וקבלת הדין.
כל אחד מהסבים חווה במהלך השנים האחרונות אובדן אישי. הסבא הגר"ש פאלי שכל לפני ארבע שנים את בנו הג"ר דוב פאלי זצ"ל, מגדולי תלמידי החכמים בשכונת רמות בירושלים, ששימש ר"מ בישיבות 'אוהל תורה' ו'זוהר התורה'. בן 40 היה בהסתלקותו לאחר שחלה במחלה קשה. הסבא הגר"ע ברונר איבד לפני כשנה וחצי את בנו הג"ר דוד ברונר זצ"ל, מרבני ישיבת 'נתיבות חכמה' (וולפסון), שלא התעורר משנתו בשמחת תורה. בן 44 בלבד היה בפטירתו.
הג"ר שמואל פאלי שליט"א הוא בנו של הגה"צ רבי צבי הירש פאלי זצ"ל, מזקני וגדולי המשגיחים בדורנו. הגר"צ פאלי הטביע את חותמו על אלפים מבני היהדות החרדית, והעמיד תלמידים לאלפים בעשרות שנות הרבצת תורה ומוסר בישיבת 'כנסת ישראל־חברון', שבה כיהן כמנהל רוחני והשמיע שיחות מוסר במשך יותר מיובל שנים.
הג"ר עמוס ברונר שליט"א, מחשובי תלמידי החכמים, גידל משפחה ברוכת ילדים שתורה וגדולה מתאחדים בה. אביו, ר' משה ז"ל, עמד בראש חברת הבנייה 'משהב'. הילדים כולם בעלי כישרון רב ומידות טובות במיוחד בבין אדם לחברו לצד צניעות רבה. "תפארת שבתפארת. פאר שבפאר", תיאר אותם מכר של המשפחה. טוב הלב, מאור הפנים, העדינות והאצילות שרבים ציינו כאשר תיארו את שני הנכדים הי"ד שנספו, הם תשקיף נאמן לדברים העוצמתיים שהשמיעה השבוע האמא כשדיברה על ילדיה (ראה מסגרת). זוהי מתיקות מיוחדת אין קץ, של ילדים מצטיינים, מיוחדים ואהובים על כולם.
את השיחה קיימנו בשעות הערב, בזמן שהמוני המנחמים גודשים את הבית. המנחמים הללו ביקשו לנחם ויצאו מנוחמים בעצמם.
לקחתם את הטרגדיה הקשה שידעתם באובדן שניים מהנכדים הי"ד והפכתם אותה לאבוקה ענקית של אמונה. מהיכן אתם שואבים את תעצומות הנפש?
הרב ברונר: "זאת משפחה שהאמונה שלה בקדוש ברוך הוא מושרשת. אין לנו חלילה תלונות על ריבונו של עולם. כמובן, יש צער גדול על מה שקרה, זה טבעי, אבל ברוך השם, אנו והם אמונים על אמונה. דיבורי אמונה. יש להם אמונה עוד מימי מאורעות תרפ"ט. האמא של הסבתא שלהם הייתה במאורעות, וגם הסבא פאלי היה במאורעות, וראו שם אסון מצד אחד והשגחה על הניצולים מצד שני. הסיפורים מושרשים במשפחה ומקנים ביטחון ואמונה ועם זה גדלים ועם זה חיים. ובעזרת השם ימשיכו הלאה".
הרב פאלי: "אמרתי לילדים שהאחים שלהם עלו קורבן בשביל עם ישראל. מי שמקריב קורבן, הקב"ה משלם לו בכפל כפליים. הקב"ה צריך את הקורבן הזה בשביל לקיים את עם ישראל כדי שלא יקרו אסונות גדולים יותר. אנחנו לא יודעים מה עלול היה להיות בלי זה. הקב"ה זקוק לקורבנות שלו. זה לא אני אומר את זה. זה כתוב ברמח"ל וברמב"ן. לעם ישראל יש ספרייה מאוד רחבה איך לפרש דברים כאלה באמונה, עם ידיעה שהכל מהקב"ה.
"ב'ספר הגמול' של הרמב"ן נכתב שלפעמים באים אסונות כדי לכפר על חטאים, ולפעמים בשביל תיקון העולם. לכפר על העולם. מי שזוכה נבחר להקריב קורבן ולסבול ייסורים בשביל העולם ומקבל על זה שכר בשמיים כפל כפליים. זאת עסקה משתלמת".
געגועים ואמונה
אני מביט בסבים החדורים אמונה בדין שמיים ושואל: האם גם הנכדים, בגילם הרך, קיבלו עליהם דין שמיים בלי שאלות? בלי תהיות?
הרב פאלי: "האמת היא, שהם מייד קיבלו עליהם את הדין. ברור שזה לא קל ולא ברור. יש המון צער וכאב נוקב. בהלכה כתוב שצריך להצטער על האובדן. שלושה ימים לבכי. יש להם געגועים לאחים שלהם. זה טבעי. אך צריך לדעת שהם נבחרו לשמש קורבן.
"בראש השנה אני מתפלל בישיבת 'בית שמעיה' המיועדת לבני עדות המזרח. יש בתפילה פיוט שמספר על אברהם אבינו שהלך לק
לכפר על בני ישראל. הסבים רבי שמואל פאלי ורבי עמוס ברונר עם תמונת הנכדים הקודים הי"ד
יים את עקדת יצחק. זה פיוט שאומרים אותו לפני התקיעות. בפיוט הזה כתוב על פי חז"ל ומדרשים, שאצל אברהם אבינו היום נהפך ללילה לפני שעקד את בנו. הוא בכה בכי מר. הדמעות שלו ניגרו ללא הפסקה. אבל הוא שמח בליבו.
"יש מציאות של הנהגת הקב"ה. אדם הוא בשר ודם. לאברהם אבינו קשה היה לקחת את בנו יחידו שנולד לו בגיל מאה ולשחוט אותו. כשאברהם אבינו הלך לעשות את ציווי השם עם כל הקושי, זה לא שהוא גירש את הקושי. היום נהפך ללילה. חשך עליו עולמו והוא בכה בכי תמרורים. בלב שלו הוא שמח. צריך לשמוח כי זה רצון ד'. הרי אברהם אבינו לא ידע שבסוף יצחק יוחלף באיל. כשהולכים להקריב ילד, בוכים. זה קשה. כאילו יש חושך בעולם. אבל עושים את זה בשמחה, בלב שלם, מקבלים את זה באהבה".
הדוד הרב משה ברונר שמקשיב לשיחה, מבקש להוסיף משהו: "אחותי דבורה, האמא של הילדים, הסבירה להם במוצאי שבת איך עושים את זה בפועל. מכניסים ציור של אמונה ללב בתוך החסר העצום וזה נהפך לנר שמאיר וזוהר. אם לוקחים זרע קטן של עץ וזורקים אותו על הכביש, הוא לא יצמח יותר. אבל אם אני מצליח לטמון אותו באדמה ולגדל אותו, יהיה כאן עץ מרהיב. זאת כל העבודה. אפשר להיות בדיכאון ובמרמור, לחיות במשבר, בעצבות. ואפשר להתאמץ וליטול את אותו מוות, ולהצמיח ממנו חיים באמונה".
איך מיישמים את זה?
הרב ברונר: "לאבד ילד רח"ל, זה כמו לאבד רגל. אפשר ליפול מזה ואפשר לתעל את העצב הרב לצמוח ממנו. הכאב לא נעלם. השאלה היא רק מה עושים איתו. אפשר לרומם את זה, לעשות מזה בית של תורה, לגדול עם זה, עושים מזה משהו. כל ארגוני החסד, אנשים לקחו את הכאב ותיעלו אותו למקום חיובי. אנחנו מנסים כל הזמן להתרומם. אפשר ליפול, זאת לא בעיה, זה הכי קל. אנחנו נמצאים תחת כוח המשיכה למטה. החובה שלנו היא לקחת את הכאב הקשה ולהפוך אותו לדבר שיביא אותנו לצמיחה. במקרים כאלה מרגישים את ההתרוממות שזה עצמו נותן".
אלה תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא.
הרב ברונר: "אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. מתו שני תינוקות קדושים וטהורים, מנחם אשר ויעקב ישראל ז"ל. נאמר 'בקרוביי אקדש'. הקב"ה אומר על הקורבנות האלה, תינוקות של בית רבן שלא חטאו, בקרוביי אקדש. הילדים הללו היו קדושים וטהורים, כל כך רוחניים. הקב"ה, שבחר במידת הדין כלפי הילדים האלה הקדושים, הוא גם היה שם כאשר שני הילדים האחרים, צביקי ומוישי שיחיו, ניצלו".
