החתול והשמנת

האיש עם קופת השרצים שיופקד על קופת המדינה: בכירת הפרקליטות והעיתונאים שחקרו את תיקי ליברמן, משרטטים קווים להתנהלותו הכלכלית ויחסו לכספי ציבור של המיועד לתפקיד שר האוצר

ההתחלה הייתה מינורית: כמה עשרות אלפי שקלים שהועברו באופן מוזר מעמותה לסיוע לעולים ישירות לאביגדור ליברמן • ההמשך היה מסחרר: שלושה מיליוני דולרים שהועברו באופן מוזר מבנק בווינה לליברמן תמורת "ייעוץ", משיכות מוזרות מבנק בקפריסין, עדים שהעידו וחזרו בהם, מסמכים שנעלמו, עדה שהתחרטה, המון סימני שאלה והתרשלות אחת גדולה • הסיום היה מסואב: בכירי 'ישראל ביתנו' המקורבים לליברמן הואשמו בשלל סעיפי שוחד • כעת, כשהמפלגה הזו עומדת לשלוט בכל מוקדי הכלכלה הישראלית, חזרנו אל הפרשיות המרכזיות

מכל האנשים והמפלגות, מי שהצליח להשתלט על כל מוקדי הכלכלה הישראלית במידה שיעלה בידי הגוש המתנגד לנתניהו להקים ממשלה – הוא לא אחר מאשר יו"ר 'ישראל ביתנו', ח"כ אביגדור ליברמן. דווקא האיש שנחלץ בעור שיניו מהרשעה בשוחד ומרמה, מי שבכירי מפלגתו הורשעו באחת מפרשיות השחיתות הגדולות שהכרנו – סחר-מכר שעשו שריה ויועציה בכספי תמיכות ממשלתיות – ומי שמאחורי בכירי מפלגתו משתרכת קופת שרצים של שחיתות שלטונית, הוא זה שאמור להביא אותנו לארץ המובטחת בתקופה כלכלית כל כך כאוטית.

בצעד תמוה ומעורר תהיות, בחרו מרכיבי הממשלה לשר האוצר של מדינת ישראל, איש ציבור מפוקפק, שקופת שרצים מחלידה יושבת בעורפו. לפי ההסכם הקואליציוני שהתגבש בין מפלגות הגוש, ליברמן באוצר ונציגיו בוועדת הכספים יחלשו על צינור החמצן הכלכלי של מדינת ישראל, מבלי שאף גורם יעמוד בדרכם כשיבקשו להוביל או לחסום הטבות ייעודיות או אפליה תקציבית לכל סקטור במדינה.

איווט ליברמן יֵשב על כל השיברים – הוא עצמו כשר האוצר, איש מפלגתו כשר במשרד האוצר, ואיש מפלגה נוסף, כיו"ר ועדת הכספים. אפילו האיזון שהיה נהוג ברוב הממשלות בשנים האחרונות – כששר האוצר ויו"ר ועדת הכספים באים משתי מפלגות שונות, מה שמאפשר פיקוח של ועדת הכספים על ההעברות התקציביות – לא יתקיים הפעם: ליברמן, האיש וקופת השרצים, מי שמפלגתו נקשרה יותר מדי פעמים בפרשיות הנוגעות למעילה בכספי ציבור – יֵשב על כל השיברים, עד האחרון שבהם.

11 שנות חקירה, שנתיים משפט, תשע מדינות, אלפי שעות, וכתב אישום אחד, דיאטטי, שהסתיים בזיכוי. מה לא עשו החוקרים כדי להביא את האקדח המעשן, את ראיית הזהב שתחצה את רף הספק הסביר, ותוכיח את מה שגם היום ברור לכל מי שנבר בחומרים והעלה צחנה. אבל בסופו של הליך ממושך וסחבת בלתי מובנת, החליט היועמ"ש דאז, עו"ד יהודה ויינשטיין, לסגור את מרבית התיקים בנימוק של "היחלשות הראיות במהלך הזמן", ולהגיש כתב אישום מצומק בעוון מרמה והפרת אמונים. עוד נחזור לדמותו של ויינשטיין בהמשך.

הרבה ביקורת נמתחה על ההחלטה הזאת. בין היתר נטען, שבזמן הרב שחלף בסחבת שהיועמ"ש נקט, נעלמו עדים ומסמכים, התאיידו ראיות ועדויות ועד שהגיעה התביעה לבית המשפט – כמעט שלא נותר דבר מרשימת החשדות שבגינם המליצה המשטרה להעמיד את יו"ר 'ישראל ביתנו' לדין.

"אני לא משוכנע", אומר לנו גורם לשעבר בפרקליטות, "שהיועמ"ש ויינשטיין קרא את כל חומרי החקירה".

"נכשלנו", יאמר לימים פרקליט המדינה, משה לדור. "נכשלנו בלוחות הזמנים, באיסוף החומרים ובגיבוש כתב האישום".

"הייתה דינמיקה של התמשכות תהליכים שהביאה בסופו של דבר למותו של התיק", יוסיף ויאמר לנו השבוע גורם בכיר בפרקליטות.

בשורות הבאות נחזור אל הפרשיות המרכזיות שליוו את אביגדור ליברמן מהרגע שנכנס למערכת הפוליטית. מי שיסייעו לנו בהנגשת המידע הם העיתונאי רביב דרוקר, שחשף לא מעט מסמכים וחומרי חקירה ועורכת הדין אביה אלף, בכירת הפרקליטות לשעבר ומי שהייתה אחראית על תיקי ליברמן. שניהם לא פועלים לבדם: בשנים האחרונות ישבה שורה של עיתונאים על תיקי ליברמן, נברה והעלתה שאלות קשות; כולם תמימי דעים כי סגירת התיק היא מהצעדים התמוהים בתולדות מוסד היועמ"ש.

נתיב אל הכספים

הפצעתו של איווט ליברמן בשמי השחיתות השלטונית החלה בפרשת 'גשר בעלייה' – הפרשה הראשונה שעליה נחקר ליברמן, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה. על פי החשד, ליברמן גנב כסף מזומן מעמותה שבראשה עמד, 'גשר עלייה', שעסקה בסיוע לעולים מברית המועצות ואת החלק האחר נטל בניגוד לחוק באמצעות רכב שמכר לעמותה במחיר העולה בכ-50 אחוזים על שוויה של המכונית בשוק בעת המכירה. להגנתו טען ליברמן, שנטל את הכספים ככספי הלוואה. בהמלצת המשטרה נכתב, כי ליברמן גנב את הכספים בכך שלא השיב את ההלוואה – שלא הייתה כשרה כשלעצמה. עוד נכתב במסמך הסיכום המשטרתי, כי ליברמן מכר את רכבו במחיר מופקע, לעמותה שבה הוא עצמו שימש כמנכ"ל החברה.

אבל חרף הראיות בתיק, אחרי תקופה ממושכת של התלבטות, החליטו בפרקליטות לסגור את התיק.

• • •

מכאן, הלכו המעללים והשתכללו.

