החבר מהקיבוץ שברח למאה שערים והפך לחותנו של רבי גדול בירושלים: חייו המרתקים של רבי סנדר אורי זצ"ל
הוא חלק אוהל עם לוי אשכול, שימש השראה לש"י עגנון, התעמת עם א' ד' גורדון, אבל מפגש אחד בעת סלילת כביש במאה שערים שינה את חייו של אלכס מהקיבוץ מהקצה לקצה והוא הפך לרב הצדיק רבי סנדר אורי זצ"ל – לימים חותנו של כ"ק האדמו"ר מרחמסטריווקא זי"ע, סבו של הרבי הנוכחי >>> הבן, רבי יעקב אורי, חושף בשיחה נדירה את מסכת חייו של החלוץ מהקיבוץ שהפך לחלוץ עולם התשובה בארץ והיה לאחד מעובדי השם המופלאים בירושלים >>> דיוקן
מבית אלפא עד רחמסטריווקא
הרחוב הראשי של שכונת מאה שערים, שנת תר"פ.
קבוצה של מספר צעירים מגודלי זקנים, גלויי ראש ועתירי בלורית – צעדה בהיסוס. הצועדים בחנו בחשש ובנחישות את שורת הבתים הצפופה התוחמת את הרחוב. בגדיהם הקצרים, הסנדלים שנעלו לרגליהם ומבטם היהיר – העידו על השתייכותם לאחד מהקיבוצים החלוציים המוקמים ברחבי הארץ.
כשהבחינו בשלט של בית כנסת, נכנסו הצעירים פנימה, אך לאחר מספר רגעים יצאו בפנים מאוכזבות. הקבוצה המשיכה לשוטט, עד שעיניהם לכדו את מבנה ישיבת 'מאה שערים', בלב השוק. הם נכנסו פנימה, לירכתי בית המדרש, בוחנים במבטיהם את הלומדים.
לפתע הם הבחינו בו: יהודי בעל חזות עבדקנית, רכון בערגה על תלמודו. גופו הצנום היה עטוי 'חלאט', עיניו היוקדות בלעו בצימאון את האותיות שלפניו. למול עיניהם המשתאות של יושבי בית המדרש ניגשו אליו האורחים וביקשו לשוחח עימו. הוא אותת להם כי יצא עימם החוצה, לבל יופרע לימודם של יתר חובשי הספסלים בישיבה.
הם עטו עליו, ממטירים שאלות: "אלכס! מה קרה לך?! אתה בסדר? אתה צריך עזרה?" אך לתדהמתם, הם נענו בשתיקה מוחלטת. האברך הירושלמי טפח קלות על שפתיו, כשהוא מוציא הברות קטועות מפיו, "נוּ, אֶה, אַהָה, נוֹ", כאומר, אינני יכול לדבר. הם ניסו לדובב אותו שוב ושוב אך ללא הועיל. "אולי אתה זקוק לכסף?" הוסיפו ושאלו את חברם, שבלא כל הסבר השיל את הוויית הקיבוץ לטובת 'העולם הישן', אך שוב נתקלו בשתיקה מוחלטת. "אלכס השתגע", הם נמנו וגמרו.
את חוות דעתם כתבו החברים על מברק בהול שנשלח לווינה, למשפחת אורי, הוריו של אלכס, שירד מדעתו – על פי סברתם.
אבי המשפחה, ר' אלעזר, שקיבל את המברק ללא פירוט על אודות ה'שיגעון' שאחז בבנו שבארץ ישראל, נחרד. האב השבור מיהר לנסוע לבלאז'וב שם היה מקום משכנו של הרה"ק רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע, בעל 'צבי לצדיק'. הרבי מבלאז'וב, הכיר היטב את ר' אלעזר אורי. וינה של אותם ימים הייתה מרכז הרפואה הגדול של האימפריה האוסטרית והיא משכה אליה אנשים רבים שחיפשו מזור למכאוביהם. משפחת אורי, שהתגוררה בווינה, הייתה ידועה כבית אכסניה ראוי לאדמו"רים ורבנים שהוזקקו לשהות בעיר ההומה.
"רבי", זעק האב לפני הצדיק, "הבן שלי השתגע, כך כתבו לי חבריו מארץ הקודש". הרבי הסתכל ב'קוויטל' וקרא: "אלכסנדר סנדר בן רבקה". לפתע, הרים את ראשו והביט בחסיד שלפניו בעיניים יוקדות. "זרע קודש", הפטיר לעבר האב הנסער.
"אבל הוא יצא מדעתו", הוסיף האב בבכי. "זרע קודש", אמר הרבי שוב ולא יסף. האב יצא את החדר כשהוא בטוח בדברי הצדיק.
ואכן, אותו זרע קודש עלה ונתעלה ולימים אף בא בקשרי חיתון עם כ"ק האדמו"ר רבי יוחנן מרחמסטריווקא זי"ע, כאשר האדמו"ר הנוכחי – הינו נכדו.
