כך נראית חזרה בזמן.
הם ניצבים, ממש כמו אז, בחצי גורן עגולה. הוא ניצב מולם, באמצע. עיניו הטובות מביטות בהם, מלטפות. הם מחליפים לחישה. ואז הוא סופר בלחש ובקצב פנימי שברור רק להם. שלוש, שתיים, אחת ו…
בבת אחת האולפן הקטן מתמלא בצליל הרמוני משותף. אחת הנעימות שעושות את הימים הנוראים של העם היהודי.
"שמע קולנו", משוררים הימניים, "השם אלוקינו", ממשיכים משמאל. "חוס ורחם", עונים להם הראשונים, "ורחם עלינו".
כך נראית חזרה בזמן.
הם ניצבים, ממש כמו אז, בחצי גורן עגולה. הוא ניצב מולם, באמצע. עיניו הטובות מביטות בהם, מלטפות. הם מחליפים לחישה. ואז הוא סופר בלחש ובקצב פנימי שברור רק להם. שלוש, שתיים, אחת ו…
בבת אחת האולפן הקטן מתמלא בצליל הרמוני משותף. אחת הנעימות שעושות את הימים הנוראים של העם היהודי.
"שמע קולנו", משוררים הימניים, "השם אלוקינו", ממשיכים משמאל. "חוס ורחם", עונים להם הראשונים, "ורחם עלינו".
הכל מדויק ומוכר. כל אחד מכיר את התפקיד שלו. הגבוהים עם הנמוכים, הצועקים עם המזמזמים. קול ראשון ואחריו קול שני.
והדיאלוג ממשיך וממשיך. עולה עכשיו לטון גבוה יותר. מלודיה שמסתכלת כלפי מעלה ובעצם תובעת מריבון העולמים: "ו-ת-ק-ב-ל ב-ר-ח-מ-י-ם, ב-ר-ח-מ-י-ם וברצון, את תפילתנו".
כל העיניים בחדר מופנות אל המרכז. הוא עומד שם, עיניו הלחות נעצמות ונפתחות חליפות. ידיו הענוגות משרטטות את הניגון באוויר. מתוות את הניגון שהוא עצמו כתב אי שם לפני יובל שנים.
ואז השיר מגיע אל סיומו. עכשיו זה קורה. הדמעות שנקוו בזווית מתחילות להתגלגל. הם ניגשים זה לזה, מתחבקים, טופחים על שכם, ופשוט לא מצליחים להפנים שכבר חלפו יותר מארבעים שנה מאז.
ברוכים הבאים אל האולפן של משפחת בנט, המקום שבו גלגל הזמן לא מפסיק לנוע.
רק לפני שעה קלה יצאה מפה קבוצת ילדי חיידר צעירים, ילדים שאין להם מושג מה היא קסטה, איך נראה טלפון ציבורי, ונראה להם אך טבעי שבכל מקום יש מסך מגע.
הם יצאו ובמקומם נכנסו הילדים של אז, של חורף תשכ"ה (1965), של קיץ תשל"ג (1973), של סיומי הש"ס ושל הכנסייה הגדולה.
הילדים שכתבו את פס הקול של המוזיקה החרדית.
הם הספיקו הרבה מאז. הם התפזרו בכל העולם. חלק מהם הפכו לרבנים, לדיינים, לאנשי עסקים מפורסמים ויש כאן אפילו שופט בבית משפט השלום.
אבל עכשיו, כשהם כאן באולפן, הם הופכים בבת אחת לאותם ילדים. החיוך הנוסטלגי לא יורד מפניהם. ההתרגשות, הזיכרונות, הנעימות שמעצבות את חייהם.
ואז הוא נכנס, האיש שיצר, הגה וחלם על הכל, האבא והמדריך, המורה והמנצח – ר' חיים בנט.
האיש שכולו נשמה אחת מתרגשת.
היוצר האגדי שרקם את פס הקול הקלאסי של העולם היהודי. שבכל בוקר רבבות ילדי ישראל שרים 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו', במנגינה שהוא הלחין; שילדות הגן מספרות בנוסח שלו על רבי עקיבא ש'הולך לדרכו'; שלא לדבר על מאות בתי כנסת ברחבי הגלובוס ששרים את 'מכניסי רחמים' שלו, את סיומי המסכתות שבכולם רוקדים 'יהא רעווא קדמך', או את ה'כה אמר השם זכרתי לך חסד נעורייך'. ואפילו לא התחלנו למנות את היצירות שלו.
