"שכבנו על מזרנים דקיקים, היינו רעבים ורעדנו מפחד". לואיס הר, שנחטף מקיבוץ ניר יצחק בבוקר שמחת תורה ושוחרר לפני כחודשיים במבצע חילוץ הרואי, חושף פרטים מצמררים מהלילה הדרמטי ומספר על ימי השבי הארוכים | ויש לו גם מסר: "כל יום בשבי הוא גיהינום, חייבים להחזיר את כולם הביתה" | 129 ימים ורגע בלתי נשכח
רפיח. כל כך הרבה אנחנו שומעים את שם העיר הזו בתקופה האחרונה. האם צה"ל ייכנס לשם ויתקוף קרקעית, ומתי? האם יפנו את המוני העזתיים שנמלטו לרפיח מצפון הרצועה, והאם ייתכן שיש חטופים ששוהים שם ועלולים להיפגע?
אבל יש גם אלו שרפיח מסמנת עבורם את הימים הנוראיים ביותר שחוו בחייהם. אלו הם הגיסים לואיס הר ופרננדו מרמן, שהיו כלואים בדירה קטנה ברפיח 129 ימים אחרי שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק במתקפת חמאס.
לואיס התגורר כמעט כל חייו בקיבוץ. הוא עבד שנים רבות כמנהל חשבונות בקיבוץ אורים הסמוך, ובשנה האחרונה יצא לפנסיה, וניצל את זמנו הפנוי לשהייה במחיצת ארבעת ילדיו ועשרת נכדיו, ואף עסק רבות בהכנת אוכל איטלקי. הוא נודע כ"אופה הפיצות של הקיבוץ". במקביל הוא הופיע כאומן על במות ואהב לטייל ברחבי העולם. דבר לא הכין אותו לכך שכל הטוב הזה עומד להיעצר. דבר לא הכין אותו למתקפת חמאס האכזרית שתקטע את חייו ותהפוך אותם מן הקצה לקצה.
ירי וצעקות
"גם אנחנו, כמו כולם, התעוררנו בשמחת תורה לקולות הירי והאזעקות", מספר לואיס בריאיון מיוחד שאנו עורכים עימו כמעט חודשיים אחרי שחולץ מן השבי. "באותו יום קלרה ואני אירחנו בביתנו את פרננדו, אחיה של קלרה, את אחותה של קלרה – גבריאלה ליימברג, ואת בתה מיאה בת ה-17.
"כמובן שמייד כשנשמעו האזעקות מיהרנו להסתגר בממ"ד, אך זה לא עזר", הוא מוסיף, "שמענו את המחבלים פורצים לבית ומנסים לפרוץ גם לחדר שבו היינו. הצטופפנו כולנו בפינה, בטוחים שאלו רגעינו האחרונים, ואז הם הצליחו לפוצץ את הדלת וירו בדיוק לצד השני. כעבור כמה רגעים הם הבחינו בנו והחליטו לקחת אותנו איתם. בתחילה הם לקחו את מיאה וגבריאלה והעלו אותן על הרכב, ולאחר מכן חזרו לאסוף גם אותנו. הם דחפו את כולנו לטנדר הלבן שהיו בו הרבה מאוד סוגי נשק, ואז נתנו לנו להמתין קצת, כשהם עולים ויורדים מהרכב וצועקים. לבסוף הם סגרו את הדלתות והסיעו אותנו לעזה".
129 ימים בשבי. לואיס הר (צילום: עידן בז'רנו)
הדבר הבא שזכור ללואיס הוא הליכה של כחמש שעות במנהרה ארוכה. "פחדנו שישאירו אותנו בתוך המנהרה", הוא נזכר, "אבל לבסוף הוציאו אותנו והובלנו לדירה כלשהי, שבה היינו נתונים לפיקוחם של כמה מחבלים ששמרו עלינו כל היום. אחרי כמה ימים העבירו את כולנו לדירה אחרת, והצטופפנו בחדרון קטן וחשוך".
