חוסר אחריות על גשר צר

בעלי מדרגה | עומס קהל מעבר לתקן, ריקודים שמרעידים את הפארענצ'עס ואי הסדרה חוקית ששוללת ביטוח במקרה חבלה. אחרי האסון: מארגני הפארענצ'עס במגזר יוצאים לקרב

מה שרואים מהפארענצ'עס: האסון המחריד בגבעת זאב שבו נהרגו שני חסידי קרלין ע"ה כתוצאה מקריסת הפארענצ'עס – מביא לדיונים נוקבים ומציף עדויות מדאיגות על תקינותן של מדרגות הפארענצ'עס בציבור החרדי • עדויות על נפילות, חבלות ופארענצ'עס שמיטלטלות באופן מפחיד – צפות מעל פני השטח, ובחסידות גור הענקית החליטו לוותר על הפארענצ'עס • אבל גם אחרי האסון, בחצרות החסידים ובחברות לאספקת פארענצ'עס מתעקשים: "הפארענצ'עס בטיחותיות במקרה של ליווי מהנדס, אבל אין שום הסדרה חוקית" • תחקיר מרעיד

לפני תשע שנים חווה ר' שמואל מאיר כ', אברך מירושלים, כמעט אסון במירון. היה זה בל"ג בעומר, במעמד ההדלקה של כ"ק האדמו"ר מבאיאן. ר' שמואל מאיר, שהיה אז בן 25, צפה במעמד המרגש ממרומי הפארענצ'עס. דבר לא הכין אותו לרגע המחריד בו מצא את עצמו נדחף בשוגג משולי הפארענצ'ע וצונח ארצה מגובה חמישה מטרים. ראשו נחבט בעוצמה באדמה הקשה, והוא איבד את ההכרה. צוותי הצלה שנכחו במקום מיהרו להגיש לו טיפול ראשוני. מסוק מד"א שהוזעק למקום פינה את הפצוע לבית החולים כשהוא במצב בינוני עם פגיעת ראש.

האם אותו אירוע קשה ראוי לכותרת "הכתובת הייתה על הפארענצ'עס", כמאורע שאמור היה לאותת על הסכנה הבטיחותית במדרגות הברזל שמשמשות באירועי ענק חרדיים? נראה שכן. במהלך הכנת התחקיר שלפניכם התברר כי המקרה המתואר אינו יחיד, וגם לא האסון המחריד שאירע בערב חג השבועות בחצר הקודש קרלין-סטולין.

רק במהלך חג השבועות האחרון אירעו בחצר חסידות גור בירושלים שני מקרים נפרדים של נפילת ילדים מפארענצ'עס, כאשר בנס לא נגמרו אירועים אלו באסון כבד נוסף – דבר שהביא את כ"ק מרן האדמו"ר מגור להורות על הפסקת השימוש בפארענצ'עס. ואכן, בחתונה שנערכה בחסידות בשבוע שעבר – לראשונה לא היה זכר לפארענצ'עס.

ההתגודדות ההמונית והצפופה על גבי מבנה ארעי נייד של מדרגות צרות העשויות חיבורי ברזל מתפרקים, הגובה הרב של הקונסטרוקציות, והעומסים הגדולים המופעלים עליהם – כל אלו יוצרים סיטואציות בעלות פוטנציאל מסוכן. האם המיעוט היחסי של המקרים הקשים אמור להרגיע אותנו? לא ממש. ככלות הכל, מדובר בחיי אדם. ואיך אומרים חז"ל? 'לא בכל שעתא מיתרחיש ניסא' – לא תמיד קורים ניסים.

• • •

לפני הכל, הנה אתגר הנדסי: אירוע מסקרן מתרחש במרכזו של חלל רחב. ההמונים מתגודדים, משתוקקים לצפות במתרחש ולהתחבר. השורה הראשונה של ההמון ניצבת בקו ראשון, לה אין בעיה. השורה השנייה מסתדרת אף היא – אנשיה יעמדו על קצות האצבעות או יציצו בין ברי המזל שלפניהם. אבל מה עם ההמונים שלא הצליחו להגיע לקו הראשון?

האתגר הזה הוגיע את מוחם של בני האדם כבר לפני אלפי שנים, ומסתבר שהפתרון שהגה המוח האנושי היה טוב כל כך – עד שהוא כלל לא השתכלל או השתנה במהלך כל השנים הארוכות האלה: מדרגות. בחורבות קיסריה העתיקה רובצות עד עצם היום הזה טרסות-אבן מדורגות המקיפות רחבה מרכזית. כך נהנה ההמון הרב מזווית ראייה רחבה ונוחה, בלא ששורה אחת מפריעה לזו שאחריה.

אותו עיקרון פשטני ששימש את ההמונים ביוון העתיקה ובקיסריה המתפוררת, ומשמש כיום את ההמונים באירועי ענק בבריכת הסולטן בירושלים, בשיפולי העיר אלעד ובמקומות נוספים בארץ ובעולם – משמש גם (להבדיל בין קודש לחול) את מעמדי הקודש בחצרות החסידים: כך נולדו הפארענצ'עס – מבני המדרגות הניידים שמוצבים בהיכלות החסידות כדי לאפשר תצפית טובה של קהל רב הנדחס במקום מצומצם. תחילה כללו הפארענצ'עס קומות בודדות, ובשנים האחרונות – בעיקר בחצרות הגדולות – הפארענצ'עס הלכו וגבהו, עד כי בפי צעירי הצאן מודדים את גודלה של כל חסידות לפי מספר הקומות בפארענצ'עס.