אבל על ר' חיים בנט כתבו רבות. הפעם המפגש עם ה'ילדים שלו' הוא המרגש במיוחד, הילדים שהיו שם לצידו וביצעו בקולם הדקיק את הנעימות הללו.
כינוס ילדי המקהלה של ר' חיים בנט הוא משימה בלתי אפשרית, משום שמדובר במאות(!). חמישים שנה חלפו מאז הקים את המקהלה הראשונה, בחיפה, אבל הוא לא עצר לרגע. דקות ספורות לפני שאנחנו מקיימים את הריאיון החגיגי הזה יצאו מהאולפן הזה עשרות ילדים, תלמידיו הנוכחיים של ר׳ חיים.
נכון, הוא מתקרב לשנתו השמונים, אך הוא פועל כנער צעיר, מלא באנרגייה. מדי בוקר קם לחנך את ילדי ישראל דרך עולמות המוזיקה. ליצור, לתת את הביטחון הראוי ולחזק את היצירה היהודית השורשית בלבבותיהם של תינוקות של בית רבן.
הפעם אנו באים לעשות היסטוריה, לכנס חלק מגרעין היסוד הוותיק ביותר, להחזיר אל האולפן את אלו שכבר כמעט חמישים שנה לא היו בו, כולם תלמידי בית הספר תורת אמת של החינוך העצמאי בחיפה.
אוח, איך הם מתגעגעים אל חיפה של אותם ימים. העיר שבה כל היהודים החרדים לדבר השם חיו בהרמוניה אחת נעימה. חסידי סערט ויז'ניץ, ליטאים, ספרדים, פא"יניקים, געררס וחב"דניקים – למדו כולם בבית ספר אחד. זה לא הפריע לאיש. כולם צמחו נהדר ויכלו גם להתייצב במקהלה הרמונית אחת.
מבחינתם חיפה הייתה ונותרה בירת העולם. הם זורקים זה לזה שמות וכתובות. כולם הכירו את כולם. אלו שהתגוררו בחליסה ואלו שבהדר. הליטאים הכי קשוחים פה זוכרים את ה'בית ישראל' מגור נופש בכרמל בתקופות הקיץ, בדיוק כמו שהחסידים לא שוכחים את דמותו של הרב רוזנטל, ושל 'הרבי' – הלוא הוא ה'חכמת אלעזר' מסערט-ויז'ניץ.
אבל לפני הכל, בואו נעשה סבב קצר אקראי עם האורחים שסביב השולחן, לא לפי כל סדר חשיבות שהוא:
ר' שאול חסדיאל (61), תושב בני ברק, בעל סוכנות ביטוח. ״אני בוגר המחזור הראשון של המקהלה. הייתי בן עשר כשר׳ חיים הגיע אלינו לבית הספר והציע לילדים להצטרף למקהלה. הייתה לי הזכות להיות חלק מהמקהלה במשך שלוש שנים״.
לצידו יושב אחיו הצעיר, ר' יאיר חסדיאל (53), תושב תל אביב, שופט בבית משפט השלום בבת ים. ״אני השלישי בשושלת משפחת חסדיאל ששר במקהלה״, הוא אומר בחיוך. ״אח נוסף שלנו היה חבר במקהלה. הייתי במקהלה משנת תש״מ (1980) עד שנת תשד"מ (1984), עד בר המצווה שלי. זכיתי להשתתף בתקליטים שהוציאה המקהלה אחת לשנה-שנתיים״.
הבא בסדר היושבים סביב השולחן הוא ר' אהר'לה פרידמן (56), קבלן חלוקה של לחם. ״אני במקור לא חיפאי״, הוא מספר, ״נולדתי בקריית אתא. הוזמנתי להיבחן במקהלה עוד לפני שעברתי לבית הספר, ומכאן זה המשיך הלאה. הייתי כמה שנים, כמה תקליטים״.
לצידו יושב הרב משה גפני, לא של 'דגל התורה' אלא מי שבמשך שנים שימש כרב הראשי של משטרת ישראל וכיום משמש מומחה לשעטנז והרב של חברת בגיר. ״זכיתי להיות חלק מהמקהלה במחזורים הראשונים. עם חלק מהחברים כאן השתתפתי באירועים הגדולים שבהם שרה המקהלה לפני עשרות שנים. יש לי המון זיכרונות נפלאים מהימים ההם, וכששרנו עכשיו, זה ממש חזר לי ברגע״.
