החצר האחורית של ההסתדרות

מעצרם הדרמטי של ראש ההסתדרות ומקורביו, חשף מנגנון מושחת של קומבינות ועסקאות מפוקפקות | כתב 'משפחה' עם פרטים חדשים על הפרשה, ומסמך היסטורי על תולדות השחיתות בהסתדרות

צילומים: פלאש 90, שאטרסטוק

בבוקר יום שני, 3 בנובמבר 2025, בשעה שרוב תושבי קריית אונו עדיין ישנו, פשטו עשרות שוטרים מיחידת להב 433 על וילה הדורה ברחוב שקט ופינתי בעיר. דפיקה קצרה על הדלת, ובפתח עמד ארנון בר–דוד, יו"ר ההסתדרות החדשה. לצידו עמדה רעייתו הילה קניסטר. בתוך דקות הוכנסו השניים לניידת והובלו לחקירה.

באותו בוקר בדיוק, בשעה שהשמש זרחה מעל בניין ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב – אותו בניין שבו ישבו פעם בן–גוריון, לוי אשכול ופנחס ספיר – נכנסו החוקרים למשרדי הארגון. הם פתחו ארונות, החרימו מחשבים ותפסו מסמכים. במקביל נערכו פשיטות על 55 מקומות נוספים ברחבי הארץ: בתי ראשי ערים, משרדי תאגידים ממשלתיים, ומשרדיו של סוכן ביטוח בשם עזרא גבאי.

"מדובר באחת מפרשות השחיתות הציבורית הגדולות שנחקרו בישראל זה שנים", הכריז תנ"צ אלי מקמל, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה. "תיק החקירה מורכב מ-13 פרשות חקירה אשר כל אחת מהן בנפרד יכולה הייתה לעמוד בפני עצמה, ויחד הן מהוות מגה–פרשה".

אבל האמת היא שאין כאן שום דבר חדש. לא באמת.

מי שמכיר את ההיסטוריה של ההסתדרות יודע שהמבנה הארגוני שלה – אותו מבנה שהפך אותה לאימפריה כלכלית ופוליטית ללא תקדים – הוא גם שהפך אותה למכונת שחיתות משומנת.

זה לא באג במערכת; זו הייתה תכונה מובנית.

האימפריה נולדת

המאכער. סוכן הביטוח עזרא גבאי

חיפה, דצמבר 1920.

כשדוד בן–גוריון עמד על במת בית הכנסת הטכני בחיפה והכריז על הקמת 'ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל', הוא לא התכוון להקים ארגון עובדים, אלא להניח את היסודות למדינה בתוך מדינה.

הרעיון היה פשוט: לבנות 'חברת עובדים' שתהיה גם מעסיק, גם מבטח, גם בנק, גם קופת חולים, גם חברת בנייה, גם ספק מזון וגם ארגון פוליטי. במקום להיאבק במערכת הקיימת, ההסתדרות יצרה מערכת חלופית.

תוך עשור הפכה ההסתדרות לגוף הכלכלי החזק ביותר ביישוב העברי. היא הקימה את סולל בונה לבנייה, את תנובה לחקלאות, את המשביר לצרכנות, את בנק הפועלים למימון, ואת קופת חולים כללית לבריאות. מי שהיה חבר בהסתדרות קיבל עבודה, ביטוח בריאות, פנסיה, דיור והלוואות. מי שלא היה חבר – נשאר בחוץ.

האמת היא שבן–גוריון עצמו הבין את הסכנה. כבר ב-1948, עם הקמת המדינה, הציע לפרק את ההסתדרות. הוא חשש – כפי שתיאר בהמשך פרופ' לב גרינברג, חוקר היסטוריה של תנועת העבודה – ש"באופן מבני הן יידרדרו לשחיתות, כי אין בהן יותר צורך כשיש מדינה עומדת, והן יהפכו למפעלי ג'ובים לפעילים מפלגתיים".

בן–גוריון צדק. הוא פשוט הפסיד בוויכוח הפנימי.