באוהל עם לוי אשכול
הרה"צ רבי אלכסנדר סנדר אורי זצ"ל נולד בשנת תרנ"ח כחוטר לבית קדושים וטהורים – נצר לאדמו"ר רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל ה'בני יששכר'. זכות זקנו חפפה עליו כבר בצעירותו, שומרת עליו בכל אשר פנה. באותם זמנים השתוללה בווינה רוח ההשכלה שסחפה בחורים מסלתה ומשמנה של בחורי וינה. מצבם של רבים החמיר כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד. בחורים נלקחו לצבא בכוח הזרוע. כשהגיעו החיילים לבית משפחת אורי, מצאו את ארבעת בניהם ואלה נלקחו היישר לקו החזית.
האם, שלא ידעה את נפשה, מיהרה לנסוע לבלאז'וב. "רבי", זעקה בפני ה'צבי לצדיק', "לקחו לי ארבעה בנים". אך הרבי רק הרים את מגבעתו ואמר, כשהוא מצביע על מקום הנחת-תפילין: "כל הבנים שלך פה, אין לך מה לדאוג". ואכן, ארבע שנים היו ארבעת האחים בשדה הקרב, בחזית, כשסביבם משכלת חרב האויב. הם ראו את חבריהם נופלים חלל בזה אחר זה. כשהגיעה 'אספקה נוספת' של חיילים – הם היו היחידים שנותרו בחיים לקבל את פניהם.
…
"זכותו של הרבי הצדיק מבלאז'וב היא שהצילה באותה עת את חייו הגשמיים והרוחניים של אבא", מספר בנו של הרה"צ רבי אלכסנדר אורי זצ"ל – רבי יעקב אורי שיבלחט"א. "הצבא כמעט ולא סיפק לחיילים דברי מאכל, והם נאלצו לצוד בעלי חיים שחלפו בסביבתם, כדי להתקיים, אך הקב"ה סיבב את הדברים שאבא יציל את נפשו והיא לא תיגעל במאכלות אסורים. כך היה גם בשהותו בקיבוץ. כשהיה בן שש עשרה, עוד בטרם נשלח לצבא, הכיר קבוצת בחורים שכינו עצמם בשם 'כחול לבן'. חברים אלו סיכמו ביניהם לא לאכול בשר ועוף בשום פנים ואופן. אבא חתם אף הוא על 'הקבלה', שעתידה להציל את נפשו מרדת שחת…
"אבא היה איש נחוש וחזק בדעתו", מוסיף ר' יעקב. "הוא אמר לי קודם פטירתו: 'במשך שבעים השנים האחרונות לא הכנסתי לפי בשר ולא חיסרתי אף יום אחד במקווה'!
"אמנם", מוסיף ר' יעקב, "חשוב להדגיש: בביתנו היה בשר ועוף, אך אבא מעולם לא אכל ממנו".
בסיום המלחמה מצא את עצמו אלכס הצעיר עולה לפלשתינה, כשהוא חובר לקבוצת חלוצים, שכינו את עצמם 'השומר הצעיר'. בחודש תשרי תר"פ הגיעו חברי 'השומר הצעיר' לארץ ויחד הקימו את קיבוץ 'בית אלפא' שבעמק יזרעאל. בקיבוץ החדש הוקמו אוהלי מגורים, שבכל אחד מהם התגוררו ארבע נפשות. אלכס חלק אוהל עם שלושה חברים נוספים: לוי שקולניק, מי שלימים יוכר כלוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל; מאיר יערי, לימים מראשי תנועת 'השומר הצעיר' ולאחר מכן מראשי מפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם; חבר האוהל השלישי היה דוד הורביץ, מי שיכהן לימים כנגיד בנק ישראל.
בין מקימי הקיבוץ נמנו אבא חושי, לימים ראש עיריית חיפה ויעקב חזן, מהוגי הדעות של מפ"ם. באותם ימים לא שיער לעצמו אלכסנדר אורי הצעיר, כי עוד ישתמש בקשריו אלה כדי להשפיע על החלטת הממשלה לטובת תקציב הישיבות.
"אבא היה איש צנוע ולא אהב לדבר על עצמו", מספר ר' יעקב. "את הסיפור הבא שמעתי מר' מנחם אלתר, חסיד גור שהיה בן משפחתו ומקורבו של הרבי ה'פני מנחם' מגור".
וכך היה מעשה: באחד הימים, הורה לו ה'פני מנחם' לקרוא לרבי סנדר אורי בדחיפות. כשרבי סנדר הובהל אל מי שכיהן אז כראש ישיבת 'שפת אמת' וכיו"ר 'אגודת ישראל' – הוא לא הבין מה פשר הקריאה. לא היה לו כל קשר עם חצר גור. אך הרבי, שהכיר את קשריו המוקדמים של רבי סנדר עם צמרת השלטון, סבר שהוא יוכל לעזור לבטל חוק שעלול להזיק לישיבות.
"רבי סנדר", אמר הרבי בחיבה, "גזירה קשה מאיימת על הישיבות. הנה, כבר כעת יסיע אותך ר' מנחם אלתר לקריית הממשלה, שם תנסה לפעול לביטול הגזירה". רבי סנדר יצא את החדר יחד עם ר' מנחם אלתר, נחוש להצליח במשימתו. באותה עת שימש לוי אשכול – שקולניק לשעבר – חבר האוהל הוותיק של אלכס אורי כראש הממשלה…
בהגיעם למשרד ראש הממשלה ביקש רבי סנדר למסור לראש הממשלה כי 'אלכס אורי' מעוניין לראותו בדחיפות. כששמע זאת לוי אשכול, הורה להכניס את האורח ללא שהיות. לאחר כמה מילות נימוסים והעלאת זיכרונות, שאל לוי אשכול את רבי סנדר לסיבת בואו.
