במזוודה אחת מקופלים בצוותא: חולצות, מצעים, חלומות וחששות. את המזוודה הזו ייקח בעוד ימים ספורים הבן היקר, בדרכו אל העתיד החדש שנפתח בפניו: אל הישיבה הגדולה. אנחנו, ההורים שנשארים בעורף, נושאים איתנו מטען לא פחות ענק של תפילות, תקוות ואהבה מתוך שאיפה שנצליח ללוות את הבחור שלנו בצורה הטובה ביותר, ביקשנו ממשגיחים ואנשי חינוך ידועי שם להתוות לנו דרך: מהם האתגרים העומדים בפני בננו, ואיך נוכל מהמקום שלנו לעזור לו לצלוח אותם בס"ד שנזכה לגדל
הוא סופר את הימים, וכולם סופרים איתו; הוא מתהפך על מיטתו בהתרגשות ובציפייה, וכל המשפחה מתכוננת. עוד מעט תיגמר תקופת בין הזמנים, והמזוודה החדשה והמבהיקה תתמלא עד אפס מקום בכל הציוד שבחור בישיבה גדולה צריך לזמן אלול.
עידן חדש יתחיל.
הרבה פרקים הוא עבר בחייו, לא מעט מעברים הוא צלח בגבורה ובאומץ, אבל משום מה, דווקא השלב הזה בחייו מאיים עליו יותר מכל. זה מובן בהחלט. מדובר במעבר המשמעותי ביותר, מחיים של ילד ונער החוסה בצל כנפיהם החמימות של הוריו, לחיים של בחור בוגר שנמצא בפנימייה בעיר רחוקה. הוא כבר לא ישוב הביתה מדי ערב, למיטה הנוחה והמוכרת בחדר הילדים. הוא עומד להתחיל להתמודד, לרכוש שם טוב, לעשות שטייגן רציני ולצאת לחיים.
איך צולחים מעבר כזה? מה תפקידם של ההורים בהתרגשות, בציפייה ובהכנות? מה אומרים לבחור שעוד מעט פורס כנף, ואיך מכינים אותו לקראת ההתמודדות, שגם הוריו לא בדיוק יודעים באיזה גוון היא תיצבע?
מספר משגיחים מובילים בעולם הישיבות – הגאון רבי אליהו אהרן שליט"א, משגיח בישיבה הקטנה 'תל ציון' והמשגיח בישיבה הגדולה והוותיקה 'באר התלמוד' בירושלים; הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן, משגיח בישיבת 'בית מאיר' בבני ברק; ווהרה"ג פנחס ברייער שליט"א, המחנך שתכניו מונגשים להורים במערכת 'לגדל', ניאותו להעניק לנו עצות ודרכי התמודדות מניסיונם העשיר עם בחורים העוברים לשלב הישיבה הגדולה.
צעדים ראשונים
תקופה חדשה בחיים. מעבר ענק. מנער של ישיבה קטנה, צומח הבן שלנו להיות בחור של ישיבה גדולה.
איך נכון להתייחס לתקופת המעבר הזו?
הגאון רבי אליהו אהרן: "לכל בחור שעולה לישיבה גדולה יש קושי בתקופה הראשונה, תקופת המעבר. כיום, מרבית הבחורים מגיעים מישיבות קטנות אקסטרניות, כך שהמעבר לישיבה גדולה מתחיל קודם כל בניתוק מהסינר של אמא, מארוחת הערב שממתינה לו אחרי סדר ג' ומהמיטה בחדרו. מהיום הראשון של חודש אלול הוא צריך להסתגל לא רק לסדרי לימוד תובעניים יותר ולרמת לימוד גבוהה וקשה יותר, אלא גם לחיי פנימייה: למצוא חדר ומיטה טובה.
"בישיבה שלנו מנסים להקל על הבחורים באמצעות טבלה מסודרת שמפנה כל בחור לחדר ולמיטה שתהיה שייכת לו. כנ"ל גם באשר למקום בבית המדרש: יש טור מיוחד לבני שיעור א', וכל אחד יכול לבחור שם את מקומו.
"אין ספק שחשוב להקל על הקושי, אבל לא בצורה מוגזמת. לא פעם אני נתקל באמא שמגיעה עם הבחור לחדר, פורסת מצעים ומסדרת את הארון, או לפחות מדריכה אותו איך לעשות זאת. זה מיותר ומשדר לבחור חולשה. את ההדרכה הזו ניתן לתת בבית, ולסמוך על הבחור שידע להגיע לישיבה לבדו ולהסתדר בכוחות עצמו".
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן מציע: "כמה ימים לפני תחילת אלול, טוב יעשו ההורים אם יקראו לבחור לשיחה אישית. עדיף לא בבית ההומה אלא לצאת החוצה, עדיף גם בשעות הלילה.
"במהלך השיחה יש להעלות את הקשים שיכולים להתעורר, גם אם הבחור לא חושב עליהם. לדוגמה: מה תעשה אם תקום מאוחר ותפסיד את התפילה בישיבה? מה אתה חושב לעשות עם החברותא? במהלך החזרה הגנרלית צריך לרדת לרזולוציות נמוכות, ולבקש מהבחור להציע פתרונות או דרך נכונה להסתכלות על הקושי והאתגר.
"השיחה הזו תעניק לבן ארגז כלים להתמודדות. צריך להדגיש בפניו שלא בטוח שהקשיים הללו אכן יהיו, ולא תמיד הוא ייאלץ להשתמש בכל הכלים, אבל הוא יהיה רגוע כשידע שיש לו פתרונות לרוב הבעיות. התוצאה תהיה, שאם אכן הבחור ייתקל באותו קושי ששוחחנו עליו מראש, הוא יוכל לשתף אותנו בניסיון ובהתמודדות בצורה הרבה יותר זורמת ופתוחה".