הלכה למעשה, ההסתדרות נשארה, וריכוז הכוח בידיה רק גדל. בשיאה, בשנות השבעים, העסיקה כרבע מיליון עובדים במישרין, ביטחה את בריאותם של יותר ממיליון אזרחים ושלטה בכ-25% מהתוצר הלאומי. הוועידה שלה מנתה כאלף צירים, והמזכ"ל שעמד בראשה היה בעל כוח שלעיתים עלה על זה של ראש הממשלה.

אבל כוח כזה, בלי פיקוח אמיתי, מזמין שחיתות. והשחיתות אכן הגיעה.

כשהקלפים נטרפו

אשר ידלין היה נסיך הכתר של מפא"י. חתן של אליהו גולומב, מפקד 'ההגנה', ואחיין של משה שרת. מקורב של פנחס ספיר ולוי אשכול. הוא עלה בדרגות המנגנון ההסתדרותי עד שהפך למנכ"ל קופת חולים כללית – ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל.

בסתיו 1976, אחרי שהממשלה החליטה למנות אותו לנגיד, פרסם העיתונאי יגאל לביב בשבועון 'העולם הזה' תחקיר שחשף שרשרת עסקאות מפוקפקות. ידלין, כך נטען, קיבל שוחד מעורכי דין ומתווכים בעסקאות נדל"ן של קופת חולים.

היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק, הורה על פתיחת חקירה. באותם ימים נטבע לראשונה המונח 'מבחן בוזגלו' – כשברק סירב לחקור את ידלין במשרדו הפרטי ודרש שייחקר בתחנת משטרה ככל אזרח. ידלין נעצר, ובחקירותיו הודה בקבלת כספים – אבל טען שהם לא הגיעו לכיסו אלא לקופת המפלגה.

"חבריי בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית", כתב בספרו 'עדות'. "אני קורבן במובן זה שרבים, רבים מאוד מאישי הצמרת המינהלית והפוליטית של מדינת ישראל יכלו לשבת במקומי".

ידלין נידון לחמש שנות מאסר. בספרו תיאר שיטה של מימון מפלגתי מושחת שהייתה נהוגה לאורך שנים: "עקיפת חוק מימון הבחירות נעשתה גם על ידי פתיחת חשבונות בנק על שמות אנשים פרטיים. כך, למשל, הוחזקו כספים של המפלגה בתל–אביב בחשבונות פרטיים על שמותיהם של כמה עסקנים בכירים". עוד תיאר 'פטנט' נוסף: "למכור נכסים של ההסתדרות במחיר פיקטיבי, כשהקונה מעביר למפלגה את ההפרש בין המחיר האמיתי לבין המחיר הפיקטיבי".

אברהם עופר – הסוף הטראגי

לא יכל לעמוד בבושה. השר אברהם עופר

אם פרשת ידלין הייתה רעידת אדמה, פרשת עופר הייתה הצונמי שבא אחריה.

אברהם עופר היה שר השיכון בממשלת רבין, ולפני כן – מנכ"ל חברת 'שיכון עובדים' ההסתדרותית. הוא נחשב לכוכב עולה, איש אשכולות שהיה יכול להגיע רחוק. בנאום שנשא בכנסת עמד על הסכנה שבגוש אמונים, שאותו כינה בהזדמנות אחרת "סרטן בגוף האומה". אבל החקירה בפרשת ידלין משכה גם אותו פנימה, כשעלו נגדו חשדות לשוחד בזמן שניהל את 'שיכון עובדים'.

"ידלין היה מזכיר חברת העובדים ועופר מנכ"ל שיכון עובדים, והם גזרו קופונים", סיפר העיתונאי יגאל לביב. "עופר לא היה המטרה. הוא נכנס לעניינים כי לא הייתה ברירה".

ב-3 בינואר 1977, יום שני קר וגשום, נסע עופר לחוף תל ברוך. הוא סיים את חייו באופן טראגי.