בחודש כסלו תשנ"ח (1998), התפטר ליברמן מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. עם פרישתו, הציב לעצמו שני יעדים: עסקים ופוליטיקה. לכולם היה ברור שאם וכאשר ישוב לזירה, הוא יעשה זאת ככוח פוליטי עצמאי. בפסק הזמן הקצרצר שנטל מהזירה הציבורית, החל לעסוק בייבוא וייצוא של כותנה, שמן וחיטה, וגם עסק בנפט ובתעשייה כבדה. לחברה שהקים קרא 'נתיב אל המזרח'.

בערוץ מקביל לביזנס, פעל ליברמן לגבש סביבו כוח פוליטי משמעותי. תחלוף פחות משנה מאז שעזב את משרד ראש הממשלה ועד שיודיע על הקמת מפלגת עולים חדשה, 'ישראל ביתנו', שתתחרה עם מפלגת העולים של נתן שרנסקי 'ישראל בעלייה'.

את הכספים לפעילות הפוליטית הוא מגייס ממקורות שהמניעים שלהם מעוררים את חשדן של רשויות החוק ומעלים חשד לעבירה על חוק מימון המפלגות. כזאת היא למשל ההעברה שמבצע חברו הקרוב, איש העסקים דודי אפל, על סך 700,000 שקלים חדשים, תמורת "ייעוץ" שנתן ליברמן עבור פרויקט גרנדיוזי שאפל קידם באחד מאיי יון.

חוקרי המשטרה ביררו אצל ליברמן מה בדיוק נכלל ב'ייעוץ' שעבורו קיבל את הסכום האסטרונומי. ליברמן, בלי להתבלבל, השיב להם: "הוא (דודי אפל – י"י) מרוצה, אני מרוצה, זה לא עניינך מהי התמורה ואם אני סתם הייתי הפסיכולוג שלו או סיפרתי לו בדיחות".

במשך תקופה ארוכה המשטרה צותתה לשיחות הטלפון, גם של ליברמן וגם של דודי אפל. הרושם שעלה מהן היה, שליברמן מאוד לחוץ לקבל כסף מהחבר העשיר, כדי שיוכל לשלם לפעילים הפוליטיים שגייס לטובת מפלגתו החדשה. כמה שנים מאוחר יותר יחשוף העיתונאי רביב דרוקר, שליברמן היה לחוץ כלכלית לא רק בגין התשלום לפעילים, אלא גם בגלל התשלום למצביעים. העובדה הזאת מתבררת במהלך שיחה שקיימו ביניהם ראש הממשלה נתניהו והח"כ לעתיד, איווט ליברמן.

הימים הם ימי בחירות 99', שהתקיימו בסיוון תשנ"ט. נתניהו דשדש בסקרים והעובדה הזו הדאיגה את השניים. באותה עת התקיימו הבחירות בשני פתקים – האחד למפלגה והשני לראשות הממשלה. נתניהו מביע חשש שאם יתקיים סיבוב שני בבחירה הישירה, הבוחרים שעלו מברית המועצות יתעצלו ויישארו בבית.

ליברמן רוצה לעזור. הוא מציע לשלם למצביעים כדי שיבואו. לא פחות. נתניהו שואל אותו האם קיימת עמותה כלשהי שיכולה לקבל את הכספים ולהעבירם הלאה. ליברמן נשמע משיב: "צריך פשוט לשלם להם ולהביא אותם".

הלכה למעשה, אחרי אותה שיחה הוקמה עמותה שמטרותיה הוגדרו ל'חינוך העולים לדמוקרטיה'.

אבל למרות העננה הכבדה, גם התיק הזה נסגר מחוסר ראיות.

קריסת הרובל הרוסי

במהלך החקירות, מגלים במשטרה משיכות מוזרות שביצעו אביגדור ליברמן ומפלגת 'ישראל ביתנו' בסכום מצטבר של שלושה מיליון דולרים מ'בנק אוסטריה' באמצעות סניף בנק בקפריסין.

כשליברמן נשאל על כך, הוא סיפר שבחודש ניסן תשנ"ח, פנה אליו היועץ המשפטי של 'בנק אוסטריה' וביקש לשכור את שירותיו כ'יועץ לפעילות הבנק ברוסיה'. הרקע: משבר חריף בשער הרובל שחשף את הבנק לסיכון משמעותי – עד כדי סכנת התמוטטות. הבנתם? מכל העולם, דווקא הפוליטיקאי מהארץ אמור להציל את הבנק האוסטרי.

החוקרים לא קנו את ההסבר הזה. הם חשדו שהבנק, ואחד משותפיו העסקיים, מרטין שלאף, רצו למצוא דרך חוקית להעביר כספים לליברמן – תמורת הסיוע שהעניק להם בהפעלת מרכז משחקי מזל ביריחו – שבו היו שלאף והבנק מושקעים. הכסף, כך טענו החוקרים, ניתן לצורך מימון הפעילים של המפלגה החדשה.

ליברמן טען: להד"ם. הוא לא ידע שמרטין שלאף הוא שעומד מאחורי החיבור בינו לבין הבנק. "ובכלל", אמר, "שלאף התנגד לכך שארוץ לכנסת. הוא חשב שאין לי סיכוי. למרות החברות האישית המאוד עמוקה, הוא לא ממש בדעותיי. הוא היה חבר קרוב גם של רבין ולא ממש רצה שאתמודד לכנסת".

בתאריך י' בחשוון תשנ"ט מגיע אביגדור ליברמן בעצמו לסניף בנק השוכן בעיר לימסול שבקפריסין ומושך משם מיליון ומאתיים אלף (1,200,000) דולרים במזומן. לחוקרים הוא מספר שזה חלק משלושת מיליון הדולרים שהועברו אליו במסגרת אותו "ייעוץ" לבנק האוסטרי.

בחוות דעת שכתב ירון מינטקביץ', אז בכיר בפרקליטות וכיום שופט בית משפט השלום בי-ם – הוא מתייחס לטענת ליברמן על מהות הכסף שהועבר לו. בין היתר הוא כותב כך: "ליברמן נמנע מלספק הסבר ממשי כיצד הצליח במו ידיו להשפיע על שער הרובל ולהביאו לרמה הדרושה (יכולת אשר מי שמתברך בה יכול להביא מיליארדים בעצמו ולא מיליונים כעמלה)".

בנוגע לגרסתו של ליברמן כי הפעיל לצורך זה עיתונאי רוסי בשם ארטום בורוביק, המחובר לקרמלין ובאמצעותו דאג לאינטרס של הלקוח האוסטרי – מציין הפרקליט: "למרבה הצער, אותו עיתונאי לא היה בין החיים בעת שליברמן מסר את גרסתו, שכן הוא נספה בפיצוץ מטוסו בשנת 2000. בשל כך, נבצר מהחוקרים ללמוד ממנו כיצד חשב להעלות את שער המטבע של המדינה והאם ליברמן פנה אליו בכלל".

בהמשך קבע הפרקליט, כי גרסתו של ליברמן נראית לקוחה מעולם האגדות, תלושה מהמציאות וכל מטרתה להסתיר את הסיבה בגינה התעשר בשלושה מיליוני דולרים. את המסקנה הזאת הוא מנמק בכך, שבשוק חופשי אין אפשרות להשפיע על שער המרה של מטבע באמצעות התערבות של גורם שלטוני, אלא על ידי כוחות השוק. "אין אף גורם שלטוני, פוליטי או כלכלי, שליברמן יכול היה באמצעותו להעלות את שער הרובל", קבע.