הרב פנחס ברייער גם הוא הולך לאחור: "ההכנה לישיבה מתחילה עם הקבלה אליה. בחורים רבים שלא התקבלו לישיבה אותה רצו מלכתחילה, מרגישים גרוע עם הישיבה שבסופו של דבר קיבלה אותם. לבחורים הללו חשוב מאוד להעביר מסר שהכל בהשגחה פרטית, שאין מציאות שמישהו יכול להרוס לך, ואם זו הישיבה שתלך אליה, היא הכי טובה בשבילך.
"בשלב הבא, כשהבחור רגוע ומפויס, אפשר להתחיל להתכונן. ככל שמכינים יותר את הבחור למעבר כך טוב יותר. בגמרא מובא שקטן זקוק לגדול שעומד על גביו. לקטנים יש קושי, ולכן צריך להשגיח עליהם.
"מובא בהלכות סקילה, שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות. לעומת זאת, בור ברשות הרבים יכול להרוג גם אם עומקו עשרה טפחים. מדובר לכאורה בגובה נמוך בהרבה מגובה בית הסקילה. התשובה היא שכאשר אדם מודע לכך שהוא עומד ליפול, הוא ישמור על עצמו, ולכן צריך גובה מספיק כדי שימות. לעומת זאת, כשאדם נופל לבור באקראי הוא לא מתכונן, ולכן גם מעט גובה יכול להרוג.
"המסקנה: ההכנה מראש מונעת התרסקות, ואם מדברים על משהו לפני שהוא קורה, זה כבר קורה פחות. לעומת זאת, אם בחור מקבל רושם שהוא הולך רק להצליח וליהנות, המציאות עלולה לטפוח בפניו ואז חלילה קל יותר ליפול".
אתגרים לפניך
מהם הקשיים העיקריים שעומדים לפני הבחורים בתחילת דרכם בישיבה?
הרב פנחס ברייער: "ראשית, פרדה מהבית. יש אימהות שמודדות את ההצלחה של הבית לפי הגעגועים של הילדים. אם הבחור מתקשר הרבה, אות שטוב לו בבית. אם לא, היא שואלת את עצמה היכן נכשלנו.
"ייאמר ברורות: געגועים או העדר געגועים לא מראים כהוא זה על האיכות של הבית, וכמה טוב לילדים בו. יש בחורים מבתים הרוסים שמתגעגעים נואשות לבית שעזבו, וההפך. מדובר בתהליך של היפרדות, שלאחד קשה יותר ולאחר קשה פחות".
איך מקילים על התהליך?
"בכך שלא מטפחים אותו. נדמה את זה למעבר של ילד מהבית למטפלת או לגן הילדים: אם אמא תצא מהחדר במהירות ותיתן לגננת את המושכות ולזמן לעשות את שלו, המעבר יהיה קצר יותר ומכאיב פחות. ככל שההורים יעודדו תלות של הילד בהם, כך התהליך יהיה קשה יותר.
"במעבר לישיבה, אם נשלח לו אוכל כדי שלא יסבול בארוחות ונגיע לקחת לו את הכביסה, נקשה על הפרֵדה. אם נשדר לו שבתחילה אולי יהיה קשה אבל לאט לאט הוא יתרגל, נעזור לו להיות עצמאי מהר יותר.
"צריך גם לדעת שריבוי שיחות טלפון לא יפתור את הבעיה. אם בחור מתקשר לעיתים קרובות, צריכים כמובן לענות לו בסבלנות ולא לתת לו תחושה שהוא מטריד אותנו, אבל שההורים לא ייזמו שיחות רבות מדי".
הגאון רבי אליהו אהרן: "בני שיעור ג' מובילים למעשה את הישיבה הקטנה: הם אומרים דברי תורה בכל הזדמנות, מובילים את השירה בחדר האוכל, משמשים כגבאים ועוד. כשבחור כזה מגיע לישיבה גדולה, פתאום הוא נופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא מרגיש שקוף. וזה בהחלט משבר.
"נקודה נוספת נעוצה בגודלן של הישיבות הגדולות, בהשוואה לקטנות. בדרך כלל בישיבות הקטנות מספר הבחורים בישיבה הוא קטן בסך הכל, ולעיתים בשיעור עצמו יש רק כמה עשרות בחורים. בישיבות הגדולות כל שיעור גדול הרבה יותר, ובסך הכל מספרם של בני הישיבה הוא ענק בהשוואה למספר בישיבות הקטנות.
"במצב כזה התחרות קשה הרבה יותר. הבחור צריך לקבל מעמד אצל הר"מ, למצוא מסילות לליבו של המשגיח ולהבין את השיעורים שבדרך כלל הם קשים יותר מהשיעורים בישיבה קטנה. לא פעם, בחורים שהיו השקדנים והמוכשרים בישיבות הקטנות, מגיעים למקום שיש בו עשרות כמותם ומאבדים את מעמדם.
"לכל אלו יש להוסיף את החברה ההטרוגנית: בישיבה קטנה בדרך כלל מדובר בבני אותה שכונה, מקסימום אותה עיר. בישיבה גדולה יש קיבוץ של בחורים מכל רחבי הארץ וגם מחו"ל. בחור צריך להתרגל למגוון רב של סגנונות של בחורים, שבאים לעיתים מבתים שונים מהותית בסגנון שלא הכיר מימיו.
