ארבע מאות ושמונים ושניים הימים בשבי הפכו את אגם ברגר בת ה־19 ואת משפחתה לסמל של עוצמה יהודית מלאה באמונה ובחיבור אין סופי לבורא העולם | בעת שהיא שמרה בגבורה על השבת והמצוות בתוך מנהרות חמאס, הפכו הוריה את הגעגועים למסע רוחני של חיזוק עם ישראל | השבוע, כשהשתחררה ביום חמישי במקום בשבת, ראו בכך כולם אות משמיים: הנערה שסירבה להדליק אש בשבי, זכתה לשוב הביתה בלי לחלל שבת | מנחם פינס, שליווה את המשפחה לאורך החודשים הקשים, חוזר לשיחות ולמונולוגים עם המשפחה שהוכיחה מהי אמונה
ויאמינו בהשם | משפחת ברגר מציגה: מחטופה צעירה בשבי למגדלור של אמונה לכל עם ישראל. סיכום המסע הרוחני המופלא
יום חמישי האחרון
מסוק חיל האוויר עושה את דרכו מרֵעים לעבר בית הרפואה בפתח תקווה. בתוכו יושבים שלומי ומירב ברגר עם בתם אגם וליבם מרחף מאושר. תחושה של תחיית המתים ממש. משאלת הלב הגדולה שלהם, שלמענה נשאו תפילות אין ספור משני צידי הגבול העזתי, התגשמה בחסדי שמיים והייתה למציאות מרגשת עד דמעות. האושר האין סופי הזה אינו ניתן לביטוי במילים.
בגלל רעשי המסוק אי אפשר לדבר. במקום זאת מראים ההורים לבתם אגם תמונה מבית הכנסת 'שלה' – בית כנסת שעד לרגע זה לא ידעה בכלל על קיומו. על הקיר תלוי שלט חדש: "בדרך אמונה בחרתי, בדרך אמונה שבתי".
מופת השבת. טיוטת הנאום המרגש של הגב' ברגר
הבת רואה את השלט ועיניה מתמלאות ברק. "דרך אמונה בחרתי" – שלוש המילים שהיו כל עולמה במשך 482 הימים האחרונים. היא לוקחת את הלוח המחיק שמושיטים לה וכותבת: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי. תודה לכל עם ישראל וחיילי צה"ל הגיבורים, אין כמוכם בעולם!" היא מרימה את הלוח אל מול המצלמה המתעדת. בהמשך יהפוך השלט הזה לאייקון לאומי של אמונה.
רק דקות ספורות קודם לכן אמרה לה אימה, גב' מירב ברגר: "אנחנו פה ולא נעזוב אותך לעולם". זוהי השיחה הראשונה ביניהן מאז אותה שיחה גורלית, השיחה שממנה החל כל המסע.
הרגע שלפני השבי
ערב שמחת תורה תשפ"ד.
ביממה שלפני החג הנערה אגם ברגר, בת 19, משוחחת עם אימה על שיבוצה החדש. בניגוד להודעה הקודמת, כעת מודיעים לה שהיא מיועדת לשהות במוצב נחל עוז. השינוי הפתאומי מטלטל אותה. "אני לא מבינה למה זה קרה", היא שואלת את אימה בכאב, "יכול להיות שזה לטובה?"
מאוחר יותר, כשמבקשים מאימה להקליט ברכת דרך קצרה לבתה, היא מתיישבת וחושבת. המילים שהיא בוחרת הן אלו שהיא מרגישה שהקדוש ברוך הוא מבקש שתאמר לבתה.
באותם ימים היה ביתם בית ישראלי רגיל, ללא שמירת תורה ומצוות. אומנם היו עורכים קידוש מדי פעם, ידעו שיש בורא לעולם, אך האמונה הזו הייתה פשוטה, ללא עומק תורני.
"ידעתי שהשם ברא אותנו, שאנחנו יהודים", סיפרה האם גב' מירב ברגר לכותב השורות, "אבל לא הכרנו באמת את משמעותה של עבודת הבורא. לא ידענו שחשוב שנאמר ברכות השחר או שנתפלל בבית הכנסת".
חודשים ספורים קודם לכן, כשנפטרה אימה של גב' ברגר, נוצר חלל במשפחה המלוכדת. משהו חיוני נעלם. האובדן הזה טלטל את עולמה של האם. "מה זה בעצם בן אדם?" היא התחילה לשאול את עצמה. "איך ייתכן שרגע אחד אדם כאן, וברגע הבא נשמתו נעלמת? מהי בכלל הנשמה הזו? לאן היא הולכת?"
