אין יותר תלבושת וספסל סמינר. הכל שייך לעבר. אלפי בנות מתחילות כעת חיים חדשים מחוץ לכותלי הסמינר. הן הופכות לבחורות עצמאיות שכבר מתמודדות בחיים האמיתיים ונזרקות לדילמות שהם מציבים: עולם תעסוקה עלום וקשה לחדירה, חברה שמתחלפת, שידוכים מלאים בחששות, רוחניות שיש לשמור עליה. ומה קורה בזירת הקשר בין הורים לבת בוגרת? ברוכה הבאה לחיים האמיתיים
היה מחנה. הייתה מסיבה. היו תעודות. מפגש פרֵדה פורמלי מהכיתה בהשתתפות המחנכת. עוד שני מפגשים, פורמליים פחות. החופש הגדול השתרע ביניהם. לא נגמר. בנות נכנסו לחנויות מכשירי כתיבה, קנו עטי פיילוט חדשים, דפדפות. הזמינו עטיפות, וספרים. לא היא.
ארבע עשרה שנות בית ספר-תיכון-סמינר מאחוריה. החיים לפניה. איך מתחילים?
עבודה בעיניים
דווקא קיבלה ציונים נהדרים בסמינר, ובתוכניות החברתיות תרמה תמיד את חלקה וכישרונותיה, אבל משום מה, המנהלות לא זינקו עליה ביום שאחרי.
ביקשה מהמשפחה לדאוג לה. הציצה לעיתון של השכנים. שלחה קורות חיים ותיק עבודות לחברות, ביקשה שתפצנה. הן הפיצו, אולי לא הפיצו מספיק. שמישהו יפקח את עיניהם של הבוסים, יספר להם שיש פה בוגרת סמינר רעבה לתעסוקה ולמשכורת.
חנה שטמר, יועצת ארגונית ומנחת סדנאות להכנה לשוק העבודה, מכירה את האתגר: "מהרגע שבו נכנסת למעון או לפעוטון, צעדת במסלול צפוי, משותף לכולן: גנים, בית ספר, סמינר, ופתאום אחרי שמונה עשרה שנה, פלוס מינוס, של מסלול מסודר וידוע מראש – בום! אף אחד לא מחכה לך בחוץ עם פרחים וחיוך. אף אחד לא מגיש לך משרה נכספת. את צריכה לפלס את הדרך לעצמך בעצמך".
מה הצעד הראשון?
"הצעד הראשון הוא ב'מיינד' – בתודעה. מילת המפתח ביציאה לעולם התעסוקה החופשי והקפיטליסטי היא 'פרואקטיביות': גישה אקטיבית, פעילה, של קבלת אחריות ויצירת שינוי, לעומת הריאקטיביות שמאפיינת אנשים שמנוהלים על ידי האירועים.
אנשים פרואקטיביים מתמקדים בעשייה, בתחומים שבהם אפשריות שליטה והשפעה. לעומתם, האנשים הריאקטיביים ימצאו תמיד אשמים במצב וימלאו תמיד שקי תירוצים, שהם מקור בלתי נדלה לחוסר קבלת אחריות".
יש נסיבות חיים שפועלות לרעתנו בשוק התעסוקתי. חוסר ניסיון, לדוגמה.
"נכון, וזה אכן אתגר. רוב מקומות העבודה דורשים עובדות בעלות ניסיון, אבל בשביל לצבור ניסיון צריך למצוא עבודה, והנה מעגל שקשה לפרוץ. השוק מוצף. הפריפריה מוגבלת בהיצע. הכל נכון. כל מי שנכנסת לשוק העבודה תגלה שהוא מציב לפניה חומה של אילוצים ומורכבויות, גורמים וקשיים.
"בחורה ריאקטיבית תגיב כקרבן לנסיבות. היא תעריך מראש את סיכוייה להשתלב בשוק התעסוקה באופן התואם את ציפיותיה. כיוון שהן אינן גבוהות, גם ההערכה שלה לגבי ההצלחה הצפויה לה תהיה נמוכה ולא תעודד אותה יותר מדי להשקיע.
"בחורה פרואקטיבית תנסה להפיק מעצמה את המרב למרות האילוצים. ביוזמה, ביצירתיות, באומץ ובתושייה. ויותר מכל, תדע ללמוד מהטעויות ומהכישלונות. לא רק שלא תאשים בהם אחרים, היא לא תאשים גם את עצמה. תתמקד רק בלמידה לעתיד ובהבנה שכל שגיאה היא הזדמנות להתקדמות ולצמיחה.
"הביטוי החד ביותר של הפרואקטיביות הוא היכולת לקבל עול של הבטחות ומחויבויות, ולעמוד בהן. יושר פנימי שמעניק מודעות, שליטה עצמית, אומץ ועוצמה לקבל עלינו אחריות רבה יותר לחיינו. ואחריות אישית היא התשתית והנדבך לכל הצלחה שהיא".
בבקשה, תני טיפים להשתלבות בעבודה.
"הטיפ הראשון: להיות אקטיבית ופעילה בתהליך חיפוש עבודה ולהפגין המון אופטימיות ותקווה. כדי שדברים טובים יקרו, יש צורך לנקוט פעולה. ויש גם ערך מוסף: כל בעל עסק או ארגון אוהב עובדים פעילים ואקטיביים. גישה פעילה ואופטימית מקרינה על המעסיקים הפוטנציאלים ומשליכה על החלטתם בדבר העסקתך.
