מה מחפש מחנך חרדי במדינה שבה מבוצעת הפיכה צבאית ואפילו פעילי זכויות האדם מתרחקים ממנה? | משה קליין יוצא למסע חתחתים בעקבות היהודי האחרון שמתגורר במיאנמר | בדרך הוא הסתבך עם שוטרים חמורי סבר, עם עוצר תנועה חמור ועם בית כנסת ריק שאפילו השליח החב"די ברח ממנו | יומן מפתיע
למה באת למיאנמר?"
ככל שחלפו הדקות כך הלכו וסבבו אותנו עוד ועוד חיילים בורמזים בנשק שלוף. המחזה היה נראה מן הסתם סוריאליסטי. מעגל של חיילים אסייתיים במדינה הנתונה במשטר צבאי, מקיפים זוג חסידי מניו יורק במטר שאלות מפחיד.
ניסיתי להיות הכי שליו שאפשר.
"אני תייר".
"מה זה אומר?"
"מאוד מסוקרן לבקר ב'פא אן', ב'באגן הישנה' ובכפרים עם השבטים העתיקים", שלפתי בלי לחשוב.
הם לא קונים את זה.
"אתה לא".
"למה לא?"
"עם העוצר שיש בכפרים ברוב שעות היום, כאדם זר שלא גר במקום, לא תוכל לבקר בהם".
"אז אני אהיה רק ביאנגון או אלך לנייפידאו".
"אישורים בבקשה".
"היו כאן 126 ספרי תורה, היהודים עזבו ולקחו אותם איתם לגלות". ארון הקודש הענקי הריק בלב מיאנמר
אני מתחיל להוציא בזה אחר זה את הדפים: כרטיס טיסה, ויזת כניסה (עניין של השנים האחרונות), ביטוח בריאות, ביטוח קורונה, ביטוח בריאות בורמזי, כרטיס הזמנת חדר במלון ועוד שלל מסמכים. את הכל הם צריכים.
"מי אמר שקנית את הכרטיס?" שואל אחד החיילים.
מבט חטוף מסביב על נמל התעופה של יאנגון, עיר העסקים של מיאנמר, מגלה שדה תעופה ריק. המקום יחסית מודרני, ניכרת השקעתם הרבה של אנשי עסקים זרים. לא מדינת עולם שלישי. עד לא מזמן פעלו כאן עשרות חברות תעופה בין לאומיות, אבל כעת, בזמן שהכל עזבו, כולל רוב צוותי השגרירויות המערביות, מעטים הם המגיעים למקום. זו גם הסיבה שארך לנו יותר מדי זמן להגיע.
ביום יום אני בכלל יושב בשעות הללו מול תלמידים בניו יורק, תלמידים מכל הקהילות. בבוקר מלמד אידישקייט בבית ספר מודרני, ואחרי הצהריים אני מלמד תלמידי חיידר חסידי מסולסלי פאות. אבל על דבר אחד איני יכול להתגבר: חקר התפוצות של קהילות יהודיות ברחבי העולם ושל שבטים שונים, לאו דווקא יהודים.
אחרי כמה וכמה מדינות ויבשות בהן אתיופיה, קובה, עיראק וסומליה המצויה ברשימת המדינות המסוכנות בעולם, הגיע הזמן למיאנמר. אלא שהזמן לא האיר לנו פנים. מדינה שלפני חמש שנים יכולת לבקר בה בקלות ובהנאה, הפכה למקום לא פשוט. תחילה הייתה זו הקורונה שלא אפשרה, איתה הגיע המרד הצבאי שגמר אותה. אם יש זמן לא טוב לבקר במקום, הוא עכשיו; כשהמצב נפיץ כמו חבית חומר נפץ שעלולה להתפוצץ בכל רגע. עם זאת, אם לא עכשיו אולי ייסגר חלון הזדמנויות קריטי, כמו שאכן יתברר בהמשך במדויק.
אף אחד אינו מעוניין לטוס למדינה שנמצאת בדרום מזרח אסיה בין הודו לסין, בין תאילנד לבנגדלש ולכן הטיסות ריקות. ושם, אם הטיסות ריקות, אין טיסות. גם אם שילמת. פשוט כך. ממדינה שיש לה עשרות טיסות ביום נותרו רק בודדות, וגם הן לא תמיד מתבצעות. כל התכנון של איך הכל יסתדר בשבת, כלומר בלי לעשות שבת במקום, אלא בקהילה הכי קרובה שיש, הלא היא תאילנד, החל להסתבך. על חנוכה במקום כה זר, מי חלם.
במשך שבועיים מצאנו את עצמנו הרחק מהבית ממתינים לאפשרות לעלות על טיסה למדינה המרתקת הזו, שאליה מגיעים רק עם חברת תעופה אחת בלבד. בכל כמה ימים הגיעה ההודעה המתסכלת: הטיסה בוטלה בשל חוסר ביקוש. וכשהגיעה טיסה שלפחות כמה אנשים היו בה, גם היא איחרה מאוד. אבל אל דאגה "רק בדרך למיאנמר יש כאלה עיכובים", הבטיחו לי כשהמראנו מהאי פוקט שבתאילנד. "בחזור אפילו דקה אחת לא תתעכב". תזכרו את ההבטחה הברורה הזו, עוד נידרש לה.
