הבית שלנו ושל סבא

שנים רבות אחרי שאבא היה בא הביתה בלילה ומרים אותנו גבוה, אחרי שאמא הייתה מכינה לנו שוקו בבוקר ומגישה לנו מרק חם בצהריים – לפעמים מגיע יום שבו אנחנו אלו שפותחים את הבית שלנו בפני אבא או אמא | איך מחליטים על מעבר משמעותי שכזה? מי מחליט עליו? איך יודעים אם הבית שלנו הוא אכן המקום הנכון ביותר עבור ההורה? האם ההחלטה חייבת להישאר לתמיד? ואיך משתפים את הילדים שבבית? | כשכיבוד הורים פוגש הכנסת אורחים

”זה היה בתחילת תקופת הקורונה”, משתפת אסתר, וניכר כי הזיכרון צורב בליבה. “אמא שלי ע”ה התגוררה בביתנו כבר תקופה. היה לה חדר משלה ושתי עובדות פיליפיניות שטיפלו בה, מכיוון שהייתה סיעודית. זה כמובן דרש מאיתנו המון זמן ומחשבה, אך עשינו זאת באהבה רבה.

“האתגר האמיתי התחיל ברגע שפרצה הקורונה, אז הודיעו הפיליפיניות שהן עוזבות אותנו מייד, וכך נדרשתי למלא את מקומן של שתי עובדות, שכל אחת מהן הועסקה במשרה מלאה, לגדל את ילדיי שבאותם ימים היו ללא מוסדות, וכעצמאית – להמשיך גם בעבודה מהבית.

“בערב ראש השנה התגלו שני ילדיי – בן אחת עשרה ובת שמונה כחיוביים לקורונה, ואני רעדתי מפחד שאימי תידבק, ומכיוון שהייתי המטפלת הישירה שלה, לא העזתי להיחשף לילדיי, והם היו מבודדים לחלוטין”.

עיניה של אסתר דומעות כשהיא נזכרת באותם ימים. “נקרעתי”, היא אומרת, “הילדים היו בבידוד במשך שבועיים – את כל החגים וסעודות החג הם העבירו לבדם, עם כל המשתמע מכך. רק אז התחלתי להבין את גודל האחריות שקיבלתי עלי ועל משפחתי בכך שהחלטתי לארח את אמא”.

אירוח של הורה בבית אחד הילדים הוא תמיד צעד מורכב ורגיש, שמשנה את פני המשפחה כולה – ולא רק בימי קורונה או בשעת חירום. לעיתים זהו הדבר הנכון והטוב ביותר שאפשר להעניק להורה וגם לבן המארח אותו, אך לא תמיד ולא לכל משפחה הדרך הזו נכונה.

מה צריך להביא בחשבון לפני שמקבלים החלטה משמעותית שכזו? ואם היא התקבלה – איך נערכים לקראתה באופן הנכון ביותר?

בין שני בתים

“כיום אפשר לפגוש עוד ועוד משפחות שמחליטות על הצעד הזה, ומכניסות את ההורה המבוגר לתוך ביתן”, מציינת ד”ר זוהרה כהן, גרונטולוגית בכירה ומנהלת ‘זהב לחיים’. “הסיבה העיקרית לכך היא תוחלת החיים שעלתה, בשיתוף הרצון של ההורה להיות קרוב לילדיו. המעבר הזה מגיע בדרך כלל בעקבות מצב בריאותי שמשתנה, פטירת בן זוג, או אתגר שנוצר כשההורה מגיע למצב סיעודי וקשה לו להישאר לבד בבית”.

זוהרה היא בעלת ניסיון מקצועי עשיר: בעברה ניהלה את תחום הבריאות במשרד לשוויון חברתי והקימה תוכניות מיוחדות בשם ‘יחידות סגולה’ לסיוע לאזרחים ותיקים ביותר מעשרים בתי חולים ברחבי הארץ. את הדוקטורט שלה עשתה בעבודה עם מתנדבים, ועד היום היא מלווה משפחות בתהליכי מיצוי זכויות ורואה מקרוב את הקשר הרב–דורי. אך מעבר לידע המקצועי, היא חוותה את האתגר גם באופן אישי.

“אודה על האמת, מעולם לא חשבתי שההורים שלי יעברו לגור לידי”, היא מספרת. “אבל כשאמא שלי התבגרה ובעלה עבר אירוע מוחי, הועלתה האפשרות שהם יעברו לגור קרוב אלינו. כינסתי את כל בני המשפחה ושוחחנו על העניין. הסברתי להם שאומנם ההורים יתארחו אצלי, אך כדאי שכולנו נתחלק בנטל הנתינה. רציתי שכל אחד מאיתנו ירגיש שהוא שותף בעזרה שמוגשת להם, כדי שמערכת היחסים המשפחתית תישאר חמה, טובה ומאוזנת עבור כולם. במקרה שלנו, המעבר לא היה ממש לתוך הבית אלא לדירה סמוכה. בחלק מהמקרים זו אכן ההמלצה – שההורה יגור בסמיכות ולא ממש בתוך הבית”.