"איך להיות פעילה? בבירורים, בהתייעצויות, בהגשת מועמדות, בהכנת מסמך קורות חיים איכותי, בגיוס קשרים וגורמי השפעה. ואולי אפילו בהגעה פיזית למקום עבודה פוטנציאלי, אף על פי שלא זומנת באופן רשמי.
טיפ שני: לא להישאר בבית מחוסרת עבודה בשום אופן!
"את לא מוצאת את מושא חלומותיך? פני לבן דוד שלהם (של החלומות…) ואפילו לבן דוד שני: עבודה בתחום נושק, דומה. חשוב מאוד להיות פעילה ולהיות שותפה בעולם התעסוקה, גם אם העבודה לא ממש מגשימה את חלומותייך. ממנה תתקדמי אליהם. לא מישיבה פסיבית בבית.
טיפ שלישי: לא לקחת כל עבודה בכל מחיר.
"נשמע סותר את הטיפ השני? אז זהו, שלא. לפעמים נוח יותר להיענות בחיוב להצעת העבודה הכי זמינה כרגע, וזו שדורשת הכי פחות מאמצים והוכחת מסוגלות. למשל, מטפלת במעון, או טלפנית במוקד שירות, בזמן שלמדת גרפיקה או הנדסת תוכנה למשל. כשאת הולכת לכיוון כזה, את עובדת שבע-שמונה-תשע שעות ביום בעבודה שלא ממש תקדם אותך לעבר מטרותייך וגם לא תותיר לך זמן פנוי להתקדם במקביל בתחום שאת רוצה לעסוק בו".
ועוד טיפ ליום אחרי.
"התקבלת לעבודה – המטרה הושגה, כביכול. אבל זו עדיין רק מטרה ראשונית בדרך להצלחה. גם פה תגלי שהמשרה מתאימה יותר או פחות, הבוסית נעימה יותר או פחות, תנאי הסביבה משתנים פתאום. אם תאמצי גישה פרואקטיבית, תוכלי לבחור את הבחירות הנכונות ביותר ולהתקדם לעבר הצלחה מספקת כלכלית, ובעיקר נפשית".
שלום, כיתה
היא מתגעגעת. לשיחות הטלפוניות עד אמצע הלילה על שיעורי הבית המוגזמים באלגברה; לשינון אין-סופי של תאריכים בהיסטוריה על צלחת בייגלה; לפטפטת בהפסקות שלא הספיקו אף פעם; לבחילה המתמשכת בנסיעות לטיול השנתי באוטובוס צפוף; להשתרכות הביתה, בסוף צהריים לוהטים, קבוצה של בנות הלומות-לימודים.
הקו הכיתתי עדיין קיים, אבל אין בו הרבה בשורות. מדי פעם היא נפגשת עם חברות, כשהן לא עסוקות מדי בחייהן החדשים. יש להן חתן, ובוסית, וקולגות. היא עדיין בדרך, וקשה להתגעגע לבד.
"חֶברה היא לא מותרות. היא מצרך חובה", מזכירה שרה רוטנר, מטפלת מורשית, מתמחה בפסיכודרמה ובטיפול בחרדות וטראומה. "הצורך להשתייך הוא צורך אנושי. בני אדם הם טיפוסים חברתיים מטבעם, והצורך ליצור ולתחזק יחסים בין-אישיים מתמשכים, חיוביים ומשמעותיים הוא אוניברסלי. אנחנו זקוקות לחברות שתעזורנה לנו בעת צרה, תענקנה כתף לבכות עליה בשעה של קושי, תחלוקנה איתנו את הרגעים המשמחים של החיים.
"קשרים חברתיים יכולים לתרום למצב הבריאותי באופן ממשי. מחקרים מוכיחים כי אנשים בעלי קשרים חברתיים חזקים זוכים לחיים ארוכים יותר, גם מאלה שחיים אורח חיים בריא אך לא מתחזקים קשרים. אנשים המטפחים קשרי חברות בריאים, נהנים מרמה מופחתת של סטרס וממערכת חיסונית בריאה יותר.
"ככל שהמעגל החברתי שלנו מסייע לנו להרגיש מאושרים ומצמצם את מידת הלחץ שאנחנו חווים, באמצעות מתן סיוע ותמיכה חברית, כך אנחנו מרגישים טוב יותר פיזית. שלמה המלך, החכם מכל אדם, תמצת את מהות החברות בקהלת (ד ט-י): טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד… אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ'.
"גם התנאים הקדושים מלמדים אותנו ערכה של חברות במסכת אבות: 'יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר…' וזו גם התשובה שלו על שאלתו של רבי יוחנן בן זכאי: 'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי יהושע אומר חבר טוב'".
החממה החברתית של הסמינר נסגרה. בבקשה, נווטי אותנו לדרך ישרה אחרת.
"מהיכרותי עם בנות אני מודעת לקושי לשמר קשרים עם חברות מהסמינר. חלק מהן מאורסות, אחרות נשואות. בהמשך מגיעים הילדים… הן עסוקות בשלהן, בדרך כלל, ואין להן מספיק פנאי ופניות. לכן ההמלצה שלי היא ליצור קבוצה של בנות בעלות תחום עניין משותף.
"מכירה בחורה נהדרת, המוגדרת בעולם השידוכים 'חצי חצי'. היא יצרה קשרים וייסדה קבוצה לבחורות נוספות העונות על ההגדרה הזו, והתפתחה ביניהן ידידות אמיצה. הרבה בחורות משתלבות במסגרת לימודית חדשה – השתלמות מקצועית, העשרה או כל חוג אחר לגוף או לנפש. רואה בבחירה להמשיך ללמוד הרבה יתרונות, שהמשמעותי שבהם הוא היתרון החברתי. במסגרת הזאת הן יכולות לפתח היכרויות וקשרים חדשים.