חצאית בשני דולר
עכשיו, על אדמת מיאנמר, כשנשק מופנה אלינו, אני מתחיל לתהות אם הרעיון היה נכון. אפילו אנשי קשר לא ממש מצאתי שם. היחיד שעימו הצלחתי לשוחח כיאות היה הרב שניאור רייטפארט, שליח חב"ד, ואפילו הוא הודיע לי חגיגית שאם אני מתעקש, אני מוזמן בשמחה, אולם יש עוצר ולא כדאי לי להגיע. מאוחר יותר אבין למה התכוון בדבריו.
על שיחות עם בכירי הממשל ודיפלומטים, חלק ניכר מהתחביב שלי במדינות אלו כחוקר ומרצה על היסטוריה יהודית, כבר ויתרתי. כנראה שהגנרלים שמנהלים את המדינה לא בהכרח יאירו פנים כמו אחרים שפגשתי, בהם ראש ממשלת בהוטן בארמונו. בכלא הבורמזי כבר ישב לאחרונה עיתונאי יהודי אמריקני שנחשד בשיחות עם מנהיגים עוינים. בכירים יהודיים שניסו לסייע לו לא העזו לעשות יותר משליחת מזון כשר. ואני לא מדבר על הזוג שבמהלך ההפגנות הביט מהחלון בחדר המלון ומצא את עצמו מול כדורים שורקים, שחולפים לא רחוק מהם מנשקו של חייל זועם, מה שהביא אותם לברוח למחרת בחזרה הביתה.
"מי אמר שאתה קנית את הכרטיס?" קורע אותי החייל מהרהוריי.
מה הם רוצים ממני? לרגעים חשבתי שהם נטפלים אליי בכוונה, אבל אז הבנתי שהם כנראה פשוט משועממים. תוך כדי השיחה, כששעממתי אותם יותר מדי, חלק מהחיילים עברו לחקירה של נוסעים אחרים. כל זאת, חשוב לציין, עוד לפני ביקורת הדרכונים.
"מה זאת אומרת מי אמר שקניתי?!" צחקתי. "עובדה שאני פה, אחרי שירדתי מהמטוס".
"יש לך קבלה?" הוא שאל.
עתיד לוט בערפל. היציאה מ'מצמיח ישועה' אל מרכז השוק הבורמזי המוסלמי
"בטח", עניתי והראיתי לו את האישור במייל. הוא נענע ראשו לשלילה. "זו לא קבלה", קבע, "זה לא מודפס. הכל צריך להיות מודפס".
זהו, מספיק. כל רגע הם הערימו מגבלה חדשה, והיה כבר ברור שלא באמת הם צריכים את המסמכים האלה. התייאשתי.
"זה מה שיש לי", אמרתי בקשיחות. "אתם לא רוצים אותי כאן, אין בעיה, עכשיו אני מסתובב וחוזר להיכן שבאתי. מתי הטיסה הבאה?"
"הטיסה הבאה?" צחק החייל, "אין בעיה, אבל כאן גם בשביל לצאת צריך להיכנס, יש לך כרטיס מודפס?" יש מקומות שזה הזמן שלי להבין שצריך להבליע כמה שטרות, אבל כאן, במדינה הענייה הזו, לך תדע. אפילו לבדוק את זה אין לי אפשרות.
בסוף כנראה שגם הם התעייפו ושחררו אותנו לשלום. ערב הדלקת נר ראשון של חנוכה, ואני במדינה זרה שבה הרחובות מלאים בחיילים ובגברים הלבושים בלונג'י, הלוא הוא בד המקיף את גופם כמו חצאית, ונועד להקל עליהם בעמל של שעות רבות בשדות הלוהטים. רכשתי אחד כזה בסכום השווה לשני דולר. לא מאד זול במונחים הבורמזים, אבל גם לא בטוח שמתאים לבוא עם זה לבית הכנסת בשבת. מפתיע לציין שלמרות הכל האווירה הייתה רגועה ושלווה, כמו במדינה תיירותית קסומה רק בלי תיירים. לא הורגשה מתיחות באוויר.
חבורת נהגים מקומיים הקיפו אותי בחדווה, הם משוועים לכל צ'אט. תמורת מאה דולר קיבלתי 200,000 צ'אט, מאוחר יותר גיחכו מולי המקומיים. "בוא תחליף כאן בשוק השחור", הציעו לי, "תקבל 285,000 צ'אט על כל מאה דולר", הפער הזה ממחיש רק את השבר הקיים. כך או כך ויתרתי על שירותיהם האדיבים ובחרתי במשהו אמין יותר, נהג מונית.
"שבעה דולר" הוא נוקב במחיר מהשדה לעיר. אני מכיר מחירים של מוניות משדה תעופה. הכתובת של המלון לא כל כך קרובה, ומחיר הנסיעה מצחיק ועצוב. הם רעבים לפרנסה כפשוטו.
הגענו למלון. נדמה לרגע שאנחנו האורחים היחידים. עד הקורונה והמרד חדר עלה כאן כ־300 דולר ללילה, עכשיו יש מחירי מבצע: כארבעים דולר בלבד, וגם זה כולל כל מה שארצה, סוויטה היכן שרק אבקש, חלון לפה או לשם, קומה זו או אחרת. רק שאבחר.
בורמה בלי רי"ש
ילד שפאות על לחייו מביט בי המום.
