הרגע שבו כולם התפעלו מהסיפור שלה על הפרה; הרגע שבו הם אכלו פופקורן על הרצפה; הרגע שבו בת הדודה התייחסה אליה יפה; הרגע שבו גם אבא וגם אמא באו איתם לגינה! | זו לא נשמעת כמו רשימת אטרקציות מלהיבה, נכון? אבל מה לעשות שזה בדיוק מה שהמרואיינות שלנו זוכרות כשאומרים להן “החופש הגדול” | כי זה מה שכולנו זוכרים בסוף: את הרגעים האנושיים שנגעו לנו בלב. כשהתייחסו אלינו, כשהרגשנו מחובקים, כשגילינו משהו חדש על העולם. ובשביל הרגעים האלה לא חייבים לצאת למסע סביב העולם בשמונים יום, הם נמצאים בכל מקום ובכל שעה ואפילו לא עולים כסף | חוויה ברגע
כירה את הרגע הזה של סוף יום מורט בבין הזמנים? יצאתם לפנות בוקר לטיול של כל הזמנים, נצליתם תחת שמש יוקדת, טיפסתם על זיזים, סחבתם ליטרים רבים של מים ואפילו סיפרתם בדיחות בדרך חזור, אפילו שהעיניים רק ביקשו להיעצם. את טופחת לעצמך על השכם, קורצת לכרית ולשמיכה שממתינות לך אחרי יום של אימהות מדהימה, מבינה ששילמת את חובך לבני משפחה היקרים שלך והם יזכרו לך את הטיול הזה לעולמי עולמים.
ואז שואל הילד התורן: “אמא, מה עושים מחר???”
תזכירו לי, בבקשה, איך מגיעים למחר בלי לישון עליו לילה. ותגידו, כמה אתם חושבים שאמא אחת מסוגלת? קחו את החוויה של היום, תלעסו אותה מחר, תדברו עליה מחרתיים, תתרגשו ממנה עוד שלושה ימים. נדבר אחרי זה, עדיף בשנה הבאה בי”א במנחם–אב. בסדר?
תנשמי עמוק, אמא. כי הלב שנתת, המשאבים שהשקעת, החלומות שהגשמת, נחרטים עמוק בלב. מותירים חותם, בונים עולם.
בכתבה הזאת לא נקטר על החום, על העומס ועל הציפיות. את זה כולנו עושות כל היום, בגינה או בשיחת אחיות מתבכיינת. פה נצחק או נתרגש מרגעים של חופשה מתוקה. לא, לא בטוח שהיא הייתה כלילת השלמות, אבל מה שבטוח – שהיא הותירה טעם קסום.
מה שהלב מרגיש
'גיטי גפנר', סטנדאפיסטית, גרה עד גיל תשע במושב קוממיות, יעד מבוקש בחופשות. היא משתפת ברגעים אנושיים, קטנים לכאורה, שמתחבאים בתוך הסצנות הגדולות:
“זכור לי איך דודה אהובה עלי הגיעה לשבת למושב, והתארחה בדירתו של הרב מנדלזון זצ”ל, רב המושב, שהיה נותן את דירתו לאורחים מזדמנים. הייתי אז בגן חובה, ואותה דודה יקרה אמרה לי בחיבה: מחר בבוקר מוקדם תבואי אלי עם התיקייה ואני אראה מה עשית בגן.
“בהתרגשות רבה השכמתי קום, לקחתי את התיקייה ורציתי לצאת לעבר דירת האירוח שלה, אלא שמול הבית שלנו עמדה פרה. אמיתית. גדולה. וגעתה… היא פשוט ברחה מהרפת של השכנים שהייתה מאחורי הבית שלנו. נבהלתי ונתתי צרחה גדולה, מחפשת בעיניי לאן אפשר להימלט מהיצור הענק והמאיים. מרוב בהלה התיקייה המושקעת והגדושה עפה מידיי. הצווחה הריצה אלי את אימי ואת דודתי. נמלטתי אליהן בלי התיקייה, ומאז היא נעלמה! אולי הפרה חמדה אותה? מי יודע…
“בכל מקרה, ביום ראשון בבוקר הפכתי לדמות פופולרית שתיארה בהתרגשות את הסצנה שהתרחשה בבוקרה של שבת, ואפילו קיבלתי תיקייה חדשה תמורת זאת שהתעופפה.
“כשהייתי בכיתה ג’ עברנו לבני ברק, וביום מן הימים התבשרנו על יציאה לטיול ל… קוממיות! הייתי ילדה שקטה למדי, אבל הרעיון לחזור ליישוב שבו גרתי, הצית את דמיוני. הבטחתי לחברות סיור מרתק עד לביתי, והצעתי להן לחפש יחד את התיקייה העלומה. מרוב התרגשות שכחנו לעדכן את המורות לאן פנינו מועדות, ולרגעים קטנים הייתי מדריכת טיולים בעלת מעמד. חזרנו סמוקות מחום ומהתרגשות, כשהמורות מביעות דאגה על היעלמותנו. המורה שלי ראתה כמה אני מבוהלת, וסיכמה בחיוך: ‘היית אומרת לנו וכולנו היינו באים לסיור!’