במשך השנים התברר שהפתרון אינו מושלם. צורת ההתגודדות ההמונית והמדורגת גרמה לא פעם לסכנות ואף לאסונות. האסונות לא פקדו רק את ציבור שומרי התורה והמצווות: בשנת תשמ"ט נהרגו 96 אנשים באסון מחריד שנודע כ'אסון הילסבורו', בעת אירוע ספורט בעיר שפילד שבאנגליה. גם שם היה הגורם המרכזי, התגודדות המונית על גבי טריבונות שגררה נפילות בעקבות קהל שנדחק. כתשעים שנה קודם לכן נהרגו 25 אזרחים בעיר אייברוקס שבסקוטלנד כאשר במהלך אירוע ספורט קרס אחד היציעים הגדושים, מגובה של 12 מטר. האירועים הללו הביאו לחידוד נהלים ושינוי דפוסים בהתכנסות המונים.

אל הכתבה הזו יצאנו לדרך בחרדת קודש. הפארענצ'עס משמשות המוני חסידים. לא סימנו מטרה להפסיק השימוש בפארענצ'עס; ביקשנו לברר מפי אנשי המקצוע עד כמה הפתרון הזה בטיחותי ועד כמה צריך לחשוש מאסון נוסף ח"ו כמו זה שאירע בחג השבועות בגבעת זאב. האחריות שלנו כציבור האמון על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' כצו אלוקי, יחד עם המקרה הנורא בקריסת הפארענצ'עס בגבעת זאב בעוד הלבבות שותתים מאסון מירון הנורא – הביא אותנו להפנות זרקור על אמצעי הבטיחות הננקטים אצלנו בהתקהלויות המוניות בכלל, ועל גבי הפארענצ'עס בפרט.

צילום: פלאש 90

בפיו של דוד עזריאל – מנכ"ל 'עזריאלי הפקות', דברים קשים. "התרגלנו כציבור להקפיד על כל כך הרבה דברים – חוץ מעל החיים עצמם. אורח החיים שלנו מייצר אינספור התאספויות המוניות כמו טישים, מעמדים תורניים, עצרות בחירות, הלוויות המוניות, הכנסת ספר תורה, חתונות גדולות, סיומי הש"ס ועוד. מארגני האירועים עסקו במשך השנים בסוגיות כמו: סידורי הישיבה על גבי הבמה, תכני האירוע, המסרים של הכנס, כיצד מביאים את הציבור בהמוניו, ועוד. בטיחות בכלל לא היה נושא לדיון. הנושא הכי קריטי – נזנח".

כמפיק, איך אתה מסביר את זה?

"כולם מכירים את העניין של 'ונשמרתם', אבל כשזה מגיע לכסף – אנשים נוטים לעגל פינות. כאשר מארגני אירועים מחפשים איפה אפשר לחסוך, הבטיחות היא הראשונה לספוג קיצוץ. המארגנים אומרים לעצמם – יהיה בסדר, לא יקרה כלום, העיקר שנחסוך כמה אלפי שקלים".

כך אירע לפני כשנה, באחת מערי הלוויין החרדיות. עזריאל התבקש להפיק אירוע גדול ברחובה של עיר: "הגעתי לשטח, למדתי את הדרישות, והצעתי להקים מסכי ענק בכמה מוקדים. משיקולי בטיחות דרשתי שכל מסך יחובר בנפרד לגנרטור, עם גידור מסביב, ועוד אמצעי בטיחות בעלות כוללת שהסתכמה ב-80,000 שקלים. 'זה יקר מדי', אמרו המארגנים, 'נסתדר לבד'… נו, איך אתה חושב שהם 'הסתדרו לבד'? הם חיברו את כל המסכים לכבל חשמל יחיד שניזון משקע בודד שהיה ממוקם מאחורי הדוכנים באיזו חנות מקומית. גנרטורים? גידורים? אמצעי בטיחות? הצחקת אותם… לא היה חסר הרבה כדי שילד או מבוגר ייגע באחד מהחיבורים הללו ויתחשמל חלילה. אבל מה שהיה חשוב מבחינתם היה חיסכון של כמה עשרות אלפי שקלים…"

ההתנהלות הזו, לדבריו, נובעת מזלזול, לא ממחסור בהוראות בטיחות ברורות. "יש קובץ תקנות הנקרא 'פריט 77A – אירועים תחת כיפת השמים'. זהו אוגדן בן עשרות עמודים הכולל אינספור סעיפים ותתי סעיפים, אשר כל מי שמבקש להפיק אירוע המוני נדרש לחתום עליו. הסעיפים האלו לא נכתבו כי מישהו היה משועמם, הם נכתבו בדם. כל מקרה קשה שאירע בעבר, אם זה בערד, בגשר המכביה או באסון ורסאי – נחקר ונלמד על מנת שהדברים האלו לא יחזרו על עצמם.

"במשך שנים נטינו להתייחס לנהלים הללו כאל המלצה בלתי מחייבת. כך לדוגמה, במעמדי ההדלקה במירון: לפי התקנות הרשמיות, כל התכנסות המונית שכזו מחייבת מרווח של מטר רבוע לאדם, עם אפשרות להקלה עד 0.75 מ"ר לאדם. בהתאם לזה, ההתאספות של עשרים אלף איש במירון מחייבת רחבה של לפחות 15,000 מטרים רבועים! כיצד ייתכן שהאירועים הללו מאושרים על ידי כל הגורמים במשך חמש עשרה שנה ברציפות, כאשר בפועל הרחבה היא רק בת 2,000 מ"ר?"

"הלאה. נתקדם לעבר פתחי היציאה: על פי התקנות, נדרש פתח יציאה ברוחב 2 מטר עבור כל אלף איש. דהיינו 20 פתחים עבור 20,000 החוגגים במעמד ההדלקה. בפועל היו ברחבה במירון 4 פתחים! אם העסק שם היה מתנהל בהתאם לתקנות הללו", הוא מסכם בעוגמה, "האסון הנורא לא היה מתרחש על פי דרך הטבע!"

