יו"ר 'ועד הישיבות' הרה"ג רבי חיים אהרן קאופמן שובר שתיקה ארוכה ומגלה את הפעולות הנסתרות עד לשלב שבו נקלע חוק הגיוס לדרך ללא מוצא | בשיחה ל'משפחה' הוא מגנה את הפופוליזם שגבר על ההיגיון ומבטיח: "אנחנו לא מותירים אף אחד להתמודד לבדו" | מפרס עד גלנט; מבן גוריון עד בג"ץ כך נראה הקרב על עתיד עולם התורה דרך עיניו של מי שניהל אותו מאחורי הקלעים: "רק מכוח לומדי התורה מובטח קיומו של עם ישראל"
צילום: שמואל דריי, ארכיון ועד הישיבות ופלאש 90
"פשע בל יכופר". במילים קשות וכאובות אלה מגדיר יו"ר 'ועד הישיבות' בשיחתו ל'משפחה' את עצם הדיבור על הטלת סנקציות ומחירים כלכליים נגד לומדי תורה במדינת היהודים. "עצם העיסוק הבלתי פוסק בהטלת יעדים וסנקציות כאלה ואחרות, ברמה מוסדית או פרטנית, על לומדי תורה שתורתם אומנותם הוא משהו שאסור לנו להסכים לו או להסתגל אליו.
"נכון, אנחנו עדיין בגלות. המדינה וראשיה לדאבוננו אינם פועלים על פי השקפת התורה ודרכה. אנחנו לא הקובעים וזה כעת המצב מולם. אבל אסור לנו להתרגל לזה או לראות בזה מצב נורמלי. מספיק להיזכר איך גדולי ישראל קמו נוכח המזימות והפעולות הדרקוניות שהובילו נגד בני הישיבות הקדושות והאברכים וממרום גילם הטריחו עצמם כדי לגייס את יהדות הגולה למען הצלת עולם התורה. ואכן, ההירתמות של יהודי חו"ל הייתה מחווה מופלאה ומרגשת.
"הדבר הברור צריך להיאמר: לא בכסף ובאיומים כלכליים יכניעו את עמלי התורה. האברכים ובני משפחותיהם מוסרים את עצמם על התורה בכל מצב ובכל מחיר. מי שחושב שדרך סנקציות כלכליות ואיומים פליליים יצליחו לנתק אותם מהגמרא – לא מתחיל להבין מה היא התורה עבור לומדיה המסורים. חבל רק על המדינה שהולכת ומאבדת את הזכות שהייתה לה בהכרה בערכה של תורה ובתמיכה בלומדיה. הרשויות חייבות להפנים: 'אף לומד תורה לא יעזוב את ספסלי בית המדרש'.
"אנחנו חוזרים על הדרישה הבסיסית של היהדות הנאמנה כולה: תחזירו את המצב כפי שהיה. תפעלו כדי שההכרה בערכם ובתרומתם של לומדי התורה הקדושה תהיה לכל הפחות כפי שהייתה כל השנים. שהתמיכה הזו לא תיגרע, אלא להפך. אנחנו נמצאים בימי בין המצרים וחובה עלינו לזכור ולהזכיר את בקשתו של רבן יוחנן בן זכאי: 'תן לי יבנה וחכמיה'. רק מכוחם מובטח קיומו של עם ישראל!"
נעמוד מאחורי כל בחור ישיבה שיסתבך בכל מה שיידרש. הרב קאופמן בשיחה ל'משפחה'
כבר בכניסה לבית ועד הישיבות ברחוב אהליאב בירושלים האווירה מבשרת על הזמנים הגורליים. ברוכים הבאים למרכז העצבים של המשבר הגדול והמשמעותי ביותר ביחסי הציבור החרדי ומדינת ישראל. כאן המוקד שאליו הכל מתנקז. משרדי 'ועד הישיבות בארץ הקודש', או בשמו המקוצר והמוכר זה שמונה עשורים: ועד הישיבות.
גם בימים כתיקונם עוסקים כאן במעמדם של תלמידי הישיבות בארץ ישראל. כל פנייה, כל בעיה, כל טופס דיחוי – הכל עובר דרך המשרד הזה. וכעת, כשסימן שאלה גדול אופף קיום עולם התורה כולו, על אחת כמה וכמה.
בראש המערכת עומד יו"ר ועד הישיבות הגאון רבי חיים אהרן קאופמן, המכהן בכובע נוסף כרב בית הכנסת 'משאת בנימין' בשכונת מעלות דפנה. הוא מעורב בעצמו בהצעות השונות, בניסוחי החוקים ובדיונים הדרמטיים והסודיים. בימים אלה, כאשר מעמדם החוקי של בני הישיבות לוט בערפל, אין מתאים ממנו לענות על השאלות הבוערות.
אבל הרב קאופמן, שתיקה גזר על עצמו. עד עתה לא ראה צורך לפצות את פיו בפומבי. גם כאשר אנחנו פנינו אליו בחודשים האחרונים, תמיד העדיף את פלך השתיקה. "עוד יבוא היום לדבר, כרגע צריך לפעול בשקט", אמר שוב ושוב ודחה כל פנייה, מכל כיוון.
עכשיו, מול השוקת השבורה שנפערה במערכת הפוליטית, הוא שובר את שתיקתו ומקבל אותנו לריאיון ראשון וגורלי על מצבו של עולם התורה ועל הדרך שבה ניתן לדעתו למצוא מוצא מן הסבך נוכח קריסתו של החוק שאמור היה להסדיר את מעמדם של בני הישיבות הקדושות.
'דימונה לפני בני ברק!'
הרב קאופמן חי את ועד הישיבות מגיל צעיר. הוא ממלא את מקום חמיו, הגאון רבי אשר טננבוים, חתנו של הרב מנחם פרוש, שניווט את ועד הישיבות לצד כהונתו כרבה של שכונת גבעת שאול בירושלים, והוא עצמו מילא את מקום אביו הרב משה דוד טננבוים.