השאלות האלה ממשיכות להטריד את מנוחתה. בדרכו של אברהם אבינו שיצא לחפש את בעל הבירה, גם גב' מירב ברגר מתחילה במסע רוחני משלה בעקבות בורא העולם. ההחלטה הראשונה שלה היא להתחיל בשמירת שבת עד סוף השנה. בני המשפחה מקבלים את בחירתה בהבנה, גם אם זה דורש מהם לשנות חלק מתוכניות השבת שלהם. מעבר לכך החיים ממשיכים במסלולם הרגיל.
היום הנורא ההוא
בבוקר שמחת תורה מתחילה להתברר להם המציאות הנוראה. הם שומעים את קולה של הבת, אגם, זועקת על היריות במוצב. מהר מאוד מתברר שמוצב נחל עוז, שאליו היא הגיעה יום קודם לכן, סופג את מספר האבדות הגבוה ביותר מכל המוצבים. חברותיה של בתם נרצחות והבת אגם נלקחת בשבי.
במוצאי אותו יום נורא, כשהקשר עם בתם נותק, נזכרת האם בהודעה האחרונה שהשאירה לה; הודעה שהפכה בדיעבד למסר אחרון. באוזניים צוללות היא מקשיבה להודעה וכולם מצטמררים למשמע המילים: "אגמי, תדעי לך שבמקום שבו את נמצאת", אומרת לה אימה, "כנראה שהוא השליחות שלך".
באותו רגע מבינה המשפחה שגם לה יש שליחות. "הקדוש ברוך הוא דיבר אל כולנו", הסבירה גב' ברגר ל'משפחה'. "הוא דיבר בחרון אף ואנחנו חייבים להקשיב ולתקן. איננו יכולים להישאר אותם אנשים שהיינו".
המשפחה מקבלת על עצמה לשמור שבת כהלכתה. כבר בשבת הראשונה שאחרי שמחת תורה הם רוכשים פלטת שבת מהודרת, עורכים שולחן שבת ולומדים את ההלכות הבסיסיות. "אגם נחטפה כי היא יהודייה", אומרת האם, "ואנחנו צריכים להתחזק ביהדות שלנו, לחזק את הזהות היהודית שלנו".
הם אינם יודעים שבאותה שעה, במעמקי המנהרות, בתם מצטרפת אליהם ברוחה. או אולי בעצם הם כן יודעים. "היא אומנם רחוקה פיזית, אבל אני מרגישה אותה בנשמה", אומרת אימה. היא חשה שאגם מבקשת מהם להתחזק, להתפלל, שיהיה לה כוח למלא את שליחותה.
העוצמה שבשקט. שלומי ברגר בפתיחת ההיכל ב'רבי אייזיקס שול' בקראקוב, מתפלל לשחרורה של בתו וחברותיה
מאותה שבת ראשונה הבית כולו עובר למתכונת שבת מלאה. פלטה חדשה מונחת על הכיריים, השולחן נערך בקפידה והאווירה הקדושה מתחזקת משבוע לשבוע. כשאני שואל על ההתמודדות ללא התעדכנות בחדשות, הם מחייכים. מבחינתם, הניתוק מזרם החדשות השוטף דווקא מגן עליהם מטלטלות מיותרות, במיוחד במצב הרגיש של בתם בשבי. "לילד בן 13, שהתרגל לשבת שנראית אחרת, זה אכן אתגר. אבל הוא עומד בו בגבורה".
והם לא ידעו שגם היא, אגם שלהם, מצטרפת מרחוק לחיזוק הזה.
או שאולי בעצם כן.
מאחורי 'דרך אמונה'
כשהתאומות הנערות אגם ולי-ים ברגר הגיעו לגיל 19, חיפשה אימן במשך שבועות מתנה בעלת משמעות עבורן. יום אחד גילתה יומן מיוחד בשם 'ברחבי שמיים'. את היומן עיצבה גב' מיכל משעני מחולון, אישה שחייה התמלאו בתוכן רוחני בעקבות לימוד משותף בטלפון עם אישה חרדית. היא השתמשה בכישרונה העיצובי ליצירת מיזם יהדות בשם 'נקודה למחשבה', שבמסגרתו הדפיסה כ־250 יומנים עם מסרים תורניים מחזקים.
גב' ברגר לא חושבת פעמיים. היא קונה שני יומנים לבנותיה. עם היומנים היא מקבלת ערכת מדבקות עם משפטים יהודיים, כמו 'אשרי המאמין' ו'הכל משמיים'. מדבקה אחת מושכת במיוחד את תשומת ליבה של הבת אגם: דרך אמונה בחרתי.