מכפיל עומס

מה עם הפארענצ'עס?

"נישאר עוד רגע במירון", הוא מתעקש. "איך מאשרים את הפארענצ'עס האדירות של מירון כאשר אין שום מעקה בין קומה לקומה? אתה לא מתחלחל מהמחשבה מה עלול לקרות אם חס וחלילה מישהו בקומה עשר ימעד קדימה על זה שמתחתיו בשורה תשע וכך הלאה, וייווצר דומינו אנושי קטלני?"

המערך של מירון לא קיבל אישור מהנדס?

"קיבל אישור".

מה צריך יותר מזה? הלא איש מקצוע ראה, בדק ואישר!

"מהנדס בודק את הקונסטרוקציה ובוחן עומסים, כדי לוודא שהפארענצ'ע לא עלולה לקרוס. אבל מלבד זאת צריך גם להפעיל שיקול דעת. האם האישור של המהנדס לגבי עומסים ומשקל נותן מענה לסכנת הדומינו האנושי שתיארתי? גם אני התבקשתי להקים קונסטרוקציות במירון, הגיע מהנדס ונתן אישור, אבל הפעלתי שיקול דעת רוחבי יותר. דרשתי שינויים ושיפורים שהיו כרוכים בעלויות עצומות, כי בחיי אדם לא משחקים!"

מהיכרותך, הפארענצ'עס הפזורות במאות בתי מדרש ברחבי הערים החרדיות – בטוחות לשימוש?

"כאיש מקצוע אני לא רואה היתכנות לקונסטרוקציות הללו מבחינה בטיחותית. מדובר במפגע לכל דבר ועניין. לדעתי, הריקודים על גבי הפארענצ'עס האלו הם סכנה עצומה לשלום הציבור. תבין, בשום מקום בעולם אין תופעה דומה לזו של אלפים הרוקדים במשך שעות על גבי פארענצ'עס ממתכת. הריקודים הם מכפיל כוח אדיר מבחינת העומס המופעל על הפארענצ'עס".

"הפקתי אירועים בבריכת הסולטן בירושלים, שם מדובר בטריבונות ישיבה, שהן כשלעצמן דבר תקני ובטוח לחלוטין, אבל כאשר ביקשתי לקבל אישור ממהנדס בטיחות, נדרשתי להוכיח כי המקום מסוגל לתת מענה לעומסים האדירים המתוכננים. הבאנו משאיות אשר העמיסו עשרות טונות של חול על גבי הקונסטרוקציות, כדי לבחון את רמת העמידות. מדובר בעלויות אדירות רק על נושא הבטיחות, אבל אני לא רואה אופציה אחרת".

"כעת הכל ישתנה", בטוח עזריאל. "מה שקרה בגבעת זאב מזעזע את כל הגופים, ויהיו שינויים משמעותיים שישפיעו לטובה על כולנו".

זה לא קרה אחרי מירון?

"מירון היה אסון בסדר גודל לאומי. המקרה של קרלין לימד את כל הגורמים שלא רק במהלך אירוע ענק עלול להתרחש אסון קטלני – גם אירוע מקומי יכול להסתיים בהרוגים – כפי שאכן קרה לדאבון לב כולנו. אני מאוד מקווה שהנושא הזה עומד בפני שינוי יסודי, ומעתה כל מי שיחתום על מסמך שקשור לבטיחות הציבור – יחשוב פעם ופעמיים קודם לכן".

צילום: פלש 90

מה שרואים מהפארענצ'ע

בפיהם של אנשי הלוגיסטיקה בחסידויות הגדולות, מוצגת תמונה שונה. 'משפחה' פנה לר' יוסי שארף – הממונה מטעם חסידות ויז'ניץ על הבטיחות, כדי לשמוע על האופן שבו מוודאים בחסידות כי הפארענצ'עס אינן טומנות במדרגותיהן סכנת חיים.

אם אזדמן לטיש בוויז'ניץ, תוכל להבטיח כי אני יכול לעלות למרומי הפארענצ'עס בלב רגוע?

"אתה יכול לעלות ללא שום פחד או דאגה", בטוח שארף. "הפארענצ'עס עומדות בתקנים הכי מחמירים, ואנו נוקטים מקדמי ביטחון רבים. לפני כל שבת, אני אישית עובר יחד עם צוות שלם של בנאים ופועלים. אנו בוחנים את כל הקונסטרוקציות, מוודאים שהכל תקין, שהאיקסים מהודקים, שהקשירות מתוחות ואין שום בורג רופף. כל זאת מלבד בדיקת הכניסות ויציאות, מערכות גילוי אש, ושאר היבטי הבטיחות. אין שום מקום למשחק בחיי אדם", הוא מצהיר.

מה קורה באירועים מיוחדים, בטיש גדול, ביארצייט או בחתונה גדולה?

"לפני כל אירוע מיוחד, אני מביא למקום מהנדס מורשה שבודק את כל המערך, מסמן את הדרוש תיקון, ולבסוף חותם על אישור רשמי ומסודר. מלבד זאת, אני ואחראים נוספים מסתובבים בשטח על מנת לוודא בזמן אמת שהכל בטוח. אם וכאשר יש דיווח על תזוזה מוגברת באחת הפארענצ'עס, אנו ניגשים מיד, מאתרים את התקלה ומטפלים בה. אנחנו לא עובדים בשיטת 'שגר ושכח'…"

ישנה טענה כי האישורים ההנדסיים הניתנים לפארענצ'עס אינם רלוונטיים כאשר הציבור רוקד…

"באישורים ההנדסיים הרשמיים שקיבלנו מצוין בפירוש כי הפארענצ'עס חזקות ועמידות גם בפני ריקודים. להפך, לא נאשר פארענצ'ע שמתאימה רק לעמידה שקטה, ולא לריקוד. הפארענצ'עס שלנו עמידות עד לעומס של טון למטר רבוע, וזה מספיק בהחלט גם לריקודים ממושכים".