“בהמשך, בבני ברק, זכורים לי רגעים קסומים של חופשה, כשדודה אחרת, מקסימה ואכפתית, הייתה לוקחת אותי לבריכת גלית הזכורה לטוב לכל בנות האזור. היא לימדה אותי לשחות ובילתה איתי שעות מרתקות. מה שהכי זכור לי הוא העומס בכניסה. כמה בנות עמדו שם! בית ספר שלם! תמיד הסתקרנתי איך יהיה מקום לכולן בבריכה, אבל באורח פלא, כ–ו–ל–ן נכנסו ושחו להנאתן. דודתי הציעה לי פעם: ‘בואי לא נדחוף, אלא נחכה ונראה מה יקרה’. ישבנו בצד, כרסמנו חטיף, ואחרי עשר דקות של צפייה בדוחק האנושי התרוממנו וצעדנו מעדנות כבנות מלכים. אומנם בחופש אין לימודים, אבל שם היה השיעור הגדול שלמדתי לחיים: מרוגע וסבלנות רק מרוויחים”.
גם 'רוחי לוי', סבתא צעירה ברוחה, חוזרת לימי הילדות המרתקים במושב הזכור לטוב, נזכרת בחוויות מלאות קסם בין בית לשדה: “בשנות הילדות, אחותי ואני היינו נוסעות לסבתא שהייתה גרה במושב קוממיות, ונפגשות אצלה עם שאר בנות הדודות. היינו עושות שם קייטנה מושקעת לבנות המושב, כולל המנון ותוכניות. עד היום אני יכולה לפגוש בנות שהיו בקייטנה, ויחד אנחנו נזכרות בחוויות שהיו שם.
“מה עשינו בקייטנה? לדוגמה, היינו מרכיבות כל כמה בנות ביחד במריצה, או יוצאות לשדה של סבא שלי וקוטפות אבטיחים קטנים. כל אחת קיבלה חצי אבטיח. אלו היו חוויות שאפשר למצוא רק במושב. משנה לשנה היינו מחכות לזה, מצפות לאותם ימים שבהם נעבוד קשה, אבל נהנה בלי גבול”.
זיכרונות מתוצרת עצמית
תסכימו איתי ש’דודה בצפון’ היא מצרך מבוקש מאוד בימי בין הזמנים. תשאלו כל אחת שגרה באיזה חור צפוני מה קורה בקו הטלפון שלה מאחרי פסח ועד אחרי תשעה באב. כמה אנשים נזכרים בקשרים המשפחתיים הרחוקים שלהם, ולו בשביל לזכות להניח את כף רגלם בבית הצפוני – נקודת המוצא לכל יעד נחשק.
אז המיקום אטרקטיבי מאוד, אבל הזיכרונות לאו דווקא מחפשים אטרקציות כדי להתקיים.
'אסתי אייזנברג', מפיקת וידיאו ובעלת העסק ‘פרפאקשן’, זכתה בדודה מופלאה שהתגוררה בחצור הגלילית, וברור שנופש משפחתי בביתה היה חלק מהלו”ז של בין הזמנים.
“בתור ילדה”, מספרת אסתי, “כל שנה היינו נוסעים בקיץ לכמה ימים לדודים שלנו בחצור. בדרך כלל זה כלל כמובן תפילה במקומות הקדושים, ואטרקציות כמו קיאקים, ג’יפים או גיחה לכינרת. כל שנה היה גם הלילה שהיינו יוצאים לפארק, מביאים איתנו צ’יפס קפוא ותבניות, ואז במו ידינו מסדרים אבנים, אוספים זרדים, יוצרים מעין מנגל וצולים עליו את תפוחי האדמה. אבל הזיכרון הטוב שאני אוצרת מאז, הוא מהרגעים שבהם חזרנו עייפים מאטרקציה או טיול, ותמיד המתינה לנו ארוחה מבושלת, חמה וטעימה, שדודה שלי הכינה לנו”.