למעשה, המדבקה הזו בכלל לא הייתה אמורה להתקיים. מתוך כבוד לקדושת כתבי הקודש החליטה היוצרת להימנע מציטוטי פסוקים, אבל המילים הללו מספר תהילים העסיקו אותה כל כך והיו נושא לשיחות רבות עם החברותא שלה, עד שלבסוף נכנעה והדפיסה אותן.
הנערה אגם רואה את המילים ומשהו בנשמתה מתעורר. היא מעתיקה אותן ומדביקה על הטלפון שלה: דרך אמונה בחרתי.
המילה 'אמונה' תמיד הייתה שגורה בפיה בהתרגשות, גם כשטרם הבינה את עומק משמעותה. "אני אוכל לתת אמונה", כך ענתה כשנשאלה על התאמתה לתפקיד מסוים. בגיל 16 יצרה עם חברותיה לוח חזון – קולאז' מקטעי עיתונים שביטא את שאיפותיהן לעתיד.
מתוך הכותרות יצרה את המשפטים 'להתלהב מדברים פשוטים' ו'נתינה לא מודדים', גזרה את המילה 'אמונה' מאחד העיתונים והדביקה במרכז ומתחתיה את המילים 'סיפור חיי'. כשנלקחה בשבי הביטו בני משפחתה בלוח הזה וחשו שהם רואים בו רמז מוקדם לשליחות מלאת אמונה, שליחות שתתבצע מעומק המנהרות בעזה.
האם מיהרה למצוא את היומן שקנתה לבתה אגם. בתה הספיקה לכתוב בו רק דף וחצי לפני שנחטפה, אך המילים בהם מרגשות עד דמעות: היא מודה לבורא עולם על הגיעה לגיל 19, על משפחתה ו'על הכל'. ובשורה האחרונה שכתבה היא מצהירה בביטחון: "אני בטוחה בהשם שילווה אותי בכל צעד".
כתגובה לדברים אלה תולה המשפחה שלט גדול ועליו המילים 'השם שומר עלייך'.
רסיסי מידע מהשבי
"זה פשוט מדהים", משתף השבוע אחד מבני המשפחה הקרובים בשיחה ל'משפחה'. "נראה כאילו השם הכין אותה ואותנו למצב הזה. במבט לאחור אנחנו רואים השגחה פרטית שהובילה את כולנו להיות מוכנים בדיוק כפי שצריך".
באחד מימי השבי שוחחו החטופות על פעילות משפחותיהן בארץ למען שחרורן. הן יודעות שהוריהן פועלים ללא לאות לשחרורן מידי החוטפים. לעיתים הן קולטות קטעי שידורים מהארץ. השבוע סיפרה ברגר שהיא וחברותיה לשבי נדהמו לשמוע פרסומות לתוכניות זולות בתקשורת הישראלית. הן שאלו את עצמן איך ייתכן שהעולם ממשיך כרגיל כשהן נתונות בשבי במצב כה נורא? את עומק הזוועה שחוו שם איש אינו יכול להבין באמת.
באחת השיחות שסיפרה עליה משוחררת לפני כשנה, היא תיארה את ברגר אומרת בביטחון שאימה לא תתראיין לעולם. משפחת ברגר תמיד העדיפה חיי שקט ומשפחתיות. אביה שלומי ידוע בדיבורו הרגוע והנעים, משתדל לשמור על יציבות למרות הסערה האיומה שפקדה אותם.
אך היא טעתה. כשהבינו שזו שליחות, הכל השתנה.
גב' מירב ברגר נעה בין ערים וקיבוצים, משתפת את סיפורה בכל כנס אפשרי. היא מבקרת באוהל 'איילת השחר' בכיכר החטופים, לומדת בחברותא עם הרבנית ריקי סיטון, משתתפת באין ספור שבתות וכנסים של 'קשר יהודי'. לוח השנה המשפחתי מתארגן סביב פעילויות ארגון 'כיסופים' של הרב דוד דרוק, שאיתו הם פוקדים קברי צדיקים מחברון ועד פולין והונגריה.
היו שכינו אותה 'משאבת רוחניות' – שתמיד נשארת אחרונה בצקון-לחשה.
תפילותיה של גב' ברגר מלוות אותה בכל מקום שאליו היא מגיעה. אפילו כשהגיעה לעיירה דינוב בפולין בשעת לילה מאוחרת, אחרי יום ארוך ומייגע של תפילות על קברי צדיקים, היא הייתה היחידה שנכנסה פנימה. "אולי הצדיק מדינוב יוכל לפעול עוד משהו בשמיים", אמרה בתקווה.
