הוא ניצב בראש המערכה שמנהלים השמרנים במערב נגד הצונאמי הפרוגרסיבי ועומד בחזית ההסברה מול אוקיינוס האנטישמיות ששוטף את יבשת אירופה| בריאיון מיוחד ממוקדי הקרבות באוקראינה דאגלס מארי מסביר איך איבד העולם החופשי את המצפן המוסרי שלו, כיצד נולדה אובססיית השנאה כלפי ישראל ומה השלכות השבעה באוקטובר על עתידנו| המגן האחרון
חסיד אומות העולם של זמננו. זה המשפט הראשון שעולה במוחנו בסיום הריאיון עם דאגלס מארי. למעשה, די בכמה דקות שיחה עימו פלוס צפייה באחד מאלפי סרטוניו הוויראליים, כדי להבין שמדובר בדמות יוצאת דופן בנוף האינטלקטואלי והפוליטי של ימינו.
הוא לא עוד תומך מזדמן בישראל, לא עוד דמות אקדמית שמביעה אמפתיה זהירה. מארי הוא לוחם חסר פחד במערכה על האמת, אדם שמוכן לשלם מחיר אישי ומקצועי כדי לעמוד לצד ישראל והעם היהודי גם כשזה עולה לו בהתנגדות עזה מצד התקשורת, האקדמיה והאליטות השולטות במערב. "בין הטוב לרע", הוא אומר, "אני בוחר בטוב; ישראל היא הטוב ואילחם למענה".
את השיחה עימו ערכנו בעודו שוהה בקווי החזית של הצבא האוקראיני, עמוק בתוך שדה הקרב המדמם. מארי איננו עיתונאי כורסה. הוא יורד לשטח, מסתובב בקו האש, חוקר, מתעד, חושף כל פרט.
מייד אחרי אסון השבעה באוקטובר הגיע אלינו. עם פנקס ועט, כדרכו, הסתובב בין הבתים המפויחים שבעוטף לשטחי הכינוס שברצועה. בוחן, לומד, בעיקר מקשיב, ואז רץ לספר לעולם. עכשיו, דקות ספורות לפני שמסתיימת, אולי, המלחמה האכזרית שניטשה בין אוקראינה לרוסיה, הוא שוב במוקדי הקרבות. מחפש את האמת, ורק אותה. מבין היטב שהקרב על אוקראינה, הקרב על ישראל, הקרב על האמת, הם כולם חלק מאותו מאבק אחד: מאבק בין ציוויליזציה לבין כוחות שמבקשים להחריבה.
פרש בודד
להלן קורות חייו על קצה המקלדת. נולד בשנת 1979 בהאמרסמית', לונדון, למשפחה נוצרית. אימו, אנגלייה, הייתה מורה בבית ספר; אביו, סקוטי, עבד בשירות הציבורי.
בריאיון שהעניק לעיתון הראלד בשנת 2019 סיפר כי אביו התכוון להשתקע בלונדון לזמן קצר בלבד, אך לאחר שפגש את אימו החליט להישאר. לדבריו, בבית הוריו שררה אווירה המעודדת דיון פתוח סביב שולחן האוכל, אם כי הוריו עצמם לא היו מעורבים בפוליטיקה.
מגדלו באפילה. דאגלס מארי בעזה צלם: משה מזרחי
מארי התחנך בבתי הספר המקומיים שבאזור מגוריו, ובהמשך זכה במלגות ללימודים בבתי ספר יוקרתיים בבריטניה. הוא לימד תקופה קצרה בבית ספר הסמוך לעיר הנמל אברדין, ובמקביל המשיך בלימודיו האקדמיים.
ספריו, 'המוות המוזר של אירופה', 'שיגעון ההמון', 'הקרב על המערב' ו'כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף', הפכו לרבי מכר ולמצפן אינטלקטואלי בעבור רבים שחשים שהעולם המערבי איבד את דרכו.