"אני ועמי נמכרנו", ענה רבי סנדר בפאתוס. "לא ייתכן שתבטלו את תקציב הישיבות".
"אתה יודע שמחר יש הצבעה על כך בכנסת", אמר לוי אשכול בהרהור.
"אנא", חינן רבי סנדר בקולו. "אל תתן את ידך לגזירה", ביקש. ואכן לוי אשכול שהעריך את דרכו ומסירותו של ידידו לשעבר, נענה. למחרת, ירדה ההצעה מסדר היום.
מפגש ברחוב בהר"ן
חבורת החלוצים שהגיעה לארץ החלה בסלילת כבישים לטובת היישוב המתחדש. לאחר שסללו את כבישי טבריה-צמח, טבריה-חיפה ואת הדרך לדגניה, הוזמנו על ידי חברת 'סולל בונה' לעבוד בירושלים. עבודת הסלילה בירושלים לא הייתה קלה כלל. החוק העות'מאני אסר על שימוש באספלט ולמרות שחלפו שנתיים מנסיגת הטורקים מארץ ישראל, טרם נסללו בירושלים כבישי אספלט. הסוללים נאלצו לפורר את האבנים על ידי שבירתן בפטיש, מכים בהן בזווית הנכונה, עד שהגיעו אל התוצאה הרצויה.
הם הובאו לרחוב בהר"ן, שם שכנה מאפיית ברמן, היכן ששוכן כיום מוסד 'בנות ירושלים'. אתר הסלילה הזה יתברר בהמשך כגורם המכריע לשינוי הרדיקלי בחייו של רבי סנדר.
"הדרך למאפיית ברמן שברחוב, הייתה כמעט בלתי אפשרית", אומר רבי יעקב אורי. "הסמטה שרוחבה היה 50-60 סנטימטרים, הייתה מלאה במהמורות ומכשולים שהתמלאו במימי גשמים וקשה היה לצלוח אותה. מר ברמן, בעל המאפייה, ביקש מחברת 'סולל בונה' שתמציא לו את העובדים הטובים ביותר לסלילת הכביש, כדי שלא תתעכב אספקת הלחם לבתי החולים. ואכן, הסוללים הטובים ביותר נשלחו. אמנם היו מאפיות נוספות באזור", מסביר רבי יעקב, "כמו מאפיית לנדנר בשכונת 'בית ישראל', אך מאפיית ברמן הייתה הגדולה מכולן והנתיב אליה נסלל ראשון".
העוברים והשבים נעצרו לרגע להביט במחזה שנגלה לעיניהם. ואכן היה מה לראות: קבוצת בחורים מגודלי זקן ובלורית, ראשם מגולה, עטויים לבוש חלוצי, יושבים על הקרקע ומסתתים אבנים.
"לפתע הבחין אבא", מתאר רבי יעקב, "ביהודי הדוחף לפניו עגלה עמוסה בספרים, מנסה לנווט את דרכו בין המכשולים הרבים הפזורים לאורך הסמטה. אבא עצר לרגע את עבודתו, מביט בעגלתו של מוכר הספרים. המוכר, רבי יהושע יונתן רובינשטיין, הבחין במבטו של אבא ושאלו בחיוך: 'אולי תרצה לקנות ספר?'
"להפתעתו, ענה לו אבא: 'יש לך אולי את הספר 'בני יששכר'?' מוכר הספרים נדהם, מה לקיבוצניק המיוזע ול'בני יששכר'. 'הוא סבא שלי', ענה אבא בחיוך מול פליאתו של המוכר, 'ובבית הוריי בווינה יש אף את כתב היד של ספרו. בתו של ה'בני יששכר' התחתנה עם סבי, רבי יעקב אורי שהיה רב בטארקא, ובנם הוא סבי, הרב אברהם יהושע העשיל אורי'.
"כששמע זאת מוכר הספרים, הזדעזע וזעק: 'איך ייתכן שנכד של ה'בני יששכר' עומד גלוי ראש בארץ ישראל ומסתת אבנים?' השניים שתקו, נועצים את מבטיהם בקרקע. לפתע שאל הרב רובינשטיין: 'טוב לך ככה, או שאתה רוצה שינוי?'
"'איזה שינוי?' שאל אבא, 'יש לך מה להציע לי?'
"'יש לך מקצוע נוסף ביד?' חזר ושאל הרב רובינשטיין.
"'כן', ענה אבא, 'למדתי בתיכון הנהלת חשבונות'.
"הרהר לרגע הרב רובינשטיין וענה: 'אם כך, יש לי בשבילך עבודה. חצי יום תהיה מנהל חשבונות בירושלים ובחצי השני של היום, תלמד בישיבה'.
"וכך היה", מסכם הבן את הרגע שבו השתנו חייו של אביו לתמיד, בדרכו להפוך לאחד מגדולי החסידים בירושלים.