יו"ר ועד הישיבות הנוכחי משדר זקיפות קומה ופעילות שקטה ונעימה שאפיינה את נוף אישי הציבור החרדים בדור הקודם. תחת ידיו הוא מרכז את החיבור הרגיש בין גדולי ישראל לאנשי הצבא. ועושה זאת בעדינות שמלווה את אורחותיו תמיד, בראייה כלל ישראלית רחבה. אפילו לבושו מספר סיפור מיוחד: בימות החול הוא חובש כובע קנייטש ישיבתי ולובש חליפה חסידית ארוכה ובשבתות ספודיק מהודר.
אפשר היה לראות זאת, למשל, כשנגענו בחשש שמביעים גדולי ישראל הספרדים לגורל בני הפריפריה. זה הרגע היחיד בשיחה שבו הרב קאופמן ניתר ממקומו ממש. "בעיניי אין שום הבדל", הזדעק מייד. "עולם התורה הספרדי אינו נופל במאומה מאחרים", פסק. "כשמגיעים לפה שני בחורים, אחד מדימונה ואחד מבני ברק, הבחור מדימונה יקבל סיוע ראשון, כי לבחור מבני ברק יהיה מי שידאג ולבחור מהפריפריה לא".
זה היה רגע שסיפר אולי יותר מכל את סיפורו של מי שנפל בגורלו להוביל את עולם התורה בשעתו המורכבת ביותר.
אולי דווקא משום שהרב קאופמן אינו הדמות העסקנית הקלאסית אלא משדר רושם של מי שנשלף לכאן היישר מתוך בית המדרש – הוטלה עליו המלאכה הכבדה מכל. כך הוא מוצא עצמו מלהטט בין הזירות השונות, בין שיחות עם חברי הכנסת החרדים לבכירי הצבא, ולהבדיל, בבתי גדולי ישראל מכל החוגים.
והנה עוד סימן היכר מובהק. כל השיחה פשפש הרב קאופמן שוב ושוב בקלסרים הישנים שגודשים את משרדו. הוא ביקש להמחיש, לספר את סיפור מאבקו של עולם התורה באמצעות מסמכים מצהיבים, עטורים בחתימותיהם של גדולי ישראל, מסמכים שמלמדים שהמלחמה על לימוד התורה לא החל היום. למי שמכיר, התחביב למסמכי ארכיון הוא ירושה נכבדה מבית משפחת פרוש.
אבל אין לטעות ביו"ר ועד הישיבות. הוא אומנם מתנהל בסגנון של פעם, אבל מצוי בפרטי הפרטים של כל הצעה ונוסחה. הבעתו חריפה, ערנית וחדה ולא הקלה על מלאכתנו כמראיינים. שנים ארוכות בחדרים הסגורים עושות את שלהן וכל מילה נשקלת שבעתיים.
זו הסיבה שהוא גם נמנע באופן עקבי מראיונות לכלי התקשורת. כעת, בשיחה המיוחדת עם 'משפחה', הוא פונה לראשונה לציבור דרך כלי תקשורת, משום שצו השעה לא מותיר בידו ברירה. שעה כואבת שכזו לא פקדה מעולם את עולם התורה שהוא מופקד על שמירתו, וזו הסיבה שהוא מתייצב להסביר ולדבר, בניגוד גמור לאופיו.
הרב קאופמן מודע היטב לגודל האחריות המונחת על כתפיו. "מעולם לא היה מצב כזה בעולם התורה", יאמר לנו בכאב גדול. לצד זאת הוא גם מודע לרגישות העצומה שיש לכל מילה שיוציא מפיו. דיבורו מתון, דיפלומטי למדי. הוא שוקל כל מילה, נזהר בכבודם של כל המעורבים בדבר, כולל גורמים לא חרדיים. גם כשמנימת דבריו תשתמע ביקורת כלפי מהלכים שנעשו – או לא נעשו – בעבר, הוא בוחר רק לרמז. בעדינות, בכובד ראש וברצינות שמאפיינים את סגנונו.
אולי יותר מכל חשוב לו להעביר מסר לבני הישיבות החרדים והדואגים. אתם לא לבד. אנחנו לא מתעלמים, חלילה, מהפחד שבו אתם שרויים. לא נותיר אתכם בודדים במערכה. זו הסיבה שהוא גם לא התחמק משום שאלה קשה, גם אם ברר את מילותיו בקפידה.
"ועד הישיבות הוא היד הארוכה של גדולי הדור". בהתייעצות עם מרן הגר"ד לנדו
אגו ופוליטיקה בוועדה
ללא שום ספק ימים קשים שכאלה לא חווה עולם התורה מעולם. מאז קום המדינה לא עמדה חרב מתהפכת מתנופפת על היכלי הישיבות בצורה אכזרית שכזו. מעולם לא הופנו איומים וסנקציות כבדות משקל שכאלו נגד עמלי התורה עצמם; מעולם לא הופגן זלזול בוטה ומשפיל נגד מי שמוסרים את נפשם על דף הגמרא. בשיחה עם הרב קאופמן צללנו היישר אל השאלה שאינה נותנת מנוח.
אנו מצויים במצב חסר תקדים. לראשונה מרחף איום של ממש על ראשו של כל תלמיד ישיבה. ראש אכ"א אף הצהיר על הקמת מחסומים בכניסות לערים החרדיות. איך הגענו בעצם לנקודה הזו? איפה נכשלנו?
"מה שחסר היום הוא רק קצת היגיון בריא", אומר הרב קאופמן. "אני עדיין מאמין שברגע שההיגיון והשכל הישר יגברו, נוכל למצוא את הפתרון הנכון לנושא.