על התנאים באותו חדרון הוא מספר: "ישנו על מזרנים דקיקים ואכלנו בעיקר פיתות עם גבינה. לפעמים היו קופסאות שימורים שהופיע עליהן הכיתוב 'צה"ל', שכנראה נגנבו מהצבא. ניכר היה שהתכוננו לבואנו, שכן האוכל היה מוכן כבר כשהגענו. בכל יום הרשו לנו לאכול רק קצת והיינו רעבים מאוד. רעדנו מפחד, כי כל הזמן שמענו סביבנו קולות הפגזות ופצצות ופחדנו שניפגע".
את רוב שעות היום, לדבריו, הם העבירו בשכיבה או בישיבה על המזרנים. "החדר היה קטן ולא היה היכן לקום ולהסתובב", מסביר לואיס, "למרות זאת השתדלנו מדי פעם לעשות תרגילי הליכה ברגליים, כדי שלא יתנוונו. המחבלים היו איתנו כל הזמן, הם לא עזבו אותנו לרגע, וכל הזמן סיפרו לנו שמדינת ישראל שונאת אותנו ושהיא לעולם לא תחזיר אותנו הביתה".
האמנת להם?
"לא לגמרי, אבל שיערתי שכולם שקועים במלחמה ולא באמת פנויים כדי לחשוב על החטופים. אחד הדברים שעניינו אותנו כל הזמן הוא כמה חטופים יש בעזה, והעלינו השערות שונות. אומנם המחבלים טענו שיש מאות, אך לא ידענו אם הם משקרים או שזוהי האמת".
בין ייאוש לתקווה
53 ימים אחרי החטיפה נכונה להם הפתעה גדולה. המחבלים הודיעו לבנות המשפחה – קלרה, גבריאלה ומיאה שהן משוחררות ויכולות לשוב לביתן. שלושתן הוצאו מהדירה והועברו לרכב שהעבירן לצד הישראלי, וכך נותרו בדירה הקטנה רק פרננדו בן ה-61 ולואיס בן ה-70.
אלו בוודאי היו רגעים קשים.
"ברור. היה לנו קשה מאוד להיפרד, אבל כשנפרדנו האמנו שגם אנחנו נצא משם בקרוב, אפילו המחבלים אמרו לפרננדו ולי שתורנו יגיע בהמשך. היה נראה לנו הגיוני שקודם כל משחררים את הנשים והילדים ואחר כך את הגברים, אבל אז, למחרת השחרור, בשעה שבע בבוקר נשמעו שוב הפגזות. פרננדו ואני החלפנו מבטים והבנו שהפסקת האש פסקה ושלא יהיו עוד שחרורים במסגרת העסקה".
כך המשיכו לעבור עליהם הימים בשבי, כשהם מתנדנדים בין ייאוש לתקווה. בין אמונה שיבוא יום שבו ישובו לחייהם התקינים לבין התחושה הקשה שלעולם לא יהיה מי שייחלץ אותם.
מה עושים כל הימים האלו? איך מעבירים אותם?
"משום מה היה חשוב לנו מאוד לדעת בכל יום מהו היום ומהי השעה, לא יודע למה, כנראה שזה צורך אנושי. נעזרנו בקרני השמש שבקעו מהחלון הקטן, וכך חישבנו כמה ימים אנחנו נמצאים בשבי וכמה ימים חלפו מאז שבנות משפחתנו שוחררו. היו לנו הרבה מאוד שיחות אישיות זה עם זה, ואני חושב שאין אדם בעולם שדיברתי איתו מחצית ממה שדיברתי עם פרננדו. סיפרנו סיפורים, דמיינו דמיונות יחד, וגם התווכחנו המון ולפעמים צחקנו על עצמנו. היו לנו כל מיני בדיחות שחורות על המחבלים ועל המצב שלנו. פרננדו אהב לעסוק בניקיון והיה מנקה שוב ושוב את כלי האוכל שהביאו לנו. לא הערתי לו על כך, שנינו הבנו שכל אחד עושה מה שטוב ונכון לו, ובעיקר כל אחד מאיתנו דאג לכך שהשני לא יישבר. אני לא חושב שהייתי מסוגל לשרוד בלעדיו".