המעבר, לדבריה, לא היה קל. “ההורים כבר עברו את גיל שמונים, ולא היה פשוט עבורם לעבור לעיר אחרת ולבנות מערכת יחסים חדשה עם חברה, קהילה ובית כנסת – כשהם קוטעים בכך את כל המעגלים שבנו במשך השנים. מובן שהשתדלנו להיות שם עבורם, ולהיות ערניים לכל צורך שהתעורר”.

באותה תקופה, כך מעידה זוהרה, היא הבינה יותר מאי פעם את המשמעות של כיבוד הורים. “הבנתי כמה גדול הצורך להלך על חבל דק – מצד אחד להיות שם עבורם בבית, ומצד שני להגיד: ‘עכשיו אני דואגת לתא המשפחתי שלי’ ולהקדיש את הזמן לילדיי שבדיוק חזרו מבית הספר, והיו זקוקים לאמא שתקבל אותם. אין ספק שמדובר במתנה ענקית ובקשר שלא יסולא בפז, אך מוכרחים להיות רגישים וערניים, בפרט שלא תמיד קל להורים לעשות את המעבר הזה, והוא מלווה בלא מעט קשיים ואתגרים”.

תחושה של אובדן

אולי, אם נצליח להבין את הקושי של ההורה, נדע להקל עליו. לכן ביקשנו להבין את החוויה מהצד השני שלה.

“היציאה מהבית היא סוג של אובדן, שבדרך כלל מצטרף לאובדנים נוספים שחווים אנשים מתבגרים”, מגדירה מוריה סמואלס, עו”סית וגרונטולוגית. “התחושה היא שאני מאבד כל כך הרבה דברים – את העבודה שהייתה לי, את העצמאות שלי, את היכולות הפיזיות, ואם נוסף על כך אני מאבד גם את הבית – יש כאן שבר גדול מאוד. גם במקרים שבהם ההחלטה הזו נעשית מתוך בחירה, תחושת האובדן עדיין קיימת, ועלינו להיות מודעים לכך שההורה עובר ממש סוג של אבל. לכן, אם נגיד לו כל הזמן ‘יהיה בסדר, אתה תעבור אלינו, תשמח ותפרח’, זה לא ישרת את המטרה. אם אנחנו באמת רוצים לעזור לו, עלינו לדבר איתו גם על הקשיים ולתת להם מקום, ולא למהר לקבל החלטות שאחר כך עלולות להתברר כשגויות”.

“החוויה מתחילה עוד לפני המעבר”, מדגישה תמר דשבסקי, עו”סית וגרונטולוגית, “ולא מעט מכך מושפע מהשאלה אם האדם רצה בכלל לעשות את המעבר, או שמישהו אחר החליט זאת עבורו, כפי שאמרה לי מישהי פעם: ‘העברתי את אמא שלי לגור אצלי’. עצם המינוח ‘העברתי’ הוא מוטעה, כי אנחנו לא ‘מעבירים’ את ההורה, אלא זו צריכה להיות בחירה שלו.

“צריכים להבין שכאשר אדם עוזב הכל ועובר לגור בבית אחר – זהו אחד השינויים המשמעותיים ביותר בחייו”, מדגישה תמר. “כאשר המעבר נעשה מתוך ‘כפייה’ עליו, או כשזה קורה בפתאומיות – כפי שקורה ברבים מהמקרים לאחר אשפוז ממושך בבית חולים, בלי שהוא יכול אפילו להיפרד מהבית שהוא בחר, עיצב וחי בו עשרות שנים, הדבר ישפיע על כל ההתאקלמות שלו, וכמובן גם על רמת ההתנגדות והתסכול”.

