הוא היה נער צעיר שנקלע לטיש של הרבי מלעלוב ובעקבותיו נשלח לישיבה חרדית והפך לסמל של עסקנות ולמדנות מקדשת שם שמיים | אחרי פטירתו של שר החסד הרב אורי לופוליאנסקי ז"ל 'משפחה' חוזר אל הרגעים האישיים והקרובים; אל השאלות הפוליטיות בחדרו של מרן הגרי"ש אלישיב וגם על הפעם היחידה שבה תקף את מערכת המשפט | יריעה של השראה
צילום: אלי קובין, ארכיון יד שרה, פלאש 90, לע"מ ובאדיבות המשפחה
עכשיו אני פטור", אמר ר' אורי לופוליאנסקי ז"ל בפעם האחרונה שבה שאלתי אותו אם נוכל לשוחח, אחרי הרבה זמן שלא עשינו זאת. אבל הוא סירב, בחיוך כובש לב. "כשהייתי שליח ציבור", אמר, "חלק מהמחויבות הייתה להתראיין, לדבר עם הציבור.
"עכשיו, אני פטור". אפילו כשסירב זה היה בלב חם.
אבל למרות שסירב הוא העניק לי פיצוי, להציץ בכתבים נדירים שכתב בימים שהיה אצל מורו ורבו, מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
בחייו היה ר' אורי חרד על כל מילה. עכשיו, אחרי שהסתלק שר החסד לבית עולמו, פטור אני מאותה חרדה שמא אסטה בטעות מן האמת וזה יפריע לו, גם אם לא יגיד מילה.
ואולי דווקא הידיעה הזו מקפיאה את העט ולא נותנת לספר על הדמות של היהודי הזה, שכל כך חי את הציבור וכל כך נותר דבוק בסטנדר.
"אסביר לך כל דבר". פניו המאירות של מרן הגרי"ש בשיחת ההתייעצות הקבועה כשעל השולחן הרשימות של ר' אורי
אני מביט בבית הקטן שבסנהדרייה, בצאצאיו המבורכים, ויודע שזה לא בית של ראש עיר בירה, לא בית של מי שלקח את המושג חסד ומינף אותו למעצמה בלתי נתפסת.
לא בית של מי שיושב בקומה העליונה של בית 'יד שרה' ומשמש כמנהל, עול עצום על כתפיו.
זה בית של אברך, בכל מובן המילה. הפשטות, הספרים הבלויים משימוש, העובדה שאין עיתונים בבית הזה.
* * *
בחור צעיר הוא היה. נער חיפאי, בן להורים שניצלו מן התופת ממש שנייה לפני שהיה מאוחר מדי לעלות ארצה.
מחפש דרך להתקרב. דקדוק ההלכה תפס אותו רבות. כתלמיד במוסד תיכוני הוא הסתובב רבות בין חצרות הקודש, מפלס לעצמו דרך.
בית המדרש של סלבודקה משך את לבבו ולמעשה ימים רבים עשה בהיכל הישיבה.
בתקופה הזו, כשהוא עדיין נראה כנער תיכון, הוא נכנס להיכל קודשו של האדמו"ר הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע בשעת עריכת הטיש.
"אורי", הוא שומע את הקול קורא לו, לתדהמתו. הוא נחרד וניגש אל הרבי.
"אורי בן ר' יעקב", המשיך הרבי ונתן לו כוס של ברכה, דיבר על ליבו על היותו קרוי על שם זקנו הגדול, השרף מסטערליסק זי"ע.
"איפה אתה לומד?" שאל הרבי והנער אורי לא ייפה. לא ניסה לומר שהוא גם קצת פה וגם קצת שם.
הוא נקב בשם מוסד הלימודים בחיפה. "תעבור לישיבה קדושה", אמר הרבי.
ומי יודע כיצד היו המילים הללו המכה בפטיש לביצוע הצעד הזה.
כשמישהו ניסה לומר שאולי המופת אינו כה פלאי ואולי מישהו לחש לרבי על הגעתו של הבחור, ר' אורי התעקש שמדובר במופת, אך מייד הוסיף: "אם אתם פחות מתחברים למופתים כדי שתהיה לכם יותר אמונה תמימה בבורא עולם, אדרבה".
מה שבטוח שאורי נכנס אז לישיבתו של הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצ"ל בנתיבות, שם גם מצא רגעים מופלאים בקרבתו של סידנא בבא סאלי זי"ע.
אחר נישואיו היה אחד משקדניה של ישיבת 'תורה אור', דבק במורו ורבו מרן רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל. בשנים ההן היה נאלץ מפעם לפעם לסגור את הספר ולצאת לפעולות הצלה הקשורות לארגון הפעילים. הוא היה נועז וגדוש בסייעתא דשמיא ולא פעם סיכן את חייו כדי להציל יהודים ממלתעות המיסיון.
ואז, בחלוף מספר שנים, הגיע הרגע ששינה את חייו ואת פניה של ארץ הקודש.
הוא נזקק למכשיר אינהלציה בעבור אחד מבניו, מה שכדרכו גרם לו לראות שיש עוד יהודים שצריכים, וכך נולד הרעיון העצום של 'יד שרה'.
