בקולות וברקים | שיחות החיזוק לאלפי יתומים ואלמנות, הביקורים המסתוריים במחלקות, דרשות החיזוק שסוחפות דור שלם ובנש"ק אחד צנום שמחולל מהפכה עולמית. סוד השפעתו וחיזוקיו של המשפיע רבי אברהם אלימלך בידרמן שליט"א
המבטים של עשרים אלף איש נישאו אליו ביום ל"ג בעומר, ועוד מאות אלפים האזינו בשידור חי, עוקבים אחר כל הגיג, קולטים כל מילה. אבל מבחינתו של הגה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן שליט"א – זה לא משנה אם הוא ניצב בפני עשרים אלף איש או עשרים איש. "יש לי מטרה אחת", הוא נוהג לומר את מה שהפך למוטו של חייו, "לזכות את הרבים" | ועבור זיכוי הרבים הזה, הוא מסוגל להפקיר את גופו, את כבודו ואת חייו הפרטיים, הכל כדי לרומם את רוחו של יהודי אחר | סופר 'משפחה' עשה כמה לילות מסעירים במחיצת באר האמונה הנובעת של דורנו
צילום: יעקב לדרמן
יום ראשון השבוע. שבוע לפני חג מתן תורה. שעת חצות הלילה, וכאן, בהיכל 'אש קודש – פיאסצנא' בבני ברק, התחושה היא של 'תיקון ליל שבועות מוקדם'. האולם המלא מפה לפה דומם לחלוטין, העיניים כולן מרותקות לכותל המזרח. שם ניצב לו יהודי צנום, עם עיניים בוערות וקול צרוד, הוא מתזז את עצמו מצד לצד, ידיו מונפות באוויר והן מכות בעוצמה על הסטנדר שלפניו. "מובטח לו!" הוא זועק. "מו-ב-ט-ח לו!"
לא. בניגוד לרושם שנוצר, הוא אינו מקריא 'שטיק'ל' מספר חסידי. הוא מצטט כעת מילה במילה, בעל פה, את דברי ה'משנה ברורה' שאומר, כי כל הניעור בליל שבועות ולומד ללא הפסק של דיבורים בטלים – מובטח לו שישלים שנתו. "מובטח לו שישלים שנתו!" הוא מכריז בקול, כשעיניו מביעות תמיהה עצומה: איך ייתכן שמילים כאלו מעוררות נאמרות כאן, והציבור נשאר שווה נפש?
"יושבים כאן תלמידי חכמים" – וכאן המילים הופכות לשאגה – "ואני שואל אתכם: אדרבה, תגידו אתם. היכן עוד מוזכרת בהלכה הבטחה מפורשת כזו, שישלים שנתו? זהו סעיף בהלכה! 'מובטח לו'. פשוט כך"…
אש להבה. בהדלקת המדורה בל"ג בעומר תשפ"ב בבית שמש
"אנשים מחפשים סגולות", הוא ממשיך, "וכאן יש לנו את הסגולה הטובה ביותר – פשוט ללמוד". אבל הוא אינו מניח לדברים להישאר באוויר. עם כל עוצמתם, הוא יודע שכאשר הבחור הנלהב שיושב כעת לפניו יקום ממקומו בתום השיעור ויחזור לישיבה עמוס קבלות טובות, הוא מסוגל להגביה עוף ובדרך לשכוח את העיקר. לכן, הוא פורט מיד את הדברים למעשה:
"כשיגיע אליך בחור בליל שבועות וירצה להשמיע לך 'נייעס' עסיסי – פשוט אל תשמע לו. תדחה אותו למחר. ה'נייעס' לא ייעלם, אבל את ההבטחה הזו של 'ישלים שנתו' – אתה עלול להפסיד". ולכן, הוא מציב יתד: "חשוב לקבל על עצמך שלא לדבר שום דברים בטלים בכל ליל שבועות, עד אחרי 'כתר'".
ואז הוא עובר מיד לסיפור – וגם כאן לא מדובר ב'חסידישע מעשה' – אלא בסיפור על מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שסיפר על רבו שזכה לגילוי אליהו לאחר שלמד כל ליל שבועות, 'בלי היסח הדעת'. וכשהעיניים נעוצות בו, הוא דואג להבהיר: "לא אני, אני לא ראיתי את אליהו הנביא. אבל מי שלומד – זוכה"…
המחוגים מראים על שעת חצות שחלפה זה מכבר, אך התחושה באולם היא של צהרי היום. הדברים יוצאים מפיו כמו אשד שמתפרץ, כמו לבה שבוערת. קולו נוסק לגבהים, ונראה שכל הכללים שאותם מכיר כל רטוריקן מתחיל – פשוט אינם קיימים לגביו. הוא מדלג על האתנחתאות שהן חובה בכל נאום. קולו עולה ויורד בלי קשר למסר, ובכלל, נראה שהוא מנסה להספיק בשעה הזו כמה שיותר.