ולא רק הצפון אירח את אסתי ובנות משפחתה, הדרום היה עבורן זירת חוויות מופלאה לא פחות: “היינו נוסעות, רק הבנות, גם לדודים אחרים בערד, שהיו להם בנות בגילים שלנו. ומה הייתה החוויה המרכזית? כל שנה התחלקנו לקבוצות ועשינו ‘התמודדות’. שנה אחת הנושא היה צבעים, שנה אחרת ארצות וכן הלאה. בכל פעם היה צריך להכין מחזה, אוכל שקשור, להתחפש בהתאם ולעשות תצוגה כלשהי – הכל כמובן בסודי סודות מהקבוצות האחרות עד לרגע החשיפה…
“זוכרת את עצמי ילדה בכיתה ג’ בערך, יחד עם בת דודה שגדולה ממני בשנתיים, מייצגות את יפן. השגנו מהשכנים שמלות יפניות, אספנו את השיער לקוקסים ותקענו בתוכם שיפודים (זהירות מהשפיצים!) כמובן גם ציירנו לעצמנו עיניים יפניות. אני הייתי מהקטנות, היא הייתה בעיניי ענקית. הצמדים האחרים שיצאו בגורל היו של בנות גדולות יותר. עד היום אני זוכרת איך נהניתי מהיחס שהיא נתנה לי, ומההרגשה שהיא הפגינה שהיא שמחה שיצאתי איתה בגורל, אף על פי שלא באמת היה לי כל כך מה לתת מעצמי. וכן, עד היום אני יודעת להגיד ‘אוהיו’ ו’אויסומי’ (בוקר טוב ולילה טוב ביפנית).
“חוץ מזה הייתה גם חוויית הצפייה בצמד התימניות שענדו המון שרשראות על המצח שלהן, וערכו מחזה על יחיא התימני ועל השיירה שעוברת עם החמור הקטן. לא אטרקציה בהגדרתה המקובלת, אבל תראי איך אני זוכרת אותה לפרטים עד היום.
“וכיום – הדבר המרגש בעיניי, אולי הכי מהכל, הוא לקחת את הבן הגדול שלי שכבר מבין ויודע לגן החיות, לבריכה או לפארק, ולהיות זו שיוצרת עבורו את החוויות המתוקות שיישארו לו בזיכרון. אני משתדלת לתעד, לצלם ולפתח כל רגע מתוק, כל טיול או חוויה. כי התמונה עוזרת לחוויות הללו להישאר בזיכרון ולהיות חלק מהווי הילדות שלנו”.
עולם מלא חוויות
אפילו כשעוברים בין יבשות במסע ארוך אל החופש, בסופו של דבר – הרגעים האקזוטיים שיישמרו בזיכרון הם רגעים קטנים של משפחה, חוויה בטבע, עוגת קצפת ועגבניות בסלט.
וככה מספרת לנו 'מוריה שטיין', מנהלת מרכז ‘ממצולות’ ומפתחת שיטת MSR ‐ טיפול בתנועה ומשחק: “בילדותי, סבא וסבתא שלי התגוררו באנגליה, ובכל שנה בבין הזמנים היינו נוסעים לבקר אותם. והיות שיום ההולדת של אבא שלי חל בחודש אב, היו לנו סיטואציות מעניינות ששילבו בין האירועים.
“פעם נפגשנו עם סבא וסבתא בשווייץ במקום באנגליה, ובאחד הימים הם הזמינו אותנו למסעדה. כשישבנו שם, פתאום נדלקה מוזיקה, ולצלילי תזמורת שמשוררת ‘יום הולדת שמח’ נכנסו המלצרים כשהם מובילים עגלת אוכל הדורה ועליה עוגת קצפת בת מספר קומות. כל הנוכחים במסעדה השתתקו, ומצאנו את עצמנו באמצע מחזה סוריאליסטי מול עוגת קצפת ענקית.
“אני גם זוכרת שהיו פעמים בודדות שבהן נפגשנו עם סבא וסבתא בבית הנופש שלהם בטוסקנה, איטליה. מה שהכי זכור לי הוא ההתפעלות שלנו מהמיקום של הבית – בראש הר ירוק, בלי שום בתים נוספים מסביב. הרגשנו כמו בעלי אחוזה של פעם. בכל בוקר קמנו לקטוף עגבניות ושזיפים מהערוגות והעצים שסביב הבית, ושילבנו אותם בארוחת בוקר.
“גם בריכה הייתה שם, באמצע השום–מקום, עם נוף הרים סביב והמון צרעות שהתעופפו סביב המים…”
כעת עם יד על הלב: אם היו מציעים לכן לשכור דירת נופש לחודש שלם שבו תשהו כמעט מדי יום בחוף עם חבורת ילדים שובבה, עטופה בחול ומליחות, הייתן קופצות על המציאה? מסתבר שהייתן בוחרות אופציה קלה יותר לחופשה שלכן, או מסתפקות בשבוע לכל היותר.
