בדיוק שנה אחרי מבצע הביפרים שחיסל את ארגון הטרור חיזבללה על אדמת לבנון מגיע מבצע 'פסגת האש', שמכוון אל צמרת ארגון החמאס היושבת בקטאר | עוד לפני שענני העשן ואי הוודאות התבהרו חוזר שלמה קופרמן אל הביקור שלו בשליחות 'משפחה' בממלכה שמממנת טרור ומנסה לבדוק מה עומד להשתנות
היה בום עוצמתי במיוחד.
יום נקם ושילם. הבניין שהופצץ בדוחא שבו שהו בכירי הנהגת חמאס
לאנשים שעסוקים בלממן 'בומים', בלגבות אותם, להריע, לעודד, להעניק מחסה למחולליהם – זו הייתה הפעם הראשונה שהם חוו אחד כזה מקרוב. בקטאר בדרך כלל יש שמש, אולי טיפה עננים. אף פעם לא ענני עשן.
אבל כל זה שייך להיסטוריה. במועד כתיבת השורות מתקבלת הידיעה על 'מבצע פסגת האש', תקיפת מטוסי חיל האוויר בשמי קטאר, לאור יום, במה שנראה כסגירת מעגל היסטורית של מדינת ישראל עם מחוללי טבח שמחת תורה. מטה ארגון חמאס בעיר דוחה, שם התכנסו מחוללי הזוועות שמשכו בחוטים מחו"ל, הופצץ על יושביו בשעה שמנהיגי הטרור ישבו לדיון על טיוטת ההצעה האמריקאית החדשה שזה עתה הונחה על שולחנם, בפעם המי יודע כמה.
האם המשא ומתן ופיזור הרמזים על התקדמות בעסקה תחת המתווה האמריקאי היו מסך עשן? הטעיה מכוונת מראש של טראמפ ונתניהו, שבינתיים הכינו יחד את תוכנית התקיפה? יכול להיות שלעולם לא נדע.
אומנם בלשכת ראש הממשלה מיהרו לפרסם הודעה באנגלית שבה נאמר כי התקיפה "הייתה פעולה ישראלית עצמאית לחלוטין. מדינת ישראל יזמה זאת, מדינת ישראל ניהלה זאת, ומדינת ישראל לוקחת על עצמה את מלוא האחריות" – אבל כל בר דעת מבין כי תקיפה כזו לא הייתה יכולה להתקיים ללא אישורו של הדוד סם, המחזיק במדינת קטאר את הבסיס הצבאי הגדול ביותר במזרח התיכון. במילים אחרות, מצרים וטורקיה על הכוונת, מבחינה פוטנציאלית. עובדת היותך בן ברית של ארה"ב כבר לא מעניקה חסינות. לא מידה הארוכה של מדינת ישראל.
"זו אזהרה אחרונה", אמר טראמפ ביום ראשון, באיום כמעט מפורש. אולי לאחר יותר מדי איומים היו כאלה שחשבו שלא צריך לקחת אותו ברצינות, ודאי לא מי שנמצא תחת מטריית ההגנה הקטארית שכידוע מפנקת במיוחד. אבל הזחיחות עלתה ביוקר. נכון למועד כתיבת השורות הדיווחים שזורמים מספרים שכל צמרת חמאס בחו"ל חוסלה, כולל ח'ליל אל–חייה, מוסא אבו מרזוק, וחאלד משעל שטרם ידוע (נכון לכתיבת השורות) אם הוא נכח בפגישה בזמן התקיפה, ואיתם מחזיקי תיקים נוספים בשדרת הפיקוד החמאסית שהועברו אחר כבוד לעולם שכולו גיהינום.
אין ספק שמדובר בתקיפה היסטורית, ולא רק בגלל שבמערכת הפוליטית ובצמרת הביטחונית ממהרים לכנותה באופן זה. לא רק צמרת חמאס שהותקפה או האיומים והמנופים במשא ומתן שזזו כעת בפראות, באופן מובהק, לטובת ישראל הם שמעניקים את ההוד וההדר לתקיפת חיל האוויר מעל בת ברית של אמריקה לאור יום, אלא גם מעמדה של מדינת הטרור קטאר, על שלל שלוחותיה הפיננסיות והתקשורתיות, שהותקפו ובמטאפורה המתבקשת גם נפצעו אנושות.
