היופי בשוני

”אצלנו בבית לא נוגעים בחצילים, הבנות לומדות רק מקצועות ריאליים ואנחנו מקפידים על מפגשים משפחתיים לפחות שלוש פעמים בשנה” | נניח שזהו הסיפור המשפחתי שלכם. ואז אחד הילדים נישא בשעה טובה – לבחורה יראת שמיים ומוצלחת ממשפחה שונה לחלוטין: אצלם החצילים ממלאים את השולחן, בני הדודים מהמשפחה המורחבת אינם מכירים זה את זה ברחוב, והבנות בוחרות מקצוע לפי נטיית ליבן. וזה עוד המקרה הקל | מה עושים כשהמשפחה של החתן או הכלה הטריים מתגלה כשונה מאוד? האם אפשר לגשר על הפערים בכל המקרים? ומה צריך לשם כך? גייסנו סיפורים אישיים של נשים, ונשות מקצוע שישיבו על השאלות הגדולות הללו | בארץ לא זרועה

"”הגעתי לארץ מאנגליה, בחורה לבד. התחלתי את החיים כאן בארץ, נחושה להישאר. לפני שהתחלתי בשידוכים, שאלתי את המורה שלי שליוותה אותי במסע ההתאקלמות בארץ: ‘איך אני יכולה לשמוע הצעות של בחורים שלא יודעים אנגלית? איך אצליח לתקשר איתם?’
“היא ענתה לי: ‘יש הרבה זוגות שמדברים באותה השפה, ובכל זאת אינם מבינים זה את זה. אפשר להבין לעומק גם אם דוברים שפות שונות לחלוטין’. וזה היה נכון…” (מלכי, עולה מאנגליה).
הבדלים בין משפחת המוצא לבין משפחת החתן – היו תמיד ויהיו. השאלה עד כמה גדול הפער, ואם ידענו עליו לפני שהחלטנו לקשור את גורלנו בגודל המשפחה השונה מאיתנו.
ואיך אצלך?
יצאנו למסע היכרות עם נשים שגילו שיש הפתעות. בחלק מהמקרים זה קרה לאחר החתונה, ולפעמים כבר לפניה הן הספיקו לגלות כמה שינויים ופרטים שלא סופקו להן לפני סגירת השידוך. החתן המיוחד שלהן, כך התברר, מגיע ממשפחה שונה.
עד כמה? אין סוף לגילויים. ומה עושים? איך צולחים את השוני ומקימים בית אחד קשור ומחובר?

חוץ מאיתנו יש עוד אנשים נורמליים?
תארו לעצמכם איך זה פתאום לגלות עולם חדש, להכיר שבת בטעם שונה לחלוטין, במקום געפילטע פיש וקניידלעך או סחוג וחִלבֶּה, ולהפוך להיות היחידה, המיוחדת והבלעדית.
כך הרגישה תמר רזאל, מעצבת פנים לעסקים: “גדלתי בבית עם פתיחות מחשבתית, לכן לא שללנו מייד את השידוך שכל הנתונים היו כמעט ההפך ממני, והחלטנו לבדוק, מה גם שהמציעה הייתה דודתי, ואחי הכיר את המיועד מהישיבה.
“אנחנו אשכנזים, חרדים מבית, משפחה ברוכת ילדים, ובעלי – בן יחיד, הוריו חוזרים בתשובה ואימו תימנייה.
“בתקופת האירוסין תהיתי פעמים רבות איך נסתדר. הבדלי המנטליות היו קוטביים ביותר, אך זה היה בעיקר בתחילה. היום זוהי המציאות שאנו חיים איתה בטוב, ברוך השם.
“מתחילת היכרותנו חמותי רק רצתה לפנק אותי ולתת לי. בשבת הראשונה ובכל תקופת האירוסין היה לי קשה לעכל זאת. בתחום המשפחתי ובמנטליות זה היה לגלות עולם חדש.