הוא עובר מ'שפת אמת' ל'מבי"ט', ומשם ל'רבנו בחיי' ול'מגן אברהם'. מספר על השל"ה ואז על ה'בעל שם הקדוש', עובר בדילוג חד מחשיבות הלימוד בליל שבועות להשגחה פרטית שאפשר ללמוד מרות ונעמי, ש"הגיעה לבית־לחם מתוך תקווה לפגוש אדם אחד
, את בועז. הוא היחיד שיכול לעזור לה. ואיך תדבר עם בועז? רק דרך אשתו. היא תפנה לאשתו של בועז ותשתף אותה בצרות שעברו עליה, ואז בועז יעזור לה. אך כשהיא מגיעה – היא מגלה שכל העיר יוצאת ללוויה. בירור קל מי היא הנפטרת, ומתברר שהשבר גדול: מי נפטרה? אשת בועז. הקנה היחיד שנשאר לה, גם הוא נעלם".
אבל דווקא מתוך אותו שבר, צמחה הישועה. "דווקא משום שאשתו נפטרה, התחתן בועז עם רות, וכך צמחה ישועתה של נעמי, שלאחר מכן זכתה לשבת על כיסא ליד שלמה המלך עליו השלום. וזה מה שאנו צריכים ללמוד, שדווקא ברגע הזה שאנו חושבים שהכל נהרס, שאין סיכוי, שאין תקווה – דווקא אותו רגע הוא הרגע שבו מכין לנו האֵייבִּישְׁטֶער את הרפואה".
את המסר הזה, אגב, הוא מחדד דווקא באמצעות דוגמה שמגיעה ממנהג היום. "בשבועות אנו אוכלים עוגת גבינה. ולמה גבינה? כי הגבינה עשויה מחלב שהחמיץ. רק בזכות החלב שהחמיץ היא הפכה לגבינה. כך גם אנחנו, דווקא בזכות הצרות, הקשיים – אנו הופכים ונהיים טובים יותר".
הציבור כולו גומע כל מילה. הבאר, ששמה ידוע כ'באר הפרשה', נובעת בעוצמה. רשרוש לא נשמע. העיניים נעוצות בו, האוזניים כרויות, הקשב מלא. למרות השעה המאוחרת, אין כאן אחד שמנמנם. אש קודש בוערת שם ליד כותל המזרח, והיא מלהטת ומקיפה את כל מי שנחשף אליה.
לבטל כל הגזירות
זוהי התופעה הרוחנית הכי חמה ומבוקשת ביהדות החרדית
עמוד אש של אמונה. הרה"צ רבי אלימלך בידרמן בל"ג בעומר השנה
של ימינו. תופעה שאין לה שֵם מסודר ואין לה מסגרת מאורגנת ואין לה חסידות רשמית. והתופעה, ששמה 'רֶבּ מַיילֶךְ' – הפכה מזמן לחידה בלתי פתורה. עם כל יום שעובר נראה שקשה יותר לפצח אותה. אכשר דרא, ולא חסרים דרשנים, מגידים, משפיעים, מרצים ונואמים בחסד. דורנו משופע בכל אלו, ולמרות זאת, קשה לעמוד על סוד השפעתו של הגה"צ רבי אברהם אלימלך בידרמן שליט"א ולהבין מה יש בו, באיש הצנום הזה, בן חמישים ושלוש, שעם ישראל לחוגיו ולעדותיו, נמשך לדבריו כמו אל מגנט.
שבועיים קודם לכן, בל"ג בעומר, ניצב היהודי הזה בליבה של העיר בית שמש, שהפכה לפתע למירון של ממש. יהודים שכל חייהם לא ויתרו על ליל ל"ג בעומר במירון, שינו את התוכנית בלא להניד עפעף ברגע ששמעו שה'הדלקה' המפורסמת עוברת לבית שמש. וכך, ציבור שמנה לא פחות מ-20,000 איש סבב והקיף אותו כחומה בצורה, כשכל מי שנגע בשולי אדרתו באותו לילה מוכן להעיד על כך שהוא התנשא לגבהים.
במשך שעות ארוכות הוא הרעיד את ליבם של ההמונים, סחף, הלהיב, רומם. רגע גרם להם לרקוד עד כלות ורגע לאחר מכן לדמוע ממעמקי הנפש. ואז, בהינף יד, וכשההתרגשות הגיעה לשיא – הוא קטע את האירוע באבחה אחת, כשאותו סיום נועד אף הוא ללמד שאנו נמצאים רק בהתחלה. "יבטל כל הגזירות, יבטל כל הגזירות", ישיר רבי אלימלך לאורך הערב, בְמַה שיהפוך להמנון ל"ג בעומר שלו, המנון שיונחל למאות אלפי יהודים בגלובוס. כי כזה הוא רבי אלימלך – מנחיל תודעה רוחנית להמונים.
במבט של שנים ניתן יהיה אולי לאמוד את השפעתו של אותו יהודי שניתן לראותו
מקום שבו נשברות כל המחיצות. ב'טיש' לבני התורה הליטאים
עדיין יושב כשהוא מצטנע בפינתו, בבית מדרשו של אחיו – כי הוא, אפילו בית מדרש משלו אין לו – בית המדרש לעלוב ברחוב רבי עקיבא פינת ירושלים בבני ברק, שם הוא נוהג לשבת כשהוא אומר פרקי תהילים כבן המתחטא לפני אביו, או לחזות בו מתפלל בספסלים האחוריים של בית הכנסת איצקוביץ'. אבל השפעתו פורצת לא רק את גבולותיה של העיר בני ברק, אלא את גבולות הציבור החרדי בכלל. בעולם היהודי כולו, ואין זה משנה אם מדובר בחוגים מסורתיים, מזרחיים, ליטאים ויקים, רואים בו דמות טמירה ועלומה, דווקא משום שהיא נגישה ועממית כל כך. דבריו המלהיבים, שמופיעים בחוברות 'באר הפרשה' – מופיעים בשלל שפות, בכל רחבי העולם היהודי.