המוזיקאי הפעיל היחיד סביב השולחן הוא גם צעיר המשתתפים במפגש הזה: מוישי רוט (41), האיש מאחורי תזמורת ׳המנגנים׳ ואחד היוצרים המוכרים והמוערכים במוזיקה החסידית של ימינו. ״עבורי, ר׳ חיים הוא לא רק זיכרונות ילדות אלא עבודה משותפת עד היום. כמו כולם אני חיפאי במקור. חמש שנים הייתי חבר במקהלה והייתי גם סולן בחלק מאותן השנים״.
גם הבא בתור הוא אדם מוכר מאוד במגזר החרדי: ר' בנצי לייזרוביץ׳ (50), מתגורר בגבעת זאב, מהעיתונאים המוכרים ביותר במגזר, וכיום אחראי מטעם חברת אגד על הקווים החרדיים. ״זכיתי להיות חלק מהמקהלה בשנים תשמ״ה-תשמ״ח (1988-1985). אני חווה כאן עכשיו רגעים נוסטלגיים מאוד, שמזכירים לי המון זיכרונות טובים ומתוקים״.
האח של המוזיקאי מוישי רוט הוא הבא בסדר היושבים. ר' ברוך רוט (50), בן כיתתו של לייזרוביץ׳, מנהל סניף של רשת רפאלי בעיר אלעד. ״למדנו לא רק לשיר, אלא מהי שירה. המון זיכרונות ודברים עמוקים שיושבים עמוק בפנים״.
גם אחיו של הרב משה גפני יושב כאן. הגאון רבי חנן גפני (47), ראש כולל לדיני ממונות ומנהל מרכז קירוב ולימודי יהדות של ׳נפש יהודי׳ בסביון. ״אני בן הדור השני של המקהלה, בשנים תשמ״ו-תשנ״ב (1992-1986). הייתי חבר במקהלה עד הבר מצווה והמשכתי קצת גם אחרי. אפילו מהישיבה הקטנה הגעתי כדי לשיר עם המקהלה באירועים של סיום הש״ס. ר׳ חיים ניגן בבר מצווה שלי, שהייתה במלחמת המפרץ. זכיתי שגם שני הילדים שלי היו במקהלה של ר׳ חיים וסגרתי מעגל כשר׳ חיים הגיע לשיר יחד איתי בחתונה של הבת שלי״.
כובד הראש בשולחן נושב מכיוונו של הדיין הגאון רבי בן ציון ציוני (54), עפולאי במקור, המשמש כיום דיין בבית הדין הרבני באשקלון ובאשדוד. ״אבי היה הרב הראשי לעפולה. בעפולה לא היה חינוך כפי שאבי רצה שנתחנך, למדנו בחיפה ב׳תורת אמת׳. שרתי במקהלה בשנים תשמ״א-תשמ״ג (1983-1981). בתשמ״א הייתי ילד בן עשר וחצי והגעתי עם המקהלה ל׳יד אליהו׳ בסיום הש״ס הראשון מול אלפי אנשים. זה נתן לי הרבה מאוד ביטחון לעמוד מול קהל״.
לצידו הרב יצחק דיקמן (60), תושב בני ברק. רב ומחנך, בעל תפילה, מדריך חתנים ומדריך בתחומי המשפחה. שני בניו הם המוזיקאים יואלי ורולי דיקמן. ״אני בן המחזור הראשון וזכיתי להשתתף בתקליט הראשון של ר׳ חיים. הייתי במקהלה בשנים תשל״ג-תשל״ו (1976-1973). התחלתי לשיר בבית הספר ומהר מאוד הגענו גם לשיר בפני קהל עצום. יש לי המון זיכרונות טובים ומאושרים מהתקופה ההיא״.
אחרון היושבים מוכר מאוד לבני ברקים של ימינו: ר' אריק אדלר (60), גזבר עיריית בני ברק הנודע. ״אני מתרגש מעצם השתתפותי במעמד הזה״, הוא אומר. ״כשאמרתי לנכדים שלי שאני מגיע לערב עם בוגרי המקהלה אצל ר׳ חיים, הם התנו את זה בתנאי אחד: שלא אשיר יחד איתכם כדי שלא אעשה בושות.