ביקרתי בבית המדרש הגדול של ויז'ניץ, וראיתי בין הפארענצ'עס חיזוקים העשויים קורות עץ וקשירות של רצועות בד בצבע כחול. זה מה שמחזיק את הקונסטרוקציה?

"מה שראית, זו הסתכלות של מי שאינו איש מקצוע. כפי שאמרתי, הפארענצ'עס אצלנו נבנו בהתאם לתקנים ואף יותר מכך. הן עשויות מברזל מגולוון שאינו מחליד, והפרופיל הוא בעובי של 60X60 ולא בעובי 30X30, כפי שהתקן הבסיסי דורש. יש לנו מעקות צד, מעקות גב, רגליים אחוריות וקדמיות במספרים כפולים ומשולשים מכפי שהמהנדס דרש. יש איקסים בין עמוד לעמוד – לאמור: מוטות ברזל בצורת מספריים, אשר נותנים 'קונטרה' בין עמודי הפארענצ'עס ומהדקים אותם כגוש אחיד.

"קורות העץ המחופות בבד – הן תוספות מעבר לנדרש. זה רק חלק קטן ממקדמי הביטחון שאנו נוקטים כדי לחזק את הפארענצ'עס יותר ויותר. לגופם של דברים, אפשר לסגור את האיקסים בתמיכה של קורות עץ עם חוט פלדה שזור באלכסון – זה דבר מקובל גם בבנייה והנדסה.

"לגבי הרצועות שציינת, אלו נקראות רַאצֶ'טִים. מדובר ברצועות חזקות מאוד, שמשמשות גם בבנייה, במנופים ובקשירות הנדסיות וכדומה. למרות המראה התמים שלהן – הן מסוגלות להחזיק באוויר לאורך זמן אפילו עשר טונות! אבל אני חוזר ומדגיש כי הקונסטרוקציה הבסיסית של הפארענצ'עס היא חזקה ועמידה, גם ללא התוספות הללו".

מבצר של ברזל

נציגי חסידויות נוספות שעימם שוחחנו, טענו אף הם לבטיחות מוחלטת. כך למשל אומרים בחסידות באיאן, כי הפארענצ'עס בחסידות זוכות לאישור מהנדס. ביקשנו לדעת האם באישור המהנדס ישנה הגבלה על מספר האנשים המורשים לעלות על הפארענצ'עס. "בכל מקום עולים על הפארענצ'עס יותר אנשים מכפי שאושר על ידי המהנדס. זה המצב, זה פשוט לא ריאלי לעמוד ולספור בכל טיש את האנשים", אומרים בחסידות, "אבל בדיוק מהסיבה הזו אנחנו בונים מלכתחילה את הפארענצ'עס בצורה חזקה הרבה יותר מכפי שנדרש. אנחנו לוקחים את החריגות האלו בחשבון, ומוודאים שהחיזוקים ומקדמי הבטיחות מחפים גם על החריגות הגדולות ביותר.

"האם יעלה על הדעת שאנו מוכנים לקחת את הסיכון המזערי ביותר שיתרחש אצלנו חלילה אסון?" תמהים אנשי שיחנו. "אין לנו אחריות? הפארענצ'עס אצלנו בטוחות לחלוטין, הן מתוכננות לעמוד בעומסים חריגים, הן מתוחזקות באופן שוטף, הן מצוידות במעקות, בקשירות ובעוד עוגנים.

"כסף לא מהווה מבחינתנו שיקול כשזה מגיע לבטיחות. כך לדוגמה, בחתונה האחרונה שערכנו בחסידות, אשר נערכה במושב דוריה שבדרום הארץ – התברר שאין למתחם גישה מתאימה עבור רכבי הצלה וחירום. לא חשבנו פעמיים וסללנו שביל חירום, למרות העלויות העצומות ועל אף העובדה שהשביל נועד רק למקרה תאורטי כביכול"…

איך אתם מתמודדים עם האיום של 'הדומינו האנושי' העלול להיווצר כאשר אדם העומד בראש הפארענצ'ע ייפול חלילה על זה שתחתיו וכך הלאה?

"גם לזה יש פתרון מצוין: בין כל שתיים או שלוש קומות ישנם מעקות ברזל אשר נועדו בדיוק לשם כך – לבלום קריסה קדימה אל שיפולי הפארענצ'ע. בעבר הייתה אמנם דרישה מצד הרשויות שלא להציב את המעקות הללו, זאת כדי לאפשר פינוי מהיר וחלק במקרה חירום, אבל בשנים האחרונות הוחלט כי הסכנה המוחשית של הקריסה הקולקטיבית קדימה מחייבת את המעקות הללו".

בחסידות בעלזא מספרים לי, כי כבר בשנת תשס"ג הורה כ"ק מרן האדמו"ר על רכישתן של הפארענצ'עס מיוחדות המיוצרות בבריטניה בשיטה מיוחדת, המבטיחה עמידות יוצאת מן הכלל. "האיכות המיוחדת של הפארענצ'עס אצלנו עלתה הון רב, אבל הכסף לא היווה כלל שיקול במה שנוגע לחיי אדם". אודות הפארענצ'עס הבעלזאיות שמענו מאנשי מקצוע נוספים. "הפארענצ'עס של בעלזא, זאת מפלצת של ממש, מבצר של ברזל", היה מי שהגדיר.