אחיו הקטנים מפזזים בהתלהבות ואז רצים בביישנות לחבק את אמא ואבא שלהם, הרב שניאור והרבנית יהודית רייטפארט. ילדים יהודיים, שניים מהם ילידי מיאנמר.
"כבר המון זמן הם לא ראו באמת אורחים", צוחקים ההורים, "ובטח שלא יהודים חסידיים".
אנחנו מתארגנים במהירות להדלקת נר חנוכה בבית חב"ד, בית חד קומתי קטן, הממוקם במרכז העיר יאנגון, שגם הוא מלמד על מה שהתרחש כאן. אם הייתם באים לפני מספר שנים, היה מקבל את פניכם בניין ענק בן כמה קומות, שוקק פעילות. עם הזמן הוא פשוט הלך והתרוקן, למרבה הצער כבר לא היה צורך בו.
הרב רייטפארט נראה כמו בשנות העשרים המאוחרות לחייו, הוא בן למשפחה שמקורה בבורו פארק, אביו שליח בוונצואלה והוא מלא במרץ כאילו לא הייתי כעת כמעט היהודי היחידי במדינה. האווירה של עשרות יהודים שהיו גודשים את סעודות השבת עדיין כאן. למרות זאת, הבית נראה כמקום שאורזים בו הכל.
בחוץ מתחילה השמש לשקוע. עוד מעט יתחיל העוצר אבל אנחנו לא חושבים על דבר.
בקצה העולם, בשממה רוחנית, ניצתות הפתילות הנתונות בשמן זית זך, ואנחנו פורצים בשיר נרגש: "על הניסים ועל הפורקן…ועל הנפלאות". שתי משפחות יהודיות אי שם באור עצום שהולך וממלא את הרחוב הבורמזי.
בורמה. כך קראו למדינה הזו ברוב שנות קיומה. 'בַּאמַה' קוראים לה המקומיים, שזה "בורמה" בלי האות ר'. האנגלים ששלטו כאן הותירו שם זה. ויכוחים פוליטיים על השם שלקוח בעצם משמו של אחד השבטים הגדולים גררו את "מיאנמר" או "מיאנמה". תלוי את מי שואלים. האו"ם קיבל את העדכון, אבל רבות ממדינות המערב בהן ארצות הברית ואנגליה, עדיין מתעקשות על בורמה. גם המקומיים, אנשי באמה.
"לזרים בלבד". מתחם ה- VIP בספינה מיאנגון
הניצחון של סוצ'י
"מוזס, רוצה לטייל?" שואל אותי היאַ ומנסה לקרוא לי בשמי הפרטי. במיאנמר אין שמות משפחה. אם תאמרו שאתם מכירים את היאַ ישאלו אתכם איזה היאַ, הבן של צ'י?
השמות פה הם עניין מבלבל. תחשבו שבמדינת ישראל זה יעבוד בצורה הזו. לכו תספרו כמה יעקב אתם מכירים. זה מה שמביא אותנו לגברת אונג סאן סו צ'י. מי שהייתה עד לפני כשנתיים יועצת המדינה של מיאנמר והשליטה הבלעדית. היא נולדה לאביה הגנרל אונג סאן, ולאימה גברת קין צ'י, שגרירת בורמה בהודו ונפאל. היא נקראה סו על שם סבתה, וכך הגיע לעולם השם שבו היא מוכרת ומורכב מהכל גם יחד אונג סאן (אביה) סו (סבתה) צ'י (אמהּ). חכו, המשפחולוגיה לא נגמרה. תוארי הכבוד במיאנמר הם "אחותי" או "אחי" למישהו צעיר, ואילו המבוגרים הם "דוד" או "דודה", ולכן היא מכונה "דודה סו–צ'י" ובבורמזית: "דאו סו–צ'י".
דאו סו–צ'י גדלה בידיעה שאביה נרצח בידי מתנקש בשל פעילותו למען עצמאות בורמה. חודשים לאחר מותו חלומו התגשם והיא הבטיחה לעשות הכל למען החופש. וגם הצליחה.
שוב ושוב היא ניצחה את הבחירות, פעם אחת החונטה הצבאית לא נתנה לה את הניצחון, ובפעם האחרת היא כבר לא ויתרה. העולם התרגש. 'מהטמה גנדי' של בורמה קיבלה בזה אחר זה פרסי כבוד על פעולתה למען השלום, אולם לפני מספר שנים התברר שממשלתה אחראית על מעשי זוועה וטבח בבני שבט הרוהיניגיה ופתאום החלו הפרסים להישלל. הראשונים שהתעשתו והודיעו כי הם מחרימים את הפרס היו הסופר אלי ויזל ומוזאון השואה. היא הפכה לשנויה במחלוקת, ארגון אמנסטי כינה אותה 'בוגדת נתעבת', אבל היא המשיכה בשלה.
במהלך השנים, עד להסתבכותה, היא הספיקה להיעצר שוב ושוב בידי המורדים תאבי הדם, שניסו לגרום לה להימלט בעל כורחה. בעלה, שגסס בארצות הברית, לא הורשה להגיע להיפרד ממנה והוא מת לבדו במרחק אלפי ק"מ ממנה. שוב היא הצליחה לנצח והתקבלה בכל טרקליני נשיאי העולם המערבי בכבוד מלכים. היא הייתה האישה היחידה, מלבד המלכה אליזבת, שנשאה השנה נאום באולם וסטמינסטר בפני שני בתי הפרלמנט הבריטי.