“אצל תימנים, משפחה היא ערך חשוב מהשורה הראשונה. יש קשר הדוק עם הדודים ובני הדודים ברמה שלא הכרתי, ואנחנו ממש עושים מאמץ לבוא ולהיות חלק.
“גם בנושא השבתות, אצל הוריי יכול לקרות שחודשיים יעברו ולא נגיע לשבת. אנחנו הרבה זוגות ואי אפשר שכולם יבואו כל שבת. אבל אם לא נבוא לחמי וחמותי – לא יהיה נוכח איתם זוג אחר… היום, כשהנסיעות קשות, אנו זוכים לארח אותם הרבה.
“עוד הבדל מנטליות אצל משפחת חמותי, מה שאני חוויתי לפחות, זה שפחות מקובל שהגברים שותפים בעבודות הבית. הגבר אחראי על הפרנסה, ועול הבית על האישה. אצלנו בעלי עוזר לי בשמחה, אך אני יודעת שבעיני חמותי זה תמוה.
“אני חושבת שכל כלה צריכה להיות פתוחה לשינויים, כי כל משפחה תהיה שונה ממה שהתרגלת אליה. לא כולם צריכים להתגמש לכבודך. כל משפחה היא שונה, ולדעתי, השינוי צריך לבוא מצד הנכנסת, שמצטרפת למשפחה”.

תחפושת משנת תרפפ”ו
רייזי חשה מבוכה עצומה מול חמותה שהגישה לה בהתרגשות ובאהבה בגדים לנסיך הבכור. היא חמה ומתוקה ונעים להן מאוד ביחד, אבל בענייני בגדים יש להן טעם שונה מעט… חמותה הושיטה לה בגדים עם תווית של עשרים וחמישה שקלים ותשעים אגורות בעיצוב עתיק ומעורר סלידה בעיני רייזי אנינת הטעם. איך היא תדחה את המנחה עם כל האכפתיות והרצון לשמח אותה?
בביקור הבא, קרוב לפורים, אמרה לה חמותה בהתלהבות: “את חייבת לראות את התחפושת של בעלך שהחזיקה נהדר עד היום!” היא טיפסה לבוידעם והורידה לה תחפושת של ליצן צבעוני רחבה לתינוק שלה, אבל רייזי האומללה חלמה לתפור בעצמה תחפושת יוקרתית. איך מגיבים?
“אני גיליתי לאחר החתונה”, מחייכת דבורי, גננת בפעוטון, “ששווה מאוד להיכנס לבית עם חמות מרוקאית. שפע סלטים לעומת השלושה הקלאסיים אצלנו בבית… המגוון והטעמים עם החלות החמות הביתיות היו תענוג! חששתי קצת מהדגים, הם ודאי יהיו חריפים. מרוקאיים, לא?
“בתור ילדה ונערה מעולם לא אהבתי דגים, אבל אבא לא ויתר לי. ‘תטעמי קצת דג ותגידי לכבוד שבת קודש’, הוא ביקש, אז ‘דחפתי’ פירור. למרבה ההפתעה, אצל חמותי הדג היה סלמון שאהוב עלי ביותר. בשבת בבוקר בלשתי היטב אחר תערוכת הסלטים על השולחן, לא היה זכר לדג. מצוותו של אבא חזקה עלי, ולחששתי לבעלי: ‘שאלך להביא את הדגים?’
“’דגים?’ הוא שאל אותי בקול, ‘למה דגים? אמא’, הוא שאל עוד יותר בקול, ואני האדמתי, ‘יש דג?’
“’כן, נשארו דגים, אבל הם קרים’, היא גמגמה. ‘מי אוכל דגים קרים?’ הלם כללי נצפה בציבור: דג בשבת בבוקר! ‘בבקשה, אני אביא’, היא ניגשה במהירות למטבח, ושמעתי אותה נסערת אומרת לגיסתי: ‘איזה בושות, דבורי רוצה דגים! הייתי צריכה לבדוק איך אוכל לחמם, לא נעים, זה קר!’