"מציעה לשתף חברות ברצון שלך להרחיב את המעגל החברתי. ברגע שהן מודעות לעניין, הן יכולות להכיר בינך ובין קולגות או חברות מזירות אחרות של חייהן. יש בחורות שיוזמות: מארגנות טיולים, שבתות, מחנות נופש לקבוצת רווקות. רואה את היוזמה שלהן כדבר מבורך. בכלל, כל יוזמה ליצירת קשרים חדשים, לשימור קשרים קיימים, מבורכת בעיניי. מציעה להקדיש מחשבה גם לזירה החברתית. לבדוק איך ומתי ניתן לשלב מפגשים ושיחות עם חברות בסדר היום החדש. זה הזמן לטפח ולהצמיח חברויות גם בשדה הפתוח".
עושות רוח
אתמול פגשה חברה לשעבר. התרגשה לראות אותה. הצטערה. החברה נראתה כאילו לא היה מעולם תקנון צניעות בחייה.
חזרה הביתה, נסערת. נעמדה להתפלל 'ערבית' עליה ועל כולן. המורות בסמינר הזהירו שזה עלול לקרות. שיש פרחים שנובלים מחוץ לחממה. ולרגע התקוממה כמו אז, בשיעור יהדות. כי היא לא. לא נובלת. אפילו שהיא בחוץ. וברגע הבא נזכרה בחברה לשעבר, והתנדנדה שוב.
אין מנוס מרוחות זרות או שיש בכל זאת סיכוי לרוחניות גם בחיים שאחרי?
חני בורקיס, יוצרת ועורכת 'תלם – מערכי שיעור ומיזמים חינוכיים למורות', עוקבת בצער אחרי הרוח הנושבת. "לא נדיר לפגוש תחושות של חשש ולחץ בזירה הרוחנית. שאלות כמו: 'מה יהיה על בנותינו הצדיקות אחרי הסמינר?' או: 'איך לא תשכחנה את כל העושר הרוחני שספגו בסמינר?' ויש גם נבואות זעם: 'אוי ואבוי, הנה הן פורחות מהחממה ומייד שוכחות את כל הערכים שגדלו עליהם. רק שלא תתקלקלנה לחלוטין…'
"לעניות דעתי, כאשר המניע הוא לחץ, הפעולות נעשות באופן שגוי. הגישה לנושא צריכה להיות חיובית וממריצה לפעולה. הטיפול בסוגיה אמור להיות ענייני. לא: 'אוי ווי איז מיר, נשים אחרי סמינר אינן חזקות רוחנית כמו שהיו בעבר!' אלא: 'עבודת השם של אישה בוגרת שונה מעבודת השם של בחורה. לא מצופה ממנה לשבת בהרצאות ובשיעורים מבוקר עד ליל. היא יוצאת לעבודה, פוגשת עולם, מקימה בית, מגדלת ילדים. איך בכל אופן משמרים את האש הרוחנית גם במציאות הנוכחית?'"
לפני שתדברי על שימור אש, בואי נדבר עליה. איפה היא באמת?
"בשנות הסמינר, בשנים שבהן התלמידה בונה ומעצבת את האישיות שלה, היא סופגת ערכים, השקפה יצוקה, ידע תורני ועוד. בחיים אחרי הסמינר היא פחות פנויה ללמידה לעומת הבעל שממשיך ללמוד ומקיים בדבקות את מצוות 'והגית בו יומם ולילה'. למה האישה לא מצווה, אף היא, ללמוד יומם ולילה? כי לאישה יש כוח לקחת את ה'סל' המלא הזה, להשתמש בו ואפילו להרחיב ולהעצים אותו בחיים שאחרי הסמינר.
"עולם העשייה שמחכה לה בתום שנות הלימודים אינו סותר אלא משלים. אבל, וזה אבל גדול ומשמעותי, גם אם אישה אינה מחויבת ללמוד תורה, היא זקוקה לאש רוחנית. אי אפשר להסתדר בלעדיה. והאש הזו לא תבער יש מאין. המים במחם החשמלי רותחים רק כאשר הוא מחובר לשקע. אם לא מחוברים – מתקררים. ומהר מאוד".
זה המקום לקנא במורות שמחוברות בכל עת…
"נשים שעוסקות בהוראה אכן מצליחות לשמר את האש הרוחנית שלהן. משתי סיבות: ראשית, הן לומדות כל הזמן כדי ללמד, וממילא נשארות מחוברות לעולם הרוחני. שנית, הן משפיעות הלאה את החום והרוחניות שצברו, ועצם ההשפעה הוא מגן. הגמרא אומרת: 'אידי דטריד למפלט לא בלע'. במילים פשוטות, זה שטרוד בפליטה של הדברים הקיימים בתוכו לא בולע לקרבו דברים מבחוץ.
"כשאנחנו עסוקות בהשפעה רוחנית שמקורה פנימי וטהור, אנחנו מוגנות מהשפעה חיצונית עלינו. ובכל זאת, אין מקום לקנא. גם נשים שאין בקרבתן חדר מורות יכולות לענות להגדרה. זאת לא פריווילגיה ששמורה אך ורק ליחידות סגולה. גם מי שהשם בחר עבורה מסלול מקצועי אחר יכולה בהחלט לשלב את שתי הנקודות הללו בחייה".