"אחרי יום עמוס מגיע הלילה עם הווי חיי הפנימייה הרועש, ואחר ההתמודדות של הלילה, מגיעה השעה שצריך לקום. הבחור שלנו קם טרוט עיניים ליום חדש, שצופן התמודדות מחודשת: להבין את השיעור, להסתדר עם החברותא החדשה או לחפש חברותא בעצמו. והתוצאה המתקבלת היא שבועות רצופים של לחץ, מתח והתמודדות.
"כל הדברים הללו גם יחד הופכים את המעבר לאתגר, שעלול בהחלט לגרום לבחורים למשבר. ללא הכנה מוקדמת שכוללת היכרות עם הקשיים הללו, בחורים עלולים לסבול מטראומה ומצלקות. לכן, גם בבית וגם בישיבה הקטנה יש צורך להכין את הבחורים לאתגרים הללו, כדי שידעו שמדובר ב'צרת רבים'. אני מוסר סדרה של שיעורי הכנה לבחורים, ולמרות הכל הם לא מאמינים שקשיי המעבר גדולים כל כך, עד שהם רואים זאת בעצמם.
"גם המערכת הרוחנית של הישיבה צריכה להיות באלול מחבקת ומקרבת. לאפשר יותר ולהכיל יותר. בישיבה שלנו יש באלול ארוחות טובות יותר כדי להקל על הבחורים, והצוות שם לב לבחורים שקשה להם יותר".
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "חודש אלול דומה לפתיחת עסק חדש: בעליו לא אוכל ולא ישן בתקופה הראשונה. גם בזמן אלול צריך להיות ממוקדי מטרה, ולהשאיר לזמן חורף את ההיכרות עם חנויות הבגדים והאוכל שבאזור הישיבה. כל שכן שבחודש אלול לא הולכים לים או לטיולים אחרים, אף על פי שימי שישי עדיין ארוכים".
שותפים למסע
בישיבות לא נהוג לקיים אספות הורים, אבל הורים רבים מעוניינים לשמוע מאנשי הצוות מידע על ילדם.
מקובל שהורים מתקשרים לאנשי הצוות?
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "כיום יש ישיבות שעורכות מעין אספת הורים, אבל גם אם לא, הורים רבים מתקשרים ומבררים. לפעמים יש כאלו שחוששים להתקשר למשגיח, ויש כאלו שמבקשים מאוד לא לספר לבנם על השיחה, אבל חשוב שהם ידעו שבעיני הצוות השיחות הללו חיוביות מאוד. המון בעיות יכולות להיפתר או להימנע מראש כשיש שיח פתוח עם ההורים, עוד לפני שצצה בעיה.
"לדוגמה: יש צורך לעדכן את הצוות אם בחור סובל מאסתמה או רגיש למאכל מסוים, כדי שיציבו משאף או מזרק מיוחד בחדר האוכל או במספר מקומות בישיבה. בחור שרגיש לגלוטן – צריך שצוות המטבח ידאג לו למוצרים שמותר לו לאכול, או שיתאפשר לו להחזיק מקרר בחדר. אם חלילה הורי הבחור אינם חיים יחד, חשוב מאוד שהצוות ידע מכך ויוכל לתמוך בו.
"היה לנו מקרה שהיה מתח בין אחד הבחורים לאחיו שלמד בישיבה אחרת, ודאגנו שיצא הביתה בשבתות שאינן חופפות לשבתות החופשה של אחיו. גם אם מדובר בסך הכל בבן יחיד או בבן זקונים מפונק ורגיש, כדאי שלמשגיח יהיה מידע על כך כדי שהוא יאפשר לו להגיע הביתה לעיתים קרובות יותר.
"לעומת זאת, השיתוף של ההורים בחלק הרוחני של הבחור הוא אופציה אחרונה, ומשתדלים מאוד לא להשתמש בה. חשוב לאפשר לבחור לגדול לבד, לתת לו עצמאות ולאפשר בנייה אישית שלו. אם ההורים ימשיכו ללוות אותו ללא הפסקה, נשאיר אותו ילד".
הרה"ג פנחס בריער: "אני חושב שמדובר בנקודה חשובה. חשוב מאוד שהורים ידעו על מה שקורה עם בנם לא רק משיחות הטלפון שלו, אלא גם מאנשי הצוות בישיבה, והורים חכמים מוצאים איש קשר מתאים שדרכו אפשר להתעדכן. גם אם מתקשרים למשגיח, בפעם הראשונה הוא אולי לא ידע בדיוק מה לספר להורים, אבל הוא ידע לשים עין עליו, כדי שבפעם הבאה יוכל למסור פרטים מדויקים יותר.
"אם מתברר שלבחור קשה בשיעורים, אולי אפשר לסדר דרך המשגיח בחור מבוגר יותר שישב וילמד איתו כאילו בצורה טבעית, וכך הוא יעלה על דרך המלך. בגמרא כתוב שמי שרוצה לאבד ממונו ישכור פועלים ואל ישב עמהם, ואפשר בהחלט להקיש מזה גם לאחריות של הורים כלפי בנם.
"אסור להסתמך על כך שהצוות בישיבה יעדכן את ההורים, כי בדרך כלל הם פונים להורים רק כאשר יש בעיות, ואילו ההורים רוצים גם לרוות נחת".
ולא רק מול הצוות, אלא גם עם הבחור עצמו חשוב לדעת כיצד לנהל את התקשורת בצורה מיטבית.
הגאון רבי אליהו אהרן: "בימים הראשונים ההורים צריכים להיות לבנם אוזן קשבת. לשמוע אותו בטלפון ולתת לו לשחרר כאב ואפילו לבכות. צריך להיזהר לא לשבור את הבחור, וחלילה לא לומר לו לחזור הביתה ולנסות להחליף ישיבה. זה מרפה את הידיים של הבחור, במקום לחזק אותו.