הוא מבתר באזמל חד את זרמי העומק שמעצבים את ההיסטוריה והפוליטיקה של זמננו: מההתפוררות המואצת של הזהות האירופית נוכח גלי ההגירה, דרך הרס החברה שמובילה פוליטיקת הזהויות, ועד לכניעה המבישה של המערב בפני האסלאם הפוליטי שמכרסם בו מבפנים.
כשפרסם בשנת 2006 את ספרו הראשון, היה מארי קול חריג במדבר המפוכחים. בעוד המערב צעד בעיניים עצומות לעבר עידן של תקינות פוליטית קיצונית, המחניפה לאסלאם הרדיקלי ומתנכרת לתחושת הזהות והמורשת – מארי היה אחד הבודדים שהזהירו מפני ההשלכות.
באותם ימים ההתעלמות ממנו הייתה כמעט גורפת. מארי נתפס כפרובוקטור שמחפש תשומת לב; קול נידח, תימהוני, שמסרב להתיישר עם הקונצנזוס. התקשורת הממסדית דחקה את דבריו לשוליים, האליטות האינטלקטואליות סירבו להכיר בתחזיותיו, והאקדמיה בחרה להשתיקו במקום להתמודד עם הטיעונים שלו.
בימים אלו, כשרחובות לונדון ופריז בוערים בזעם אנטי-ישראלי וחזון האסלאם הפוליטי כבר לא נראה 'תיאוריית קונספירציה' אלא מציאות מוחשית, רבים מסירים בפניו את הכובע. "צדקת", הם שבים ואומרים לו. "לא ראינו את זה בא, אתה היחיד שזעקת".
דאגלס מתאר לנו את השיחות האישיות שקיים לאחרונה עם מנהיגי היבשת. נשיא צרפת, קנצלר גרמניה ובכירים אירופאים שהיו מבקרים קבועים שלו לאורך השנים. אותם אנשים שהנהנו בחוסר סבלנות כשניבא את העתיד הקודר, הודו בפניו שטעו. חוסר האונים, כך לדבריו, בולט ומתסכל.
"רוב המוחים", אומר לנו דאגלס, "בכלל לא יודעים להצביע על ישראל במפה. כל אלו שצועקים 'מן הנהר ועד הים', יהיו הראשונים להשמיד את היהודים אם רק יוכלו. הכל הפוך, הכל מעוות. הכל כל כך מטופש ואווילי, וככה גם מסוכן".
בריאיון מיוחד ל'משפחה' הוא מרבה לדבר על סגולתו הייחודית של העם היהודי. "וינסטון צ'רצ'יל, המנהיג המיתולוגי של בריטניה, כינה אתכם 'העם הנועז והמדהים בהיסטוריה'", הוא אומר. "ההיסטוריה כפתה עליכם להוכיח זאת בכל פעם מחדש".
מארי, שביקר בישראל אין-ספור פעמים מאז פרוץ המלחמה, מתאר בשיחתנו איך בכל פעם מחדש יצא נפעם. "כל כך הרבה מדינות במערב אוהבות לדבר על 'חוסן', אבל בישראל אני רואה איך הוא נראה באמת", הוא אומר. "ראיתי את ישראל לפני השבעה באוקטובר, ואני רואה אותה אחרי. מדהים כמה מהר היא עברה ממצב של זעזוע למצב של פעולה. זו מדינה שמסוגלת להיות שבורה לרגע, ואז להתייצב כאגרוף קמוץ. זה לא מובן מאליו. זו תופעה מדהימה.
"במערב", אמר, "אנשים מחפשים את הדרך הנוחה ביותר לשרוד; בישראל, אנשים מתגייסים מתוך אזור הנוחות ומסכנים את השרידות שלהם. יש מדינות שבהן אנשים שואלים 'מה המדינה יכולה לעשות בשבילי', אבל בישראל כולם שואלים 'מה אני יכול לעשות בשביל המדינה, בשביל החברה, בשביל האחים שלי', וזה ההבדל בין חברה שמסרבת לקרוס לחברה שאיבדה את דרכה".