אלא שהפארענצ'עס המהוללות הללו משמשות את אנשי החסידות בשבתות ומועדים רגילים. מה קורה באירועים מיוחדים, בחתונות ומעמדים יוצאי דופן? או אז נזקקים למיקור חוץ. וכאן אנו חוזרים שוב לשאלת הבטיחות של הציוד המושכר על ידי החברות החיצוניות.

לשם כך עברנו אל השלב הבא בתחקיר – מפגש עם משכירי הפארענצ'עס בציבור החרדי.

'אפשר להעמיד טנק'

ר' שמואל הולצמן, מנהל אחת מחברות ההפקה הידועות בציבור החרדי – הוא גם מי שמספק עבור רוב החסידויות את הפארענצ'עס למועדים ואירועים גדולים. האיש, שמחזיק מחסן פארענצ'עס גדול באזור התעשייה עטרות, חי ומכיר את עולם הפארענצ'עס 'מבפנים'.

"ברמה המערכתית, הפארענצ'עס בטוחות לחלוטין", מתעקש הולצמן. "במשך שנים רבות אני עומד בקשר עם רוב החסידויות ואני לא מכיר חצר שמזלזלת במודע בתקנות הבטיחות. אני אף יכול להעיד באופן אישי על כך, שכל חסידות גדולה שמקיימת אירוע משמעותי דואגת להביא לשטח מהנדס בטיחות, כדי שיאשר את ההיבטים הבטיחותיים של האירוע".

לגבי האסון בגבעת זאב, הולצמן סבור: "אין סיבה להסיק מהאירוע הקשה והנקודתי הזה אל הכלל. הנה, נפלה מרפסת בחיפה לפני חודש; האם הפסיקו לבנות מרפסות ברחבי הארץ? לא. בודקים אם היה כשל, מה היה הכשל, מסיקים מסקנות, מחדדים נהלים וממשיכים הלאה. כך גם בעניין הפארענצ'עס – הכשל הנקודתי שאירע לא מלמד על הכלל ולא אמור להוביל להפסקת השימוש בפארענצ'עס", הוא טוען.

"אני משכיר את הציוד לחסידויות רבות וחשובות. מדובר בקונסטרוקציה חזקה ועמידה פי שניים מהנדרש על פי חוק. הפארענצ'עס האלו יכולות לעמוד על עומס של 1,200 קילוגרמים למטר רבוע. פירוש הדבר כי הן מסוגלות להחזיק עליהן אפילו טנק מרכבה ללא שום קושי! אני עושה שימוש בטכנולוגיה הקרויה 'לאיירים'. מדובר במערכת המורכבת מאינספור פינים, קושרות, שקע-תקע ועוד חיבורים מתוחכמים ועמידים. הסיכוי של הדבר הזה להישבר שואף לאפס!

"בנוסף אני מעמיד את כל הציוד לבדיקת מהנדס. הלקוחות עצמם דורשים בדיקת מהנדס, אני לא מכיר חסידות גדולה שמארגנת אירוע בלי מהנדס שייתן אישור. ואם קורה מקרה של גוף המבקש לחסוך את העלות הזניחה של המהנדס – אני מביא מהנדס מצידי. אני לא אקח שום סיכון".

אבל המהנדס אינו גורם אכיפה. הוא נותן את האישור בכפוף להנחיות שלו, תמורת תשלום ועוזב את השטח. אם הוא אישר שיעלו על הפארענצ'עס 300 איש לצורך העניין, ועולים עליו בפועל 500 (כפי שאכן קורה ברוב המקרים) – מה המשמעות לאישור שהוא נתן?

"בשביל זה יש את מקדמי הבטיחות. התקן הישראלי לטריבונות מחייב שהם יעמדו בעומסים של חצי טון למטר רבוע. אנחנו לוקחים מקדמי בטיחות ומשתמשים בחומרים ובשיטות בנייה אשר עומדים בעומסים כפולים ואף יותר מכך. בין היתר, אנו עושים זאת מכיוון שאנחנו לוקחים בחשבון את החריגות שיש מעבר למה שמאושר על ידי המהנדס. כאשר אנו עורכים את החישובים של העומסים – אנו מחשבים זאת לפי משקל חורג. אנו מתייחסים לכל הציבור כאל בעל משקל עודף וכאילו הם רוקדים ללא הפסקה".

ריקוד וזעזוע

לריקודים יש משמעות גדולה מבחינה הנדסית?

"משמעות אדירה. מדובר בעצם במכות רצופות על הקונסטרוקציה, ללא הרף. קח לדוגמה את הפיגום שכולנו מכירים ממשטחי יציקות הבטון. הוא נקרא פיגום אקרו. הפיגום הזה יכול לעמוד במכה מרוכזת ואדירה של עד 2 טון למטר רבוע! אבל סדרה של מכות – אפילו חזקות פחות – תפיל אותו ארצה בסופו של דבר. הרצף של המכות מכפיל ומשלש את העומס שצריך לקחת בחשבון. זה מחייב עובי אחר של פרופילים, ריתוכים מיוחדים, קשירות מסיביות. ואנו אכן לוקחים זאת בחשבון ובונים את הפארענצ'עס שלנו על מנת שיעמדו אפילו בפני העומס הנוצר על ידי הריקודים הממושכים".

הייתי באחד המקומות שבהם שוכרים את הציוד שלך, זה היה באירוע ענק של שמחת בית השואבה. בעיניי ראיתי כיצד כל המבנה האדיר של הפארענצ'עס זז מצד לצד בהתאם לתנועות הריקוד. זה היה מבעית!