אמונה צרופה
"יש בורא לעולם", אומרת האמא גב' ברגר בלהט כשאנחנו נפגשים לאורך השנה וארבעת החודשים האחרונים. "יש לו תוכניות משלו והכל מסודר. הנוצָר לא יכול להבין את היוצֵר. אבל התמונה הגדולה היא שאיננו צריכים להבין הכל או לחפש תשובות לכל שאלה. בסופו של דבר הכל רצון השם. יש לנו תורה, יש לנו כל מה שיהודי צריך".
היא הפכה לאם יהודייה מסורה, למרות שלא היא ולא בתה גדלו על ברכי החינוך המסורתי של שרה שנירר, ולמרות שמעולם לא העמיקה בספרי מחשבה יהודית. האמונה פורצת מתוכה, מהמקום הטהור ביותר. הפנימי.
"בואו שעריו בתודה". השלטים ומזמור לתודה שכתבו חברותיה לשבי לרגל שחרורה
"מה לכתוב בעיתון?" שאלנו. "זו השליחות שאני בטוחה שאגם רוצה שנעשה, גם מתוך החושך שבו היא נמצאת", היא עונה בנחרצות. "תהיו חסידים, תקיימו מצוות, תראו את הזולת, חשבו על צורכי האחר. והעיקר – בקשו, התפללו לבורא עולם שירחם על עם ישראל, על אגם בת מירב ועל כל החטופים שישובו במהרה הביתה."
בזכותם, המילים "דרך אמונה בחרתי" הפכו להמנון של משפחות החטופים, מושרות במנגינת 'עוז והדר לבושה'. וכשהבת אגם השתחררה, היא התעטפה בדגל גדול שעליו נכתבו המילים הללו: דרך אמונה.
היא מגיעה גם לקיבוצים המרוחקים ביותר מחיים של אידישקייט. היא מבקשת במיוחד להגיע למקומות המנותקים מיהדות. "לו אגם יכלה לדבר איתכם עכשיו", היא אומרת להם בכנות, "היא הייתה מבקשת מכם להיטיב עם האחר ולקיים את רצון הבורא".
במקום אחר היא זועקת מעומק ליבה: "מה תכליתכם בעולם? יש בורא – תהיו ראויים למי שברא את העולם". וזה לא 'אורות'. אין 'אורות' בתקופה כה כואבת. זו גם לא התעסקות בסגולות מתוך ייאוש. גם לא היאחזות בתקווה. זוהי אמונה פשוטה ושלמה שרק הבורא מחליט, וכל השאר הוא השתדלות. בלי שהתכוונה לכך היא מצליחה להדביק גם משפחות אחרות באמונה הזו.
המסע של שלומי
שלומי, האב, מוצא את דרכו הייחודית לחיי האמונה ופותח בדרך מדהימה משלו. כמה חודשים אחרי החטיפה הוא מבקר בביתו של מרן הגאון הגדול רבי דוב לנדו, ויחד הם קוראים קריאת שמע בכוונה עמוקה. כשעמד בבית הכנסת העתיק 'ר' אייזיק'ס שוהל' בקרקוב, עטוף בטלית ותפילין ומתפלל מול ארון הקודש, היה ברור שמשהו השתנה.
בית משפחת ברגר השתנה לבלי הכר. זה כבר לא אותו בית. זהו בית שהאמונה נוכחת ודומיננטית בו בכל פינה. הם הכניסו ספר תורה לחדרה של אגם. בכל קריאת התורה מוציאים אותו לבית הכנסת המאולתר בלובי הבניין, שהפך למוקד תפילה לכל תושבי האזור בשבתות. מדי פעם יורדת האם או אחת האחיות לומר תהילים בבית הכנסת הקטן שלהם.
"האם אגם תתחבר לשינוי הזה?" שאלתי אז.
"אנחנו בטוחים שזה בדיוק מה שהיא עושה שם", הם ענו בביטחון.
"אבל איך אתם יודעים?" הקשתי.
"אמא מרגישה את הבת", הם אמרו בפשטות מוחלטת.
שיחת טלפון מפתיעה
זה קרה באחד מימי עסקת השבויים הראשונה, לפני יותר משנה. כולם מדברים על נערות צעירות העוברות מידי המחבלים למתווכים. עדיין לא ברור היכן הן נמצאות, שכן המידע היחיד מגיע מעזה.
באחד הימים האלה מתקבלת בבית משפחת ברגר שיחת טלפון מטלטלת.