“לכי תסבירי עכשיו שהתכוונת רק לפירור דג לצאת ידי חובה, אבא לא גילה שיש עוד אופציות. זו הייתה רק תקרית קטנה שלימדה אותי על השוני”.
איך מגשרים על הפערים כשהכל שונה?
ציפי גרוסמן, פסיכותרפיסטית, מנהלת מכון ‘גשרים’ לליווי בחורות בשידוכים, משיבה כי הנקודה הראשונית היא להבין – מה קורה לך, מה בדיוק מפריע?
“אל תסתפקי באמירות כלליות, דייקי מה בדיוק את מרגישה, ולמה. מה מציק לך בדיוק: השיח? האווירה? טון הדיבור? נושאי השיחה? ככל שתגדירי בצורה מדויקת יותר מה מאיים עלייך כך תחושי הקלה, כי עצם הבירור מסדר את הראש.
“הדיוק גם מקדם. כך תוכלי לדעת מה זירת העבודה, מה נכון או איך לשנות. ואולי תגלי שבעצם ג’חנון יותר טעים מקישקע?
“אגב, יש כאן אתגר לעוד אחת. כן, גם לשוויגער! להכניס לביתה מישהי שבוחנת פתאום את הבית שלה בעיניים ענקיות פעורות לרווחה, ומשתאה עמוקות מהזרימה השוטפת של הבית. והיא רק רוצה שכלתה תחוש אצלה בנוח וגם תאהב”.

שאלת הערכים
“חתונה ראשונה במשפחה. התרגשות בשיא, הכנות. בעלי הוא אברך חסידי שלובש בשבתות וימים טובים בעקיטשע (קפוטה) – ואימו קנתה לו חליפת טוקסידו…” מתארת חוי, כיום מחנכת בכיתה י’.
“תמיד הייתי הרעה של הסמינר, פורצת גבולות ונקראת לשיחות עם המורות. הייתי מגיעה לסמינר ביום-יום מאופרת, ותמיד הייתי צריכה להיראות אחרת. כולן לבשו סוודרים כחולים – אני באתי בכתום; כולן במגפיים שחורים – אני בחרדל.
“המראה שלי עמד בגדרי הצניעות, אבל היה שונה, והייתה לי תפילה שלי אישית, סודית, שאכנס למשפחה שאני אהיה יותר טובה ממנה. שסופסוף לא אהיה תמיד זו שהיא פחות מכולן, וזה קרה.
“בעלי הצדיק עשה מהפך בחייו, ומבחור אמריקאי דתי לייט הפך לחסיד עובד השם, והוא כיום אברך בכולל רציני לדיינות. הבית שלנו שונה מאוד מבית הוריו, רחוק ולא מובן להם כלל. חשבתי שנכנסתי למשפחה אמריקאית קלאסית, פתוחה, אבל כשהכרתי אותם מעט יותר, הייתי בתדהמת חיי.
“פתאום שמעתי לפני החתונה שלא סוגרים על סידורי פרחים לחתונה עד שנבוא ונראה, ועוד כמה מושגים שלא חלמתי להכיר. בשבע ברכות קיבלתי הלם תרבותי וחשתי מולם פשוטה ונלעגת. חשבתי שנכנסתי למשפחה רגילה, והתברר שלא.
“שאלת הערכים היא הדילמה המרכזית מולם. הכסף הוא עבורם ערך חשוב ועיקרי. הגיסה המצליחנית שלי היא זו שגם עובדת במשרה מעולה ומכניסה משכורת רצינית, דרה בבית מפואר, מתנהלת עם שני רכבים, ועם כל זה – בעלה משתתף בשיעור תורה מדי ערב ועורך סיומים בביתם לחברי השיעור מפעם לפעם.
“אז הנה, זה אפשרי! גם כסף גם תורה, גם ליהנות מהחיים הטובים וגם מעט רוחניות. אז למה אתם הלכתם רחוק כל כך?