לחזור עם הכלה
היהודי הזה, שבל"ג בעומר הלהיב עשרות אלפים כשהוא עצמו רץ הלוך ושוב על הבמה, במרץ בלתי נלאה ובאנרגיות שיכולות להפעיל תחנת כוח גרעינית – עומד לפתע כאן בהיכל 'אש קודש' וקולו מתחנן, מבקש: "כזה לילה שמסוגלים לפעול בו דברים כה גדולים. הרי כל מה שבסוכות ובפסח אנו פועלים בשבעה ימים, דחסו לנו כאן ביום אחד, בלילה אחד. אז איך, איך, אפשר לוותר על רגע אחד מהלילה הזה?"
ובדיוק כפי שהדרשה שלו בלולה מכל הטוב הצפון בספרים הקדושים, כשהוא מביא הכל ומהכל, בלי לתחם את עצמו לספרי חסידות או דרוש או מחשבה, אלא הוא קוטף מכל סוגי האילנות כשהוא מניח את המטעמים כולם בצורה ערוכה וסדורה, מפציר בך לטעום מלוא הפה – כך גם נראה הציבור שיושב לפניו.
בניגוד לכפי שניתן לחשוב, השיעור ממש לא מורכב מבחורי ישיבות חסידיות או אברכים המגדירים עצמם כ'מבקשים' והם נדבקו ב'ברען' החסידי שבוער בליבו היוקד של רבי אלימלך בידרמן. יש שם, בשיעור, פסיפס מגוּון של יהודים חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, כובעים מכל הסוגים וחליפות באורכים שונים. ומה שמפתיע – שרובם בעלי בתים ומבוגרים, שטרחו ובאו מהחנות או מהמשרד, שבוע לפני שבועות, כדי להתכונן כיאות לקראת החג הקרב ובא. עם ישראל, בחוש הריח המיוחד שהתברך בו, זיהה את התופעה, דבק בה והוא חובק אותה בהערצה.
"רבי מיילך", יאמר לנו לאחר מכן אחד מאלו שמגדירים את עצמם כחסידים מובהקים, על אף שהאיש אינו רבי ואין לו כל חסידות, לא מוסד ולא 'חצר' והוא אף בורח מכך, "הפך את הרחוב כולו לישיבה אחת גדולה. המושג הזה של 'הכנה' לחג הקרב, שהיה בעיקר נחלתם של בחורי הישיבות, הפך פתאום למושג שמוכר דווקא ברחוב, בשוק, אצל הסוחרים וה'בעלי בתים'. אתה יכול לפגוש יהודי שטרוד בפרנסתו, אך בימים אלו של לפני שבועות הוא יקבע לעצמו סדר נוסף, מלבד סדר הלימוד הקבוע, כי אחרת, כפי שאמר ר' מיילך, עם מה נישָאֵר אחרי שבועות? עם עוגת גבינה?
וזה בעצם מתבקש. אי אפשר אחרת. "גם בשמ
לטהר לבם באמונה לעבדיך. מלהיב את ההמונים במעמד בבית שמש
חת תורה רוקדים כולם עם התורה", מרעים קולו של המשפיע, "אך כמו בחתונה, כולם רוקדים, כולם שמחים, אך החתן הוא זה שחוזר עם הכלה הביתה. וכך בדיוק בשבועות. אנו מקבלים את התורה, אבל מי באמת קשור לתורה? מי החתן של התורה? רק מי שחוזר עימה הביתה!"
ובאותה שעה, ניכר שכל יושבי ההיכל הגדוש מפה לפה – מאוחדים בהחלטתם הנחושה: לחזור הביתה עם התורה!
חוק 'קוגל' חובה
השיעור מסתיים שעה בדיוק לאחר שהחל. 'קדיש' נשמע, ומיד לאחר מכן אותה זריזות שמאפיינת את האיש – גורמת לכך שעשר שניות לאחר מכן הוא כבר בחוץ. אך בניגוד לכפי שניתן להניח, הוא אינו שב מכאן לביתו. עדיין נכונה לו עבודת הלילה.
בשעה הקרובה הוא ישֵב ליד מכשיר הטלפון, יתקשר לבתיהם של אלמנים ואלמנות מעבר לים, ידבר על ליבם ויחזק אותם, כפי שרק הוא יודע להבין לליבם, פשוט כי הם יודעים וחשים כיצד הוא לוקח ללב את צרותיהם. את שעות היום, בין שיעור לשיעור, יקדיש לשיחות כאלו עם אלמנים ואלמנות מכל הארץ. על הדרך, ייכנס למרכז הרפואי 'תל השומר', שם עליו לבקר חולה השוכב על ערש דווי. אברך צעיר שחלה במחלה הקשה רח"ל, כשלולי תעצומות הנפש שהוא ומשפחתו מקבלים מהביקור והשיחות – ספק רב אם משפחתו, שכוללת בחורים וילדים רכים, הייתה שורדת את התקופה המורכבת.