הוא מתאר שראה צעירים ישראלים שעזבו הכל וחזרו ארצה כדי להתגייס, אזרחים שמילאו מחסנים בציוד לחיילים ומשפחות שהפכו את המטבח שלהן לקו ייצור של אוכל לחזית.
ויש גם סיפור אישי, מיוחד, שנחרט בזיכרונו. "באחד מביקוריי בדרום עמדתי במעבר גבול יחד עם כמה חיילים שחזרו מהלחימה. לפתע הגיעה אישה מירושלים, דתייה, עם שתי בנותיה. הן נסעו שעות ארוכות רק כדי להביא סירים עמוסים באוכל ביתי לחיילים. כששאלתי אותה 'למה?' היא ענתה בפשטות: 'זה לא הרבה, אבל זה מה שאנחנו יכולים לעשות'. ואני חשבתי לעצמי: זו לא מחווה קטנה; זה עולם ומלואו. כי כשעם שלם מרגיש שזו חובתו, שהוא לא יכול לשבת מנגד – הוא בלתי מנוצח".
מארי ראה בהתלכדות הישראלית שניצתה מחדש בחודשי המלחמה הראשונים – לא רק תגובה למציאות אכזרית, אלא תהליך עמוק יותר, כמעט תנ"כי בעיניו. "אחרי שנה של פילוגים פנימיים וקרעים חברתיים, ישראל הסתכלה שוב על אויביה וראתה את האיום האמיתי, את הבעיה האמיתית. וברגע הזה, הכל התבהר. אנשים הבינו מחדש מי הם, למה הם כאן, ומדוע אסור להם להיכנע".
מבחינתו, זו בדיוק הסיבה שישראל מנצחת ולא משנה כמה העולם רוצה אחרת. "אויביה של ישראל חושבים שהם נלחמים נגד צבא, אבל הם בעצם נלחמים נגד עם שלם. וכשהעם הזה מתלכד, אין כוח בעולם שיכול לשבור אותו".
מקור הצביעות
אחד הדברים המרכזיים שמארי מדגיש הוא הניסיון שלו למתוח קו ברור בין הצדדים. "בתוך ישראל, הדברים מאוד ברורים: יש רוע מוחלט שצריך להביס. אבל מחוץ לישראל? הכל הפך מטושטש. אנשים איבדו את המצפן המוסרי שלהם. הם לא יודעים להבחין בין תוקפן לקורבן. הם מתבלבלים לגבי ההיסטוריה, הם צורכים מידע שגוי על ההווה, והם חיים בתוך תפיסת מציאות מעוותת לחלוטין".
מה שהכי מטריד אותו הוא הסטנדרט הכפול שבו ישראל נמדדת. "כשצרפת הותקפה ב-2015, כולם הבינו שצריך למחוץ את דאעש. כשאוקראינה הותקפה, המערב התייצב מאחוריה. אבל כשמדובר בישראל? פתאום מופיעה איזו עמימות מוסרית מעוותת, פתאום יש דיון על 'מורכבות'. זה האבסורד".
תכף אשוב. עם שר הביטחון כץ בביקורו האחרון בישראל צילום: משרד הביטחון
הוא לא חוסך ביקורת מהמערב, שאיבד את היכולת להבחין בין טוב לרע. "אסור לשחק במשחקי מוסר מזויפים מול כוחות שלא מכבדים שום ערך חוץ מהרס והשמדה. אם יש לקח אחד שהמערב צריך ללמוד מישראל, הוא שברגעי מבחן צריך לבחור צד.
"ישראל בחרה. היא הבינה שאין מקום לניואנסים מול ארגון שמבצע טבח בתינוקות. אבל המערב? הוא עדיין מתלבט. הוא עדיין חי באשליה שאפשר לתמרן בין טוב לרע. וזה, בסופו של דבר, עלול להיות הדבר שיביא לקריסתו".