באופן מעשי, המתקפה כוונה אל חמישה בכירי חמאס, שהיו חברים במועצת ההנהגה ונטלו חלק בתכנון פעולות הארגון, כולל אירועי שמחת תורה:
חליל אל–חיה: סגנו לשעבר של יחיא סנוואר. הוביל את צוות המשא ומתן של חמאס.
חאלד משעל: מנהיג חמאס בחו"ל, בעבר ניצל מניסיון התנקשות.
זאהר ג'בארין: המוח הכלכלי של הארגון, מופקד על מימון פעילות הטרור.
מוחמד דרוויש: ראש מועצת השורא של חמאס.
ניזאר עוודאללה: ממייסדי חמאס, היה מעורב בעבר במשא ומתן על עסקת שליט.
בשלב זה עדיין לא ברור מי חוסל ומי שרד, אבל דבר אחד ברור, המשוואה השתנתה.
התגובות מהקהילה הבין לאומית לא איחרו לבוא, בראשם מקטאר המותקפת שגינתה בחריפות והודיעה כי היא משהה את המשא ומתן עד להודעה חדשה. גם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש גינה את התקיפה וכינה אותה "הפרה בוטה של הריבונות והיושרה הטריטוריאלית של קטאר". יחד איתם גינו סעודיה ואיראן את המבצע הישראלי ואמרו כי הוא מסוכן ומפר את החוק הבין לאומי.
במדינת ישראל התגובות חלוקות. משפחות חטופים מפורום 'תקווה' חיזקו את הדרג המדיני בעקבות המבצע וטענו ש"רק ככה מדינת ישראל תנצח ורק ככה מדינת ישראל תחזיר את כל החטופים". לעומתן, משפחות חטופים אחרות הביעו חשש כבד וחרדה מההשלכות של התקיפה על גורל יקיריהן, וטענו שהיא עלולה לסכן את הסיכויים לעסקה.
כבר לא רחוק
ביקור בממלכת הטרור. שליח משפחה שלמה קופרמן בדוחא בירת קטאר
אני עוד זוכר את דלתות המטוס נפתחות וגל החום המהביל מכה בפניי. נמל התעופה חמד, בעיר הבירה דוחה. הלב שלי דופק בפראות. כמעט כל מי ששוחחתי איתו לפני הנסיעה, אנשים שמבינים עניין, המליצו לי לשקול זאת שוב. עכשיו, בבדיקת הדרכונים, המהלך נראה מטורף. פקיד משופם עטוי ג'לבייה נעץ בי מבט חמור, מסתכל עליי, על הדרכון הבריטי, ושוב עליי. הנשימה נעתקת. האם השם היהודי, שלמה, מדליק אצלו נורה אדומה? אני מחייך חיוך מאופק, חיוך של פחד. בתוכי הר געש מתפרץ של חרדה. "וולקאם", הוא אומר לבסוף ואני משחרר אנחת רווחה. את המבחן הראשון עברתי.
יום למחרת כבר באתי בשערי מלון ארבע העונות, שם חגגו את הטבח מנהיגי חמאס.
האירועים המסעירים השבוע החזירו אותי לאותו בוקר שבו פגשתי את לא אחר מאשר רב המרצחים חלאד משעל בכבודו ובעצמו, שחלף על פניי בכניסתי למלון יחד עם פמליית שומרי ראש. נקווה שבשעה ששורות אלו רואות אור, שומרי הראש הללו כבר מובטלים.
היה זה במסגרת המסע שערך עבדכם הנאמן אל ליבה של בירת התמיכה בטרור, קטאר, לפני שנה בדיוק. בשיחה שהייתה לי עם נהג הג'יפ הקטארי תוך כדי שעיטה פראית בינות דיונות החול, שבה דיברנו על המלחמה המתנהלת בין מדינת ישראל ל'פלסטין' (אין דבר כזה, פלסטין), עזיז הנהג התנחם בכך שלפחות זה רחוק. ובכן, כבר לא.