על הקו הייתה אגם, לא אגם הבת שלהם אלא נערה בשם אגם גולדשטיין, חטופה בת 17 שזה עתה השתחררה. בידה הייתה כוס חד פעמית. המחבלים אסרו על החטופות לכתוב או לקחת דבר, אבל כוס חד פעמית נראתה חסרת חשיבות. על הכוס היה מספר שנוקב בעזרת נקודות זעירות – רעיון של הנערה אגם ברגר, שהשתמשה בסיכה מבגדי השובים. והכוס הזו מילאה את ייעודה. הנערה המשוחררת, עוד לפני שהגיעה למסוק החופש, כבר ביקשה מאנשי הצלב האדום טלפון נייד וחייגה ראשונה למספר שחברתה אגם חרטה על הכוס המשומשת, המספר של משפחת ברגר.
מסיבות מובנות באותה עת לא סופר כיצד ידעה את המספר כל כך טוב.
"עכשיו השתחררתי, עדיין בדרך למסוק", אמרה גולדשטיין בקול נרגש, "הייתי חייבת להתקשר ולהגיד מזל טוב. היא ביקשה שאמסור מזל טוב".
קולות בכי מתפוצצים אל השיחה.
כן, זה יום ההולדת של שלומי, אביה. בתו בשבי ומכאוב, סובלת בידי מחבלים חסרי רחמים, ובזמן שחברותיה משתחררות היא נותרת מאחור. אחרי שעזרה לכל אחת מהן להיראות טוב אחרי ימי הגיהינום, קלעה להן צמות ונתנה תחושה טובה – וליבה בוער מבפנים – מחשבותיה היו נתונות לאביה ולהרגשתו.
"אין לי ספק שהיא רצתה למסור מזל טוב מתוך כיבוד הורים אמיתי", אומרת אימה. "הנתינה שלה וראיית הזולת הן תכונות נדירות".
קדושה בתוך הסבל
זהו אור עצום. נערה יהודייה שדווקא בשבי, במקום האכזרי והמטורף ביותר בעולם, מקבלת על עצמה לברך ולשמור שבת בכל מחיר. היא מתעקשת על מה שיהודים מסרו עליו את נפשם לאורך הדורות, ובה בעת דואגת להרגיע את חברותיה לשבי.
הן נאלצות לשרת כשפחות בבתי המחבלים: מבשלות ומנקות, והן עצמן סובלות מרעב מתמיד. מהאוכל שהן עצמן מבשלות למחבלים אסור להן להכניס לפה. מלבד פירורי מזון, אסור להן לטעום דבר. הרעב הוא כאוב ומתמשך.
בשיחה נודע להורים שהחטופות מצליחות לעקוב אחר זמני השבת בעזרת שעון מסוים. ואז שואלת גב' ברגר שאלה שנשמעת פתאומית, אך הגיונית להפליא:
"היא מתפללת, נכון?" היא פונה לנערה אגם גולדשטיין המשוחררת.
"היא מתפללת הרבה מאוד", משיבה גולדשטיין. "היא מברכת על האוכל, וגם… היא מסרבת להדליק אש בשבת".
הדמעות פורצות מעיני כולם. איזו עוצמת נשמה של דורות קודמים! בת ישראל בשבי, רעבה ללחם, ובכל זאת מברכת בכוונה על המעט שיש, דבר שמעולם לא עשתה קודם. למרות שהמחבלים כופים עליהן מעשים נוראיים, היא מוצאת את הכוח לעמוד אל מול המחבלים החמושים ולומר "לא!" להדלקת אש בשבת. היא נחושה לשמור על קדושתה של שבת קודש, אינה מודעת לכך שהוריה עוברים עכשיו ממש תהליך רוחני דומה להפליא.
זוהי אצילות נפש השייכת לדורות אחרים.
בדמעות זולגות, כששאלתי את ההורים מהיכן שואבת בתם את הכוחות הללו, הראתה לי אימה את היומן. אלו הכוחות של בתה בשבי, וברור להם שכך היא רוצה שינהגו בחוץ למענה. באחד המקרים הקודמים, כשהשתחררו חברותיה, אמרה אחת מהן לאם: "מדהים לראות איך עברתם בדיוק את אותו תהליך במקביל".
מהשיחה הזו שואבים כוח להמשיך גם כשהעולם ממשיך להשתנות. פרויקט נוסד: אגם למען אגם. הפרויקט פועל בשקט אך משנה בתים רבים, שהופכים ליהודיים וטהורים יותר.