חשוב לומר: ירון מינטקביץ' נחשב כיום לאחד השופטים היותר מחמירים (- נכון לשנת 2018 הוא דורג במקום השני עם יחס מעצרים גבוה במיוחד). המסקנה שלו בעניין 'הבנק האוסטרי' מתבססת על הקביעה, לפיה ברוסיה מתנהל 'שוק חופשי', ללא התערבות הממשלה. על הטיעון הזה, יש להציב סימן שאלה. מכיוון שרוסיה כידוע לנו, איננה בדיוק דמוקרטיה.

אבל מה שבאמת מטרידה היא ההנמקה התמוהה שנתן ליברמן לשלושת מיליוני הדולרים שקיבל. רוצה לומר: על פי עדותו שלו עצמו, הייעוץ שלו הסתכם בפנייה שעשה לעיתונאי רוסי, מקורב לשלטונות, מבלי שבדק או בירר מה בדיוק עשה אותו ארטום בורוביק עם הפנייה, ועד כמה היא אכן הצליחה להסיר את האיום הכלכלי מהבנק הווינאי. כלומר, גם לפי גרסתו (שלא ניתן היה לבדוק את אמיתותה, שכן העיתונאי כבר לא היה בחיים), הפעילות שבגינה קיבל ליברמן סכום אגדי של שלושה מיליוני דולרים – הסתכמה בפנייה לעיתונאי רוסי. שכר נאה, יש לציין.

חרף החשדות, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק. "עדיין קיימים פערים עובדתיים שקשה לגשר עליהם", נכתב במסמך המסכם. "הכסף התקבל בתקופת ביניים, בה ליברמן לא היה עובד ציבור, אלא איש עסקים. לא ניתן להצביע על מניע, ולו קלוש או רחוק, של הבנק לשחד את ליברמן. מנגד, לא ניתן להצביע על אדם אחר אשר שיחד את ליברמן בעזרת הבנק, מלבד החשד כי מקור הכסף הוא מרטין שלאף".

לסיכום, קובעת הפרקליטות, כי נראה שאין די ראיות לקבוע כי שלושת מיליוני הדולרים הם שוחד שקיבל ליברמן, או שהם שכר שהגיע לו. "החללים בחומר הראיות גדולים מכדי לקבוע ממצאים כלשהם, או להקים חזקה מוצקה דיה, אשר תעביר אליו את הנטל לשכנע כי לא קיבל שוחד (או לפחות ליצור ספק בשאלה). לפיכך, קשה לבקש מבית המשפט לקבוע כי הנסיבות אינן מותירות מקום להסבר נוסף לקבלת הכסף, מלבד שוחד", נכתב במסמך הסיכום; ליברמן חמק שוב מכתב אישום.

הערב המסתורי

שלושה מיליון דולר, פלוס שבע מאות אלף שקלים, פלוס ההפצעה עם פרשת גשר בעלייה, הם עדיין לא סוף הסיפור – הם בקושי ההתחלה.

במסגרת היערכות מפלגת 'ישראל ביתנו' לבחירות, מגלים החוקרים שגורם מסתורי מעמיד עבורה ערבות בסך מיליון דולרים. הערבות הזאת ניתנת תוך ניצול האפשרות שניתנה באותה עת בחוק, להותיר את מעמיד הערבות באלמוניותו.

המשטרה לא התייחסה להעברת הכסף כדבר שגרתי ומובן מאליו. הנורות האדומות נדלקו. החשד היה, שמי שעומד מאחורי ההעברה הוא אותו מרטין שלאף, החבר האוסטרי לעת מצוא, זה שכיסיו התפוחים פתוחים תמיד לצרכיו ולבקשותיו של החבר איווט. כשהם שואלים על כך את ליברמן, הוא מפתיע אותם עם שם אחר: מי שנתן לי את הערבות, אמר, הוא רוברט נוביקובסקי, איש עסקים אוסטרי ו'חבר טוב' שהתגייס לעזור.

החוקרים מתקשים לקבל את גרסתו. הם עדיין מתמקדים במרטין שלאף, מהסיבה הפשוטה: לשלאף יש אינטרסים כלכליים במדינת ישראל ואילו לנוביקובסקי לא היו כלל עסקים בארץ. מה הייתה המעורבות של מרטין שלאף בעניין הערבות הבנקאית באוסטריה שקיבלה 'ישראל ביתנו'? – נשאל ליברמן, וזה השיב: "מתורגמן. הוא בהחלט רצה שאקבל את הערבות הזאת כמה שיותר מהר, אבל הצד שלו היה פה באמת צד של תרגום".

ליברמן צודק. במסגרת הקשר בינו לבין אותו נוביקובסקי, היה צורך במתורגמן. ליברמן אינו דובר אנגלית ונוביקובסקי אינו דובר עברית או רוסית. אלא, שהיא הנותנת: הטענה של יו"ר 'ישראל ביתנו' לפיה נוביקובסקי היה חבר קרוב שנחלץ לסייע למפלגתו החדשה, נראית מופרכת אל מול הקשיים בתקשורת בין השניים. במילים אחרות: אם לשיחות שקיימו היה צריך להביא את שלאף כמתורגמן, אז אפשר לומר על הקשר ביניהם הרבה דברים; חברים הם לא. בוודאי לא ברמה בה יהיה נוביקובסקי מוכן לערוב בסכום של מיליון דולר למפלגה חדשה במדינה שאין לו בה שום אינטרס כלכלי.

החוקרים מטיחים בפני ליברמן את האמת: רוברט נוביקובסקי הוא איש קש; מרטין שלאף הוא מקור הכסף. כוונתו הייתה לשחד את החבר מהארץ, כדי שיסייע לו במהלכיו העסקיים בארץ. ליברמן כופר באשמה. ההסבר שנתן במשטרה היה כך: "מרטין שלאף לא זקוק לאיווט ליברמן. יש לו את אריאל שרון, חיים רמון או ווט-אבר. יש לו מהלכים הרבה יותר חזקים".

אקדח מעשן מווינה

במהלך התקופה, הועלו השערות שונות באשר למניעים שהובילו לסגירת תיקי החשדות בפרשיות ליברמן-שלאף. "לאורך שנים", אומר ל'משפחה', העיתונאי רביב דרוקר – שחשף כמה מפרשיות השחיתות בהן נחשד יו"ר 'ישראל ביתנו' – "נלחשה במסדרונות השלטון הטענה שאביגדור ליברמן ניצל מכתב אישום, בין השאר כי ממשלת אוסטריה לא ממש שיתפה פעולה עם משטרת ישראל.

"הישראלים ביקשו מסמכים מהמשטרה בווינה בנוגע לחשדות נגד ליברמן. לפי הטענה, המסמכים לא הועברו, בגלל שמרטין שלאף, שמקורב לשלטונות במדינה – הצליח למנוע את העברתם.