הוא לא אוכל, כמעט ואינו ישן, תמיד בתנועה. אדרנלין שלא מפסיק להתפרץ. "אין לו מעצמו כלום", אומר לנו אברך ממשתתפי השיעורים, אחד מאלה שזכו להידבק באורו. "רבי מיילך לא דורש כלום ולא צריך כלום. לא אוכל ולא מיטה. רק כוסות הקפה שמאפשרות לו להרטיב את הגרון ושמסייעות לו להישאר ערני . הא ותו לא.
"בהשראתם של צדיקים מהדור של פעם – רבי אלימלך פרץ כל גבול של חוג ועדה, ולמעשה אינו 'מאיים' על אף חוג או עדה. הוא בא רק להוסיף עוד קומה רוחנית, עוד נדבך של התעוררות. תוספת לשיוך המקורי של כל אחד משומעיו – חסיד מכל חסידות, ליטאי או ספרדי. רבי אלימלך לכל. משפיע ששתל הקב"ה בדורנו ושייך לכלל ישראל כולו. הוא אחד שחי כל כולו בשביל השני", מנסה איש שיחנו להגדיר. "כל מה שיש לו – הוא ייתן לשני; ו'כל מה שיש לו', הכוונה לא רק את כספו או את ביתו, אלא בעיקר את עצמו. את כל כולו. את כל הלב, את כל הקשב. לעצמו לא ישאיר מאומה".
בכל ליל שישי הוא מוסר שיעור על הפרשה, כך כבר שנים. אלו שמגיעים לשיעור, נהנים מקוגל ירושלמי חם ומהביל. היום, הדבר כבר הפך למנהג, אך מה שגם משתתפי השיעור לא יודעים, הוא שרבי מיילך עצמו הוא שדרש זאת.
הוא משקיע מחשבה לפני כל שיעור, זאת משום שיש לו מטרה אחת ויחידה: זיכוי הרבים. מבחינתו, הסרגל שלפיו מתקבלות ההחלטות לאן לצאת ומתי, הוא מדד זיכוי הרבים. לכן, אם יזמינו אותו להגיע להתנחלות בדרום או לישיבה קטנה בצפון, הוא ייצא לשם גם אם הוא אחרי יום של שיעורים ושיחות שסחטו את גופו. כי "אם אפשר לזכות עוד יהודים, איך אפשר בכלל להסתכל על עצמך?"
בכל ליל שישי הוא מוסר שיעור קבוע בבית שמש. משם ייסע לירושלי
לפנות אל הקב"ה במילים אישיות. בתפילה בציון הרשב"י במירון
ם, שם הוא מוסר שיעור שנמשך כשעה וחצי. השיעור נמסר בשכונת 'בית ישראל' בירושלים, סמוך לביתו של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע. אחר כך, בסביבות שתיים בלילה, יגיע לכותל המערבי. שם, מול מקום המקדש, הוא מסיים את התהילים, בבכי וברגש, בעוצמות ובהתלהבות כאילו הוא התעורר עכשיו משנת לילה.
"כל הזמן הזה הוא לא יכניס דבר לפיו, אך יהיה חשוב לו שהאחרים ייהנו מקוגל", מספר החסיד. "יוצא לי לשהות במחיצתו ולראות שהוא לא אוכל, לא ישן, לא טועם מאומה. ועדיין, הוא לא שוכח שאחרים דווקא צריכים לאכול".
מתנה לאמא בשמים
במחשבה שנייה, גם אילו היה רוצה – לרבי אלימלך אין יכולת לחשוב על עצמו. לא על עצמו, לא על כבודו, פשוט משום שאין לו זמן לכך. סדר יומו מורכב ודחוס משיעורים, משיחות שנמסרות לבחורים ולאברכים, באידיש ובעברית, וגם משיחות טלפון וביקורים תכופים: בהם הוא מחזק חולים, אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות. מדבר עימם, בוכה יחד עימם, שמח עימם ומחזק אותם.
את הדברים הבאים אנו שומעים מיהודי נכא רוח, אדם שסבל במשך שנים ממחלה קשה, ובנוסף גם שכל ילד, רח"ל. "ישנם היום הרבה ארגוני חסד, כאלו שמסייעים לחולים, דואגים ליתומים. אבל יש אדם אחד ויחיד שהוא חולק איתך את הכאב ונושא איתך את המשא. זהו רבי מיילך".
ר' מיילך הוא זה שמתקשר, ואליו אפשר להתקשר כשהכאב מעיק. הוא שומע, שותק, מדבר, ובעיקר מקשיב. אחד משומעי לקחו הקבועים הגיע לאחרונה לספר לו שיש אברך צעיר שהתאלמן והוא זקוק לחיזוק. ר' מיילך שמע ורשם את המספר. לאחר מכן התברר שהמספר היה מוכר לו היטב: מזה שנתיים שבימי שישי הוא התקשר לאישה החולה וחיזק את רוחה.
