הם היו שני צעירים ברוסיה הקפואה, כלואים מאחורי מסך הברזל, כלואים גם מאחורי חומות של חוסר ידע. לא היה להם מושג על הניצוץ היהודי שדולק במעמקי ליבם, אבל הוא מעולם לא כבה. עובדה: ימים יעברו, ואותם שני צעירים רחוקים יקימו בית יהודי שיהפוך להיות מוקד ענק של אור וחום עבור יהדות הדממה. הניצוץ יתלקח ויהיה לאבוקה | זהו מסעם המרגש של מיכאל וברטה גרינברג, החל מעומק השלג הרוסי ועד לגוש עציון שטופת האור, עבור דרך לול תרנגולות, בתי קברות, הקמת חופות, מסירות נפש ורצון יוקד, ואפילו אבטיח בלי גרעינים | יהדות? דא!
שלג רוסי כבד ירד באותו ערב, מכסה את הגגות, את העצים ואת שביל האבן הצר שהוביל אל תוך החצר האחורית. האור הצהבהב שנשפך מהחלונות הדליק נקודות חמימות בתוך הלובן הקר שמסביב, כאילו הטבע עצמו עצר את נשימתו מול המחזה שנרקם בפנים:
עשרות זוגות עיניים, מציצות מצעיפים ומכובעי פרווה, הביטו בדריכות אל מרכז החצר, שם ניצבה חופה צחורה, עדינה, רוטטת קלות מהרוח. בתוך הקהל אפשר היה לזהות שכנים סקרנים, חברים קרובים, פעילים יהודים ואפילו אורחים ממרחקים. ברקע, חבורת נגנים ניגנה לחן חסידי חרישי, כזה שנוגע בנשמה וממיס אפילו את השלג. שבעה רבנים מארה”ב, שנסעו מרחקים עצומים, עמדו בקהל, עטופים בטליתותיהם, ובפניהם הדרת כבוד מעורבת במתח.
הכל ידעו: זו לא חתונה רגילה. זו חתונה חתרנית. חתונה מתריסה. חתונה שלא אמורה בכלל להתקיים.
כי במדינה שבה כל סממן יהודי נחשב להתרסה, ובתקופה שבה יהדות הייתה עניין שיש להצניעו, להעמיד חופה יהודית כדת משה וישראל היה מעשה אמיץ, כמעט מסוכן.
החתן היה צעיר נלהב בשם יולי (יואל) אדלשטיין. בימים ההם הוא היה מוכר רק בקרב צעירי רוסיה היהודים. שנים אחר כך, הוא יכהן בתפקיד יו”ר כנסת ישראל. אבל באותו ערב מושלג, כל מה שהוא רצה היה לבנות בית יהודי.
אבל לא על החתן באנו לספר, אלא על האנשים שבחצר ביתם הוקמה החופה החתרנית הזו: מיכאל וברטה גרינברג, זוג יהודים חמים וחדורי שליחות, שביתם הפך לנמל עבור כל מי שחיפש קצת יהדות בתוך האפלה הסובייטית, מקום שבו אפשר להניח תפילין, לשאול שאלה על שבת, או פשוט לאכול מרק חם ולהרגיש לרגע בבית.
מיכאל עמד שם במעיל עבה, מבטו נוקב ונרגש. ברטה, מהצד השני, הביטה בזוג הצעיר, חיוך רך בזווית פיה, כאילו ראתה עצמה בהם. כשסיים הרב את הברכות והחתן שבר את הכוס, מחיאות הכפיים שהדהדו לא נבעו רק מהתרגשות של רגע, אלא מההבנה שבאותו ערב, במקום הכי פחות צפוי, נרשם עוד ניצחון קטן של יהדות בגולה.
וזה לא היה הראשון. וגם לא האחרון.
ברית עולם
בסלון מואר, בבית יפה, ביישוב ציורי בגוש עציון, אני יושבת עם ברטה שמגוללת בפניי את הסיפור שלהם. סיפור מפעים, מלא עוצמה יהודית.
“תשע שנים לפני אותה חופה, התקיימה חופה אחרת”, היא מספרת. “האירוע היה אז צנוע בהרבה. לא היו בו מאות משתתפים ולא רבנים חשובים, לא תאורה או תזמורת. רק קומץ חברים, רב מקומי ולב פועם של זוג צעיר שהחליט לבנות בית יהודי במקום שעדיין לא הייתה תשתית לכך.
