הווי מתלמידיו של אהרן

הם היו מאות נערים אמריקאים צעירים, שלא נתנו להם סיכוי להצליח בתורה. אבל אז הגיע ראש הישיבה הגאון רבי אהרן שכטר זצ"ל. הוא פתח להם שערים, דאג להם כמו אב, האכיל אותם על שולחן ביתו, והם הפכו למרביצי תורה | עכשיו, אחרי פטירתו בשיבה טובה, הם נפרדים

אני משקיע לטווח ארוך", כך נוהג היה ראש הישיבה הגאון רבי אהרן שכטר זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו, לענות כאשר הוא נשאל מדוע הוא קולט לישיבה גם בחורים שלא נמנו עם קהל היעד הפוטנציאלי של תלמידי ישיבה. היום, כאשר אותם בחורים פזורים בכל רחבי העולם וחלקם משמשים כרבני קהילות נודעות, ניתן לראות את פירות ההשקעה ולהבין את מה שראש הישיבה הבין לפני כבר לפני מספר עשורים.

"כזה הוא היה", אומר לנו תלמידו ר' יעקב משה, שמעיד על עצמו כי למרות ש"כבר עזבתי את הישיבה לפני עשרים שנה, ועל אף שאני מוגדר כ'בעלב'ת', עדיין אני קשור לישיבה והייתי קשור בעבותות לראש הישיבה. ואני ממש לא יחיד. הוא היה קשור לכל תלמיד בקשר אישי, והקשר הזה נמשך לאורך שנים.

"קשה לי מאוד עם העובדה שלא אוכל יותר להתייעץ עימו", הוא אומר.

יותר מכל הוא מתגעגע לסעודות השבת בביתו. "אנו, הבחורים הישראלים שלמדנו בישיבת 'רבנו חיים ברלין', היינו סועדים על שולחנו כמעט בכל שבת, בשל הקפדתה של הישיבה שאת סעודות השבת יש לסעוד בבית ולא בישיבה.

"הסעודה הייתה נמשכת 4-3 שעות, ובמהלכה הרב היה עסוק בלימוד. הוא למד חומש, רש"י ורמב"ן על הסדר, בעיון, מתעמק בכל רש"י כאילו הוא לומד אותו בפעם הראשונה. כך כל השנים, גם בשנותיו האחרונות. היה יכול להירדם, אך מייד הרים את ראשו וחזר ללמוד במקום שבו עמד".

מה שזכור לו מאותן סעודות לא היו דווקא ה'תורות' שהשמיע, והוא השמיע, אלא התנהלותו וגינוניו. "הוא היה נסיך, בעל הנהגות אציליות ומידות מופלאות. יותר מכל היה נזהר בכבודה של הרבנית ע"ה (שנפטרה לאחר מחלה קשה לפני כשבע שנים). היינו מתרגשים בכל שבוע למראה הרבנית שמגישה את המנות למסובים, ואילו ראש הישיבה לא היה ניגש למנה בטרם התיישבה הרבנית על מקומה. גם אז דאג להחמיא לה מייד: 'רבעצען, האוכל טעים'.

אוהב שלום ומקרבן לתורה. הגאון רבי אהרן שכטר זצ"ל (צילום: שוקי לרר)

"כך בכל מנה, מדי שבוע בשבוע. וכשהגיע למרק, לא היה ממתין אלא מבקש רשות: 'רבעצען, המרק מתקרר, לכן איני מחכה'…"

מה אענה בשמים?

ביום חמישי השבוע תמה שירת חייו המופלאה של הגאון רבי אהרן שכטר זצ"ל, ראש ישיבת 'רבנו חיים ברלין' וזקן ראשי הישיבות בארה"ב. בכך באה לסיומה מסכת חיים מופלאה שנמשכה 94 שנים, ואשר החלה עוד בימיו של מי שנחשב לאחד ממייסדי עולם התורה בארה"ב, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל.

רבי אהרן, בניגוד לגדולי תורה אחרים שמפארים את עולם התורה בארה"ב, היה אמריקאי מלידתו. הוא נולד בשכונת ברוקלין שבניו יורק, ואת תורתו קנה בישיבת לייקווד הנודעת שבראשה עמד מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זי"ע. בהמשך עבר לישיבת 'רבנו חיים ברלין' שבה היה לתלמידו המובהק של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל.

ראש הישיבה הגר"י הוטנר היה זה שמינה את תלמידו חביבו לר"מ בישיבה, כך שעם פטירתו עברה עליו ראשות הישיבה באופן טבעי. את התפקיד הזה הוא מילא במשך יותר מארבעים שנה, שבהן זכה להעמיד דורות של תלמידים, ולהתוות את דרכה של הישיבה, שרואה בחיבור של התלמידים לישיבה מטרת על גם ובעיקר בשנים שאחרי עזיבתם את הישיבה.