במכתב שהותיר, שנכתב על פני עמוד שנתלש מדפדפת, כתב 118 מילים אחרונות: "זה שבועות וחודשים שמענים אותי, שופכים את דמי, מעלילים עלי עלילות ומתעללים בי. הפעם לא חסו גם על בני ועל בני משפחתי. אין לי ספק, שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי ושהכל הן השמצות ועלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת יותר. אינני רואה גם טעם להמשך, גם כאשר צדקתי תצא לאור, הכל נקרע בקרבי".

עד היום, המשפחה טוענת שעופר היה חף מפשע. בנו דן הקים אתר אינטרנט שלם כדי לשקם את שמו של אביו. אבל לא משנה אם עופר עצמו היה מעורב או לא – הנזק נעשה.

פרשות השחיתות של שנות השבעים, שהאחרונה שבהן הייתה פרשת 'חשבון הדולרים' של לאה רבין, הביאו לקץ של 29 שנות שלטון רצוף של מפא"י והעבודה.

במאי 1977, הכריז חיים יבין על "מהפך". הליכוד עלה לשלטון לראשונה. הסיסמה שנישאה באוויר הייתה פשוטה: "מושחתים, נמאסתם".

"המהפך לדעתי קרה בגלל השחיתות המערכתית ולא האישית", אמר אחר כך דן עופר, בנו של אברהם עופר. "אמרו 'אלה כולם אשכנזים שאוכלים לבד את העוגה, ואנחנו המזרחים לא משתתפים בחגיגה'. זה בא מהקיפוח הזה ולא מידלין שלקח מגושן".

צדקו? "לדעתי, כן", אמר הבן. "התפיסה הזו שהמפלגה וחברת העובדים וההסתדרות הן המדינה, זה היה עולמם של כל הפעילים המפלגתיים".

משבר הפנסיות

שחיתות כרונית. אשר ידלין

כבר מאמצע שנות השישים התריעו מומחי כלכלה על בעיה מבנית בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות. הקרנות הבטיחו לעובדים פנסיה נדיבה על בסיס שנות ותק, לא על בסיס הכספים שהופקדו בפועל. עובד שהצטרף לקרן עשר שנים לפני הפרישה הובטחה לו פנסיה של כ-40% מהשכר, ובחלק מהקרנות אף 50%. זה עבד כל עוד היו יותר צעירים שמשלמים מזקנים שמקבלים.

אבל האוכלוסייה הזדקנה. תוחלת החיים עלתה משבעים שנה ב-1970 ליותר משמונים שנה כיום – תוספת של יותר מעשר שנות חיים בממוצע לאחר גיל הפרישה, ופתאום נוצר בקרנות חור עצום.

ההסתדרות לא טיפלה בבעיה. במקום זאת, היא המשיכה להשתמש בכספי הקרנות כמו בקופה פרטית. דו"חות מבקר המדינה חשפו "מדיניות השקעות הרסנית": הקצאת תרומות לעמותות וגופים כמו אקי"ם ומרכז הפועל, מתן הלוואות בתנאים מפליגים למי שאינו חבר הקופה ורכישת מניות 'כור' שהביאה להפסדים ניכרים.

"במידה לא מבוטלת, הייתה זו ההסתדרות שאפשרה קיומן של תופעות של ניהול קלוקל", כתב מבקר המדינה, "כל עוד הדבר היה קשור במפעלים הסתדרותיים שונים ובחברי ההסתדרות, גם כשהיה ברור כי הדבר יבוא בעתיד, בהכרח, על חשבון המבוטחים בקרנות".

ב-1994 החליטה הממשלה שכלו כל הקיצין. קרנות הפנסיה ההסתדרותיות נסגרו למצטרפים חדשים. ב-2003 הן הולאמו לחלוטין והועברו לניהול ממשלתי תחת גוף בשם 'עמיתים'. המדינה נאלצה לשלם עשרות מיליארדי שקלים כדי להציל את חסכונותיהם של מאות אלפי עובדים.

ההסתדרות החדשה – מה באמת השתנה?