״אני הסערטער היחיד כאן ואולי בגלל זה הייתה לי פרוטקציה להתקבל למקהלה. אבל ברצינות, אני בוגר המחזור הראשון של המקהלה ויש לי המון זיכרונות שמלווים אותי כל החיים מהתקופה הנפלאה הזו״.
את כל היושבים כאן ברר ר׳ חיים בנט ממאות רבות של ילדים, הכניס אותם לאולפן, לימד אותם את יסודות המוזיקה והפך אותם לחברי המקהלה שלו. ״רציתי לשמוע איך הילד שר לפני שהתקבל למקהלה״, הוא מספר. ״הייתי בוחן אותם על אורגן. אני ניגנתי והילד שר. אם ילד נמצא על הטון ויש לו פוטנציאל, היינו מצרפים אותו למקהלה.
״פעמים רבות הייתי מבחין בילד שיודע לשיר, אבל הוא לא שר עכשיו טוב כי הוא מפחד, הוא מופנם. עד היום זה כך. ילדים חוששים. הם מגיעים מפוחדים, סגורים. אבל ברוך השם לא טעיתי כמעט. ילד נפתח לאט לאט, לומד איך להתמודד עם הפחד וצומח דרך המקהלה.
״גם במקרים שהבחנתי שהילד לא מתאים כל כך למקהלה, השתדלתי לא להעליב חלילה את הילד. זה דיני נפשות ממש. היו מקרים שהעמדתי ילד שפחות התאים בסוף המקהלה, או הצמדתי לו רמקול שלא כל כך עבד, כדי שלא ייפגע חלילה״.
נכון שבאנו לדבר על ניגונים, אבל המפגש הזה פשוט סוחף. בלי שמישהו יכול לשלוט בזה, השיחה חוזרת אל העיר חיפה של לפני עשורים. זיכרונות ילדות מתוקים מתחילים לשצוף.
ר' שאול חסדיאל: ״אני זוכר היטב את הנסיעות להקלטה הראשונה, באולפן של מונה רוזנבלום. ר׳ חיים הגיע לבית הספר לבחור את הילדים שיבואו להקלטה. נסענו באוטובוס קטן, טיולית עם ספסלים ארוכים מאחור. לאחר מכן הקים ר׳ חיים את האולפן בקריית ויז'ניץ בחיפה ועברנו להקליט שם״.
ר׳ חיים: ״כמה מהיושבים כאן השתתפו בתקליט הראשון שנקרא ׳ואני תפילתי׳, שם הופיע לראשונה השיר ׳שמע קולנו׳. אבל אתם בוודאי זוכרים את האירוע ההוא, בעמנואל".
פרידמן: ״בוודאי. זה אירוע שלא נשכח. על אדמת טרשים, בהנחת אבן הפינה של העיר עמנואל, כששרנו את ׳ביום ההוא, יושר השיר הזה".
והנה חוזר הניגון.
ברגע אחד כל היושבים בשולחן מתחילים לזמזם את השיר ׳ביום ההוא, יושר השיר הזה', ור׳ חיים מספר: ״יש שם סיפור נפלא. ממש מרגש אותי בכל פעם מחדש. ישבתי במשרד של מוטי זיסר ע"ה בבני ברק, כאשר קיבלתי את האירוע הזה, הנחת אבן הפינה לעיר עמנואל. מוטי אמר לי שהוא רוצה שיר חדש לאירוע ואני שברתי את הראש איזה שיר לכתוב.
״לא מצאתי משהו. הסתובבתי שעות ולא הצלחתי להגות רעיון לשיר. מוטרד מאוד הגעתי לבית בחיפה וסיפרתי לרעייתי על המשימה שניתנה לי. שיתפתי אותה שאני לא מוצא רעיון לשיר. ופתאום היא אומרת לי: ׳מה הבעיה? תפתח תנ״ך ותמצא משהו׳. ובעודנו מדברים היא ניגשת אל ארון הספרים בסלון ומוציאה את התנ״ך. אנחנו פותחים ומול העיניים קופץ לנו הפסוק 'בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה עִיר עָז לָנוּ יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל. פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים'. השיר הזה מושר שם לראשונה ומאז עושה היסטוריה״.
פרידמן: ״אני זוכר את אריק שרון נוחת שם במסוק, באמצע הטקס, כשאנחנו עומדים ושרים״.