"הסיפור היותר מדהים", אומר דרוקר, "מתרחש כמה שנים אחרי, במאי 2010 (סיוון תש"ע. י"י). זה קורה כשאזרח אוסטרי מגיע לפגישה עם סגן-ניצב משה כחלון, שהיה אז נציג משטרת ישראל באירופה. בפגישה הוא ביקש ליידע באמצעותו את רשויות החוק בארץ, על הימצאותם של מסמכים בידי אדם שלישי, המפלילים, לכאורה, את אביגדור ליברמן. אלו היו אותם מסמכים שמשטרת וינה הייתה אמורה להעביר למשטרת ישראל ולא העבירה.

"על פי גרסתו של הגורם שנפגש עם כחלון – האזרח האוסטרי, סוכן ביטוח במקצועו, מצא את המסמכים בתוך קופסת קרטון שנשכחה במבנה המשרדים הישן של המשטרה. הוא הציע להעביר אותם לישראלים תמורת תשלום של 150,000 יורו".

כשכחלון מסיים את הפגישה, הוא ממהר לשגר לממונים עליו דו"ח מסכם, שבו מפורטת הצעתו של האוסטרי והמסמכים שנמצאים בידיו. כדי להוכיח את אמינותו, מעביר המוצא עותקים של שני מסמכים שמוכיחים שאמת דיבר. במשטרת ישראל מקבלים את הדיווח, אולם בוחרים שלא להעבירו הלאה לפרקליטות המדינה.

"נפגשתי עם האזרח האוסטרי", מספר לנו דרוקר, "והוא הראה לי קבוצת מסמכים, בגרמנית ובאנגלית, שהיו ככל הנראה חלק מחומר החקירה נגד אביגדור ליברמן שאותם הם ביקשו להעביר. הם כללו מסמכים בנקאיים ומסמכים כלכליים שמצביעים על מעורבותו של אביגדור ליברמן בקבלת סכום של 12 מיליון שילינגים אוסטריים (כמיליון דולר. י"י) לטובתה של מפלגת 'ישראל ביתנו'.

"במשך תקופה ארוכה, המשטרה ניסתה להוכיח שמרטין שלאף הוא האיש שהעמיד ערבות למפלגת 'ישראל ביתנו', תמורת הטבות עסקיות שהעניק לו ליברמן. אם המסמכים האלו היו מגיעים לידיה בזמן – עוד לפני שהתיק נסגר – הוא היה מואשם בשוחד. הפרקליטות התקשתה מאוד להוכיח את החשד. נעשו מאמצים אדירים, ובהם אותה פנייה למשטרת וינה שהצליחה לשים את ידיה על החומר המפליל, אבל יד נעלמה מנעה ממנה להעביר אותם לגורם המזמין".

אז למה כשהחומר נמצא ואותו אזרח אוסטרי מציע לתת אותו תמורת תשלום, במשטרה מסרבים וגם נמנעים מלהעביר את זה לידיעת הפרקליטות?

"הטענה אז הייתה, שהמשטרה לא נוהגת לשלם כסף תמורת ראיות. ייתכן שיש בזה היגיון, אבל דבר אחד בטוח: ההצעה הגיעה לצמרת המשטרה, אבל אף אחד לא עדכן את צמרת הפרקליטות. הפרקליטים שעסקו בתיק ליברמן באותם ימים במרץ, משה לדור, אביה אלף ואחרים, לא ידעו דבר על כל ההתרחשות הזאת, שאולי יכולה הייתה להפוך את הקערה על פיה".

דרוקר מגלה, כי בניגוד לגרסה שמסר אותו אזרח אוסטרי, המסמכים לא בדיוק נמצאו במשרד משטרתי נטוש. "למשטרת וינה באותה תקופה היה מפקד מאוד צבעוני וחזק, בשם רונלד הורנגאכר. לימים הוא הודח מתפקידו ונקשרו בשמו כל מיני פרשיות, אבל באותה תקופה – ככל שהצלחתי לברר – המסמכים הגיעו אליו ונשמרו בחזקתו, והוא כעס מאוד כשהוא קיבל הוראה לא להעבירם למשטרת ישראל. מהעלעול השטחי שלי מצאתי אינדיקציה אחת שמחזקת את החשד ששלאף עמד מאחורי הערבות לליברמן, אבל כמובן שמהסתכלות של שעה במסמכים בנקאיים מסובכים, קשה לי לגזור מסקנות חד משמעיות".

כך או כך, המשטרה לא המשיכה במאמץ להשיג את המסמכים הללו. ליברמן שוב צחק כל הדרך חזרה מהמשטרה.

'הלקוח LA'

חלפו כמה שנים מאז שנפתחו החקירות נגד שר האוצר המיועד. "באוויר הייתה תחושה שהנה, עוד קצת מאמץ, ואנחנו מצליחים להביא את הקלף המנצח. זה לא קרה. ידענו שאנחנו בכיוון הנכון, שלא סתם עולים חשדות לגבי זהות הערב ומניעיו, ולא סתם פקפקנו בסיפור הייעוץ להעלאת שער הרובל הרוסי. אבל חרף כל המאמצים, לא הצלחנו לצאת מאזור הספק הסביר", סיפרו בפרקליטות.

הקלף לא נמצא, ובלית ברירה, למרות תחושות הבטן הקשות, בפרקליטות התכוונו לסגור את התיקים. אלא, שרגע לפני סגירת התיקים, בזמן שפרקליט המדינה דאז, ערן שנדר, מקיים ישיבת סיכום שתכליתה להוביל לסיום הפרשיות – מפתיעה ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה את הנוכחים בישיבה. לתדהמתם, היא מספרת שהגיע לידיה חומר מודיעיני חדש, מגורם אנונימי, שעשוי לשנות את התמונה.

מי ששולח למשטרה את החומרים הוא דוד אדלמן, עוזרו של ח"כ מיכאל נודלמן מ'ישראל ביתנו', שעשה זאת בשליחותו של הבוס. הוא משגר אותם מכתובת עלומה, המובילה לסמטה צרה שיוצאת מרחוב יפו, סמוך לסניף הדואר במרכז העיר ירושלים. השוטרים שהתבקשו לבדוק את זהות השולח, לא הצליחו להגיע לקצה חוט. יעבור זמן עד שיגלו שהמקור הוא ח"כ מיכאל נודלמן, בעל בריתו של ליברמן שהפך לאויבו הגדול, כמו חברים נוספים ב'ישראל ביתנו' לשעבר, שיחסיהם עם ליברמן הסתיימו בפיצוץ. "ליברמן היה אצלנו בפגישה", סיפר לימים העוזר, דוד אדלמן. "כשהוא סיים, הוא שכח את החבילה על השולחן בלשכה של חבר כנסת נודלמן. הבנו שיש כאן חומר נפץ; פצצה מתקתקת".

לדברי אדלמן, ההחלטה להעביר את המסמכים לרשויות התקבלה אצל ח"כ נודלמן, כאשר לתקשורת דלפה הידיעה לפיה פרקליט המדינה ערן שנדר החליט לסגור את התיקים. מה שהכריע סופית את הכף בהחלטה לשלוח את חומר הנפץ המשפטי, היו הפרסומים כאילו ליברמן מועמד לתפקיד השר לביטחון הפנים בממשלה שתקום אחרי הבחירות.