"אפשר לציין מספר גורמים שהתלכדו יחד בשנתיים האחרונות והובילו למלכוד הנוכחי: בראש ובראשונה, הייעוץ המשפטי. בעבר הוא היה מעורב הרבה פחות וכיום הוא הגורם המרכזי לכך שאין חוק ראוי על השולחן; הנושא השני הוא המלחמה הקשה שאנחנו עדיין בעיצומה וגובה מחירים קשים מנשוא. קשה מאוד להתנהל בתקופה כזו, ודאי בעניינים רגישים כמו אלו; הגורם השלישי, שקשור לשני, הוא התקשורת והפוליטיקאים מהאופוזיציה שמנצלים את האווירה הציבורית כדי ללבות את הרגישות שקיימת ממילא בעקבות המלחמה".
מעל הכל, הוא פוסק, אנו משלמים את מחירו של הפופוליזם. "אני עצמי ישבתי בעבר בדיונים סוערים שעסקו במעמדם של בני הישיבות. ועדת שקד, למשל. לא הייתה שם תמימות דעים מסביב לשולחן. להפך, היו מחלוקות סוערות וטענות נוקבות. ועדיין הדברים נעשו מתוך רצון אמיתי להגיע לפתרון בצורה אחרת, מכובדת".
יולי אדלשטיין לא כיוון לפתרון אמיתי?
הרב קאופמן לא מפנה אצבע מאשימה ישירה, אבל עונה בכנות. "בתקופה האחרונה הדיון כולו היה פופוליסטי, נגוע בשיקולי אגו ופוליטיקה. אף אחד מחברי הכנסת, שכביכול מעוניינים בגיוס החרדים, לא התנהל בצורה רציונלית והגיונית. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל גם הייעוץ המשפטי לא הוביל את המהלך מתוך ראייה כוללת והוגנת.
"אני יכול גם לומר יותר מזה: אני מאמין גם כיום שאם היו מעורבים במשא ומתן רק גורמים מקצועיים ולא פוליטיים והדיבור היה ישיר עם ראשי הצבא ולא עם אלו שעושים זאת מתוך ראייה פוליטית צרה – היינו מגיעים להסדר נכון וטוב. בכל השנים שבהן ועד הישיבות התנהל עם הגורמים בצבא שעוסקים בנושא ולא היו ידיים פוליטיות באמצע – הגענו לסיכומים טובים ושקטים. הרי גם לשיטתם אופן ההתנהלות הזה לא מוביל לשום תוצאה".
קיצור תולדות הדיחוי
עוד נשוב לסוגיה הבוערת שעומדת במרכז השיחה. לפני כן אנו מתגלגלים עם הרב קאופמן במנהרת הזמן, והוא חוזר איתנו אל הימים המוקדמים שבהם החל המאבק סביב שירותם של בני הישיבות. תחילה חשוב לו להגדיר את מהות תפקידו של ועד הישיבות, שכן עבורו זו גם מסורת משפחתית רבת שנים: לפני כ־12 שנים ירש את מקומו של חמיו היו"ר האגדי הגאון רבי אשר טננבוים זצ"ל, שבעצמו מילא את מקום אביו הרב משה דוד טננבוים ז"ל.
"ועד הישיבות הוקם למעשה הרבה לפני שחוק גיוס כלשהו הגיח לאוויר העולם", אומר הרב קאופמן. "את יסודותיו הניחו מרנן ה'חפץ חיים' והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל בווילנה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. מטרתו המרכזית הייתה לדאוג לקיום עולם הישיבות באותה תקופה סוערת והוא איגד את ישיבות ליטא ופולין. בעיקר התמקדה פעילותו בעניינים כלכליים, והוא שימש עוגן עבור הישיבות המיטלטלות בימים אפופי ערפל של חוסר ודאות".
למען הישיבות מדור לדור. ישיבת ועד הישיבות בשנים עברו בהשתתפות מרנן ורבנן: הגרש"ז אויערבך, הגרא"מ שך, הגר"ש וואזנר, ה'נתיבות שלום' מסלונים ויו"ר ועד הישיבות הרב משה דוד טננבוים
שנים חלפו ומלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה. אל תוך גלי הדמים ששטפו את אירופה נקלעה גם ספינת עולם הישיבות, שכמעט חישבה להישבר. רק בניסי ניסים שרדו מתי מעט, יחידים שקוממו לאחר מכן את עולם התורה בארץ ישראל.
ועד הישיבות בגלגולו הנוכחי הוקם ממש אז, כשבאירופה הלכו קהילות ישראל ונחרבו. השנה הייתה תש"א, ובעוד רבבות יהודים ועמלי תורה עולים על קידוש השם בכבשני האש באירופה, רואים גדולי ישראל לנגד עיניהם את משימת הקמת דור ההמשך. באותם ימים מתכנסת ישיבת ועד הישיבות הראשונה בירושלים, בראשה יושבים גדולי ראשי הישיבות דאז, וגם הרב הראשי הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג, סבו של נשיא המדינה הנוכחי, שרכש לו זכויות רבות בבניין עולם התורה על אדמת ארץ ישראל.
"באותם ימים", מסביר הרב קאופמן, "ועד הישיבות לא עסק בכלל בעניין פטור תלמידי הישיבות מחובת גיוס, מהסיבה הפשוטה: לפני קום המדינה לא היה חוק גיוס חובה. בהוראת גדולי ישראל מכל החוגים ועד הישיבות טיפח את הישיבות שהתקיימו אז בארץ, סייע בהקמת ישיבות חדשות שלימים הפכו למרכזי התורה בארץ, וגם התעסק רבות עם הפליטים, שרידי עולם התורה, שהחלו לזרום מאירופה בשואה ולאחריה".
הפעם הראשונה שבה עלה על השולחן עניינם של בחורי הישיבות והצבא, הייתה חודשים ספורים לפני הקמת המדינה. "המסמך עוד מצוי בידינו", הוא אומר ושולף מתיקייה מסודרת דף מצהיב ישן נושן. "אלו היו הימים שבהם התכנס מִפקד העם, שהוקם על ידי המוסדות הציוניים כדי להכין את התשתיות לשירותי הביטחון במדינה המוקמת. התנהלו מגעים מסודרים בין ראשי ועד הישיבות לאנשי המפקד, שבמסגרתם הוחלט על פטור גורף לכל בני הישיבות.