"יש אבות שגוערים בבחורים שבוכים, וכך גורמים לילדים שלהם להסתגר בפניהם ולהדחיק רגשות. צריך להקשיב ולתת לבחור תחושה שאנחנו מבינים אותו וכואבים איתו, אבל לתת לו כוח וחיזוק להמשיך.
"במאמר מוסגר, התפקיד הזה הוא גם של הרבנים של הבחור בישיבה הקטנה. לעיתים התלמידים לשעבר באים ומתלוננים על הקשיים, וראש הישיבה מנסה ולפעמים מצליח להעביר אותם לישיבות אחרות – צעד שהוא טעות נוראה. התפקיד שלו הוא לחזק ולתת כוח, לנגב את הדמעות ולהסביר את מה שכולנו יודעים, שבכל ישיבה יש קשיי בראשית".
מסלול לחיים
את המילה 'אתגרים' כבר אמרנו, ובכל זאת נדבר עליה שוב. כי תחילת החיים בישיבה הגדולה מלאים באתגרים מסוגים שונים.
האתגר הראשון והמרכזי, הוא מציאת החברותא.
יש בחורים שמסתדרים לבד עם חברותא, ויש כאלו שלא מוצאים בימים הראשונים. איך אפשר להקל על ההתמודדות הזו?
הרה"ג פנחס ברייער: "כמו בכל נושא, הזריז נשכר. תמיד עדיף לברר אילו בחורים מגיעים לישיבה ולקבוע חברותא כבר בבין הזמנים. אני תמיד מציע לבחורים שעולים לישיבה להביט סביבם אם בחור יושב לבדו בסדר. אם כן, תציע לו ללמוד בחברותא, בינתיים בלי התחייבות. אם רואים שזה לא מסתדר אפשר להפסיק ולמצוא מישהו אחר, אבל לא פעם דווקא החברותות הכי מתאימות מתחילות כך".
הגאון רבי אליהו אהרן: "במקרים רבים, קבוצת בחורים מגיעה יחד מישיבה קטנה, ובאופן טבעי הם ממשיכים את החברותא הקודמת. לפעמים יש בחורים נמרצים וחברותיים שמצליחים לקבוע שלוש חברותות כבר בבין הזמנים, אבל ישנם תמיד הביישנים או החלשים שלא מסתדרים. אני מאפשר לבחורים להסתדר בכוחות עצמם ביומיים הראשונים, ולאחר מכן מבקש מהמשגיחים הקטנים לבדוק למי אין חברותא ולהיכנס לתמונה".
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "מכל הקשיים שמלווים את הבחור בצעדיו הראשונים בישיבה הגדולה, החברותא זה הנושא המרכזי. בחור ללא חברותא מרגיש מחוץ לעניינים, והדבר פוגם מאוד בתחושת ההתחדשות. אפשר בהחלט להגדיר זאת כהתחלה ברגל שמאל.
"לדעתי, כל בחור צריך להתחיל את זמן אלול עם שלוש חברותות בכל הסדרים. גם אם הוא יחליף מישהו אחרי חודש, לפחות ההתחלה תהיה טובה. לא בכל מקום הצוות מסדר את החברותות. יש כאלו שדוגלים במתן עצמאות לבחורים, אבל אני אישית סבור שדווקא בנושא החשוב הזה, כדאי לרפד את הדרך לפחות בהתחלה".
אוכל נפש
הסדר מסתיים, וזה הזמן לרדת (או לעלות) לחדר האוכל.
איך עוזרים לבחורים שקשה להם עם האוכל של הישיבה?
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "התפקיד של ישיבה גדולה הוא להכשיר את הבחור לחיים. חלק מאותה הכשרה הוא האכילה בחדר האוכל הישיבתי, שם בחור לומד להתחשב באחרים, לאכול בנימוס ובדרך ארץ. זה לא סתם עוד שירות שהישיבה נותנת. אם בחור יאכל בחדרו או ברחוב, הוא לא יקנה הרגלים נכונים.
"ראש הישיבה הגאון רבי זלמן רוטברג היה אומר שחדר האוכל הוא 'בית המדרש של הארוחות', והפנימייה היא 'בית המדרש של השינה'. הכל חלק מעבודת הבנייה.
"אני זוכר את התקופה שלמדתי בפוניבז' ואכלנו לחם משלשום. כששאלנו מתי יגיע הלחם הטרי, התשובה הייתה: מחרתיים. אחד מחבריי שהתמנה למשגיח בישיבה קטנה ביקש מראש הישיבה שיביא לבחורים לחם טרי, מוצר שעליו חלם בשנות נעוריו. לתדהמתו, גם כשכך נעשה, הבחורים עדיין יצאו לקנות במאפיות. כשביקש לברר מה רע בלחם הטרי בישיבה, התשובה הייתה שהם מעדיפים בגט….
"גם אצלנו בישיבה האוכל מצוין ומגוון, אבל למרות זאת בחורים קונים בחוץ. להערכתי מדובר בסוג של בילוי, ולא שבאמת האוכל בישיבה לא טעים.
"עם זאת, לדעתי ההורים צריכים לצייד את הבחור בעוגות מהבית ובממתקים שיהיו לו לעת מצוא. כשהם מזדמנים לסביבת הישיבה כדאי תמיד להביא לו משהו מהבית, ועדיף מאוד למצוא הזדמנויות כאלו, ובמקביל לצייד אותו בדמי כיס.
"בחורף אפשר לדלל מעט את הביקורים, כי הבחור שלכם כבר יתרגל לאוכל שבישיבה. אבל באלול יש כל כך הרבה דברים חדשים שצריך להתמודד איתם, כך שאם אפשר לחסוך התמודדות אחת, מה טוב".