"בעין לא מקצועית זה אכן מפחיד", אומר הולצמן. "אבל התזוזה שראית, לא מלמדת כלום על החוזק של הפארענצ'עס. ההפך הוא הנכון: ברזל שלא מגיב ללחץ ולא זז – יישבר. גם בגשרים חזקים ויציבים יש תזוזה כאשר משאיות כבדות עוברות על גביהם וזה לא מלמד דבר וחצי דבר על העמידות שלו. כל עוד מדובר בתזוזה סבירה, אין בכך דבר".

אז הכל דבש? הבטיחות אצלנו היא לאות ולמופת?

"ברור שיש בעיות חמורות שדורשות תיקון, אבל אם אתה שואל אותי ספציפית על הפארענצ'עס – אני לא יכול להצביע על כשל ברמה המערכתית, כמובן אם הכל נעשה על פי התקן ולא לפי שיקול דעת פרטי של המארגנים. אם יש כשל נקודתי מסיבה מסוימת במקום מסוים, זה לא דבר שאנו כציבור יכולים למנוע.

"כך לדוגמה", הוא אומר, "נפלו השנה בחג השבועות באחת החצרות שני ילדים מפארענצ'עס. מתוך ציבור של 15,000 איש נפלו שני ילדים! אם ילד הולך ומטפס מאחור במקום שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו – זה כשל נקודתי, זה לא כשל של הממונים על המקום וזה מצריך להעמיד להבא מפקחים שיוודאו שאף ילד לא יטפס לפארענצ'עס מאחור. אותו ילד יכול היה באותה מידה לטפס בצורה מסוכנת על גג המגלשה בגינת המשחקים. נגד זה אין מה לעשות. בסופו של דבר, ברמת הפרט יש לכל אחד אחריות אישית על עצמו ועל ילדיו שלא לעשות מעשים מסוכנים.

"מעבר לזה", הוא משמיע טיעון פרקטי, "אני לא חושב שזו חכמה גדולה לעצור לחלוטין את השימוש בפארענצ'עס. הרי אם נעצור את כל השימוש בפארענצ'עס, ניצור בעיות בטיחות חדשות – חמורות לא פחות. האלפים שיתגודדו בניסיון לצפות עלולים לרמוס זה את זה. אם יש דבר שכן דורש תיקון באופן מערכתי – זה לדעתי הנושא של ניהול האירועים הגדולים. לדעתי כל אירוע גדול חייב כתובת ברורה ומוגדרת, מישהו שיהיה מזוהה כמנהל האירוע, קודקוד שלוקח פיקוד ושליטה במקרה חריג וכדומה".

'אין תקן לפארענצ'עס'

הנקודה שמעלה הולצמן אודות אופן ניהול האירועים בציבור החרדי, עולה בקנה אחד עם דברים ששמענו ממכון התקנים. בתשובה לשאלת 'משפחה' אודות תקנים רשמיים, השיבה גב' ורד אורן, דוברת מכון התקנים הישראלי, כי התקן שנקבע בידי המכון הוא כללי מאוד. "אין בו התייחסות למספר מסוים של אנשים או לאופן בו צריכים להעמיד טריבונות.

"יחד עם זאת, מוגדרים בו כמה דברים מובהקים מאוד, כמו למשל ההגדרה והמימוש של עקרון 'אחריות המנהלים לבטיחות' ושל עיקרון השליטה המרכזית על הבטיחות. אנו עומדים שם על כך שיש חובה להקדיש תשומת לב קפדנית באירועים המוניים, בשל העובדה שיש ריבוי מארגנים המעורבים בתכנון ובביצוע, כמו יזם, מפיק, מנהל אירוע, יועצים וקבלנים, והאופי הזמני והמוגבל של ההתקשרויות ביניהם".

אז הבנו שיש תקן לגבי הניהול של אירוע המוני, אבל מה לגבי הפארענצ'עס – האם אין תקן ברור המסדיר את הבטיחות שלהן?

"אין תקן לפארענצ'עס", קובע רמי שמש – מהנדס רישוי ויו"ר הוועדה לחוק אירועים המוניים. "אין, וגם לא יכול להיות, משום שהפארענצ'עס הן מחוץ לחוק. זאת לאחר שבשנת 2009 (תשס"ט) קבע המחוקק, כי הטריבונות היחידות המותרות לשימוש הן טריבונות ישיבה, אשר בהן מוקצה לכל אדם מקום ומושב בפני עצמו, והמעברים בין שורה לשורה רחבים ונוחים. טריבונות העמידה – כמו הפארענצ'עס – אסורות על פי חוק".

גם מהנדסים נוספים טוענים כי מדובר בבעיה חוקית. חלקם סירבו בכלל להתייחס להיבטים של התופעה: 'אתה מדבר איתי על מוצר לא חוקי, נקודה. לא רוצה לדבר על זה בכלל', הייתה תגובה אחת שקיבלנו.

עובדה שהמהנדסים כן מאשרים את השימוש בפארענצ'עס!

"חשוב להבחין בין הנושא ההנדסי לנושא הבטיחותי", אומר שמש. "המחוקק קבע שטריבונות העמידה מסוכנות מן ההיבט הבטיחותי. אופי ההתגודדות, סכנות הנפילה, אפשרויות המילוט בשעת חירום, היעדרן של מדרגות גישה אל הטריבונות, כל אלה הן סוגיות בטיחות העומדות בנפרד מהסוגיה ההנדסית: האם הקונסטרוקציה מסוגלת לעמוד בעומסים המופעלים עליה? כאשר אנו המהנדסים נקראים לבוא ולאשר את הפארענצ'עס – אנו מציינים בפירוש כי אנו מתייחסים אך ורק להיבט ההנדסי.

"זה המצב. הציבור החרדי משתמש בפארענצ'עס, ואני לא צופה שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין. אני יכול 'לבלוע' את ההיגיון שעומד מאחורי הניסיון לאשר לכל הפחות את ההיבט ההנדסי – שהפארענצ'עס לא יקרסו ויגרמו לאסונות המוניים. אבל בהחלט מדובר במצב בלתי רצוי".