ר' יאיר חסדיאל: ״עד היום השיר הזה נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל בכל המגזרים. בחתונות רבות החתן והכלה נכנסים לחופה מלווים בשיר הזה״.
ר׳ חיים: ״כן, זה באמת הפך לשיר מאוד מאוד אהוב. בייחוד ביהודה ושומרון אבל לא רק״.
רוט: "איזו שאלה, כמעט לא עוברת חתונה ישיבתית שאני לא מנגן את זה".
עשרות שנים של היסטוריה יהודית נפרשים עכשיו סביב השולחן הזה. מעמנואל השיחה נודדת אל הקמת בית החולים לניאדו בנתניה.
הרב חנן גפני: ״ר׳ חיים, אתה זוכר את חנוכת הבית של בית החולים לניאדו בנתניה, עם השיר ׳מזמור שיר חנוכת הבית׳?״
ר׳ חיים: ״בוודאי. יצירה מאוד מיוחדת. לאחר מכן לימדתי אותה בחסידות אצלנו ועד היום שרים אותה. את הפתיחה, עד 'זמרו זמרו לשם', הלחנתי לחנוכת בית החולים ושרנו שם עם מונה. לימים השיר הזה הושר בכל מיני קונסטלציות גם בחצר שלנו וגם במקומות רבים נוספים״.
ר' שאול חסדיאל: ״אני זוכר את אירועי השירה הראשונים שהיו בבית הספר. זה החל באירועים קטנים, בטקסים של בית הספר. בקיץ שלאחר מכן כבר סופחנו לאירועים בבנייני האומה והיכל התרבות עם מקהלת פרחי לונדון ומקהלות ילדים נוספות״.
הרב משה גפני: ״הופענו בשמה הראשון של המקהלה, ׳רננו חסידים׳״.
ר' ברוך רוט: ״לאחר מכן קיבלנו את השם 'מקהלת הנוער האגודאי'״.
ר׳ חיים: ״נכון. תנועת 'צעירי אגודת ישראל'. הרבה שירים נולדו שם״.
פרידמן: ״אני זוכר שר׳ חיים הביא אותי לשיר בחתונה של הרבי מסערט ויז'ניץ. אלו היו רגעים מאוד מיוחדים ומאוד מרגשים, שאותם לא אשכח לעולם. גם שם וגם בתקליט של ׳רננו צדיקים׳, הייתי צריך לשיר בהבהרה חסידית. זה לא היה קל, אבל התרגלתי״.
הרב דיקמן: ״אתם בוודאי זוכרים את חנות הפלאפל של שכטר ברחוב ארלוזורוב, מול ישיבת תפארת ישראל״.
הרב ציוני: ״בוודאי. החנות הייתה של השווער של ר׳ חיים. הפלאפל הכשר היחיד בחיפה דאז. אחרי שהיינו מסיימים את החזרות באולפן, היינו הולכים לאכול שם פלאפל. אני בטוח שכולם עדיין מרגישים את הטעם הנפלא של הפלאפל הזה״.
לכל אחד מהיושבים כאן יש אין ספור זיכרונות מאותן השנים הנפלאות. אנחנו יודעים שלא נצליח לעולם לסיים, לכן אנחנו מבקשים מהם לספר לנו זיכרון אחד, משמעותי, שמלווה אותם עד היום. זה ממש לא קל.
הרב דיקמן: ״היה לנו אירוע גדול, חלק מסדרת האירועים הראשונים שבהם שרנו עם פרחי לונדון. כמדומני שזה היה בהיכל התרבות ולאחר מכן בבנייני האומה. הייתה תחרות סמויה בין המקהלות. לפרחי לונדון היה שואו מאוד גדול ואנחנו היינו מקהלה פשוטה.
״אנחנו היינו לבושים בחולצות לבנות, מכנסיים שחורים וציציות בחוץ. הם הגיעו בבגדים צבעוניים והמון שואו. אצלנו זה היה מאוד פשוט, ילדים חרדים שעולים ושרים. יש בזה משהו אמיתי ועמוק. לא באנו להרשים אלא לשיר. בפשטות.
הרב חנן גפני: ״כמה שניסו להרים את המקהלה למחוזות כאלה, זה אף פעם לא היה שם. הכל היה מאוד פשוט, מאוד אותנטי. ילדים תמימים וטהורים שבאים לשמח את עם ישראל עם המוזיקה היהודית השורשית, המוזיקה של ר׳ חיים״.