אבל הוריה של 'יונה הס', יועצת רגשית ומאמנת אישית ומנחת סדנאות שקט בטבע, שעלו מצרפת כשיונה הייתה בת שנה, בחרו אחרת. יונה מתארת:
“בצרפת מקובל שבחודשי הקיץ – הערים הגדולות פשוט מתרוקנות, כולם נוסעים לערי החוף לחודש שלם של חופשה. ומכיוון שכך היו רגילים, כך עשינו גם בארץ. כשהייתי ילדה היינו שוכרים בכל שנה דירה לחודש (!) בנתניה והיינו הולכים בכל יום לים ונהנים שם.
“בתור ילדה קטנה הרגשתי שאני מפסידה את הקייטנה בירושלים שמעולם לא רשמו אותי אליה, ואת חגיגת יום ההולדת שלי שחל בבין הזמנים ואף פעם לא חגגו לי עם החברות שנותרו מאחור.
“כשגדלתי קצת ראיתי כמה כיף ומיוחד לנו, אבל רק אחרי שהתחתנתי ונולדו לנו ילדים, ברוך השם, כשהגענו לבקר ליומיים–שלושה את סבא וסבתא שנסעו לחודש, והלכנו יחד לים – פתאום ראיתי את הדברים גם מהצד השני. לילדים שלי זה היה נשמע כמו חלום, לא ללכת לקייטנה וחודש שלם להיות בחופש בים, ואני בתור אמא התמלאתי הערכה לאמא שלי כשראיתי כמה מאתגר ללכת עם הילדות לים יומיים רצופים, עם החול בכל מקום והבלגן, ולהשגיח עליהן שם. היה כיף אבל מתיש. תגידו לי אתן, איך היא עשתה את זה יום אחר יום במשך חודש שלם?
“אבל מה שנזרע בי מאז ועד היום, הוא האהבה לשבת בשקט בטבע, ושם, באותם רגעים, לפגוש את עצמי ואת השם יתברך”.
ואם כבר הזכרנו את הים, 'תמר משה', פסיכולוגית מוזיקאית ויוצרת, שבה לרגעים של ים, קצף וגלים. “לים יש ריח. ריח של מלח וקרם הגנה. השבוע קניתי קרם הגנה מהשמש, ומכל הריחות הטובים בעולם, דווקא עליו התעכבתי. התענגתי עליו. היה בו ריח מרגש.
“ופתאום חשבתי על הפער שבין המקום שלי היום, כאמא שלוקחת את הבנות לים, לבין הילדה שהייתי כשהלכתי לים. אני זוכרת את ההתרגשות האדירה כשרואים מרחוק את קו המים הכחול, כשמריחים את הריח הזה שיש רק לים, את הלבן השומני של קרם ההגנה, את גלגלי הים, את החול.
“אני חושבת שגם כאדם בוגר, החוויה הזאת שנצרבה בי בילדות – מהחוף בנתניה, ליד סבתא, שאליו היינו נוסעים בכל קיץ לכמה ימים – לא נס לחה. היא עדיין חיה בי.
“אני זוכרת שפעם לקחתי חניכה לים – ופתאום הים כבר לא היה רק ים. הוא היה אחריות. לדאוג שלא תלך לאיבוד, להשגיח, לסחוב, להלביש, להתעסק עם חול שנדבק לכולם, כשגם אני מלאה בעצמי בחול דביק. זו חוויה אחרת לגמרי.
“אבל בתוך כל זה, אם רק עוצרים לרגע, עדיין אפשר לנשום את הים. להתענג על הצליל שלו. להיזכר. אפשר לחוות אותו בכל החושים. לים יש טעם, יש ריח, יש צליל, יש מראה, יש תחושה.
“ואולי זו אחת המתנות של הילדות שלא כדאי לאבד: היכולת להמשיך להביט בעולם בעיניים של ילד. להתרגש מריח של קרם הגנה, מקו כחול באופק. ומדי פעם, למרות כל האחריות של החיים, פשוט לנשום וליהנות”.
חופשה ללא תנאים
חושבות שכל חופשה דורשת שבירת חיסכון או הלוואות לוחצות? אחרי שתקראו את השיתופים המרתקים הבאים, תגלו שגם ארנק מדולדל מסוגל להנפיק חופשה מלאת זיקוקים.
'אפרת אבוקסיס', אומנית במה ומילים, משתפת בקטע מחויך איך מצאה את עצמה באפס משאבים ורצון לפנק:
“נראה לכן שיש חופשה שיכולה בכלל להיות נשכחת? יש כאן מישהי שיכולה לשכוח את הסיוט הזה שאנשים מוזרים נוהגים לכנות אותו חופשה? אני תוהה לעצמי כל חופש מחדש איך אפשר לקרוא לחודשיים הדביקים, ההבילים, הלחוצים האלו – חופש.
“לפני כמה שנים קנינו סוף סוף דירה משלנו בעיר התורה והחמסין הגדולה – בני ברק. אחרי שמונה שנות מגורים בדירה שכורה עם אמבטיה שחורה וביקורי אורחים בלתי רצויים, בורא העולם שלח אלינו את הדירה – שלנו!