לפני כשבע שנים, אחרי שנים שלא התקיימו בחירות חופשיות, ניצחה דאו סו–צ'י ברוב מוחץ של כשמונים אחוזים מהקולות, קיבלה 255 מושבים בבית הנבחרים ו־135 בבית הלאומי, אבל אז הגיע היועץ המשפטי.
על פי החוק הבורמזי מי שיש לו בני משפחה זרים לא יכול לכהן כנשיא. ילדיה, אחיה ובעלה הם אמריקנים ובריטים. טוב, חשבה דאו סו–צ'י, היא תחוקק פסקת התגברות, תשנה את החוקה, אבל אז היא נתקלה בבעיה קריטית. חוק כזה צריך לעבור ברוב של 75%. אומנם היא ניצחה ברוב גדול יותר, אולם באופן אוטומטי 25% מהמושבים משוריינים לנציגי הצבא, והם לא סובלים שלטון מסודר.
נראה לכם שהיא יצאה בשלטי 'דאו סו–צ'י זכאית'? מה פתאום.
היא "ויתרה" על כיסאה לטובת בכיר מפלגתה טין צ'ו, והיא שימשה שרת החוץ ו"יועצת המדינה". כן, היא הייתה ראש הממשלה בפועל. כשטין צ'ו חלה היא מינתה לנשיא בכיר אחר וין מיין, אסיר פוליטי לשעבר. והיא כאמור רק "יועצת".
לפני כשנתיים נמאס לה. היא ניצחה את הבחירות ברוב מוחץ בכל הבתים וסיימה את הסיפור. כמעט. הטטמדאו התנגדו וטענו לזיופים. טטמדאו אינם מפלגה. הם הצבא. בשעת לפנות בוקר קודם להשבעת הממשלה פשטו הלוחמים על ביתם של וין מיין ודאו סו–צ'י. הם הושלכו לכלא ונגזרו עליהם כמה שנות מאסר. הרמטכ"ל אונג הכריז על עצמו כנשיא והעם יצא לרחובות במאות אלפיו. הצבא ירה בהם ללא הבחנה. מאות נהרגו.
לעת עתה היחסים עם מדינת ישראל טובים ביותר. אומנם אין כאן בשגרירות דרג בכיר ומי שמכהן כשגריר הוא בעצם ראש הצוות הדיפלומטי, אולם באו"ם למשל הייתה מיאנמר מאלו שנמנעו בהצבעות קריטיות נגד ישראל.
ועכשיו אני צריך להסתובב פה ברחוב מצויד בתיק מלא מסמכים, מוכן לכל מעצר ושאלה.
היהודים בורחים
הרצון ללכת לכפרים לחקור את ראשי השבטים העתיקים ולטייל במערות המופלאות, נתקל בבעיות קשות. במקומות הללו העוצר משמעותי יותר. יש רק כמה שעות ביום שמותר לצאת בהן. איך נגיע? איך נספיק לחזור?
"דור רביעי עם צוואה אחת מאבא, לשמור על הגחלת היהודית במיאנמר". קליין בשיחה עם סמי
הכל מתברר כרחוק מהבירה. כלומר, מהעיר הגדולה. במיאנמר אפילו זה מבולבל. בירתה החדשה של המדינה היא נייפידאו המרוחקת יותר מ־300 ק"מ מכאן. למה החליפו עיר בירה, גם הם בעצמם אינם יודעים. הם משערים שזה קשור למרד. העיר הזו מבוצרת יותר, מרוחקת מהים וקלה יותר לשליטה אסטרטגית, בניגוד ליאנגון הגדולה, שעדיין אני מכנה אותה בטעות שוב ושוב "הבירה", כי מה לעשות, היא נראית כמו עיר בירה, גדולה כמו עיר בירה, מרכזית כמו עיר בירה ומתנהגת כמו עיר בירה. חבר'ה, תיסגרו על שם המדינה שלכם, מהי עיר הבירה שלכם ומי הנשיא או הנשיאה שלכם ותעדכנו.
האפשרויות הן להגיע לכפרים בטיסות פנימיות שעולות הון רב או לנסוע באוטובוס מקומי במחיר של חמישה דולר, נסיעה של יממה שלמה. נשמעת הרפתקה מעניינת. היאַ מוריד אותי מזה מהר. "בלילה אסור לך לעלות לאוטובוס", הוא מסביר, "רק למקומיים". ויש לו רעיון: "בוא ניסע יומיים. בלילות נרד".
אני מעדיף להישאר למסיבת חנוכה ברוב עם ביאנגון מאשר לבזבז יומיים רק בנסיעות. (ברוב עם הכוונה לכ־15 אנשים שהבטיחו השתתפות. ואנחנו עומדים ומחכים, אם יבוא אחד בטוח יבואו שניים, ואם שניים, יבואו שלושה, בטוח. במיאנמר זה לא עובד. לא הצלחנו להגיע אפילו למניין, אבל אז פגשתי את היהודי האחרון במיאנמר, סמי סמואלס. אם לא הייתי רואה את הכיפה לראשו בקלות יכולתי לחשוב שהוא בורמזי לכל דבר, אחד מני כמה עשרות מיליוני מקומיים. ומיאנמר, רק כדי להבין, היא מדינה בגודל של כמעט 700,000 קילומטר רבוע. (ישראל, לשם השוואה, היא מעט יותר מ־22,000 קמ"ר).