הרב דיקמן: ״בדיוק. וגם ר׳ חיים תמיד נהג איתנו בעדינות. אני לא זוכר סיטואציה שהרים את הקול. מעולם לא. בוודאי שהוא היה בלחץ כי בסופו של יום הוא ניהל את המקהלה והיה צריך שהכל יעבוד, אבל אנחנו לא הרגשנו את הלחץ הזה. אני זוכר שבאחת המקהלות האחרות שפגשנו היה לסולן קשה מאוד לעלות באחד השירים, הוא ירד מהבמה וקיבל צעקות.
״אני זוכר את הרגע הזה, שממש נצרב בי. אצלנו מעולם לא שמענו הרמת קול של ר׳ חיים. כן הצלחת, לא הצלחת, זה בכלל לא היה משנה. ר׳ חיים תמיד היה עדין נפש, בנחת, בלי הערות חלילה. את הנקודה הזו של הרוגע לקחתי לכל החיים. לא להלחיץ את הילדים, בלי תחרות בינינו״.
הרב ציוני: ״ר׳ חיים מעולם לא אמר לילד לא לבוא. מי שמאוד רצה, תמיד היה אומר לו ׳תבוא׳ והוא תמיד ידע להסתדר, לשים את הילד במקום הנכון כדי לשמור עליו, ולא לתת לו חלילה תחושה שהוא שווה פחות ממישהו אחר. זה נטע ביטחון עמוק בילדים״.
ר' שאול חסדיאל: ״אני חושב שיחסי החברות שנוצרו היו עמוקים מאוד. באמת כמו שאמר הרב ציוני, גם הנושא של הביטחון שניתן לילדים. אני הייתי גם סולן במקהלה. אני חושב שבהתחלה מאוד מאוד התרגשתי וזה באיזשהו מקום גם נתן אחר כך הרגשה של ביטחון לכל החיים.
״וכמובן, ההתנהגות של ר' חיים. לראות אותו איך הוא נוהג בילדים, זה משהו שלא אשכח לעולם. האהבה למוזיקה, אהבה למוזיקה החסידית של פעם. כלומר, זה משהו שתמיד, תמיד, תמיד מרגש, תמיד מחבר. זה משהו שנמצא לכולנו עמוק בפנים״.
הרב ציוני: ״היינו בעצם חמישה אחים במקהלה לדורותיה. אני הבכור ואנחנו חמישה אחים. בתקופה שלי לא היו בכלל הסעות מעפולה ואני הייתי מתגורר לעיתים אצל דודים בכפר חסידים. ר׳ חיים היה לוקח אותנו לאירועים. לפעמים בבתי כלא, בבתי חולים למתמודדי נפש, בתי חולים.
״כשסיימנו את האירועים היה צריך ללכת לישון באיזה מקום בלילה.
בחיפה של פעם, חמש בערב הייתה כבר שעת חצות הליל. אין תחבורה, אין כלום. ואני זוכר יום אחד שחזרנו אחי ואני ושאלנו את ר׳ חיים איך נחזור הביתה. והוא השיב לנו: ׳יהיה בסדר, אל תדאגו׳.
״נגמר האירוע, הגענו לבית ברמת ויז'ניץ, סידרו לנו מזרנים ושם ישנו. זה היה בראש חודש ובבוקר הלכנו להתפלל בבית הכנסת של סערט ויז'ניץ. זו הייתה פעם ראשונה ששמעתי את הנוסח החסידי. החום האבהי, האכפתיות.
״באותה תקופה ר׳ חיים כתב את ׳שמע קולנו׳ ומאוד רציתי לשיר את השיר הזה כסולן. ר׳ חיים אמר לי: ׳יש לך צרידות קלה בקול, אבל בהזדמנות הראשונה אתן לך לשיר׳. וכך היה.
״לקחתי מהתקופה הזו דברים שמלווים אותי כל חיי. במובן המוזיקלי אני משמש כבעל תפילה עד היום בבית הכנסת שבו אני מתפלל בבני ברק, ׳יוצאי חברון׳, למרות שאני יוצא ׳קול תורה׳. המוזיקה האמיתית הזו שינקתי אצל ר׳ חיים מלווה אותי בתפילות עד היום״.