“מעבר הדירה נקבע לימי בין הזמנים. היו לנו אז ארבעה זאטוטים מתוקים, כולל תינוקת ניו–בורן, שממש לא עניין אותם אם המטבח יהיה כפרי או אורבני. הם רצו חופשששש! מפתיע, לא? אלא מה, ההורים שלהם היו שקועים בהתאוששות מהלידה ובמעבר לדירה החדשה שנקנתה בדמים מרובים. וככה, בלי טיפת כסף, אנרגייה או זמן, נפתחה לה עונת בין הזמנים.
“בעלי היה טרוד בכל ענייני השיפוצים, ההסדרים התשלומים, ואני מצאתי את עצמי קמה כל בוקר לדירה חצי ארוזה וילדים אנרגטיים במיוחד, ומהר מאוד הבנתי שאם אין אני לי – מי לי? עשיתי חישוב מהיר של נתונים וגיליתי: אין לנו שקל בארנק. בעלי נאנק מעומס המעבר והדירה והתשלומים והלחצים והאריזה. יש כאן תינוקת חדשה שהצטרפה למשפחה. אני אמא של הבלגן הזה ואני אמורה לעשות להם ‘שמייח’. נכון כיף?
“היו כמה ימים קשים שבכיתי, וכעסתי ומחיתי והענשתי וקינאתי— ואחריהם הגיעה איזו הארה שמיימית כזו: אפרת, ככה .בדיוק ככה. את תעשי להם חופשה מהחלומות.
“כמו ילדה גדולה הטענתי רב קו במאה שקלים (מצאתי שטר אחד שנותר בתיק של בית החולים), הכנתי כריכים ועלינו לאוטובוס שייקח אותנו לרידינג – רק אני והילדים. אחרי הליכה של ארבעים דקות בחום מצאנו לנו פינה של ים וגלים. ישבנו על החוף, השפרצנו מים לכל הכיוונים ,המצאנו שירים, אכלנו כריכים, עשינו פרצופים מצחיקים, ואחרי שלוש שעות חזרנו עייפים עייפים אך מרוצים.
“בעלי חזר מהדירה החדשה מאובק כולו מאבק השיפוצים, ומצא את כולנו זוהרים. הוא שאל אם הוא יוכל להצטרף, וככה, בלילה, בין ערמות של ארגזים, על רצפה דביקה עם שאריות של חול – הנחנו מזרנים ועשינו לנו מחנה שעין עוד לא ראתה!
“הקרנו על הקיר את החתונה שלנו, וכל הילדים בכו למה הם לא הגיעו!!! בעלי ירד למטה, קנה פופקורן בחמישה שקלים, ואנחנו ישבנו ואכלנו ולכלכנו והתלכלכנו, אבל את מי זה בכלל מעניין? הרי עוד רגע עוברים—-
“וככה כל יום והפלא שלו והכוח שבורא עולם שלח אלי במיוחד. החופשה הזו, הצפופה, החנוקה, הקשה והמדהימה, לימדה אותי כל כך הרבה דברים!
“היום בבית החדש והמשופץ, כשמגיעה החופשה ואני רצה לקנות בגדי ים תואמים ומכינה ארוחות גורמה ומזמינה כרטיסים חודש מראש ויושבת שעות על תמונות של צימרים, יש בי מקום קטן שמתגעגע לחופשה ההיא הפשוטה, החפה מכל תנאים חיצוניים. הרגעים ההם שלי כאמא צעירה שרוצה באמת לעשות כיף עם הילדים, אלו רגעים בלתי נשכחים! רגעים כל כך חמים, קרובים ומשפחתיים…
“ובינינו, חברות, כדי ליהנות עם המשפחה לא תמיד צריך תנאים. צריך ללמוד לשחרר משהו מבפנים. לעצום עיניים מול כל התמונות והחופשות והשכנות, לשאול את עצמנו באמת מה יעשה לנו טוב בפנים, מה הילדים שלי אוהבים. הם לא צריכים אוכל מדהים, הם לא צריכים מלונות מפנקים. הם צריכים אותנו משוחררות, צוחקות, אוהבות, זורמות. אימהות שלא כל השנה הם זוכים לחוות אותנו ככה באמת. מבפנים”.
גם 'רבקי אביטל' אוצרת בזיכרונה ימי נופש מפעימים, שלפחות חלק מהם לא היו תלויים בסוגיית המימון:
“לפני שלוש שנים עברנו תקופה שלא אפשרה לנו לממן חופשה בחוץ, אבל החלטתי שזו לא שאלה, אנחנו נופשים ויהי מה. אוהל משפחתי היה אופציה אפשרית. אימי היקרה, שהייתה אמורה לשהות בימים הללו בחו”ל, נתנה לנו את הרכב המשפחתי שלהם, ולא שכחה לתדלק אותו ולצייד אותנו בכל מיני פינוקים.