הוא מתרגש לשמוע את שמי משה, שכן זהו שמו של אביו. ראש קהל יהדות בורמה הנגיד משה סמואלס.
אבל לא רק שאביו יהודי, מתברר שיש כאן הרבה יותר מזה.
"אני דור רביעי כאן", הוא מספר לי בעברית ומתרפק בערגה על ימי תור הזהב של יהדות בורמה, שמנתה כבר לפני קרוב למאתיים שנה קהילות של יהודים, בעיקר אנשי עסקים מפרס, הודו, קוצ'ין וכלכותה, ומאוחר יותר קהילה עצומה של יהודים מבגדד שבעיראק, בהם בני משפחת סמואלס. כאן היו מעצמות של עשירי המזרח: משפחות ששון וכדורי.
"אלפי יהודים היו כאן", הוא מספר ואומר לי: "בעזר השם, משה, אולי יבוא יום והיהודים עוד יחזרו".
בשנת תר"ס, לפני 123 שנה, היה ראש העיר של יאנגון אחד מבני הקהילה, דוד סופר. הקורונה, שהשביתה את הכל, גרמה גם לעזיבתם של עשרות משפחות דיפלומטים ואנשי עסקים מארצות הברית, אוסטרליה, אנגליה צרפת ומדינת ישראל. "מסיבת חנוכה?" הוא שואל רטורית "הייתה בהשתתפות מאות יהודים וראשי השלטון".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכל נגמר. יותר מאלפיים יהודים נמלטו מאימת היפנים שהגיעו וטבחו בהם, עינו חלק מבני הקהילה שנותרו, כמו גם חיילים יהודיים מהודו שלחמו בצבא הבריטי. "אתם מרגלים", אמרו היפנים ונעלו את בית הכנסת. שנים ספורות לאחר מכן, עם קום מדינת ישראל, עזבו גם הבודדים שנותרו. משפחת סמואלס נותרה לבדה.
שני בתי כנסת נותרו במדינה כולה, האחד בעיר מנדליי, השנייה בגודלה, שבה שכן בית מדרש קטן שנסגר כליל. והשני כאן, ביאנגון הגדולה.
מחר, כך אני מודיע לו, אנחנו הולכים לבית הכנסת.
"יה בן דה (אתה מוזמן)", אומר לי אחד המקומיים בשמו.
לבד בבית הכנסת
בין רחובות השוק המוסלמי גדושי המקומיים; בתווך, בין חנות למוצרי צביעת בית לבין מבנה לבן ענק שהפך לשחור ונדמה שלא ניצל את החנות הסמוכה, נמצא שער האבן שלו דלתות סורגים גדולות המובילות לחצר בית הכנסת, שבנוי כפגודת אבן מרובעת ענקית. בעצם, אם שמים לב לכך, החנויות הללו ממוקמות ממש בתוככי חומת האבן המקיפה את שטח בית הכנסת.
"הלפ אס!" שליח 'משפחה' מסייע לדייגים לעגון בכפר
"מוסמע ישועה סינגוג", מכריזות אותיות הענק הכחולות תחת מנורת שבעת קנים עשוית הפסיפס. זהו בית הכנסת הגדול 'מצמיח ישועה'.
כשמשה סמואלס שכב על ערש דווי, הוא ביקש מבנו סמי, שכבר הספיק להישלח ללימודים בארץ מייד אחר בר המצווה, וגם לארצות הברית, שיזכור דבר אחד בלבד: הוא היהודי האחרון במיאנמר, מלבד יהודי מבוגר נוסף. המשמעות, אמר לו אביו, שאתה זה שבית הכנסת בידיים שלו, שבית העלמין בידיים שלו, אבל יותר מכל: הגחלת היהודית בידיים שלו ועליו להבעיר אותה.
המילים הללו מלוות אותו כממשיך דרכו של אביו, שהיה עומד מדי יום בבית הכנסת ומסביר לתיירים על היהדות. "לפני הקורונה הייתי עומד כאן מול כמה עשרות קוריאנים ויפנים ומדריך אותם", הוא מספר לי. אבל עכשיו, הכל סגור. "המצב". אולי אחריו ישובו תיירים, אולי.
הוא בשנות הארבעים לחייו, ועדיין הוא, ששמע סיפורים על דרשות של מגידים שבאו לכאן בחודש אלול, עוד חולם שבית הכנסת הזה עוד יתמלא בתפילות, כפי שלא קרה בשמונים השנים האחרונות.
במבואה עושה רושם שהמקום הפך למוזיאון קטן. תמונות מעטרות את הלובי, בהן של בן גוריון מתהלך ביאנגון לבוש בחצאית הלונג'י.
ואז אנחנו נכנסים אל ההיכל.
הנשימה נעתקת.
זהו בית כנסת מרשים ביופיו. מואר כולו כאילו בכל רגע ייכנסו לכאן מאות מתפללים ואולי אף יותר, ימלאו את הספסלים ואת עזרת הנשים בקומה השנייה הנסמכת על עמודי ענק ומקיפה את ההיכל מצדדיו. המראה מאוד אופייני לבתי הכנסת העיראקיים.