"אם אבא היה חי היום, הוא היה מתבטל גם בפני נכדו הרבי". הבן, הרב יעקב אורי שליט"א
הריאיון היחיד
שנה וחצי קודם פטירתו, בשנת תשנ"א, העניק רבי סנדר אורי זצ"ל את הריאיון היחיד בחייו – לעיתון 'משפחה'. לקראת הכנת הכתבה, עלעלנו בארכיון, ואיתרנו את המגזין העתיק שבו סיפר רבי סנדר, בגוף ראשון – מה התרחש בקרבו באותו רגע גורלי בחייו בו חצה את הקווים כבעל תשובה, צעד בלתי נפוץ בימים ההם:
"דבריו של מוכר הספרים חלחלו בתוכי", סיפר רבי סנדר ל'משפחה', "והרגשתי שאני אכן צריך לעשות שינוי. לא עברו אלא כמה דקות מהצעתו של הרב רובינשטיין, וקבלתי את ההחלטה הגורלית. 'עמדו!' צעקתי לחבריי. כולם עצרו בבהלה והסתכלו עלי. 'אני נפרד מכם, היו שלום'. הם הסתכלו בי כתרנגול בבני אדם. 'אני נפרד', חזרתי ואמרתי.
"פרקתי את התרמיל הכבד מעל כתפי, עם הפטיש והמפסל, עם האבנים והסנדוויצ'ים והנחתי הכל למרגלותיי ארצה. הפניתי להם עורף והלכתי. מרוב תדהמה הם לא פצו את פיהם".
"מיד פניתי לרב רובינשטיין ואמרתי לו: 'אינני חלוץ! העבר שלי נשרף. אין לי דבר מאחוריי. אני רוצה שנלך לישיבה!'
"בפסח הקרוב", אמרתי לעצמי, "אסב לשולחן ליל הסדר כיהודי אמיתי".
הרב רובינשטיין מוכר הספרים מיהר לקחת את החלוץ-לשעבר ולהעמידו לפני הגאון רבי זעליג ברוורמן זצ"ל, ראש ישיבת מאה שערים. רבי זעליג הביט מופתע במראה שנגלה לפניו. מה עושה יהודי הלבוש כאחד מאנשי הקיבוץ בישיבה? הרב רובינשטיין מיהר להסביר. רבי זעליג נפנה לקיבוצניק שעמד מולו ושאל: "מה אתה יודע?"
"שכחתי הכל אי שם בחזית האוסטרית המדממת", השיב אלכס. "אם כך", אמר רבי זעליג לרב רובינשטיין, "קח אותו איתך, למד אותו את היסודות, ולאחר מכן תביא אותו אלי".
"עברה תקופה קצרה ואבא חזר לישיבה", מספר בנו ר' יעקב ל'משפחה'. "הפעם, כיפה גדולה כיסתה את ראשו ואת שני צידי פניו עיטרו פאות ארוכות. הוא היה לבוש בחלאט, והכל כבר כינו את אלכס הישן, בשם 'סנדר'. רבי זעליג, שסדר יומו התחיל מחצות לילה, אמר לאבא: 'יש לי זמן ללמוד איתך כל הלילה, אתה מסוגל לכך?' אבא השיב בחיוב".
את אותם רגעים נעלים תיאר רבי סנדר: "רבי זעליג נטל אותי תחת חסותו ולמד עימי בחברותא. שנה תמימה למדתי בהתמדה ובלילה ישנתי על הספסל, לזה כבר הייתי רגיל, שכן בהיותי חלוץ הסתגלתי לאורח חיים סגפני". למשרת הנהלת החשבונות שאותה סידר לו הרב רובינשטיין, לא הגיע סנדר כלל, שהרי עבודה רבה לפניו, עליו לדעת ש"ס שלם…
שלוש שנים למד רבי סנדר בהתמדה יומם וליל. הוא קנה לעצמו שם של תלמיד חכם ובר אוריין. רבי זעליג שהכיר בידיעותיו הנרחבות של תלמידו מינהו להיות 'חוזר' בישיבה, והוא אף היה מכין את הבחורים לשיעורו של רבי זעליג.
"בן עשרים ושש היה אבא, כשהחסיד רבי שמואל בריכטא, מיקירי קרתא בירושלים, הגיע לרבי זעליג וביקש שידוך לבתו. רבי זעליג הצביע לכיוונו של אבא.
"אבל הוא בעל תשובה!" הגיב רבי שמואל בפליאה על ההצעה.
"אכן", ענה רבי זעליג, "אך מדובר בתלמיד חכם ומתמיד שמעטים כמותו".
רבי שמואל החל לדבר עימו ואבא מיד נשא חן בעיניו. השניים נתנו את הסכמתם ולאחר החתונה עבר לגור עם רעייתו בבתי ראנד, סמוך לבית חותנו. שם זכה לחבור לחבורת המסולאים מפז שנהגה לצום ולהתענות ימים ארוכים, עליה נמנה גם הרה"צ חיים צבי אייזנבך זצ"ל, חסיד רחמסטריווקא. חבורה זו נהגה בסיגופים וערכה צומות. אבא אימץ אף הוא הנהגות אלו והיה עורך תעניות רבות. איש חזק היה אבא ובימי השובבי"ם היה לעיתים צם במשך כל השבוע כשהוא עוסק במלאכתו כרגיל".
