הבן רוצה להקים בית מסוג מסוים, ההורים רוצים בשבילו בית אחר, והנה החלק המסובך: הרצונות של כולם טובים | כולם רוצים אותו דבר: שהקן החדש שיוקם יהיה מאושר, בריא ויציב, אבל כל אחד מהצדדים נותן פרשנות אחרת לתארים הללו. אז מה עושים כשנוצר פער בין שאיפות ההורים לבין שאיפות הבן או הבת, בנוגע לשידוך המבוקש? | השאלה היא רבת פנים והיבטים, ויצאנו לשמוע את ההכוונות | בדרך למזל טוב
פקס מהישיבה הגיע למערכת. פקס מבחור רציני מישיבה מובילה שחושב על עתידו, ויש לו רצונות ושאיפות, ו… גם משאלה. או אולי שאלה.
"אודה לכם מאוד אם תכתבו כתבה על הפערים בין ההורים לילדים שלהם בשידוכים", כך נכתב בפקס. "ההורים שלי הם אנשים נפלאים אבל אני מרגיש שהרצונות שלי והרצונות שלהם בקשר לשידוכים שלי קצת שונים, וזה מפחיד אותי, כי אני רוצה להקים בית לפי שאיפת לבבי, ולא ממש יודע איך להסביר להם את זה. אולי אם תכתבו על הנושא והם יקראו, זה יוכל לעזור לי ולרבים".
הוא השאיר לנו מספר טלפון לבין הסדרים, והסכים שנראיין אותו בשם "אלחנן".
הריאיון התקיים, ובינתיים חלף זמן וברוך השם הוא עוד מעט מתחתן, "אלחנן" הזה, אחרי שהצליח לספר להוריו באמת מה הוא רוצה. אל תנסו להציע לו הצעות…
דיברנו גם עם "מירי" אחת. היא בת 25, והסיפור שלה קצת יותר מורכב. "ההורים שלי רוצים בשבילי משפחה שורשית, ותיקה. אני, לעומת זאת, חולמת על חתן חוזר בתשובה או משהו דומה. למה? כי ממש חשוב לי אדם שעשה בחירה אמיתית ועמוקה בחיים שלו.
"גם לי הייתה תקופה כזו, ההורים שלי אפילו לא יודעים עליה. בחוץ הייתי רגילה, בפנים היה בי מאבק, שברוך השם ניצחתי בו. אבל המשאלה שלי רחוקה מאוד מהמשאלה של ההורים שלי שלא מוכנים בכלל לשמוע על כזה שידוך, ולכן אני כאן, בינתיים".
וזה כואב.
"הבת שלי רוצה להתחתן עם אדם שרוצה להיות שליח בתפוצות, ולצאת איתו להקים מרכז יהודי במקום נידח", כך "איילה". "ג'וק נכנס לה לראש. אנחנו משפחה ליטאית, מעיר מרכזית. אני יכולה להבין שזה קורץ לה עכשיו, כשהיא בת עשרים ומלאה מרץ, אבל אני ובעלי רואים טיפ טיפה יותר למרחוק. היא מפונקת, הבת שלנו, אין מצב שהיא תסתדר בחו"ל עם אירוחים. אז עכשיו כולה מלאה אידיליות, אבל אני מרגישה שהתפקיד שלנו הוא להחזיר אותה לקרקע".
אפשר להבין את ההורים של מירי? אפשר. אפשר להבין את הבת של איילה? אפשר.
מכאן ומכאן עומדים אנשים חכמים, מתבוננים ושואפים לטוב. מכאן ומכאן עומדים אנשים שלא רואים את התמונה המלאה.
איך מקשיבים לשני קולות יחד?
"הבית הוא שלי, אני יודע", כך אלחנן, "אבל ההורים שלי יקרים לי מאוד, אני מחויב בכבודם ובשום אופן אני לא רוצה לצער אותם. הם גם משלמים הון על הנישואים… וזה… כבד לי", כך נאם לנו לפני שהתארס.
"אני לא יכולה לוותר על החלום של הבית שאקים", כך מירי, "אבל כשאני חושבת על הפנים המכורכמות שלהם כשאני מעלה את הנושא, אני רוצה לברוח".
"הבית הוא שלה, אני יודעת", גם איילה מפוכחת, "אבל יש לנו אחריות".
אולי נגיע לתשובות, אם נשאל את השאלות הנכונות.
כשהתמונה לא מלאה
עד כמה מכירים ההורים את ילדם?
זו השאלה הראשונה, והיא לא פשוטה כפי שניתן היה לחשוב: האם ההורים מכירים את הילד שלהם? בטוח? כמו את כף ידם? את כף ידם הם מכירים בכלל?
היינו רוצים לומר שכן. שברור. שאנחנו יודעים והכי טוב. אבל במציאות, לא תמיד זה כל כך ברור.