ב-1994, באותה שנה שבה נסגרו קרנות הפנסיה, עברה ההסתדרות מהפכה פנימית. חיים רמון ועמיר פרץ, שני פוליטיקאים צעירים ממפלגת העבודה שהשתייכו לקבוצה שכונתה 'השמינייה', הקימו סיעה בשם 'חיים חדשים' והביסו את המזכ"ל הוותיק חיים הברפלד.

רמון שינה את שם הארגון ל'הסתדרות העובדים הכללית החדשה', ואת התואר שלו מ'מזכ"ל' ל'יו"ר'. הוא מכר את רוב הנכסים – בנק הפועלים, קופת חולים, סולל בונה, תנובה, המשביר – והכריז שמעתה ההסתדרות תתמקד רק במה שארגון עובדים אמור לעשות: לייצג עובדים.

היה אפילו ניסיון להעביר את מטה ההסתדרות מתל אביב לבניין משרדים חדש באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים – ניסיון שנכשל, וההנהלה חזרה לבית הוועד הפועל בתל אביב.

אבל משהו לא השתנה: התרבות הארגונית.

כשעמיר פרץ ירש את רמון ב-1995 והפך ליו"ר ההסתדרות לעשר שנים, הוא הצליח להחזיר להסתדרות את הכוח הפוליטי שלה. הוא הוביל שביתות גדולות, חתם הסכמים קיבוציים, נלחם נגד הפרטות של חברת החשמל והנמלים, והפך להיות שם נרדף למאבק החברתי. אבל במקביל, ההסתדרות נעשתה "מזוהה יותר ויותר עם הוועדים הגדולים" – אותם ועדי עובדים במונופולים כמו חברת החשמל, הנמלים והרכבת, שהפכו לכוח עצום בפני עצמו.

"שני המעמדות של עובדים במשק, עובדי החברות ה'הסתדרותיות' ועובדים 'רגילים', שהיו ביניהם פערים גדולים בתנאים הסוציאליים – המשיכו להתקיים", נכתב בניתוח היסטורי של הארגון. "במקביל לפערים שהלכו והתרחבו בין העובדים הלא–מאוגדים לבין עצמם, נוצרו גם פערים גדולים בין עובדים מאוגדים במונופולים הממשלתיים, כמו חברת החשמל ונמלי הים, ובין העובדים במפעלים פרטיים רגילים".

הפערים רק התרחבו.

ארנון בר–דוד – מוועד העירייה לכותרות

לא מבייש את הפירמה וההיסטוריה. יו"ר ההסתדרות הנוכחי ארנון בר דוד

ארנון בר–דוד נולד ב-1957 בתל אביב, לאב בשם פנחס שעבד במפעל המים של העירייה. הוא שירת כמ"פ בחיל השריון, עבד בתנועת הצופים כמרכז 'שבט הגבעה', ומצא את עצמו בתפקידי ניהול במִנהל החינוך של עיריית תל אביב. שם, באמצע שנות התשעים, הוא התמודד על ראשות ארגון עובדי העירייה – וניצח.

"מבחינתי זאת הייתה שביתה מכוננת", סיפר בר–דוד על המאבק שהוביל נגד ראש העירייה רוני מילוא באותם ימים, כשניסו להכניס קבלנים פרטיים לאגף התברואה. "זה היה קרב אדיר שניהלתי בלי ההסתדרות ובלי אף אחד. לא קיבלתי שום סיוע, אגב כל אותם ראשי הסתדרות מיתולוגיים שעליהם דיברת. ניצחנו בכוחות עצמנו, אבל כדי שזה לא יהיה ניצחון פירוס, עשינו מהפכה אדירה. מעירייה שלא תפקדה, עם שביתות וסכסוכי עבודה מטורפים, הגענו למצב שהעיר הזאת נמצאת מעל כולן".