הרב פנחס ברייער: "רוב הבחורים מתרגלים בסוף לאוכל הישיבתי. הייתי בישיבות בכל העולם וראיתי מקומות שבהם התפריט היה עשיר כל כך שבארץ היו חולמים עליו, אבל גם שם היו בחורים ש'עיקמו את האף'.
"לא נורא אם בחור הולך לרכוש לעצמו פינוק פעם בשבוע, אבל אם מדובר בבחור שאוכל בחוץ על בסיס קבוע זה הרגל גרוע, שפוגע בבריאות ומרגיל להוצאות גבוהות ומיותרות.
"אני חושב שההורים צריכים לתת לבחורים דמי כיס סבירים. לא להיכנע לסחטנות ואפילו לאמירות כמו 'אם לא יהיה לי כסף, אני אעבוד בין הסדרים כדי לממן את הצרכים שלי', מכיוון שמי שרוצה לעבוד יעשה זאת בכל מקרה.
"באשר לסכום דמי הכיס, זה משתנה ממקום למקום, ותלוי בתקציב המשפחה. אבל אם קבענו סכום מסוים, צריך לעמוד בו. אני דווקא הייתי נותן לבחור ששומר על הכסף ולא מבזבז, סכום כפול בחודש הבא, כדי לעודד אותו לחיות בחשבון".
הגאון רבי אליהו אהרן: "בישיבה יש אוכל מוסדי, השונה מאוכל ביתי. אומנם בחורים שמגיעים מישיבות קטנות סעדו שם שלוש ארוחות ביום, אבל בשל העובדה שמרבית הישיבות הקטנות אקסטרניות, הם יכלו להשלים את החסר בארוחת ערב, שלא לדבר על השבתות, שבחלק גדול מהן הבחורים שהו בבית.
"ההסתגלות לאוכל בישיבה תלויה בטיפוס ובאופי של הבחור, ובסוג הבית שלו. בחור גמיש יסתדר עם כל תפריט, בעוד למפונקים קשה יותר. מי שלא מרוצה מהאוכל בישיבה ימצא חסרונות בכל דבר. לעומתו, הבחור החלק והמתמודד, ידע להתמודד עם האוכל שלא ערב לחיכו באותה מידה שהוא יתמודד עם העובדה שטרם מצא חברותא, או עם הקשיים הנוספים שהם חלק מחבלי הקליטה. היסוד אחד: עד היום היית בבית, ומהיום אתה סולל לעצמך דרך חדשה.
"לגבי דמי כיס, אני לא חושב שזה בריא להתפתחות של הבחור. הוא צריך להתרגל למצב, להבין מה עיקר ומה טפל, ולא לעשות עסק מאוכל פחות טעים.
"אפשר לחלק את הבחורים שמשתמשים בדמי כיס לרכישת מזון לשני סוגים: יש כאלו שבאופן קבוע נוהגים לאכול בחוץ, ארוחה אחת ביום לפחות. זה הרגל גרוע, שמי שיתחיל בו עלול להמשיך בו בשנים הבאות. לעומתם, אם בחור מפנק את עצמו מדי פעם במאפה או בממתק בעיקר לכבוד שבת, זה משהו שאפשר להשלים איתו.
"אני חושב שדי בסכום של חמישים שקלים בשבוע לבחור, בתנאי כמובן שהוא לא מעשן. אסור לתת אשראי פתוח, העיקר שיהיה מרוצה. זה מקלקל את הנפש, וכך מאבדים ערך לכסף ומאבדים את תחושת האחריות. בחור חייב לדעת לכלכל את צעדיו. אם יוציא יותר מדי בתחום מסוים, יחסר לו בתחום אחר. זה השיעור הטוב ביותר לכלכלה נכונה בהמשך החיים".
סביב השעון
הגענו לסוף היום, למנוחת הלילה. דא עקא, שגם בחורים עייפים מאוד מתקשים להירדם ברעש השורר בפנימייה בשעות שאמורות להיות מוקדשות לשינה.
מה העצה?
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "סיפר לי משגיח בישיבה קטנה, שבאחת מ'שבתות בוגרים' הוא ערך סקר בקרב הבחורים שעלו לישיבה גדולה מה היה קשה להם בתחילת דרכם. מתוך התשובות, שני הדברים שהבחורים ציינו בעיקר היו הסדרים הארוכים ושעות השינה המאוחרות.
"בנושא הסדרים הארוכים מדובר בקושי שחולף עם הזמן, אבל שעות השינה המאוחרות הן בעייתיות. לעיתים הסיבה לכך נעוצה במדריך הלילה הנוקשה מדי שהיה בישיבה הקטנה, ברצון להיות עצמאי, אבל בעיקר בהווי החברתי של חיי הפנימיה בלילה, שקוסם במיוחד בתחילת שעור א'. יש חברים חדשים, ורוצים ליצור קשרים. גולשים לשיחות לתוך הלילה, וכך בחור מרגיש שאם הוא ילך לישון הוא יפסיד את ה'מצב' והאווירה ולא ייכנס מספיק לחברה.
"אבל בחורים לא יודעים, שהמעמד החברתי לא נקבע באלול אלא רק בתקופת חנוכה. כך זה בכל הישיבות: בתחילה הדברנים והדומיננטיים בחברה זוכים בתהילה, אבל במשך הזמן, כשבחורים מתחילים להכיר לעומק את החברים בשיעור, הם נותנים את הכבוד לבחורים העדינים והשקדנים ששקועים בלימוד. לכן, מיותר להילחם על מעמד חברתי, ובמקום זה עדיף להתחיל את הזמן ברגל ימין.