מטבע הדברים, הוא מזדמן רבות למרכזי הרפואה, נכנס למחלקות שבהן מאושפזים החולים שהרופאים מגדירים אותם 'סופניים', ולא יעזוב את החולה עד שיראה שהייאוש שאחז בו נעלם והתקווה שבה לשכון בעיניו. "לא מזמן", מספר לנו מנהל של ארגון חסד, "הגיע רבי אלימלך למחלקה רפואית במטרה לתמוך באברך שאשתו הייתה מאושפזת במצב קשה, לא עלינו. בהגיעו, ותוך כדי שהוא מרעיף טללי חיזוק על הבעל, יוצא פתאום הרופא מהחדר וניגש אל הבעל: 'מצטער', הוא אומר, 'עשינו כל מה שיכולנו'…
"היית צריך לראות", מוסיף האיש ומספר, "איך האלמן הטרי תפס את רבי מיילך, נצמד אליו כטובע שנאחז בקש, ואמר לו: 'אני לא מסוגל לספר את זה לילדים. איך אני אומר להם? שהרב יבוא איתי ויספר לילדים שעולמם חרב עליהם'".
ומה עשה רבי מיילך? לא היסס לרגע. הוא נסע עם היהודי הביתה, ושם פגש את הילדים שלא ידעו עדיין שהם הפכו ליתומים. קרא לכולם לחדר, סגר את הדלת והורה לבנים לעמוד בצד אחד, ולבנות בצד השני, כשהוא נעמד באמצע. "ילדים יקרים", אמר להם, "רציתם שאמא תהיה בריאה, אבל האייבישטער רצה אחרת"…
את קולות הבכי שמעו למרחוק. הילדים בכו וזעקו, ור' מיילך בכה וזע
העבודה המיוחדת לדור שלנו – שמחה. עם לפידי אש בשמחת בית השואבה
ק איתם. דמעות זלגו מעיניו ללא הפוגה. אבל תוך זמן קצר הוא היסה את הבכיות, וניווט את הילדים למה שעליהם לעשות כרגע: "תקשיבו טוב, ילדים", אמר להם. "אתם אוהבים את אמא ואוהבים לעשות מה שביקשה מכם. אך עד היום היא ביקשה מכם שתקנו במכולת לחם וחלב וכך יכולתם לעזור לה – היום היא רוצה מכם משהו אחר: שתאמרו עליה קדיש ותעשו מעשים טובים לעילוי נשמתה".
ברגעים הבאים תפסה המעשיוּת את מקומו של הרגש. לאחד הילדים הוא הורה להביא סידור והוא החל להסביר לילדים את פירוש המילים 'יתגדל ויתקדש'. לאב הורה שיצלם מהר דפים גדולים עם הקדיש. "זו המתנה הכי טובה שתוכלו לתת לאמא. היא נמצאת ליד האייבישטער ומחכה לקדיש. תנו לה את המתנה".
"עברנו שנה שלמה", סיפר האב, "והילדים לא הפסידו קדיש אחד במניין. זו הייתה שנה קשה וכואבת, אך הקושי היה קל בהרבה, משום שהילדים ידעו שאמא מחכה לקדיש ולכן לא נשארים בבית גם אם אין מצב רוח, גם אם קשה וקר בחוץ, ועייפים, ואין חשק. ובכל השנה הזו, מיותר לומר בכלל, ר' מיילך היה נוכח בבית. הוא הגיע, התקשר, אך גם כשלא היה – המילים שלו ריחפו ולא נתנו לנו ליפול".
יתומים לפני נכדים
היכולות של רבי אלימלך לחזק יהודים במצב העגום ביותר – ידועות ומפורסמות כל כך, עד שאין כמעט טרגדיה בציבור החרדי והדתי שאינה מועמסת אוטומטית על כתפיו. הוא נקרא להגיע למיטותיהם של חולים, לנחם ילדים או הורים שכולים, אם ממחלות ואם מפיגועים, ובכל מקרה שכזה הוא מדבר ומרגיע ומחזק, אך בה בעת ליבו כואב ושותת דם.
גם בשיעורים, הוא אינו שוכח את אלו שזקוקים למילה טובה. את היחס הוא נותן, ובשפע, דווקא לאלו שזקוקים לכך, אלה שמילה טובה עשויה לרומם אותם. בשיעור הוא פונה לאנשים רבים, כשהוא מזכיר אותם בשמם, מוודא שהבינו או מחכה לשמוע את התשובה לשאלה שאותה זרק. אך אותם מיוחסים אינם כאלו שתורמים למפעלותיו – לא אח"מים, ולא בעלי מעמד אחר. אנשים מהשורה.
פעם ישב אצלו בסעודה בערב שמחת תורה יהודי פשוט שאמר לו בהלצה: "היום אל תכבד אותי לרקוד עם התורה, ידי חבושה ולא אוכל לרקוד".
רבי אלימלך שמע ולא הגיב. אך בלילה, כאשר כובד בכיבוד המסורתי של אמירת 'אתה הראית', הוא הוריד את הטלית מעל כתפיו והניחה על כתפיו של אותו יהודי. האיש, לפליאתם של כולם, כובד באותו לילה ב'אתה הראית'.
בשמחת נישואיו של בנו, בעוד הוא רץ כדרכו על השולחן, הלוך ושוב, וההמונים עונים ושרים כנגדו – היה מי שתפס את נכדיו הקטנים והעלה אותם על השולחן. ר' מיילך ראה אותם, אך עם כל אהבתו אליהם, הוא זיהה פתאום מישהו אחר, אותו חיפש קודם לכן: ילד יתום שעמד אף הוא לצד השולחן.