“זה לא היה מסוכן כמו בשנים שקדמו לכך”, נזכרת ברטה בחיוך, כשהיא מחבקת בכפות ידיה כוס תה מהביל. “כבר לא שלחו אז אנשים לסיביר על שמירת שבת. אבל תאמיני לי, מי ששמר מצוות שילם על כך… סטאלין כבר מת, כבר לא היו רדיפות והוצאות להורג על שמירת מצוות, אבל האנטישמיות עדיין נכחה, היו סנקציות והתנכלויות ליהודים, ועבירה גדולה הייתה להראות חיבה או קשר לארץ ישראל”.
נישאנו בשנת תש"ל (1970) ושהינו ברוסיה עד תשמ"ח (1988) אז זכינו לעלות לארץ הקודש".
היא מזדקפת בכורסה הישנה וזוקרת אצבע בתקיפות שקטה: “ניסו להניא אותנו. כולם אמרו: פשוט תלכו להירשם לנישואים אזרחיים, זה מה שכולם עושים. אבל מיכאל לא הסכים. הוא התעקש על חופה. הוא אמר, אם כבר בחרנו לבנות בית יהודי, נתחיל אותו כמו שצריך.
“אני לא ידעתי מה זה בכלל. הלכתי לאמא שלי ושאלתי אותה: ‘מה זה חופה?’ היא רק הסבירה לי שזה לא משהו כואב, אז הסכמתי”, היא מחייכת בשובבות.
אבל הסובייטים לא קיבלו את הבחירה הזו ברוח טובה. לא עבר זמן רב, ומישהו הלשין. לא ידוע אם זה היה שכן, קולגה או סתם עובר אורח שזיהה את החופה החריגה – אבל התוצאה הייתה מיידית: באמצע השנה החמישית והאחרונה ללימודיו, ממש לפני קבלת התואר, מיכאל סולק מהאוניברסיטה.
הוא לא ויתר. את לימודיו הוא השלים באוניברסיטה נידחת, רחוק מהעיר, הרחק מהעולם שהכיר. אבל בלב – שלווה. כי הוא ידע שהוא בחר נכון. את דרכו לעבר היהדות התחיל מיכאל עוד קודם לכן, אחרי מלחמת ששת הימים.
הניצחון המפתיע של מדינת ישראל העיר משהו בלבבות צעירים יהודים בברית המועצות, וגם בליבו שלו.
הוא התחיל לחפש משמעות. ניסה אפילו כנסייה, אך לא מצא שם מנוחה לנפשו.
לבסוף הגיע לבית הכנסת, ושם מצא את מה שחיפש: שורשים.
בגיל שמונה עשרה, בלי טקסים, בלי אמא שתומכת, החליט מיכאל לעבור ברית מילה. “זו הייתה הברית הראשונה”, מספרת ברטה. “אחריה באו עוד בריתות רבות, שאותן אירחנו אצלנו בבית”.
גם בחייו האישיים התחוללה תמורה משמחת, כשנשא לאישה את ברטה, בת דודתו השנייה. “סבתות שלנו היו אחיות”, אומרת ברטה, “וככה הכל התחיל”.
בית פתוח ברוסיה
את הדרך שהתחיל מיכאל, המשיך כעת הזוג הצעיר ביחד. הצעד הבא שלהם היה שמירת כשרות.
אף אחד לא הכין את ברטה לרגע שבו תצטרך לבחור בין האינסטינקט האימהי שלה – להאכיל את ילדיה באוכל בריא ומשביע, לבין עולם ההלכה והכשרות, שלא גדלה עליו כלל.
“פחדתי מאוד”. כשברטה מדברת בלהט, המבטא הרוסי שלה מורגש במיוחד. “ראיתי משפחות יהודיות ששמרו על כשרות, והילדים שלהן התהלכו שדופים ורעבים. לא רציתי שהילדים שלי ירגישו חוסר. גם לא הייתי מוכנה לוותר על הכשרות”.
הפתרון המעניין שמצאו בני הזוג גרינברג היה, שמיכאל החל ללמוד שחיטה. אם אין מקום שאפשר להשיג בו בשר כשר, הם יהיו המקום הזה.
מיכאל למד אצל שוחט זקן מקומי. הוא מצא שולחן ערוך מתורגם לרוסית בן מאה שנה, וכשסיים את לימודיו נבחן אצל רב מארה”ב, כשזה הגיע לרוסיה לביקור.