אין פלא שדמותו של ראש הישיבה נחשבה לאחת הדמויות המרכזיות ביהדות ארה"ב. במשך שנים נמנה עם חברי 'מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל', אך לפני ואחרי הכל הוא היה ונותר 'ראש ישיבה': מובן ההגדרה הוא הקשר האמיץ שנטווה בינו ובין תלמידיו הרבים.

בשנות הנו"נים, למשל, הוצפה ארה"ב בגלי עלייה מגלויות שונות. בבאים לארה"ב היו בחורים שעזבו את בוכרה, רוסיה או איראן. היו גם בחורים שלא ידעו אפילו אל"ף־בי"ת. רבי אהרן, שדגל בכך שאין לוותר על אף בחור, נאבק לקלוט את הבחורים ולהכניסם לישיבה, על אף שהישיבה, שנחשבת לאחת מהישיבות המפוארות בארה"ב, לא הייתה 'בנויה' לכך.

"הוא דאג לבחורים באופן אישי", מספר לנו תלמידו. "הוא היה לומד עימם ביחידות ודאג להצמיד להם ר"מ במיוחד עבורם, הרב פראג, שהיה לומד עימם בקצב שלהם. פרט לכך מסר להם שיעורים מיוחדים שהתאימו לרמתם, וליווה את התקדמותו של כל אחד מהם. אומנם היו שלא ראו זאת בעין יפה והעירו לו שיש ישיבות מיוחדות ל'מתחזקים', אך הוא סירב לשמוע. היום לא נדיר למצוא את הבחורים האלו מכהנים כראשי קהילות, בזכות ששלח אותם למדינות רבות במטרה שיכהנו כרבנים. אחד מהם, תלמיד ממוצא אתיופי, נעשה גאון ממש וחולל מהפך בקהילה האתיופית בארה"ב".

ולא רק 'מתחזקים'. הישיבה משכה אליה גם בחורים שהגיעו מהארץ במטרה ללמוד באמריקה. בישיבה היו כאלו שהתנגדו לכך שבחורים מהארץ יגיעו ללמוד בישיבה, אך רבי אהרן היה נחרץ שלא לוותר על אף בחור. "באוזניי שמעתיו אומר כמה פעמים את המילים הבאות: 'אם בחור חצה את האוקיינוס במטרה ללמוד בישיבה, אני חייב לקבלו'. כך הוא טיפח את הבחורים הישראלים, מסר עבורנו שיעור כללי מיוחד בעברית ודאג לכל מחסורנו.

"פעם שאל אותי: 'האם אתה חושב שהרבנים האחרים לא רוצים להכות אותי במקל משום שאני מקבל את הישראלים? אבל אחרי מאה ועשרים יאמר לי הקב"ה: 'אהרן משה, בחור הגיע אליך לישיבה ללמוד תורה ולא קיבלת אותו'. מה אענה לו? לכן אני מקבל כל בחור, ורק אם לא ילמד לא תהיה לי ברירה ואיאלץ להוציאו. אבל אם הוא רוצה ללמוד – אין לי רשות להוציאו'".

כולם היו בניו. עם ילדי תלמוד תורה (צילום: שוקי לרר)

בכלל, אומרים תלמידיו, הוא לא היה מוציא בחור מהישיבה כל עוד הייתה לו תועלת מהישיבה. "תמיד היה מברר, גם אם היו מקרים שבהם היה צורך להרחיק בחור, אם לבחור יש עוד תועלת רוחנית מהישיבה. אם הייתה תועלת, ולו נמוכה, הבחור היה נשאר".

אהבת אב

"אם אני מבקש להגדירו, אומר כך: הוא היה אדם שכולו טוב", כך אומר לנו תלמיד אחר, ר' דוד אשר, המתגורר כיום בארץ. "תמיד מלא טוב, תמיד מחייך, תמיד רגיש לזולת".

תוך כדי דיבור הוא נזכר בסיפור מופלא. "פעם הגיע לישיבה יהודי עיוור, חסיד סאטמר, שביקש לאסוף כסף בהיכל. אחרי מנחה הודיעו שראש הישיבה מבקש למסור שיחה. היה זה חריג מאוד, מפני שהישיבה בנויה על סדרים וכללים נוקשים מאוד שקובעים בדיוק מתי נמסרת שיחה. שיחה פתאומית שכזו נחשבה בהחלט לאירוע מסעיר.