איך?
"ראשית, ממליצה בחום (!) להקפיד לצאת לשיעורים ולהמשיך ללמוד. אישה אמנם לא מחויבת ללמוד תורה אבל היא חייבת במצוות התמידיות. שתיים מהן – אהבת השם ויראת השם. אין סיכוי שאישה תגיע לאהבת השם ויראת השם באופן המדויק והמלא, אם לא תלמד היטב את פרטיהן של המצוות הללו. לפעמים נשים מרגישות שהן 'עברו את השלב של בית הספר'. אין להן מסוגלות לשבת וללמוד יותר תורה, נביאים, כתובים. הן מסתפקות בזירה המעשית, מקבלות עליהן קבלות קטנות וגדולות. וזה חשוב, ונהדר. ובו זמנית, כדאי לזכור שהתורה היא חכמתו של השם יתברך. כך אפשר להתחבר אליו.
"היום, בכל שיטות האימון והטיפול למיניהן, העבודה העיקרית היא על שינוי התודעה, מתוך אמונה שהיא תשפיע על ההתנהגות. לימוד הוא שינוי של תודעה רוחנית. מי מאיתנו מוכנה לוותר על התודעה הרוחנית שלה? על חיבור למקור הטוב?
"שנית, מציעה להיות במצב של השפעה. עובדת במשרד? הקדישי הפסקת צהריים פעם בשבוע ללימוד משותף עם קולגה. נצלי שיחה על כוס קפה במטבחון כדי לחזק עמיתה רחוקה. יש לא מעט ארגונים של חזרה בתשובה המחפשים נשים שתעברנה חוגי בית או תלמדנה בחברותא. לא חסרות דרכים לעסוק בהוראה ולהתחבר. מצאי את הדרך שלך".
מילה למורות שבנו?
"רוצות להשאיר את התלמידות בתלם בשנים לאחר הסמינר? זכורנה להשקיע בחוויה. השיעורים המאלפים, ההרצאות החשובות, התשובות המוחצות שתקבלנה על שאלות מוחצות – התלמידות אולי תזכורנה הכל, אבל חיבור קורה בלב, והחוויה מדברת אליו.
"מניסיוני, כעורכת ומחברת מערכי שיעור בנושאים רגישים כמו שיעורי חינוך, חברה ויהדות, אני תמיד שמה דגש על החוויה. התוכן חשוב, אבל אני תמיד שואלת את עצמי: מה המסר שתיקחנה הבנות איתן מהשיעור? איזו חוויה תחווינה? בת ששיעורי החינוך לימדו אותה שהקמת בית שמקפיד קלה כבחמורה דורשת מסירות נפש שפוגעת בחיים התקינים תעדיף בית אחר. בת שהפנימה בטעות שהחיים בתור 'שמורה' יפילו עליה עול קשה מנשוא, שצפויים לה רק חיי עוני, ושצניעות היא מילה נרדפת להזנחה, לא תרצה להצטרף ללגיון הנבחרים. היא תתפלל לעבור את הסמינר בשלום. 'אחריו אעשה מה שבא לי'.
"לעומתה, בת שהפנימה בסמינר שחייה של אישה שמורה ויראת שמים הם חיים שמחים, רגועים ומלאי עניין וסיפוק, תתפלל ותתכוונן לחיים זהים. אם היא תזהה שהמורה (או אמא) אוהבת את החיים האלה וחיה אותם בדרך המיטבית, היא תרצה ללכת בדרך הזו, ורק בה. היא לא תחפש להיות עצמאית כדי לברוח מהמקום החונק, מהכללים הנוקשים. היא תמשיך להקפיד ולהעצים אותם ערכים גם בחיים אחרי הסמינר, ותחוש שלמה ושמחה בהם. אש חיים היא למחזיקות בה…"
(לא) ילדה של אבא ואמא
חוזרת הביתה מהעבודה. הביתה זה הבית של אבא ואמא, ואחיינים קופצים לה על המיטה, דורשים שתשחק איתם. היא מעיפה אותם מהחדר, טורקת דלת. הם נכנסים עוד פעם. גם אמא נכנסת, מבקשת עזרה. היא עוזרת. מצוות כיבוד הורים, וזה עדיין הבית שלה. כואב לה ה'עדיין'. וצפופים לה פתאום הקירות שביניהם גדלה. בית ילדות צריך להיות רק בית ילדות.
מלכה זיכרמן, יועצת משפחתית ומנחת סדנאות לתקשורת חיובית, היא לשון המאזניים בין הצדדים. "בצד אחד עומדת בוגרת הסמינר, בחורה עצמאית שכבר מתחככת בחיים האמיתיים. בצד השני ניצב הבית שבו היא גרה, בית ההורים והסמכות העליונה. איך מאזנים ביניהם? מה קורה בקשר בין הורים לבת בוגרת? מה מדבר בלי מילים, שר מוזיקת רקע לחיים שאחרי?"
מה באמת?
"הכל תלוי בחיים שלפני. הורים שעבדו על רמת המובחנות שלהם, שפיתחו בבגרותם את יכולת ההפרדה, חיים בהבנה שהילד שלהם אינו הם. הוא אדם מופרד וייחודי, לא בהכרח כפיל של אחד מהוריו (או שניהם) ועליו לעבור תהליך בקצב הנכון לו. הורים כאלה מודעים לעובדה שגם אם הילד נופל, צריך לעמוד בצד ולתת אמון בו ובתהליך שהוא עובר. זה באמת לא קל, אבל זו הורות שמשמשת נקודת זינוק לילדים, והיא מצמיחה משפחה בעלת יכולת להכיל את השוני בכלל וכבוד לדעות אחרות בפרט. החיים שלפני הם התשתית לחיים שאחרי. ואם ההורים הכינו תשתית יציבה, שיש בה אהבה ואמון, היא תוכיח את עצמה בכל שעת מבחן, גם בצומת אחרי הסמינר".