"חשוב לציין כי מלבד הסבל לבחורים שנותרים ערים, הפטפוטים והווי הפנימייה מפריעים גם ובעיקר לאלו שכן רוצים לישון בזמן. התוצאה: קימה מאוחרת, עייפות בסדרים ובעיקר שיבוש לוח הזמנים שקשה יהיה להחזירו לנורמה.
"במקרים כאלו, עדיף לא לצעוק או להעיר לאלו שמפריעים, אלא למחרת בבוקר לגשת אליהם ולספר כיצד הם התקשו לקום, ומדוע הם לא יכולים לתפקד בשל העייפות מהשינה הלקויה בלילה. כשמעמידים לאדם מראה מול הפנים, זה עובד. אנשים לא אוהבים לראות שמישהו סובל בגללם".
הגאון רבי אליהו אהרן: "לדעתי זו מכה שאין עליה שליטה. הסדרים בישיבות מסתיימים מאוחר, ועד שבחור מתארגן ומדבר עם ההורים השעה כבר אחת אחר חצות.
"אם נוסיף על כך את אלו שגם אחרי הזמן הזה לא ישנים ומפריעים לחבריהם, נקבל הסבר ברור מדוע קשה כל כך לבחורים לקום בבוקר.
"אני לא מצאתי פתרון לבעיה, מלבד לדאוג לאלו שכן רוצים לישון, באמצעות צירופם לחדר אחד, עדיף במקום צדדי יותר בפנימייה, כדי שהרעש לא יגיע אליהם. מי שרוצה לשהות בחדר הזה צריך להתחייב לא להגיע אליו מאוחר מדי בלילה.
"בתחום הזה, לצערי, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית, אבל אני סבור שעלינו להכיר את מציאות החיים הזו, ולעשות הכל כדי להעמיד את הבחורים הצעירים וכמובן גם את המבוגרים יותר בקרן אורה, ולהביאם להצלחה בתורה ויראת שמיים. כאשר זה הכיוון, רוב הדברים הבעייתיים הולכים ומתמעטים".
הרב פנחס ברייער: "לפעמים בחורים שעולים לשיעור א' מרגישים שיכורים מהאפשרות ללכת לישון בשעה שהם רוצים, בלי שאבא או אמא יפקחו עליהם, או המדריך בישיבה הקטנה יכבה את האור בשעה קבועה. הם הולכים לישון בשעות מאוחרות, וכאשר הם מגלים שהם מתקשים לקום בבוקר, הבחורים הרציניים מחשבים מסלול מחדש ומעצמם פונים לישון מוקדם יותר. גם בחורים רציניים פחות יתחילו להקפיד על שינה בזמן כאשר המשגיח יעיר להם על איחורים בסדר א', ולשמחתי ברוב הישיבות יש צוות אחראי שבודק מי לא נמצא בבוקר, ומטפל בנושא – מוצא לבחור חדר שקט יותר וכדומה.
"אין ספק שהיום העולם הולך לישון הרבה יותר מאוחר מבעבר, ויש לכך תוצאות לא חיוביות, כאשר הבולטת בהן היא המלחמה על תפילת שחרית ישיבתית.
"ברור שאנחנו כהורים צריכים לעודד את הבחורים שיהיו בתפילות בישיבה. יש לזה משמעות רוחנית עמוקה. בחור שמתפלל בישיבה ולא בבית כנסת סמוך, מרוויח לא רק שמירת זמנים מלאה אלא נופך רוחני נוסף. אני זוכר שהייתי פעם בשבע ברכות, ומישהו אמר על החתן שמעולם הוא לא הפסיד תפילת שחרית בישיבה. חשבתי לעצמי שלא רבים מהנוכחים יודעים מהי המשמעות של המשפט הזה, עד כמה מדובר באחריות אישית ומשמעת עצמית".
דרך משותפת
צלחנו את הצעדים הראשונים. נראה שהכיוון נעשה ברור יותר, אבל הדרך ממשיכה והשאיפות לא קטנות.
אחרי התקופה הראשונה, איך אמור להיראות הקשר בין ההורים לבחור?
הגאון רבי אליהו אהרן: "ראשית צריך להקדים ולדעת שאבא ואמא צריכים להישאר הורים ולתת את המושכות לצוות. אמא איננה משגיח וגם לא ראש ישיבה. ברגע שהם מחליפים תפקיד יוצאים קירחים מכל הכיוונים.
"כשהבן מתקשר ההורים צריכים לשאול אותו איך הוא מרגיש, מה הוא אכל, ולא איך הוא לומד. כל שכן שלא צריך לתת לו מוסר. ברגע שהבחור מפויס ומרגיש שמקשיבים לו, הוא יתגבר.
"אבל עם זאת, לעיתים יש דברים שאבא ואמא מרגישים שהם לא תקינים ולא מדובר בקשיי התאקלמות רגילים. מדובר בבחור שיורד במשקל, לא מתקלח, לא יוצר קשר או מתנהג ומדבר פתאום בצורה מוזרה. זו תגובה קיצונית ללחץ, נדירה מאוד, אבל מחייבת טיפול. בדרך כלל הצוות בישיבה קולט דברים כאלו ומיידע את ההורים, אבל אם זה לא קורה, ההורים צריכים להיות ערניים.
"בדרך כלל המשבר הגדול קורה בשבועיים הראשונים, ואז ברוב הישיבות משחררים את הבחורים לשבת חופשית בבית. אחרי השבוע השלישי יש הקלה, ברביעי מתכוננים ליום הדין, ואחר כך חולפים הימים הנוראים ביעף ובין הזמנים מגיע. בחשוון כולם חוזרים רגועים ושמחים ומתחילים שוב, ברגל ימין. אם גם בחשוון וגם בכסלו הבחור טוען שוב ושוב שהישיבה לא מתאימה לו, אולי יש צורך לחשב מסלול מחדש".