השריה, מליחה, הדחה, עוד הלכה ועוד סעיף, ולאט לאט נוצר לו מטבח חדש. כך גם הוקם הלול בחצר, והתמלא בעשרות תרנגולים, אווזים, ברווזים ותרנגולי הודו. כל אחד עבר דרך הידיים של מיכאל והעין הקפדנית של ברטה.
“נכון, עבדנו קשה מאוד”, מאשרת ברטה, “אבל כשפועלים יחד למען מטרה אחת מהותית, הדרך הופכת להיות קלה יותר. אפילו הילדים הופכים לשותפים. מרדכי הקטן, הבכור שלנו, התרוצץ יחף בין התרנגולים, מאכיל ומשקה, עוזר במריטת הנוצות אחרי שחיטת העופות”, היא מחייכת בנוסטלגיה. “מכל העיר היו באים לקנות אצלנו. יהודים היו מגיעים ממרכז מוסקבה, אפילו מרחק של שעתיים, בנסיעה ארוכה ומייגעת, רק כדי לקנות עוף לשבתות וחגים”.
ככל שעברו השנים, הבית של מיכאל וברטה הלך והפך למשהו אחר.
הוא כבר לא נשאר רק מקום שמחזיק לול קטן עם עופות כשרים, או מקום מפלט לזוג צעיר שמנסה לשמור מצוות. לאט לאט, בלי שאף אחד תכנן, הבית הזה הפך למוקד של יהדות חיה. הסלון הפך לבית כנסת קטן, חדר השינה למקום לינה לאורחים, והמטבח – למפעל מאולתר של מרקים, לחמים וסלטים יהודיים.
בשבתות ובחגים היו מגיעים יהודים מכל הסביבה להשתתף בסעודות השבת. “לא כולם היו שומרי מצוות”, אומרת ברטה, “אבל כולם הרגישו בבית”.
בבית משפחת גרינברג נערכו בריתות, שיעורי תורה ואפילו חופות.
אחת מהן, אולי הזכורה מכולן, הייתה של יואל (יולי) אדלשטיין, שבה פתחה ברטה את סיפורה. ביתם של הזוג גרינברג היה לו בית חם במשך מספר שנים, והם אף שידכו לו את רעייתו.
נפלאות דרכי ההשגחה: בני הזוג שפעם היו רחוקים כל כך מעולמה של התורה, הפכו להיות מעצמה של קירוב לבבות יהודיים אל אבא שבשמיים.
שליחות בבית הקברות
יום אחד הגיעה אל מיכאל שיחת טלפון בלתי צפויה:
בית הכנסת העתיק ברובע במלאכובקה, כך אמר לו המתקשר, עומד להיסגר. אין מי שיתפלל. אין מי שישפץ. ואם לא יקרה נס, המבנה הישן ייהרס.
בוא, ביקש ממנו האיש. תראה מה אתה יכול לעשות. אולי תצליח להציל את בית הכנסת. מיכאל וברטה קמו ונסעו לראות את המקום.
קירות עץ לחים קידמו אותם. קורות תקרה מתקלפות. חלונות מכוסים באבק ושנים של הזנחה.
בודדים באו להתפלל בבית הכנסת, ורק לפעמים התקבצו עשרה בשבתות וחגים.
אבל למבנה הזה היה סיפור.
שם, כך אמרו, התפלל הריי”צ, האדמו”ר השישי של חב”ד. עדיין היה בו הד רחוק מתפילות של דורות קודמים.
מיכאל לקח את המושכות. הוא הפך לגבאי, לא בתואר בלבד, אלא בפועל ממש. בעשר אצבעותיו טיפח את בית הכנסת. הוא גייס את בן דודו שעבד במפעל עצים סמוך, והשניים התחילו במבצע שיקום. ספסלים, ארון קודש, גדר, תיקון גג. הם נעצו מסמר אחר מסמר, עד התוצר המוגמר והמפואר.
לאט לאט החל קול התפילה לחזור למקום. בהתחלה הם בקושי מצאו מניין, אחר כך כבר לא היה מקום לשבת.
אנשים הגיעו ממקומות רחוקים, חלק מהם נסעו שעה וחצי רק בשביל להתפלל מנחה במניין בבית הכנסת העתיק ההוא.