מה קורה כשאין הכנה מוקדמת ואין תשתית יציבה?
"ציפיות מתנגשות. ההורים מפתחים ציפיות מהבת הבוגרת, גם לה יש ציפיות, ולא תמיד הציפיות זהות וזורמות באותו ערוץ. הם מרגישים שההתנהלות שלה מקשה על סדר החיים בבית, לדוגמה. היא מרגישה שבני הבית אינם מבינים אותה ואת הצורך שלה בנפרדות.
"פגשתי בעבר אימהות לבנות בוגרות שהתלוננו על העזרה הלא מספקת שקיבלו. הן ציפו מהבנות לעזור יותר טכנית וכלכלית בבית שהרי הן עדיין מתגוררות בו ומסוגלות לשאת כעת בעול. מהצד האחר ניצבו הבנות, פגועות מהיחס ומהקִטלוּג שלהן כ'ילדות קטנות'. לתחושתן, חסר להן מרחב. התנגשות בין ציפיות היא כמו תאונה חזיתית בין נפשות, והיא מייצרת כאבי לב, תסכול, אכזבה וכעס".
תני טיפ לרפואה מונעת.
"ראשית, אדבר לאימהות שבנו. מסכימות שאי אפשר לכעוס על האפרסק שאינו תפוח? גם אם אנחנו אוהבות תפוחים, הוא נברא אפרסק. אי אפשר לכעוס עליו או לצפות ממנו להיות תפוח. זו אמת שכדאי לשנן שוב ושוב: אין לנו אפשרות 'לתכנת' את הבת, להכתיב לה אופי או ציפיות.
"רגשות לא נעימים יכולים להופיע גם על סקאלת התקשורת בין האם לבת. קחי כדוגמה רגע אופייני לחיים אחרי הסמינר. הבת חוזרת אחרי יום ארוך של מילויי מקום בבית הספר. האם שואלת אותה איך היה. הבת ממלמלת בחצי פה שהיה בסדר, נבלעת בחדר. האם לא מוותרת. פותחת את הדלת הסגורה, מכריחה את הבת לתאר לה כל רגע שעבר עליה. פוסקת מתי הבת נהגה נכון, איך מוטב לה להשתפר. היא לא זוכרת את הפעמים האחרות שהבת שיתפה ונענתה בעצות מקטינות ובביקורת משתקת. היא לא מבינה שזו הסיבה שהבת בחרה לא לשתף גם הפעם. ובלי כוונה, היא מייצרת את השתיקות שהבת תשתוק גם בעתיד.
"ככה נבנית חומה, ונוצר מרחק למרות הקרבה הפיזית. אילו לבנים קיימות בחומה הזאת? אכזבה של אם שציפתה לשיתוף, אי הבנה מדוע הוא לא קורה מעצמו, כעס על הבת המתרחקת, לצד תסכול של בת שציפתה לכבוד, למרחב, לאמון. גם כאשר היא נופלת ביומה הראשון בעבודה. בעיקר אז. והחומה מוקפת ערפל כבד של שתיקה ומוסיפה כאב על כאב".
איך אפשר להפיל את החומה?
"להציע קשב, לא לכפות אותו. לכבד מרחב. להפגין אמפתיה. לא לתת עצות או ביקורת. לא לגמד שום כאב, בסגנון 'אוי, מה את עושה עסק ממה שהמנהלת אמרה לך? באמת! יש צרות גדולות יותר!' ובמקביל, גם לא להעצים אותו מדי בקריאות: 'אוי, מסכנה שלנו. איזה יום מזעזע עבר עלייך. נורא ואיום!' להיות מעורבת, בלי להתערב. התנהלות מושכלת תוביל לאהבה וכבוד הדדיים, תפיל את החומה ותשמיע שיר חדש, מרפא, מגדל".
וכמה מילים גם לבת.
"בת יקרה, איני צריכה להזכיר לך את מצוות כיבוד הורים. אין לי ספק שאת זוכרת אותה. אבל מעבר למצווה, יש כאן יסוד גדול לחיים ולקשר תקין, ולא רק עם ההורים: אם את רוצה כבוד – כבדי; אם את רוצה התחשבות – התחשבי; אם את רוצה לקבל אהבה – תני אותה. גם כשקשה, גם כשכואב. זאת שעת מבחן שאת מתבקשת ומסוגלת לעבור. אהבה מזמינה אהבה; כוחנות מזמינה כוחנות.
"שלמה המלך כבר החכים אותנו ואמר במשלי (כז יט) 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים…ּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם'. דווקא מים, ולא מראה. כדי להזכיר לנו שכדי לראות את ההשתקפות שלנו במים, צריך להתכופף אליהם מעט, בניגוד למראה שמולה אנו עומדים בגב זקוף. חז"ל לימדו אותנו שעל מנת לחיות בטוב עם הזולת, כדאי שנכפיף עצמנו, בענווה המגדילה ומעדנת אותנו, ומקרבת לבבות.