"נשלח אז חוזר לכל ישיבה וישיבה מטעם ועד הישיבות, שבו הודיעו על ההסדר שהושג, שלפיו תינתן דחייה לכל מי שיושב על תלמודו בישיבה".
מאז ידע תוקפו החוקי של הפטוֹר עליות ומורדות. הרב קאופמן סוקר בפנינו את ההשתלשלות בעזרת מסמכים נדירים שטרם ראו אור עד כה. העובדה הידועה הראשונה היא כמובן הסכמתו של בן גוריון להענקת פטור ל־400 תלמידי ישיבה.
"ואגב" הוא מציין, "אני עד היום לא משוכנע שהמספר 400 הוא מדויק. אבל לא ניכנס לזה במסגרת הזו".
מפרס עד גלנט
הרב קאופמן מצטט מתוך יומנו של בן גוריון שניסה, כך מתברר, להוכיח יכולות תורניות בפני ראשי הישיבות. כך העלה 'הזקן' על דפי יומנו: "באה אצלי משלחת ראשי ישיבה בבקשה שיינתן חוק על שחרור בני ישיבה… הם חוששים שרוב בחורי ישיבה יפסיק משנתו ולא ישוב אליה. גם לא הסכימו להצעתי לאמן בחורי הישיבות במקומם, אם כי הבאתי ראיה ממשה רבינו ויהושע בן נון שהיו מצביאים"…
בהמשך, שמעון פרס בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון בשנת תשי"ח (1958), הניח את היסודות לדחיית שירות בני הישיבות באופן רחב. פרס הודיע אז לוועד הישיבות בזו הלשון: "במידה וצורכי הביטחון יחייבו בדיקת הנושא מחדש, נתייעץ בעתיד, כפי שעשינו בעבר, עם כבוד ראשי הישיבות לפני כל החלטה על שינוי המצב". ללמדנו על ההבדל בין פוליטיקאים מהזן הישן לאלו שמתרוצצים במסדרונות הכנסת כיום.
"גדולי ישראל הקפידו להכיר לו טובה על כך", מציין הרב קאופמן. "אני זוכר למשל סיפור מחתונת גיסי. פרס השתתף בחופה לכבוד סבי הרב משה דוד טננבוים ז"ל שהיה אז יו"ר ועד הישיבות ולכבוד חמי הגאון רבי אשר טננבוים שהיה מתלמידיו. מסדר הקידושין היה ראש ישיבת פוניבז' מרן הגאון רבי דוד פוברסקי. כאשר פרס נכנס קם רבי דוד על רגליו ואמר לו: 'ארבעים שנה אני מחכה לפגוש אותך כדי להודות לך על פועלך למען בני הישיבות'".
בשנת תשכ"ח (1968), לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמה ועדה נוספת שבחנה את הנושא. הוחלט אז להגביל את גידול תלמידי הישיבות הפטורים מגיוס ב־800 בלבד מדי שנה, כמו גם שרק ישיבות שהוכרו עד אז תהיינה זכאיות להעניק את מעמד בן הישיבה ולא יתאפשר להקים ישיבות נוספות. רק בהמשך, לאחר המהפך בשנת תשל"ז (1977) ועליית הימין לשלטון, הוסרו כל ההגבלות.
העניינים החלו להשתבש רק כאשר התערבו בעניין אנשי שלטון החוק, בהגדרתם הרחבה. לא נלאה את הקוראים במסגרת זו בפרטי הפרטים, אבל אין ספק שהמשבר הנוכחי נזרע כבר אז, כשידיים משפטיות גסות החלו למשוך בתפרים העדינים שבין מוסדות המדינה להנהגת הציבור החרדי הנלחם על ציפור נפשו. עותר סדרתי בשם יהודה רסלר החל לעתור לבג"ץ נגד הסדר בני הישיבות. תחילה נזרק מכל המדרגות ("בפעמים הראשונות סירב אפילו השופט ברק להתערב, באומרו שמדובר ב'סוגיה שקשורה לחברה ולא למשפט'"), אך בהמשך הובילו העתירות הללו לפרימת ההסדר.
בתווך היו גם ניסיונות פשרה לעייפה, שבמבט לאחור הניחו הצעות שנראות כיום חלומיות עבור הציבור החרדי. ועדת טל המפורסמת על חילוקי הדעות הסוערים שליוו אותה, למשל, ו'שנת ההכרעה' שהעניקה לכל בן ישיבה שנה שבה היה יכול לדחות את שירותו גם לאחר שעזב את כותלי בית המדרש. כך גם הסדר 'מורים חיילים' הזכור לטוב, שכיום, כשמניפת הסנקציות הדרקוניות רק הולכת ומתרחבת, נראה כמו חלום רחוק.
אלא שבכרוניקה ידועה מראש נראה כי ההיסטוריה הובילה את שני הצדדים לנקודת הפיצוץ הנוכחית. רק הגורמים השתנו: אז היו אלו אלמונים שעתרו לבג"ץ וכיום ממלאות את מקומם מערכות משומנות היטב: 'התנועה למען איכות השלטון' למשל, או 'אחים לנשק' וגופים אחרים. לעומתם ניצב עולם התורה, חדור אמונה תמימה בצדקת הדרך שלמד בהיסטוריית התמודדויות נחושות מזו.
פושעים בעל כורחם
בנקודה הזו מגיע תפקידו ההיסטורי של ועד הישיבות למצב קצה שגם היו"ר הרב קאופמן מודה שלא התרחש מעולם.
הרחק מאותן הבנות שהתקבלו עם קברניטי המדינה שאומנם לא שמרו תורה ומצוות אך הכירו בחשיבות לומדי התורה בעם ישראל, מתנהלת כעת מלחמת התשה שסופה לא נראה באופק, על גבם של בחורי הישיבות. אנו מתמקדים במציאות הנוכחית והרב קאופמן מגיב בכאב גדול. אם כל השנים היה ועד הישיבות המתווך לצבא את מצבם של לומדי התורה, כעת, בעיקר בגלל חוסר רצון וציניות, המארג העדין נקרע עד היסוד.