בתחילה בארון בביתו ולאחר מכן בקרון ישן שרבים מבני ירושלים עוד זוכרים.
הוא רצה לחזור אל הסטנדר ולכן ביקש להעביר את הארגון למישהו אחר, אבל ראש הישיבה רבי חיים פנחס קרא לו ופסק שעליו להמשיך במעשי החסד.
ר' אורי תהה: "ביטול תורה?!" אבל רבו הפתיע אותו. "לכל אחד יש תפקיד", אמר לו. "הביטול תורה שלך עליי".
הפסק ניתן. וכן, זה כאב לו. אולי אדם מן השורה לא יבין, אבל זה פסק שהוא ציית לו כל ימיו ועדיין כאב לו.
זה מה שהיה כל ימיו. אברך שהכריחו אותו לעשות מהפכה.
לא רוצה פולקע
באחד מימיו האחרונים של ר' אורי כראש עיר, רגע לפני שעזב, נכנס אל הקומה השישית בכיכר ספרא עמיתי ר' אריה ארליך, לערוך עימו ריאיון מקיף ולא שגרתי.
אני מצטט כמה קטעים מתוכו שמיטיבים להעביר את התחושה:
"רק בחדר אחד בקומה השישית נשמרת שגרת עבודה תקינה. אין בה קולות של עזיבה צפויה, אין רפיון של ימים אחרונים, אין התרפקות על העבר המזהיר ואין חשש מפני היום שאחרי. חשבנו שיהיה עלינו לפלס את דרכנו בין ארגזי קרטון ארוזים עם כיתובים הנושאים את הכתובת של משפחת לופוליאנסקי בשכונת סנהדרייה, הכנו את עצמנו לסיקור מקיף של מהות העזיבה, על השלכותיה האישיות והציבוריות.
"חיפשנו אווירה של פרידה, אבל בצעדים בטוחים השמורים רק לו יוצא לקראתנו הדייר המאייש את הלשכה בשש השנים האחרונות. החיוך הנצחי המרוח על פניו מתרחב לקראתנו ומשרה תחושה נעימה ובטוחה. במהלך השיחה, כאשר קנקן המשקה עם הדיאט קולה יתרוקן, יקום ראש העיר בכבודו ובעצמו, יבקש את סליחתנו ויזדרז למטבח הלשכה למלא אותו מחדש.
"חשבתי שהשבועות האחרונים בתפקיד יהיו יותר קלים", אמר אז ר' אורי, "אולם בפועל יש הרבה עבודה. יש פרויקטים שצריך לתת להם את הפיניש האחרון".
כאשר צלם 'משפחה' ביקש שראש העיר יחתום לרגע את פניו ויסיר מעליהן את החיוך, כדי לשוות לתמונה המצולמת מראה ספונטני משוחרר, זע ר' אורי על כורסתו באי נוחות מופגנת.
"כמה אפשר לא לחייך", הפטיר ברצינות.
"האדם עושה את התפקיד". בקמפיין לעידוד תיירות בירושלים
"לאורך כל השנים שלי כאן עמד לנגד עיניי דבר אחד", גילה אז. "תמיד שאפתי לקדש שם שמיים. ידעתי תמיד שעומדת על כף המאזניים אפשרות של קידוש השם לעומת חילולו. דווקא כאיש חרדי עליי להקפיד על כל פרט בהליכותיי. ידעתי שאני נבחן בזכוכית מגדלת כאדם המייצג ציבור שלם, אידאל עליון ודרך חיים מובחרת. לרגע אחד לא מש ממני הערך הנעלה הזה".
בשיחה ההיא הוא סיפר: "בשיחות שהיו לי עם טדי קולק ועם אהוד אולמרט ערב כינון הקואליציה, הם נשארו פעורי פה נוכח הצורה שבה הצבתי דרישות. הם היו רגילים לעסקאות אפלות שנרקמות בחדרי חדרים. הם באו אליי והציעו לי 'פולקע' שמן. אמרתי להם: אני לא רוצה 'פולקעס', אני רוצה להיות שותף מלא בעשייה העירונית. אני חפץ לחלוק איתכם את ניהול העיר כשווה בין שווים, בלי עוגות ובלי פולקעס. הם נדהמו מהתרבות הלא מוכרת שהוצגה בפניהם לראשונה".
בהמשך אף אמר: "שאלו אותי לאחרונה אם עבדתי קשה ועניתי שלפעמים נשארתי בלשכה עד 12 בלילה כדי להכין נאום שיוקרא בפני ציבור כללי ויחולל קידוש שם שמיים. אמרו לי אנשים: מה ההשקעה הזאת? זה הנאום ה־5,000 שלך, ובאירוע יהיו מעט משתתפים?
"אבל מעולם לא עשיתי את החישובים הללו. דברים שיכולתי לעשות במהירות, עשיתי באיטיות, לפעמים בקצב של צב ובלבד שלא לגרום לחילול השם. תפקידנו לקרב יהודים לאביהם שבשמיים וכל התנהגות שאינה ביושר מרחיקה יהודים מהבאר שהם אמורים לשתות ממנה. תפקידי לא היה לגזור סרטים, אלא להתאמץ לתת שירות מקסימלי לתושב, שיאמר: כל הכבוד לראש העירייה החרדי שדואג לנו אף מעבר למה שהוא צריך".