כמי שמכיר מקרוב את הפארענצ'עס, האם אתה סבור שהאסון בגבעת זאב הוא מקרה מייצג, או שאני כחרדי הבא להשתתף בטיש של אדמו"ר יכול לעלות על טריבונה בלב שקט?

"אני מתרשם כי בחסידויות הגדולות מקפידים בצורה יסודית וראויה על הבטיחות ההנדסית של הפארענצ'עס, ואני לא רואה מקום לבהלה מיותרת. אם כי – אני חוזר ומדגיש: ישנם היבטים נוספים לשאלה הזו, חוקיים ובטיחותיים. אבל לשאלתך – אני לא רואה בפארענצ'עס את האיום הגדול על שלום ההמון החרדי, ככל שהם אכן נעשים באופן בטיחותי ומלווים בידי מהנדס.

"יתרה מזו, אני לא חושב שהוצאתן של הפארענצ'עס משימוש תפתור בעיה מסוימת. מה שנדרש לטעמי הוא הגברת המודעות להקפדה על נהלי בטיחות. אם לא נגביר את המודעות, גם אישורי מהנדס והסדרה חוקית לא ימנעו את האסון הבא. כי אם למשל מקימים במה שמתאימה לשאת 100 איש ואף מקבלים עליה את אישור המהנדס, אלא שרגע אחרי שהמהנדס הולך, מציבים המארגנים על הבמה 200 איש – ברור שזה מתכון לאסון מסכן חיים. לכן מה שחשוב יותר מכל הוא שהציבור יפעיל שיקול דעת והיגיון בריא".

'להסדיר את הפארענצ'עס'

התחנה הבאה הייתה שיחה עם יעקב חיים מילר – מנכ"ל אחי"ם מילר אירועים ובמות. מילר העלה היבט חמור נוסף של התופעה: ההסדרה החוקית של הפארענצ'עס היא לדבריו סוגיה בוערת מכמה וכמה בחינות. "המצב הנוכחי בו הפארענצ'עס עומדות מחוץ לתקן – הוא בלתי נסבל. שהרי מה יעשה אדם שהתגלגל ממרומי הפארענצ'עס ושבר חוליה בעמוד השדרה רח"ל? כאשר הוא יפנה לחברת הביטוח – יגלגלו אותו מכל המדרגות. יאמרו לו שמכיוון שהפארענצ'ע שממנה הוא נפל אינה עומדת בדרישות החוק – הוא אינו זכאי לכלום.

"זה לא רק עניין של כסף", הוא מוסיף. "המצב הקיים יוצר בסופו של דבר גם בעיות בטיחותיות: אני יכול לספר על חצר חסידית גדולה שעמדה לאחרונה ערב חתונת ענק. חצר בית המדרש שלהם היא בגודל של 2,500 מ"ר. בהתאם לתקן של מטר מרובע לאדם – החצר מתאימה עבור 2,500 איש, הרבה פחות ממניין החסידים. כלקח מאירועי מירון, ביקשו עסקני החסידות שלא לקחת סיכונים והם פנו אל 'גני התערוכה', שם בביתן 2 יעמדו לרשותם כמעט 7,000 מ"ר. למרות שמדובר בעלות גדולה של שכירות ושל שינוע אלפי החסידים, ביקשו העסקנים לעמוד בתקנות הבטיחות, אבל זה לא התאפשר להם. מדוע? בגלל הפארענצ'עס. 'גני התערוכה' אינה יכולה לאשר הקמה של פארענצ'עס שאינן עומדות בתקן הקיים".

אז מה הפתרון? להסדיר בחוק דבר שמוגדר כמסוכן?

"מעבר לנושא ההנדסי, שגם הוא בטוח ברוב המקומות – רוב הפארענצ'עס הקיימות אינן מסוכנות. נקודה. כך לדוגמה, הגובה של 40-50 סנטימטרים בין מדרגה למדרגה איננו תקני על פי החוק, אבל זה לא הופך את הפארענצ'עס למסוכנות. ההסדרה החוקית צריכה להתחשב במציאות, והמציאות היא שהציבור שלנו – כבר מגיל צעיר מאוד – עולה ויורד במדרגות הללו ללא קושי, בלי ליפול ובלי להתגלגל".

זה לא מדויק. גם לפני אסון קרלין – ישנן נפילות מפארענצ'עס, אפילו חמורות.

"האם במסלולי טרקטורונים אנשים לא מתהפכים ושוברים את העצמות?" שואל מילר. "האם אין פציעות במגרשי ספורט? למרות זאת החוק קובע אמות מידה איזה מסלול ואיזה שטח מתאים לפעילויות הללו וכאשר מתרחשת פציעה יש כיסוי ביטוחי. לדעתי, רוב הפארענצ'עס הקיימות הן בטוחות לא פחות ואפילו יותר ממסלול טרקטורונים, למרות שיש גובה של 40-50 ס"מ בין מדרגה למדרגה, ועל אף העובדה שאין גרם מדרגות המוביל לכל קומה וקומה. מה שנדרש זו רק ההכרה במציאות הקיימת וההסדרה שלה בחוק".

ומה עם חשבון נפש ציבורי פנימה? הרי חוקי או לא – לא זה מה שישיב חיים שאבדו רח"ל או פציעות חמורות.