אלחנן: "אני חושב שההורים לא כל כך מכירים את הצד של הבחור בישיבה. והיות שבשנים המכריעות בחייו ובבניית האישיות שלו הוא בישיבה, וכמעט לא בבית, יכול להיות שהם פחות מודעים לנקודות משמעותיות. למשל, הם רואים שבבית הוא שקט ומסתגר בחדר שלו, הם חושבים שהוא שקט ועדין, אבל זה רק כי אין לו ההווי היום-יומי של חיי הישיבה ששם הוא פורח. בחופשות הוא נח.
"ההורים מחפשים את טובת הילד, אין לי ספק בזה. הם גם חושבים: 'הבן שלי חסר ניסיון, אני צריך לקחת את המושכות בידיים'. ואני מבין את זה, יש דברים שבחור באמת חסר ניסיון בהם. ועדיין: יש דברים שהוא יודע על עצמו, והם – לא. אבא שלי מעריך אותי מאוד כשקדן. הוא לא מכיר, כמעט, את הצד החברותי שלי, את הכישרונות הנוספים שלי.
"אני יודע: לי ולהוריי יש אותה מטרה – שאקים בית שמח ובריא, אבל לפעמים אני מרגיש שקשה להם להבין אותי, פשוט כי הם לא מספיק מכירים. המציאות הזו עלולה להוביל להרבה חיכוכים, בלי ששום צד רוצה בהם. ואני מכיר בחורים שההורים שלהם לחצו עליהם לסגור שידוך בעוד שהם הרגישו ש'זה לא זה', ולא טוב להם בחיים"…
וגם מירי מציינת את העובדה הזו: "בתקופת הקורונה חוויתי חשיפה קשה לתכנים לא מתאימים. כל הלחץ של הימים האלו הוביל אותי למקומות חשוכים מבחינה רוחנית. ההורים שלי לא ידעו שום דבר. התביישתי. פניתי בצורה אנונימית לארגון כלשהו, והוא ממש הציל אותי, וחזרתי בתשובה, אם אפשר לקרוא לזה כך. בחרתי מחדש את הדרך שלי ואת העבודה העצמית שלי. ואני ממש ממש רוצה להתחתן עם בחור שבחר, שעשה דרך אמיתית עם עצמו. מבינה את ההורים שלי שלא מבינים אותי…"
ודווקא הילדים האלה, שכל כך רוצים להקים בית איכותי וטוב, עשויים להיות הילדים שלא ירצו להתווכח עם אבא ואמא, לא ירצו לעמוד על שלהם, ואולי יפסידו את מה שהם יכולים להרוויח אם הם יידעו לדבר בצורה מכובדת ולהסביר טוב יותר מה בוער בהם – ואם אבא ואמא שלהם יידעו להקשיב להם, לתת מקום לרצון היפה שלהם.
אלחנן: "אני מרגיש בהחלט שלפעמים הייתי פשוט רוצה לוותר על הרצונות שלי לטובת הרצונות של ההורים שלי. ההורים שלי לא מפסיקים לעשות לי טוב, אני מכיר להם טובה בלי די. אני גם יודע: הם בעלי ניסיון. מצד שני, אני גם יודע שאין דבר בעולם שהם רוצים יותר משאני אהיה מאושר. ושמעתי בשם הרב שמחה כהן, שתשעים אחוזים מהבעיות בשידוכים הם בגלל חוסר תקשורת של הורים עם הילדים שלהם.
"יכול להיות שבדור שלהם דברים היו שונים, ולכן גם חיפשו דברים אחרים בשידוך. אני לא יודע איך להסביר שאני צריך שבבית שלי יהיה חוש הומור, שמחה וקלילות. הם יבינו?"
הרב פנחס גולדשטיין, שדכן, יועץ שידוכים ומגיש המדור 'רשו"ת השידוך', אולי יפתיע אותנו בדבריו הבאים: "אילו ההורים היו יודעים כמה נדודי שינה יש לילדיהם בגלל הרצון לכבד אותם ולהביא להם חתן/כלה הביתה כמו שהם רוצים… ותעיד על כך תיבת המייל שלי. פעמים רבות יוצא לי לפשר בין הורים לילדים בכל הגילים.
"לפני שנמשיך, חשוב לציין שחלומות על עתיד טוב יותר קיימים תמיד. חתונה נתפסת בעיני כולם כקרש קפיצה לחיים אחרים בעולם חדש, בלי מהמורות, כשהכל טוב ויפה".
אף הורה אוהב לא רוצה שילדו יוותר על בית טוב וחיים טובים, רק כדי לרצות אותו. ההתנגשות בין שני הצדדים, לרוב, היא תולדה של זווית ראייה אחרת על המציאות. וכאן, במקום הזה של זווית הראייה, יש עבודה שאפשר לעשות. לא תמיד נראה הכל עין בעין, אבל לפחות נדע שיש עוד זווית להתבונן ממנה. על זה אנחנו מנסים לדבר פה.
נוצץ ולא זהב
פנינו למוטי שטרן, עו"ס, מטפל זוגי ומשפחתי, מומחה בטיפול בהורות למתבגרים, שנותן לנו מבט מקצועי על שני הצדדים.