ביקור ראשון בישיבה
יום אחד, אחרי שהתעכבה זמן רב בקבר רחל, בכתה כאֵם לאֵם והתחננה לשיבת החטופים, ניצלה כל רגע נוסף של תפילה, הציע הרב דרוק לקבוצה ביקור מרומם בבית המדרש של ישיבת חברון בגבעת מרדכי.
רגע של דבקות באחד ממסעות התפילה. מימין לשמאל: אלי שתיוי (אביו של החטוף עידן), שלומי ברגר, הרב דרוק, רועי ברוך (אח של החטוף אוריאל) ושליח חב"ד הרב אליעזר גוראריה
משפחת ברגר מעולם לא ביקרה בישיבה קודם לכן. היה מרגש לראות לב יהודי מגיב למראה בהתפעמות. "תקשיבו", אמרה גב' ברגר בהתרגשות מעזרת הנשים, "אנחנו שומעים עכשיו את קול התורה. תשמעו את הלימוד. זה הקול של התורה". למטה אמרה ברגש עצום 'מזמור לתודה'. "זכינו", הסבירה, "לראות את הבחורים לומדים, זכינו לראות את היהדות במו עינינו."
בעיניה אלו כוחות אדירים שמסייעים ללוחמים בזירת הקרב. "אי אפשר להיכנס למנהרה בעזה", הסבירה, "אבל אפשר להכניס לשם כוח של תפילה". ואכן, למנהרות רבות לא נכנסו בזכות התעקשותן של החטופות אגם וחברתה. המחבלים נכנעו שוב ושוב, ויתרו פעמים רבות על הרעיון להכניס אותן למנהרות.
יום אחד הגיעה הזמנה מפתיעה: "אם אתה בירושלים באזור הכותל, אתה מוזמן לבר המצווה של עילאי".
איך? גם באמונה חזקה, יש דברים שנראים בלתי אפשריים, כמו ארגון חגיגת בר מצווה. זה היה באדר אשתקד, יום חמישי בערב.
ימים ספורים קודם, כשעמדתי ליד בני המשפחה המתפללים בדמעות ליד ציון האר"י הקדוש בבית החיים העתיק בצפת, התקשיתי להבין כיצד אפשר לקיים שמחת בר מצווה, בדגש על המילה 'שמחה'.
אך לגב' מירב ברגר לא היה ספק כלל. "עילאי יחגוג בר מצווה במלוא תפארתה וקדושתה כהלכה", היא אמרה בנחישות. "הוא נולד בשנה מעוברת והתאריך מתאים בדיוק. זו מצווה, ומצוות לא דוחים. קשה? כן. להתנתק מהכל ולהתחיל בהכנות הטכניות – בהתחלה דחיתי ודחיתי, עד שהבנתי שחייבים להתחיל".
דמעות בדרך לקרעסטיר
יום חמישי בערב, ערב העלייה לתורה. גב' ברגר יושבת בסלון ביתם ומכינה רשימות אחרונות לקראת בר המצווה. עילאי כבר מוכן היטב לקריאת הפרשה. לרגע זה נראה כמו בית יהודי רגיל שבו ילד מגיע למצוות, אך תמונתה הגדולה של הבת אגם בסלון מזכירה את המציאות האחרת.
היא מביטה בתמונת בתה האהובה, ליבה בוער, ולפתע היא פונה אליה: "אגם, את לא כאן ועילאי חוגג בר מצווה. ככה בורא העולם רצה, אז כנראה שככה צריך". נשמתה בוכה מגעגועים ולראשונה מאז נפילת בתה בשבי, היא כביכול משחררת את שתיהן לשבעים ושתיים שעות.
פתאום הבית מואר באור יקרות של ילד טהור הנכנס לעול מצוות. הם חוגגים בשמחה אמיתית, מתפללים עטורי תפילין מול שריד בית המקדש. עילאי עולה לתורה בשבת קודש, והשעות הקדושות נמשכות, עד לרגע שבו הכל מסתיים ובבת אחת הם נשאבים בחזרה למציאות. הם עומדים בזה בגבורה, אך הרגע קשה מנשוא.
ככל שחולפים החודשים, בעוד התקווה בקרב העם לעיתים דועכת, האמונה הברגרית רק מתעצמת.
"יש כל כך הרבה טוב והתעוררות בעם", היא אומרת בכאב ומדגישה את כוח האחדות בעם, כוח שגם המחבלים, כך סיפרו לבתה וחברותיה, רואים כאיום המשמעותי ביותר על אויבי ישראל. "אבל עדיין, אגם שלנו שם. שרק ישובו כבר."