"תפקידו של ועד הישיבות לאורך השנים היה ברור מאוד: לדאוג לתלמידי הישיבות ולעמוד על משמר קיומן של הישיבות הקדושות. כל פעם בעניין אחר וכל פעם גם בכלים אחרים. מה שהוביל להישגים במשך השנים היה בעיקר הקשר הבלתי אמצעי שהיה לנו עם הגורמים השונים בתוך הצבא, שהוכיח את עצמו שוב ושוב.
"לספר את הסיפור עם ר' דוד?" שואל הרב קאופמן בקול, ספק את עצמו ספק אותנו.
לבסוף הוא מחליט לספר.
"כשמוניתי לתפקיד עליתי לחדרו של ראש ישיבת בריסק הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל. הוא אמר לי אז: 'כאן בירושלים סוברים שצריך להתנהל במלחמה. בבני ברק חושבים שצריך להתנהל בתפילה. ולך אני אומר: אתה תנקוט רק בדורון'. הוא הזכיר לי שסבי רבי משה דוד טננבוים אכל עם שמעון פרס ארוחות משותפות וכך השיג את מה שהיה צריך להשיג לטובת לומדי התורה. זו הייתה התביעה מאיתנו כל השנים מצד גדולי ישראל, וכך עשינו".
מסמכים משנות דור. יו"ר ועד הישיבות מציג ל'משפחה' את תולדות המאבק ההיסטורי להסדר מעמד בני הישיבות
הגישה הזו הובילה את ועד הישיבות לא לעסוק בפוליטיקה. מאז ועד היום הוא נתפס כגוף מקצועי, או במילים דיפלומטיות יותר: שגריר עולם התורה. הגוף המוסמך על ידי זרועות השלטון לטפל בכל עניין שקשור לעולם הישיבות. הן עולם הישיבות בכללותו, הן כל מוסד וישיבה באופן פרטי והן בכל בחור ישיבה באופן אישי. אין כמעט בעיה שלא עברה דרך ועד הישיבות.
בצורה הזו ועד הישיבות גם הצליח להשפיע ברבדים רבים, גם במה שלא נגע לחוקים הברורים. תקנות שונות, הוראות פנימיות בתוככי צה"ל, סודרו בצנעה והרחק מעיני התקשורת הישראלית. כך למשל תוקנו בעיות בנוגע לבני חו"ל המגיעים ללמוד בארץ, או למצוקתם של בעלי תשובה שאבדו בנבכי הבירוקרטיה בדרכם לחסות בנועם השם.
כעת, מתוך גל של פופוליזם שמציף את חדרי הדיונים בבניין הכנסת – כל זה יורד לטמיון. "אתן לכם דוגמה: בג"ץ דרש לדעת מהו מספר תלמידי הישיבה שהצבא מסוגל לקלוט בתוך שנה. התשובה הייתה 3,000 (מעבר למכסת השנתית הקבועה העומדת על 1,800 מתגייסים, א"א, צ"א). בג"ץ הורה והצבא יצא לדרכו בניסיון לגייס את המספר האמור. ישבו פה בחדר הזה גורמים בכירים מאוד בצה"ל שהופקדו על המשימה. שאלתי אותם: על איזה 3,000 אתם מדברים? מאיפה תביאו אותם'? אבל הם היו בטוחים שיצליחו.
"בפועל העניין הסתכם במפח נפש מבחינתם. למה? כי זה לא מציאותי לחלוטין. זה מוכיח את חוסר ההיגיון ואת הגישה שהיא חסרת תבונה ורחוקה מהמציאות. זה לא שאם יביאו עכשיו הצעה טובה, שוב, אפילו לשיטתם, יגיעו אלפים להתגייס. דבר ראשון בכל הסדר שיהיה: צריכה להיות הכרה ברורה במעמדם של בני הישיבות, של אלו שרוצים ללמוד תורה".
יולי אדלשטיין טוען שגם הוא 'מכיר בזכותם של לומדי התורה'.
"הצהרות ריקות מתוכן לא תורמות במאומה. צריכה להיות הכרה כֵּנָה ומלאה בערך של לימוד התורה, כמו שהיה כל השנים שהכירו במי שתורתו אומנותו. חייב להיות שינוי מהותי בגישה לנושא. להבין את מה שחשוב לנו וכואב לנו. כרגע זה לא המצב".
בעיקר כואבת לו העובדה שהדיונים הכואבים, שגם כך נגעו בפצע חשוף בציבוריות הישראלית, הפכו לזירת התגוששות פוליטית. "כעת כולם מבינים שלא הייתה שום הצעה רצינית ומסודרת על השולחן. אנחנו הבנו זאת כבר קודם לכן. הישיבות היו לריק, רק כדי לנגח. הביאו לשם את נשות המילואימניקים, או גורמים פוליטיים שנקטו בזלזול ובצורה לא מכובדת כלפי עולם התורה. ברור שזו לא צורה להתנהלות תקינה.
"גם בעבר הייתה התנגדות לדיחוי שניתן לתלמידי הישיבות, ועם כל זה איש לא העלה בדעתו להשוותם לאחרוני העבריינים. העובדה שכיום בחור ישיבה איבד את הלגיטימציה, שמנסים בכל דרך למנוע ממנו לשבת וללמוד תורה כמקדמת דנא – היא נוראה ומקוממת. מעולם לא היה דבר כזה שהופכים כל בחור ישיבה שתורתו אומנותו לפושע בעל כורחו. באופן הזה אני לא רואה לאן אפשר להתקדם".
'נפלו להבטחות שווא'
אי אפשר גם לחמוק מהאחריות שרובצת על כתפיהם של נציגי הציבור בכל הקשור להתנהלות סביב חוק הגיוס. מאות אלפי המצביעים ששלשלו בבחירות את הפתקים הנכונים אל תוך הקלפי ציפו לתוצאה אחרת. נוכח המציאות, שבה כבר חודשים ארוכים כל בחור ישיבה מוגדר בחוק הישראלי כעבריין, קיימת בציבור תחושת אכזבה כלפי הנציגות הפוליטית החרדית.