כך או כך, מהמסמכים עולה כי ליברמן, באמצעות רשת חברות, המשיך לקבל מיליוני שקלים, בהיותו חבר כנסת ושר, מאנשי עסקים. בין ערמת המסמכים מתברר על קיומם של שני חשבונות בנקים סודיים שהחזיק בקפריסין, וכן נחשפו העברות מסתוריות, בסכומים גדולים, שבוצעו מחברה קפריסאית בבעלותו של מרטין שלאף, לאחד משכניו של ליברמן ביישוב נוקדים, כמו גם לנהגו האישי.

על פי הרישומים שהופיעו על המעטפה, חבילת המסמכים נשלחה ממשרדו של עורך הדין הקפריסאי, אנדראס נאוקלאוס, שטיפל בחברות שנזכרו בהם, אל עורך הדין יואב מני, פרקליטו של אביגדור ליברמן. בעמוד הראשון שהוצמד אל אסופת המסמכים כתבה גב' דניאלה מורצי, רואת חשבון ששימשה בתפקיד ראש מחלקת החברות במשרד עורכי הדין הקפריסאי, כי החומר נשלח אל עו"ד מני מתוך היענות לבקשתו לקבל מסמכים בנוגע ל'לקוחנו המשותף'.

השימוש בשם קוד ('לקוחנו המשותף') והעובדה שהחבילה, שנמענה היה עורך דינו של ליברמן, כללה פרטי חשבונות פרטיים ועסקיים שלפחות כמה מהם היו מוכרים למשטרה – חיזקו את החשד שהחבילה כולה שייכת לו, ושהוא-הוא 'הלקוח המשותף' – כפי שהגדירה אותו הגברת ממשרד עורכי הדין בקפריסין.

עדות בקפריסין

בשלב הזה, חוקרי המשטרה יוצאים לקפריסין ומצליחים לגייס את מורצי כעדת מפתח בפרשה. כשהחוקרים פוגשים אותה בפעם הראשונה – היא מוסרת גרסה פתוחה ואמיתית שהדהימה את החוקרים. בין היתר אישרה ששמות הקוד 'קליינט' וראשי התיבות באנגלית, LA, הם שם הקוד הפנימי לאביגדור ליברמן. החוקרים גם הצליבו את מועד אחת הישיבות במשרד עורכי הדין, שבהן נכח אותו 'קליינט', המכונה 'אל איי' – עם מידע שהיה להם על כך שליברמן שהה ממש באותה תקופה בקפריסין.

אלא, שזמן קצר לאחר מכן, חוזרת בה דניאלה מורצי מהעדות הדרמטית. הלחצים הכבדים מצד מנהליה, הביאו אותה לשגר מכתב לחוקרי משטרת ישראל, שבו היא מבקשת לבטל את העדות הפתוחה שמסרה.

העיתונאי רביב דרוקר פרסם, שבחומרי החקירה נמצא גם מכתב שאותו שיגר עו"ד יואב מני, כזכור, עורך דינו של ליברמן, למשרד עורכי הדין הקפריסאי, ובו הוא מבקש, שאם יידרשו למסור מידע – שיתנגדו לכך בבית המשפט ואף יטענו כי מדובר בחקירה שנעשית ממניעים פוליטיים. הוא מסיים בבקשה שלא יפנו אליו בדואר אלקטרוני. "אם אין ברירה וחייבים שיחת טלפון, תתקשרו למזכירתי ואני אחזור אליכם", הוא מציין.

עם החומר החדש מסתערים אנשי הפרקליטות וחוקרי המשטרה על התיקים. היה ברור להם, שהחלון שנפתח בפניהם – מבטיח להכניס אור לחדר אפל שבמשך שנים רבות, רבות מדי, גיששו בו. אולם לא כולם בפרקליטות זיהו את החומר החדש כקלף מנצח. למשל, המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר, סבר שלא ניתן לבסס על כך את התיק.

בריאיון לעיתונאי ברוך קרא, אמר למברגר כך: "אני לא חושב שעובדת קיומו של עד שמצאת שהוא תומך בגרסה מסוימת – מצדיקה לבנות עליו את כל התיק". את הדברים אמר בתשובה לשאלה האם לא ניתן להסתמך על עדותה של אותה מורצי, שאישרה שהאותיות LA הן ראשי התיבות 'ליברמן אביגדור', שכונה בין היתר גם 'הקליינט'. "ברור שהוא קליינט של המשרד", אמר למברגר לקרא, "אף אחד לא חולק שהוא קליינט של המשרד. החשבונות האישיים שלו בקפריסין נוהלו שם. הוא היה הקליינט כל הזמן. גם לפני כן".

קרא מנסה לברר: אז היא בעצם מייצגת לקוח אחר, נוסף, עם אותם ראשי תיבות, בלי שהיא מכירה אותו? "כן", משיב למברגר. "היא אמרה מראש, שהידיעה שלה (שעליה מסרה עדות) הייתה מתוך הבנה שמדובר בקליינט ליברמן. לא מתוך כך שראתה שאכן מדובר בו. בהחלט יכול להיות שהיא טעתה בהבנה שלה".

לעומתו, משה לדור, שהיה פרקליט המדינה, ראה יותר סימני קריאה משאלה. "כולנו טועים", הוא אומר. "אבל במשך כמה שנים אפשר לטעות? היא לא רק התרשמה, היא גם פעלה וחזרה ופעלה, וחזרה עוד פעם ופעלה. זאת אומרת, זאת הייתה כבר פרקטיקה".

המשנה של לדור, שוקי למברגר, לא מסכים עם הטיעון. "הסימנים מעידים על כך שקיימת אפשרות שמי שעשה את העסקים, זה לא ליברמן", אמר. "אני לא חולק על כך שלליברמן הייתה זיקה, אבל כדי להעמיד לדין, צריכה להיות זיקה אסורה. כאן, בסופו של דבר, אף כסף, אף אגורה, לא הגיעה לליברמן".

בשורה התחתונה, היועמ"ש יהודה וינשטיין, הורה לגבות עדות נוספת מדניאלה מורצי. כצפוי, היא חוזרת בה מהעדות הקודמת ומסרה גרסה אחרת שניקתה, לכאורה, את ליברמן מהחשדות. פרקליט המדינה, משה לדור, סבור שדווקא העדות הנוספת הפכה אותה רשמית לעדה עוינת, שרק מחזקת את הראיות בתיק.

על רקע המחלוקת שפרצה בין פרקליט המדינה ליועמ"ש, מציע ויינשטיין ללדור דיל: אנחנו נגיש כתב אישום, אבל אתה זה שתופיע בבית המשפט כמייצג התיק. לדור משיב: "מוכן ומזומן; אני אחתום על כתב האישום ואופיע בבית המשפט בדיונים המשמעותיים כמו חקירת עדים וכדומה".