ידעתם מה קורה בארץ ושכולם פועלים למענכם?
"לא ידענו על כך כלל, כי לא הייתה לנו שום גישה לרדיו או למקורות חדשות אחרים, והאמת היא שלא דמיינו אפילו קצה ממה שאנשים עשו עבורנו. אחד הוויכוחים הקבועים שלי עם פרננדו היה בנושא זה. אני טענתי שכולם עסוקים במלחמה ובהגנה עצמית ואין להם זמן לפעול עבור החטופים, ייתכן אפילו שהם חושבים שכולנו מתים. פרננדו טען לעומתי שבוודאי הוקם ארגון שמדריך את משפחות החטופים מה הן צריכות לעשות וכיצד להפעיל לחץ. בסופו של דבר התברר שפרננדו צדק, אבל גם הוא לא דמיין מה שבני משפחותינו עשו עבורנו באותו זמן ושהם לא עזבו לרגע את כיכר החטופים, שחלקם טסו בכל העולם וניהלו מלחמה בלתי פוסקת כדי להשיב אותנו הביתה".
חשבתם על האפשרות לברוח?
"לא חשבנו כי זה לא היה ריאלי, בפרט שהמחבלים שמרו עלינו באופן צמוד וגם דאגו לדווח לנו על שלושת החטופים שנהרגו מאש צה"ל. הם עשו את זה כדי להבטיח לעצמם שלא רק שלא ננסה לברוח, אלא שלא ננסה גם לאותת ולתת אות חיים. הם גם סיפרו לנו כל הזמן שביבי לא רוצה שום עסקה ושהוא שואף להרוג את כל החטופים בשבי כדי שלא ידרשו ממנו עסקאות. זה מה ששמענו מהם כל היום".
לואיס עוצר לרגע, ומוסיף בקול חנוק: "רק אחרי ששוחררנו התברר לי שלא רק בני משפחותינו עצרו את חייהם כדי לפעול עבורנו, אלא כל עם ישראל כולו התגייס למעננו. עד היום אני לא מסוגל לצאת מהבית בלי שאנשים יעצרו אותי ברחוב ויספרו לי שהם שמחים ומאושרים שחזרתי, גם כאלו שאין לי שום היכרות איתם. מדהים לראות שעד עכשיו כולם מאוחדים למען שחרור החטופים שנותרו בעזה, ולמרות שעברו יותר משישה חודשים, לא מתייאשים אלא ממשיכים לצפות ולהמתין".
מבצע חסר תקדים
כולנו זוכרים את היום, או ליתר דיוק הלילה המרגש שבו הגיעו החדשות הטובות שלהן כולנו ציפינו: "צה"ל פרץ למבנה ברפיח ושחרר שני חטופים – את לואיס הר ואת פרננדו מרמן". אך כאשר משוחחים על כך עם לואיס מסתבר שהמבצע היה מורכב הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב.
"זה הרגיש לי כמו סרט, אין לי שום תיאור אחר", הוא אומר. "שמענו פיצוצים חזקים מבחוץ והבנו מייד שהם קשורים למלחמה, אך לא חשבנו שהם קשורים לחילוץ שלנו. למה שנחשוב על זה בכלל? אני זוכר את עצמי מתהפך על המזרן דווקא לכיוון שבו ישבו המחבלים, ואז מרגיש מישהו תופס לי את הרגל חזק ולוחש: 'זה צה"ל, באנו להחזיר אתכם הביתה'".
קולו של לואיס נשנק כשהוא נזכר באותם רגעים. "מאותו רגע התרחש הכל במהירות", הוא משחזר, "חיילי צה"ל דחפו לנו את הראשים אל הרצפה והתיישבו עלינו כדי שלא ניפגע, נשמעו קולות ירי ופיצוצים מכל הכיוונים, ואנחנו היינו צריכים רק לשתף פעולה ולעשות מה שאומרים לנו. אחרי כמה דקות כבר היינו מחוץ למבנה ואחרי דקות נוספות בתוך המטוס. החיילים סובבו אותנו כל הזמן ושאלו: 'קר לכם?' הם גם הציעו לנו שמיכות ומעילים חמים. אני עניתי באמת את מה שהרגשתי: 'חם לנו, חם לנו בלב'".