רחמים בתוך ההסתר
צביקי בן ה־16 שיושב בסמוך, אומר: "אני באמת לא מבין למה נשארתי ברכב של אבא ולא יצאתי איתם אל תחנת האוטובוס. זה היה תמיד התפקיד שלי, לקחת אותם אל האוטובוס. ולמה אבא עמד בתחנת האוטובוס הזאת שמאוד קרובה לבית, אבל האוטובוסים מגיעים אליה מלאים ולא כמו תמיד בתחנות מוקדמות יותר".
הסבים מקשיבים לו בדממה.
הרב ברונר: "אמרו לנו שמוישי הלך במרחק מעט מהתחנה ולא עמד עם אביו ואחיו בסמוך לתחנה. כך הוא ניצל. אנחנו צריכים לדעת שהקב"ה רחום וחנון. אין סוף לרחמיו. החובה שלנו היא להפיק לקחים. לשאוף להיות ברמות רוחניות גבוהות יותר. לא לזלזל במעשים הקטנים. מי יודע מכמה קורבנות ניצלנו בזכות האסון הזה. אנחנו לא מבינים בשכל את הקורבנות וכואב לנו מאוד".
צביקי: "הגענו כולם לתחנת האוטובוס. אבא יצא מהרכב. אני נשארתי בפנים. אחרי רגע שמעתי פיצוץ אדיר. לא הבנתי מה זה. יצאתי מהרכב וראיתי רכב אחר נכנס בתחנה, אנשים שרועים על הקרקע כולל האחים שלי ואבא שלי. לא יכולתי להתקרב, כי המחבל לא נוטרל. היה אסור להתקרב".
אתה מבין שיש מחבל במקום?
צביקי: "אני מבין. היו שם כמה דברים מופלאים. המתינו בתחנה כמה בחורים חסידיים. הם עלו על האוטובוס שלהם שתי דקות לפני כן. רואים את ההשגחה 'מי יחיה ומי ימות'. תמיד אנחנו נוסעים מתחנה אחרת, אך הפעם הרגליים לקחו אותנו באופן לא מוסבר דווקא לתחנה הזו. אין שום הסבר מדוע שני האחים שלי יצאו מהרכב לתחנה ואני נשארתי ברכב. ראיתי את כל הפיגוע, אח אחד כן ואחד אחר ניצל. הכל מאת ד' יתברך.
"רגע אחרי שאבא יצא שמעתי רעש איום. יצאתי מהאוטו וראיתי את כולם שוכבים. אני בא לרוץ לכיוונם. שני אנשים תופסים אותי ואומרים לי: המחבל עדיין פה, אתה לא יכול ללכת, הוא עדיין לא חוסל. אני מנסה לזהות מי שם. אני רואה את מוישי קם. אני שואל אותו: מה קרה? הוא אמר לי שהוא נפל ושהוא מסוחרר. היה לו פצע באוזן, לקחתי אותו למטה שיהיה מישהו שיטפל בו.
"תוך כדי הליכה אני רואה שני אנשים עם נשק. אני לא יודע מה לעשות, כי אסור להתקרב. אני הולך לפה ולשם מתקשר הביתה. אי אפשר להתקרב, המחבל ניסה לצאת או משהו. זה לקח שתי דקות זה נראה לי נצח. רצתי לאבא שלי. אני מגיע ושואל: מה קרה? אבל העיפו אותי לצד. אמרו לי שאי אפשר לטפל ככה".
הרב שמואל פאלי: "אנחנו לא מבינים למה, אבל יודעים שהקב"ה עושה את זה לבד. כל הסבל הזה הוא לא לחינם. הוא לתועלת. אין לנו ספק שההסתלקות של שני הקדושים הטהורים היא בשביל לקדש שם שמיים. הקב"ה לוקח בחשבון את הצער והכאב של כל אחד ואחד, בפרט שאנחנו רואים כל כך הרבה אנשים כואבים ואכפת להם. הכל חשבונות של הקב"ה שאנחנו לא מבינים".
עוד לא יודע האסון . האב רבי חיים אברהם נח בן יהודית לרפו"ש בלימוד עם הילדים הי"ד
דואגים לאבא
מה הנכדים שואלים?
הרב פאלי: "הם שואלים דברים טכניים בעיקר. הם לא מדברים איתנו עכשיו מה יהיה ואיך יהיה. הם מתעניינים מה שלום האבא, מה יהיה איתו מבחינה בריאותית. הם מתעניינים מה לעשות עם כל מיני דברים ומבקשים לעודד אותו".
הם מבקשים לעודד אותו או אותם?
הרב פאלי: "הם מבקשים שנעודד אותו. לא שמעתי מהם שהם מבקשים לעודד אותם".
הרב ברונר: "אנחנו אומרים להם שאנחנו לא מבינים ולא אמורים להבין. הקב"ה מכה, אבל מה שהוא מכה זה הכל לטובה. אמרתי את זה בהלוויה של אשר ז"ל. כתוב: 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'. השבט זה מקל וזה גם משענת. אירע אסון קשה ביותר, שני אחים שלהם נרצחו, אבל יש גם שני אחים שניצלו. כשבא ה'שבטך' עם ה'משענתך', כשהם באים ביחד, אזי 'המה ינחמוני'. זה מנחם אותנו על המכה. הקב"ה שהחזיק את המקל הזה החזיק גם את המשענת".
הם מבינים מה קרה?
הרב ברונר: "הם מבינים היטב. זאת משפחה שמדברת כל הזמן על אמונה בהשם יתברך. זה נושא מושרש במשפחה עוד מדורות קודמים. הם גדלים כל הזמן על מושגים של השגחה פרטית. הם בתוך האווירה הזאת וזה מה שמחזק אותם".
הדוד, ר' משה ברונר: "לילד יותר קל להבין. לילדים יותר קל מאיתנו בסיטואציות מסוימות. אצלם הכאב בא לביטוי בגעגוע. בשבת, כשהם לא ידעו שהוא נפטר, יחיאל, בן ה־9, אמר: 'אם אשר יבוא, אני אתן לו את כל הקלפים שלי'. הוא מתגעגע אליו מאוד. במוצאי שבת, כאשר בישרנו להם שגם הוא נפטר, הם בכו עד לב השמיים. צרחות נוראיות. זה כאב עצום. שני אחים נרצחו, אבא שלהם מורדם כי הוא לא יכול לעמוד בכאבים. המורפיום שאנחנו מנסים לבלוע, זה גלולות אמונה. אין משהו יותר טוב מזה. גלולות אמונה, קצת מורפיום לכאב הבלתי נתפס הזה של כל כלל ישראל".
לעיני כל ישראל
במהלך השהות שלי בבית האבלים יספרו לי שהמשפט הראשון שהאמא גב' דבורה פאלי, אמרה אחרי שנודע לה שהילדים נרצחו היה: "השם נתן לי מתנה לכמה שנים ועכשיו אני מקריבה קורבן חזרה להשם. אלה שני ילדים שהבורא החליט שזה התיקון שלהם והגיע זמנם. הילדים האלה הם צדיקים שזכו להיות קורבן. הכאב והשבר גדולים וקשה להכיל בצורה בלתי נתפסת. הם קורבן ציבור. זה תיקון גדול והכאב הוא של כל עם ישראל. התכלית היא שעם ישראל יתאחד ויתעורר להיות בקשר עם הבורא".
הגר"ש פאלי והגר"ע ברונר אומרים שאכן "כך מתאים לה להגיב".
האמא של הילדים, הכלה והבת שלכם, עשתה קידוש השם גדול, גילתה תעצומות נפש אדירות בשיחות עם התקשורת. זה חינוך מהבית?
הרב פאלי: "החשיפה לא הייתה לה קלה. המטרה הייתה לחזק את עם ישראל. להגיד דברי אמונה. בתחילה היא לא הייתה מעוניינת לשוחח עם התקשורת. היה כאן בבית הגאון רבי בנימין פינקל והיא שאלה אותו, תוך שהיא מציינת שהיא מעדיפה לא להתראיין. הוא אמר לה שעם ישראל מחכה לשמוע דברי אמונה וזאת השליחות שלה. 'את חייבת להשמיע', אמר לה. היא קיבלה עליה את הדין. זה לא קל לה. כמו שאמרנו לך קודם, אנחנו לא עושים מה שבא לנו, אנחנו עושים מה שד' רוצה מאיתנו.
"הקב"ה מנהיג את העולם והוא יודע טוב יותר מאיתנו. הוא איננו זקוק שניתן לו עצות. אנחנו בטוחים שהוא מנהיג את העולם הכי טוב שיכול להיות. אמרתי בלוויה אתמול שזאת שרפה ששרף השם, שהוא בעל הרחמים והחסד הגדול ביותר. הטוב ומיטיב. בידו היה למנוע את זה. אם הוא לא מנע וגזר גזרה, ברור שכך צריך להיות. אין לנו שאלות וקושיות למה. זה רצונו יתברך וזה לטובה, לטובת הילדים, ההורים וטובת כל המשפחה".