הניצחון הזה היה כרטיס הכניסה שלו להסתדרות הארצית. ב-2006 הוא מונה ליו"ר הסתדרות המעו"ף – האיגוד המקצועי הגדול ביותר, שמאגד כ-300 אלף חברים: עובדי בנקים, חברות ביטוח, רשויות מקומיות, מוסדות להשכלה גבוהה וחברות ממשלתיות וציבוריות.

ב-2019, כשאבי ניסנקורן עזב לפוליטיקה הארצית והצטרף לרשימת 'כחול לבן', בחרו חברי בית נבחרי ההסתדרות בבר–דוד לתפקיד יו"ר ההסתדרות.

"לא באתי לכאן כדי להיות כוכב, זה לא 'אני ואני'", אמר אז. "אני לא רץ לכל מיני מקומות ולראיונות, כי כל מי שהולך ומבלבל את המוח – בסופו של דבר נשרף. אני כבר בגיל שבו אני לא צריך את התפקיד כפלטפורמה, אני לא מחפש להיות שר.

"אני לא רוצה לשבת על בריקדות אלא להיות בעולם חדש, יותר ממלכתי", הוסיף. "פעם הפכתי שולחנות והיום אני יושב סביב שולחנות".

ובכל יום, כשהגיע ללשכה, הוא ראה את השולחן של בן–גוריון. "אני רואה את השולחן ומבין את גודל האחריות", אמר. "זאת משימה לא פשוטה, נטל כבד על הכתפיים, בטח כשמעל תלויה תמונתו של יצחק רבין".

אבל מאחורי התדמית הממלכתית, לפי החשדות שעולים מחקירת המשטרה, פעל מנגנון אחר לגמרי.

עזרא גבאי – 'המאכער'

בלב הפרשה הנוכחית עומד איש שרוב הציבור לא שמע עליו מעולם: עזרא גבאי, סוכן ביטוח ופעיל ליכוד ותיק.

גבאי הקים לפני יותר משלושים שנה סוכנות ביטוח שהחלה כעסק קטן ובינוני, אבל עם השנים, על פי החשדות, הוא בנה רשת של קשרים שהפכה אותו לאחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם הביטוחים הקולקטיביים בישראל.

"אף אחד לא מופתע", אמרו גורמים בעולם הביטוח על מעצרו. "כולם חשדו שיש שם שטיקים. תמיד הוא זוכה במכרזים של עיריות ומכרזים ממשלתיים. אך לזכותו ייאמר שזו סוכנות מקצועית ומנוהלת על ידי מנכ"ל מקצועי".

לפי חקירת המשטרה, המנגנון פעל כך: גבאי סיפק טובות הנאה לראשי ועדי עובדים – מתנות, טיסות, ארוחות במסעדות יוקרה, ואפילו עבודות בנייה פרטיות. בתמורה, אותם ראשי ועדים העבירו אליו את ביטוחי העובדים – עסקאות בשווי עשרות מיליוני שקלים, לעיתים ללא מכרז תקין.

וזה לא נגמר בביטוחים. על פי החשדות, גבאי השתמש בקשריו כדי למנות מקורבים לתפקידי דירקטורים בשכר בתאגידים ממשלתיים וברשויות מקומיות.

"הוא סוגר למעלה ואנשים שלו לוקחים מלמטה", סיפר שותפו לשעבר בהקלטה שנחשפה בחדשות 12. "זאת אומרת, הוא סוגר עקרונית עם ראשי ארגון כאלה ואחרים שהעסק הזה יהיה פה והעסק הזה יהיה שם. הוא מחבר את האנשים שלו לדרגי העבודה, אותו גורם מלמעלה שאומר 'תעשו אצל עזרא'.

"אני יודע שעזרא גדל והתרחב מאוד והפך להיות סוכנות הסדרים", הוסיף. "זה לא רק עסקים כאלו, גם עיריות, כשמגישים מכרז. אבל אתה יודע, לפעמים יש גם מידע פנים על המכרזים – כמה להגיש, איך להגיש, מתי להגיש".