באחד מרגעי הריאיון המקיף שאל אותו ארליך:
האם אתה יכול לחזור ליד שרה ולציין לעצמך שלאורך עשרים שנות פוליטיקה מקומית לא טבלת את ידך במדמנה הפוליטית?
המונח מדמנה פוליטית הקפיץ אותו. "אני לא מסכים עם אלה שרואים בעשייה העירונית מדמנה פוליטית", אמר.
"אני סבור באמת ובתמים שהאדם עושה את התפקיד, לא ההפך. תמיד עשיתי את הדברים ביושרה ואמרתי את הדברים בצורה אמיתית. ההתייחסות שלי למהות התפקידים השונים, מראשות הוועדה לתכנון ובנייה ועד לתפקידי האחרון כראש העירייה, לא הייתה פטרונית והיא נמדדת בתוצאות".
השאלות במוצאי שבת
שלוש עשרה שנים אחרי שנשלח ליד שרה קרא לו הגאון רבי בנימין רימר, חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב, לבוא אל בית חמיו. מאז הפך הבית המפורסם ברחוב חנן למקום שממנו שאב את דעת התורה, את ההלכה, את החמצן שלו. "זכיתי להיות הסטנדר של הרב אלישיב", הגדיר פעם כשמישהו העצים את העובדה שהוא היה איש הציבור אולי היחיד שקיבל כל כך הרבה תשובות ממרן הגרי"ש, ושבניגוד לדרכו של מרן בחיתוך הפסק קיבל גם את ההסבר המפורט.
בשיחה הראשונית ההיא ביקש ממנו הרב אלישיב לעמוד בראשות הרשימה למועצת העיר.
ר' אורי הציג טענות בזו אחר זו, שלא מתאים לו ומה יהיה עם יד שרה ועם הילדים ואיתו עצמו.
הרב אלישיב לא נעתר לו, אלא הבטיח שישמור עליו. "אני אהיה לצידך לאורך כל הדרך", הבטיח הרב אלישיב, "אענה לכל שאלה שלך ואסביר לך כל דבר".
ובמשך עשרות שנים של קרבה ניהל ר' אורי רשימות מדויקות של שו"תים שערך עם מרן הגרי"ש.
רק אחרי הסתלקותו של מרן הגרי"ש אלישיב התבקש לופוליאנסקי מגדולי התורה לחשוף מעט מן ההוראות הציבוריות. הוא החל לנסות לערוך אותן, פינה מזמנו היקר, אולם עבודת הקודש שלו ביד שרה שאבה את כל זמנו ושוב נגנזו הרשימות.
באותה תקופה זכיתי להצצה נדירה בחלק מהן, וכאמור, למרות הסירוב, הוא נעתר לחשוף לפני כמה שנים זעיר מזעיר מן הרשימות הללו.
כך למשל ראיתי את הדו־שיח הבא:
"מתי להגיש את המועמדות לראשות העיר?" שאל לופוליאנסקי.
"מתי המועד האחרון להגשת הרשימות?" ביקש מרן לברר.
ר' אורי נקב בתאריך.
"אם כך", השיב מרן, "תגיש זאת בשעה המאוחרת ביותר בערב יום השואה!"
"דווקא אז?"
"כך זה לא יעורר דיבורים מיותרים. ביום עצמו הרי לא יעסקו בתקשורת בפוליטיקה, לפחות לא בצורה מעוררת עניין. למחרת זה כבר לא חדשות אלא ישנות וממילא זה לא יהיה עניין ונוכל לחסוך את ההסתה שתתלווה בהכרח לפעם הראשונה שבה יהודי חרדי מתמודד לראשות עיריית ירושלים".
והוא קם ועושה. מקורביו עומדים ומשתאים על העצות האסטרטגיות ממי שנראה אולי שאף אינו מכיר את התאריכים בלוח השנה הישראלי, בטח לא את צורת עבודת התקשורת, אבל הוא רואה בהן דעת תורה.
ושוב, בפעם המי יודע כמה, ברור לו שהוא לא יפסיד.
המבט, מבט של שולחן ערוך. אין טיפת הבדל בין ההסתכלות על שאלות הלכתיות לבין הדיונים על עניינים ציבוריים.
בין השורות מפעים להיווכח שדיונים, שבחוץ נשמעו פוליטיים, משל פלוני יכול לבוא ולדבר על ליבו של הרב בעניין אחד ואלמוני יכול להטות לעניין שני, נדונו בדיוקי דיוקים, לפעמים בכיוונים שהשואל אף לא חשב עליהם.
עוד מאותה רשימה: באחד מימי חול המועד פסח תשס"ג (2003) הגיעו חברי ועדת הרבנים של 'דגל התורה' בירושלים לבית משפחת לופוליאנסקי. באותם הימים ר' אורי כיהן כראש העיר בפועל, מתוקף היותו ממלא מקומו של אהוד אולמרט שפרש לטובת משרת שר בממשלה. "הרב פסק שאתה צריך להתמודד", אמרו. "אני", השיב ר' אורי, "לא שמעתי כך מהרב, אבל אוכל להמליץ על מועמדים ראויים עם סיכויי ניצחון".