בריאיון ל'משפחה' בשבוע שעבר עם ח"כ גפני הכה יו"ר 'דגל התורה' על חטא על שתי הזדמנויות שהוחמצו. גם על העובדה שהאמינו להבטחות של נתניהו, וגם על שכשהייתה אפשרות בשנים האחרונות להעביר חוק – הוא טורפד. כיצד אתה רואה את אשמתם של נציגי הציבור בעניין?
"אני לא חושב שצריך לתלות במישהו את האשמה. חברי הכנסת שלנו עבדו ועובדים על הנושא בצורה קשה ובמסירות מופלאה. האם נעשו טעויות? ייתכן. גם הרב גפני דיבר על כך. יכול להיות שהעיתוי לא היה מוצלח. אבל אני יכול לומר מידיעה: כל מה שנעשה על ידם היה בהוראת גדולי ישראל.
"אז אולי הם נפלו להבטחות שווא. אולי היו אופטימיים מדי. צריך לזכור שהייתה כאן אופטימיות שנסמכה על הבטחות ועל סיכומים ברורים שניתנו לחברי הכנסת, ושאחרים הם אלה שלא עמדו בהן. אבל אני יכול להעיד על העבודה המאומצת והמסורה שנעשתה. ישבנו כאן בימים ובלילות, עם טובי המשפטנים שיש. הדיונים היו ברמה הכי גבוהה".
מה לגבי הצעת החוק שהונחה בעבר ונדחתה, האם לא הייתה בכך טעות?
"לגבי אותה הצעה שאתה מזכיר, אשר הונחה לפני מספר שנים, אני לא רוצה להכניס את ראשי בין ההרים. משני הצדדים עסקו גדולי ישראל בעניין. מרן רבי גרשון אדלשטיין אכן הסכים לחוק ההוא, ולעומת זאת בקרב חברי המועצת החסידית התנגדו. לכל צד היו השיקולים שלו וה'דעת תורה' שלו. לא מתפקידי להתערב. גם בשנה האחרונה, כשהסכימו לדחות את העברת החוק, האם היה מישהו שהעלה על דעתו שתפרוץ המלחמה? אני לא רואה פה אף אחד מתוכנו שאשם במה שקרה".
אתם בקשר עם הצבא גם כעת?
"כל הזמן. התפקיד שלנו מחייב קשר בלתי פוסק".
וכיצד אתם מתרשמים? הצבא מעוניין בכלל לגייס חרדים?
"הם אומרים שכן. הם אומנם מסבירים שקרה כאן אסון גדול: חיילים שנהרגו, לוחמים שנפצעו. הטענה שלהם היא שחייבים למלא את השורות. ואני משיב להם שגם לשיטתם זו לא הצורה. בחור ישיבה מתחנך מאז היותו ילד ששאיפתו היא לשבת בבית השם כל הימים, להיות גדול בתורה, לצמוח לראש ישיבה ותלמיד חכם. זה האידיאל שלו, זו פסגת שאיפותיו. ואז, ביום אחד, אתה רוצה לבוא אליו ולסובב את כל מהלך חייו? האם יש היתר לאי מי לשנות את עולם הערכים שלו, את דרך החינוך האמונית שעליה חונך וגדל ובה הוא מאמין לחלוטין? זה גם לא דבר מציאותי!
"סולם ערכיו של נער הנמנה עם הציבור הכללי הוא שונה לגמרי. הוא תמיד שאף להיות טייס. אמרתי לאנשי הצבא: זה לא רק לא מציאותי לשנות את השקפת העולם הזו אלא זה גם לא מוסרי. אי אפשר לעקור השקפת חיים שלמה ביום אחד. שוב, אני רוצה להדגיש שהדברים נאמרים לשיטתם. גם אם זו המטרה שלהם בעיניהם.
"לא פעם אני נפגש עם אנשים טובים, עם כוונות טובות. הם אומרים: 'ביטחון ישראל הוא במקום הראשון, אחר כך אפשר להתחשב גם בלימוד התורה'. ואני אומר להם: 'לא, לנו יש תורת ישראל שהגנה על העם היהודי במשך אלפי שנים, בכל שנות גלותו. תורת ישראל היא הערך העליון והבלעדי, ואחריו מגיעים כל שאר השיקולים.
"הבדלי הגישה הללו משליכים גם על המציאות. למשל, הדרישה להתקין רישום של טביעות אצבע בכניסה לישיבה. מלבד השאלה המשפטית אם יש גוף נתמך נוסף שמחויב בזה, חייבים לדעת שישיבה היא לא אוניברסיטה, אלא דרך חיים. בישיבה לומדים גם איך לאכול, איך לחיות, איך לחשוב. בישיבה לומדים אורחות חיים: כיצד לחיות כבן תורה בכל עניין".
עם זאת אי אפשר להתעלם מכאבם הגדול של מי שהקריבו את היקר להם מכל בשדות הקרב. אנחנו רואים שרבים מהמגזר הציוני–דתי עומדים בראש המערכה בעד גיוס חרדים. יש מהם כאלה שאי אפשר להגיד עליהם שהם מונעים רק משנאה.
"זה נכון" מסכים הרב קאופמן, "הכאב הוא אכן נוראי וקשה מנשוא, אבל האם זה טיעון שמצדיק שינוי של ערכי יסוד יהודיים? אגב, צריך לציין שגם בהם יש רבים שמכירים בבעייתיות שיש בצבא. הרבה משומרי המצוות שדורשים כי נתגייס מבינים זאת בעצמם. אחד מהם אמר לנו: 'נכון, שלחתי את בני לצבא והוא חזר עם כיפה קטנה יותר. כואב, אבל מה אפשר לעשות'… אנחנו לא יכולים להסכים לזה. כי כפי שאמרתי: שמירת תורה ומצוות עומדת בראש הפירמידה הערכית של עם ישראל. כך זה אצלנו וזו האמת.