צבעי אדום ובורדו עז שולטים בפרוכות ובווילונות המכסים את שנים עשר החלונות כנגד שנים עשר השבטים. משענות הספסלים הן כמין מחצלת.
אנו ניגשים להדליק את מנורת הענק עשויית העץ, בכל זאת חנוכה. קשה למנות את מספר המנורות שבבית הכנסת. על הפרוכות, על הארונות, בכל מקום. סמי ניגש אל ארון הקודש המצוי במזרח על שלוש פרוכותיו. זהו בעצם 'חדר קודש', שכן מאחורי הפרוכות הללו מסתתרות שלוש דלתות ענקיות המובילות ל'ארון' העצום בגודל של סלון ממוצע, במרכזו בימות שעליהן עומדים ספרי התורה המוכספים, כעת שניים בלבד.
"היו כאן 126 ספרי תורה", אומר סמי ודוק של עצב על פניו. "כשהיהודים עזבו הם נטלו עימם את ספרי התורה", אני תוהה מתי בפעם האחרונה השתמשו בספרים הללו בני מאות השנים, ובבת אחת זה מתפרץ.
סמי מרים את ספר התורה, ואנחנו פוצחים בריקוד נרגש:
"כי מציון ת-צ-א תורה – – -!!!" הוא מפזז עם ספר התורה ואני איתו, כל אחד בהברתו. "ודבר השם מ-י-ר-ו-ש-לי-ם". הקפות של חנוכה. אבל הלב לא מוותר. דמעה נוצצת בזווית עינו של מי שכל צוואתו מאביו הייתה לשמור על הגחלת, כך במילים הללו, והוא מתדבק בעולם אחר: "כי מציון תצא ת—ו—ר—ה!" ההד חוזר אלינו מההיכל הגדול ואני מתפלל בכל ליבי שלא יהיה זה הריקוד היהודי האחרון במיאנמר.
ביציאה מלוות אותנו אותיות 'שלום', הכתובות מתחת למגן דוד כחול ענקי. שוב בורמה, ארץ המקדשים והעבודות הזרות. גם אם יהודים לא מגיעים לבית הכנסת, תמיד יגיעו הינדים, בודהיסטים ומוסלמים שהם הרוב ברחוב הזה.
אני מביט בו, בצעיר הזה סמי. הוא כל כך רחוק ממה שאתה מדמיין כ"יהודי האחרון ב…"
אגב, רבות השמועות כאן על יהודים פה ושם, והוא משיב ב"הלוואי". מתברר שכבר מנערותו, כשהם היו המשפחה היחידה כמעט, הוא חלם שהשמועות הללו יתבררו כנכונות, אבל הכי קרובים לכך הם שבטים על גבול הודו הטוענים שהם בני המנשה.
המשרד שלו 'שלום טורס', הוא זה שמחזיק את בית הכנסת הממוקם, ובעת שהתיירות פעילה הוא מהמבוקשים ביותר, וכך הפך לאיש עסקים חשוב.
אנחנו פוסעים לתוך בית הקברות הישן. יש גם חדש. מאות מאות מצבות עגולות שעליהן תאריכי פטירה מלפני דורות. סמי שומר היטב על המקום שמתמודד עם גשמי מונסון ועוד אי אלו צרות. מתי בפעם האחרונה מישהו אמר כאן "ק-ל מלא רחמים"?
בין המצבות אנו עומדים בשתיקה. כמה יהודים, אני חושב, היו באלו ששלחו שאלות ל'בן איש חי' שלא פעם נראה שהשיב ליהודים מראנגון, הלוא היא יאנגון הגדולה של ימינו.
"ק-ל מלא רחמים", ביקשתי. "המצא מנוחה נכונה… את נשמת יהודי בורמה הטמונים כאן… וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן".
"אמן". עונה לי הקול הבודד של סמי.
אגוזים בלי שיניים. קליין מסייע עם הקוקוס למקומיים הלבושים ב'לונג'י' המסורתי
לבשל על הגחלת
כמי שעוסק בחינוך, אחד הדברים המרתקים אותי בביקורים במדינות נידחות, הם בתי הספר.
"קח אותי לאחד מהם", ביקשתי מיאַהוּנג, מקומי שהבטיח לי שהוא יודע לנהל דברים שאי אפשר לעשות מעל השטח.
"הגזמת", אומר יאַהוּנג, "אין סיכוי".
בדיוק כמו בהגעה למיאנמר, כשאומרים שאין סיכוי, הרצון שלי רק גובר. "לא מביאים לשם תיירים, אבל אתה יודע מה, תמורת כמה צ'אטים, נעשה משהו".
אנחנו יוצאים בחשאי אל אחד המוסדות הללו. כיהודי מאוד קשה להיות תייר בבורמה הגדושה במנזרים ובבתי עבודה זרה. בית הספר הזה אולי נועד להכשיר נזירים, אולם הוא בעצמו אינו בעייתי שכן מדובר עדיין רק בלימודי יסודי.
הם היו באמצע שיעור.
עשרות ילדים בפנים נוגות. ממושמעים לחלוטין, צפודי עור ועצמות. מגולחים למשעי, נראים כמו רובוטים. לבושים בגלימות אדמדמות המכסות אותם למעט אחת הכתפיים. מאחוריהם, על קירות בצבעי חדר ניתוח, תלויות תמונות של מפלים זורמים ותותי ענק נוצצים. אני מנסה לדבר איתם. אין להם מושג בכלל איך לתקשר חוץ מבורמזית.