"כולם נקבצו לשיחה שבה אמר ראש הישיבה: 'לישיבה ישנם גבירים רבים שאין לי בעיה לבקש מהם שיחזיקו את האיש הזה על חשבונם כל חייו וכי יחתנו את ילדיו. היהודי הזה התעוור לאחר שגוי התפרץ למפעל שבו עבד, והוא הכה אותו בראשו במוט מכות רצח, שמהן התעוור. אני רוצה שכל אחד ירגיש את הצער ואת הכאב שלו, וכך הוא יחוש בתמיכה שכל אחד מכם מבקש לתמוך בו'".

במקרה אחר התעניין אצל בחור ישראלי היכן הוא שוהה בחג הפסח. ההוא סיפר כי קיבל הצעה לשמש כמשגיח כשרות במלון. ראש הישיבה הזדעזע: "ככה? בפסח תהיה במטבח? בין הסירים? בשום אופן! אתה תסעד על שולחני". הבחור ניסה להתחמק באומרו כי הוא זקוק להכנסה לצורך דמי כיס, אך הוא סירב לשמוע. "תקבל דמי כיס כמה שתרצה. הרי מחזיקים לנו את הישיבה, ולשם מה מחזיקים את הישיבה, שבחורים יהיו במלונות?"

"אחרי סעודת השבת", מספר בחור אחר, "היינו מגלים, בפרט בחורף, שהשלג נערם לגובה. ראש הישיבה היה מוטרד בעיקר מהישראלים שלא רגילים לקור האמריקאי, והוא לא הניח לנו לצאת לפני שראה שאנו עטופים כדבעי. אם היה רואה שחסר לבחור צעיף או מגפיים, היה פותח את הארון בבית ומושיט לנו מכל מה שהיה שם: מגפיים, צעיפים, כובעים. הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שהבחורים יצעדו את כברת הדרך מביתו לישיבה קופאים מקור".

עם זאת הוא ידע להקפיד על הדיסטנס. בישיבה הקפידו מאוד על כבודם של הר"מים, כדי לשדר יקרא דאורייתא לצוות הר"מים. תלמיד מספר כי פעם המתין לרכב שאמור היה להסיעו, ובינתיים הגיע יהודי אחר שביקש לזכות בכך. האיש הפציר והפציר, אך ראש הישיבה היה נחרץ בסירובו. "שאלתיו לאחר מכן מדוע סירב, והרי יכול היה לשמחו, והוא ענה לי באנגלית: 'ראש ישיבה לא נוסע בטרמפים'.

"פעם גם ראיתיו מתווכח בלובי הישיבה עם נדיב שתמך בישיבה, ואשר ביקש שהישיבה תעניק משרה ('שְׁטֶעלֶע') למישהו מסוים. ראש הישיבה דיבר עימו בתקיפות, שלא כדרכו, והבהיר לו בלי לשאת לו פנים: 'אתה תיתן לנו את הכסף, אך לא תאמר לנו מה לעשות בו'".

תמונה מסודרת

אין פלא כי התלמידים נקשרו אליו בעבותות אהבה. הקשר החם נמשך גם בשנים הבאות, בדגש על ציבור בעלי הבתים. היום יש בארה"ב קהילות רבות של יוצאי ישיבת 'רבנו חיים ברלין', וגם בישיבה יש כוללי בוקר וכוללי ערב שבהם הם לומדים לפני ואחרי שהם שבים מעבודתם. הם עושים כך בדרך שהשריש: גם מי שעוזב את הישיבה, הישיבה אינה עוזבת אותו והוא נשאר קשור לישיבה.

"היה לו קשר אמיץ עם כל בחור. כשהגעתי להיפרד ממנו לפני החתונה, הוא שם לב שמישהו מצלם אותנו. מייד נעמד, סידר את החליפה וחייך, וכך הצטלם עימי. לא קיבלתי מתנה טובה מזו. גם בהמשך, תמיד כשביקרתיו אמר לי: 'כשתבוא לארה"ב שוב אל תוותר ותבוא לבקר'. כך בכל פעם היה מחבק אותי ומנשק, כאילו הייתי בנו.

"ואכן, באתי לבקר אותו שוב, אך בפעם האחרונה חדר ההמתנה היה מלא והתור שהשתרך לפני חדרו היה ארוך. היו שם רבנים וראשי כוללים, ומי שעמד בפתח דאג להבהיר לי שלא נראה שאוכל להיכנס", מספר ר' דוד אשר. "מה עשיתי? הלכתי ונעמדתי מול הדלת, באופן שהוא יכול היה לראות אותי. ברגע שראה אותי קם ויצא אליי וביקש להכניסני פנימה לחדרו. 'התלמידים', אמר אז, 'חשובים יותר מכל. הם לפני כולם'".