מיומנים בחילוצים. כוחות הימ"מ באימונים (צילום: פלאש 90)
המהירות של המבצע הייתה דרמטית: בתוך שעה קלה כבר היו לואיס ופרננדו שוב בארץ, ובני משפחותיהם המופתעים והנרגשים התבשרו עוד בעודם בדרך על יקיריהם שחולצו מהשבי, על שהם בריאים ושלמים, ושניתן לבוא לפגוש אותם בבית החולים תל השומר. בבית החולים עברו עליהם כמה ימים נוספים של אשפוז ובדיקות, ולאחר מכן הם שוחררו. מצבם הוגדר כיציב.
הצלחתם לחזור לשגרה מסוימת?
"חזרנו לסוג מסוים של שגרה", מדייק לואיס, "אבל כמובן שהיא רחוקה מאוד מהשגרה שהייתה לנו קודם. אפשר לומר שהשבועות הראשונים הוקדשו בעיקר כדי להשלים את הידע שחסר לנו ולהבין מה עבר על כולם בהיעדרנו. לצערי נודע לנו כל הזמן על עוד ועוד אנשים שכבר אינם איתנו, ומדובר על אנשים קרובים ואהובים. את כל הצער והטראומה שמדינת ישראל עברה אחרי המתקפה, אנחנו חווים באיחור של כמה חודשים. עד עכשיו תמונת המצב הנוראה לא מפסיקה להתבהר לנו, והיא קשה ובלתי ניתנת לעיכול. אני גם שומע על כל החיילים שנהרגו בתקיפות בעזה ומתחיל לקלוט את ההיקף של המלחמה. עם הזמן התברר לנו גם הפרט המצמרר כל כך: הבית שלנו הוא היחיד בניר יצחק שבו נחטפו ישראלים לרצועה".
חזרת לאפות פיצות?
"לצערי לא. בשלב זה אני לא מרגיש שאני מסוגל לאפות פיצות כשיש עדיין חטופים בשבי חמאס. נכון להיום קלרה ואני מתגוררים בדיור זמני, כי איננו יכולים לחזור לקיבוץ משום שביתנו אינו ממוגן. אני במעקב רפואי צמוד בבית החולים שיבא שכולל טיפול פיזי, נפשי וסוציאלי. השגרה שלי כיום מורכבת ממשפחה, חברים ובדיקות רפואיות, אך הבית חסר מאוד", הוא מסביר.
לואיס מקפיד להדגיש שמבחינתו זה לא סוף הסיפור, וכל עוד לא חוזרים לארץ כל החטופים האחרים, עד לאחרון שבהם, הוא אינו מתכוון לשבת בשקט. "כמי שהיה בשבי 129 יום אני יכול להעיד מהמקום הקרוב ביותר שכל יום בשבי הוא גיהינום", הוא מדגיש, "המצב של החטופים לגמרי לא ברור, אספקת התרופות דלה עד לא קיימת, המנהרות מסכנות אותם וכך גם המלחמה. ברור שכל יום שעובר הוא בגדר סכנת חיים עבורם ומרחיק אותם מן הארץ המובטחת. אין ספק שחייבים לעשות הכל כדי להחזיר את כולם הביתה.
"זו גם הסיבה שאני נוסע בימים אלו למקומות שונים בארץ ובעולם כדי לשמור על נושא השבויים בראש סדר העדיפויות", הוא מוסיף. "אני עושה זאת עם חתני ובני משפחה נוספים, כי כולנו מרגישים שאסור לאפשר לעולם לשכוח ממה שאירע. אנחנו מאמינים שכל אדם שאנחנו פוגשים וששומע את הסיפור יכול להיות שגריר, דובר או איש קשר לטובת שימור הידע וייצוג המדינה בעולם. זהו המסר שלנו, ועם זה אנו צועדים בכל הכוח עד שכולם ישובו בקרוב הביתה". ]