אי אז באותם ימים הסברתי לו שאנחנו נלחמים בטרור, לא במדינה, וסיפרתי לו את זוועות שמחת תורה. כשהראיתי לו תמונות הוא התחנן שאפסיק, לאחר שהמראות שברו אותו לחלוטין. הוא שאל איך בני אדם יכולים לעשות דברים כאלה, ולמען האמת קשה היה לי להגיד לו את האמת שרק בני דודנו, כלומר ישמעאלים כמוהו, מסוגלים לחולל כאלו זוועות ועוד מהסיבה היחידה של שנאת יהודים טהורה. כשניסיתי להסביר את ההיגיון שמאחורי ההתמודדות הישראלית הוא השיב בחוסר אונים: "אינשללה, שיהיה שלום".
כך או כך, הנסיעה הזו חשפה בפניי עיר של ניגודים קיצוניים. דוחה מצד אחד מכילה גורדי שחקים מדהימים, יוקרה מערבית ותרבות תיירותית מנומסת. מצד שני, מערכת אכיפה קשוחה של חוקי השריעה והחצנה מטיפה של ערכי האסלאם. עד כדי כך שהיה לי נוח יותר להסתובב עם כאפייה ברחבי העיר ולאו דווקא משום הסכנה הביטחונית, מה שאי אפשר לומר על ביקורי בסעודיה זמן קצר לאחר מכן, שם הסתובבתי עם הכיפה והציצית, בדיוק כמו בבית שמש.
זוהי למעשה דוקטרינת הדו–פרצופיות הקטארית. אמירות קטנה שמארחת בנוחות את בכירי חמאס וגם משמשת בית לבסיס חיל האוויר הגדול ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון – בסיס אל–עודייד. בבסיס הזה יש אומרים שיושבים גם נציגי צה"ל, המתואמים עם נציגים של מדינות המפרץ, כולל קטאר, בהגנה אווירית מפני איומים איראניים. ראינו את התיאום הזה מתממש ביירוט כמעט מוחלט של הטילים והכטב"מים האיראניים במהלך מבצע 'עם כלביא', כמו גם אחרי פסח אשתקד. ובכל זאת, במרחק לא רב משם יושבים אותם בכירי חמאס, ודובריה של קטאר מנסים להסביר למערב שהם נחוצים לתיווך. כפי שאמר לי מומחה המזרח התיכון אל"ם יגאל כרמון: "קטאר היא הבעיה, לא הפתרון" – תוך שהוא טוען שהימנעות המערב מלחץ אמיתי על קטאר נובעת משחיתות ומאינטרסים זרים, כי בלי מימון קטארי חמאס לא שווה כלום.
הצביעות הזו מתעצמת במשרדי אל–ג'זירה, שהוקמה על ידי האמיר הנוכחי. כשנכנסתי, נדהמתי לגלות אימפריית תקשורת ענקית, עיר קטנה בתוך עיר. לא מדובר רק בערוץ פרו–פלסטיני או אנטי–מערבי, אלא בזרוע ההסברה של ארגוני הטרור. אל–ג'זירה משווקת את הנרטיב שלהם ומפיצה מסרים שקריים. כפי שכרמון סיפר לי, "הם מציגים את עצמם כמדינה הומנית ומערבית, מתחזקים קשרים עם העולם, אך במקביל תומכים בפעילות טרור חובקת עולם".
כלוב של זהב
יחד עם גורדי השחקים הנוצצים וסיפורי הפאר של דוחה, לצד התמיכה המרתיחה במרצחי הטרור ברחבי העולם, יש גם סיפור הקהילה היהודית של העיר דוחה, שחבריה חיים כאנוסים לכל דבר ועניין. זהו מעין 'כלוב של זהב' מודרני, עתיר פינוקים גשמיים וחלומיים חוץ מחופש אמיתי להיות יהודי ולהצהיר על כך בגלוי. בריאיון נדיר שקיימתי עם ד"ר יוסף, שהעדיף לא להזדהות בשמו המלא, נפתח בפנינו צוהר לאחת מהקהילות המורכבות בעולם, שחיה בציר דיפלומטי מהמתוחים שקיימים. עבור ד"ר יוסף ומשפחתו וכן עשרות יהודים נוספים החיים דורשים זהירות מתמדת.