אבל לפעמים יש מצבים של חוסר ברירה, שבהם אי אפשר לעשות זאת בהדרגה או להביא אותו לבית כדי להיפרד…

“תמיד יש מה לעשות”, בטוחה תמר. “קודם כל זו המודעות לכך, ונוסף על כך ישנו הליווי שאנחנו יכולים לתת. אני יכולה למשל לבוא לאמא ולומר לה בצורה הכי מכבדת: ‘לצערנו, אין שום ברירה. את גרה בקומה שלישית בלי מעלית, ובאמת חבל שאין אפשרות שתחזרי הביתה במצבך. אבל אני אלך לבית שלך כדי להביא את כל מה שחשוב לך’. ואני גם אציע: ‘בואי נעבור בדמיון שלנו חדר–חדר ונחשוב מה בדיוק את רוצה שאביא – איזו תמונה, אילו בגדים מהארון, מה את רוצה שאעשה עם הדגים שבאקווריום ומה אגיד לשכנות?’ מניסיוני, לבני משפחה בתקופה זו של החיים אין הרבה זמן כדי לנהל שיחות כאלו, אבל זה יכול לחסוך כל כך הרבה אחר כך, ופשוט חבל לא לעשות זאת”.

המקום הנכון

לעיתים יש מצב שבו כמה בנים מעוניינים לארח את אבא או אמא. איך נחליט מהו הבית הטוב ביותר עבורם?

“מכיוון שהמעבר מגיע בדרך כלל בעקבות מצב בריאותי שמשתנה או אתגר מסוים, חשוב שנבדוק מהו האתגר, ונבין מי מהבנים יוכל לנהל אותו באופן הנכון והטוב ביותר”, מסבירה זוהרה. “חשוב לזכור שאומנם האחריות היא על הבן שמארח, אך בסופו של דבר השליחות היא של כל האחים, וחייבים לוודא שכולם ערניים לכך. כדאי גם לנסות לחשוב על פתרונות שיוכלו להקל: אם למשל הבן שמארח מתמסר לאבא באופן לא רגיל, אך בנושא הבריאותי הוא פחות בקיא, אפשר שאח אחר יקבל זאת עליו, ואם הוא מעדיף להוריד מעצמו את עול הבירוקרטיה – נוכל לשכור את שירותיו של מישהו שידאג לזכויות הרפואיות”.

זוהרה מזכירה גם את הנקודה החשובה ביותר: הקשבה להורה. “לפעמים נראה שאנחנו יודעים טוב יותר מאבא מה טוב לו, אך מסתבר שזה לא בהכרח נכון. הכי חשוב הוא לראות את אבא במרכז ולשאול אותו מה הוא היה רוצה. יש כאלו שיגידו באופן ישיר שהם מעדיפים דיור מוגן או עובד זר בביתם, ויש שיישירו מבט לבן ויגידו ‘אני רוצה שאתה תטפל בי’. נוכל להבין זאת רק כשנקיים עם אבא שיחה מסודרת ונבקש לשמוע מה הוא באמת רוצה”.

“אם מתלבטים בין כמה משפחות, יש לבחון בראש ובראשונה את היחסים במשפחה המארחת ואת האווירה הכללית ששוררת בבית”, מוסיפה מוריה. “מעבר לכך, יש לבחון את האופי של סבא או סבתא, ואת סגנון החיים שהם מעדיפים. יש אנשים מבוגרים שהשהייה עם ילדים מחיה אותם – הם מעוניינים להיות בבית ‘שמח’ ולא ייבהלו מכך שיש סביבם ילדים קטנים, רעש ובלגן. אגב, יש מחקרים שמוכיחים שהמדדים משתפרים אצל מבוגרים כשהם חשופים לילדים קטנים ומחוברים אליהם. במקביל לכך, גם הילדים מפתחים גב חזק וביטחון עצמי בזכות העובדה שהם גדלים עם סבא וסבתא בבית. מובן שחייבים שהחיבור יהיה טוב, כי אם סבא טיפוס שרוצה רק שקט, ונכניס אותו לבית עם הרבה מתבגרים, רעש והמולה, זה עלול להיות קשה עבורו”.

“יש לבדוק גם את התנאים הפיזיים של הבית”, מוסיפה תמר ומפרטת: “נסו לשאול את עצמכם – האם יש לנו מספיק פרטיות בבית? האם יהיו לסבא מקלחת ושירותים נפרדים, או לפחות סמוכים לחדרו? האם יש יחידה קטנה או חדר מיוחד עבורו? האם יהיה לו להיכן לצאת – מרפסת או גינה, או שהוא ייאלץ להישאר כל הזמן בחדר הסגור? חשוב גם לוודא שסביבת המגורים טובה עבורו מבחינת שירותי רווחה ורפואה, וכן רצוי שיהיו באזור חברים ומכרים של אבא ומסגרות שבהן יוכל להשתלב ולמצוא את עצמו.

“אחרי שעניתם על כל השאלות האלו, לעיתים המסקנה תהיה שלמרות רצונכם העז – האירוח בבית אינו כה מומלץ במקרה הספציפי שלכם, ועדיף שאבא יהיה בבית אבות שמתאים לו, שבו הוא יקבל ליווי תזונתי ופעילויות של תעסוקה, התעמלות, שיקום ועוד. נכון שזה לא בית וללא ריח של בית, אך לעיתים הדבר הנכון עבור כולנו הוא שההורה לא יתארח בבית אחד מילדיו, ועדיין אפשר יהיה להישאר בני משפחה קרובים ואוהבים”.