“אני צריכה לפתח חוסן נפשי מולם, וזה מאתגר מאוד. יש להם תהיות וגם כעסים: למה זקן? למה שמירת עיניים? למה אי אפשר לראות את הילדים? ולא קשה לך בלי מכשיר? בעלי הפך ל’משוגע’ של המשפחה.
“רוב הזמן אנחנו רחוקים, עד שהגיסים קופצים לארץ לביקור ואז אנחנו תחת עינה של החמות כל הזמן. אני מודה להשם שאני חיה חיים אמיתיים, אבל בהחלט מתמודדת, ובביקורים חווה בעיקר את האתגרים. כשיש חג שלושה ימים, צריך שישה סטים לכולם, לילה ויום. מבחינתם כמובן.
“לחג האחרון קניתי לי עגילים חמודים במאה שקלים. הייתי מרוצה ושמחה בהם, אך בדיוק גיסתי רכשה את אותם עגילים בהבדל זעיר – שלה היו משובצים ביהלומים… הם אמרו לבעלי בזעזוע: ‘תקנה לה עגילים!’
“אני משתדלת לראות מה הם עושים בשבילי, ומתאמצת לקשר את הילדים לסבא ולסבתא. אני שולחת להם תמונות של הילדים, מסריטה אותם במצלמה עושים שלום ל’באבי’, והיא נמסה ושוכחת לראות עד כמה הפאות עבות ואם הן היו מסודרות. אני מתקשרת יחד עם הילדים לשתף בבשורות מרגשות כמו ארוחה משותפת ועוד.
“אני עדיין במקום מאוד לא יציב מולם, ומרגישה שהשם שם אותי במיוחד במקום הזה, שאין לי ברירה ואני צריכה לבנות ערך עצמי יציב שלא נבהל ושלם עם עצמו”.

הרגשתי בת כפר!
אצל שפרה, כיום אם לעשרה ילדים ממודיעין עילית, רגעי האור והאושר של האירוסין היו מהולים בהרבה תמיהה והתלחשויות מהסביבה: מה הם מצאו אצלם?
“הייתי בחורה טובה ותמה, מדריכה בסמינר וכן, צדקת. ופתאום ליפול לתוך עולם אחר לחלוטין עם ניגודים עזים לערכים שהיו אצלי מבוססים עמוק, להיחשף לרמת חיים שונה לחלוטין! חמותי המקסימה לקחה אותי בלרג'יות לעצב את שמלת הכלה שלי אצל מעצבת יוקרתית, שעיצבה לכל בנותיה את שמלת הכלולות שלהן.
"תיארתי לעצמי שזה פינוק מיוחד, אבל מול המעצבת שרצתה להתאים לי את שמלת החלומות, נעלמו לי המילים לחלוטין כשהיא שאלה אותי שאלות, רגילות מבחינתה. הרגשתי כמו בת כפר!
“אצלנו תמיד הסתכלו במבט מסוים מאוד על משפחות שמבלות במסעדות, ובכלל, עורכות חגיגות בסגנון מסוים. פתאום זו המשפחה שלי, ואני מוזמנת לחגיגה במסעדה: לפי כל הכללים, עם זיקוקים, בלגן, עוגה מפוארת והרבה אקשן. ואני שם וצריכה ליהנות! הרי לכבודי ערכו שם יום הולדת!
“החתונה שלי הייתה גרנדיוזית. כמה פעמים קינאתי באחים שלי, שנכנסו למשפחות שהיו באותו ראש של ההורים שלי.
"חמותי ניהלה מרכז גדול להכשרה מקצועית, שלוחה של אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. ככלה טרייה, כמה שבועות אחרי הווארט, היא הזמינה אותי ל'ערב פתוח' שערכה. הרגשתי בחיזיון אימה באירוע בסגנון וברמה שלא הכרתי. התבלבלתי לגמרי.