במוצאי שבת הייתה הפגישה הקבועה של לופוליאנסקי בבית הרב אלישיב (כשאושפז מרן הגרי"ש נכנס ר' אורי לחדרו בבית החולים, והרב חייך אליו: "או, מוצאי שבת. הגעת"). באותו מוצ"ש הגיעו חברי ועדת הרבנים לבית ברחוב חנן.
הם הוכנסו אל החדר ובעוד לופוליאנסקי יושב לצד הרב אלישיב העלו את השאלה: "איך ייתכן שאנחנו שמענו מהרב שהוא צריך ללכת לראשות העיר והוא לא שמע כך מהרב?"
"שניכם צודקים", השיב הרב בחיוך. "לכם אמרתי שהוא האדם הראוי והמתאים לתפקיד של שמירה על קדושת ירושלים, אולם כלפיו אישית הפעם מדובר במעשה שדורש מסירות נפש. לכן אני לא יכול לחייב אותו. אדם יכול לבקש מסירות נפש רק מעצמו, לא מזולתו".
לופוליאנסקי הקשיב, מופתע, וביקש להבין מה מוטל עליו לעשות.
"אם אתה שואל מה השם רוצה מעימך", ענה הרב, "הרי ודאי שזה מה שאתה צריך לעשות".
למרות נתינת הפסק הרב אלישיב התעקש שיעשה את הצעד רק אחרי שיחות עם ראשי מפלגות שונות.
אוצר של הכרעות. חלק מהרשימות שחשף בפנינו ר' אורי
"אם זה מה שצריך לעשות, לא אכפת לי מהתוצאה", אמר לופוליאנסקי.
"לי אכפת. אני לא מוכן שתתבזה", אמר הרב.
שלושה חודשים קודם לכן, ערב פרישת אולמרט, התייעץ לופוליאנסקי עם פוסק הדור בשאלה אם לוותר על מילוי המקום המגיע לו ולתת את התפקיד לחבר מועצה אחר.
על הפרק עמדה שאלה עקרונית: האם ראוי שיהיה לירושלים ראש עיר חרדי או שהדבר עלול למשוך הסתה מיותרת.
"זה לא נוגע עכשיו", פסק הרב, "את התפקיד אתה מקבל כעת ממילא, כמחליפו של ראש העיר כפי שקובע החוק".
"לכאורה", הקשה לופוליאנסקי, "לראש עיר חילוני יש מעלה, כי הוא יוכל לתת לציבור שומרי המצוות יותר מראש עיר חרדי, שיהיה נתון לרצונות החברים החילונים".
"יש אבא ויש בן", השיב הרב אלישיב. "בדרך העולם האבא הוא הנותן והבן הוא המקבל. ומה קורה אם האבא עני מרוד והבן עשיר, כך שהאב נזקק לקבל נדבות מבנו? עדיין האבא הוא הנותן והבן המקבל. לפיכך בקדושת ירושלים עדיף שתמיד נהיה בצד הנותן, נהיה האבא".
לימים התברר ללופוליאנסקי שהמבט הפוליטי של רווח מוגבר על ידי שליטה חיצונית בראש עיר אף אינו נכון למעשה.
באחד הימים במהלך מערכת הבחירות רבני ירושלים התכנסו בביתו של הרב אלישיב.
אחד מגדולי ישראל אמר שכהונת חרדי בתפקיד זה היא דבר ש'אינו פשוט'.
"בוודאי", הסכים הרב אלישיב.
"אז מה עושים עם העובדה שיהיה מוכרח לממן אירועי תרבות וכדומה?"
"אני לא יודע שהוא יצטרך?" שאל מרן במנגינה. "אָבֶּער (אבל) ל-ת-י-ק-ו-נ-י שדרתיך. אני מכיר את הבעיות ויש לו את ההבנה לתקן את מה שהוא יכול. לא את מה שהוא לא יכול. זה הפשט", כך מלמד עמוד ההוראה, "זו הכוונה בדברי חז"ל.
"'לתיקוני שדרתיך' – השליחות היא אך ורק לתיקוני, 'ולא לעוותי' – בדברים אלו אין כלל שליחות"…
כאשר הוגשה לבג"ץ עתירה רפורמית להקמת בית קברות בעבורם בירושלים, נכנס לופוליאנסקי והציג את הדברים כבעיה וכפרצה שיש בידו כלים חוקיים למנוע אותה. "יש להם פּוּשְׁקֶע (קופה)?" תהה הרב אלישיב בחיוך.
למול מבטו התוהה של ר' אורי, הוא הוסיף ואמר בהומור: "נו, אני גם צריך להסביר לך מה זה פושקע? כי אם יש להם, אני אתרום ראשון לקופה שלהם. אם הם רוצים לקבור את עצמם מחוץ לגדר, אנו נפריע להם?"
עד החסד האחרון
ערב הבחירות. האווירה ברחובות ירושלים טעונה. יריביו של לופוליאנסקי הצליחו לתת לקהל הבוחרים הכללי תחושה שהחרדי החביב הוא בעצם אנטי-ציוני מסוכן והוכיחו זאת בצורת ביטול האירוע הרשמי של העירייה לרגל יום העצמאות.