האתגר: לתת מקום לכולם

התקופה הראשונה של המגורים המשותפים, לדבריה של תמר, היא מאתגרת, ויש להיערך לכך. “הקושי הגדול ביותר שחווה הורה שעובר לבית שאינו שלו, הוא נושא השליטה במצב”, היא מציינת, “כי התחושה הראשונית היא חוסר שליטה. טבעי שהוא ינסה להיאחז במשהו שיאפשר לו להרגיש שהוא שולט יותר, ולא פעם זה יהיה בילדים שלו. לנושא הזה יש לתת את מרב תשומת הלב, ולחשוב איך אני מכניסה את אבא או אמא לבית שלי, כי גם אם בעבר הם ביקרו אצלנו בשבתות או התארחו פה ושם, הם לא באמת גרו בבית הזה ולא מכירים את הסביבה. זה הזמן לערוך להם היכרות עם בית הכנסת, אולי אפילו לשרטט מפה ולהסביר איפה חנות המכולת הקרובה, איפה מוסרים שיעורים לנשים בבוקר, מהן הפעילויות שמציע המתנ”ס או איפה יש כולל לאבא.

“יש להקדיש חשיבה גם למה שקורה בתוך הבית, וכאן אני חייבת לציין שלעיתים קרובות מתוך כוונה טובה, יש נשים שאומרות לאמא: ‘את מלכה, אל תכבסי – אני אכבס בשבילך’, או ‘אל תבשלי ותנקי – אני אעשה הכל’, ולא מבינות שבכך הן לא רק פוגעות בה, אלא כביכול מענישות אותה ולוקחות ממנה את היכולות האחרונות שעוד קיימות אצלה. לעיתים נעדיף שאבא או אמא יכינו לעצמם את האוכל – לא כדי להקל עלינו, אלא כדי שירגישו עצמאות במקום שהם נמצאים בו”.

ומה עם הילדים שמתגוררים בבית? האם יש לשתף גם אותם בקבלת ההחלטה, או אפילו להתייעץ איתם לפני כן?

“ישנם נושאים שלא יהיה נכון לערב בהם את הילדים, ויש להתייחס אליהם כהחלטות של מבוגרים בלבד”, משיבה הסופרת מנוחה פוקס, מומחית לתהליכי חינוך, מנחת הורים ויועצת זוגית. “כך הוא נושא אירוח ההורים המבוגרים. אם אנו, ההורים, החלטנו שנכון לנו לקבל את הורינו המבוגרים לביתנו – לא נתייעץ על כך עם ילדינו, בפרט שהם גם עלולים לסתור זה את זה, ואת דעתו של מי נעדיף?

“עם זאת, ברור שצריכים להכין לכך את הילדים, ועדיף לתת מרווח של זמן בין ההודעה לבין המעבר בפועל. ישנו הבדל גדול מאוד בין ההודעה: ‘ממחר סבא יגור בבית שלנו’, לבין שיחה מכבדת שמעניקה לילדינו תחושת שייכות ושותפות.

“הדרך הבריאה והנכונה היא לשתף את הילדים, בלי להעביר אליהם אחריות. אפשר להתנסח כך: ‘סבא כבר לא יכול לגור לבדו והחלטנו שהוא יבוא לגור איתנו, אבל חשוב לנו לדעת איך אתם מרגישים עם זה, ומה יכול לעזור לכם כדי שתרגישו טוב ונעים איתו בבית’.

“כשמשוחחים על כך עם הילדים חשוב לשים לב לרגשותיהם ולתחושותיהם, ראשית, משום שכאשר נאפשר להם לבטא את התחושות, נקבל ילדים שלווים יותר, אבל יש כאן גם עניין נוסף – כמי שעומדים להתגורר בבית משותף עם סבא, חשוב שנדע מה באמת חשוב להם כדי שנוכל לכלכל את מעשינו בתבונה. ילדים זקוקים להסבר פשוט: למה זה קורה, לכמה זמן זה יהיה ומה ישתנה בעקבות האירוע. ברגע שנשיב על שאלותיהם ולא נגמגם בתשובותינו, הילדים יוכלו לקבל את הדברים בצורה רגועה”.

איך מתמודדים עם קונפליקטים או עם הערות של סבא שעלולות לפגוע בילדים?