"מאותו רגע", מספר לנו עד ראייה, "הוא תפס את הילד הקטן, רקד איתו ושר איתו, רץ איתו הלוך ושוב ולא עזב אותו, עד שראה כי העצבות ששרתה על פניו נעלמה. נכדיו שעמדו בצד לא זכו לכך שסבא ירקוד עימם, אך לא היה נראה שהם מאוכזבים. גם הם,
ידע עצום בכל חלקי המחשבה עם יכולת רגשית מיוחדת. רבי מיילך מעורר לבבות
כמוהו, יודעים ש'העיקר הוא בשביל השני'".
אלמן טרי שעבר מהצפון לבני ברק, 'נחת' בעיר בימי חג הסוכות. בערב שמחת תורה הלך האברך ברחוב והנה רבי אלימלך בידרמן שליט"א מפציע כנגדו עם חיוכו הקורן. "וואוּ פְּרַאוֶועט מֶען הַיינְט?" היכן מעבירים את היום, הוא שואל את האלמן, ומפציר בו לבוא איתו.
"במשך שעות הוא סחב אותי איתו", סיפר אותו אלמן, "כשהוא לוקח אותי להוסטל של בחורים פגועי נפש, שם עמד ורקד במשך שעתיים עם כל הכוחות. משם סחב אותי לבית מדרש לעלוב, כשהוא לא נותן לי מנוחה. רק לאחר שנפרדתי ממנו, עייף ומותש, הבנתי שלראשונה מאז המכה שניחתה עלי, הצלחתי לשכוח מעט מעצמי".
לא יוצא לחו"ל
בין לבין, בין השיחות לאלמנים ולאלמנות, השיעורים והדרשות, הוא לומד, והרבה.
עבור אלו שנחשפו לשיחותיו, הדבר אינו חידוש. הגה"צ רבי אלימלך בידרמן הוא גאון אדיר, שאוצר במוחו ידע עצום בש"ס, ראשונים ואחרונים, שו"תים וספרי מחשבה וחסידות. מעיינותיו נובעים ללא הרף. כל הידע העצום הוא אמנם תולדה של כישרון נדיר, אך בעיקר של התמדה לא רגילה. "ר' מיילך הוא אמן בניצול הזמן", אומר לנו אחד הקרובים אליו. "הוא לומד בכל רגע פנוי, ומוכיח בכך שעם כל העיסוק שממלא את יומך, אפשר למצוא זמן גם ללמוד, ביגיעה ובעומק".
את משנתו קנה רבי אלימלך דווקא בישיבת פוניבז' הליטאית. אביו, כ"ק אדמו״ר רבי אלתר בידרמן מלעלוב זי"ע, שלחו דווקא לישיבה הליטאית, אותו ואת אחיו שליט"א, כשהוא מבקש לראותם רוכשים את קנייני היגיעה בתורה. ואכן, כבר בבחרותו נחשב הצעיר החסידי אברהם אלימלך בידרמן, בנו של הרבי מלעלוב, כאחד והמיוחד שבמתמידי הישיבה. עם זאת, הדבר לא בא כלל על חשבון קומתו החסידית שרק הלכה וגבהה. "פעם סיפר לי הראש ישיבה", כך אמר באחת משיחותיו על רבו הגרא"מ שך, "שבצעירותו לימד בקרלין, וה'ידיד נפש' ששרו שם בשבת, נתן לו חיות לכל השבוע".
הוא איש של ניגודים, אך דווקא הניגודים הללו משלימים אותו כל כך. ידע עצום בספרי החסידות, לצד חתירה לעומק הסוגיה כפי שספג בהוויה הליטאית. מחד, הוא נחשב לרגשן שמשתפך גם בתפילת מנחה של יום חול, ומצד שני הוא ידע להשליט את המוח על הלב ולדכא את הרגש, אם רק יהיה בכך צל צילו של חשש שיעבור על סעיף ב'שולחן ערוך'.
מצד אחד, יש בו מעיין מפכה של אהבת ישראל. הוא אוהב כל אדם מישראל, שלא לדבר על אֶחָיו – אותם הוא מעריץ ומכבד ללא סייג והם חיים בהרמוניה מופלאה. ומצד שני, הוא לא יהסס להימלט על נפשו מאולם שמחות לשם הגיע כדי להרנין לב אלמנה, אם רק יחשוש שהוא עלול להיכשל במראות שאינם רצויים. כמו כן, כאשר יגיע לחתונה ויתברר לו שבאותה שעה שוהה שם אדמו"ר או דמות ציבורית – לפעמים ימתין ברכב שעה ארוכה, כדי לא לפגוע בתשומת הלב שמופנית לאישיות הציבורית שבאולם.
רבי אלימלך יטריח את עצמו בחפץ לב עד לחצור או לתפרח, לחזק אנשים פ
שושלת הזהב בתפארתה. בריקוד עם גיסיו האדמו"רים לבית זוטשקא
שוטים ועניים – אך בה בעת יהדוף כל בקשה שמגיעה אליו מכל קצוות העולם, גם אם הבקשה מגיעה מגביר שמוכן להעמיד עבורו מטוס פרטי ולהוזיל כל הון שנדרש לשם כך. הוא אינו עוזב את הארץ, על אף שאין ספק כי שם יוכל להביא את משימת חייו של 'זיכוי הרבים' לשיאים חדשים ועצומים. ויהודי חו"ל מה יהא עליהם? אל דאגה: הם מוצאים את הדרכים להאזין לשידורים החיים של שיחותיו שמועברות באמצעות קווי טלפון כמעט לכל ריכוז חרדי בעולם.