"קיימים סוגים שונים של קונפליקטים בין ההורים לילדם בתקופת השידוכים", פותח שטרן, "וכדאי להבחין ביניהם. כאן, השיח הוא על קונפליקט שנובע מפער בין מה שההורים רוצים למה שילדם רוצה – מקרה זה מצוי כשהבחור/ה מעוניין/ת לבנות בית שונה מסגנון החיים של הוריו, של מה שהם מכירים ושל מה שהם רוצים עבורו".
מה עושים במקרה כזה?
רגע. לפני התשובות נשלים את השאלות, הן נותנות חצי פתרון.
הרב פנחס גולדשטיין נוגע באומץ בנקודה אמיתית וכואבת: "לפעמים, הורים חולמים על שידוכים לילדיהם, והחלומות שלהם רחוקים מאוד ממה שהילדים שלהם רוצים. במשך שנים רבות, אולי עוד מרגע הלידה של הילד, אנחנו ההורים מתפללים וחולמים על השידוך של הילד. לפעמים החלום של ההורים נובע מהרצון לתקן דברים שהם שגו בהם, אמיתיים או מדומים, או חסרונות כאלו שהחברה רואה בהם מגבלות, ולא בהכרח שגם המשפחה הגרעינית והמורחבת רואה את השגיאות או המגבלות עין בעין, ובוודאי לא המדוברים בעצמם.
"הגרוע ביותר הוא המצב שההורה נואש מחלום כלשהו שהוא פיתח בעצמו במשך שנים, אולי אפילו בשנות נעוריו. החיים הראו להורה שהחלום יפה לשינה ולא למציאות היום-יומית, אבל החלום בכל זאת לא עוזב אותו, וכך נראה אותו ממשיך לחלום את החלום ההוא עבור הדור הבא, שאינו מודע אפילו על מה הרצון של ההורה יושב. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא, שהרי הכל בידי שמים.
"כמובן שגם לצעירים יש פנטזיות לא תמיד ריאליות, המגיעות אצלם מתוך חוסר היכרות מספיקה עם החיים וחוסר ניסיון.
"יש גם את הנושא החברתי. בוודאי שהורים טובים מעוניינים קודם כל בטובת ילדם, אבל קשה להתעלם מכך ששידוך 'נוצץ' קורץ לכל אחד, ויכול להטות לפעמים את שיקול הדעת.
"נעים להגיע לבית הכנסת השכונתי או לצרכנייה, לעבודה או לחתונה של מישהו אחר, ולענות בעיניים נוצצות על השאלה 'עם מי השתדכת? עם ההוא המפורסם בתחום ה…' זה ממקם אותך במעמד גבוה יותר בסולם החברתי, ואולי גם פותח דלתות לשידוכים הבאים. והאמת? אזכיר את מה שאמר רבי יוסף. (במסכת בבא בתרא דף י עמוד ב: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה).
"אספר על משפחה פשוטה וטובה שהכרתי. הם אנשים טובים, לא מוכשרים או בעלי יכולת יוצאת דופן, השידוכים שלהם היו ממוצעים פלוס, אבל לא מעבר לזה. אחד מהבנים הגיע לפרקו, ויום אחד הציעו להם הצעה חשובה ויוקרתית מאוד. הם הסתחררו מההצעה, ביררו בירור שטחי, והשידוך נסגר. הכל היה טוב ויפה עד לחתונה, אבל לאחר מכן התברר שהמשפחה ה'חשובה' היא רק על הנייר, היו שם בעיות קשות שהציבור פשוט לא ידע עליהן. עם זאת, השם של המשפחה שהשתדכה איתה עלה פלאים, וההצעות הבאות שהם קיבלו היו רק מליגה א'. עכשיו, לך ותסביר בחוץ מה האמת. בפרט כשהכל נראה נוצץ למרחקים".
כמובן שהסובייקטיביות היא נחלת שני הצדדים, ההורים והילדים השקועים כל אחד בחלומותיו, ולכן שניהם צריכים לנסות להתבונן על המציאות במבט נוסף, להקשיב היטב לחלומות ולטיעונים של הצד השני, ובמקרה הצורך לבקש ייעוץ סובייקטיבי מגורם שלישי.
כדי לראות את הילדים שלנו בראות נקייה, כזו שרואה אותם עצמם ולא את החלומות שלנו, אנחנו צריכים לעשות עבודה עמוקה על עצמנו, על התכנים הנפשיים שעלולים לעוות לנו את הראייה והשמיעה. קשה להסכים להתייצב מול עצמנו, נכון, אבל זה חשוב כל כך.
האמירה הזו יכולה לעזור להורים להבין שגם אם הם אכן יודעים טוב יותר, ובוחרים בשביל הילד את מה שבאמת טוב לו – עדיין הם עלולים לפגוע בסיכויים שלו להסכים להשקיע בבית שלו.