מבית אלפא לרחמסטריווקא
קשה לדבר על רבי סנדר מבלי לדלג בין רבדים כה רבים של חן, כיסופין ורוח תמירה וכבירה. חייו של רבי סנדר היו גדושים ומלאים והתמדתו והנהגותיו היו סמל לכל רואיו במאה שערים ומחוצה לה. "אבא מעולם לא ישב בבית הכנסת בזמן התפילה", נזכר רבי יעקב. "כשהוא עמד בתפילה לפני קונו, היה מתייחד עימו, גופו עולה טפח מעל הקרקע. פעם שאל אותי בפליאה: 'איך אפשר לשבת שעומדים לפני הקב"ה?'"
אנחנו מבקשים מרבי יעקב לשמוע על הרגע בו נקשר אביו הגדול בעבותות אהבה עם כ"ק האדמו"ר מרחמסטריווקא רבי מנחם נחום (נחומצ'ע) זיע"א.
"כ"ח בשבט הוא היום בו מצוינת נקודת מפנה נוספת בחייו של אבא", מספר רבי יעקב. "עשר שנים לפני פטירת האדמו"ר רבי מנחם נחום מרחמסטריווקא זי"ע. כבכל יום, הלך אבא בשעת בוקר מוקדמת לטבול במקווה בטרם יתחיל את סדר יומו הגדוש. זה היה בוקר חורפי מאוד, ואבא בוסס את דרכו בשלג. והנה, הוא רואה לקראתו את הרב חיים הערש אייזנבך. רבי חיים הערש, שחשש שמחמת השלג עלול שלא להתאסף מניין בבית האדמו"ר – הציע לאבי להצטרף אליו.
"יש לדעת", עוצר לרגע רבי יעקב את שטף דיבורו, "שהאדמו"ר רבי מנחם נחום זיע"א, התגורר באותם ימים בשכונת מוסררה, והליכה בשלג מבתי ראנד למוסררה אינה דבר של מה בכך… לאחר התפילה, הגיש רבי חיים הערש 'קוויטל' לרבי. כשניגש אליו אבא, הוא התעניין על חייו בווינה ועל כל הקורות איתו בהגיעו לארץ ישראל.
"כשהרבי סיים לדבר, אבא נפנה לצאת. בעודו בדלת שומע אבא את הרבי מפטיר לעברו: 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. אבא סיפר שמילותיו של הרבי הקדוש חדרו עמוק בליבו ובאותו רגע הוא הרגיש זעזוע, והחליט שזהו מקומו. מאז, החל לפקוד את המקום בקביעות".
מאוחר יותר, כששמע הרבי על תעניותיו הקבועות של חסידו רבי סנדר, קרא לו ואמר: "אין זאת דרכנו". הוא ביקש ממנו לחדול מכך, כשהוא מתיר לו לצום בימי שני וחמישי בלבד.
…
בהגיעו לגיל שלושים, נאלץ רבי סנדר לתור אחר פרנסה. עד אז, משך כארבע שנים, התפרנס מסכום הגון ששיגר לו אביו מווינה כנדוניה לחתונתו. לתומו, סבר לעסוק במלאכת קודש, כמו סופר סת"ם או מוהל וכדומה. אך כחסיד, סבר כי אינו יכול לעזוב את הגמרא מבלי להיוועץ תחילה ברבו. הוא פנה אל הרבי ושטח בפניו את התלבטותו, אם אכן כדאי שיהיה סופר סת"ם.
"לא", ענה לו הרבי, "סופר זה לא בשבילך!" 'ואולי מוהל?' הוסיף רבי סנדר לשאול. הרבי המשיך להניע בראשו, לאות לאו. 'ואולי אהיה 'בתים מאכער' – מייצר בתי תפילין?' המשיך רבי סנדר ושאל. הרבי סירב והורה לו להמשיך לתור אחר פרנסה נוספת.
באותו זמן, התגלגלה השמועה לאוזניו של רבי סנדר שמחפשים מנהל חשבונות במרכז הרפואי 'שערי צדק'. כששמע זאת רבי נחומצ'ע מרחמסטריווקא, אורו עיניו והוא הורה לו לנסות להתקבל לעבודה.
בבית החולים פגש אותו המנהל, ד"ר וולך. תחילה בחן אותו מכף רגל ועד ראש, אינו מבין מה לאברך ירושלמי צנום, שזקנו יורד על פי מידותיו, ולמשרה בבית החולים. "מה אתה יודע?" שאל ד"ר וולך. "הנהלת חשבונות", השיב רבי סנדר והוסיף: "אני יודע גם גרמנית ושפות נוספות". הד"ר מיהר להגיש לו מכתבים בשפה הגרמנית וביקש ממנו לקרוא אותם. רבי סנדר קרא ברהיטות ותרגם על אתר. הוא התקבל.
"למעלה משלושים שנה שירת אבא נאמנה את 'שערי צדק'", מספר רבי יעקב. "בהגיעו לגמלאות, בגיל 65, פרש מעבודתו. אחרי תקופה קצרה הוא התבקש לחזור לעבודתו, באופן זמני. 'איננו מסתדרים', קבל בפניו המנהל. בגיל 78 חשב אבא שוב לפרוש, אך שוב התבקש להישאר בעבודתו. כך המשיך להגיע יום יום, עד גיל 92, אז פרש לפנסיה מאוחרת באופן סופי. שישים ושתיים שנה עבד אבא ב'שערי צדק', ומעולם", מראה לנו רבי יעקב מכתב הערכה מבית החולים המאשש זאת, "לא החסיר במשך שנים אלו ולו יום אחד של עבודה בשל מחלה".