"אני משכיר פארענצ'עס לחסידויות רבות והפקתי עשרות אירועי ענק של הציבור החרדי. אני רואה מה קורה בשטח ואני לא רואה זלזול מערכתי. וספציפית לגבי הציוד שאני מספק – הוא בטיחותי ועמיד גם בפני עומסים אדירים. אני לא חוסך באמצעי בטיחות נוספים ואם המהנדס דורש לדוגמה פרופיל ברזל בעובי 3, אני אעשה עובי 4. אני גם לא מספק סחורה כאשר לא ראיתי אישור מהנדס. כך שגם אם אירע מה שאירע, לא נכון לבוא ולומר באופן גורף שהפארענצ'עס כולן מסוכנות", טוען מילר בתוקף.

ואנו, רק ביקשנו להביא את התמונה המלאה, על שלל היבטיה.

….

'תרבות של מהר ובזול'

"החרדים לא אשמים": המהנדס ישראל דוד סבור שהמדינה כשלה באי הפעלת רגולציה בבנייה

"אין ציבור שממושמע להנחיות כמו הציבור החרדי", את הקביעה הזו סיפק לאחר אסון מירון ישראל דוד – מ"מ יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות, סגן יו"ר לשכת המהנדסים והאדריכלים, חבר במועצת הנדסה ואדריכלות במשרד הכלכלה, מנהל ובעלים של חברת ההנדסה 'דוד מהנדסים', ומי שעומד מאחורי מאות פרויקטים בולטים בארץ ובעולם – בהם תכנונה של העיר מודיעין עילית ותכנונו של בית המדרש החדש של חסידות ויז'ניץ בבני ברק.

בדברים שפרסם דוד בעיתון הכלכלי 'גלובס', הוא כתב בין היתר את דברים הבאים: "נשמעו קולות מהשוליים שטענו, שלכאורה במירון מדובר בציבור לא ממושמע שאינו מקיים כללים. טענה כזאת היא טענה חסרת בסיס".

השבוע פנינו לדוד ושאלנו אותו האם הוא עדיין סבור כי הציבור החרדי ממושמע להנחיות. "אני חוזר ואומר: הציבור החרדי הוא סמל ודוגמה של הישמעות להנחיות, אלא שזה לא יכול לחפות על חוסר המודעות לנהלי בטיחות", הוא מסייג. "בטיחות הוא עניין מקצועי לכל דבר ועניין וכאשר זה לוקה בחסר מתרחשים אירועים אסוניים כמו אלו שראינו לאחרונה.

"כך לדוגמה, מה שהתרחש במירון – זה היה כשל זה ברמת הניהול. כאשר המונים גדושים יחד, הם נרגשים וצפופים יחד, הם לא רואים את התמונה הכללית מלמעלה וההתנהגות שלהם כהמון לא צפויה. פה נדרש ניהול מקצועי ונכון, כזה שיכוון אותו וישלוט בתנועה שלו בצורה מושכלת ומסודרת.

"לעומת זאת, מה שקרה בגבעת זאב – הוא מקרה אחר לגמרי, זה אירוע הנדסי. ובלי להיכנס לשאלה האם מה שקרה שם הוא מקרה מייצג או לא, צריך להבין את המאפיינים הייחודיים של הטריבונות בסקטור החרדי: בניגוד לקהלים אחרים, אצל הציבור החרדי עומדים על גבי הטריבונות ולא יושבים עליהן. ממילא הרוחב של המדרגות עומד על כחצי מהרוחב התקין.

"העובדה הזו מייצרת עומס כפול על הטריבונה, כל זאת בנוסף למכפיל הכוח הנוצר כתוצאה מהריקודים על גבי הטריבונות. הריקוד הזה יוצר ויברציה המפעילה עומס ממוקד הקרוי בשפה המקצועית 'ריזוננס'. את כל הדברים האלו חייבים לקחת בחשבון כאשר מקימים טריבונה. לחברה שמספקת טריבונות צריך להיות אישור, צריך מהנדס שבודק את הביצוע, צריך ניסוי העמסה, צריך תחזוקה של הציוד, בדיקות מעבדה לפעמים. צריך לעבוד מסודר ומקצועי".

ישראל דוד רואה את עניין הפארענצ'עס כחלק מנושא רחב ומהותי יותר. "אלו לא רק הטריבונות. כל המבנים הזמניים הם קטסטרופה שנועדה לפורענות. זה לא כמו בניין רגיל שבו יש תהליך של תכנון ובנייה שמגישים אישורים. מבנים זמניים מבצעים על תשתית שהיא לא בהכרח מוכנה. בונים אותם מחלקים ממוחזרים, שכבר השתמשו בהם לפני כן כמה פעמים ואי אפשר לדעת מה בדיוק עבר עליהם.

"וזה לא רק בציבור החרדי: האם אסון גשר שפירים קשור לציבור החרדי? גשר המכביה הוא גשר חרדי? גשר התאורה שקרס בהר הרצל היה אירוע חרדי? כל אלו הם דוגמאות של מבנים זמניים שקרסו עקב תכנון וביצוע בלתי אחראיים.

"צריך להסדיר את זה ואפשר לעשות זאת", הוא משוכנע. "האם אתה יודע שמגדל אייפל המפורסם הוקם בשעתו בתור מבנה זמני? המגדל הוקם לפני יותר ממאה שנה לצורך תערוכה חד פעמית, אבל הוא עדיין עומד איתן ויציב עד ימינו, מכיוון שהוא נבנה כמו שצריך ובזכות התחזוקה השוטפת לה הוא זוכה".

לצד האזהרות, ישראל דוד מפנה אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים. "כל התשתית לאסונות הללו נבנתה במשך הרבה זמן. מדינת ישראל עסוקה כל הזמן בסדר יום ולא משקיעה תשתיות של רגולציה בתחום הבנייה. יש רגולציה מטופשת, אבל לא על דברים מהותיים. התרבות כאן היא של מהר ובזול, ושל 'כולם יודעים הכל'".