“המשפחה דווקא קיבלה אותי בהערכה, וחמותי הכניסה אותי לביתה עם כל הלב. אך אני הרגשתי תקופות ארוכות כמו משהו תקוע בנוף. זוכרת אחת מהמשפחה המורחבת, שהחמיאה לי על בגד ואמרה: ‘בגד מדהים! כזה אנחנו אוהבים’. כלומר: הנה, הצלחת להתאים את עצמך סוף סוף.
“הטעם החמוץ של האמירה הזו ליווה אותי הרבה שנים. ההרגשה של ‘אנא כבדי את המעמד’.
“בהמשך, עם הילדים, קיימות הדילמות של עניין הזהות והשייכות: מי אנחנו ומה זה אומר עלינו ש… ולמי אנחנו דומים. הצורך להסביר להם שאנחנו אומנם איקס, אבל הם נוהגים כך וכך וזה בסדר.
“כצעירה הייתי טיפוס שנוטה מאוד לתפיסת ‘שחור-לבן’, ונדרשה לי עבודה עצמית משמעותית כדי לקבל את העובדה שטוב מוחלט אין אחד, ויש הרבה מאוד גוונים של טוב.
“היום, כאם לילדים בשידוכים, הייתי מעדיפה לחסוך מילדיי את ההתמודדות הזו, אך אני יודעת שהניסיון הזה פתח בי הרבה סובלנות, הבנה וידיעה ברורה שהשם הוא המזווג זיווגים. בטוחה שהבהירות הזו עברה גם לילדיי”.

שלי או שלהם
ציפי גרוסמן שומעת, חווה את המצוקה ומכוונת:
“כאן זה המקום לשאול את עצמך: האם זה שלי או שלהם? יש תחומים שלא קלים לכלה הנכנסת למשפחה שונה, אך מגרש העבודה הוא שלה: לשנות את זווית המבט וההרגל המוכר.
“לכולן קל להישאר במבט הבוחן והביקורתי, אבל הניסיון להחליף הילוך למחשבות אחרות – כבר דורש יותר.
“לעיתים, לכלה הנכנסת יש התנגשות עם האופי שלה שהוא שונה. אם, למשל, את טיפוס עדין וקשה לך מול משפחה דומיננטית ופעילה, כדאי לך לעשות עבודה ולהתרגל להתקדם לכיוונם. זה שלך. אבל ייתכן שהקושי הוא שלהם כמו חמות שיפוטית מאוד או משפחה פתוחה הרבה יותר משלך, ואז את לא אמורה לשנות לבוש ולא להשתמש בטלפון אחר בגללם.
“בעמדה הפנימית שלך, כשאת יודעת שזה רק שלהם, את יכולה להיות רגועה”.
יש לך דוגמה מהחיים?
“לפני מספר שנים נפגשתי עם כלה, מאורסת כמה שבועות ונבוכה מאוד”, מספרת ציפי. “’החתן מקסים’, היא אמרה בעיניים נוצצות, ‘אבל אמא שלו… היא לא מקבלת אותי. אני בחורה שמורה מאוד מבית בני ברקי. רציתי בן תורה וגם לו יש אותן השאיפות, אבל הבית שלו שונה מאוד.
“’באירוסין אמא שלו מדדה אותי. הצטמררתי. היא אמרה לי בקול בטוח: ‘את תתרגלי אלינו. הבית שלנו קליל, זורם, אנחנו לא עושים עניין. הכל מצחיק, כולם מתקבלים’.
“’איך אסתדר שם?’ היא הייתה מבוהלת ומלאת חששות. כן, עם החתן היא שלמה, אבל מה יהיה אצל המחותנים? האם לנצח תרגיש שם דמות חריגה?