"אלו לא דברים שאפשר לפתור בקלות. בצבא אומרים: 'מה הבעיה? נביא רק 'חסלט' בהכשר מהודר בבסיסים'. אבל יש כאן גם שאלות הלכתיות נוקבות הרבה יותר. אני אומר את זה לשיטתם. לשיטתנו, כל מי שרוצה לעסוק בתורה צריך לשבת וללמוד".
ואיך מתמודדים עם השאלה העקרונית? עולה הטענה שבעתיד הלא רחוק יהיה פה רוב חרדי. גם אז לא נתגייס?
"שורש הבעיה הוא שהם אינם מבינים ש'תורה מגנא ומצלא'. זו אמת פשוטה. הם חסרי אמונה, שלא באשמתם. עבורנו זו דרך חיים מובנת מאליה, אבל קשה להעביר אותה למי שלא מורגל בה".
כינוס חירום להצלת עולם הישיבות. משמאל: מרנן ורבנן הגר"ד לנדו, הגרמ"ה הירש, הגר"ד סגל והגר"ד כהן. מימין: הרב קאופמן נואם בפני גדולי ישראל
התשובה לנוער המתמודד
הדיונים על החוק המוצע, גם לפני שהתפוצצו בקול רעש גדול, טמנו בחובם גם מוקש לא קטן בנוגע לנוער מתמודד שאינו חובש במשך כל שעות היום את ספסלי בית המדרש. היו מי שהתכוונו למלא באמצעותם את המכסות המדוברות. הללו העלו את דבריהם של גדולי ישראל שלפיהם מי שאינו בן ישיבה ורשום במסגרת כזו דינו כ'רודף', מכיוון שהוא מזיק לאלה שעוסקים בתורה.
מנגד התייצבו רבים שהתנגדו לכל סוג של פשרה. הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, למשל, הצהיר כי "גם לבטלנים אסור ללכת לצבא". כמי שישב בחדרי החדרים בדיונים הרגישים ביותר, ביקשנו את התייחסותו של הרב קאופמן לעניין הרגיש.
מה באשר למי שאינו תלמיד ישיבה בפועל?
תחילה הוא מבקש להדגיש: "ועד הישיבות, מאז ומעולם, הופקד רק על לומדי התורה. זו השליחות שלנו, ולהם אנו אחראים כאן. על השולחן מונחות שתי סוגיות שונות, שאין לערב ביניהן. הראשונה היא מעמדם של תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם. השנייה היא שמירת תורה ומצוות בצבא – עניין שנוגע לכל יהודי באשר הוא. כפי שאמרתי, קיום התורה עומד בראש סולם הערכים שלנו ואינו ניתן לשינוי. אלו שתי סוגיות שונות שהעירוב ביניהן יוצר בלבול.
"לגופו של עניין, אני רוצה להציג תמיהה גדולה: בכל חברה יש מי שמעד וחטא, ועדיין נותנים לו הזדמנות להשתקם. וכן, גם הציבור החרדי סובל מזה. לצערנו הרב גם לנו יש נוער מתמודד. הפיתויים בימינו סוחפים ומושכים. עין רואה ולב חומד. אבל האם מותר לנו להפקיר בחור שמעד ורוצה לחזור לתלם? האם מותר לזרוק נער כזה מאחורי גבנו ולומר לו 'תתמודד לבד'?
"בחור צעיר, בן למשפחה טובה – האבא אברך, האימא מורה – שיצרו גבר עליו ועכשיו הוא מבקש דרך תיקון, האם נדחה אותו בשתי ידיים? אנחנו צריכים וחייבים לסייע לו. בנפשנו הדבר.
טוענים ראשי הישיבות הספרדיות: אנחנו נהיה אלו שישלמו את המחיר. הצבא לא יתמודד עם בחורים מישיבות עילית אשכנזיות והנטל ייפול על החוליות החלשות.
"לא נכון לעשות את ההכללה הזו והיא גם לא נכונה. לציבור הספרדי יש כיום ישיבות מצוינות מהשורה הראשונה. לומדים בהן גם בחורים שמגיעים במיוחד מחו"ל. פריפריה חברתית? זה יש גם לאשכנזים וגם לספרדים. בכלל, כל השיח הזה של ספרדים ואשכנזים וחסידים – אף פעם לא היה מקובל עליי, לחלק בין אשכנזים לספרדים, חסידים וליטאים. אצלנו קיימת הגדרה אחת: תלמיד ישיבה העמל בתורה.
"אבל אם כבר שאלתם, תמיד אמרתי: אם מגיעה אלינו פנייה של בחור מהפריפריה החברתית – צריך לטפל בה ראשונה, לפני עניינו של בחור מישיבה מובחרת. לבן הישיבה יהיה מי שידאג, לנער האלמוני והלא מקושר מאשקלון או דימונה – לא. זו החובה שלנו".
הגב של בחורי הישיבות
העובדה שמדובר במצב שלא הכרנו עד כה מעולם משפיעה בראש ובראשונה על הפרט החרדי, אולי בצורה החריפה ביותר מאז ומעולם. על בחור הישיבה או האברך הבודד.
אם עד כה הייתה ההתנהלות כלפי הציבור החרדי כקבוצה, כעת מופנים האיומים לעברו בצורה ישירה. הזכאות להנחה במעונות יום כבר נשללה ומאחורי גבו עומדות סנקציות חמורות יותר: ביטול רישיונות נהיגה, איסור יציאה מהארץ ועוד שלל גזרות ממוחם הקודח של אנשי הייעוץ המשפטי ושופטי בג"ץ.
ועד הישיבות הוא הגוף שהסדיר את מעמדם של כל אלו עד כה. ביקשנו לשמוע כיצד יפעלו מעתה, האם יגבו כל אחד מרבבות מחויבי הגיוס בהתמודדותו האישית?