מארי מספר כי נתקל בתופעה הזו כמעט בכל מקום; מאוסטרליה וקנדה, דרך דרום אפריקה ועד אירופה ובריטניה. "זה לא קשור רק לאנשים בורים או אדישים", הוא מסביר. "זה קורה גם לאנשים אינטליגנטיים, משכילים, שלכאורה אמורים לדעת טוב יותר. אבל הם קיבלו כל כך הרבה מידע שגוי לאורך השנים, שטפו להם את המוח בבדותות, עד שהם פשוט איבדו את היכולת להבחין בין אמת לשקר".
הוא משתמש בדימוי חזק כדי לתאר את המגמה הזו: "נוצר מעין 'קוקה-קולה של המוות'; מותג גלובלי של שנאה והרס, שמשווק עצמו היטב לציבור המערבי. זה לא רק חמאס, זו תנועה ריאקציונרית רחבה שמנצלת את רגשות האשם של המערב ואת חולשתו המוסרית כדי להפיץ את הרעיונות שלה. והתוצאה? במקום שהעולם יתמוך באופן ברור בקורבנות של הטרור, אנחנו רואים שוב ושוב מצבים שבהם דווקא התוקפים זוכים לאמפתיה".
וזו, לדעתו, אחת השאלות המרכזיות שהוא מנסה לענות עליה: איך זה ייתכן? איך קרה שמדינה שנפגעה מהתקפה ברברית כל כך, נאלצת שוב ושוב להצדיק את עצם זכותה להגן על עצמה?
מארי מצביע על האבסורד שבעניין: "בדרך כלל, כשמדינה מותקפת האהדה העולמית נתונה לקורבנות. ככה זה היה אחרי הפיגועים בפריז, אחרי הפיגוע במנצ'סטר, אחרי ה-11 בספטמבר. אבל במקרה של ישראל מי שהותקף לא רק שאינו זוכה לאהדה, אלא שהוא מותקף שוב, הפעם בזירה הבין-לאומית. וזה בדיוק מה שאני מנסה להבין: למה? למה זה אמור להיות ככה?"
הוא חזר לרגעי הזעזוע הראשונים של העולם אחרי השבעה באוקטובר. במשך כמה ימים הכל היה ברור: התרחשה מתקפת טרור אכזרית, חפים מפשע נטבחו, לא היו סימני שאלה. ואז, כמעט בן לילה, השיח השתנה. "פתאום כבר לא דיברו על מי אשם", אמר. "כמעט ולא שמענו יותר את השאלה 'איך עוצרים את חמאס?' במקום זה, כל העולם התחיל לשאול 'כמה רחוק ישראל תלך בתגובתה?'
"אני מכיר אישית ניצולים מטבח השבעה באוקטובר", אמר. "חלקם נסעו למנצ'סטר כדי לספר את סיפורם ולהעלות מודעות. ומה קרה כשהם נחתו? משמר הגבול הבריטי עצר אותם לחקירה, כאילו הם הטרוריסטים.
"תחשבו על זה רגע: אם שני ניצולים מהפיגוע במנצ'סטר ארנה ב-2017, שבו מחבל של דאעש רצח 22 נשים באירוע המוני, היו נוסעים למדינה אחרת כדי לספר את סיפורם – האם מישהו היה מעכב אותם בגבול? ברור שלא. אבל כשמדובר בישראל, זה כבר סיפור אחר".
ראיית מנהרה
"אנחנו כבר לא חיים בעידן שבו עיתון אחד קובע מה אנשים רואים", מסביר דאגלס מארי. "הציבור היום מקבל מידע ממקורות אין-סופיים – פריצות חדשותיות, רשתות חברתיות, אלגוריתמים ועוד. כבר אין 'אשם' אחד שאפשר להצביע עליו".
לדבריו, מדובר בשילוב של כמה כוחות שפועלים יחד. "בכל מדינה יש גרעין אידיאולוגי שמניע את זה, ואני לא הולך לעגל פינות: בחלק גדול מהמערב, הגרעין הזה מופעל בעיקר על ידי מוסלמים שחיים בתוכו. אנחנו רואים את זה בצורה הכי ברורה כשזה נוגע לישראל. אותם אנשים שלא אומרים מילה כשמאות אלפי אזרחים נטבחים בתימן, כשנשים נרצחות באיראן, כשדאעש טובח במוסלמים אחרים – יוצאים לרחובות רק כשמדובר במדינה היהודית".