“סיכמנו שהיא תיזום שיחה עם חתנה בנושא ותשתף אותו בתחושות שלה, לא ממקום ביקורתי אלא רק משתף בקושי שלה מהשוני ומההשתלבות. הייתה ביניהם שיחה נהדרת ומקרבת שפתחה להם ערוץ חדש של קשר. הוא הבטיח שיתמוך, והיא יצאה רגועה מהשיחה.
“במפגש המשפחתי הבא היא הייתה משוחררת יותר, האווירה הייתה נעימה והיא העיזה אפילו לצחוק”.

כשהשפה שונה
“מגיעה ככלה לבית של חמותי בסרפן ותרמיל גב ענק. חמותי פוערת עיניים בפליאה, אבל מקבלת אותי בנימוס ומציעה לי קומפוט”, משתפת עדינה וממשיכה לתאר:
“במשפחתי היה נהוג בפורים שכולם – נשים וגברים, מתחפשים מעט. בפורים הראשון שלי הגעתי להורי בעלי, ובמקום לחבוש פאה, כרגיל, באתי במטפחת מעניינת. כולם ישבו שם בלבוש חגיגי, הדורים וחמורי סבר כמו בליל הסדר, ואני, עם המטפחת והפרנזים שלראשי רציתי רק להיבלע באחד ממשלוחי המנות. כולם במידות נאצלות התייחסו אלי נהדר, ועם הזמן למדתי מה מקובל אצלם ומה פחות.
“אין הבדלים ביני לבין המשפחה של בעלי בנושאי יראת שמיים, אנחנו ממש אותו הקו ואותם העקרונות, רק שהסגנון שלי פחות שמרני.
“חלק מאתגר היה עבורי הלבוש. בעלי רצה שאלבש חליפות מחויטות, אני אהבתי סרפנים צנועים בתכלית, אבל לו זה נראה זרוק מדי. מצאנו משהו באמצע, ועם הזמן התרגלתי לטעם שלו.
“אין סיכוי שאלבש חליפה מחויטת, אבל היום אני לבושה די דומה לבנות משפחתו. אומנם לא בשחור לבן, כמותן, אני אוהבת גוונים חיים יותר, אבל זה פחות או יותר דומה. מובן שאז וגם היום תמיד התלבשתי צנוע, זה פשוט עניין של סגנון”.
אצל מלכי, העולה החדשה שפגשנו בתחילת הכתבה, היו אתגרים שונים.
“אם בהיותי בחורה אנגליה חמודה ומאורגנת הייתי יודעת שיהיו לי ילדים מסולסלי פאות, הייתי עולה למטוס חזרה הביתה.
“לאחר החתונה גיליתי שלעיתים התמודדות של חוסר בשפה מביאה איתה תועלות, כמו ברגעים שכזוגה צעירה כעסתי נוראות על בעלי, ולמה הוא לא מבין! חיפשתי במהירות במילון את המילים הזועמות שרציתי להגיד לו, אבל עד שמצאתי אותן והבנתי איך הוגים אותן בדיוק, כבר נרגעתי.
“התחתנתי באושר עם בעל שהיה שונה מאוד מהתוכנית המקורית שלי. הוא היה חסיד ממשפחה ירושלמית ישראלית דוברת עברית כמובן, ואני הייתי בחורה ליטאית מאנגליה שמנסה להתאקלם כאן בארץ.
“אומנם חמותי אמריקאית ואבי בעצם ממקור ירושלמי, אך היו פערים במנטליות. למשל התקריות סביב ארוחות הצהריים. לאחר החתונה לא ממש הבנתי למה חמותי מזמינה אותנו על תקן יום-יומי לארוחות צהריים, והעלבון שלי הלך וגדל: למה היא חושבת שאני לא יודעת להכין אוכל?!
“יום אחד התחלתי ממש לבכות לבעלי. נחמד לבקר מדי פעם, אבל למה היא מזמינה אותנו כל יום? היא כל כך לא סומכת עלי שאאכיל אותך טוב? בעלי היה חסר אונים ולא הצליח להתמודד עם העלבון שלי ועם הפגיעה של הוריו: למה היא לא רוצה לבוא אלינו? היא לא אוהבת אותנו? לא רוצה להיות אצלנו?