"אם תביאי ריחוק ומרמור למרחב בינך ובין הורייך, זה בדיוק מה שיהיה שם, ימלא את הלב, שלך כמו של הורייך. בידייך הדבר. אנחנו קוטפים את נטיעותינו. אם נטענו עץ לימון, הפרי שנקטוף יהיה חמוץ, ולא בכדי. את מחויבת במאה אחוזים לחמישים האחוזים שלך בקשר".
עיין ערך שידוכים
מדקלמת בכל בוקר את התפילה למציאת בן זוג. מתרכזת בכל מילה שניסח לה השל"ה הקדוש: 'יהי רצון מלפניך השם אלוקיי ואלוקי אבותיי שתמציא לי ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמנו'.
בטנה כואבת. מהתרגשות. מפחד. מבקשת שוב שהוא ימציא לה. אין לה מושג איך למצוא בעצמה.
דבורי שפרונג, פסיכותרפיסטית, מרצה ומלווה בחורות לסגירת שידוך בס"ד ברוגע ובשלווה, מחכה ליום שבו הכנה לשידוכים תהיה חלק אינטגרלי מהחיים. "יש קורס הכנה לנישואין, קורס הכנה להורות, ורק לתחום השידוכים בחורות נכנסות ללא הכנה מתאימה. לעניות דעתי, חשוב מאוד שבחורות תקבלנה הדרכה בשלושה מישורים: במישור הרגשי, במישור המעשי ובמישור האמוני".
דבר ראשון, מישור ראשון. כיצד נתכונן רגשית לשידוכים?
"היסוד של כל עולם הרגש הוא ערך עצמי. זה כלי עוצמתי לחיים בכלל ובתקופת השידוכים בפרט. מה בחורה תשמח יותר לשמוע? 'את מקסימה ומיוחדת!' או: 'למה את לא מסתדרת?!'
"שאלה מצחיקה, ודי מיותרת. כולנו לא מחבבות ביקורת. כולנו חוששות ממנה וכולנו רוצות לקבל רק פידבקים טובים וחיוביים. אבל בחורה בשידוכים מזמינה ביקורת, מעצם היותה בחורה בשידוכים. במציאות הנוכחית כל אחד מרגיש 'מייבין' וחכם ומומחה והוא לא חוסך את עצותיו ממנה.
"בת בשידוכים נפגשת הרבה בסיטואציות של מבינים למיניהם שמעירים, ומאירים, ובטוחים שרק בזכות הביקורת שלהם יוקם כאן בית, כי כל מילה שלהם הרי נובעת מכוונה טובה. ככה, בלי כוונה, נוצר מצב רגיש ופגיע. וזה עוד בטרם נידרש לתקופת הפגישות, להמתנה, לאכזבות שעלולות להיות בשדה השידוכים עצמו. הלב מתרגש, הדמיון מתחיל לרקום עתיד – ואז מגיעה התשובה השלילית וקורעת את התקוות. זו מכה אדירה לדימוי העצמי, ותחושת הדחייה היא קשה ומייסרת".
בבקשה, הניחי יסוד ראשון לערך עצמי גבוה.
"רבנו יונה כותב בספרו 'שערי העבודה': 'הפתח הראשון הוא: שידע האיש העובד ערך עצמו…'
"זה הפתח לחיים. זכרי שאת בחורה שווה ואיכותית, והערך שלך הוא ערך אבסולוטי שאין עליו עוררין – היותך בתו, אהובתו, בחירתו של מלך מלכי המלכים הגדול והנורא. כתבי לך את הדברים, שנני אותם יום יום. הם יפתחו לך שער ענק לעולם מלא באור.
"גם אחרי השידוכים, ההתמודדות עם ביקורת אינה נגמרת. היא עלולה לפגוש אותך בחיי הנישואין, בהורות, בעבודה. אם רק תעריכי את עצמך כראוי לך, תוכלי להתייחס לכל ביקורת בנימה עניינית. לקבל או לפסול אותה באופן מושכל. הערך שלך אינו תלוי במבט של אחרים עלייך, אלא במבט שלך עלייך".
קיים עוד אתגר במישור הרגשי?
"אתגר הפחד. הקדוש ברוך הוא ברא לכל אחת מנגנון טבעי של פחד שמתעורר ומתריע לפני כל שינוי משמעותי. הוא מעודד אותנו לבדוק את הסביבה, לוודא שאין שום סכנה, ורק אז מאשר את הפעולה. שידוכים הם מצע מצוין לפחדים, ולא מעט…
"מצטטת לכן את שרה (שם בדוי), בחורה מדהימה שזכיתי ללוות: 'כבר שנים שאני 'תקועה' באותו סיפור. מגיעה הצעה טובה, הפגישות מתקדמות, ואז ממש לקראת הסוף הטוב, אני מרגישה שאני לא מסוגלת! לא מסוגלת! פחד איום משתלט עלי! זה גדול עלי! אני לא מסוגלת!'
"שרה אינה היחידה. כמוה, קיימות הרבה בנות מקסימות, מיוחדות, מוצלחות, שנתקפות בפחד מנישואין. לא תמיד הן יודעות מה השורש לפחד, איפה הוא קיים. הן רק יודעות לשים אצבע על הדחייה שהן חשות מהשידוך ומנפחות כל חיסרון קטן שהן רואות. הפחד הפנימי משבש להן את שדה הראייה, והן לא פתוחות להתרשם ולהתחבר".
אמא'לה! אז מה עושים?