ארנון בר–דוד וגבאי היו חברים קרובים במשך שלושים שנה – הרבה לפני שבר–דוד נבחר ליו"ר ההסתדרות. בחתונה של בנו של גבאי השתתפו עשרות פוליטיקאים ואנשי עסקים: אופיר אקוניס, אלי כהן, ירון מזוז, מיקי זוהר, דוד ביטן, דוד אמסלם, גדעון סער – כולם שרים או חברי כנסת באותה עת. הגיעו גם ראשי ערים, יושבי ראש ומנכ"לים מכל חברות הביטוח הגדולות.

התמונה הזו, לפי גורמי חקירה, "מציירת את דמותו של גבאי כאיש מקושר מאוד, שניכר כי בכירים מכל קצוות המפה העסקית והזירה הפוליטית רוצים לתת לו כבוד".

מתברר שלגבאי הייתה גם היכרות עם מפכ"ל המשטרה לשעבר קובי שבתאי – אף שבתקופה ההיא הרישיון של גבאי לפעול כסוכן ביטוח היה מושעה. המשטרה בדקה את הקשר ו"לא מצאה קשר פלילי" בין השניים.

גבאי עצמו, בדיון הארכת המעצר, טען: "אמרו לי בחקירה – תביא ראיה על בר–דוד ותלך הביתה". המשטרה הכחישה בתוקף.

'יד לוחצת יד'

החקירה בפרשה, שכונתה 'יד לוחצת יד', נמשכה בסתר כשנתיים ביחידת ההונאה של להב 433. היא התפוצצה ב-3 בנובמבר 2025 עם הפשיטה הנרחבת.

על פי המשטרה, מדובר ב-13 פרשיות נפרדות שכל אחת מהן יכולה הייתה לעמוד בפני עצמה. במרכזן – חשדות לשוחד, מרמה והפרת אמונים, הלבנת הון ועבירות מס.

הרשימה של המעורבים מדהימה בהיקפה: יו"ר ההסתדרות ואשתו, ממלא מקומו, יו"ר רשות התאגידים של ההסתדרות, יו"ר ועד עובדי רכבת ישראל, בכירים בוועדי עובדים של אל על וקק"ל, ראשי רשויות מקומיות מקריית גת, ראש העין, קריית ביאליק וחריש, ועורכי דין.

"היקף הכספים שנגנב תוך ניצול מעמד בעלי תפקידים חוצה את הארץ כולה", אמרו במשטרה. "אנחנו מגלים בפרשה הזו יחסי תן וקח נרחבים בין גבאי ואנשים נוספים לבכירים בהסתדרות – ובכירים במדינת ישראל, במשק, במקומות בכירים, בחברות ממשלתיות ובעיריות".

אחד החשודים הוא שבי מיכאלי, שמשמש מ-2019 יו"ר רשת הדיור המוגן ההסתדרותית 'משען', ומ-2022 גם יו"ר רשות התאגידים – גוף שהוקם ביוזמתו של בר דוד עצמו. "הוא אמר שעד היום הוא לא יודע מה סמכויותיו", אמר נציג המשטרה בדיון הארכת המעצר. "תפקיד ריק מתוכן, סוכן הביטוח סידר לו".

חשוד נוסף הוא רועי יעקב, ממלא מקום יו"ר ההסתדרות, שנבחר בעבר ליו"ר סיעת 'עוז' בהסתדרות – הסיעה שהקים השר חיים כץ. על יעקב אמרה המשטרה: "קידם ביטוחים אצל עזרא גבאי ודאג להביא לו לקוחות, בתמורה לטובות הנאה".

כשמסתכלים על פרשת 'יד לוחצת יד' דרך הפריזמה ההיסטורית, קשה להתעלם מהדמיון המבני לפרשות העבר.

בשנות השבעים אלה היו עסקאות נדל"ן של קופת חולים ושיכון עובדים; היום אלה עסקאות ביטוח של ועדי עובדים ורשויות מקומיות. אז היו מתווכים ועורכי דין שהעבירו כספים לקופת המפלגה; היום יש סוכן ביטוח שמספק לכאורה טובות הנאה בתמורה לחוזים.