הרב ברונר, מה אמרת לבת שלך, אימם של אשר ויעקב הי"ד, כאשר שמעת על האסון?
הרב ברונר: "מה אני אמרתי? הבת שלי היא שאומרת. היא התגלתה כאישה גדולה מאוד, לא הכרתי אותה עד כדי כך. במקום שיבואו לנחם אותה, היא מנחמת את האחרים. היא מדברת בכל הערוצים. הגיעו ודיברו ופרסמו, ובאמת היא עושה קידוש השם גדול. ויידום אהרן. אם רוצים להבין מה זה ויידום אהרן, זה היא".
זאת לא משימה קלה.
הרב ברונר: "בטח שלא. אבל אמונה, אמונה, אמונה. כתוב: 'האמנתי, כי אדבר'. צריכים לדבר אמונה. צריכים להשריש את האמונה על ידי דיבור ועוד דיבור, וסיפורי נפלאות וסיפורי השגחה, ואז מפנימים את האמונה גם כן פנימה. זה שמדברים בשבחם על המופתים וזה שניצל והחסד שהיה, זה מחזק את האמונה".
גבוה מעל גבוה
עד היכן הדברים מגיעים?
הרב ברונר: "אין גבול לאמונה. בעזרת ד', נתחזק עוד ועוד ועוד. יש גבול לאמונה? ברוך ד' הבת שלי נמצאת במקום גבוה מאוד, והקב"ה ימשיך לתת לה כוח ואמונה. בעזרת האמונה אנחנו גם מצפים שתהיה רפואה שלמה לאבא, שהוא עכשיו זקוק לרחמים ולרפואה, בעזרת ד'. מקווים שהכל בסדר, שהפגיעה רק חיצונית, שברים וכדומה. כרגע אי אפשר לטפל בשברים, כי מחכים שהגוף קצת יתחזק, אבל ברוך ד' האיברים הפנימיים שלמים, מצפים שהכל יהיה בסדר.
"שאלת קודם על הנכדים שנרצחו. הילדים האלה הם בוודאי קרובים לקב"ה. לא היה להם טעם חטא. כל העולם חי מהבל פי תינוקות של בית רבן. הם בוודאי קרובים לקב"ה. כל מי ששומע את הבת שלי מקבל על עצמו להתחזק ביראת שמיים. נהיים אנשים יותר טובים, מקבלים קבלות, עושים מצוות".
ואין שום קשיים?
הרב ברונר: "אם היינו יודעים איזה תענוג מקבלים הילדים האלה, כולנו היינו מקנאים בהם. הנשמות רוצות להגיע למעלה. זו התכלית שלהן. להתחבר בחזרה לקב"ה. עלינו נגזר 'על כורחך אתה חי', אבל אלו שזוכים להגיע לשמיים, במיוחד אלו שזוכים להגיע בלי חטא, אשריהם. אשריהם. יש לקנא בהם.
"כדאי מאוד להיות צדיק. שוב, כדאי מאוד להיות צדיק. אין לכם מושג איזה תענוגות יש להם. הנפטרים במקרה כזה שהם צדיקים וקדושים וטהורים, מה יש לדבר? הם נמצאים בתענוגות עולם. רק מה, אנחנו לא כל כך מאמינים, לא כל כך מפנימים את זה. צריכים לדבר אמונה ואז אנחנו נרגיש את זה".
***
הרב ברונר עוצר לרגע מדיבורו. ניכר שהוא נסער. הוא חושב רגע ואז אומר: "אני רוצה לספר לך משהו אישי. התייתמתי בגיל 13. ילד קטן. מאז, לאורך כל השנים, ראיתי השגחה פרטית כל הזמן. כל הזמן. למדתי בישיבות פוניבז' וחברון. עברתי בחיי לא מעט התמודדויות. הקב"ה דואג ליתומים, מסדר אותם. כל מה שהם צריכים יש להם ברוך ד'. ראיתי את זה על בשרי.
"נכון, זה ניסיון קשה. אבל אתה רואה השגחה מיוחדת, הקב"ה אבי היתומים. מי שמתבונן רואה שהוא עוזר לכל אחד בכל צרכיו. אם זה ילדים שלומדים, אם זה פרנסה ואם זה כלכלה. יש עדויות בלי סוף על השגחה של הקב"ה על יתומים ואלמנות. בעיניי ראיתי", הוא אומר ופונה לשוחח עם כמה מנחמים שנכנסו לאוהל שהוקם בחצר הבית.
הרב פאלי, שמקשיב לשיחה עם הרב עמוס ברונר, נראה נסער. "בשביל מה אנחנו חיים בעולם הזה? בשביל ליהנות מהעולם הזה? בשביל שיהיה לנו נחמד ונעים? בשביל זה באנו לעולם? באנו לעולם בשביל לעשות מה שהקב"ה רוצה. אז מה השאלה בכלל".
איך מצליחים "לחיות" אמונה בצורה כה מוחשית?
הרב פאלי: "חיים את הנושא בבית. ביום חמישי בלילה בשבוע שעבר, לפני הכול, הייתה לנו סעודת 'שבע ברכות'. כל הדיבורים היו סביב הצורך להודות לקב"ה על כל מה שהוא נותן לנו. כל מה שהשם עושה, בין לטוב ובין למוטב – הכל לטובה. דיברו על זה בלי לדעת בכלל שהולך לקרות משהו. בכל הזדמנות ובכל מצב כשאנחנו נפגשים במשפחה, תמיד חוזרים על המסר הזה. אנחנו צריכים לדעת שכל מה שקורה לנו זה הכל מהקב"ה".
"לאורך כל חיי ראיתי השגחה פרטית". אליעזר שולמן בשיחה עם הסב הרב ברונר
מחכים להתעוררות
מה אמרתם לפני תחילת התפילה של ליל שבת, כמה שעות אחרי האסון?
הרב פאלי: "אמרתי שאנחנו בשבת לא מדברים על הדין. המטרה שלנו היא לחגוג 'שבע ברכות' ולשמח את החתן והכלה. אסור לפגוע בשמחתם. מוטלת עלינו חובה לשמח אותם, כאילו לא קרה דבר. להתגבר. למה? בגלל שאנחנו לא עושים מה שבא לנו אלא מה שרצון ד' שנעשה, ואנחנו מבינים שזה מה שד' רצה. בשבת אסור להצטער. וזה מה שהיה.
"המטרה שלנו בזמן הקצר שאנחנו חיים בעולם הזה היא לעשות את רצונו של הקב"ה. ביום שישי בשעות הצהריים התקשרו אליי. אמרו לי שהיה פיגוע והמשפחה שלנו נפגעה. לא היו פרטים נוספים באותן דקות. בתחילה ניסיתי לברר מה קרה, מה עם הנכדים, הבן שלנו. הבנתי שיש מהומה גדולה. הייתי במתח עצום. ארך הרבה זמן לברר באיזה מקום הבן שלנו נמצא ומה מצבו. ארך זמן עד שאמרו לנו מה המצב של הנכדים. ללוויה של יעקב ישראל בערב שבת לא הייתה אפשרות שנגיע. זה היה סמוך לשבת והתקלה הקטנה ביותר יכולה הייתה לגרום שניאלץ להישאר בשבת בירושלים. אלו היו שעות של מתח עצום".
חשבתם כבר איך ומה תגידו לחיים אברהם נח כאשר יתעורר מההרדמה?
הרב פאלי: "זה בכלל לא יהיה קל. הוא פונה באמבולנס בהכרה. כאשר ניגשו אליו, הוא אמר את השם ומספר תעודת הזהות שלו. היו לו כאבים מאוד חזקים, ונתנו לו הרבה חומרים בשביל לשכך את הכאבים. הוא עבר ניתוח בברכיים ומאז הוא מורדם ומונשם. הגוף עבר טראומה מאוד חזקה והוא צריך להתייצב. הרופאים אומרים שאין לו נזק באיברים הפנימיים והם מתפקדים ברוך השם.
"נצטרך להתייעץ איך להגיד לו. בוודאי יהיה לו קשה מאוד. בזמן שהוא שכב על הרצפה ובאו לטפל בו, הוא אמר לאחד מאנשי הצוות הרפואי: 'תדאג לילדים שלי'. מאוד היה לו אכפת מהילדים. הוא היה קשור אליהם מאוד. אהב אותם. כאלה ילדים חמודים".
מן הסתם העובדה שזה קורה בעיצומה של שמחה משפחתית גדולה, מעצימה את הקושי.
הרב פאלי: "זה הניסיון, נס להתנוסס. אם מביאים לאדם דווקא בשעה הזאת של שמחה ניסיון גדול כל כך, הוא צריך להתגבר. זה מרומם את האדם ומקרב אותו לקב"ה".