מוטי שטרן יודע: "כשקיים קונפליקט בין רצון ההורים לרצון הילד, הסכנות ברורות מאוד. 1. לתקוע אותם בשידוכים עד גיל מאוחר, כיוון שהבחור/ה יפסלו המון הצעות. 2. אם הבחור אכן מתחתן עם מישהי שמוצאת חן בעיני ההורים יותר מאשר בעיניו, קיים סיכון של ממש שהזיווג לא יעלה יפה, עד כדי פירוק החבילה.
"לצערי הרב, אני מתוודע למקרים האלו, בשלב קצת מאוחר מדי. כשהם באים לטיפול זוגי, או כהכנה לקראת פרק ב'. עם זאת, אני גם נפגש עם מקרים שנמנעו ממריבות סביב נושא זה, כי ההורים הגיעו לטיפול כשהמתבגר/ת שלהם התחיל לעשות בעיות, עוד הרבה לפני תקופת השידוכים".
כשניסיון החיים מדבר
הצד השני של המטבע, גם הוא קיים, וכנראה מהדהד אצל כולנו כבר מתחילת הכתבה: האם לא הגיוני לחשוב שההורים המנוסים, שיודעים על החיים ונפתוליהם הרבה יותר ממה שיודעים הצעירים, הם אכן אלה שאמורים לנווט את ילדם בצעד הכל כך גורלי הזה?
"האם אני מודעת לעובדה שבגיל עשרים אני לא בשלה מספיק כדי להחליט לכל החיים?" מירי נאנחת, כי היא שמעה את השאלה הזו יותר מדי הרבה פעמים. "ואז מה? בגיל עשרים אני אוותר על הרצונות שלי ואחיה אחרת מעצמי, בניתוק פנימי? זה מזכיר לי את הפירוש של 'ומשביע לכל חי – רצון'. את הפרנסה האמיתית אנחנו מקבלים לפי הרצון שלנו. וחתן?"
"אבל איך אפשר להסביר להם מהם החיים?" כך איילה, בכאב. "אני כל כך רוצה שיהיו לה חיים טובים. ההתמודדויות האלו, גם של הפערים בדרך החיים וגם של חו"ל, לשם היא כל כך רוצה לנסוע, הם גדולים מדי בשבילה. אני נותנת לה לקרוא את הסדרה של תהילה אליס על ונצואלה, אבל זה רק מצית לה יותר את הדמיון והרצון".
שאלה גדולה יש פה. בני העשרים הם בני עשרים, גיל צעיר, בהחלט, אבל זה גם שלב של גיבוש אישיות ומחשבה, על פי רוב. לפעמים ההורים שבויים בתודעה של הגוזל הקטן והלא יכול שלהם, ולא שמים לב שהוא בעצם כבר גדל. אבל פעמים רבות, הורים אכן רואים את מה שהצעיר לא מצליח לראות.
מוטי שטרן מגדיר זאת כך: "לפעמים הקונפליקט נובע מהבנה רציונלית של ההורים שזיווג מסוים לא יעלה יפה, עקב פערים משמעותיים שקיימים בין הבחור לבחורה במישורים שונים".
והוא מספר סיפור מורכב על גלגולים שכאלו: "פגשתי גבר שהגיע לטיפול מעט לאחר שפירק את החבילה. כבחור, הוא היה טיפוס עדין ומרצה שנמנע מלהביע את דעתו, וגם כשהגיע לשידוכים, הוא התחתן עם מי שהוריו רצו. בפרק ב' הציעו לו הצעות רבות של שידוכים, אך הוא נמנע מלגשת לפגישות, כי לא מצא את האישה המושלמת שתתאים לצרכיו השונים. היה ברור שהוא למד מהוריו, שבקשרים משפחתיים, כמו בעסקים, חשוב להשיג כמה שיותר מהאחר, ופחות הושם דגש על כמה אני נותן. העניין הוא, שהיה שם משהו מטעה. מדובר כאן במשפחה חרדית, בני תורה וגומלי חסדים. אלא שהבן שלהם חווה את החסדים שנעשים כמשהו אינטרסנטי, שמסייע להשיג כבוד או כוח".
לו היה מותר לנו לנתח את אופיו של הבחור הזה לפי התיאור בלבד, היינו חושבים על בחור מחוק אישיות. בתחילה – הוריו לא רואים אותו, מחתנים אותו עם מי שנראה להם לנכון, כי מה הוא כבר יודע ומבין. אחרי שהניסיון לא צלח משהו ניצת בו והוא רוצה להשיג חיים של אמת, אלא שהוא נופל לצד השני – רוצה אישה מושלמת. אין בו עדיין היכולת המורכבת של 'עצמי', וממילא – היכולת לראות את הזולת, על מגבלותיו וכוחותיו, לקויה אצלו מאוד. כי בנישואין צריך שניים, יכולת מורכבת לראות אותך ואותי גם יחד, וזו יכולת שלא נבנתה אצלו".
הסיבה היחידה לחסר הזה היא גילו הצעיר?