בדרך לדאלאס

"למדנו ממנו מידות טובות, רק מלראות את הליכותיו", מספרים תלמידיו. אחד מהם מספר: "כאשר שהתה הישיבה בקמפ, בימי הקיץ, ביקשתי פעם לנסוע לעיר לחתונת חבר. סיפרו לי שראש הישיבה שוקל אף הוא לנסוע לחתונה, ואני ניגשתי אליו והצעתי לו שאני אנהג ברכב וכך אקל עליו. הוא אמר לי: 'מי אמר לך שאיני רוצה זמן איכות עם הרבנית? אשאל אותה'. לאחר מכן אישר לי להצטרף לנסיעה. כשנכנסתי לסדר את הכיסא, אמר לי בחיוך: 'חלילה, שלא תחשוב שאנו לוקחים אותך כנהג, אנו מארחים אותך ברכב…'"

הרב שבנה עולמות. מסע ההלוויה השבוע (צילום: די וואך)

בישיבה נהג לשים דגש על כך שכל בחור ימשיך את מנהג אבותיו. הוא הקפיד שהבחורים יוצאי עדות המזרח יתעטפו בטלית בתפילה, ואם הגיע לחופה של בחור ספרדי היה מתמוגג משירת הפייטנים המזרחיים. גם בשבתות הקפיד שהבחורים שסעדו אצלו ישירו זמירות בהתאם לנוסח שקיבלו מבתיהם. "פעם ראה שאני עונד שעון יד בשבת", מספר ר' יעקב משה. "הוא הקפיד על כך, אך אמר לי בעדינות: 'כנראה שאתה, כספרדי, סומך על דעתו של הגרב"צ אבא שאול ז"ל שפסק כי שעון הוא תכשיט ולכן מותר לטלטלו. אם תרצה תוכל לטלטל, אך אם לא תוכל להשאירו אצלי בארון הספרים ותבוא לקחת את השעון אחרי שבת'".

בתבונתו ידע היטב מצד אחד להקנות יחס אבהי, ומצד שני להקפיד על סדרי הישיבה שעליהם שמר מכל משמר. בהקשר לכך מספר בחור: "פעם פנה אליו ראש קהילה מדאלאס שישלחו אליו שני בחורים שישמשו כבעל תוקע וכבעל תפילה. הוא לא הסכים שכן מבחינת הישיבה התפילה בימים הנוראים בישיבה נחשבה לעקרון ברזל שעליו לא התפשרו. ידענו את דעתו ולכן ביקשנו מנשיא הקהילה שיאמר לו שאם לא יגיעו הבחורים בני הקהילה לא ישמעו תקיעות ולא יתפללו. כששמע זאת הסכים בלית ברירה.

"לפני שיצאנו לדרך שנמשכה 26 שעות, באנו להיפרד. ראש הישיבה נתן לנו את ברכתו, אך לא לפני שהבהיר שאנו אמורים להיות בישיבה והוא מאשר לנו לנסוע בשל הסיבה המיוחדת. כאשר חזרנו שאל היכן היינו בראש השנה. עניתי לו שהיינו בדאלאס וכי הוא הסכים לכך. הוא אמר לי: 'נכון, נתתי לכם לנסוע, אבל בישיבה לא הייתם'".

הוא נהג להחדיר בתלמידים את חשיבותה של הישיבה, ובעיקר שאין משהו בעולם נעלה יותר מהתורה. "התלוויתי אליו אחרי מנחה. הוא היה צועד לביתו ובחורים היו ניגשים לשאול אותו שאלות, וגם ביקשו לקבל ממנו סגולות. הוא נהג לומר: 'רוצה סגולה? אין סגולה כסגולת התורה'. מעבר לכך לא האמין באף סגולה: 'רק ללמוד', נהג לומר, 'אין משהו אחר'".

זה היה צו חייו. גם בשנים האחרונות, כשחלה, לא זכר הרבה מתלמידיו, אך מה שבער בו היה אהבתו לתורה. "כשהגעתי אליו בסוכות לפני כשנתיים", מספר ר' דוד אשר, "הוא כבר כמעט לא זכר ולא זיהה אותי. אך שאל איפה לומדים ילדיי.

"עניתי לו היכן הם לומדים והוא שאל אותי: 'הם לומדים, ולומדים טוב?' כי זה מה שהיה חשוב לו, שתלמידיו ילמדו, ושילמדו טוב. זה מה שהשריש והחדיר וזה היה כל מה שהוא ביקש לשמוע מעימנו". [