"הדבר הקריטי ביותר הוא לדעת שהפחד קיים. להבין שיש לו כוח השפעה גדול על תפיסת המציאות והוא מסמא את העיניים והלב. כשהן פוסקות ש'זה לא מתאים', ייתכן מאוד שהן אומרות, במילים אחרות: 'אני פוחדת'. כאשר בחורה מבינה שהיא פוחדת, היא יכולה לשים בצד את הפחד, להתמקד בהשתדלות שלה – בבירורים ובפגישות. ורק כאשר היא רואה שישנם התאמה ובסיס משותף, היא יכולה לתת מקום לפחד הלגיטימי וההגיוני, ואחרי עיכול וקבלה שלו, להצליח להתארס.
"אם יש בחורות שהמודעות לפחד לא עוזרת להן, מוטב שתדענה שיש דרך להתמודד עם הפחד באמצעות עבודה יסודית שמנטרלת את העוקץ שלו ומשחררת אותו. ברוך השם, שמחה לספר מניסיוני שזכיתי ללוות לא מעט בחורות שנתקפו בפחדים ובתחושות לא נעימות בתקופת שידוכיהן, ובעזרת שיטה ייחודית וממוקדת, הצלחנו לזהות את הפחד ולנטרל אותו. אחרי שהבנו ושחררנו, הן זכו להתארס, ברוך השם".
מה אומר המישור המעשי?
"במישור המעשי, חשוב שבחורה תקבל הדרכה מדויקת: איך להתארגן טכנית לפגישות, כיצד להתנהג בהן, איך לנהל תקשורת טובה ונכונה, על מה צריך לדבר בפגישות, על מה לא לדבר, ובעיקר – איך מקבלים את ההחלטה הנכונה.
"הנה טעימה מהדרכה מעשית: הרבה בחורות מורידות שידוך אחרי פגישה ראשונה. ההמלצה שלי היא ברוב המקרים לתת צ'אנס לפגישות נוספות, כי פגישות ראשונות לרוב מייצרות התרגשות ומתח משני הצדדים, והם מקשים להתרשם בצורה הנכונה מהמועמד/ת. טיפים ממוקדים יכולים לחסוך עוגמת נפש ואמוציות רגשיות ולמקד אותנו בעשייה נכונה ומושכלת".
במישור השלישי הצבת אמונה.
"אכן, אמונה אמיתית. חמה. לפעמים מטופלות שואלות אותי בנימה חצי נעלבת: 'את חושבת שאני לא מאמינה?' ברור שכולן מאמינות בנות מאמינות. עדיין ניתן לפגוש מחשבות פנימיות שסותרות את האמונה הזאת. מחשבות כמו: 'אין היום בחורים טובים'. או: 'אני מדי שמנה'. או: 'לאבא ולאמא אין מספיק כסף'. כל האמונות המוטעות הללו יושבות על הלב ומקשות מאוד להתקדם. הנחמה היא שהן ניתנות לעבודה ולשחרור עד שנישאר בסוף רק עם אמונה זכה ואמיתית שהשידוך המתאים אכן יגיע בסייעתא דשמיא.
"בכל פעם מתרגשת כשבחורות מספרות לי בתדהמה שהן מקבלות הצעות מעולות שלא האמינו קודם שתקבלנה אי פעם. הן מופתעות מאוד, אבל אני יודעת שזה פשוט וברור. כאשר המחשבות השליליות זזות הצידה ואמונה אמיתית כובשת את הלב, יש מקום לישועה ולהצעות מתאימות. השם הוא תכלית הטוב, ורוצה להיטיב. אנחנו רק צריכות להיות כלי לטוב הזה.
"ה'אוהב ישראל' מאפטא זצוק"ל היה מכנה את האמונה בלשון 'המשכה'. מלשון משיכת הטוב אלינו. רק תאמיני שתזכי בשידוך מיוחד, וזה יקרה, בסייעתא דשמיא".
…
בצומת הטרום
רותי סירוטה, מנהלת קהילת שכירות וטרום תעסוקה מטעם עמותת 'תמך',# מלווה צעירות רבות בצומת ה'טרום'. אני מבקשת ממנה תובנות מעולם התעסוקה שניתנות לתרגום וליישום בכל מערכות החיים. רותי בוחרת לפתוח במילים חמות, מליבה לליבן של הבוגרות:
"בארבע עשרה השנים האחרונות עברת מיסודי לתיכון, ומתיכון לסמינר. למדת, החכמת, התפתחת חברתית. בנית לך אישיות נפלאה, אין לי ספק. צברת ידע ויכולות, והגיע הזמן לממש אותם. אני בטוחה שאת נחושה להצליח. רגע לפני שתצאי לעולם שעלול להיראות שונה, אחר ואולי אפילו תובעני ומאיים, אני שמחה לשמוח איתך. זה צומת מרגש, וברוכה הבאה לעולם האמיתי".
בבקשה, שימי אצבע על הנפש – הגדירי אופי שכדאי לאמץ או לפתח.
"כולנו אוהבים לבלות בחברת אנשים אנרגטיים, שופעי שמחה, מלאי חיוניות ומוטיבציה. ממליצה בחום לבחור להשתייך אליהם. חיוביות, מוטיבציה ושמחה הן מגנט לסביבה בריאה. במשרד כמו במעגל המשפחתי.
"תכונה נוספת שכדאי לאמץ או לפתח: לא לדעת. 'לא לדעת' זה מקום לא נוח. לא לדעת שאנחנו לא יודעים זה אפילו מקום מסוכן. אבל לא קיים בעולם אדם שקיימות אצלו כל התשובות. בעולם העבודה, ולא רק בו, הרבה יותר מעניין להיות מאלה המחפשים, שמנסים להבין ולמצוא את התשובות על השאלות. זה דורש גם ענווה אינטלקטואלית – הבנה מתי הגיע הזמן לקחת צעד לאחור כדי להשאיר מקום לאחרים לתרום את שלהם. לדעת לא לדעת היא זכות. וחובה".