וברטה? היא קיבלה עליה משימה נוספת:
ארוחת הבוקר של המתפללים.
“הייתי קמה כל יום לפנות בוקר”, היא מספרת, “מכינה מרק חם, לחם, דייסה מתוקה. רציתי לפנק אותם, שירצו לבוא”.
‘המרק של ברטה’ הפך למושג. אפילו מי שלא התפלל ברצינות – הגיע בשביל הצלחת הראשונה… והשנייה. “עד היום הנכדים שלי מבקשים תוספת עוד לפני שסיימו את הראשונה!” מתמוגגת ברטה. והעשייה לא נעצרה שם.
במסגרת שיפוץ בית הכנסת, מיכאל שם לב לאתר סמוך, שהיה גם הוא מוזנח, דומם ומכוסה קוצים: בית הקברות היהודי.
הוא לא יכול היה להתעלם. הוא החליט שכמו שהחזיר חיים לבית הכנסת, הוא יחזיר גם את הכבוד למתים. הוא שיקם מצבות שבורות, בנה גדר, ניכש עשבים. חסד של אמת.
השמועה על בית הקברות שהיו לו חיים חדשים, עשתה את דרכה כמו להבה ברוח. מאמריקה, הגיעו שליחי חב”ד ובפיהם בקשה מיוחדת: בעיר טולה, עיר מרכזית במרחק של 95 ק"מ מצפון למוסקבה, עמד להיהרס בית קברות עתיק. בין היתר, היה טמון בו ר’ מרדכי דובין, חבר פרלמנט חרדי מחשובי חסידי חב”ד, שליח, נציג ציבור, ולוחם אמיץ עבור יהודים. הוא נפטר בגלות סיביר ונקבר בטולה – וכעת היה קברו בסכנת הריסה.
לפי החוק ברוסיה, מותר להרוס בית קברות אם עברו חמישים שנה – ומישהו תכנן לעשות זאת. אבל אז הגיעה השמועה לאוזניו של מיכאל. הוא לא היסס. הוא יצא עם שני מתנדבים נוספים להציל את קברו של הרב דובין. בלב חם ובשתי ידיים עובדות, הם העבירו את הקבר למקום חדש ללא סכנה לכבוד המת.
מאז, במשך שנה וחצי, נסע מיכאל שוב ושוב ממוסקבה לאוקראינה – לעיירות נידחות, לכפרים יהודיים שנשכחו, לשדות חרושים שבהם רועים וכבשים דרכו על קברים חשופים. לפעמים העביר יממה שלמה בדרכים רק כדי להגיע לקבר אחד.
כדי לשכנע את הפקידים המקומיים לסייע לו, לא היה די בכוונות טובות. הוא היה לוקח איתו בקבוקי קוניאק וארגזי תפוזים, מצרך נדיר באוקראינה, והפקידים המשוחדים אישרו לו לחפור, להקים, לשפץ, לבנות גדרות, להחזיר שמות לקברים ואף להציב שומר מפני בזיזת המצבות.
הוא שיפץ והקים מצבות חדשות על קברי המגיד ממזריטש, רבי זושא מאניפולי, תלמידי הבעש”ט, האדמו”רים מקרלין ומרוז’ין, רבי לוי יצחק מברדיטשוב – ועוד רבים וקדושים שציוניהם היו עלולים להיעלם באדמות הגויים.
“פעם אחת הוא לקח איתו את מרדכי, הבכור שלנו, שיחווה גם הוא את המסע הזה”, מתארת ברטה, “ועד היום הוא לא שוכח את מה שהיה בנסיעה ההיא:
בדרכם הביתה עם יהודי נוסף, באישון ליל, כשמסביב חושך מצרים, הם רצו לעצור להתפלל תפילת ערבית. אבל לעצור בצד הדרך היה מסוכן מאוד – כל רכב חולף יכול היה לפגוע בהם בעלטה הזו.
“באמצע הדרך הם מצאו תחנת משטרה, ומיכאל, בלי להסס, הוציא מתא המטען ארגז תפוזים, בקבוק קוניאק וסכום כסף נאה.
“וככה, בתחנת משטרה ברוסיה הקומוניסטית, המתינו בחוץ שוטרים גויים בזמן ששלושה יהודים התפללו תפילת ערבית”, מסיימת ברטה בצחוק מתגלגל.