רגע לפני ראש השנה, בנמל התעופה בן גוריון, בדרכה לקרעסטיר להעתיר בתפילה אצל רבי ישעי'לה בן רבי משה, היא עוצרת ליד השלט הקבוע במסדרון היוצאים הנושא את תמונת בתה, לצד תמונותיהם של שאר החטופים. היא ניגשת אליו וכותבת בפשטות: "בואי לאמא."
אתגר שבת קודש
הרשימות של המשוחררים מתחילות להגיע. הלב מחסיר פעימה. הבת אגם ברשימה. השחרור מפיח תקווה במשפחות רבות, שעבורן הימים הללו מתוחים ומטלטלים במיוחד.
ככל שמתקרבת פעימת השחרור של התצפיתניות, מתברר שהשחרור יהיה בשבת. "זה לא מקרי", אומרת גב' מירב ברגר בביטחון. "דווקא השבת שעליה שמרנו מכל משמר, אגם מתעקשת עליה בשבי". היא מתפללת שמשהו ישתנה. כשהיא מדברת על כך בכיכר החטופים, אנשים מביטים בה בתדהמה.
עם התקרב השבת שאלותיה עוברות בין גדולי ישראל ופוסקי הלכה. רעיונות שונים עולים. מושם דגש על חשיבות המפגש בין הבנות לאימותיהן, מפגש שתוכנן בקפידה ובהדרגה. לבסוף מתקבלת הכרעה המאפשרת לדאוג לבריאותה הנפשית של הבת ברגע המיוחל, בשמירה על ההלכה וקידוש שם שמיים ברבים.
"כלי התקשורת מוזמנים לשיר השירים". שלומי בהדלקה בציון שמעון הצדיק
היא כותבת לעצמה מספר מילים: "שרק תחזור בעזרת השם, גם אם זה קורה בשבת. קיבלנו הדרכה מדויקת כיצד למזער חילול שבת מיותר. כשאגם שלנו תחזור, אהיה שם לקבל אותה, אבל אני מבקשת, אם זה יקרה בשבת, שכל הצילומים והמעטפת יכבדו אותנו ויאפשרו לנו להימנע מתמונות בשבת. יהיה זמן להצטלם אחרי צאת השבת. תודה לכם, תודה לבורא עולם, מחכים לבשורות טובות".
קריאתה של אם יהודייה שבתה יוצאת ממנהרות המוות אך היא דואגת לכבוד השבת, מרגשת רבים בעם ישראל. רגע מיוחד היה כשיוצרת המדבקה 'דרך אמונה בחרתי' סיפרה שבדיוק באותם ימים התמודדה עם קושי בשמירת שבת בשמחה. הפער בין ההרגשה העילאית לאתגר השמירה בפועל היה מתיש. כשראתה את מסירות הנפש של החטופה אגם ושל אימה, השתנתה מחשבתה בבת אחת. כמו במעגל השיבה לה הנערה אגם מהכוחות שהיא עצמה העניקה לה.
עיתונאים רבים מקיפים את שלומי, מנסים לשמוע ממנו על השחרור הצפוי בשבת. "תשאלו עכשיו", הוא מחייך אליהם, "כי מחר בארבע אתם מוזמנים להצטרף אלינו לאמירת שיר השירים בבית הכנסת".
למחרת הגיעה הרשימה. למרבה הכאב ברגר לא הייתה חלק ממנה. בניגוד לסיכומים היא הושארה לבדה בין המוני מרצחים תאבי זוועה. אחת מחברותיה, שניסו להתעקש להישאר עימה אפילו במחיר של עוד כמה ימים בשבי הנורא, הולכה שולל בידי המחבלים שאמרו שהם "רק לוקחים אותה לצילום".
הלב היטלטל מעלה מטה. נורא.
נס השבת של אגם
ואז, כמו משום מקום, מגיע מידע המוביל את מדינת ישראל להתעקש על שחרור ארבל יהוד, שהייתה אמורה להשתחרר בפעימה הקודמת. ההחלטה נועדה למנוע מצב שבו תישאר נערה בודדה מהתצפיתניות. העמדה הישראלית נחרצת: "אם היא לא משתחררת – ציר נצרים לא נפתח".
מיליון עזתים המתינו יום ולילה, עד שחמאס נכנע. והשחרור, במפתיע, נקבע ליום… חמישי. הנערה אגם ברגר תחזור הביתה ולא בשבת. בדיוק כפי שהוריה ייחלו בצעד שקידש שם שמיים.