על יסוד הענווה האינטלקטואלית פיתחת את טיפ 'שישים שניות'. בבקשה, ספרי עליו בשישים מילים.
"כלל 'שישים שניות' אומר כך: אין להתפרץ לשיחה אם לא שמענו את המשפטים שנאמרו בשישים השניות האחרונות, לפחות. הוא תקף לכל מקום, ובפרט במקומות ובמצבים שבהם אנחנו חדשים.
"התקבלת למקום עבודה חדש? ערה לשינויים בעלי פוטנציאל לקידום מקצועי שלו? מצוין, אבל אל תציעי רעיונות חדשים כל עוד את חדשה ואינך בקיאה בדינמיקה הפנים ארגונית של המקום. הכלל הזה תקף גם למישהי חדשה בשכונה, כלה חדשה במשפחה וכדומה. למדי היטב את הדינמיקה, ורק אז תוכלי לחלוק את המלצותייך שלבטח תתקבלנה בהערכה".
היום הראשון לחיים אחרי הסמינר. מה הדבר הראשון לעשות?
"ראשית, לערוך תיאום ציפיות. כתלמידה, ברור לך מה מצופה ממך. את יודעת מה הן שעות הלימודים, מה מעטפת הסמינר נותנת לך, מה הן המחויבויות האישיות שלך. כעת כשאין לך מסגרת ברורה, חוסר הבהירות עלול ליצור אי הבנות ואי נעימויות. בבית מצפים שתהיי זמינה. גיסתך רוצה שתשמרי לה על הילדים. הרי סיימת את הלימודים, לא חל עלייך עומס של מבחנים. בו זמנית מתקשרים אלייך ומציעים לך מילוי מקום מהרגע להרגע. את חייבת לבנות לעצמך תיעדוף, לתאם ציפיות עם ההורים ולשרטט מתווה לעיסוקים נוספים.
"שנית, להבין שלמידה אינה שייכת לבית הספר או לסמינר. אמנם המבנה 'כיתה-מורה-מחברות-מבחנים' אולי לא רלוונטי לך עוד, אך למידה היא כלי להצלחה לאורך כל החיים. חשוב להיות פתוחה ללמידה. בעלות ניסיון בכל תחום תשמחנה להחכים אותך מניסיון חייהן. גם הבנה שונה של סיטואציות היא כלי למידה רב ערך.
"בשנים הראשונות אחרי הסמינר ישנם שינויים רבים ומיוחלים, ומאחלת לכל אחת זיווג הגון בקרוב ופרנסה מכבדת, בעזרת השם. בשני כובעיה של 'אשת חיל' תזדקקי למידה רבה של גמישות וסתגלנות. המציאות מייצרת מחויבויות וסיטואציות שעלולות להיות מורכבות. ארגז כלים הנושא בתוכו את התכונות הללו רק יכול לעזור".
ותובנה אחרונה בתור צידה לדרך.
"זו עצה נהדרת ששמעתי לפני שנים רבות מחברה טובה שלי המתגוררת בחו"ל. היא התחתנה וחיפשה מקום עבודה. נפתחה בפניה הזדמנות לעבוד בחברה בין-לאומית, אבל רוב העובדים בחברה היו מבוגרים ולא באו מרקע שתאם את השקפותיה של חברתי. היא פנתה אל רב הקהילה בשאלה אם ראוי לה לעבוד במקום כזה. הרב הציע שתבחר אישה מבוגרת וחכמה מנשות הקהילה, מישהי שתרגיש בנוח להתייעץ איתה על העבודה ועל כל הדילמות הנגזרות ממנה. וכך היה.
"עשי זאת גם כן. אמצי לך דמות שתוכלי להתייעץ איתה, אם בשידוכים, אם בעניינים הקשורים להתנהלות בעבודה. היא תיתן לך גב ישר והרבה ביטחון ואמונה בעצמך, בידע שלך, וביכולות הנפלאות שנתן לך הקדוש ברוך הוא".
…
על יד ימינך
בת שלי, אהובה
התחלתי את המכתב הזה במילים 'ילדה שלי'. מחקתי. את כבר לא ילדה. יעידו התלבושת שהעברת, ותיק העבודות ששלחת הלאה, והדמעות שטמנת בסידור באמצע תפילת 'מנחה' של יום רגיל.
דיברנו לא מעט בשנתיים האחרונות על החיים האמיתיים שיתחילו כשהלימודים בסמינר יסתיימו. ופתאום זה קרה. בבת אחת. כאילו לא התכוננו. ופתאום אין עוד מילים. יש עולם המעשה, והוא דורש שתבואי ותשתלבי בו.
אני עוקבת אחרייך מהצד, רוצה כל כך לתת לך יד, ללכת איתך לכל ראיון עבודה, להבטיח לך שידוך מושלם עכשיו והרגע, לבנות לך את בית חלומותייך, למקם סביבך רק בני אדם שייטיבו איתך.
לא יכולה. אלה החיים האמיתיים שלך, לא שלי. יכולה רק להרטיב סידור, כמוך. להזכיר לך (וגם לי) שהשם צילך, על יד ימינך. הוא הולך לפנייך. הוא צועד אחרייך. את לא לבד.
אוהבת –
אמא