הגאון רבי ישראל מאיר ויסנשטרן: "צריך לתת לבחור את האפשרות לבחור את זמני ההתקשרות הנכונים. בדרך כלל הבחורים הצעירים מתקשרים יותר, לעיתים אפילו פעמיים ביום. גם אם הבחור מתקשר באמצע הסדר צריכים להיות זמינים וקשובים, ולעולם לא להעיר לו שכעת זה הזמן ללמוד.
"הורים אינם המשגיח, והם צריכים לסמוך על צוות הישיבה שיעיר לבנם אם הוא יסטה מהכללים. הישיבה תדע להתמודד עם בעיה רוחנית, בעוד ההורים צריכים להכיל את הבחור בכל זמן. גם אם בחור מרגיש פתאום צורך להגיע הביתה, מגעגועים או מצורך להתאוורר, צריך לקבל את פניו באהבה גדולה ולתת לו יחס טוב ומכבד, מה שיעניק לו את הכוח לחזור לישיבה.
"מנגד, אם הבן לא מרגיש צורך להתקשר אין צורך לנדנד לו. יש טיפוסים שקשורים פחות, שנהנים בישיבה ולא חשים צורך לשתף בכל חוויה. לפעמים דווקא הסחף החברתי בימים הראשונים לא מאפשר לבחור פניות להתקשר הביתה יותר מדי, ובדרך כלל בהמשך הדברים מתאזנים".
הרב פנחס ברייער: "החשוב ביותר זה לשמור על קשר פתוח וזורם עם הבחור. קשר לא נמדד במספר השיחות בשבוע, אלא בטיב השיחה. שבחור ידע שהוא יכול לספר להוריו על הכל".
איך מגיעים לקשר כזה?
"סור מרע: לא להיות 'נודניקים' ולא להתקשר בלי סוף. את השיחות צריכים לנהל בצורה נעימה, לא כמשרד חקירות. לא לבקר ולא לתת מוסר בצורה תוקפנית, מה שיגרום לבן להחליט לא לשתף את הוריו בדברים לא נעימים.
"עשה טוב: להתעניין בו, בחייו ובסדר היום שלו בנעימות. אם הבחור סגור מדי, אפשר וצריך לספר לו דברים על עצמנו, לשתף אותו במה שהתרחש בבית ובמה שהתחדש אצלנו. זה יגרום לו להרגיש חלק מהבית גם כשהוא בישיבה, ונוסף על כך יגביר את הסיכוי שגם הוא יפתח את ליבו".
מרחוק אבל מקרוב
"כל מעבר של ילד לישיבה גדולה הוא מאורע מרגש, לא משנה מה מספרו של הילד במשפחה", אומר הרב משה אריה כהן, יועץ חינוכי ומייסד שיטת 'מתבגרים לחיים'. "לפעמים דווקא להכניס את הילד השני, השלישי או העשירי זה מורכב יותר, בשל החוויות שהיו לילדים הקודמים.
"למעשה, כל מעבר של ילד ממסגרת למסגרת הוא חוויה מרגשת, כל שכן כאשר מדובר בבחורים שמתנתקים מהבית לראשונה, לטובת מגורים בפנימייה. אני תמיד אומר לאנשי חינוך, שהדבר החשוב ביותר להורים הוא לדעת שהילד שלהם נמצא במקום בטוח, שטוב לו שם, ושיש מישהו שיכול לעזור לו בכל קושי או בעיה. כשהורים יודעים שהבן שלהם מתמודד עם משהו – אם זה קושי לימודי, חברתי, רגשי או קושי אחר, הדבר מערער את שיווי משקלם.
"הדבר הראשון שההורים צריכים לעשות, עוד בטרם הבחור נכנס לישיבה, הוא שיחה לבבית לצורך איתור מוקשים ותיאום ציפיות: מה מרתיע אותך במעבר למסגרת החדשה, אם יש משהו כזה? איך אתה מתכנן לעצמך את סדר היום? את החברותות? באיזו חברה אתה רוצה להשתלב ואיך אתה רוצה למצוא את עצמך בעוד שנה או מספר שנים? הורים שיש להם שיח פתוח עם בנם, לא יתקשו לנהל שיחה זורמת ופתוחה על הנושאים הללו, שבמהלכה יציגו לילד את החוזקות שלו, ואת הבעיות שהוא עשוי להיתקל בהן במהלך חיי הישיבה".
הרב כהן מציין, כי במקרה של בחורים שהולכים לישיבות שלא חפצו בהן מלכתחילה, אם מכיוון שלא קיבלו אותם בישיבה אחרת, או מכיוון שההורים רצו משהו שונה ממה שהבחור רצה לעצמו, מומלץ מאוד לשבת עם הבחור ולשמוע אותו, לתת לו כתף ועידוד ("נכון שהלכת לישיבה הזו בלית ברירה, אבל בחור מיוחד שכמוך יצליח בכל מקום") ולאפשר לו לפרוק את התסכול שהצטבר.
"מניסיון, כאשר בחור מגיע למקום שהוא לא רצה להגיע אליו מראש, הוא עלול לייצר ריאקציה ואז מתעוררים קשיים. לפעמים ההורים לא מצליחים ליישר את ההדורים שבליבו של הבחור, ובמקרים כאלו יש צורך לפנות לעזרה מקצועית".
בכל מקרה, גם אם הבחור הולך לישיבה בשמחה ובטוב לבב, וגם אם הבחור מרגיש שהוא הולך לאותה ישיבה כברירת מחדל, לא נכון להציב לו מטרות שאנחנו בחרנו ולהתנות את האהבה שלנו אליו בקיומן.