“זה מוכר מאוד”, משיבה מנוחה. “סיפרה לי אמא לילדים בוגרים שהכניסה את אמה אליה הביתה, והאירוח היה נעים ורצוי מאוד עד שהתחילה האמא לשאול: ‘למה אתה חוזר כל כך מאוחר?’ ‘אתה יודע כמה אמא שלך דואגת לך?’ ‘ככה לא מדברים לאמא!’ ‘כשאני הייתי אמא צעירה, מי היה מעז לדבר ככה?’ ועוד משפטים בסגנון.

“הקונפליקטים האלו מתרחשים כמעט תמיד בבתים משותפים, וההורים מתקשים לדעת כיצד לנהוג – האם לפנות לסבא וסבתא ולדבר איתם על כך, או אולי דווקא לצפות מהילדים להבנה? שיקול הדעת צריך להיות זהיר ביותר, שכן מדובר כאן במצוות כיבוד הורים דאורייתא מצד אחד, ובחינוכם ונפשם של הילדים מהצד האחר. אולי יעזור לנו לזכור שבדיוק כפי שאנו נכבד את הורינו המבוגרים, כך ילדינו יכבדו אותנו.

“זו ההזדמנות האמיתית ללמדם מקרוב על מצוות כיבוד הורים. לעומת זאת, אם נפנה להורינו המבוגרים ונבקש מהם להפסיק להתערב – זה לעיתים עלול לפגוע בכבודם. יש לנסות להציב גבול בשקט בלי לכעוס ובלי לבטל את דברי הסב. זוהי משימה מורכבת, אך כאשר נצליח בכך יצאו כל הצדדים נשכרים, כי הילדים ילמדו על כבוד למבוגרים, ועם זאת יראו שהוריהם אוהבים אותם ומנסים שיהיה להם הכי טוב. אם נסביר לילדים שלנו וממש נמחיש להם כמה חשוב לשמוע להורה המבוגר גם אם לא מסכימים איתו – זה יעניק להם את אחד המסרים החשובים ביותר לחיים”.

לפעמים ההורים מרגישים שהם נקרעים בין הצורך לעזור להורים המבוגרים לבין הטיפול בילדים. איך מצליחים לרצות את כולם בלי לפגוע באף אחד?

“ההמלצה הטובה ביותר היא לשתף את הילדים כבר מהרגע הראשון בכיבוד ההורים המבוגרים, על ידי נתינת משימות קלות בלבד, שלעיתים קרובות גם יהיו מהנות. כך הילדים יראו זאת כחוויה וגם יצאו נשכרים מכך. אפשר למשל להציע לילד בן ה-12 ללמוד עם סבא, או לבקש מהנכדה הגדולה שתקפל כביסה עם סבתא, ובכלל, לשתף את כולם במערך של הבית.

“נוסף על כך, חשוב מאוד שנחלק את שעותינו באופן ברור: חלק משעות היום מוקדשות לסבא וזמנים אחרים לילדים. מניסיון של משפחות רבות שאני מלווה – ילד שמרגיש ויודע שיש לו בבית הורה שחושב עליו, ירגיש פחות מקופח, גם אם בפועל יהיה עומס כבד יותר על ההורים.

“ועוד יותר מכך – ילדים שגדלים עם סבא או סבתא בבית נתרמים מכך, שכן הם לומדים שיעור לחיים שאי אפשר ללמד אותו בשום דרך אחרת. יש כאן גם חיבור לשורשים: סיפורים, זיכרונות, דרישות שלום מהעבר. אבל זה יקרה, בעזרת השם, כאשר נאהיב על הילד את המבוגר שאיתו, ולא נעמיס עליו תפקידים רגשיים שלא שייכים לו. צריך לזכור: ילד הוא לא מטפל, הוא ילד”.

כשהנכדה מארחת את סבתא

ויש גם מצבים יוצאי דופן שבהם הנכדים הם שמארחים, כמו במקרה של הדסה. “אני בת יחידה וגם נכדה יחידה”, היא מספרת. “גדלתי ברוסיה בבית משותף עם סבתא שלי שהייתה הדמות המשמעותית ביותר בחיי. היא הייתה איתי יותר שעות משני הוריי ביחד, וכשהיא הזדקנה, הוריי כבר לא היו בחיים והיה מתבקש שהיא תעבור לגור אצלי. היא גם ביטאה את רצונה בקול, וזה קרה באופן טבעי”.