שיחה באמצע תהילים
קחו דוגמה לעולם מושגים שכל תכליתו וייעודו הוא 'לחיות בשביל השני':
"בליל פורים", מספר לנו יהודי ש'מסתובב' אצלו, "הוא נוהג לסיים את כל ספר התהילים. אגב, זה יהיה נכון להגדיר זאת כ'מנהג של ר' מיילך', משום שהוא זה שהצליח להטמיע את המנהג לומר את ספר התהילים כולו בין שתי קריאות המגילה – בכל תפוצות ישראל. היום, בכל מקום, 'אִין יֶעדֶער יִידִישֶׁער קְרַייז', יהודים מסיימים ספרי תהילים בליל פורים, רק משום שר' מיילך חזר בכל מקום על חשיבות התפילות ביום גדול זה, כך שאמירת ספר תהלים ברוב עם הפכה לחלק ממצוות היום ממש".
וגם כאן, מדובר בחלק מסדר יום צפוף ודחוס עד אימה: בחצות ליל הוא מתחיל באמירת התהילים בבית המדרש לעלוב, כאשר פרקי התהילים נאמרים בהשתפכות הנפש, באימה וביראה. לאחר מכן – אמירת י"ג מידות בזעקה הפורצת מליבו. רגע לאחר מכן מתחלפת האווירה, ושירת 'שושנת יעקב' עולצת פורצת בכל עוז. ואז ילך אל המקווה.
לאחר מכן הוא מתחיל את התהילים מחדש, הפעם בבית המדרש הליטאי ברמת אלחנן, רק משום שלפני שנים הוא דיבר בפני בחורי ישיבה ליטאים על חשיבות אמירת תהילים בליל פורים, והוא הבטיח שיאמר עימם את התהילים. ואם כן, ברור שהוא אמור אף הוא לעמוד במה שאמר לאחרים.
הסדר הזה, שנמשך לאורך כל הלילה, מסתיים בתפילת שחרית בהנץ החמה ב'הרשקוביץ' – בית המדרש שיסד סבו מצד אימו. לאחר מכן יסתגר בביתו ויעסוק בעבודת היום, ורק לקראת השקיעה הוא ייגש לסעודת הפורים.
"פעם ניגשתי לרבי מיילך בליל פורים", מספר אחד התלמידים, "אחרי שהוא סיים את התהילים והלך למקווה. הבאתי לו עוגת 'לֶעקַאךְ' שבדיוק הייתה אצלי. רבי מיילך טעם ממנה והודה לי, כשהוא אומר שטעם בעוגה הזו את 'טעם המן'. 'עשיתי עליה אוֹיס-פַאסְטְ'ן (שבירת הצום)', אמר לי, כשהוא מגלה מבלי משים שעל אף שעמד כבר אחרי קריאת המגילה ואמירת תהילים – טרם עלה בידו למצוא זמן לשבור את התענית".
זו הייתה רק הערת אגב. כאן אנחנו מגיעים לעיקר: "בעת אמירת התהילים, מקפיד רבי מיילך שלא להפסיק בדיבור כלל. אבל פעם אחת נכנס יהודי מסכן לבית המדרש, והיה זה תוך כדי אמירת התהילים. הוא ניגש לר' מיילך. הרב נתן לו 'מתנות לאביונים', אך האיש לא נרגע והחל לדבר עימו. באותו רגע הפסיק ר' מיילך את התהילים והתיישב לשוחח איתו, כך, דקות ארוכות, עד שניגשו אל אותו יהודי מסכן והסיחו את דעתו, כשאז יכול היה לחזור לאמירת התהילים.
"כי אצלו", מסכם האיש את המוטו של רבי אלימלך, "אין 'עניינים' ואין גינונים, כאשר הדברים באים על חשבונו של יהודי אחר. קודם כל, ולפני ואחרי הכל, צריך לתת בשביל השני".
תבקשו מהאייבישטער
מה שמייחד את רבי אלימלך, זו ההתייחסות הרצינית לכל משימה. אין אצלו 'סתם כך' לומר. יש לו תביעה אחת שאותה הוא מעלה בכל הזדמנות: להכיר במציאותו של הבורא יתברך. "תבקשו מהאייבישטער", הוא נוהג לומר, ומוסיף שהקב"ה אוהב ש'מנדנדים' לו. שגורות על פיו המילים אותן אמר ה'חפץ חיים' לבתו, 'טַאטֶע הָאט לִיבּ אַז מְ'נוּדְזֶ'עט עֶהם', אבא אוהב שמנדנדים לו. "תהיו נודניקים", הוא אומר, "תבקשו שוב ושוב, כל דבר. אבא מחכה לזה".
את המסרים הללו הוא אומר באידיש, בעברית, לחסידים, לספרדים, למסורתיים. השפה משתנה, אך המסר נשאר ברור וחד. אמונה ותפילה. אין פלא כי אחד מגדולי הדור מפנה אליו דרך קבע את המבקשים לקבל ברכה, באומרו כי "ר' מיילך הוא איש שכולו אמונה ותפילה".