לא מחפשים נקמה
"קבלת הדין באהבה ובאמונה היא לא דבר קל", אומר הדוד, הרב משה ברונר. "הייתי עם אחותי כאשר היא ניגשה ביום שישי עם אנשי המשטרה לזהות את יעקב ישראל ז"ל, כדי שיוכלו לקחת אותו לקבורה כפי שהורה הגר"ע אוירבך שליט"א, לקבור עוד ביום שישי לפני השקיעה. היא קיבלה עליה דין שמיים כמו שחונכנו באופן שעורר התפעלות והערכה רבה.
"היא ביקשה להיות בשבת אצל אבא ואמא. ברוך השם הם אנשים מבוגרים. הבית של ההורים שלי הוא מקום של בהירות. אבא שכל את אחי לפני שנה וחצי. זה קשה מאוד. במהלך השבוע של השבעה הוא צייר לילדים את הדברים במכחול של אמונה. הוא הסביר להם שהכל לטובה. ברור לנו שאין אפשרות אחרת. הקב"ה יותר רחמן מכל מי שאנחנו מכירים ואנחנו פשוט לא מבינים הכל. הוא אמר לילדים שוודאי שטוב יצא מזה, כי הקב"ה לא עושה רע, הכל ברור, וזה החינוך שהם גדלים עליו בשעות הבלתי נתפסות האלה.
"אף אחד לא מבין איך היא מקבלת את זה בצורה כזאת. היא חיזקה אותנו יותר מאשר אנחנו מחזקים אותה. אבא שלי קיבל תפקידים קשים. גם בפטירה של אחי הוא היה בתפקוד מלא, וגם עכשיו. הוא כל הזמן מחזק, אוסף אותנו, מדבר איתנו על אמונה. חיים שלמים מתכוננים לרגע הזה. אלה חיים בגובה רוחני אחר. יש לה משהו באישיות שלה שהיא תמיד בגובה רוחני רב יותר.
"לאחר שיעקב ישראל הי"ד זוהה והתכוננו ללוויה, ניגש אליה חוקר המשטרה ואמר לה: 'תפסנו את האישה של המחבל. היא במעצר. גם האחים שלו עצורים'. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. הנושא של המחבל בכלל לא תפס אצלה מקום. היא הייתה במקום אחר לחלוטין. אנחנו לא מתעלים את זה לרגשות נקם. זה בכלל לא נכח בכל האירוע. רק הקב"ה בלבד".
***
בשעת לילה מאוחרת אני יוצא מאוהל האבלים. בדרך אני מהרהר באנשי האמונה והרוח היהודית, במשפחות הכואבות שיודעות להתעלות בשעות קשות לגבהים רוחניים, ומתמלא בהערכה ובקנאה רבה.
אֵם הבָּנִים שְׂמֵחָה | הרבנית דבורה פאלי, אֵם הילדים הקדושים
אשר מנחם ויעקב ישראל הי"ד, במונולוג מרעיד של אמונה טהורה ומזוקקת
"אמרנו 'התנערי מעפר, קומי'
וידענו שאנחנו חייבים
להמשיך הלאה בכל הכוח"
שרה פרדס
"בורא עולם לקח לנו שני ילדים מתוקים, ואנחנו מאמינים שכמו שהוא נתן לנו אותם באהבה ובחסד, הוא גם לקח אותם באהבה".
והכאב לא מפריע להבנה הזאת?
"יש כאב גדול ויש לנו הבנה שזה לא סתמי. זה לא קרה סתם כך. ילדים שמתו על קידוש השם בגלל היותם יהודים. אנחנו מאמינים שהם כפרה על כלל ישראל. הכאב והצער גדולים ויש ניסיון קשה, אבל יהודים משתדלים תמיד להתחזק".
את המילים הללו אומרת שוב ושוב מרת דבורה פאלי, אימם של אשר מנחם בן השבע וחצי, ויעקב ישראל בן החמש, שעלו בסערה השמיימה בצהרי ערב שבת פרשת 'יתרו', לאחר שרכבו של המחבל הנתעב, תושב צפון ירושלים, התקרב לעבר התחנה שבה עמדו עם אביהם, ודרס אותם בפראות. יעקב ישראל נפטר מייד וזכה להיקבר עוד ביום שישי, ואשר מנחם השיב את נשמתו הטהורה לאחר כניסת השבת.
דרכי ציון אבלות. התחושה הקשה והכואבת, שליכדה את כל העם היהודי בארץ ובעולם, מורגשת היטב בשכונת רמות רבתי. מודעות האבל המצמררות זועקות מכל אבן ופינה. מוות פתאומי של ילדים קטנים, שלא עשו רעה לאיש ופתיל חייהם נגדע באבחת נסיעה מטורפת של רוצח שפל, גורר קונצנזוס של הזדהות קולקטיבית וכאב משותף.
כאב שלא נגמר. חלקת הקבר הטריה
ציבור ענק ומגוון זורם לכאן, נוכחות מסיבית של כלי התקשורת, תושבים רבים מהאזור לצד אחרים שמגיעים מכל הארץ, מכל גווני הקשת.
באוהל המנחמים הגדול שניצב בחניון בית המשפחה ברחוב מינץ 41 יושבת מרת דבורה פאלי, ומחזיקה כל העת את תמונותיהם של שני ילדיה הטהורים. ילדי חמד שהחיוך לא מש מפניהם, בחייהם ובמותם לא נפרדו.
השבוע חגגו שתי המשפחות המורחבות שמחות נישואין: נכדו של רבי שמואל פאלי מבני ברק נישא בשבוע שעבר ונכדו של רבי עמוס ברונר התחתן השבוע.
"דבורה היא אישה חזקה, בצורה יוצאת דופן", אמרו לי נשים שיצאו מאוהל המנחמים מחוזקות, נפעמות, מוחות דמעות של התרגשות וכאב עצום. "אי אפשר להבין מניין היא שואבת את הכוחות בלי להתפרק. אם שכולה, ששכלה ביום אחד שני בנים, שרק רוצה לקדש שם שמיים בכל יכולתה. היא לא נלאית לקדש שם שמיים, חוזרת שוב ושוב על דברי האמונה והחיזוק, כדי להביא את דבר השם לכל יהודי באשר הוא".
מלאך בבגדי שבת
"היו לנו שתי שמחות משפחתיות באותה שבת", פותחת הרבנית דבורה פאלי בריאיון ל'משפחה'. "התכוננו לנסוע לשבת שבע ברכות של גיסי בבני ברק. ארבעת הבנים היו אמורים לנסוע באוטובוס, ואנחנו עם הילדים האחרים רצינו לנסוע ברכב המשפחתי.
"הילדים יצאו מהבית כמו נסיכים. הנה, זו התמונה האחרונה שיש לנו מיעקב", היא מצביעה על יעקב, ילדה החינני, "לבוש בבגדים החדשים שקנינו לו לקראת החתונה. לפני שהם יצאו מהבית יעקב אמר לי שהוא לא רוצה לנסוע באוטובוס, אבל אם אמא אומרת הוא מסכים. אלו היו המילים האחרונות שלו וזה כל כך התאים לאופי שלו, לאישיות המיוחדת שלו", היא מצטמררת.
"חלפו כמה דקות מאז שהם יצאו, ואני שומעת צעקות מתוך הבית. חשבתי שקרה משהו, ופתאום מספרים לי שצבי, הבן הגדול, מתקשר ומספר שהיה פיגוע בתחנה. הוא נשאר ברכב כמה דקות אחרי שבעלי והילדים יצאו, וכשהגיע המחבל הוא נשאר ברכב וראה משם הכל.
"ברגעים הראשונים הייתי עוד אופטימית. חשבתי שימצאו אותם אחרי שהם נפוצו לכל עבר. צבי עדכן אותי שהוא מצא את מוישי בן העשר שלא נפגע בכלל ומיהר להרחיק אותו מהמקום, ואבא ויתר האנשים בתחנה שוכבים על הרצפה, ולא מאפשרים לגשת אליהם מכיוון שעדיין לא נטרלו את המחבל. מיהרתי להגיע למקום ברכב של מד"א, ובינתיים הבן מספר לי שעשו החייאה על אחד הילדים. לאט לאט הבנתי שמתרקם סביבי משהו שהוא מעל ומעבר לכל דמיון.
"בנקודה הזו הגעתי למקום הפיגוע. היו שם הרבה מאוד אנשי הצלה ומשטרה, בלגן נורא ודממת מוות. בתחילה אף אחד לא שחרר מידע, אבל אחרי כמה דקות קיבלתי ידיעה שבן אחד פונה במצב קל למרכז הרפואי 'שערי צדק', שבעלי בהכרה ופונה ל'הר הצופים', ובן נוסף פונה אף הוא ל'שערי צדק'. הבנתי שיעקב, הבן הקטן שלי, נהרג במקום, וביקשו ממני להגיע לשמגר.