במידה מסוימת המערכת שולחת כל אחד לנפשו, שיתמודד לבד עם המציאות. מכורח המצב אומרים לבחורים במודע: 'לכו תסתכנו'.
"לא ולא!" נזעק הרב קאופמן. "אולי קשה קצת להרחיב את הדיבור, מכיוון שכבר למדנו שכל מה שנעשה בצנעה ובשקט מתקיים ומה שנעשה בפרהסיה אינו מתקיים ולפעמים גם גורם הרס וחורבן. זו הסיבה לכך שלא תראו פרסומים של ועד הישיבות בנושאים הללו. אני רק יכול לומר שאנחנו לא מותירים אף אחד להתמודד לבדו. אין לכם מושג איך אנחנו שוקדים על מעטפת של עזרה וסיוע במובן המשפטי והרגשי, וכולנו תפילה שלא נצטרך להגיע לכך".
הנציגים החרדים פועלים כמיטב היכולת. הח"כים אייכלר ואזולאי עם ח"כ יולי אדלשטיין
נדרשת כיום מסירות נפש?
"מה הכוונה מסירות נפש? שלא יהיה לבחור או לאברך רישיון נהיגה? זו לא מסירות נפש. מסירות נפש היא לקחת את פת לחמם של ילדי האברכים. זו מסירות נפש. אבל למען האמת, האברכים רגילים גם לזה. מלכתחילה, כל מי שתורתו אומנותו, בפרט האברכים ומשפחותיהם, חיים כך מתוך מודעות מלאה, ותוך שהם מוותרים על מנעמי החיים. חיי עולם עדיפים עליהם מחיי שעה. מה שמוטל עלינו הוא קודם כל לדאוג לעולם התורה שיתקיים. זה בנפשנו. לכן, גם אם לא היה שום פתרון, אין לנו באמת ברירה.
"מלבד זאת, אנחנו דואגים ככל יכולתנו לפתור כל מה שאפשר. כמובן, לא מדובר על מי שבמודע אינו נשמע להוראות גדולי ישראל ומגיע לנתב"ג למרות שהוא חייב בגיוס, למשל. אבל יש מענה רחב: גם משפטי, גם רגשי, גם ברבדים נוספים. אני לא אומר שלא יהיו בעיות. יהיו. אבל נהיה כאן כדי לעזור ולסייע, להקל ככל האפשר.
"אני עדיין רוצה להאמין שהשכל הישר יגבר בסופו של דבר. ולכן אני לא חושב שנראה מחסומים בכניסות לערים החרדיות. זה משולל כל היגיון. וכמובן, אני מאמין באמונה שלמה בהבטחה האלוקית 'כי לא תישכח מפי זרעו'. כך שמעטפת תומכת תינתן. אף לומד תורה לא ייוותר בודד במערכה".
מה באשר לרבבות שכבר מחויבים בגיוס? אתם יכולים להתחייב שבכל פתרון עתידי עניינם יוסדר רטרואקטיבית?
"דרשנו את זה חד משמעית. כל אלה ייכללו בהוראת שעה מיוחדת שתחזיר את מצבם לקדמותו בכל חוק שיהיה. זו הנקודה הראשונה. בלי זה לא ניתן יהיה להתקדם".
באחדות ולא בפיצול
אתם אופטימיים, הרב קאופמן? מאמינים שחוק גיוס יאושר עוד בכנסת הנוכחית?
"אני לא יודע לענות מכיוון שאני לא אדם פוליטי. אופטימיות? אני חייב להיות אופטימי, מתוקף תפקידי. אם לא זה לא יכולתי לפעול. אבל המילה הנכונה היא 'סייעתא דשמיא'. המצב הנוכחי משולל כל היגיון ויהיה חייב להסתיים בצורה טובה בעזרת השם. אגב, גם משפטנים בכירים במשרד הביטחון אמרו לי שחייבים להגיע לפתרון. זה לא מגיע רק מהכיוון שלנו".
מה הקריאה שלך לחברי הכנסת בעניין הזה?
"חברי הכנסת פועלים במסירות ובהשתדלות ענפה למען בני הישיבות. מה שנדרש הוא עמידה מאוחדת של כלל החוגים החרדיים. אני מאמין שחוץ מהעניין הסגולי והסייעתא דשמיא שיש כאשר פועלים מתוך אחדות, יש כאן מרכיב חיוני נוסף: מאז ומעולם ידעו כולם ששמירת מעמדם של תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם ושמירת מבצרי התורה הישיבות הקדושות הן בבת עינה של היהדות הנאמנה. הרי אין אומתנו אומה ללא התורה.
"עם ישראל שרד את כל הגלויות והרדיפות אלפי שנים רק בזכות ההיאחזות שלנו בתורה. על הישיבות הקדושות נאמר: 'מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם'. בין כותלי הישיבות נלמדה ונמסרה התורה מדור לדור. צאו וראו היכן הם שאר האומות והעמים שספונים עמוק בתהום הנשייה. המציאות היא גם שכל מקום ויישוב שלא הייתה בו ישיבה – היהדות לא שרדה בו. זה דבר מוכח.
"כשדרישה כזו של הכרה בישיבות הקדושות ובמעמד תלמידיהן באה בקול אחד ובעצה אחת כקולם של כלל תופסי התורה, ללא שום הבדלים פוליטיים – הדבר יצא לפועל ויתקבל בעזרת השם. המציאות הוכיחה את זה תמיד. האחדות היא סוד כוחנו ואילו הפיצול הוא בעוכרינו".
***
לסיום, מהיכן שואבים כוחות לעמוד בראש ועד הישיבות בתקופה הסוערת ביותר בתולדותיו?
הרב קאופמן מחייך. "בסופו של דבר אני רק שליח. אני כאן מכוח המשלחים, גדולי ישראל שמנווטים את הספינה בין גלי הים הסוער. האם חשבתי כשמוניתי לתפקידי שנגיע למצב כזה? לא. אבל מכוחם של רבותינו ובזכות עמלי התורה נזכה גם להגיע לפתרון הנכון והראוי, בעזרת השם".