הוא מזכיר איך התשתית הרעיונית הזו נבנתה במשך עשורים. "שקרים כמו 'רצח עם בעזה' הפכו למיינסטרים הרבה לפני השבעה באוקטובר. כבר שנים שאומרים את זה, למרות שהאוכלוסייה בעזה הכפילה את עצמה. הם אומרים 'טיהור אתני', בזמן שישראל מאפשרת הכנסת אספקה יומית לשטח אויב באופן אווילי לחלוטין. הם זורקים סיסמאות על 'מדינת אפרטהייד', בזמן שערבים אזרחי ישראל הם חברי כנסת, שופטים ורופאים. זו פשוט הזיה.
"הדבר המטריד ביותר הוא שהשקרים האלה כבר לא מופצים רק על ידי קבוצות שוליים. הם הפכו לנרטיב המרכזי אצל חלקים גדולים מהשמאל המערבי. אנשים לא יוצאים להפגין כי הם בעד חמאס; הם יוצאים כי הם מאמינים שהם נגד 'קולוניאליזם' או 'עליונות לבנה'. זו עבודה של עשרות שנים שבה החדירו את הרעיונות האלה לתוך השיח הציבורי, והיום אנחנו פשוט רואים את הפירות הרקובים שלה".
אפשר גם וגם
לסיום, אנחנו מבקשים ממנו להתייחס למצב באוקראינה ולשיחות עם איראן. שני האירועים לכאורה שונים, אך בבסיס הם לגמרי תואמים: טראמפ שואף לסיים סכסוכים. אולי, רק אולי, מתוך אספירציה לקבל פרס נובל.
"הפרדוקס האמריקאי", טוען מארי, "המגלם רצון להתרחק ממעורבות בעולם מחד גיסא והבנה שאי אפשר להיות מעצמת על בלי להיות מעורבים מאידך גיסא, בא לידי ביטוי גם באוקראינה. אני בטוח שכשהנטייה הבדלנית באמריקה גוברת, האירועים יזכירו לאמריקאים את חשיבות המעורבות.
"בסופו של יום, היחסים של רוסיה, סין ואיראן והציר שמתפתח בין המדינות הללו מחייבים את אמריקה לפעול במהירות. יש לעשות הכל כדי להכביד על האייתולות בטהרן ולמנוע את שאיפותיהם בפן הביטחוני והתרבותי. מלבד איראן, סין מציבה אתגרים כלכליים ורוסיה מציבה אתגרים אימפריאליים. כל אלו מתכנסים להשלכות ביטחוניות המחייבות את ארה"ב להרחיב את השפעתה אל מחוץ לגבולותיה בשביל להישאר במשחק".
גם בכל הנוגע לקטאר ולמעורבותה במשא ומתן לשחרור חטופים דאגלס לא חוסך במילים, כאשר הוא מתאר את קטאר כמדינה דוחה, תרתי משמע, המשחקת משחק מלוכלך מול המערב, ומצליחה לעבוד על מדינות רבות אחרות עם ערמות של כסף. "כיצד ייתכן שלא התקיימו הפגנות מחוץ לשגרירות קטאר למען השבת החטופים? קטאר זה חמאס וחמאס זה קטאר. כל מי שאומר אחרת לא מבין עם מה הוא מתמודד בכלל".
דאגלס מתכוון לחזור לישראל בקרוב. "היו חזקים, ידידיי האהובים, הישראלים הנועזים", הוא אומר לפני שאנחנו נפרדים. "אתם מחזיקים את העולם כולו, אל תשכחו זאת. אין לי אלא לאחל לכם מכל ליבי – מי ייתן ויבואו ימים טובים יותר, של שפיות, של תקווה, של שלום אמיתי ופורה. הוא יבוא רק בזכותכם. מי ייתן ותצליחו במשימתכם הגורלית".