"לחלוטין לא בטוח. נוכל לפגוש קנקנים חדשים מלאי ישן, וישנים שאפילו חדש אין בהם".
נקודה נוספת שצריך להתייחס אליה, היא העובדה שתחילת חיי נישואין תמיד תמיד מלווה באכזבות, גם מבן הזוג וגם מהחיים, כי המציאות כמעט לעולם לא דומה לחלומות. זה נורמלי ואם זוגות יידעו שזה אצל כולם, הם יהיו רגועים יותר.
אבל אם הבית הוקם על רקע של אילוץ, כאשר מלכתחילה יש לצעיר או לצעירה הרגשה ש'לא זה מה שרציתי', הזוג הצעיר ימהר לתלות כל אתגר או בעיה שצצים בעובדה שהם בעצם רצו משהו אחר, ויהיו עם פחות נכונות לקבל את המציאות ולהתמודד איתה נכון.
הורים צריכים להבין כי גם אם הם אכן יודעים טוב יותר, ובוחרים בשביל הילד את מה שבאמת טוב לו – עדיין הם עלולים לפגוע בסיכויים שלו להסכים להשקיע בבית שלו.
יש על מה לדבר
אחרי ששאלנו את השאלות, ואם שאלנו אותן באמת ובתמים, התשובות כבר יכולות לנבוע מתוכנו.
אלחנן כותב לנו בפקס נוסף: "הפתרון, לתחושתי, מצד ההורים זה דיאלוג ונכונות להכיר שאולי לא יודעים, אומץ וכנות גדולים, להקשיב לבן שלהם, לרצונות שלו ולחלומות שלו. וגם לתאם ציפיות. לסכם מה כן רוצים למצוא בשידוך. פשוט לדבר…
"וגם הבחור צריך לעשות עבודה: שלא יוותר על עצמו, שיתייעץ עם רבנים, שיסביר להורים ולא יחמיץ את החיים שלו כמו שהוא רוצה לחיות אותם. שלא 'יסגור' שידוך בלי שברור לו שזה מה שהוא רוצה.
"וכל זה מתוך פתיחות לקבל מההורים את הניסיון שלהם, את הכבוד לדעתם, את המחשבות שיכולות לפתוח לו את הראש".
הוא מדבר, בעצם, בדיוק את הדיבורים שהדרושים כל כך לבשלות רגשית לנישואין: אני – ואתם. מה אני רוצה, מה אתם חושבים. יחד. דיאלוג. שניים בתוך שיחה אחת.
"שהוא יזכור שההורים רוצים בטובתו וכדאי לו לשמוע להם, וההורים ייעצו וגם יוכלו להישאר טיפה בצד, לראות את הבן שלהם רוצה, חולם ושואף".
אסתר מספרת, שכל ילד שלה שהגיע לגיל שידוכים זכה לצאת לגלידה עם אבא ואמא, שישבו שם והקשיבו לו: מה אתה רוצה באיש / ברעייה שלך לעתיד? לאיזו משפחה חשוב לך להיכנס? היא הופתעה לשמוע את הבן שלה שרוצה משפחה פשוטה ואברכית, לעומת בן אחר שביקש משפחה מוכרת ואבא שנושא משרה תורנית, כי הוא חולם להשתלב שם. בת אחת רצתה מישהו גבוה וחזק, והאחרת – עדין וביישן. אין צורך לעשות 'העתק-הדבק' בין החלומות למציאות, אבל השיח עצמו, ההבנה של הצרכים הנפשיים מאחורי החלומות, עושים המון.
"לדעתי", היא אומרת, "זה שיח חשוב שאחריו יש עוד שיח. על מה נוותר? על מה לא בשום אופן? ומה יהיה אם שנה נהיה בשידוכים? על איזה פרט כן נוותר?"
ר' פנחס גולדשטיין מביא לנו פרפרזה: "אחד המושגים מעולם הקולינריה הוא 'השוואת טמפרטורות'. על קצה המזלג אסביר: למשל כאשר מבשלים קרם המכיל חלמונים עם חלב, אם ניצוק את החלמונים לחלב הרותח, הם ייהפכו לחביתה ולא לקרם אנגלז. נדרשת פעילות מורכבת מעט הכוללת הוספת חלב בזרזיף דק ואיטי אל החלמונים הנטרפים. כאשר יותר ממחצית מכמות החלב כבר נמצאת בסיר המבעבע, ניתן להוסיף את שאר הכמות, עד לאיחודה לקרם. פעולה זו נקראת 'השוואת טמפרטורות'. יש לציין שהיא מקצועית ודורשת מיומנות גסטרונומית.
"ובחזרה לענייננו – לפעמים מומלץ ללכת בנתיב עוקף מכשולים כדי להגיע אל היעד, לעומת מצבים שבהם יש לעמוד אישית מול הדברים. בדרך כלל, ההתייצבות נדרשת כאשר הדבר אינו ברור כל צורכו, ורק עמידה נוכח הנעלם בגודל טבעי מיישרת את סימן השאלה לסימן קריאה, קוראים לילד בשמו ובכך נסללת הדרך אל המטרה.
"זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. וזה מה שנדרש מההורים – השוואת טמפרטורות. הן מבחינת הלוגיקה והן מבחינה מעשית.
"המקבילה בשידוכים ל'השוואת טמפרטורות' היא 'תיאום ציפיות'. אם ציפיות הן רק לכריות, אזי החלומות מסתדרים עם זה היטב… צריכים להיות מפוכחים ולא להסתנוור מהצעות שמגיעות לשכנים (ואם עדיין בתחום ההשוואות והמשוואות – אתם לא יודעים מה הם עוברים בדרך לזה, כפי שהם לא יודעים מה אתם מסתירים בביתכם פנימה. הוכחה: היזכרו בשנים הראשונות לחיי נישואיכם, מה חשבתם על בית הורי בן/בת הזוג לפני החתונה ומה גיליתם בפועל)".
נשמעת עצה ברורה מאליה, נכון? עד שזה מגיע ללב שלנו, ותלוי כמה הוא פתוח וכמה לא.
ור' פנחס ממשיך ופותח נושא חדש על קצה המזלג, שאולי ראוי לכתבה נפרדת: "אם את/ה מזהה שבן/בת הזוג שלכם שקוע בדמיונות ולכן שידוכי הבן/בת מתעכבים, אין מנוס אלא רק לדבר באופן ישיר. אם לא תעשו זאת מרצון, קיים חשש שזה יקרה אצל יועץ נישואין. לא חבל לשלם על כך? מחיר העיתון שאתם אוחזים כעת נמוך הרבה יותר… חשוב מאוד שתהיה בשיחה בין שני ההורים אווירה נעימה. אם זה מתאים לכם, אני ממליץ לקיים את השיחה במקום פתוח. תלכו למעין פגישת עבודה – שידוכים. שוחחו ביניכם על המצב הנוכחי, העלו בלי לחשוש דילמות שלכם ותנו גם לצד השני להתבטא. תנו לו לחוש אהוב ומכובד, זוהי הדרך.
"הוא הדין אם מדובר בילד שלכם. דיבור ישיר עשוי לפתור את הבעיה, במקום ללכת סחור סחור במשך כמה שנים וליצור משקעים לתקופה ארוכה".
מה יקרה כשנדבר, אנחנו שואלים?
"אפשר שתהיה פתיחות יפה מיידית, וייתכן שהעניינים לא יזרמו באפיק המצופה. אבל אל ייאוש. אולי צריכים להאט מעט את הקצב, ממש כמו בשפיכת החלב לחלמונים. אתם עתידים להיות מופתעים לטוב ולמוטב, ראו הוזהרתם! אתם עתידים לשמוע ציפיות וחלומות, לעיתים בלתי מציאותיים והגיוניים בעליל. הדברים שלו יהיו מבוססים על קרעי וחצאי סיפורים של חברים, ייתכן שהם יהיו שונים מאוד ממה שמתאים לכם, אבל זוהי המציאות שייתכן שתעמדו בפניה".
או אז יהיה צורך למצוא פתרונות לחלומות הלא מציאותיים של הילד. לשאול רבנים מנוסים ואנשי מקצוע, איך מתמודדים. אבל ידיעת הבעיה – היא כבר חצי פתרון, כבר אמרנו?
הגיע הגיל להתרגל
ויש בנושא הזה הבט נוסף. התבוננות חדשה, שאולי תאפשר לנו להבין עוד כמה דברים. מוטי שטרן מבקש שנשים לב: "ניתן להגדיר את השלב של גיל השידוכים, כשלב נוסף בהתפתחות ובהתבגרות של הבחור/ה.
"למעשה, גיל ההתבגרות שלעיתים קרובות מאתגר כל כך את ההורים, הוא בעצם השלב שבו הילד הגיע לזמן שבו הוא אמור לעזוב את אביו ואת אימו ולדבוק באשתו… אלא שעם הדורות והשינויים השונים בתרבות ובטכנולוגיה, חל שינוי גם בגיל הנישואין.
"כדי שאדם יוכל לבנות את ביתו, הוא עובר תהליך של היפרדות מההתקשרות להוריו (שמתאימה ונצרכת לגיל הילדות) לטובת פיתוח האינדיבידואציה (וההכנה לבניית בית נאמן – בית שמתאים לסגנונו האישי). כיום, גיל ההתבגרות ותהליך ההיפרדות מתפרש לאורך זמן רב יותר.
"נראה שהבעיה שאנחנו מדברים עליה, מאפיינת במיוחד את אותם בחורים/ות שעברו את גיל ההתבגרות ללא שינויים חריגים מהסגנון המשפחתי, ובלי שאתגרו את סביבתם מחשש לעימותים עם הוריהם, שמצפים מהם ללכת בדרך שונה מרצונם האישי, עד ש… הם כבר לא מוכנים לרמות את עצמם ולקבור את חייהם תחת רצון שהוא אינו הרצון האמיתי שלהם. הקושי הוא גדול במיוחד, מכיוון שהורים אלו לא התנסו באתגר ההיפרדות מהבחור/ה מוקדם יותר, ועכשיו זה 'מתפוצץ להם בפנים'.