אז כמו היום, עומד במרכז ריכוז כוח אדיר בידי גורם אחד, בלי פיקוח אמיתי. אז זו הייתה ההסתדרות הישנה על אימפריית העסקים שלה; היום זו ההסתדרות החדשה עם כוחם של ועדי העובדים.

ד"ר דורון נבות, שחקר לעומק את השחיתות השלטונית בישראל, הצביע על שינוי מגמה שהחל בשנות השבעים. "נכונות של נבחרי ציבור לבצע מעשי שחיתות לא לשם האידיאלים הציוניים, אלא לצורך אינטרס צר של מפלגה – כך שפעולות שבעבר גררו בושה ונחשבו ללא לגיטימיות בציבור, הפכו לכאלו שהמטרה הפוליטית מצדיקה עבורן את האמצעים", כתב בספרו.

ד"ר אסף מצקין הוסיף במחקר שערך בנושא כי: "השחיתות הפכה נפוצה במגזרים רבים יותר כמו משטרה, צבא, חברות ציבוריות, והיקף השחיתות גדל לרמות חסרות תקדים, בהשוואה לעשורים הראשונים של המדינה, וכללה מעורבות גדולה יותר של כסף בפרשיות השחיתות".

אשר ידלין עצמו, שלושים שנה אחרי הפרשה שלו, אמר בריאיון: "אני לא רואה דרך להילחם בשחיתות. אין בזה שום טעם, ברכה לבטלה". הוא היה משוכנע שפרשות השחיתות של ימינו "יכולות לתת פרופורציה על מה שעשה". אבל זה לא ניחם אותו.

מה הלאה?

ארנון בר–דוד ועזרא גבאי שוחררו למעצר בית. החקירה נמשכת. המשטרה לא שוללת שגם שרים ופוליטיקאים מהליכוד ייחקרו. "הפרשייה הזאת חולשת לאורכה ולרוחבה של המדינה", אמר קצין בכיר.

בר–דוד, מצידו, שומר על שתיקה יחסית. סנגורו טען שאין ראיות להעברת כספים בינו לבין גבאי, ושההיכרות ביניהם היא "בת שלושים שנה, הרבה לפני שהוא מונה ליו"ר ההסתדרות".

אבל מעבר לשאלה אם בר–דוד אישית אשם או לא, הפרשה מעלה שאלה עמוקה יותר: האם המבנה הארגוני של ההסתדרות – כל הסתדרות – מזמין מטבעו שחיתות?

פרופ' לב גרינברג, שייעץ להסתדרות בכתיבת חוקה חדשה, אמר בריאיון ל'גלובס' בעקבות הפרשה: "קוראים לזה 'פרשת ההסתדרות' בגלל שעצרו את יו"ר ההסתדרות. אבל רובם של האנשים הם עסקני ליכוד. פרשות שחיתות יוצאות החוצה כשמישהו רוצה לפגוע במישהו אחר, ומצביעות על התפוררות פנימית של מפלגת השלטון".

אולי הוא צודק, ואולי זה לא משנה.

כי בסופו של דבר, בין אם זו שחיתות הסתדרותית ובין אם שחיתות ליכודית, התוצאה זהה: הציבור משלם את המחיר. העובדים שהביטוחים שלהם הועברו ללא מכרז, האזרחים שכספי המיסים שלהם הולכים לתפקידים ריקים מתוכן, והפנסיונרים שהחסכונות שלהם הולאמו.

בן–גוריון הזהיר מזה ב-1948 ואף אחד לא הקשיב. ועכשיו, 77 שנה מאוחר יותר, אנחנו עדיין שם. 

1. המאכער. סוכן הביטוח עזרא גבאי
2. _{לא יכל לעמוד בבושה. השר אברהם עופר}
3. _{שחיתות כרונית. אשר ידלין}
4. _{לא מבייש את הפירמה וההיסטוריה. יו"ר ההסתדרות הנוכחי ארנון בר דוד}