“לא היה לי מושג שזו מנטליות ירושלמית לעטוף את הזו”צ ולהזמין לארוחות צהריים מפנקות מדי יום, בפרט אם אמא שלה לא בשטח…
“לאחר כמה שנים, כשהתגלה לי הנושא, צחקתי עם חמותי על אותן הזמנות אומללות, אבל אז זה היה דרמטי בהחלט.
“אז כן, למנוע אי הבנות אי אפשר, אבל אני ממליצה לדבר, לדבר ולדבר. כך מוצאים מה הפריע, וכך יוצרים קשר איתן, יציב ורגוע”.

היכן סימני הדרך?
לכל אונייה יש נתיב חדש בים כשהיא שטה, ואין סימני דרך מאוניות קודמות שכבר עשו את המסלול הזה עשרות פעמים.
כך המחיש הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל את תחילת דרכו של כל זוג: לכל זוג יש דרך משלו לצלוח ולבנות לו עוגן יציב.
לכל אחת יש רגע שהיא שואלת את עצמה, מי יגלה לה מה בדיוק היא אמורה לעשות עכשיו, למען השם!
האונייה של דיני, מנהלת חשבונות מאלעד, שטה בין גלים חסרי פשר ומסר. היא מתארת בצבעוניות איך בכמה הזדמנויות היא שמה לב לדקות שבהן השפה שריחפה סביבה הייתה פתאום אידיש והיא לא ממש הבינה.
זה לא ממש הטריד אותה, עד אותה סעודה שלישית באחת השבתות הראשונות בבית חמותה. לפתע השיח הסוער בין הגיסות הפך להיות באידיש בלבד והיא הרגישה דחויה ואבודה. הנושא היה נראה מסעיר, הן נאמו וצחקו, ולה רק נותר לנחש לפי הבעות הפנים מי בעד ומי נגד.
לאחר תקופה היא ישבה אצל חמותה בארוחת צהריים נחמדה וניסתה בכל הכוח לפענח ממה הגיסים בני השש והשבע מרוגשים. לבסוף היא נשברה. “מה היה היום עם רב’ה אייזיק?” הגיס בן השש היה נראה משולהב להפליא.
בירור קצר ויסודי הבהיר לה שהוא דיבר על הבייזיק (האופניים) החדשים שלו ששכנו בחנייה.
ציפי גרוסמן מביאה כיוון נוסף להעצמה. היא מציעה לגדל אצלך בפנים קול רגוע לגמרי, האומר – 'זה בסדר שאני כאן. הם רצו אותי ככה'. וגם: 'אני שלמה עם עצמי, כי בחרתי בזה. בחרתי, לחלוטין בחירה שלי, לא נגררתי'.
"כשאת בחרת להיות כזאת", היא מסבירה, "כשאת טובה, כשאת מקבלת את עצמך כמי שאת, ויודעת שאינך אמורה לשנות – את רגועה. שוני לא מוציא אותך מהשלווה, ואת פנויה לחשוב בכל מקרה איך נכון להתנהל, אם מתאים לך ללכת למסעדה או למצוא את הדרך לסרב בצורה מכבדת. את גם פנויה להיות במקום שבו את בודקת ופועלת לפי מה שמתאים לך, ולא במקום שמחפש אשמים.
“אז בהחלט ההתחלה היא לעיתים לא קלה, המראה שלך משתנה, השם שלך, הזהות, ועם כל ההתרגשות והשמחה, ההרגשה יכולה להיות אבודה. ‘לא גילו לי את הכללים של המשחק’.
“אצלנו בבית שרו אחרת, אכלו מאכלים אחרים, צחקו מבדיחות שונות ונעלבו מטונים שונים. כעת עולם חדש נפרש, אבל הוא הכי שלך בעולם, ויש בו הרבה טוב ואופק מבטיח”.