תקופה קצרה לאחר מכן התקבלה בקשה מקבוצת חסידים מארץ ישראל, שמיכאל יצא איתם לסיור בקברי צדיקים. שתי הקבוצות הראשונות היו של חסידי קרלין וסדיגורא.
זו הייתה פעם ראשונה שאוטובוס תיירים מארץ ישראל הגיע לברית המועצות כדי לבקר בקברי צדיקים. כך, בעצם, היה מיכאל מחלוצי הנושא של עלייה לקברים בחוץ לארץ, שנהיה מקובל כל כך בימינו.
אחד מאותם יהודים שהגיעו להתפלל שם, היה האדמו”ר מסדיגורא זיע”א שלא חשף את זהותו בפני מיכאל. הם התיידדו מאוד. רק כעבור שנים, כשמשפחת גרינברג תעלה לארץ, יגלה מיכאל את זהות ידידו הטוב.
שולחן השבת מול ספסל הלימודים
במקביל לכל סיפורי הגבורה, הייתה גם השגרה השוטפת.
כשמרדכי, הבן הבכור, הגיע לגיל בית ספר, התבררה המורכבות האמיתית.
“הלימודים התקיימו כל השבוע, גם בשבת”, מספרת ברטה. “אני לא יכולתי לשלוח אותו. ידעתי שהחיסורים הללו יעשו בעיות, אבל זה לא היה שיקול”.
בהתחלה הם לא דיברו על זה עם אף אחד. כל שבת הילד נשאר בבית. פעם אמר שהוא חולה, פעם לא הספיק להגיע, פעם ביים פציעה.
“היינו שולחים אותו בשאר הימים, משתדלים לא לעורר תשומת לב. אבל זה לא החזיק הרבה זמן”.
המנהל קרא להם. השאלות התחילו להגיע. גם מהצוות, גם מהילדים. ובשלב מסוים, מרדכי מיוזמתו פשוט ניגש אל המנהל והגיש מכתב שהכיל מסר קצר ופשוט: מכיוון שהוא יהודי, הוא לא מגיע בשבת.
באותם ימים הקומוניזם שלט ברמה. היה סיכון להצהיר הצהרה כזאת. אומנם ידעו שמרדכי יהודי, אבל להצהיר שאתה יהודי שומר מצוות, זה צרה.
“זה לא היה קל”, מספרת ברטה. “לעגו לו, העירו לו. היו גילויי אנטישמיות מהצוות והתלמידים האחרים. אפילו ערכו לו מין משפט שבו הגיעו למסקנה שמעשהו לא ראוי ולא מקובל. איימו עליו שאביו ישב בכלא על הסתה ליהדות. בזכות הקשרים שהיו למיכאל, בפועל לא קרה דבר, ברוך השם. אבל אני ראיתי שעם הזלזול והאנטישמיות הייתה גם קנאה. כי מי לא רוצה יום חופש?” היא מפטירה בהבעת ניצחון.
השבת לא הייתה בשבילה רק יום מנוחה. היא הייתה שיעור שלימד אותם חירות אמיתית מה היא. היא סימלה עמידה חזקה על עקרונות, בלי שום תלות בסביבה.
מגיל תשע, מדי יום ראשון, יום החופש הרשמי, היה מרדכי נוסע ללמוד עברית ויהדות. כדי לא להיתפס, היו עורכים את השיעור כל שבוע בבית אחר, וכך הוא מצא את עצמו נוסע שעות בכל רחבי רוסיה, רק כדי לטעום יהדות.
“הוא בא אלי יום אחד”, נזכרת ברטה, “וסיפר לי שהם למדו את השיר ‘השקדייה פורחת’ לכבוד ט”ו בשבט, אבל הוא הביט וראה מבעד לחלון את השלג היורד, מלווה ברוחות חזקות, וזה לא מזג אוויר שמתאים לשקדייה. אפילו הוא, בהבנה פשוטה של ילד בן עשר, הבין שאנחנו לא נמצאים במקום הנכון. המקום שלנו הוא בארץ ישראל”.
החלום הופך למציאות
בעוד הפעילות היהודית מתרחבת, השאיפה בליבם של בני משפחת גרינברג החלה להיות חזקה יותר ויותר: להגיע לארץ ישראל.
אבל ברוסיה של אז, עצם החלום לעלות לארץ ישראל נחשב לדבר מסוכן.