"נסעתי לשמגר ובליבי מתרוצצות המחשבות. הרגשתי שאני בסרט נע של התרחשויות. איך ייתכן שילד שכמה שעות לפני כן אסף צדקה בבניין בשביל נזקקים, כפי שעשה בכל יום שישי, ילד שתמיד אהב לעזור, היה כולו נתינה, חסד והודיה, ילד שכולו שמחת חיים, בתוך שעה קלה עלה בסערה השמיימה?
"בשמגר ראיתי את יעקב. הוא היה לבוש בבגדי שבת. היו לו פנים של מלאך. זו התמונה האחרונה שצרובה בזיכרוני, חרותה על לוח ליבי. משם התארגנו מהר ללוויה, כדי שנספיק לקבור אותו לפני שבת".
בנות המשפחה מוסיפות ומספרות כי בדקות הנוראיות הללו נקרעה האם השכולה בין הרצון ללוות את בנה יעקב, לבין בנה השני, אשר מנחם. "הרופאים אמרו שהמוח נפגע, שהמצב קריטי וזה עניין של שעות, וכדאי שהיא תבוא להיפרד ממנו. אבל אשר מנחם היה בחדר ניתוח, כך שלא היה שייך להיפרד, והייתה גם הלוויה. אחרי הלוויה כבר לא היה זמן, האם והילדים הגיעו לביתם של הוריה, בשכונת קריית משה.
ל'שערי צדק' הגיעו שתי אחיותיה של האם. במהלך ליל שבת הרופאים נאלצו לקבוע את פטירתו של אשר מנחם. בדרך כלל ההורים הם אלו שמזהים, אבל במקרה הזה לא הייתה ברירה.
במקביל, שני אחיה של האם ובני משפחה נוספים שהו ליד מיטתו של האב, ר' חיים אברהם נח בן יהודית לרפו"ש. "בתחילה הוא היה בהכרה, אבל אין ספק שהייתה דאגה גדולה כל השבת. בשל המרחק הרב מ'הר הצופים' לא יכולנו ללכת ולבקר אותו, ורק במוצאי שבת, כשקיבלנו את בשורת האיוב על פטירתו של אשר מנחם, הבנו שגם האבא בינתיים הורדם והונשם".
"עברנו שבת של התאפסות מהמציאות הנוראה שהגיחה לעברנו", ממשיכה האמא, הרבנית פאלי. "היו בשבת הרבה דיבורים של התחזקות ואמונה. אבי שיחי' חיזק אותי בדברי הפסוק 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'. אותו שבט שביד המכה הופך למשענת של תמיכה וכוח. אותו בורא עולם שנתן לנו את הילדים, ונתן את המתנות המתוקות הללו ולקח אותם, הוא ייתן לנו את הכוח להמשיך.
מקבלים דין שמים באהבה. המשגיח הגה"צ רבי דן סגל מנחם את האחים
"בשבת סיפר אחי שאחרי השואה הניצולים ישבו על המזוודות ולא רצו לקום. אבל אמרו להם שהם צריכים לקום ולהתנער, להתחיל מחדש, כי זה התפקיד שלהם עכשיו. זה גם מה שאנחנו מרגישים כיום. מתנערים מעפר וממשיכים הלאה".
ילדים של 'אבות ובנים'
תמונה נוספת לא משה מידיה של האם, שבה נראים שני הילדים, אשר מנחם ויעקב ישראל הי"ד, לומדים עם אביהם במסגרת הלימוד הקבוע של 'אבות ובנים'. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
"זה היה בחנוכה האחרון", היא משתפת. "בדרך כלל הם הלכו ללמוד בבית המדרש 'סעקלהיד' הנמצא בסמוך אלינו. בדרך כלל לא מצלמים בבית הכנסת, אבל בחנוכה עשו משהו חגיגי וצילמו את הילדים והאבות.
"הילדים הללו, יעקב ואושי, היו ילדים של 'אבות ובנים', וגם אבא שיחי' הוא כזה", האם לא מצליחה לכלוא דמעה. "כמו שהבן שלי אמר בלוויה, בשעה הזו בכל מוצאי שבת הם היו הולכים ללמוד.
"הם היו ילדים טהורים, יראי שמיים. ילדים שאהבו ללמוד, מדברים על מצוות ועל לימוד תורה. שני הילדים הללו תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, עלו לשמיים בקדושה ובטהרה. יעקב היה ראשון לספר בכל ליל שבת פרשת שבוע.
"הם היו מתוקים כל כך. אמרתי להם שהם המתנות שלי, שאני מרגישה עשירה מאוד שיש לי אותם. יעקב אמר לי תמיד שגם הוא מרגיש עשיר, שיש לו שק מלא של מצוות בשמיים ובוודאי הקב"ה כבר פתח שק נוסף למצוות שלו. גם אם אי מי חשב שאולי היה עדיף שהילדים הללו לא היו נולדים בכלל, כדי לחסוך כביכול את הצער, אני חושבת שהכל היה כדאי. הם היו ילדים מקסימים, שהרוו אותנו בכל כך הרבה נחת, עד כדי כך שגם הכאב הזה היה שווה את השנים היפות שהיו לנו ביחד".
איך מצליחים לעמוד איתנים בטרגדיה קשה כל כך?
"אכן, זה לא משהו שאפשר להבין בשכל אנושי", משיבה הרבנית פאלי. "אם לפני שבועיים מישהו היה מצייר את הסיטואציה הזו, אין ספק שלא יכולתי לעמוד בה. ילדים נלקחו בחטף, הבעל לא בשטח וצריכים להתמודד עם הילדים שבבית. אבא שלי שיחי' אמר לי, שהקב"ה 'גוזר' ו'מקיים' – השם נותן ניסיון וגם כוח לעמוד בו, וכנראה זה מה שאני חווה כעת.
"הייתי קוראת כתבות על אנשים שקרו להם אסונות, כמו הרוגי מירון שאיבדו שני ילדים. אמרתי לעצמי: איזה אנשים גדולים הם, שהם עומדים בכזה ניסיון! כשנמצאים בסיטואציה מגלים שיש כוח. אני מאחלת שאף אחד לא יצטרך להרגיש לעולם את הכוח הזה".
התנערי מעפר, קומי
לאוהל האבלים נכנסות שכנות, אימהות של ילדים שלמדו עם יעקב ואשר בתלמוד תורה 'דרך תבונה'. הן מספרות שגם ילדים שובבים לא התחילו עם יעקב, שהיה ילד עדין מאוד ושמח מאוד. יעקב ואשר היו הילדים הדומיננטיים ביותר בכיתות שלהם. כשהאם מרת דבורה רואה את הנשים הללו, היא פשוט מתחילה לבכות. גדול כים שברה. מי ירפא לה.
"עוד מעט תהיה לילדים בכיתה מסיבת חומש", היא נזכרת בדמעות. "יעקב לא יהיה במסיבה, ולילדים בכיתה זו טראומה לכל החיים". כשהשכנות מספרות על מיזם לעילוי נשמתם של הקדושים, היא מרוצה. "לאורך כל השנים הרגשתי שיעקב ילד מיוחד, הייתה לי הרגשה פנימית בלב שיעקב הקטן הוא משהו אחר. הוא היה מלאך. סוכרייה של ילד. בדיעבד אחרי מעשה, הבנתי שלא סתם הקב"ה לקח אותו כקורבן".
שלא טעמו טעם חטא. אושי ויענקי פאלי הי"ד
הרגעים חולפים במהירות ולפתע נשמע רחש בקהל. למקום נכנסים שני יהודים לא מוכרים. מספרים שהגיעו מקנדה במיוחד כדי לנחם. אחרי דקות נכנס מוישי, הילד שניצל בנס מהפיגוע, ומספר שיהודים בטורונטו הודיעו שהם תורמים ספר תורה לעילוי נשמתם של הילדים הטהורים. חיוך מאיר את פניה של האם השכולה. נראה שהמחווה הזו הצליחה באמת לא רק לרגש אלא ממש לשמח.
"אפילו שהם נמצאים במקום הגבוה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כל עילוי נשמה הוא טוב. אומרים שהקב"ה יושב ולומד עם הילדים הללו שנקטפו בטרם עת את התורה שהם לא הספיקו ללמוד בחייהם. לכאורה הם לא הגיעו לתכלית, על אף שהם הגיעו בדיוק לתכלית שנקבעה בעבורם. מבחינת תורה ומצוות מתפללים שלא ניגע לריק, רוצים לגדל ילדים לתורה ולמצוות".