ברקע ההצעה של ויינשטיין עמד חוסר האמון שלו בפרקליטה שאמורה לנהל את התיק, עו"ד אביה אלף. גורמים בפרקליטות שעימם שוחחנו השבוע, עדיין מביעים תמיהה גדולה על הרציונל של ויינשטיין: ממה נפשך, הם אומרים, אם בתיק אין די ראיות – דינו היה כמובן להיסגר; אבל אם לטענת היועמ"ש ישנן ראיות – מדוע הוא מציע ללדור לייצג אותו בבית המשפט רק בגלל שהוא לא סומך על אלף?

כך או אחרת, גם התיק הזה בסופו של דבר נסגר, כמו כל יתר התיקים.

אחרי שנות חקירה ממושכות, הוגש נגד אביגדור ליברמן כתב אישום מינורי, בפרשה המכונה 'פרשת השגריר מבלרוס', במסגרתה נחשד שר החוץ דאז אביגדור ליברמן, כמי שהבטיח לשגריר זאב בן אריה לייצג את מדינת ישראל במדינת לטביה, תמורת מידע שזה סיפק לו בנוגע לחקירות המתנהלות נגדו.

גם מהפרשה הזאת מצליח ליברמן לחמוק, עם החלטת בית המשפט לזכותו פה אחד. את הכרעתם נימקו השופטים בכך, שהנאשם לא יזם את האירוע, אלא קיבל את המידע באופן מפתיע. "לא הוכח שהנאשם ידע שהחומר הגיע אליו מתוקף תפקידו של בן אריה. הנאשם לא היה מודע למלוא חומרת הנסיבות. המינוי תאם את צורכי המשרד", פסקו.

'מהפרשות החמורות בישראל'

סביב אוסף הפרשיות של ליברמן, נחלקת הרשות התובעת לשלושה מחנות ניצים: אלו השלמים עם ההחלטה לסגור את התיקים נגדו; אלו המסופקים האם נעשה כל מאמץ כדי לגייס את הראיות הנדרשות; ואלו שרואים את סיום הפרשיות כמעשה מחפיר שטוהר כוונותיהם של העומדים מאחוריו מוטל בספק.

כזו היא עורכת הדין אביה אלף, לשעבר ראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות ומי שהייתה האחראית על תיקי ליברמן. "יש לי תחושה", היא אומרת השבוע ל'משפחה', "שהנטייה להתרחק מתפוח האדמה הלוהט של פרשת ליברמן ריחפה במסדרונות כמעט מן ההתחלה. אולי כבר ממועד המינוי של היועץ המשפטי עו"ד יהודה ויינשטיין. ואם להיות כנה עם עצמי – ייתכן שהנטייה הזו הבשילה עוד קודם לכן, בשעה שהיועץ המשפטי הקודם, עו"ד מני מזוז, החליט שלא להחליט.

"באותם ימים", מספרת עו"ד אלף, "נהגתי לשבת שעות ארוכות עם סגן ניצב ערן קמין, מהיחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה, היחידה המתמחה בחקירות של שחיתות שלטונית. שנינו טיפלנו בתיק, בלי צוות ענק, אבל גם בלי לחצים שמשבשים את הטיפול בו. שנינו חשבנו שמדובר בחשד לכאורה לשוחד ועמלנו קשות כדי לפענח את נתיב העברות הכספים ולפצח עבור מה הועברו. אבל שוב ושוב גילינו שיש מי שדואג לכך שהמשמעות האמיתית של הפעולות לא תתגלה".

הפרקליטה הבכירה אומרת לנו שקשה לה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה התחילה להרגיש כי מעל התיק הזה רובצת עננה חשודה. "במשך שנים", היא אומרת, "ליוותה אותי המועקה שמשהו לא עובד נכון, שהחלקים מתחברים במדויק זה לזה – עד שיד נעלמה מנתקת את החיבורים. לא ידעתי להסביר לעצמי מה בדיוק מייצר אצלי את התחושה הזאת.

"לא יכולתי להאמין שברחוב צלאח א-דין, מקום מושבם של פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד המשפטים, יימנעו מללבן עד הסוף חשדות חמורים כל כך שעוסקים בהון ושלטון, שלטון והון. התקשיתי לקבל את הכוונה לסגור – בלי בירור אמיתי בבית המשפט – את אחת מפרשות השחיתות הציבורית היותר חמורות שהיו אי פעם במדינת ישראל, פרשה שמסכנת את הדמוקרטיה במדינת ישראל, פשוטו כמשמעו".

26 שנים עבדה עו"ד אביה אלף בפרקליטות המדינה. במהלך השנים, טיפלה בכל סוגי התיקים; פליליים, אזרחיים וכלכליים. "לא תכננתי להיות עורכת דין", היא אומרת. "רציתי ללמוד מתמטיקה. אבא היה אומר לי 'משפטים זה לופט-געשעפט (עסקי אוויר. י"י)'. איכשהו, בסוף התגלגלתי לתחום. בסוף זה הפך להיות משהו שאני מאוד אוהבת לעסוק בו; לחקור את האמת עד תומה. ללא משוא פנים, בלי עיגולי פינות ומבלי לעשות הנחות".

למחלקה הכלכלית נכנסה אלף בשלהי שנות התשעים. התיק הראשון שבו התבקשה לטפל עסק בחשד למרמה ועבירות ניירות ערך, בהיקף של מיליארד שקלים, בחברת הביטוח 'לה נסיונל'. "על הטיפול בתיק הזה", מספרת אלף, "זכינו, הצוות שלי ואני, בפרסי הצטיינות מטעם משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה".

בשנת תשס"ד (2004) מונתה אלף לעמוד בראש המחלקה. בניגוד למה שטועים לחשוב, בכירים שעבדו לצידה מספרים על משפטנית אמפתית מאוד, כזאת, שאיננה ממהרת לשגר את החץ ואחר כך לסמן את המטרה. "היא פרקליטה סבלנית מאוד", אומר לנו בכיר בפרקליטות. "היא הכי רחוקה מהסטראוטיפ של תובעת".

"זה לגמרי נכון", היא מאשרת. "גם את הסטודנטים שלי אני תמיד מנחה להסתכל על החיים בעין ביקורתית, אבל קשובה. המשפטים לא התגרשו מההיגיון". ובכל זאת, גם ראיית העולם הסבלנית הזאת, לא הכינה אותה למפגש עם תיקי ליברמן ו'חברות הקש'.

אלמוני במסעדה

"ההיכרות שלי עם פרשיות אביגדור ליברמן", אומרת אלף, "החלה בשנת 2005 (תשס"ה). פרקליט המדינה דאז, עורך הדין ערן שנדר, ביקש ממני שאבדוק חשדות נגד ליברמן ומפלגתו. הם התרכזו בעבירות של שוחד ומימון מפלגות במערכת בחירות 99'".

במהלך השנים הייתה עו"ד אלף משוכנעת שתיקי ליברמן צועדים במסלול הבטוח לכתב אישום ומשפט. ההתחבטות וגרירת הרגליים, ואחר כך הסגירה של כל התיקים בזה אחר זה – למעט פרשת השגריר שנספחה אליהם – הביאו אותה להתעמת עם הממונה עליה, היועמ"ש דאז יהודה ויינשטיין.