הדסה התרגלה למבטים המתפלאים של אנשים ששמעו על כך. “מקובל שהורה מגיע לילדים שלו, לא לנכדים, אבל במקרה שלי הרגשתי כמו בת שלה. זה היה כל כך מובן ומתבקש. מכיוון שלסבתא היה חשוב שלא להיות עלינו לנטל, היא ביקשה מאיתנו לשכור דירה גדולה בקומת קרקע עם חדר נוסף, והיא התגוררה בחדר הפנוי וגם שילמה את הפער. אנשים באותם ימים לא הבינו איך יש לנו, משפחה צעירה עם ארבעה ילדים קטנים, יכולת כלכלית לשכור דירה יקרה כל כך במרכז ירושלים. הם לא העלו בדעתם שכל הדירה הזו נשכרה אך ורק לכבוד סבתא ובעבורה.

“בתחילה הייתה לנו תקופה מאוד יפה עם סבתא, שהחזירה אותי בבת אחת לשנות הילדות שלי”, נזכרת הדסה. “זה היה בשנים הראשונות, כשסבתא הייתה צלולה. היא שיחקה עם הילדים בדיוק כפי ששיחקה איתי כשהייתי בגילם, וגם הכינה להם את המאכלים הקבועים שהייתה מכינה לי כילדה. לכולנו היה טוב עם זה, עד שהיא עברה תאונה ששינתה אותה לגמרי. מאז מתחיל החלק הלא קל של הסיפור, עם סבתא שצריכה הרבה שעות של שקט ועזרה, קשה לה והיא מתלוננת, והכי מטלטל היה כשהיא הפסיקה להיות צלולה. כאן התבררה יכולת החיזוי המופלאה שלה כשהיא התעקשה על דירה גדולה. בהתייעצות עם איש מקצוע סגרנו את הדלת המשותפת לחדר של סבתא כך שנוצרה יחידת דיור בשבילה, והבאנו עובדת זרה שתהיה איתה, כמובן בפיקוח הצמוד שלי.

“בשנתיים האחרונות לחייה של סבתא נאלצנו להוציא אותה מהבית. קבלת ההחלטה הזו הייתה קשה לי במיוחד. ברוסיה מקובל כל כך שהסבתא נשארת בבית, פשוט אי אפשר אחרת. עשיתי זאת רק אחרי שהבנתי שזה באמת הטוב ביותר עבורה ועבורנו. גם כשהיא הייתה בבית אבות הגעתי לבקר אותה מדי יום, והתקשרתי לפחות פעמיים ביום כדי לשאול: ‘היא שתתה? היא אכלה? מה היא עושה עכשיו?’ ועם זאת, עד היום יש לי נקיפות מצפון – ‘אולי לא עשיתי מספיק בשביל סבתא’”.

איך מגיעים למסקנה שהמגורים המשותפים כבר לא נכונים, ואיך מודיעים זאת לסבא שמתארח?

“זהו אחד הרגעים הלא קלים”, מסכימה תמר דשבסקי. “הרי כשקיבלנו את ההחלטה היינו סבורים שהיא הטובה ביותר, וכאשר אנחנו מחליטים על שינוי המצב, התחושה היא שאנחנו כביכול פוגעים בטובתו של אבא. אני פוגשת את התחושות האלו בכל פעם מחדש בקבוצות תמיכה שאני מנהלת, ולצערי נראה שרגשות האשם יהיו תמיד. אבל אני תמיד משתדלת לעודד את בני המשפחות ולומר להם ‘קיבלתם את ההחלטה כי חשבתם שזה הטוב ביותר לאבא שלכם, ותהיו שלמים עם עצמכם שנכון לתחושות שלכם ולנקודת הזמן באותו שלב – זה היה הצעד הנכון ביותר’.

“הטוב ביותר הוא כאשר יש קשר פתוח, ואפשר לשבת לשיחה ולהגיד: ‘אבא, עשינו את המעבר הזה כי חשבנו שזה יהיה הטוב ביותר עבורך, אבל כעת נראה לנו קצת אחרת. מה אתה אומר על כך?’ זו צריכה להיות שיחה משפחתית, לא רק דיון לוגיסטי. חשוב מאוד להתחשב בדעתו של סבא ולשתף אותו, באמת מתוך כבוד, ולא רק כנימוס. אדם בגילו זכאי לגמרי לומר איפה הוא רוצה לגור ואיך הוא רואה את ההמשך. התחושה שמכבדים את רצונו, גם אם בסוף לא עושים בדיוק מה שביקש כאשר כך המצב מחייב, היא רכיב קריטי בתחושת הערך העצמי שלו”.