הגאון רבי דוד לאו, הרב הראשי, מגיע לנחם. הוא מספר על ביקורו אצל אבי המשפחה בבית הרפואה, מתעניין במצבו העכשווי. הרבנית פאלי מספרת על הלילה האחרון שבמהלכו המדדים עלו וירדו, אבל בשעה 11:30 כשהחלה תפילת הרבים, המצב התייצב. "בלילה העבירו אותו מ'הר הצופים' ל'עין כרם'. הוא מורדם ומונשם", מספרת הרעיה, שמתעדכנת במצבו של בעלה כמה פעמים ביום על ידי בני המשפחה המסורים שלא משים ממיטתו. "ברוך השם המוח והאיברים הפנימיים לא נפגעו. יש לו פגיעות חיצוניות. יש שברים ופגיעות בעצמות. ממתינים שהגוף שלו יתאושש מהטראומה ויוציאו לו את ההנשמה כדי לטפל בו. הוא זקוק להרבה תפילות. הוא יקום בעזרת השם למציאות אחרת, הוא לא יודע מה שקרה. לפני שאיבד את ההכרה שאל מה עם הילדים. הפרמדיק שטיפל בו סיפר, שאף שהיה כאוב ומיוסר הוא התעניין בהם שוב ושוב".
"בראש השנה מזכירים את אברהם אבינו שעקד את יצחק, הגם שעדיין לא שחט אותו. את זכית לעקוד על קידוש השם שני בנים. אין ספק שזה עורר רעש גדול, זה קידוש השם שאין כמותו", אומר הגר"ד לאו בהתרגשות.
"קיבלתי דרישת שלום מיעקב ישראל הי"ד כבר לפני שבת", הוא מספר. "לבית הכנסת נכנס יהודי שהתחיל לומר 'לכה דודי' בשירה, בריקודים ובשמחה עצומה. זה היה מחזה יוצא דופן. אחרי התפילה הוא יצא החוצה ותפס את הראש שלו. יצאתי אחריו לוודא שכל בסדר איתו. הוא סיפר שהוא היה זה שכיסה בעפר את גופו הטהור של יעקב והרגיש שהוא חייב להתחזק בקבלת השבת, כדי להתגבר על השבר הנורא. אמרתי לו שהוא התגלמות הפסוק 'התנערי מעפר'".
"אתמול הייתה כאן אחות מ'שערי צדק'", מוסיפה האם. "היא סיפרה שהייתה ליד מיטתו של אושי ברגעיו האחרונים, וכאשר המדדים החלו לרדת היא אמרה 'שמע ישראל' ומייד עלו לה מילות הפיוט 'לכה דודי לקראת כלה'. היא הרגישה שהקב"ה מקבל את הנשמה הקדושה שלו בשמיים עם כניסת השבת".
"יעקב שאל אותי פעמים רבות מתי יבוא המשיח", היא ממשיכה. "תמיד עניתי לו שבעזרת השם זה יקרה בקרוב. אושי נולד בתשעה באב. קראנו לו אשר מנחם. תמיד התבדחנו שאולי הוא יהיה המשיח. אשר מנחם נולד בשבת, נפטר בשבת, נלקח מאיתנו מנחם, משיב נפשנו".
שבטך ומשענתך
איך את מצליחה להתגבר על השבר, להתחזק ולחזק, לעשות כזה קידוש שם שמיים?
"שואלים אותי שוב ושוב את השאלה הזו, ואני חושבת שזו לא אני. זה לא מובן מאליו, זה החינוך לאמונה שספגתי בבית הוריי. בלי האמונה אי אפשר באמת להתמודד עם אסון כזה, בלי לטמון את הראש באדמה. אמרתי השבוע לאחיין שלי, בנו של אחי דוד זצ"ל שנפטר בשנה שעברה, שהקב"ה הקדים לנו מכה למכה כדי שנהיה חזקים. זו עבודת חיים, עבודת האמונה הזו.
"אחותי מחתנת השבוע את בנה", היא מוסיפה. "כאב וצער, שמחה והודיה מתערבבים בו זמנית. ורק אנחנו, היהודים, יודעים שאפשר להכיל את הרגשות הללו במקביל, בעת ובעונה אחת. להתנער מהאבל ולרקוד בחתונה.
"הקורבנות קורבנות ציבור. ילדים טהורים וצדיקים. הכאב עצום וכל התפילה שלנו שהקורבן לא יהיה לשווא. שכל אחד ייקח משהו לעצמו כדי להתחזק", היא מתחננת.
איך לדעתך אפשר להתחזק?
"חשבתי הרבה על הנושא הזה ואין ספק שכל אחד יכול לקחת מוסר במה שמתאים לו. הגיעו לכאן בנות שסיפרו שהן זרקו בגדים לא צנועים, התחזקו בבין אדם לחברו. אתמול הגיעה צעירה מאשקלון, לא מוכרת בכלל, וסיפרה לי שהיא כבר שנים לא שומרת מצוות ובגלל האסון היא קיבלה על עצמה שמירת שבת. אמרתי לה שאם זה מה שיצא משני הילדים המתוקים הללו, אם יש חיזוקים והתעוררות, הקורבן לא היה לשווא.
"יעקב שלנו היה ילד של תודה. על כל דבר הוא היה מודה. תמיד אמרתי לו שהוא 'ילד יהודי', מלשון הודיה. בעקבות סיפור שהילדים בבית שמעו, הם קיבלו את המסר של תודה. 'במקום 'אוף' תאמר פרק ק", והם חזרו על זה פעמים רבות. יש לנו כל כך הרבה על מה להודות. על הנשימה, על עצם החיים. באסונות קל יותר לתפוס את נקודת האמת מאשר בהתמודדויות קטנות של יום יום, וצריכים לקחת חיזוק ולהודות על הכל.
"הנשמות רוצות להגיע למעלה" המונים במסע ההלוויה
"בשבת אחד הבנים אמר שהוא חושב שהוא יכול להבין אולי מדוע קרה לנו האסון הזה: כי לא מספיק הצטערנו שכששמענו על פיגועים של אנשים אחרים. לקחתי גם את זה לתשומת לב. כשאני רואה איך אנשים משתתפים איתנו בצער, אנשים שבאים בשמונה בבוקר ומספרים שהם הגיעו ממרחק, כי הרגישו שהם חייבים להשתתף, שקית שמצאנו על הדלת מבחוץ עם ממתקים ומשחקים שהשאירו אנשים מראשון לציון שאנחנו בכלל לא מכירים. זה הלב של עם ישראל.
"את המסר של האחדות הזו אנחנו כולנו צריכים לאמץ. גם בתוך הציבור שלנו וגם בין כל הציבורים. במיוחד בימים טרופים אלו, כשהפילוג משסע את העם, אנחנו צריכים כולנו להתחזק באהבת חינם, שהלב יהיה טהור, והקב"ה ישרה שכינתו עלינו. אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
"תובנה נוספת שהגיעה לי בעקבות הפיגוע, שאני חושבת שאפשר לשאוב ממנה חיזוק, היא האמונה בהשגחה פרטית. ארבעה ילדים שלי היו באותו מקום. שניים מהם ניצלו, בעלי קיבל את החיים במתנה בעוד שניים אחרים נספו. רגעים ספורים קודם לכן היינו משפחה שלווה ומאושרת, שמתכוננת לנסוע לשבת שבע ברכות, וברגע קטון התרחש עלינו האסון.
"אנחנו צריכים ללמוד מכך לא לתכנן קדימה. כשאני חושבת על בעלי שיתעורר למציאות אחרת, על הילדה הקטנה בת השלוש שלא מבינה כלום, ואין ספק שהיא תגדל ותבין, אני מרגישה שאין אפשרות להתמודד. רק להתחזק כל הזמן. להאמין ולעשות מה שבורא עולם רוצה שנעשה הרגע, בלי מחשבות נוספות. להישען עליו שהוא זה שיוביל אותנו הלאה, גם בהמשך. 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'".
כאישה פעילה בארגון 'אילת השחר' הפועל ללימוד של חברותות מהציבור החילוני והחרדי, את רואה את קירוב הלבבות הזה בשטח?
"אכן, אני נמצאת מעצם התפקיד הזה במקום מחבר, אבל אין ספק שיש גם הרבה פירוד וקיטוב. בראיונות הרבים לכלי התקשורת רובם באמת ניסו למצוא את הצד המחבר בינינו. אמרו שהצלחתי לגעת בלבבות של רוב העם. היו גם כאלו שביקשו את ההפך, את הצהוב. כשמגיעים אנשים מכל הארץ ומשתתפים בצער שלנו, זה סימן שהכאב נוגע בכולם, שהאבל הפרטי הפך למשהו ציבורי.
"החיים שבריריים, בלתי ניתנים לתכנון", מסכמת הרבנית פאלי את הריאיון העוצמתי. "הכאב עצום, אבל יש תחושה שיש כאן מסר, משהו שאמור לדבר אלינו ומכוון בדיוק כדי שנעשה משהו עם עצמנו.