הטיוח שנעשה, לדברי אלף, בפרשיות ליברמן – סדק את האמון שהיה לה במערכת. את תחושותיה בעקבות ההתנהלות המוזרה בתיקים אלו – היא ביטאה בספר מרתק שמופץ בימים אלו בחנויות הספרים: 'תיק ליברמן: כתב האישום שלא הוגש'.

"לאורך יותר משליש חיי המקצועיים", היא אומרת, "למדתי את התנהלותו של ליברמן. אני חושבת שפיתחתי היכרות די טובה איתו. בסיפור ההיכרות הזאת אני עוסקת בספר שכתבתי".

בספרה היא מתארת את ניסיונות ההפחדה שעברה במהלך התקופה שבה טיפלה בתיקיו של שר האוצר המיועד. "זה היה אחד מאותם ימים עמוסים, שבהם אין זמן לנשום אוויר", כותבת אלף. "באותה תקופה עבדנו במרץ על עיבוד חומר החקירה שהועבר מהמשטרה אל המחלקה הכלכלית. היינו שקועים מבוקר עד לילה בארגזי הניירות. יצאתי לארוחת צהרים עם ר' (אני שומרת את זהותו חסויה, על פי בקשתו) במסעדת… שבמרכז ירושלים, מרחק חמש דקות הליכה מהמשרד שלי. שקט שם ואפשר לדבר. הייתה שעת צהריים נעימה של אמצע השבוע וחנויות התיירים בנחלת שבעה היו ריקות למדי. כבר כשעליתי במדרגות העץ לקומה השנייה של המסעדה, ראיתי את ר' ממתין לי בשולחן הסמוך לחלון שמשקיף אל הרחוב.

"לא עברו חמש דקות ומולנו התיישב, בגבו אל הקיר ופניו אלינו, גבר עם פנים סלאביות וארשת קשוחה. לא ראינו אותו נכנס למסעדה, אבל פתאום הוא היה שם, שלושה שולחנות מאיתנו. הוא הסתכל בתפריט שעל השולחן, אבל היה ברור שמבטו מכוון אלינו, משדר איום.

"'עוקבים אחרייך?' שאל אותי פתאום ר'. 'נראה לי שכן', עניתי. מנסה לחייך, מנסה לא להסגיר את הבטן המתהפכת. ניסיתי לאכול, אף שאיבדתי את התיאבון. הגבר שמולנו הזמין רק קפה. ר' ואני עשינו מאמץ לנהל שיחה רגילה על החיים ועל פוליטיקה. כמו תמיד, אבל בלחש. לא היה לנו מה להסתיר, אבל הרגשנו כמו בהצגה לפני קהל של איש אחד.

"כשיצאנו מהמסעדה התעכבנו לרגע, וראינו שגם ידידנו מהשולחן השלישי – קם ויצא. כשהתרחקנו קצת מהמקום, צחקנו, אבל כל הדרך חזרה למשרד הצצתי מעבר לכתף, לראות אם לא עוקבים אחרי. גם ר' לא שכח עד היום את הפגישה במסעדה. תחושת המעקב לא הייתה סתם הרגשה, וגם לא רק הרגשה שלי – זו הייתה מציאות היום-יום של הפרקליטים והשוטרים שטיפלו בפרשה. תקופה ארוכה התנהלנו – גם המשטרה, גם הפרקליטים – מתוך הנחה שהכל זולג החוצה, שהתיק דולף מאוד. לא הדלפות לעיתונות, לחם חוקה של העיתונות החופשית, אלא הדלפות שנועדו לשבש את החקירה, להטריד עדים ולמנוע מהם להיפגש או לדבר עם רשויות החוק.

"לכל אורך הדרך היה ברור, שמישהו הגיע לעדים ולחשודים זמן קצר לפנינו. בהרבה מפניותינו לבקשת מידע מהעדים, מהרשויות בחו"ל, מליברמן עצמו – היה ברור שהם יודעים מה אנחנו מתכוונים לשאול ושהם כבר מוכנים עם התשובות. לא היה אפשר שלא להבחין בכך, שהתשובות מתואמות עם תשובותיו של ליברמן, מראש או בדיעבד".

מעקבים וציתותים

בשיחה שקיימנו איתה השבוע, אומרת עו"ד אלף, שכמעט לכל אחד מהחוקרים שלקחו חלק בניהול הפרשה יש סיפורים על אנשים שעקבו אחריהם ועל תחושה ברורה שהייתה להם בזמן אמת, כי מישהו מאזין לשיחות שהם מקיימים בטלפון. "אני מודה שגם אני התקשיתי להירדם כמה לילות לאחר אותו מפגש מאיים במסעדה בירושלים", היא אומרת.

העיתונאי גידי וייץ כתב בעבר על נסיעה שלו עם אביגדור ליברמן לסיור בצפון הארץ. "ליברמן לא הפסיק לדבר בטלפון, ברוסית ובעברית", כתב. "לאחר אחת השיחות, הסתובב אלי ואמר: 'זה היה סגן ניצב מאגף החקירות. אני יודע כל מה שהולך שם'. מאוחר יותר אמר לי, שהוא תמיד יודע אילו חקירות מתנהלות נגדו וכי הוא מחזיק רשת של מדליפים מבין לובשי המדים הכחולים".

במהלך השנים, אמרנו לעו"ד אביה אלף, ליברמן טען שנעשה לו עינוי דין.

"הוא זה שתרם להתנהלות האיטית של החקירה", היא אומרת. "הוא וחבריו הטובים, בארץ ובחו"ל. הם עשו כל מאמץ להתחמק מהחוקרים והקשו עליהם את איסוף החומר שהיה יכול לקדם את החקירה. במשך שנים סירבו הרשויות באוסטריה לאפשר למדינת ישראל לחקור את האזרח המכובד מרטין שלאף. הבקשות שהעברנו לחיקורי דין נתקלו בקשיים שמשרד המשפטים לא נתקל בהם במדינות אחרות".

בספרה מותחת אלף ביקורת חריפה על בכירים בפרקליטות. גם מפרקליט המדינה, משה לדור, היא איננה חוסכת את שבט לשונה. אבל מעל כולם זה היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין. היא מספרת על טיפול שטחי, לא מקצועי; על שריפת זמן מיותרת; ועל ניהול ישיבות בלי הכנה מוקדמת, ללא החומר הרלוונטי. "לא יכולתי להתעלם מהרושם שקיבלתי, שליועץ החדש אין היכרות עמוקה, בלשון המעטה, עם התיק או חומר הראיות", היא כותבת.

"בהרבה מהדיונים שהתקיימו בתקופתו של ויינשטיין", היא אומרת ל'משפחה', "נעדרו הגורמים הרלוונטיים. מצד שני, בהנחיית היועמ"ש, נכחו בהם גורמים מהפרקליטות על תקן 'בחינה סנגוריאלית של הראיות'. באותה תקופה התחלתי להרגיש, שקיים פער גדול בין מה שאומרים לי שקורה וצריך לקרות בתיק, לבין מה שאני מבינה, או חוששת שקורה בפועל בתיק".

מה גרם לך לתחושות הללו?