חותן וחסיד
עבור רבי סנדר, הרגע הנשגב והמכונן ביותר במחיצת האדמו"ר מרחמסטריווקא, התרחש בשנת תרפ"ט, בעת הולדת נינו של הרבי, בן לנכדו, הרה"צ רבי יוחנן.
בליל שבת נדחקו החסידים בבית מדרש הקטן של רחמסטריווקא, לרגל ה'שלום זכר'. רבי סנדר היה בין הבאים. כשהגיע, היה ההיכל מלא מפה לפה והוא מצא את עצמו נפלט אל המסדרון העמוס, מנסה להידחק שוב, להיכנס פנימה, להתקרב לשולחן הטהור של הרבי שערך 'טיש'. אך כיוון שלא עלה בידו להיכנס, נעמד בדלת הכניסה, מנסה לחזות בזיו פניו של הרבי. לפתע חש טפיחה על כתפו. "דֶער רבי רוּפְט אַייךְ" – הרבי קורא לך. הוא הבין כי הרבי רוצה להושיבו על יד השולחן ולכן נותר לעמוד על מקומו.
הרבי שלח לקרוא לו שוב. עתה נעתר, מיהר להידחק פנימה כשהוא נעמד מאחורי כיסאו של הרבי. כאשר הגישו לשולחן את קערת ה'ארבעס', המתינו החסידים שהרבי יברך עליהם ויחלק מהם 'שיריים' לציבור הרחב שגדש את ההיכל. אך הרבי טעם מעט מהארבעס שלפניו, הרים את הקערה ולתדהמת הנוכחים הניח אותה בשלמותה בידיו של רבי סנדר שעמד מאחוריו: "דָאס אִיז סענדער'ס" – זה של סנדר. הפליאה הייתה עצומה, משום שהרבי ניחן באצילות יתרה והדבר כלל לא היה אופייני להנהגתו.
רבי סנדר נהג כחסיד ולא שאל דבר וחצי דבר על המעשה המשונה. רק כעבור עשרים שנה נפתרה התעלומה: הרה"צ רבי יוחנן אירס את בנו בכורו, הרה"צ רבי ישראל מרדכי, הרך הנולד מאותה שמחת 'שלום זכר', עם בתו של רבי סנדר – הלא היא הרבנית הצדקנית שתחי', אִמהּ של מלכות, ששני בניה הם כ"ק האדמו"ר מרחמסטריווקא שליט"א, והרה"צ רבי נחמן יוסף טווערסקי שליט"א מארה"ב.
"אבא היה עניו מאוד", מסביר רבי יעקב. "הוא היה מתבטל כלפי כל אדם ולא העז להתקרב לשבת ליד נכבדי ירושלים שעיטרו את שולחן ה'טיש'. אך הוא זכה", מוסיף רבי יעקב, "לחסות בצילם של ארבעה דורות אדמו"רים לבית רחמסטריווקא: האדמו"ר רבי מנחם נחום, ובניו הרה"צ רבי דוד והרה"צ רבי נחמן יוסף, כמו גם בצילו של הרה"צ רבי יוחנן בן הרה"צ רבי דוד, ובצל בנו של רבי יוחנן – הלא הוא חתנו הרה"צ רבי ישראל מרדכי".
איך היה יחסו של ה'שווער' לחתנו, הרבי?
"מרגע שהתיישב חתנו על כיסא אביו – אבא לא קרא לו עוד בשמו אלא 'הרבי'. הוא נהג כלפיו כחסיד כנוע, כעבד לפני רבו ממש", מדגיש רבי יעקב, "כשעובדת היותו 'השווער של הרבי' – לא תפסה מקום כלל". רבי יעקב מהרהר לרגע ומוסיף: "אין לי ספק: אם אבא היה חי היום, הוא היה מתבטל כחסיד נלהב בפני נכדו – הרבי הנוכחי. פער הגילים לא היה משנה לו כהוא זה".
מפגש עם סבא
כדי להבין את רוחו הנחושה של רבי סנדר, ששכנה בכפיפה אחת עם נמיכות קומה ושפלות ברך, יש לפתוח חרך נוסף אל ימי החלוציות שממנה נחלץ ברגע אחד קט.
למעשה, אומרים כל מי שהתוודעו לסיפור חייו, בלתי אפשרי לתת הסבר מניח את הדעת למהפך שהתחולל ברחוב בהר"ן, תוך כדי סלילת הכביש. כיצד מגיע בחור להחלטה פתאומית מלאת רגש: להשליך מאחור את כל עברו ורוחו החלוצית. על ארגוני קירוב טרם שמעו באותם ימים, וישיבות לבעלי תשובה לא היו בנמצא.
הסבר רוחני-משהו לאותו רגש עז, העניק רבי סנדר זצ"ל באותו ריאיון ל'משפחה' בתשנ"א: "כשאמרתי לרב רובינשטיין 'אני הנכד של ה'בני יששכר", שמע אותי הסבא ממרומים ומיד נזעק: אתה קורא לי? אם כן, אתה שלי, ותפסני בציצית ראשי. ומאז, ברוך השם, אני איתו…"
"כשעסק בסלילת הכבישים ובסחיבת דליים כבדים מלאים חצץ, העבודה הייתה קשה ומאתגרת ורגעי משבר היו מגיעים לעיתים. אבל אבא היה מניח את הדליים ופורץ במחול סוער וסוחף עימו את חבריו".