יהדות עוד הייתה נסבלת בגבולות מסוימים, אבל רצון לעלות לארץ שנתפס כציונות? זה כבר היה אסור.
“מי שדיבר ציונות – חתם את גזר דינו”, אומרת ברטה. “מספיק שמישהו הלשין שאתה לומד עברית או מזכיר את ישראל, והיו מלבישים עליך תיק. ולא תיק רגיל. השלטונות היו מעלילים על יהודים עלילות חמורות: מציאת חומרים אסורים במזוודה, שוחד, קשרים עם גורמים עוינים. לא פעם זה נגמר במאסר ממושך או גירוש לסיביר, כשכולם ידעו שה’אשמה’ האמיתית הייתה רק הרצון לעלות לארץ ישראל”.
הסיכון הפך את החלום לעניין שצריך להצניע, אפילו בתוך הבית.
פעם, כשיצאו לטייל על שפת הים, עצרו ליד חוף עמוס. הילד הצעיר ראובן, הביט באונייה לבנה שחלפה באופק וקרא בתמימות: “אמא! אולי זו האונייה שתיקח אותנו לארץ ישראל?”
ברטה קפאה באימה.
מיכאל השתיק אותו במהירות.
ברטה רכנה אליו, הצמידה אצבע לשפתיה ולחשה: “ששש… אסור לדבר על זה…”
“לא רציתי להפחיד אותו”, היא מסבירה, “אבל באותם ימים, גם משפט כזה של ילד עלול היה להמיט אסון אם היה מגיע לאוזניים הלא נכונות”.
אי אפשר היה להשאיר את הרצון בגדר שאיפה, צריך היה להסתכן כדי לממש אותו, וכן להביע את הרצון לעלייה ארצה במקומות הנכונים.
השגת האישור לעלות לארץ הייתה מסע ארוך ומפרך.
היה צורך בהגשת בקשה מסודרת, ושני תנאים: קרוב משפחה בארץ, ואישור מההורים.
ולמיכאל הייתה בעיה גדולה: אביו התנגד בתוקף.
“זה לא היה מתוך רוע”, מבהירה ברטה, “הוא פשוט פחד. לא הבין למה לוותר על יציבות, על שפה, על בית, בשביל חלום ערטילאי על מקום שהוא לא מכיר”.
מיכאל לא ניסה לעקוף את התנגדות אביו. הוא כיבד, וחיכה. ובינתיים הם המשיכו לחיות את חייהם, לארח, לדאוג לשחיטה כשרה, לשפץ, ללמוד.
בכל פעם שחברים קיבלו אישור ויצאו לדרך, הם הסיעו אותם לשדה התעופה,
ארזו להם אוכל, ליוו אותם לשער, נופפו לשלום.
וכשהיו שואלים: “מתי אתם?”
הייתה ברטה מחייכת באיפוק, ואומרת: “יום אחד. בעזרת השם”.
והיום הזה הגיע.
אחרי פטירת אביו של מיכאל, החל תהליך ארוך של מילוי טפסים, הצגת הוכחות, קבלת אישורים, קלחת שלמה של בירוקרטיה מתישה.
ועדות, בדיקות, כל נייר עבר בדיקה קפדנית בזכוכית מגדלת על ידי פקידים אנטישמיים.
ולבסוף – הגיע האישור הנכסף.
ההתרגשות הגדולה רוסנה בפחד משתק.
“רעדתי מפחד. רק שלא יעצרו אותנו, שלא יקרה כלום לילדים”, ברטה מפסיקה את סיפורה, לוגמת מהתה שכבר הספיק להתקרר, נאנחת עמוקות וממשיכה. “הכל השארנו שם, מאחור. תכשיטים יקרי ערך, חפצים בעלי ערך סנטימנטלי, מסמכים חשובים. שלא יהיה שום תירוץ לעצור אותנו”.
ככה הם יצאו מארץ הכפור והרוע ונסעו לעבר חלום הדורות: בידיים ריקות, ובלב מלא.
בית חדש
הם ירדו מהמטוס עם תיקים דלים, לב הולם ועתיד בלתי ידוע.
בתחתית כבש המטוס חיכו להם חסידי סדיגורא, בידיהם אוכל ושתייה, והזמנה חגיגית לביתו של האדמו”ר. למחרת, בשבע בערב, הגיע רכב לאסוף אותם אל הרב’ה.