“וחשוב לדעת שלא תמיד תהיה תשובה אחת סופית”, מוסיפה מוריה סמואלס, “והמעבר יכול להיות זמני, גמיש או משתנה לפי הצורך. כך למשל ליוויתי לא מזמן משפחה שבה הבן רצה מאוד לארח את אביו, וגם הייתה לו יחידת דיור צמודה לביתו, והוא הזמין את ההורים לעבור אליה. בתחילה הם נענו להצעה, אך אחרי כחודש, כשהרגישו התחזקות פיזית ומנטלית, ביקשו לחזור לדירתם. כעבור כחצי שנה, כשמצבו של האב החמיר שוב, הם חזרו ליחידת הדיור ליד הבן – והפעם לתקופה ממושכת. אין כללים ברורים, וכל משפחה צריכה לבחון באופן אישי את הנכון ביותר עבורה”.

ואילו אסתר (זוכרים אותה מתחילת הכתבה?) סוגרת את המעגל: “אימי היקרה נפטרה לפני כשלוש שנים, אחרי תקופה ארוכה שסבלה מדמנציה וחווינו איתה מצבים מאוד מכאיבים ולא פשוטים, שעם הכאב שהסבו לנו – הם גם רוממו וגידלו אותנו כמשפחה, ולימדו אותנו המון על חמלה, על אהבה ועל כיבוד הורים. לכל אורך הדרך לא נפרדתי ממנה לרגע, ואפילו את האשפוז האחרון בחייה היא עשתה בבית שלי.

“במבט לאחור אני לא יודעת איך תפקדתי באותם ימים, כי זה באמת דרש ממני הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער שאני מסוגלת. אבל בסופו של דבר אני לא מצטערת לרגע. אני יודעת שבשנים האחרונות לחייה של אימי נתתי לה את מה שהיא הייתה רוצה – בית, משפחתיות, והסתכלות על צרכיה ורצונותיה במלוא מובן המשמעות. ברור לי גם שילדיי קיבלו ערכים שלא היו מקבלים בשום דרך אחרת, ועם זאת גם ברור לי שזה לא מתאים לכל אחד. באשר לעצמי אני יכולה להעיד בפה מלא: עשיתי את הדבר הטוב ביותר – בשביל אמא, בשביל עצמי, ובשביל כולנו. ברוך השם שזכינו”. [

***

בבית של סבתא

כשמדברים על טיפול בהורה מבוגר, המחשבה הראשונה היא לרוב על מעבר לבית אחד הילדים או למוסד חיצוני, אך אלישבע, נכדה מסורה לסבתא שמתגוררת בגפה, מציגה מודל אחר, מרגש ומעורר השראה: הבית נשאר המבצר של סבתא, אבל היא אף פעם לא נמצאת בו לבד. בכל פעם מגיע בן משפחה אחר כדי להיות איתה. “מאז שסבא נפטר, לא עבר על סבתא אפילו לילה אחד של בדידות”, היא מדגישה.

“זה מודל משפחתי שעובר אצלנו בגנים”, מספרת אלישבע. “גם אמא שלי, כשהייתה בחורה, ישנה אצל סבתא שלה כדי שלא תהיה לבד. היום, אנחנו הדור הבא שממשיך את המסורת הזו”.

התורנות בבית סבתה של אלישבע היא מבצע לוגיסטי משומן שבו משתתפים נכדים ונכדות כאחד. המערך בנוי בצורה שמאפשרת גמישות: הנכדים הבנים, שלומדים בישיבות בעיר, מגיעים לישון אצלה בלילות שבהם הם פנויים, ואילו הנכדות, שחלק מהן צעירות יותר ומגיעות מחוץ לעיר, באות לבד או בזוגות כדי לתמוך זו בזו. “אני מגיעה אחת לשבוע, בימי חמישי”, משתפת אלישבע, “וזוהי תורנות מורחבת במיוחד, שכן נדרש ממני לבוא כבר בשעות הצהריים המוקדמות, כדי לעזור לסבתא בהכנות המרובות לשבת – בישולים, אפייה וארגון הבית”.

למרות הסיפוק, אלישבע לא מייפה את המציאות ומודה שהדבר דורש מסירות לא פשוטה. “זה מאוד מאוד דורש”, היא משתפת בכנות. “שעות הערב הן השעות הכי משמעותיות וחשובות בבית שלנו, ופתאום את צריכה לארוז תיק, לצאת מהבית ולהתנתק מהשגרה שלך. בתחילה חשבתי שזה יכול להיות נחמד, למשל כשהייתי צריכה פינה שקטה ללמוד למבחנים או להכין שיעורי בית, אבל סבתא שלנו היא אישה חיונית ופעילה – היא הולכת לישון מאוחר מאוד וקמה מוקדם מאוד. היא מצפה שכשנגיע, נשב איתה, נדבר, נספר מה עבר עלינו ונשתף אותה בחיים שלנו. אי אפשר פשוט ‘להתחבא’ בתוך הספרים”.