וכמו שבטוחה מלכי: "יש אתגר, יש קושי, הוא קיים, אך הטוב קיים הרבה יותר, ושווה!”

יש לי מקום בעולם
אווה פסח, מטפלת רגשית בקול, שירה ותנועה, אומנית זמר ויוצרת, משתפת:
“זכיתי להתקרב ליהדות ונישאתי לבחור מאותה עדה בדיוק. היו לנו המון תחומים משותפים, ועדיין מצאנו עצמנו כמו משתי גלקסיות שונות לגמרי.
“אני חושבת שגם כאשר מגיעים מאותה מנטליות בדיוק, אנחנו תמיד נהיה שני אנשים משני עולמות, וצריכים להיות עם הרבה רגישות לצורך של הזולת.
“לי יש אופי אומנותי וחולמני. הגעתי מבית שהלך בקצב שלו. לאירועים תמיד היינו מאחרים, הקשר עם הזמן היה משהו גמיש ולא מחייב… הייתי רגילה לחיים עם הרבה מרחב וקצב רגוע.
“נכנסתי למשפחה יקית, מתקתקת בכל המישורים. בתחילה הרגשתי חייזר, איך אני קשורה למערכת הזו? הכרתי את הזמן מהפן האחר שלו. אבל הם הכילו אותי עם הרבה כבוד, הערכה וצ’אנס.
“הייתי שונה, ובהתחלה לבעלי היה קשה. הוא ידע ולמד עד כמה חמור עוון ביטול תורה, וכל דקה צריכה להיות מחושבנת, ואני לא הצלחתי להבין איפה כל החלומות שלי והרצון להתבונן ולנשום נשימה עמוקה.
“עם השנים התאזנו. בזכותם היום קל לי יותר ואפשרי להיות מסודרת ומאורגנת, ולתת לזמן את הגבולות, ובעלי יותר מרפה ומשתחרר.
“היו כמה וכמה רגעים שהרגשתי שגדול עלי, לא בגלל מישהו, אלא שהיה לי קשה להכיל את עצמי במציאות המאתגרת והחדשה. ואז הבנתי שכל עוד אני מנסה לרַצות את הצד השני ולהיות כמוהו – אני מתרחקת מעצמי.
“דיוק מדהים של המילה ריצוי: לרצות לעשות את הרצון של הזולת בשביל שירצו אותי.
“אבל למה שאאמין למציאות שיכולים לא לרצות אותי? כל יהודי נברא בצלם אלוקים, ויש בו טוב ייחודי ואור מיוחד. כל אחד הוא יהלום.
“כאשר פועלים בעיקר מהרצון שיאהבו אותי, רק מרחיקים את עצמנו מצלם האלוקים שלנו.
“עם הזמן למדתי להיות אני ולמצוא את השילוב של: לכבד, להעריך, להכיל, אך – להישאר אני.
“כמלווה נשים בתהליכים מדהימים בינן לבין הקול הפנימי והחיצוני שלהן, אני יכולה לומר כמה כואב להיפגש עם אישה שכל החיים נאבקת לשכנע את עצמה ולהאמין שיש לה מקום בעולם.
“קבלה עצמית היא המתנה הטובה ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו, אף על פי שבתחילה לא ייראה כך, גם לקרובים. חלילה אין הכוונה להפסיק לעבוד על המידות ועל הדרוש תיקון, אלא להשלים עם החולשות וכך להפוך לכלי גדילה בריא ואפקטיבי.
“לצד זאת, במערכת זוגית כדאי ללמוד לכבד את ההרגלים של הצד השני ולעשות מאמצים להביט עליהם בעין טובה בלי לשפוט.
“אני ממליצה לקבל אחריות על כל מה שחשוב לנו במערכת היחסים ולא לחכות לצד השני, ולהתאמץ למען השלום. ‘לא ימנע טוב להולכים בתמים’, השלום שווה הכל!”