"בעולם יש רעידת אדמה מלחמה וסערות ויש לנו כאן רעידת אדמה פרטית. יש אנשים שבאו לכאן ואמרו שצריך להרוס את הבית של המחבל, לשלול זכויות מהמשפחה שלו, לרשת את תחנות האוטובוסים במצלמות. אולי יש אנשים שזה תפקידם לעשות את הדברים הללו, אבל זה לא המסר שלנו. יש לנו מסר מבורא עולם. שתי נשמות שכל עם ישראל מרגיש אותן, שנגדעו ועלו השמיימה כקורבן ציבור. זה בא לעורר אותנו.
"זכות הקיום שלנו בארץ הזו תלויה במעשים שלנו. כולנו מצפים לברכה של 'ונתתי שלום בארץ'. אנחנו נהיה ראויים לברכה אם נהיה מאוחדים, בלי שנאה ופילוג, נדע שיש לנו מסורת והבטחה נצחית על הארץ שאם נקיים את מה שבורא עולם רוצה מאיתנו, אף מדינה ואף ערבי לא יוכל עלינו. ואם לא שום חייל ומצלמה לא ישמרו עלינו".
התחלת כבר להתמודד?
"ברמה האישית עדיין לא התחלנו להתמודד. אנחנו מתפללים שהתפילות והחיזוקים ייתנו לנו כוח לא ליפול, להמשיך לחיות בשמחה כי הילדים הללו היו מקור גדול של שמחה. מי שלקח אותם הוא ייתן לנו את הכוח להמשיך. והעיקר שכל אחד ייקח לעצמו משהו כדי להתחבר יותר לבורא עולם, וכמובן להתפלל ביתר שאת על בעלי, חיים אברהם נח בן יהודית שיחי', שיקום על רגליו ויחזור לאיתנו.
"והעיקר, שלא נצטרך להקריב יותר קורבנות כאלו, שנזכה לגאולה שלמה בחסד וברחמים".
בּוֹ מִנְחָת הַסֹּלֶת – 'כְּפוּלָה'
שִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁתָם נַמְשִׁילָהּ
לְ'עֹמֶר', בַּיּוֹם שֶׁ'הַמָּן' נִתְלָה
מָה טוֹב וּמָה נָעִים – קָרְבַּן אַחִים
בַּוִּדּוּי שֶׁל 'הוֹדָאָה', בְּמַר צוֹרְחִים
הַ'קְּרוֹבִים לֶחָלָל' הַאֵם וְהָאַחִים
'הֲרֵי עָלַי' תּוֹדָה – לֹא שׁוֹכְחִים
'הֲרֵי זוֹ' קָרְבַּן זוּג 'קֵן' הַיּוֹלֶדֶת
אֵם הַבָּנִים – טְפָחִים מוֹדֶדֶת
בִּגְבוּרָה אֲחֵרִים מְעוֹדֶדֶת
כְּשֶׁבֵּין 'אֵלּוּ דְּבָרִים' נוֹדֶדֶת
יַעֲלוּ בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁלְּמַעְלָה בָּנוּי
עָלָיו מִיכָאֵל הַשַּׂר מָנוּי
לְהַקְרִיב 'אִישֵׁי יִשְׂרָאֵל' בְּרָצוֹן
אֵלּוּ הַקְּדוֹשִׁים הַמְּשַׁמְּשִׁים כְּצֹאן
רְאֵה 'קִדּוּשׁ שִׁמְךָ' – שׁוֹכֵן מְרוֹמִים
רַפֵּא לֵב אֵם הַמְּקַדֶּשֶׁת – לַנִּחוּמִים
בַּעֲלָהּ יֵרָפֵא בִּבְרִיאוּת – לַאֲרִיכוּת יָמִים
וְלַמִּקְדָּשׁ יַעֲלֶה תּוֹדָה וּלְחָמִים
מה שאנשים לא מספיקים בשמונים שנה
ר' אלתר שלמה הספיק בעשרים שנה
ישראל הרשקוביץ
מיוחד: שיחת כ"ק האדמו"ר מפינסק־קרלין, רבו של החסיד ר' אלתר שלמה לדרמן הי"ד, עם בני המשפחה
"זו נשמה קדושה, שאינה זקוקה לקדיש שלך", כך, במילים נוקבות שמביעות את ההערכה הנדירה לאברך הקדוש רבי אלתר שלמה לדרמן זצ"ל הי"ד, החתן הטרי שנרצח לעיני אשתו הצעירה בערב השבת האחרונה, התבטא כ"ק האדמו"ר מפינסק קרלין שליט"א באוזניו של אבי הנרצח. "הוא במקום גבוה שבו אינו זקוק לקדיש", הוסיף ואמר הרבי, שהסיק מכך להלכה שהאב לא יאמר בכלל על קדיש על בנו.
השיחה בין הרבי, השוהה בארה"ב, לבין אביו של הנרצח הרב חיים דן לדרמן שליט"א, התקיימה בראשית השבוע ותוכנה הגיע לידי 'משפחה'. מתוך השיחה למדנו על ההערכה הרבה שזכה לה האברך הקדוש מרבו, ולאילו מעלות רמות הגיע בעבודת השם, בתורה ובחסידות, זאת על אף גילו הצעיר.
הרבי, שביקש תחילה לשמוע מהאב על אודות בנו, שמע ממנו כי האברך הקדוש הי"ד נהג לסכם לעצמו בכתב את כל שלמד, עוד מאז ימי ילדותו ב'חיידר', וכך הצטברו ברשותו קלסרים רבים שבהם מונחים בצורה מסודרת דפי הסיכומים שקראם בשם 'ויטע אשל', נוטריקון: אלתר שלמה לדרמן. המשמעות, כפי שעולה מהדברים, מצמררת מאוד: האברך הצעיר ניבא, ולא ידע מה ניבא, כי בכתיבתו זו הוא נוטע עץ שיעשה פירות, לאחר שלא זכה לפירות בהאי עלמא.
הרבי הקשיב לדברים והוא נשמע מחניק את בכיו. בהמשך שמע מהאב על מאמציו של הבן, שנישא בסך הכל לפני חודשיים, להקפיד על תקנתו של הרבי ללמוד שעות 'רצופות', והוא רשם לעצמו את כל סדרי לימודיו בפירוט מדויק. אם לא די בכך, ביום שבו נרצח ואשר בו הגיעה שירת חייו לסיומה, פתח צוהר לרגשותיו ואמר לאשתו כי היום, ערב שבת פרשת 'יתרו', היא 'שבת קבלת התורה' ו"הלוואי שיכולתי לשמוע את הקולות והברקים, כמו ששומעים בשמיים במתן תורה".
הרבי התרגש לשמע הדברים, ואמר: "הסתובב אצלנו אברך כה חשוב ואנו לא ידענו את מעלותיו ולאן הגיע. האברך הזה הספיק לעשות בפחות מעשרים שנה מה שיהודים צריכים לעשות בשמונים שנה".
כפרה על כלל ישראל
בהמשך אומר הרבי, וקולו נשמע חנוק מבכי, כי מדובר בקורבן של כלל ישראל: "זה פשוט, שבנכם קיבל על עצמו להיות כפרה לכלל ישראל. הרי ראינו שכל העולם הזדעזע ורעד כשרק שמעו מהטרגדיה הזו, ואין לנו ספק כי הוא פדה, בפטירתו, את כלל ישראל כולו מצרות ומגזרות רעות".
הרבי אף מסיק מדברים אלו הלכה למעשה, ומורה לאב כי אינו אמור לומר 'קדיש' על בנו: "לבנך היקר הייתה נשמה גבוהה ביותר, שאינה צריכה את הקדיש שלך". הוא אף הוסיף וענה לשאלתו של האב אם עליו לבקש ממישהו אחר שיאמר קדיש במקומו, כי "לעניות דעתי אין הנשמה צריכה את הקדיש". עם זאת, הוסיף כי ישאל מורה הוראה כיצד עליו לנהוג.
"עליך מוטלת חובה אחת", מנחם הרבי את האב השכול ומורה לו להתחזק, לחזק את יתר בני המשפחה, ולא לשקוע בצער. "עליך ישנה חובה להתחזק בידיעה שזכית לגדל נשמה גבוהה שכזו שכיפרה על כלל ישראל. גם אני", סיפר הרבי, "כשנפטר בני זצ"ל, קיבלתי פסק הלכה שלא אומר קדיש. וכך גם אתה: עליך מוטלת החובה לחזק את בני משפחתך, לא לשקוע בצרות ולא לחשוב על כך. הרי העולם שאנו חיים בו הכל בהסתר ואיננו מבינים, ואם כך אין לנו מה לשקוע במחשבות צער".
עוד אמר הרבי: "כתוב בספרים הקדושים שפטירת בן בעודו צעיר ובחיי הוריו, רחמנא ליצלן, מגינה על ההורים והיא עומדת לזכותם לאחר מאה ועשרים. אך אתה שזכית להביא נשמה קדושה כזו לעולם, זוהי בעצמה הכפרה שלך ואינך זקוק לשום כפרה אחרת".