העיתונאי מיכאל שגריר, שנבר בארכיון של קיבוץ 'בית אלפא', מצא תיעוד מאותם ימים: "הוא היה כמעיין מתפרץ של אש והתלהבות ולכן החזיק מעמד. הוא רקד ועבד, רקד ועבד, בעוד אחרים נשברו. היה בו כוח נפש חריג מזן בלתי מצוי. ריקודיו היו לקול צלילי שירת הנפש, קולה של שירה חסידית אמיתית". בלילות הארוכים לאחר שהיה שר ורוקד, היה אלכס מתווכח בפילוסופיה עם הסופר א' ד' גורדון.
על אומץ ליבו של רבי סנדר סיפרו מקורביו: באחד המסעות ל'עין חרוד' באו לקראתו שלושה גברתנים בדואים וביקשו ממנו טבק. כיוון שלא היה ברשותו טבק, הם התקרבו אליו עם מוט גדול וחבטו בראשו. כשדם ניגר ממנו הוציא אלכס מתרמילו אגרופן ובניתור מהיר הפילם בזריזות ארצה בזה אחר זה ורק אז נמלט מהמקום.
נחישותו כחלוץ, הייתה לשם דבר. כשהודיעו בקיבוץ על קיצוץ רוחבי בקצבאות הניתנות לחברי הקיבוץ ועל איסור עישון, אלכס זעם. כאקט של מחאה בסגנון קיבוצי, נטל שמונה סיגריות, נעץ אותן בחלילו ועישנן יחד… עם זאת, על אף שהיה בעל אופי מהפכן ומרדן, גילה אלכס לא פעם טפח מנפשו העדינה כשהוא אינו מרשה להכות בשוט בגוום של סוסים ופרדות.
אומץ ליבו, נחישותו והתמדתו שהשתלבו באישיותו באורח נדיר, גרמו להערכה מרובה כלפיו בין חברי הקיבוץ והם כתבו על דמותו הנערצת ספרים ומחזות.
שטריימל אצל בן גוריון
כשאנחנו שואלים את רבי יעקב על קשריו של אביו עם חבריו לשעבר מהקיבוץ – הוא ממעט לדבר על כך. "הם הוסיפו לבוא לבקרו במהלך השנים", הוא אומר, "אך לרוב, ביקורים אלו התקיימו במשרדו שב'שערי צדק' – ולא בבית. כך שכמעט לא היינו עדים להם".
חבריו מ'השומר הצעיר', שראו בו עדיין דמות לחיקוי ואף צוהר לעולם החרדי הרחוק מהם, באו לבקרו. תחילה ניסו להיכנס עימו לוויכוחים וניסו לשכנע אותו לשוב לשדות, אך מהר מאוד גילו שנחישותו של החבר אלכס לא רק שלא השתנתה – אלא אף התעצמה.
פעם הפגישוהו עם הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, מאנשי הרוח הבולטים בהנהגה הציונית, אך השניים יצאו כלעומת שבאו, כל אחד איתן בדעתו. כשניסו להביא את רבי סנדר לתוכנית משודרת יחד עם חברי 'השומר הצעיר', סירב בכל תוקף.
אחד מהחברים שהתעקש לשמור עם רבי סנדר על קשר, היה הסופר יודק'ה יערי. לימים, כשאושפז ב'שערי צדק', לא משה דמותו של רבי סנדר ממיטתו, כשהוא דואג לו לכל צרכיו.
כשהתארגנה 'התאגדות אנשי הציונות' לכנס שנערך לכבוד העלייה השלישית, הוזמן גם רבי סנדר, ובאופן חריג – בחר להשתתף באירוע. הכנס התקיים במוצאי שבת, ורבי סנדר לא היסס לבוא כשהוא חבוש בשטריימל. כשדמותו החריגה הופיעה בפתח האולם, פרצה מהומה. "זה אלכס שלנו?" שאלו חבריו. "תראה היכן אתה ואיפה אנחנו", קוננו.
בעוד חבריו מקיפים אותו מכל עבר, נכנס לאולם ראש הממשלה בן גוריון. לרגע אחד הנוכחים קמו לכבודו, אך מיד נפנו בחזרה לעברו של רבי סנדר, שנשא לפניהם דברים. "אנחנו עוד התעניינו בדעות, באנשי רוח, בהשקפות", הרצה בלהט לפני קהל שומעיו, "אבל במה ילדינו עסוקים, באילו מושגים?" המשיך לצלוף בהם. שקט שרר באולם, לאיש לא היה מה לומר.
"זה היה רגע של קידוש השם", מספר ר' יעקב. "הגעתו של ראש הממשלה גלוי הראש לא חוללה כל התעניינות בקהל, כי זו הייתה נתונה במלואה לחסיד חבוש שטריימל שנשא בפניהם 'דברי כיבושין'.
"כמה שאספר ואסביר", מסכם בנו, "שום דבר לא יצליח להביע ולתאר את דמותו של אבא זצ"ל. אני מסופק אם אפשר בכלל להקיף את דמותו של אבי במסגרת כתבה".