“יצאנו לפנות בוקר לאזור טבריה, ובזמן שבעלי התפלל ואני הייתי עם הקטנטנים, הכנתי באמצעות אמגזית בשטח לאפות, חביתות, כוסות קפה ושוקו. עד היום הריח והטעם מלווים אותנו… משם פנינו לנחל קיבוצים, ולאחר שעות של חוויה, העמדנו את האוהל שלנו בפינה בכינרת ועשינו מנגל. למחרת קמנו מול הים והזריחה, ואחרי כוסות שוקו מהביל שכשכנו רגליים ונהנינו מכל רגע. בסופו של דבר זה היה הנופש הכי זול שלנו, גם באדיבות אימי, ואין כמו הזיכרונות האלו שמלווים אותנו הלאה.
“שנה אחר כך החלטנו לנפוש במלון, אבל אחרי שלושה ימים מהנים נשארו עוד שבועות ריקים. רכשנו כרטיסים לאטרקציות מטעם העירייה ויצאנו עם הילדים ליעדים שונים. תאמינו או לא, ההנאה הייתה בשיא! תארו לעצמכם את אמא עומדת בתור למגלשות בחפץ חיים עם שלוש בנות, קופצת איתן מול כל שפריץ. נהנינו כל כך, צברנו שעות של ביחד, היינו בחוויה ומיצינו אותה עד תומה. אין ספק שרגעים כאלו, של הורים וילדים, בלי טלפון או לקוחות, הם זיכרונות העתיד הכי מפעימים של ילדינו, וכן, גם שלנו!”
ואם תרצו לחקור מנין ההשראה, רבקי מתרפקת על חוויות עבר שהן דלק להווה: “הווי משפחתי היה בנפשה של אמי, והוריי הקפידו לקחת אותנו לטיולים שווים במיוחד. עד היום זכור לי המסלול בגמלא, שאותו עשינו ביחד, ואיך אבא שלי העמיד את אחותי להצטלם עם שפירית שנחה על כתפה, איך הוא הסביר בסבלנות כל פרט, ואיך אמא העמיסה אותנו באוכל ושתייה בשביל שלא נהיה רעבים או עצבניים לרגע”.
אמא בחופשה
ולפעמים כל מה שעושה את ההבדל בין סתם נופש לנופש בלתי נשכח, הוא ההסכמה שלנו האימהות להיות שם, בנוכחות מלאה.
'אסתי סגל', אמא לשני קטנטנים, עוד לא הגיעה לשלב שבו הילדים מחפשים ריגושים, אבל בליבה חרוטה התחושה שהחופש הגדול מביא עימו ריגוש כיפי, ולא בזכות מסלולים אדירים או אתרים נדירים. תשמעו את הזיכרונות שלה, פשוטים ויפים:
“כשהייתי ילדה קטנה בבית ספר, באחת השנים נסענו לנופש משפחתי בצפת. היינו שם בדירת נופש. עד היום מדי פעם עולים אותם ימים מיוחדים בשיח המשפחתי, כשאנו נזכרים בחוויות שמילאו אותם. ולא, לא היו שם הפלגה בסירת תענוגות או לונה פארק מלא אקשן. מה כן? זו הייתה חופשה סטנדרטית וכיפית שבה מכינים ארוחת בוקר ואוכלים כל המשפחה ביחד, ובערב יוצאים לטייל בצפת הנעימה.
“עם כל הפשטות שבדבר, עדיין נחקק אצלנו הנופש הזה כחוויה טובה, משפחתית ומענגת. המסקנה שלי היא שכשהילדים מתחילים לגדול ולהתבגר, חשוב מאוד לעשות דברים נחמדים ביחד, כי זה נשאר להם לתמיד. והלוואי שנזכה להעניק לילדינו את אותם זיכרונות יפים, שעליהם יתרפקו בבוא העת באוזני הנכדים והנינים…”
בבית של 'יהודית שובקס', מעצבת פנים, אין רגע אחד ספציפי שאפשר להניח עליו את האצבע ולומר: “זה מה שעשה לי את הכיף הגדול”. היא מתארת מקבץ של רגעים פשוטים לכאורה, לא אקסטרימיים, שמגלים איפה הכי כדאי להשקיע את ההון שלנו בלי לעלות למסלול בסיכון מוגבר…
“אני יכולה לספר על מגוון רגעים מלאי רוגע ושלווה, רגעים של הפסקה ממרוץ החיים, רגעים של ביחד אבא–אמא–ילדים בלי רעשי רקע. בשנים האחרונות החלפנו דירה עם משפחות נחמדות, ותמיד הייתי אומרת לילדים: מספיק לרדת לגינה ליד הדירה, שאולי בשביל המקומיים היא גינה ‘פושטית’ אבל בשבילנו היא חדשה. וחוץ מזה, מתי ירדתם עם אבא ואמא ביחד לגינה?