"עם זאת, יש כאלו שהשקפת עולמם האישית קרובה להשקפת עולמם של הוריהם – ואז לא יהיה קונפליקט בין ההורים לבינם.
"הדרך היעילה ביותר להימנע מ'כאבי הגדילה' האלו ולהגיע להבנות כשיש פערים בחלומות, היא פשוט להבין שזה הזמן לנפרדות, לטובת האינדיבידואליות, וזה חלק טבעי בחיים.
"כשהורים יעשו נכון את תהליך ההיפרדות החשוב הזה, יהיה להם קל יותר לראות את הילד כאדם בפני עצמו ולהבין מה טוב לו, והם פחות יסבלו מהקושי שגורמת להם ההתערבבות של הרצונות שלהם ברצונות שלו.
"רק נאזכר כי יש משפחות שהקשרים הבין-אישיים 'דביקים', מסיבות פסיכולוגיות שונות. במשפחות אלו, הציפייה של ההורים היא להמשיך את אותו סוג של קשר הדוק גם לאחר הנישואין של הילד, והפער בין הציפייה למציאות מעורר קושי גדול. אם כן, כדי לעבור את השלב הזה בשלום, על ההורים לצפות למשהו שהוא מותאם למציאות".
על מה מוותרים ועל מה לא ניתן לוותר?
"אני חושב שניסוח השאלה, והשימוש במילה 'ויתור', מאפיינים את המשפחות האלו, שנתקלות בקונפליקטים מסוג זה. כי ויתור מסתיר מאחוריו תחושה של 'יצאתי פראייר' – מגיע לי משהו מסוים, וכעת עלי לוותר ולהסתפק בדבר אחר. לעומת זאת, אלו שרואים את המשפחה כמערכת ש'נותנת', אזי כשהם ייתנו, תהיה להם תחושה נעימה שהם יכולים לעזור לאח/ות / ילד/ה שלהם. ולענייננו, כשההורה שולל שידוך מסוים כיוון שזה יפגע בו ברמה האישית, מסיבות אגואיסטיות, אזי הקונפליקט עלול לייצר ויכוח קשה".
מצד שלישי
הכלה, קשב, מקום, פתיחות. כל אלו הן מילים נפלאות ביותר – אך ורק אם יש גם סימני קריאה, גבולות וקווים אדומים שלא ניתן לחצות. הכלה בלי גבול, קשב ללא מעצור ומקום חסר קיר ומשענת, מועדים להוביל להתרסקות.
ר' מוטי שטרן מחדד: "כשמדובר בקונפליקט מהסוג השני, וההורים מבינים שלאחר שתשכך ההתלהבות, כשהם יגלו עם מי הם התחתנו, בני הזוג ייאלצו להתמודד עם קונפליקטים רבים ועימותים בלתי פוסקים, אזי בהחלט יש מקום להפעיל יותר לחץ לשינוי עמדתו/ה של הבחור/ה. דרך אגב, כשזה מגיע ממקום שרואה את טובת הילד, יהיה להם קל יותר להשתמש במילים ובדרכים הנכונות שישפיעו על ילדם לטובה. וגם אם הם לא יצליחו, זאת כבר לא ממש האחריות שלהם…"
השאלה הגדולה שנשארה היא, איך יכולים ההורים הדואגים לדעת אם אכן יש כאן סימן קריאה מתריע, או שזו רק הדאגה שלהם שמציירת אותו וצובעת אותו באדום? אם יש כאן רצון צעיר ובוסרי שמחייב התערבות של אדם בוגר ואחראי, או שאולי אלו חילוקי דעות בין שתי דעות ששתיהן צודקות?
"נפשות רבות, וחסרונן" – לכל נפש יש חיסרון. הפתרון? – "כל מה שבראת להחיות". יש בעולם בריות טובות שיכולות לעזור בצורה אובייקטיבית, ולפעמים עדיף להיעזר בהן, כשההורה – דווקא בשל היותו גדוש רצון טוב – מסוגל פחות לראות את התמונה המלאה.
אלחנן יודע: "לפעמים אנשי צוות בישיבה יכולים לגשר מאוד, לפעמים אנשי צוות יכולים לברר עבור הבחור, ולהנגיש להורים בצורה רכה יותר".
ור' פנחס גולדשטיין מסכם: "אם יש פער בין הורים לילדים בכל תחום שהוא, אני ממליץ לגשת לסמכות תורנית המקובלת על שני הצדדים וללכת לפיה. בדרך כלל זה עוזר.