כשהמצלמה מתעדת, מזהיר אותי יאהונג: שזה לא יתפרסם בשום מקום, אל תסבך אותי. במדינה שבה הדיקטטור מושיב בכלא את מתנגדיו, לך תדע. אבל הסיפור הגדול כאוב יותר. הילדים הללו לא כאן מרצון. הם ילדים למשפחות עניות שפשוט "נמסרו" ללימודים הללו שבהם הם זוכים לחינוך ומגורים חינם עד שיהפכו לבודהיסטים. ומה עם אוכל? יש פעמיים ביום ארוחה דלה, בשש וב־11 בבוקר, כל שאר היום – צום. הם חיים חיי סיגופים וייסורים גם בגיל שלוש-ארבע, קמים בשעת לפנות בוקר והולכים לישון בעשר בלילה. "ותן לי לנחש, הם לא גדלים כמו שאתם חושבים", אני שואל את המנהל. הוא לא מכחיש. "צודק", הוא אומר. "ברגע שהם יכולים הם עוזבים".
על הפנימייה שלהם, כלומר האולם חסר החלונות שבו ישנים על הארץ מאות ילדים, לא נדבר. ריח הצחנה וחוסר ההיגיינה דבקו בי עד עכשיו.
רגע לפני ההמשך במסלול, אני עוצר במסעדה של 'שלום טורס', מסעדת 'פריים גריל'. "יש כזו מסעדה במנהטן, והיא מהדרין", הוא מגלה לי, "אבל כאן זה רק כמו כשר". כלומר אין השגחה ואין הקפדה, אבל מזון טרפה או בשר וחלב ביחד אין.
ברקע מתנגן השיר "ירושלים של זהב", ובתפריט מציעים לי חומוס וטחינה. אבל אז, כשאני כמובן מסביר לו שאיני יכול לאכול ללא כשרות, הוא אומר: "לא חשבתי אחרת", ולוקח אותי לארון נעול. "הגחלת היהודית צריכה לאפשר לכל יהודי שיזדמן למיאנמר לאכול כשר", הוא אומר לי ופותח את המנעול וחושף סט כלים כשר למהדרין השמור במיוחד לרגע כזה.
אני מבשל לעצמי דג ותפוחי אדמה. אולי אין בו תבלינים ואין כלום, אבל יש לו טעם יהודי כל כך, טעם של אחים הנפגשים אי שם, טעם של מנה המתבשלת על גחלת יהודית בלב השוק במיאנמר.
ואם כבר דיברנו על מסעדות, משהו מעניין אני מגלה במסעדות ובעסקים במיאנמר. אתה יכול לשבת במסעדה, לבקש כוס מים, ומי שניגש אליך הוא מלצר בן עשר, ובידו תפריט. זה לא סדנאות יזע אי שם באפריקה. פעם ראשונה שראיתי דבר כזה שבעסקים לכאורה מתורבתים עובדים ילדים קטנים. נאמר לי שאלו כפריים שמקבלים בתמורה לכך מזון ואפשרות שינה במרתפי החנויות.
עבודת פרך מודרנית
דגים. ריח דגים, פסלי דגים. הרחקנו מהעיר הגדולה אל כפר הדייגים 'דלה' שמריח ונראה כמו דג אחד גדול. הם חיים, נושמים, אוכלים וסוחרים בדגים. בסמטאות יושבות ישישות ואורגות רשתות דיג, ממש כמו בסיפור של הדייג ואליהו הנביא.
אל המעגן בחוף מגיעה סירת דייגים כחולה ועמוסה. "הלפ אס", צועקים לי הדייגים שעל הסירה, ולפני שאני מבין מה הם רוצים הם שולחים לעברי ממרחק של כמה מטרים חבל ארוך. אני מבין את הסימונים שלהם ודי מהר נכנס לעסק. קושר להם את הסירה שלא תברח. הנה הגיע היהודי מארצות הברית לסייע להם בעגינה. לאט לאט מתברר לי שהם די מתחברים לסיוע שלי בעסקים שלהם בכפרים, הם הולכים לקבל עובד חדש שאולי אין לו חצאית אבל לובש טלית קטן.
כדי להגיע לכפרים הפלגתי באונייה, שעולה סכום ששווה לחמישה שקלים בערך. למקומיים המחיר הוא חצי שקל שהוא נתח לא קטן מהמשכורת. אבל איך הם יגיעו לחופי העבודה בלי אונייה?
הספינה הזו, שיכולה להכיל כמה מאות נוסעים, ריקה מכל תייר ואיש זר. אני היחיד, ועימי עוד כמה מקומיים. הם עומדים כל הדרך; אסור להם לשבת.
אחר כבוד אני מובל למחלקה הראשונה, VIP מכובד, הם מבטיחים, מקומות ישיבה טובים ועוד ליד החלון. שלט גדול ממוקם מעל המחלקה: "לזרים בלבד", הם מוסיפים שכבוד כזה מקבלים חוץ ממני גם אנשי דת. אני מנסה להיות גם וגם ומגיע למקום המיוחל. ובכן, כיסאות פלסטיק – סטייל כתר – אדומים. נעים להכיר, מחלקה ראשונה, מיאנמר.