זו הייתה תדהמה מוחלטת. השגחה פרטית גלויה לעין כל. "האמת, חשבתי שאת אישה מטורפת", לוחשת אשת תקשורת לגב' ברגר, "אבל תראי מה קרה".
ואז, ביום חמישי, מבין עשרות מחבלים, כמו כבשה תמימה בין שבעים זאבים, מופיעה הנערה אגם – חיוורת וחלושה – ויוצאת אל החופש.
אור חדש עולה על פני ההורים. "תודה ריבונו של עולם", לוחשת גב' מירב ברגר ומרימה מבטה לשמיים, "תודה!"
הבת אגם בבית. היא כבר לא 'החטופה', לא עוד נושא לשיחות מאחורי הגב. לא עוד 'תמיד כאן' על צמיד. היא כאן ממש, במציאות.
האם מחבקת את בתה הבוכה ובחיוך רחב אומרת: "בעזרת השם, לא נעזוב אותך לעולם".
כשהבת חזרה סוף סוף הביתה המילים הראשונות שאמרה לאחיה עילאי היו מפתיעות ומרגשות: "מה זה הגובה הזה? אתה עוד רגע כמו אבא!" משפט פשוט שהמחיש יותר מכל את הזמן הרב שחלף, ואת החיים שהמשיכו להתקדם גם בהיעדרה.
עוד יותר טוב
בשבת עומדות המשוחררות ובדמעות אושר מברכות "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". הן מספרות ברגש עמוק איך לאורך חודשי השבי הן דיברו שוב ושוב על הרגע הזה שבו יודו לבורא העולם ויברכו 'הגומל'. חברותיה שהשתחררו לפניה הודיעו שיישארו עימה בבית הרפואה עד שתעזוב. על דלת חדרה הן תלו שלטים ובהם 'מזמור לתודה'.
"את לא פה עכשיו כי השם רצה". בר המצווה של עילאי ברגר בכותל (פלאש 90)
אחת המדבקות על הדלת בבית הרפואה נושאות את המילים של להיט האמונה "השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי טוב ועוד יותר טוב", שיר שהכירה מפיסות קטנות של שידורים ישראליים שהגיעו אליה לעזה. לכן, כאשר ההורים שרו את השיר הבת אגם ידעה להשלים אותו, לתדהמתם, למרות שהשיר התפרסם רק בחודשים האחרונים.
בשיחות עימה ועם חברותיה מתבררת סיבת חולשתה וחיוורונה. לאורך כל ימי השבי, למרות הרעב הנורא, היא סירבה לאכול בשר עוף שאינו כשר. גם כשאולי היה מותר לה על פי ההלכה במצבה, היא נמנעה עד שהגיעה למצב בלתי אפשרי. ככל שחלף הזמן הרחיקה עצמה ממאכלים שהתעורר ספק בכשרותם.
בפסח ויתרה על פירורי הלחם שהיו כמעט כל מזונה. ביום כיפור הצטרפו כולן לצום. בתשעה באב, כשעם ישראל התאבל עם השכינה הקדושה, כאילו יצאה בת קול מהמנהרות וזעקה: ראו את זו שבמשך יום ולילה לא הכניסה דבר לפיה עד אפיסת כוחות, כי החורבן עומד לנגד עיניה.
ואלו רק קצה הקרחון ממה שהתרחש שם ועוד יסופר. וגם מה שסופר השבוע בכל מיני מקומות ולא בדיוק קרה – מתאים היה שיקרה.
ניגון האמונה
האם ניתן בכלל להבין זאת?
האם יש דרך להכיל את עוצמת הנפש הזו, שמחייבת כל אחד ואחד מאיתנו? עוצמת נפש של נערה יהודייה צעירה שנקלעת אל המקום הכי מחריד ונורא שיכול להיות, מטפסת מעלה מעלה אל הדרור, באמונה מוחלטת בבורא כל העולמים, ברוח יהודית שתיחרט בזהב בתולדות עם ישראל.
כשההורים ניקו את חדרה לפסח הם מצאו פתק מקופל ובו כתבה: "הייתי רוצה יותר לנגן ולשנות משהו חשוב".
ניגון האמונה שלך, הנערה אגם ברגר, הולך ומתעצם, פורט על כל לב. שינית ואת ממשיכה לשנות את הדבר החשוב ביותר.
את עם ישראל.
שינוי עצום לטובה.
העם חווה, בזכותך, שדרוג באמונה ובחיבור לבורא העולם.
ולוואי שעוצמה זו תבקע רקיעים והשליחות שמבחינתם טרם הסתיימה תעשה את שלה ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה, במהרה.