אל טקס הדלקת המשואות הגיע ר' אורי ודמותו חבושת הכיפה השחורה בלטה בספסל המכובדים, אלא שבעוד דקות אמור הטקס להסתיים בשירת 'התקווה' שתבוצע בקול אישה.
מה שאיש אינו יודע, שהוא כבר הגיע עם הוראה מרבו.
בדיוק כעשור קודם לכן עמדו חברי ועדת 'פרס ישראל' נבוכים מול סירובו של לופוליאנסקי לקבל את הפרס.
"תנו אותו לכלל המתנדבים שלי", הציע והתחמק בצניעות. הם השיבו שדבר כזה לא אירע מעולם.
סוכם כי פרופסור מן יהיה נציג הארגון לקבל את הפרס ואילו הוא, שוויתר על הפרס האישי, ייעדר.
מי ששמע זאת ומחה על כך היה מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצ"ל. "לא, לא, לא!" אמר.
"אתה צריך לעמוד שם ולקבל את הפרס. רק כשיראו אותך מקבל את 'פרס ישראל' יהיה בזה קידוש השם".
לופוליאנסקי קיבל והודיע שיצטרף לפרופ' מן לקבלת הפרס. ועדת הפרס הביעה שמחתה על השתתפותו, אבל את התוכנייה שכללה אירוע שירה מסוים אין דרך לשנות.
אז מה עושים? ר' אורי נועץ ברב אלישיב, תוך שהוא מזכיר את פסק ההלכה של זקנו הרש"ר הירש כי שניים אינם יכולים לומר קדיש שכן 'תרי קלי לא משתמעי'. "אם אשיר את השירים בקול, לאוזניי, הרי לא אוכל לשמוע את הביצוע של התזמורת", הציע. הרב אלישיב נהנה וקיבל זאת. בפועל הוא לא נזקק להיתר זה. הוא מצא דרך להתחמק ולצאת מן האולם באותן דקות ושב לאולם היישר לקבלת הפרס.
וכן עשה גם אחרי עשור ברחבת הר הרצל, כשכיהן כראש עיר.
שמע את המנון המדינה מושר ושר אותו גם הוא בקול, עד שאוזניו שמעו רק את קולו שלו.
מרחוק עמד דובר העירייה ותפס את ראשו. אילו בושות. אולם להפתעתו, נשיא המדינה ראה את ראש העיר המזמר והצטרף אל השירה הקולנית ועימו השורה כולה.
צלמי התקשורת כיוונו את השידור בקלוז-אפ היישר לפני הפוליטיקאי החרדי, שנראה כעת פטריוט גאה ונרגש.
הרגע המשודר הזה ריסק באחת את כל קמפיין ה'חרדי אנטי-ציוני'.
"איך חשבת על זה?" שאל הדובר ההמום כמה רגעים לאחר מכן.
"הלכה", ענה לופוליאנסקי.
וזה היה הוא. איש הלכה מובהק, ירא שמיים מרבים. תלמיד חכם שנבחן (בלי ידיעתו) מפעם לפעם בשיחות שגרתיות ולא שם לב שהוא מגלה איך אין סעיף-קטן שהוא לא מכיר.
מפליא היה לראות בשבועיים האחרונים, עת נאבק על חייו, איך בשרידי כוחותיו עוד דאג ליהודים גם בבית הרפואה.
את ביתו ממלאים כעת יהודים תלמידי חכמים, ענקי דעת, ולצידם כאלה שאת הכיפה הניחו לרגע. אחד מהם, איש שמעורה היטב בעולם התרבות הכללית ואת כישרונותיו רתם ר' אורי בהתנדבות למען 'יד שרה', אומר לי בדמעות: "איבדתי הורים, איבדתי ילד, איבדתי הרבה. חברים רבים יש לי, אבל זו פעם ראשונה שאני מאבד חבר".
ולצידו אחד מגדולי ישראל יושב וכואב על אובדן איש אמנה.
גשר לכל לב. בחנוכת גשר המיתרים עם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט שאת מקומו מילא בראשות העיר, ושר התחבורה שאול מופז
ומן הסתם, אם הייתי שואל אותו מה בכל זאת כן אפשר לכתוב, הוא היה אומר לי: השבוע הלך לעולמו אברך שנלקח מן הגמרא כדי לעשות חסד ושליחות ציבורית שרבותיו סברו שרק הוא יעשה אותה על הצד הטוב ביותר, ויחזור לתלמודו.
ברגעים הכי קשים
אחד הפרקים הקשים והעצובים בחייו של ר' אורי היה פרק המשפט שבו הוא הואשם.
כמה שעות אחר ההקלה ב'עונשו', שהומר למרבה האירוניה בעבודות למען הציבור, ירדנו במעלית מהקומה השמינית בבית 'יד שרה', שם הכל רקדו וחגגו.
התאריך היה בדיוק עשר שנים לפני היום שבו כאב הבניין הזה השבוע.