"למשל האופן המשונה שבו הייתי מוזמנת לישיבות בלשכת היועץ. הייתי מקבלת אז, וגם בתקופה מאוחרת יותר, שיחת טלפון מלשכת היועץ. לא היו אומרים לי מה הנושא לדיון, מעבר לעובדה שמדובר ב'תיק ליברמן'. הייתי מעדכנת את לדור, הממונה עלי, על הזמנתי לישיבה. ממנו הבנתי, שהיועץ לא תמיד דיבר גם איתו על כך".

אלף מספרת על מאבקי אגו, הרבה דם רע ואווירה עכורה שנוצרה בין הפרקליטים שמטפלים בתיק. זה התחיל במתיחות שנוצרה בין הפרקליט ליועץ, והמשיך בחשדנות אל מול הפרקליט, יוסי קורצברג, שהוצנח בהנחיית היועמ"ש על תקן הסנגור.

"לאורך תקופה ארוכה", היא כותבת, "באופן מביך, שררה בקרבנו תחושה ברורה שהיועץ המשפטי עדיין לא הגיע לקרוא בכלל את חוות הדעת. בישיבות, כשכבר כונסו, שבנו והצגנו בפניו את חוות הדעת המפורטת, ומישיבה לישיבה המשכנו לספר אותה בהמשכים. היחס שהקרין היועץ כלפי התיק והטיפול ההולך ונסחב, גרם לתחושה שאם לארזים לא דחוף לקבל החלטה – מה יגידו אזובי הקיר. היה אפשר ממש לראות כיצד האנרגיה שליוותה את הטיפול בתיק בראשיתו – הולכת ודועכת".

תחושותיה הקשות של אלף מלוות אותה גם היום, כשמזה שנים מספר היא כבר מחוץ למערכת. את האצבע המאשימה היא מפנה לעבר היועמ"ש דאז ויינשטיין ולהתנהלותו התמוהה בפרשה. "לא הופתעתי", היא אומרת, "ששנתיים אחרי שהתיק נסגר, התפוצצה פרשה חדשה – פרשת 'ישראל ביתנו'. מדובר על חשדות לשוחד והפרת אמונים בהיקפים של מיליוני שקלים. הכל על חשבון כספי ציבור, שנותבו, על פי החשד, למטרות שונות, משיקולים לא ענייניים ובהחלטות מוטות שוחד. כרגע החקירה אינה מגיעה לעומד בראש המפלגה, אביגדור ליברמן, אבל במרכזה עומדת סגניתו הנאמנה ואשת סודו, ח"כ פאינה קירשנבאום, שהורשעה בבית המשפט בעבירות שחיתות חמורות".

ומעתה, ה'תכשיט' הזה יֵשב על השיבר הכלכלי של כולנו. שיהיה למדינה הזו בהצלחה – – –

…

בס"ד

המפלגה שתשלוט בשיבר: כרוניקה של שחיתויות

אחת מפרשיות השחיתות רחבות ההיקף ביותר שנקשרו בשמה של 'ישראל ביתנו' – שבעוד מספר ימים אמורה לחלוש על כל מוקדי הכלכלה הישראלית – באמצעות תפקידי שר האוצר, שר במשרד האוצר ויו"ר ועדת הכספים – היא זו שזכתה לכינוי 'פרשת ישראל ביתנו': בכסלו תשע"ד (דצמבר 2014) התפוצצה הפרשה, שבה נחשדים מקורבים למפלגה ואישי ציבור מטעמה בביצוע עבירות של מתן שוחד וקבלתו, תיווך לשוחד, הטיית מכרזים, קבלת דבר במרמה, גנבה בידי עובד ציבור, זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועוד.

דרך הפעולה העיקרית שמצטיירת מכתבי האישום בפרשת המקורבים לליברמן – מתמקדת בהעברת כספי תמיכות ממשלתיות שלא כדין לגופים שונים, בתמורה להעברה חלקית של התקציב לחברי הכנסת ולמקורביהם, או מינוי מקורבים לתפקידים ציבוריים, כאשר החשדות הם על שוחד ב־15 תתי-פרשיות ובהיקפים של מיליוני שקלים.

לפי החשדות, סגנית שר הפנים, פאינה קירשנבאום, ויו"ר מטה 'ישראל ביתנו', דאוד גודובסקי, נתנו כחמישה מיליון שקלים לעמותת 'איילים', ובתמורה העסיקה העמותה פעילים של מפלגתם, כגון זוכה המדליה האולימפית מיכאל קולגנוב, מימון של אירועים של המפלגה ותשלום לכלי התקשורת 'יזרוס', השייך למנגנון של 'ישראל ביתנו' על מנת לשווק את העמותה במגזר הרוסי.

בנוסף, על פי החשד, ראש התאחדות היזמים בישראל, אירנה וולדברג, פיתחה קשרי עבודה עם קירשנבאום, שבמסגרתם השיגה קירשנבאום כמיליון וחצי שקלים עבור התאחדות היזמים. סעיף נוסף בתיק עוסקת בפעילותו של דאוד גודובסקי, ראש מטה 'ישראל ביתנו', הנאשם גם הוא במסגרת הפרשה: על פי הנחייתה של קירשנבאום, פנה גודובסקי אל וולדברג, כדי שההתאחדות תממן את נסיעותיו לסרביה ואוקראינה. וולדברג, לפי האישום, הסכימה לממן את נסיעתם של גודובסקי ושל יועץ התקשורת של קירשנבאום לסרביה ולאוקראינה. הסתעפויות נוספות של הפרשה נוגעות לכספי ציבור שהוצאו דרך משרד החקלאות שנשלט בזמנו על ידי המפלגה, וכן ברשות למלחמה בחומרים ממכרים.

הפרשה נחקרה באופן סמוי על ידי יחידת להב 433 של משטרת ישראל במשך כשנתיים, ופורסמה במקביל למעצר חשודים מרכזיים בפרשה לפני כשבע שנים. במסגרת הפרשה נחקרו כ־480 מעורבים. הנאשמת הבולטת בפרשה היא מקורבתו של ליברמן, חברת הכנסת לשעבר פאינה קירשנבוים מ'ישראל ביתנו', שהורשעה בלקיחת שוחד, הלבנת הון, עבירות מס ומרמה והפרת אמונים. סטס מיסז'ניקוב, שר התיירות לשעבר מטעם המפלגה, הורשע בעבירות של מרמה והפרת אמונים. דאוד גודובסקי, ראש המטה של 'ישראל ביתנו', הורשע בקבלת שוחד, הלבנת הון ובקשות שוחד. בפרשה הועמדו לדין עשרות מעורבים, בהם מקורבים לליברמן ואנשי המנגנון של 'ישראל ביתנו'.

רק לפני מספר ימים הרשיע בית המשפט המחוזי מרכז את אלכס ויז'ניצר, המנכ"ל לשעבר של חברת 'נתיבי ישראל' (מע"צ), לפי הודאתו, בעבירה של בקשת שוחד בפרשת השחיתות של חברת 'נתיבי ישראל'. ויז'ניצר, חבר נעוריו של ליברמן, מונה לתפקיד על ידי שר התחבורה דאז אביגדור ליברמן.