“עמדנו נפעמים”, נזכרת ברטה. “לראות כל כך הרבה חסידים, מתהלכים בסממנים יהודיים ובלבוש מסורתי בגאון, היה מחזה לא נתפס בעינינו”.
ההיכרות הזו סייעה להם רבות בנחיתה בארץ ישראל, אך היו גם קשיי הקליטה הרגילים.
ברטה ניסתה להשתלב, ללמוד את השפה, להבין את הקודים התרבותיים החדשים. היא התחילה לעבוד כקופאית בסופרמרקט. עוד לא דיברה עברית שוטפת, אבל ידעה לחייך ולתת עודף.
יום אחד ניגש אליה לקוח ושאל איפה יש אבטיח בלי גרעינים.
ברטה הביטה בו, ניסתה להבין את השאלה, וביקשה שיחזור שוב.
“אבטיח בלי גרעינים”, הוא חזר.
היא לא הבינה. ברוסיה לא היו דברים כאלה. אבטיח הוא אבטיח. עם גרעינים. “חשבתי שצוחקים עלי”, היא אומרת. “הרגשתי פתאום כל כך זרה, כל כך… לא שייכת. יצאתי החוצה, עמדתי שם ליד הארגזים ובכיתי. זה לא היה האבטיח”, היא מסבירה, “זה היה כל הפער. פער של תרבות, שפה. זה היה הביטחון העצמי שאבד”.
אבל ברטה לא נשארה להתבוסס בחוסר אונים. לאט לאט, בנחישות שאפיינה אותם, הפכו בני משפחת גרינברג לתושבי ארץ ישראל לכל דבר ועניין. הם עברו לבית גדול באזור גוש עציון, הבנים החלו ללמוד בישיבות, וברטה למדה שיש דבר כזה, אבטיח בלי גרעינים…
בינתיים, גם מיכאל לא ישב בחיבוק ידיים. הוא החל לעבוד בהוצאה לאור של חסידות חב”ד בשם שמי”ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה) שעסקה בהפצת ספרים ברוסית.
לאחר תקופה קצרה הבין מיכאל שיש בידיו מספיק כלים כדי לעשות זאת בעצמו, ופתח עסק דומה משלו.
במהלך שלושה עשורים הוא הפיץ יותר מ-700 ספרים, החל מחומש עם פירוש מתורגם לרוסית, דרך קיצור שולחן ערוך מתורגם, וכלה בספרי היסטוריה יהודית וסיפורת.
מיכאל המשיך להפיץ את ספריו בכל רחבי רוסיה, ואלה עוררו תודעה יהודית רחבה. היום כמעט אין בית יהודי–רוסי שאין בו לפחות ספר אחד מספריו.
“עד היום אנחנו נוסעים ברחבי הארץ, מקימים דוכנים ומוכרים ספרים גם לקונים שנראה שאין ביניהם ובין שמירת המצוות מאומה. כך אנו זוכים להחדיר בהם מעט יהדות”, מסיימת ברטה בסיפוק.
עד עצם היום הזה
מי שיסתכל היום על מיכאל וברטה גרינברג בלי להכיר את סיפורם, יראה זוג מבוגר, נחמד ומחויך. אבל מי שפותח את הדלת של העבר, מבין את עוצמת ההווה.
ביתם שבגוש עציון הפך עם השנים למרכז משפחתי שוקק חיים. ילדים, נכדים, נינים. דורות ישרים מבורכים.
שני בניהם הקימו משפחות לתפארת, בחסדי שמיים, כל צאצאיהם שומרי תורה ומצוות, לומדים במיטב הישיבות והסמינרים.
בשבילם זה אולי מובן מאליו. אבל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה שלהם, מבין איזו דרך עשו בני הזוג גרינברג כדי לזכות להגיע למצב הזה.
ברטה ממשיכה במעשי החסד שלה:
מתנדבת במיון בגדים לנזקקים, מבשלת את המרק המפורסם שלה לחיילים, לחמם אותם בחורף הקר, ומארגנת הרצאות למבוגרים רוסים יהודים.
מדי פעם הם כולם מתכנסים יחד, כבר ארבעה דורות. שרים שירי שבת, שומעים שיעורי תורה ומקשיבים לזיכרונותיהם של סבא מיכאל וסבתא ברטה.
וכל נכד ונין הוא תשובה ניצחת.
התגברות האור על האפלה.