העזתי לשאול את השאלה שכאבה לי כל כך:
כמה אישי ציבור אתם מכירים שמחזירים משלוחי מנות גם לרבנים ואדמו"רים מכובדים, כדי שהדבר לא ישפיע על ההחלטות שלהם? כמה אישי ציבור אתם מכירים שלא מרשים לילדים שלהם לדבר הרבה בטלפון הביתי כי זה חשש גזל, היות שהעירייה מממנת את חשבון הטלפון? כמה אנשים אתם מכירים ששולחים את הבן שלהם לפתוח ישיבה באיזה חור, כי אפילו שהם עצמם מוסרים את נפשם לישיבה הזו הם סבורים שזה בניגוד ל'שולחן ערוך' לתת מבנה לישיבה כשיש מישהו קודם שזקוק לו, למרות שחוקית אין שום מניעה בכלל ואת זה טוען גם יועץ משפטי? כמה אנשים אתם מכירים שיקראו לבניין הענק של המוסד שלהם על שם אדם שהם גם יעלו עם מניין לקברו בכל יארצייט שלו, בערב יום כיפור, רק בגלל שהוא תכנן לתרום את הכל, למרות שבסוף אחד היורשים דאג בבית המשפט שלא תעבור התרומה, כי מבחינתו הוא הבטיח לתורם והבטחות יש לקיים?
ודווקא אתה, אמרתי לו, מכל העולם, מואשם בחוסר יושר?
אלו היו מילים קצת יותר חדות וקצת יותר כואבות.
"קודם כל אנחנו רואים את זה הרבה בתורה. משה רבנו, למשל, העניו מכל אדם", אמר וכשתפס את הדוגמה שנקט – הסמיק, "אני לא משווה, אלא לצורך המשל, כן? מה הייתה הטענה כלפיו, במה קורח האשים אותו? בשררה! דווקא הוא, העניו הזה. וכך גם רבים. אז האמת שהנקודה הזו לא הפליאה אותי כי אני יודע וחשבתי על זה גם בעבר, שדווקא בדברים שבהם אדם עוסק – מנסים למצוא 'בוקי סריקי'. אז כאן באו ועשו סיפור שהיה מעניין אותם, אולי לצורך אינטרסים אחרים… אבל הודו להשם. לא חשבתי שיהיה אפשר להרגיל את שופטי בית המשפט לחשיבה יהודית כזו, אבל בסייעתא דשמיא, הם נותנים לי להמשיך לפעול למען כלל ישראל".
הוא אמר דברים מאוד לא אופייניים, אבל היום ניתן להבין אותם יותר מתמיד.
הבעתי מורת רוח מכך שלא היה זיכוי מלא או ניכוי כל עונש שהוא, אבל ר' אורי לא שיחק ב'אם'.
בתגובה הוא העלה זיכרונות מפרשת 'יוס'לה שוחמכר', שבה הואשם רבה של קוממיות הגר"ב מנדלזון במעורבות בהסתרת יוס'לה וילד נוסף. בבית המשפט הוא טען כי הוא לא קשור להחבאת יוס'לה אך הילד הנוסף היה עלול ליפול לידי המיסיון, ו"אם המצווה הקדושה הזו היא נגד חוקי המדינה, אקבל עליי את הייסורים שתטילו בשל קיום מצוות התורה".
הסאגה המשפטית ההיא נסתיימה בכך שהרב מנדלזון זוכה בבית המשפט המחוזי בפרשת יוס'לה היות שהתביעה נסוגה מטענותיה, ובמקביל פסקו גם ההליכים בפרשת הילד השני, בתירוצים שונים שבהם השתמש היועץ המשפטי על מנת לחזור בו.
כל מה שנותר היה דברי ביקורת שהשמיע השופט כלפי הרב, כאילו התנהלותו בכל זאת אינה ישרה.
גדולי ישראל ובהם החזון איש הגיבו על כך שבמקום זיכוי מוחלט וברור רק בוטל המאסר אך נותרה ביקורת שלילית, כביכול היה 'ויתור' למרות שהיה על מה להעניש, באומרם כי אילו בית המשפט היה מוציא את הרב זכאי ונקי לגמרי הרי "עוד יהיה מי שעלול לחשוב שבית המשפט מסוגל לעשות צדק"…
ר' אורי נשען על זווית המעלית וחזר על הסיפא בקול ובהטעמה: "אם היה זיכוי מוחלט, מישהו עוד היה עלול לחשוב שאפשר לאמץ את בית המשפט כנוהג ביושר ובצדק ברמה תורנית!"
הביטוי החריף הזה העיד יותר מכל על גישתו שהשתנתה בכל הנוגע לעמדתו הציבורית כלפי בית המשפט.
לא עוד דיבורים בשקט, בחדרי חדרים. אם הוא היה סמל הממלכתיות במהלך שש השנים האחרונות, הרי זה התפוצץ ברגע אחד.
אחרי השנים הקשות הללו הוא כבר לא אותו אדם. החיוך האוהב שלו רק גדל והתרחב, הרצון לסייע עוד ועוד גדל וגדל, אבל במקביל הוא אימץ לעצמו תכונה מוחצנת של תוקפנות ונחישות כלפי הפרקליטות ובית המשפט.
ברדיפה נגדו ראה ניסיון להכניס את גופי הצדקה והחסד למצבים בעייתיים.
באותם ימים הוא נשאל באחד מכלי התקשורת: "אבל מה עם התדמית, אורי לופוליאנסקי?" "מה זה משנה", השיב. "אורי לופוליאנסקי לא חשוב כאן".