"רק היהודים האחרים יודעים שאנחנו יהודים", הוא מספר ומתוודה שילדיו, כולל בנו בן החמש, חונכו לנהוג בזהירות ולשמור על שתיקה. "אבא, אתה בטוח ששלמה יהודי? שהוא לא יסגיר את הסוד שלנו?" שאל הילד את אביו בראותו את האורח מהארץ, בשחור לבן. רק לאחר שהאב הבטיח לו שככה נראים יהודים אורתודוקסים מן המניין הוא הסכים להירגע.
את התפילות, אם הן מתקיימות, הם נאלצים לערוך בסתר, כמו גם את החגים עצמם או כל טקס אחר, שנחגגים בבתים פרטיים. ה'קהילה' הסודית מקיימת קשרים פנימיים ודואגת לשמר את המסורת היהודית שלה ככל שניתן. הוא מודה כי הממשל הקטארי ככל הנראה מודע לנוכחותם, אך מעדיף לנקוט במדיניות של 'הסכמה שבשתיקה'.
"למיטב הבנתי", הוא אמר לי אז, "קטאר אינה תומכת באג'נדה של חמאס, הרואה ערך בהשמדת היהודים בכל מקום שהם. היא מנסה לשחק תפקיד מרכזי במציאות המורכבת שניצבת בפנינו, תוך שהיא משמשת כמתווכת המאפשרת הנגשת שיח בין הצדדים למען מציאת פתרונות. אני סבור שהתפקיד הזה חשוב מאוד, כמו שחשוב שמישהו יעשה אותו וכאן קטאר מוכנה להיכנס לתמונה".
מה לגבי המימון הישיר של חמאס בידי קטאר, אם כן? בעיניו: "קטאר רואה ערך במימון האוכלוסייה העזתית, בסיוע למיזמי בנייה, אוכל, שירות רפואי ותרופות. צריך כסף בשביל כל זה וקטאר הסכימה – עם מדינות ערביות נוספות – לסייע במימון הצרכים של הפליטים הפלסטינים. כל עוד חמאס שלט בעזה, לא הייתה דרך אחרת לעשות זאת מלבד להשתמש בהם כצינור לאוכלוסייה העזתית.
"בתור אחד שמתגורר בקטאר, אינני מצליח לראות את הנתונים שעליהם אתה מספר, הקשורים למימון טרור גלובלי. קטאר עובדת קשה מאוד בשביל לשוות לעצמה חזות מערבית מודרנית ובניסיונה לאמץ זהות והגדרה אישית היא החליטה ליטול על עצמה את תפקיד העומדת בתווך, בין שני הצדדים. זה נכון לגבי הדיונים שנערכו בין הטליבאן לאמריקאים וזה נכון לגבי חמאס ומדינת ישראל.
"אם האמריקאים למשל לא היו מעוניינים שבכירי חמאס ישהו בקטאר, הקטארים לא היו יכולים לסרב להם. הסיבה שהם כאן היא משום שהישראלים והאמריקאים זקוקים לכך שמנהיגי חמאס יהיו במקום מסוים, מקום מוגדר שבו יהיה אפשר לשוחח איתם ולנהל משא ומתן. מישהו צריך לעשות זאת. באותה מידה זו יכלה להיות בחריין או איחוד האמירויות".
את המפגש המרתק הזה מלפני שנה גזרתי ושמרתי והנה כעת הוא בא לידי שימוש. האם אנחנו בפתחו של עידן חדש, שבו האמריקאים דורכים בנקודת מפנה וקטאר נהפכת למדינת אויב?
את התשובה לכך אולי קיבלנו השבוע.