“הכיף נמשך בלקרוא ספרים אחרים, בלבקר ב’סופר’ אחר, ואפילו בשבילי, להכין חביתה בכיריים אחרות בסביבת עבודה שונה. וכמובן, הקנייה הכיפית של ‘למלא את הבית’ בפינוקים של חופש, עוגיות וחטיפים מיוחדים שלא קונים ביום–יום ועוד כל מיני פינוקים של חופשה.
“בשביל הילדים שלי, חלק מהתגליות המסעירות של החופש היה לעבור בדירה שבה התמקמנו, ולהצביע לי איך אפשר לתכנן את הבית אחרת. בכל זאת ילדים של מעצבת…”
כשתקראו את השיתוף של 'הדס קדמי', בעלת העסק ‘משחק חזק – משחוק להעצמה אישית וחברתית’, תגלו כמה כוח יש לאמא אחת מסורה:
“כל שנה אנחנו יוצאים למסלול קבוע של: צפת (דירה פשוטה שגורמת להתגעגע לבית האמיתי), חוף כינר (כל שנה מבטיחים לעצמנו שנמאס ללכת לחוף ברגל בחום הכבד רבע שעה, ושוכחים), ונהר הירדן (תרשמו בווייז ‘קיאקים בית הלל ירידה למים’ ותגיעו למקום מדהים).
“גם בשנה שעברה יצאנו למסלול הקבוע והשגרתי, דא עקא שאז עקרת הבית (כלומר אני) חשה לא בטוב במילים הכי עדינות שיש. אבל על נופש לא מוותרים, ובאותה מידה גם לא על אמא. וכך, מצוידים בתרופות, בתפילות ובערמת מזוודות – נסענו את כל כביש הערבה עד לנופש המיוחל.
“לא אתאר לכם איזה מסע של סבל זה היה עבורי (ובבקשה אל תגלו לילדים שלי), אבל כן אשמח לשתף אתכם בנקודת אור אחת בנופש הזה שנתנה לי הרבה כוח.
“יצאנו כהרגלנו ביום השלישי בשעה השלישית לנהר הירדן. ישבנו על כיסאות בד, אכלנו פיתה עם פסטרמה ושתינו פטל. נכון שזה לא נשמע שיא השיאים, אבל לפי הפרוטוקול הלאומי, לאמא שממש מרגישה לא טוב, זה מצב טוב בהחלט. ואז הגיעו בני דודינו בקול רעש גדול, מוזיקה מזרחית מחרישת אוזניים וריחות של אוכל בריח שתואם לדיר עיזים. זה הרס את מעט הפסטורליות שהרגשנו, וגרם לי באופן אישי אי נוחות כזאת גדולה, ברמה שאזרתי את כוחותיי הדלים והעזתי! ללכת! עד אליהם! ולאיים! שאם הם לא מכבים את המוזיקה ברגע זה, אני מזמינה משטרה!
“ברוך השם, הכותרות של עיתון יום המחרת לא הודיעו על שום בן דוד שביקש להתנקם על התעוזה של אישה אחת קטנה. בקול הכי מתחנף הם ענו ‘טוף גיברת’, וברגע שהתרחקתי, הם המשיכו. סוף מעשה: הגיע הפקח, איים עליהם בקנס. הם התקפלו בעל כורחם, ואני הרגשתי את ניצחונה של הרוח: האומץ לפעול דווקא בזמנים שהגוף דל וחסר כוחות”.
ולסיום, אל תשאלו רק את הילדים מה הם זוכרים מהחופש – תשאלו גם את אמא.
נחמה זלטס', בעלת משרד הפרסום ‘נחמה פרסום’, עונה לנו על זה:
“מכירים את הרצון להספיק עוד קצת מהג’קוזי או הבריכה? זה היה בשעות אחר הצהריים של ערב שבת. ההתארגנות והעמדת הפלטות התערבבו עם בגדי ים נוטפים וניפוח גלגל סורר. פס הקול הצביע על שיא האקשן – ופתאום, מבט לפינת הסלון מגלה לי את הבן שלי יושב ליד הגמרא, לומד עם החברותא בטלפון בפנים קורנות מאושר. זה היה רגע ענק של נחת שהזכיר לי למה אנחנו כאן, ושאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה…
“ועוד רגע קסום נרשם כשישבנו כולנו בליל שבת, והבת שלי הוציאה משחק שהכינה שיש בו מילה טובה על כל אחד מבני המשפחה. חשבתי לעצמי שכל ההשקעה הייתה שווה בשביל הרגע הזה, שבו כל אחד מחפש את הטוב בזולתו ומעצים אותו. ובכלל, הרגע שבו כולנו יושבים יחד, נחים, לא עושים כלום ולא ממהרים לשום מקום, אבל בעצם עושים המון ובונים לנו חוויה של ‘הנה מה טוב שבת אחים גם יחד’.