שעה קודם לכן, כשעלה לפודיום, קרא לרעייתו הרבנית, זו שבצדקותה החזיקה ותמכה לאורך כל הדרך במשפחה המורחבת, וממש כמותו הייתה מלאת תקווה וביטחון עד לרגע האחרון.
"אשת חיל מי ימצא", החל לשיר ר' אורי מול המיקרופון. "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה", אמר.
"אנחנו היום שמחים באהבה גדולה של העם כולו, שמחים שהנה ברוך השם הוציאנו הקדוש ברוך הוא מידי…" ואז עצר וברר את מילותיו, כשהוא מחווה בידו לאות ספק כיצד יכנה את רודפיו.
בסוף, ואולי בכוונה תחילה, החליט להמשיך הלאה. "הוציאנו מידי – – – " ולא יסף.
הקהל פרץ בצחוק, שכן כל אחד השלים את החסר ברעיונו שלו.
מאוחר יותר מצאנו את עצמנו שנינו בשיחה אישית גלוית לב, לבדנו.
"משהו השתנה בצורת החשיבה בעקבות כל התקופה? משהו בך שונה היום?" שאלתי.
"אני לא תמים. עברתי הרבה דברים בחיי הבוגרים", אמר, "אבל לא תיארתי לעצמי שיש כאלה שהם בגדר של מחפשי רשעה. זה דבר שדי התחדש לי, שיש גם כאלה, לצערי, אבל בסדר, צריך לדעת להתמודד גם עם דברים כאלו".
היום העזת לומר בקול דברים שלא אמרת בעבר על בית המשפט, ציינתי.
"דברים מתבשלים, אתה לומד דברים", אמר, "לא האמנתי שיש קליקה כזו, לא האמנתי שיש מעין מעגל קסמים כזה, לדעתי לא לטובה, שמתקיים פה. אחרי השנים האלה, יש דברים שאני רואה כיום אחרת. כי כשאתה רואה לאט לאט דברים שמתגלים לעיניך ואתה עומד המום, אתה לא יכול להתעלם מהם, וזה מביא אותך למצב שאתה לא יכול לשתוק, אלא לבוא ולומר: 'רבותיי, צריך לעשות שינוי!'
"ואם מבקשים שלא תהיה שום רשות שמפקחת על מערכת המשפט והדברים הללו, אז זו טעות, צריך לפקח ושתהיה ביקורת ואחריות, ואני מקווה שיצא מזה, מהמשפט ומהלכיו, עוד קצת אחריות"…
ואם באותו היום, שלוש שעות אחרי תיקון פסק הדין, כבר ישב שעות לעסוק בענייני תקציב 'יד שרה', הרי שיומיים מאוחר יותר נסענו יחד אל הצפון הרחוק.
מצאתי את עצמי איתו בניחום אבלים בבית ריק של אלמנה בת 90, רחוקה מאוד מהדת, אי שם בחור בקצה הארץ, כשיש לו על הראש שתי חתונות ועוד פגישות חשובות, אבל הוא עסוק בלהסביר לה שוב ושוב עד שתבין גם בעברית שבעלה, שהתנדב ב'יד שרה', היה איש טוב שעזר להרבה אנשים וכמה אהבו אותו וכמה הוא היה אדם נפלא.
על ניחום האבלים הזה הוא כבר חשב, אגב, שעות בודדות אחרי גזר הדין, כששמע שהמתנדב הזה לשעבר נפטר.
כן, זה מה שהעסיק אותו. בדרך שוחחנו הרבה על התוכן המשפטי ואז הוא אמר משהו שחשבתי שהגזים: "עוד שבוע שבועיים יתחילו לדבר ולקבל הכל, אולי כדאי קצת להסביר מה באמת היה במשפט".
חשבתי אז שהוא מפליג. לצערי טעיתי.
הציבור הרחב וגם החרדי לא באמת הכיר את פרטי המשפט.
היו כאלה שהאמינו לו, היו כאלה שצקצקו ו'סלחו' כי כאילו לקח שוחד לצדקה וזה בסדר. אבל לא.
המשפט היה שערורייתי באופן שכיום, משגדלה המודעות, הוא לא היה עובר ציבורית. הייתה זו שחיתות הזויה של המערכת.
הגאון!
משה אורי כהן, מנכ"ל 'יד שרה'
קטונתי מלכתוב על רועֵנו הגדול, צדיק וישר, אהוב על הקב"ה ואהוב על הבריות הרה"ג רבי אורי לופוליאנסקי זצ"ל.
זכיתי לשמשו עשרות שנים, בחייו הפרטיים ובחייו הציבוריים. אנשים מכירים את צד העשיה והחסד, שהם גדולים ועצומים ואין כמותם, אך ברצוני להאיר צד נוסף שהוא לעניות דעתי מה שהניע את ציר העשייה והחסד של ר' אורי זצ"ל: אהבת הקב"ה, אהבה לתורה ועשייה לפי כללי ההלכה.