"משפט כמו 'אם תעשה שטייגן כמו שצריך יהיה לי נחת ממך' משקף אהבה על תנאי, והבן עלול להרגיש שאם אני לא מביא את הנחת המיוחלת, הכל אבוד. אפשר וצריך לנהל שיחה פתוחה בנושא כדי ללבן מה חשוב לבחור, מה השאיפות שלו ואיך נוכל לעזור לו למלא אותן. המטרה היא שהבן ירגיש שהוריו אוהבים אותו וחפצים בטובתו, והם כתובת לכל שאלה ודילמה".
במקביל להכנה הרוחנית-רגשית, יש צורך גם להכין את הבחור לחיי פנימייה במישור המעשי: ללמד אותו להציע את מיטתו כראוי, להשתמש במכונת כביסה בצורה נכונה, לגהץ ואפילו לתפור כפתור או מכפלת. "המעבר לחיי פנימייה הוא קשה ומאתגר", מטעים הרב כהן. "כשבחור יודע לפחות לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו, הוא לא ילך לאיבוד בסבך הקשיים.
"בד בבד עם ההכנות לחיים העצמאיים, ההורים צריכים לדבר עם הבחור בצורה רגשית. לספר לו כמה אנחנו כבר מצפים שתגיע הביתה לשבתות חופשה, כמה נתפלל עליך שתצליח, וכיצד ננצל את הגעתנו לאזור הישיבה שלך כדי לקפוץ לומר שלום. כך הבחור לומד לדבר בשפה רגשית ויודע שאפשר וצריך לתת מקום לתחושות הלב. כשהוא יודע שלרגש יש מקום, יהיה לו קל יותר להתמודד עם געגועים שיציפו אותו, עם כאב ואכזבה, ואפילו לשתף את ההורים בדברים משמחים שקרו לו".
בשעה טובה, הבחור שלנו נוסע לישיבה מצויד במזוודה מלאה כל טוב. ההורים מוחים דמעות התרגשות, מנופפים לו לשלום, וכבר מצפים לשיחת הטלפון הראשונה המבשרת על הגעתו לישיבה.
"הדבר החשוב ביותר זה לשמור איתו על קשר קבוע ורציף, בד בבד עם הצורך לאפשר לו עצמאות. המטרה של חיי הישיבה היא לבנות לבחור את היכולת להתמודד לבדו עם המטלות שעומדות על הפרק: הלימוד וחיי הפנימייה. ההורים צריכים להוכיח לבחור שהם סומכים עליו. אם מתקשרים אליו כל הזמן או באים לבקר אותו בישיבה לעיתים תכופות מדי, הוא ירגיש תינוק, וגם מעמדו החברתי עלול להיפגע.
"עם זאת, חובה לשמור על קשר קבוע, לפחות פעם ביומיים שיחה קצרה של מספר דקות, ואחת לשבוע שיחה מעמיקה יותר. אפשר לקבוע שאחת לשבועיים אבא או אמא או שניהם יחד מגיעים לביקור, נפגשים במקום סמוך לישיבה, ואבא יכול ללמוד עם בנו בבית כנסת, בעוד אמא יכולה להביא לו עוגות או מאכלים מהבית. כך מונעים מצב שבו שמים לב אחרי תקופה שבחור הישיבה פשוט התנתק, וגרוע יותר: הדברים חורקים, אבל אנחנו לא ידענו כלום".
מה עושים במצב שבו הבחור לא משתף את ההורים, והם חושדים שמשהו לא תקין?
"גם אם ההורים לא חושדים במאומה, תמיד כדאי למצוא איש קשר בישיבה, שדרכו נוכל להתעדכן במצבו של הבן. בישיבות אין אספת הורים ולא מקובל להתקשר לר"מ או למשגיח כדי לקבל תמונת מצב, אבל כדאי מאוד, לפחות בשבועות הראשונים אחרי שהבן נכנס לישיבה גדולה, להתעדכן מאחד מאנשי הצוות במצבו. המטרה היא שאותו גורם מקשר יוכל לתת לבחור כתף ולסייע לו בהתמודדות, בלי שהוא יפנה אליו אפילו.
"אני זוכר הורים שפנו אלי לאחר שבנם הבחור נכנס לישיבה גדולה, והם הרגישו שעובר עליו משבר כלשהו. סייעתי להם להשיג את האחראי על הפנימייה באותה ישיבה, ותוך כמה ימים קיבלנו ידיעה שהבחור שוכב במיטה שעות רבות. בשלב הבא ביקשו ההורים מאותו איש קשר לנסות להתחבר לבחור, לשלב אותו בחברה ואפילו לדאוג לו לחברותות. הבחור לא ידע כמובן שההורים הם שעומדים מאחור ודואגים לכל הטוב הזה, ותוך מספר חודשים הוא השתלב בישיבה, והמשבר חלף כלא היה".
השבועות הראשונים חולפים ביעף, והנה בחור הישיבה מגיע הביתה, לשבת ראשונה. "את ההזדמנות הזו ההורים יכולים לנצל להעמקת הקשר עם הבחור", מציין הרב כהן. "חשוב לעשות הכל כדי שיהיה לו כיף ונחמד, שירגיש בבית. לספר לו כמה התגעגעו אליו, וכיצד חשבו עליו כל השבוע והכינו במיוחד עבורו מאכלים שהוא אוהב. כדאי לדאוג שבשבת הראשונה, וביתר שבתות החופשה, לא יהיה מישהו או משהו שאנחנו יודעים שיציק לבן. וכמובן, את חילוקי הדעות להשאיר לזמן אחר, ולרגע לא לשדר לו שאנחנו מחכים שכבר יחזור לישיבה".