המסירות של הנכדות מגיעה לעיתים למקומות הרואיים ממש, בלי שסבתא תדע על כך. אלישבע נזכרת בסיפור מטלטל שאירע בלילה האחרון לפני שסבתא עברה לדירתה החדשה, ותכולת הבית כולה כבר הייתה ארוזה בארגזים, מוכנה להובלה של הבוקר.

“רציתי ללכת לישון, אך פתאום הרחתי ריח חריף של רטיבות”, משחזרת אלישבע. “גיליתי שפיצוץ בצנרת הרטיב כארבעים ארגזים מלאים בתכולה של חיים שלמים. ידעתי שאם סבתא תתעורר ותראה את החורבן הזה רגע לפני המעבר, זה יהיה עבורה שבר בלתי נתפס, ולכן הזעקתי את אמא שלי ואת דודתי. במשך כל הלילה עבדנו יחד כדי לייבש, למיין ולארוז מחדש, וכל זאת כשסבתא ישנה בחדר השני ולא יודעת דבר. עד היום היא לא משערת שרבים מהחפצים שלה עברו ‘מבצע הצלה’ לילי”.

בשורה התחתונה, אלישבע בטוחה שיש מצבים שבהם זהו הפתרון הטוב ביותר עבור סבא או סבתא. “עבור סבתא שלנו, היכולת להישאר בתוך החפצים שלה, בבית המוכר והאהוב – הייתה עולם ומלואו. ועבורנו הנכדים? למרות הקושי והיציאה מהנוחות, כולנו מרגישים שאנו מרוויחים קשר מיוחד במינו, ששווה הרבה יותר מסתם ביקור חטוף או שיחת טלפון.

“מעבר לכך”, היא מסכמת בנימה אישית, “אני יודעת שהמצב הזה הוא זמני וחולף. בעוד כמה שנים, כשאקים בעזרת השם בית משלי, כבר לא אוכל להשתתף בתורנות הזו, ואני גם מבינה שחיים בעולם הזה אינם נמשכים לעד. הזמן עם סבתא יקר עבורי מפז. אני משתדלת לעשות זאת בשמחה ובסיפוק, מתוך ידיעה שאלו רגעים יקרים שלא יחזרו”.

***

כותרת: סבא, רוצה לשחק איתנו?

סבא, רוצה לשחק איתנו?

כשסבא או סבתא נמצאים בקרבת הנכדים כל יום, כל היום, זו הזדמנות נהדרת לשני הצדדים ליהנות ביחד.

הדס כהן, מנהלת מרכז יום אשדוד בית שאול, מגישה רעיונות לפעילויות משותפות שיכולות למלא את הבית בהווי, שמחה, אחדות וסיפוק.

פעילויות לנכדים הצעירים

בגילים אלו הפעילות צריכה להיות דינמית כדי לייצר עניין בהתרחשות:

 משחקים המוכרים לסבא ולסבתא: מומלץ לחזור למשחקים הקלסיים מתקופתם – פאזלים (בחלקים גדולים), דומינו, משחקי קלפים, רמי אבנים, חי–צומח–דומם ואיקס–עיגול.

 צביעה ויצירה: פעילויות צביעה משותפות ומאתגרות, כדוגמת דפי צביעה לפי מספרים, מנדלות ועבודות יצירה מגוונות.

 דפי תוכן: פתרון משותף של דפי חידונים ושעשועים.

 מטלות הבית כחוויה: אפייה משותפת, הכנת ארוחות יחד, ואפילו פעולות ביתיות פשוטות כמו קיפול משותף של הכביסה.

פעילויות עם הנכדים הבוגרים:

 קשר לעולם: קריאת החדשות מהעיתון וניהול שיח עליהן.

 ריאיון ותיעוד מורשת: הזדמנות לראיין את סבא על תחנות חייו – ילדות, נערות, סיפורי עלייה, או לשמוע על השבת בבית אבא. את הסיפורים אפשר להעלות על הכתב ולבנות מהם ספר משפחתי.

 נוסטלגיה ויזואלית: צפייה משותפת באלבומי תמונות של הנכדים והנינים, לצד אלבומים ישנים של סבא וסבתא.

 מטבח ומסורת: הכנת אוכל יחד, צילום התהליך, כתיבת המתכון ושאלות על מאכלים שנהגו להכין בעבר. אפשר להשתמש בכך כבסיס לספר בישול או אפייה משפחתי.

 יציאה וסידורים: יציאה משותפת לסידורים בחוץ, וכן הגשת עזרה טכנית בסידור תרופות ובקביעת תורים.

 גשר טכנולוגי וחברתי: סיוע בחיוג לחברים ובני משפחה ולימוד שימוש במחשב ובכלים דיגיטליים.