אנשים רבים פועלים מטוב לב, מרצון להיטיב ולסייע, ואכן ר' אורי היה סמל ודוגמה לכך. הוא היה שילוב יוצא דופן ויחיד בדורנו שהשילוב של תורה, הלכה וחסד היו תלויים אצלו זה בזה. חסד הוא מצווה גדולה, אבל השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו היא: האם החסד מגיע כי זה מה שהקב"ה דורש ממני? וכשאני עושה חסד – האם הוא לפי כל כללי ההלכה וגורם לקידוש השם?
ואלו השאלות שר' אורי זצ"ל חשב עליהן בכל זמן! "שיוויתי השם לנגדי תמיד" – זה מה שעמד לנגד עיניו עשרים וארבע שעות ביממה, הן בחייו הפרטיים והן בחייו הציבוריים.
הוא היה גאון בתורה: ר' אורי היה מתמיד ענק שישב כל יום שעות רבות ללמוד תורה וניצל כל דקה לתורה: בנסיעות ארוכות שקיימנו יחד הוא היה לומד ומשלים "חובות" בלימוד. לא היו שיחות סרק. השיחות היו סביב הנושא שהוא לומד ועל המשך עשיית חסד.
הוא היה גאון בהלכה: העשייה הציבורית הייתה תמיד לפי כל כללי ההלכה. הציוד הרפואי נבחר לפי ההלכה והתאמתו לשימוש בשבת. מוקד המצוקה שעובד 24/7 הוקם על פי פסקי מרן הרב אלישיב זצ"ל, שמהוראותיו לא סר ר' אורי. הכל סביב ההלכה ללא שום ויתור על קוצה של יו"ד.
גם בהנהגות ה'קטנות' הכל התנהל לפי ההלכה. זכור לי מקרה שזכיתי להסיעו ברכב, הגענו ל'מזלג' שבו יכול לעבור רק רכב אחד. עמדנו אנחנו ואוטובוס ואני ניסיתי 'להידחף' לפני האוטובוס. ר' אורי העיר לי בעדינות ובחיוך כדרכו ואמר לי: "באוטובוס יש רבים ואנחנו רק שניים. זכות הרבים קודמת".
והוא היה גם גאון בחסד: על פעילות יד שר אין צורך להרחיב כאן, אבל על הגאונות בהמצאות איך לעשות חסד אפשר להאריך רבות. הוא הקים ביד שרה עשרות מחלקות שמעניקות מגוון רחב של סיוע ועזרה, מהשאלת ציוד רפואי, דרך יחידות אירוח למשפחות החולים, ועד מלון החלמה למחלימים, ועוד. בכל המקרים הללו ועוד – רבבות יהודים ברחבי העולם התמודדו ללא מענה. עד שקם גאון החסד ר' אורי זצ"ל והמציא פתרון יש מאין.
אפשר להמשיך ולכתוב על הגאונות שלו בבין אדם לחברו, על הגאונות שלו בהכרת טובה ועוד, אבל אבקש לציין נקודה אחת שאני חושב שכולנו צריכים ללמוד ממנה:
'מכבדה כגופו' – הכבוד לרעייתו שתיבדל לחיים ארוכים וטובים. ר' אורי היה כידוע אדם עסוק ביותר, ולמרות עיסוקיו הרבים והעול העצום שרבץ עליו – הכבוד הגדול שהוא נתן לרעייתו שתחי' היה יוצא מן הכלל. תמיד רעייתו הייתה במקום הראשון, כי חסד מתחיל בבית!
הלוואי שנלמד ממעשיו הטובים ומהנהגותיו הגאוניות בתורה ובהלכה איך עושים חסד. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה. נחזיר לו טובה, נלמד ונפעל עבורו – הוא בוודאי יבקש מהקב"ה עבור הכלל והפרט.
ולסיום, משפט אישי: רבי הגדול, הרב הגאון ר' אורי זצ"ל, צר לי מאוד על הפרידה, אך אני מוצא נחמה בכך שכדרכך בעולם הזה, כך בוודאי תמשיך להיות מליץ יושר עליי ועל כל כלל ישראל שכל כך דאגת להם בחייך.
משה אורי
פרס במקום קנס
את האזכור הראשון בתקשורת קיבל ר' אורי כבר בהיותו בן 17. היה זה שנה לאחר מלחמת ששת הימים.
הוא נסע עם חברו מחיפה לירושלים, ביום העצמאות. בין היתר הלכו להתפלל בכותל המערבי.
כשחזרו, הייתה הרכבת עמוסה בהמונים שניצלו את היום להגיע למצעדים הצבאיים.
משלא הצליחו לשלם עקב העומס, הם שיגרו להנהלת רכבת ישראל את תשלום הנסיעה כולל… הקנס שמשלם מי שנתפס כשלא שילם.
מנכ"ל הרכבת, שהתרגש מהיושר, ביקש להעניק להם נסיעה חינם למשך שלושה חודשים, כולל בימי החופשה. לבקשת מוריו של לופוליאנסקי וחברו הדבר נעשה בטקס שנערך ביום האחרון ללימודים, כשר' אורי מצידו מצהיר ש"לא עשה שום דבר מיוחד". שמע המעשה הנאצל והישר הגיע גם לעיתון 'מעריב' ובעצם איש לא ידע שהסיפור הזה הופך להיות הראשון בסדרה של רבים כאלה שילוו את ר' אורי כל חייו.