“גם רגעי משחק של דוד עם אחיין מתוק, וריקוד לצלילי המוזיקה בחצר, הציפו בי את הצורך להודות לבורא על המשפחה, הבעל, הילדים, האחדות והבריאות.
“לקחתי איתי מהחופשה את התחושה של חיבוק אלוקי. היא מלווה אותי כל השנה, וגם ברגעים של לחץ ועומס היא מתבלת לי את השגרה במתיקות שאין לה תחליף”. ]
***
מצפים לחופש? תאמו ציפיות
איך נהנים בחופשה בלי לצאת עם חור בעו”ש ובאנרגיות? מלכי פורגס, מנחת הורים ומאמנת רגשית לנשים ולנערות, מביאה זווית מבט חשובה לכל אמא שרוצה לתת את המיטב לילדיה:
“בעיניי, השקעה נמדדת באיכות ולא בכמות. אין צורך בהרבה יציאות ואטרקציות, אלא בחוויה איכותית ומותאמת לילדים, שלאו דווקא כרוכה במחיר גבוה.
“לפעמים אנו כהורים משקיעים משאבים רבים בשביל לפצות את עצמנו על חסכי ילדות או רצון להגשים חלומות אישיים שלנו. יש לנו בראש מבט מסוים על איך החופשה אמורה להיראות. אבל תופתעו לגלות שילדים רבים נהנים מרעיונות פשוטים הרבה יותר, ולא נוכל לדעת מה יגרום להם לחוויות טובות לפני שנערוך תיאום ציפיות.
“לפני החופשה אני ממליצה לערוך אספה משפחתית באווירה נעימה, שבה נברר מה החלומות שלהם, מה ישמח אותם ומהן הציפיות שלהם מהחופשה. יש סיכוי שנגלה שהרעיונות שלהם ממש לא גרנדיוזיים וכן ישימים עבורנו. כך נוכל להיות מדויקים בהשקעה ובנתינה שלנו. כדאי למסגר את היציאות ולאפשר לכל אחד להגשים חלום אחד של פעילות או יציאה. במקביל, תוכלו להביע גם את הציפיות שלכם מהילדים – שישמרו על אווירה טובה, שידאגו שהבית יהיה מסודר, וכן הלאה.
“דבר נוסף טוב שיכול לצאת מתיאום ציפיות: הילדים יבינו שחופש צריך לתכנן מבחינה ארגונית וגם תקציבית, וכשהם מודעים לכך הם הרבה יותר מוכנים לעזור, מתחשבים בהוצאות ויודעים להעריך את מה שמקבלים.
“איכות גם מתבטאת בשדר שעובר לילדים – אנחנו נותנים בכיף, בלי הרגשה שהחופש סוחט אותנו, והכל מתוך אווירה טובה והנאה מכל מה שעושים.
“ודבר נוסף: חשוב לדעת שגם שהייה בבית היא חלק ממטרת החופש, לכן מומלץ ללמוד להיות בבית וליהנות ביחד. בשיחת ההכנה לחופש חלקו מטלות לילדים, אפשר להעביר אליהם את האחריות להכנת ארוחות תוך מתן תקציב למשימה. אפשר גם לצוות ילד גדול לקטן במטרה להשקיע בהווי משפחתי ומשחק מהנה.
“החופש הוא הזדמנות מצוינת לארגן את הבית, ותוך כדי כך ללמד את הילדים פרקטיקות. כדאי להקדיש זמן לפרויקטים משותפים כמו סידור ארונות, ארגון אלבומים, אפייה ובישול ועוד. מה שחשוב הוא לשמור על אווירה נעימה ומתן אפשרות ליזום, להעלות רעיונות וליישם ביחד.
“אפשר גם לתלות לוח פעילות מה יהיה בכל יום בבין הזמנים, וכך הילדים רואים מול העיניים מה היה, לאן יצאנו ומה עוד צפוי. ואז, כשמגיע רגע של שיעמום או כששומעים מחבר על טיול משפחתי ורוטנים ש’רק אצלנו לא עושים כלום’ – הלוח יזכיר לנו את כל מה שעשינו.
“והדבר האחרון החשוב – מותר קצת להשתעמם. הזמנים הריקים גורמים למוח לפעול וליצור דברים ורעיונות חדשים. לכן לא להיבהל מ’אמא, משעמם לי’…
“באמצעות חשיבה ותכנון, ובהרבה רצון טוב, נצליח בס”ד לייצר זיכרונות חזקים ומתוקים דווקא מהרגעים הקטנים והפשוטים”.