פרֵדה אחרונה
"היה זה שנתיים לפני פטירתו", מספר ר' יעקב. "אבא היה בן 93, וסבל מאוד מבעיה רפואית מסוימת, שהצריכה ניתוח. כיוון שאבא עבד בבית החולים 'שערי צדק' במשך שישים שנה, הצוות הכירו היטב, ופרופסור שטיינר ניאות לבצע את הניתוח. לאחר שבדק את כשירותו של אבא לניתוח אמר לי שהוא 'בריא כמו ספורטאי', וכתב את חוות דעתו.
"אבא שכב על המיטה בחלוק הירוק, מוכן לניתוח. כשהגיע תורו אירע מקרה חירום ואבא נאלץ להמתין. לפתע הוא קורא לי. 'יעקב, בבקשה תביא לי את הבגדים ונברח מכאן לפני שיקראו לי'. 'מה קרה?' שאלת בבהלה. 'בבית אספר לך', ענה. 'כרגע אנחנו חייבים ללכת מכאן לפני שמישהו יראה'.
"שתקתי וחיכיתי שנגיע לבית ואשמע מדוע שינה אבא את דעתו באופן זה, דבר שלא אופייני לו כלל.
"כשהגענו הביתה סיפר לי אבא: 'ד"ר משה וולך, מנהל בית החולים ומייסדו, היה נועל את דלתות מחלקת האשפוז בין שתיים לארבע, אין יוצא ואין בא. הוא הקפיד על כך מאוד, למען מנוחתם של החולים. מי שהיה בפנים לא יכול לצאת, ומי שהיה בחוץ לא היה יכול להיכנס פנימה. לכמה מהעובדים – ובהם אני – היה מפתח, אך האיסור היה חמור ואיש לא העז להמרות את פיו.
"'יום אחד', המשיך אבא לספר, 'שמעתי דפיקות נמרצות על דלת בית החולים. על אף שאיש לא ניגש לפתוח את הדלת, הדופק לא התייאש ודפיקותיו נעשו נמרצות יותר ויותר. כיוון שהמשרד שלי היה סמוך לכניסה למחלקה הן הדהדו היטב באוזניי והתקשיתי להתעלם. לא ידעתי מה לעשות, אם אפתח אוי לי, ומאידך, אולי הדופק האלמוני צריך דבר מה שאינו סובל דיחוי. לבסוף קמתי ממקומי ויצאתי את החדר לראות מה מתרחש שם.
"'לתדהמתי, אני רואה לא אחר מאשר האדמו"ר רבי שלומק'ע מזוועהיל זיע"א, עומד במסדרון ודופק על דלת היציאה מהמחלקה. מיהרתי אליו ושאלתי: 'רבי, מה קרה, הרי יש לך תור לניתוח היום'. רבי שלומק'ע לא ענה לי, אלא הניח את ידו על פיו לאות שאינו יכול לדבר, בעוד ידו השנייה מסמנת שאפתח את הדלת. פתחתי את הדלת והוא מיהר לצאת. התברר שרבי שלומק'ע חזר בו מרצונו לעשות את הניתוח, אך כיוון שפחד שמא אשכנע אותו לחזור לחדר הניתוחים, סירב לדבר.
"'כששכבתי מוכן לניתוח', סיים אבא את סיפורו, 'נזכרתי במקרה הזה והרהרתי, כי אם הקב"ה גלגל לזיכרוני דווקא את הסיפור הזה, כנראה מרמזים לי שאף אני צריך ללכת מכאן. אך כיוון שחששתי שמא תשכנע אותי להישאר – סירבתי לומר לך מה הסיבה'"…
…
התבטלותו של רבי סנדר לחתנו, הרבי, נמשכה עד ליום פטירתו ממש.
"בח' בתשרי תשנ"ב אמר לי אבא, שהוא מרגיש שמגיע זמנו וביקש שאשהה לצידו. זה היה מוזר, משום שאבא הלך עדיין בבוקר למקווה והמשיך בסדר יומו כרגיל. למעשה הוא נפטר בז' במרחשוון, בגיל 95, ועד לשבועיים קודם פטירתו – עדיין תפקד כרגיל.
"נעניתי לבקשתו ושהיתי לצידו. באחד מהימים אמר לי את מילות הפסוק: 'כל אוכל תתעב נפשם, ויגיעו עד שערי מוות'. מאז, סירב לאכול. כיוון שכך, הוא התייבש ופונה ל'שערי צדק' לקבלת אינפוזיה. כשחתנו, הרבי מרחמסטריווקא זצ"ל, בא לבקרו – אמר לו אבא בהתבטלות מוחלטת: 'אוי רבי, אני הולך מהעולם ובטח הרבי יתפלל עלי. אז אנא, יתפלל הרבי שאפטר ללא עיכובים'"…
חסיד אמת – דבוק ברבו עד זיבולא בתרייתא – – –
"בז' במרחשוון אמר לי אבא לפתע: 'יום קדוש היום, הרי זה יום הגשמים. זה יהיה היום'.
"'אבא, מה יהיה היום?' שאלתי, כשאיני מעלה על דעתי שהוא מתכוון לפטירתו. 'אמרתי לך!' ענה לי, ולא יסף.
"במשך כל היום אמר אבא וידוי, ובלילה החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרו".