בראש השנה, למשל, הוא נוהג כמנהג אבותיו להתפלל בין חומות העיר העתיקה, והוא עושה את תפילותיו בצוותא חדא עם אחיו ובני משפחותיהם בבית המדרש של ישיבת 'פורת יוסף' אותו מעמידים עבורו. במשך השנים, התפתח מנהג לפיו הוא מגיע למסור שיעור למתחזקי ישיבת 'אש התורה'. הוא מדבר שם בעברית, מכל הלב, והשיחה מתורגמת לאנגלית בידי אחד מרבני הישיבה.
בכל שיחה כזו הוא מפציר בשומעי לקחו: תקבלו על עצמכם קבלה – לא משנה מה – אך תראו לעמוד בה. הקבלות נעות החל מקבלה להניח תפילין בכל יום ועד ללבישת ציצית, ועד להימנעות מדיבור בעת הלימוד. "תעלו את הקבלות על דף במוצאי החג, ואני אקח את הדפים איתי למירון, לקברו של רבי שמעון, לשם אני נוסע מיד במוצאי החג".
במוצאי החג הוא מקבל מאות פתקאות, איתן הוא מגיע למירון, שם הוא קורא פתקה אחר פתקה. הוא הדבר בימים אלו, לפני שבועות: בשיחותיו שהוא מוסר לבחורי הישיבה הוא מבקש מהם שיקבלו על עצמם להימנע מדיבורים בטלים בחג השבועות כולו, כאשר גם כאן הוא מבקש את הפתקאות כדי להתפלל על אותם בחורים. וגם כאן, ניתן לראותו עומד במשך שעות ארוכות ליד הכותל המערבי, קורא מתוך הפתקאות בדמעות, מבלי לעזוב את שריד בית המקדש עד שהפתקה האחרונה ובה בקשתו של בחור בן 13 שמבקש להתחזק בתורה – תיקרא במקום שלא זזה ממנו שכינה.
"הוא אדם שלא מזיק לזבוב, שלא יודע מה זה לדבר על השני. כל כולו נתינה עבור השני", אמר עליו אחד מגדולי דורנו שהוסיף: "אם כך, אך טבעי הוא שכל בקשה שלו מריבונו של עולם תיענה, ובפרט כשהוא מתפלל על צרות של אחרים כאילו היו צרותיו שלו".
ועדיין, נראה שככל שניסינו לפצח את סודו של רבי אלימלך, החידה נותרת עדיין עלומה. משום מה, ישנה תחושה שככל שהאבוקה שפורצת ממנו מאירה וסוחפת, נראה שיותר ממה שאנו רואים וחשים ומתחממים – עדיין האש האמיתית נשארת מכוסה ומוצנעת. [
'הימים המסוגלים' של רבי אלימלך
בלוח השנה ניתן למצוא כמה ימים שהפכו בזכות דרשותיו של ר' מיילך לימים המסוגלים לישועה
אי אפשר להתייחס לתופעה ששמה 'ר' מיילך', מבלי להתייחס לכך שעצם התופעה הזו מהווה גם לימוד זכות עצום על דורנו. די להגיע אל אחד המקומות בהם הוא מוסר שיעור, ואין זה משנה אם מדובר בבני ברק, במודיעין או באריאל – ולחוש את הכמיהה שניכרת בעיניהם של השומעים. "יהודים מבקשים להיות טובים יותר", נוהג ר' מיילך לומר, "ואני רק מנסה לעזור להם".
אותה כמיהה כבר הפכה למוחשית, לאחר שרבי אלימלך הצליח להטביע חותם של ממש. אם היום יכול יהודי לספוג בזיונות מחברו, ורגע לפני שהוא מתלהט ומשיב מנה אחת אפיים נראה כיצד ניגש אליו יהודי אחר, יתחנן בפניו שלא יגיב ועל אתר יבקש ממנו להתפלל עבור יהודי אחר שזקוק לישועה – הרי שמדובר בעוד אחת מהנורמות שהוא הצליח להטמיע, כשהוא מתבסס על דברי חז"ל על אודות גודל זכותו של מי שבולם פיו בשעת מריבה והוא שומע את עלבונו ושותק. עוד סיפור ועוד דרשה על כוחה של ההבלגה ועל כך שמי שמבליג יכול לפעול ישועות, והיום אין מי שלא מבקש לספוג מדי פעם בושות ובלבד שיוכל לפעול ישועה.
שלא לדבר על ה'ימים-טובים' שהונחלו לעולם בזכות דרשותיו. קחו את 'זאת חנוכה' למשל. רבי אלימלך היה זה שלא פסק מלדבר על כך שביום זה ניתן להתפלל ולהיענות. כיום לא ניתן להגיע בימים הללו לכותל המערבי, למירון או לקבר רחל מבלי לפגוש שם המונים. היום הדבר כבר הפך למסורת, כשאפילו המשטרה ערוכה כבר לסגור את מתחם קבר רחל ביום 'זאת חנוכה' והיא נערכת לוויסות ההמונים.
הכל החל בזכותו של אותו יהודי צנום ושדוף, שבסך הכל קרא: יהודים, אם רק תתפללו ביום הזה – תזכו ותפילתכם תיענה…