מבעד לחלון נראה על החוף מראה עצוב של אזרחים רבים ישנים. הם לא באו לנופש. הם כפריים שבאים לעבוד ואין להם איפה לישון, וגם לא כסף להתאכסן. הם עובדים כ־15 שעות וצונחים כאן.
אל הכפר המצוי בשולי הנמל מגיעה אונייה גדולה, שממנה נפרקים אלפי שקי אורז, כל אחד מהם במשקל של כמה עשרות ק"ג. אין לי מושג איך הם מצליחים להעמיס על הגב שק ושניים, בקושי הצלחתי להזיז אחד. על כל שק שהם מעבירים בדרך מפרכת של כמה עשרות מטרים הם מקבלים מקלון שאותו הם תוקעים בחגורה. תמורת כל המקלונים הם יקבלו כסף. אני פוגש שם את טהוּראַ, שואל אותו מה הממוצע היומי שלו. "עשרים אלף צ'אט" הוא אומר ועושה תנועה של שריר. שעות של סחיבת משא בלתי אפשרי והוא חוגג על 32 שקלים בערך. עבודת פרך. הילדים שלא מסוגלים לסחוב מסתובבים בין הרגליים ומנסים את כוחם בסיוע מן הצד. עזרתי להם קצת, בכל זאת רחמנות.
אני עוקב אחרי מבוגרים וישישים מוזנחים וחסרי שיניים – לא שלצעירים יש – הנוטלים על כתפיהם אשכולות ענק של בננות, ומגיע לשוק ענק שכל כולו בננות. אבל לא רק. יש כאן גם קוקוס. הרבה קוקוס, הכל שוחקים לעברי. הם לא ראו הרבה זמן זרים. אני נפעם מכך שהם מרוקנים במהירות שיא משאיות גדושות אגוזי קוקוס ירוקים בסרט נע. אחד מוריד, זורק הלאה לאחר שזורק לחברו, כך באופן מהפנט עד להוא שמסדר בחנות. הצטרפתי להעברת הקוקוס, וכמו כמה שעות קודם לכן הפכתי מהר מאוד לאחד מהעובדים. הם צוהלים ואני חוסך להם כמה צ'אטים.
יציאה מעיר הרפאים
בדרך לשדה התעופה, אחרי שבת שבה התארחתי במלון קרוב לבית חב"ד, הולך ברחוב בלי המסמכים משום שאין עירוב ורועד שלא איעצר בידי השוטרים – מציע הנהג שייקח אותי ללונה פארק. אבל קודם לכן הוא מכיר יהודי ביאנגון ותמה אם ארצה לפגוש אותו.
"סמי מ'שלום טורס'?" שאלתי.
"לא, לא. אחר. יהודי זקן", הוא משכנע אותי. ואני מתלהב. "בוא לחנויות בשוק".
אני מדמיין איזה יהודי זקן וחנות שבה מתקנים נעליים או תופרים בדים, והוא הישיש, היהודי הכמעט אחרון במיאנמר, דובר אידיש או לדינו או ערבית, אולי בעצם מתקן שעונים.
הגענו. זו מסעדה. לשני היהודים האחרונים יש מסעדה?
כשאני נכנס לברר פרטים הם פורצים בצחוק.
"יוסי", הם אומרים. "הוא היה פעם הבעלים כאן, אבל הוא בארץ, גר ב'תקווה'".
כל ההתרגשות התרסקה. היהודי האחרון הישיש במינאמר התגלה כיוסי אחד מפתח תקווה.
הלונה פארק התברר כמה שמסמל את המצב כולו.
פארק עצום על מתקניו וגלגלי ענק, אבל ריק לחלוטין. הנדנדות מתנדנדות כמו מעצמן. עיר רפאים.
יצאתי משם מהר, הטיסה קרובה.
כך חשבתי.
בשדה התעופה משכו בכתפיים. "אבל הבטחתם לי", אמרתי במרירות.
"כן, אתה אומר שאמרו לך שביציאה אין עיכובים וזה נכון".
"אבל הנה, יש עיכוב ואין טיסה", אני לא מבין אותם.
"נכון מיסטר", מחייך אליי הפקיד חיוך חסר שיניים למחצה, "מי שאיחר זו הטיסה מתאילנד, הם איחרו להגיע ולכן זה יאחר לצאת. אתה תחכה עוד הרבה זמן בגללם, לא בגללנו, אנחנו לא מאחרים".
גאונים.
מלמעלה שוב נראית מיאנמר כמקום קסום מלא בצבעים רבים, חופים תכולים, עצים ירוקים, בתי זהב, אבל היהדות שבה איננה.
בדיוק בשעת כתיבת שורות אלו, ראש חודש שבט, נסגרת דלת בית חב"ד באינגון, מיאנמר, בפעם האחרונה. הרב שניאור רייטפארט עוזב, כל התחזיות מורות שאין בכלל מה לעשות שם, הוא בא בכל העוצמה, אבל לריק. כעת הוא ימשיך את השליחות במדינה אחרת.
אומרים שבכל מקום שיש קוקה קולה יש חב"ד. במיאנמר נותרה כעת רק הקוקה קולה.
סמי בן משה סמואלס נותר, אם כן, היהודי האחרון והיחיד בהחלט במיאנמר אולי עד שתבוא הגאולה, ואז הוא ייפגש בירושלים עם רבי שניאור. רייטפארט.
צאתכם לשלום מיאנמר.