"אסיים בסיפור לא קל: אישה אחת רצתה בשביל הבן שלה שידוך מסוג מסוים, אבל לא הצליחה להשיג דבר כזה. הבחור היה טוב מאוד וחיכה לשווא לזיווגו. הייתה הצעה שעלתה כל הזמן שוב ושוב, אבל אותה האם לא הסכימה לגשת אליה. אלא שאם זהו השידוך שנקבע משמיים, לא יעזור כלום (זוכרים את קציעה בת שלמה?). כך התרחשה שרשרת של נסיבות, ונוצר מצב שהאם לא יכלה לתפקד במשך תקופה. ובינתיים, השידוך של בנה עם אותה אחת יצא לפועל.
"מה מצב היחסים בין הכלה לחמות? אני משאיר לדמיונכם. תעשו הכל כדי לא להגיע למצב הזה ושבו לפתור בעיות בגודל נמלה".
אם תרצו, מסע השידוכים הוא בבואה למסע ההורות כולה: היכולת להתקיים זה לצד זה, אבא ואמא וילד, שלכל אחד מהם מסע חיים משלו. שליחות אחרת בעולם, נתוני אופי אחרים, רצון אחר וחלום אחר.
ואחרי כל ההבדלים, ויחד איתם, הם כולם רוצים לחיות יחד, באהבה ובשלווה. לתת מקום, לקבל אותו, ולזכור שלמרות שהדרכים לפעמים נראות שונות – המטרה היא אחת. ]
שו"ת הורים
"השאלה הגדולה היא איך משדכים ילד שמביע עמדה שונה או שהוא לא איתנו", פותחת הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני שידוכים ושלום בית את השיחה בנושא. "עצם השיח על 'אנחנו מבקשים א' ואת (או אתה) רוצה ב" מעלה דילמה איך להתנהל.
ההורים צריכים לשאול את עצמם מה המטרות שלהם בשידוכים של הבת המסוימת הזו ואיך הם חושבים להשיג אותן.
נציג כאן דיאלוגים של הורים שונים שאני שומעת, ונעלה שאלות על דבריהם:
הורים: כל מה שאנחנו עושים, לא טוב לה. קובעים לפי בקשתה פגישה ביום א' ואז היא מנסה לדחות את זה בקש לימים הבאים. מחליטים עם הצד השני על מקום מפגש והיא תמיד מחפשת שינוי בהחלטות. למה היא לא יכולה להסכים לנתונים שאנחנו קובעים?
השאלות שנעלה האם היא מרגישה שאין לה שליטה על העניינים? שאתם מכתיבים לה ואין לה מילה כאן? האם ניתן לשתף אותה בהחלטות שקשורות אליה?
ולחלופין, האם הדחיות שלה נובעות מחרדה או קושי והיא מרגישה שמסיבות כאלו או אחרות היא אינה יכולה לדבר איתכם על כך?
הורים: יש בחור שאנחנו רוצים מאוד בשבילה. אבל היא פגשה אותו וטוענת שהיא לא מרגישה טוב עם האישיות שלו. איננו יכולים להבין אותה, כי כולם אומרים שהוא נהדר ונפלא… האם עלינו לשכנע אותה כן ללכת על השידוך הזה?
השאלות שנעלה חשוב להתייחס לטענות שלה ולנסות להבין מה מפריע לה. בסופו של דבר היא זו שבונה איתו את החיים.
הורים: אנחנו רוצים בשבילה בחור שלומד 'פול טיים'. נחת מהילדים זו מטרת חיינו, אבל היא שמה את הדגש על 'חבר'המן, נחמד, שנעים איתו…' איך אנחנו מסבירים לה מה נכון בחיים?
השאלות שנעלה 'מסבירים לה' זו לא המילה כאן. האם הכוונה ל'מנסים להבין' אותה? להקשיב ל'מה בעצם היא אומרת'? אגב, אין כל כך סתירה כאן. העמדות שלכם באות ממטרות שונות. אתם מנוסים ומחפשים בשבילה את הבחור האיכותי. היא צעירה ועסוקה במראה. זה מה שמעסיק אותה בשלב הזה וחשוב לה כרגע.
הורים: אנחנו מבקשים שהיא תיכנס למשפחה מיוחסת, כי זה דבר חשוב, אבל היא לגמרי לא איתנו. מבחינתה: העיקר הבן אדם עצמו. כל היתר – לא משנה.
השאלות שנעלה לומר ביושר? יש משהו בדברי הבת. כדאי לנסות להבין מאין בא לה הרעיון. ברור שבבירורים מנסים להתאים גם בין המשפחות. בגדול, המחותנים לא צריכים להתאים זה לזה, הזוג – כן.
הורים: כשהיא חוזרת מהפגישה ומשתפת אותנו, אנחנו אומרים לה מה היו הכשלים שלה במה שהיא עשתה או אמרה. היא כועסת וננעלת. איך מסבירים לה שאפשר לעזור לה כאן?
השאלות שנעלהכשהבת מספרת חוויות מהפגישה, התפקיד שלנו להקשיב בצורה אמפתית. לא להביע דעות (הן היא פועלת לפי השכל שלה), אחרת, עלולים להפסיד קשר טוב וחשוב בין הבת להורים להמשך החיים.