"זהו כאב של כלל ישראל", מסביר הרבי, "וממילא אין זה צער פרטי. ועל כן צריך להתחזק ביתר שאת וביותר כוח, ולא חלילה ההפך". את אותו מסר, אגב, העביר הרבי גם לאימו של הנרצח, ואמר לה: "עליכם מוטלת החובה לדאוג לשאר הילדים. להיות בשמחה ולקבל את הגזרה כפי שיהודים צריכים לקבל". ובירכם: "תראו נחת מהילדים, מכל ילד לחוד ומכולם יחד, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן".
חיזוק לאלמנה הצעירה
בהמשך ניחם הרבי גם את האלמנה הצעירה, שבעלה נרצח לנגד עיניה, ואמר לה: "במצב כזה אי אפשר לנחם. כאשר אישה הולכת עם בעלה והוא נהרג בפתאומיות, ורק התחלתם לחיות את החיים, על כך אין לנו מילים לנחם.
"כתוב בגמרא", המשיך הרבי להרעיף ניחומים, "שאין האיש מת אלא לאשתו. כלומר, שאי אפשר לתאר בכלל את הכאב של האישה. אי אפשר להרגיש את הצער, שכן הכאב הוא כה קשה שאנו איננו יכולים אפילו לנחם את האישה במצב כזה, ולכן אנו אומרים 'המקום ינחם אתכם', כי רק הקב"ה יכול לנחמכם.
"אין ספק שהייתה לך זכות לשהות לצד בעל חשוב שכזה", אמר לה הרבי, "שאנו לבד לא ידענו שהוא היה כה גדול. אומרים שמי שמכיר את הבעל באמת, הם רק הריבונו של עולם ואשתו. ואת, שזכית להיות איתו, בוודאי ראית והבחנת שהוא אברך מורם מעם. וככל שהזכות שלך גדולה, כך הכאב גדול יותר. ולכן אין בפינו מילים לנחם אלא רק נוכל לומר שהקב"ה ינחם אותך ותשכחי מכל הצרות".
אימו של האברך הקדוש ר' אלתר שלמה לדרמן הי"ד, במונולוג נרגש ל'משפחה'
"לא ידענו שיש לנו כזה יהלום"
"אלתר שלמה, שלוימי שלי, היה יהלום אמיתי. תמיד הוא היה ילד מיוחד, וכשהוא הסתלק בחטף וזכה לקדש שם שמיים, הבנתי שלא סתם הקב"ה בחר בו".
המוני המנחמות שמגיעות לבית משפחת לדרמן ברחוב רבי מאיר באלעד, יוצאות מחוזקות, נפעמות. מכל קצוות הארץ ושכבות הציבור מגיעים להיות עם המשפחה המיוחדת הזו באבלה הכבד.
"שלוימי היה הבן הגדול שלנו. אחותו הגדולה התחתנה לפני כשנה, בחודש שבט, ושבועיים לאחר מכן התארס גם שלוימי. הוא זכה לכלה מיוחדת, וגם הוא היה מיוחד ממש. הייתה לו התמדה לא רגילה. הוא היה כותב ומסכם את כל השיעורים ששמע בישיבת 'טל תורה', ובמיוחד את שיעוריו של ראש הישיבה. הוא תמיד אהב ללמוד והיו לו חברותות קבועות. גם בזמן הקורונה לא עבר עליו שום יום ללא לימוד תורה. כך גם בבין הזמנים, בחול המועד, ביום שישי ובשבתות. הוא היה מחובר לתורה בצורה החזקה ביותר שיכולה להיות.
"למרות הכל, שלוימי היה חי גם בעולם הזה. מעולם לא היה מנותק. הוא חי את החיים, אהב את האחים והאחיות שלו ונהנה להיות עם החברים. הוא תמיד היה פעיל ומלא עשייה, גם בביתו וגם בישיבה שם היו לו תפקידים רבים. תמיד היה האיש הנכון במקום הנכון.
"לפני מספר חודשים נישא אלתר שלמה לרעייתו חיה, לבית משפחת הניג", ממשיכה האם השכולה. "הם התגוררו בשכונת רמות, ושלוימי למד בכולל ב'בית ישראל'. הדרך לכולל עברה דרך ביתה של אימי, ומדי יום כמעט שלוימי היה עולה לביתה, דורש בשלומה ושואל אותה אם היא זקוקה שיקנה לה משהו. ביום רביעי, יומיים לפני שנפטר, אימי שתבלח"א מתקשרת אליו ומבקשת ממנו שיעלה לביתה כדי לתקן לה מדף שנשבר. שלוימי לקח מהבית את הפטיש, קנה מסמרים ותיקן את המדף. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו".
מתי שוחחתם בפעם האחרונה?
"הטלפון האחרון שלו היה ביום שישי, כמה שעות לפני שנרצח על קידוש השם. הזוג היה אמור להגיע אלינו לשבת, ושלוימי כדרכו התקשר ושאל אם אנחנו זקוקים למשהו. הקראתי לו רשימה של מספר פריטים ושלוימי הספיק עוד לרכוש אותם. הם נשארו במזוודה, שנשארה מיותמת במקום הפיגוע".
מתי שמעתם על הפיגוע?
"הכל קרה באחת וחצי בצהריים. המחבל שעט לעברו של שלוימי, דילג על רעייתו שעמדה לידו והמשיך לדרוס אנשים אחרים שהיו בתחנה. כלתי ראתה את שלוימי נופל על הארץ ולא מגיב. היא ניסתה לסייע לו. לקח זמן עד שהמחבל נוטרל, וכאשר הגיעו אנשי ההצלה לא היה להם הרבה מה לעשות. עשר דקות אחרי הפציעה השיב שלוימי שלנו את נשמתו הטהורה ליוצרה.
"אנחנו עדיין לא ידענו שום דבר. כלתי התקשרה להוריה שהתקשרו אלינו ויצאנו מייד בדרך למרכז הרפואי 'שערי צדק'. חשבנו שנראה את שלוימי פצוע קל, כדרכו מתגבר ואף פעם לא מתלונן, אבל כשהגענו כבר הבנו שהשם נתן והשם לקח.
"השבת נתנה לנו כוח", היא ממשיכה בתעצומות נפש בלתי נדלות. "בעלי אמר שעכשיו שבת ואין אבלות ואנחנו ניסינו להתנחם ממקור הברכה, מריבונו של עולם שנתן ולקח. חיכינו שהשבת הזו לא תיגמר. לא רצינו להגיע למוצאי שבת. כשיצאו שלושה כוכבים יצאנו ללוויה. שמענו את דברי ההספד של הרבי מפינסק־קרלין שליט"א, שהספיד אותו מחו"ל לפני שבת וההקלטה שודרה בעת הלוויה.
"אני מצרה על כל שלא הערכתי מספיק את שלוימי. הוא נקטף בקיצור ימים ושנים, וכנראה מילא את חייו בקדושה ובטהרה אם הוא התעטר בתואר של 'קדוש'. זו זכות שכנראה הגיעה לו. אנחנו נשארנו כאן, אבלים וכואבים. הכאב עצום על כך שלא זכה לילדים, שלא זכה להמשיך את החיים ולהתמלא בתורה ובמצוות. זהו רצון השם, ובוודאי זה טוב בשבילו".
איך מרגישה הכלה?
"ברוך השם היא מרגישה הרבה יותר טוב. היא לא נפצעה פיזית, אבל עברה טראומה נוראה. רק היום, יום שני, היא הגיעה אלינו, לשבת 'שבעה'. מעגל אחד בחייה נסגר. הקב"ה יעזור לה בהמשך".
אלפים באו לנחם אתכם במהלך השבעה. מה ריגש אתכם יותר מהכל?
"האחדות של עם ישראל. כתוב 'אתם קרויים אדם' ולא אומות העולם. אין למילה 'אדם' רבים, כי רק עם ישראל הוא גוף אחד. מגיעים לכאן אנשים מכל הארץ, מכל המגזרים. רק כדי לבכות איתנו ביחד. זה כל כך מנחם, שלו הייתי יודעת שהדבר הזה מחזק הייתי הולכת בעצמי לנחם בבתי אבלים.
"האמת היא, שכיהודים מאמינים אנחנו מבינים שאין בעצם מה לעשות. גם אם נהרוס את בתי המחבלים, נטיל עונשים כאלו ואחרים, שום דבר לא יחזיר את הנפטרים. לא ברור מה המחבל הנפשע הזה רצה, מה הוא הרוויח ממסע ההרג הזה. התשובה היחידה היא שכך רצה הבורא. רק האמונה שהכל רצון השם, אפילו שזה לא נתפס בשכל, נותנת לנו את הכוח להמשיך הלאה. אנחנו לא יכולים לשמור על עצמנו, רק להתפלל. אסון רודף אסון אין שום מקום בטוח. רק הגאולה תאמר די לצרותינו". [