סבב הזיכרונות נמשך, מלא בהתרגשות. כל אחד מהיושבים נודד לו בזיכרונותיו אל הימים ההם.
ר' יאיר חסדיאל: ״הדבר הכי מרשים אצל ר' חיים הוא המנהיגות השקטה, העדינה, היכולת להיות מקצוען ברמה הכי גבוהה ולהוציא תוצר מוזיקלי ברמה הכי גבוהה, ועדיין לעשות את זה בצורה כל כך עדינה. רק היום אני מבין את הקושי לנהל את מקהלת הילדים.
״זיכרונות מהמקהלה יש לי רבים וטובים. כאשר נכנסתי למקהלה השתלבתי יפה. מהר מאוד הציע לי ר׳ חיים להיות סולן. סירבתי והוא לא לחץ עליי. הוא ניגש לילד אחר והוא נהיה סולן. אני החמצתי את ההזדמנות. אבל החוויה הכי חזקה שהכי זכורה לי היא סיום הש״ס בתשמ"ג (1983) ב׳יד אליהו׳ מול עשרת אלפים איש. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת״.
פרידמן: ״אהבתי מאוד לשיר ורציתי לשיר. אמא שלי הגיעה לר׳ חיים ואני הגעתי מקריית אתא למבחן. נכנסתי פנימה, שרתי ומשם הכל היסטוריה. נהייתי סולן. מטבע הדברים הייתי צריך לנסוע לכל האירועים. נסענו בכל רחבי הארץ, לכנסייה הגדולה ולאירועים ענקיים נוספים.
״וגם אני ישנתי הרבה פעמים אצל ר׳ חיים בבית. זה היה מאוד טבעי. כל התקופה הזו הייתה נפלאה. וכמו שאמרו כאן: ר׳ חיים מאוד התעקש לתת לילד את הביטחון וגם אם אתה מזייף או שר 'לא משהו' – הוא תמיד ידע לומר את המילה הטובה״.
הרב חנן גפני: ״אני נכנסתי בגיל צעיר מאוד למקהלה והייתי סולן במשך שנים רבות. לא הכרתי את ר׳ חיים בתור מחנך, כרב׳ה בחיידר, כמו אחי הגדול שלמד אצלו, אבל אנחנו הרגשנו שהוא המחנך הכי קרוב אלינו. היחס האישי לכל ילד.
״מעבר לכל המידות שאפשר ללמוד ממנו, קיים באמת היחס האישי והחם לכל אחד. היינו מגיעים אחרי בית הספר לאולפן בקריית ויז'ניץ, ואחרי זה יוצאים לשיר באירוע ור׳ חיים מחזיר אותי הביתה. בנסיעות האלה היו המון שיחות נפש. כילד אתה מקבל הרגשה שמתייחסים אליך כמו למבוגר, עם המון שיחות והמון למידה. קראנו לו ׳חיים׳. לא המורה חיים ולא ר׳ חיים, פשוט חיים״.
ר׳ חיים: ״אני זוכר שאחד המחנכים בבית הספר מאוד כעס עליי שהילדים לא קוראים לי המורה חיים. כי בבית הספר כולם קראו המורה או הרב׳ה, אבל התעקשתי שאצל ילדי המקהלה אני פשוט אהיה חיים. התעקשתי בשעות אחרי הצהרים להיות חיים״.
הרב משה גפני: ״בזיכרון שלי ר׳ חיים לא השתנה מאז ועד היום, עם אותו חיוך מבויש. הוא נראה אותו דבר כמו לפני חמישים שנה, עם אותה ענווה. זו דמות ילדות שנחרתה בנו. לילד חיפאי המקהלה הזו נתנה המון. ילד חיפאי שחי בפריפריה זה לא כמו הילדים שבאזור המרכז. פתאום המקהלה מגיעה לבמות הכי גדולות. זה נתן המון ביטחון וזה מלווה אותי עד היום".
רוט: ״היינו ארבעה אחים. אני הגדול שבהם. שלושתם יצאו מוזיקאים ועסקו במוזיקה. אני כבר לא הייתי בבית הספר כשר׳ חיים היה מורה, אבל הוא היה מורה הכי טוב לחיים במובן של דרך ארץ. היינו באירועים גדולים: דגל ירושלים ואירועים של שנת השמיטה. היו אלו שנים של הנאה אמיתית.
״והיו אירועים שבהם שרנו במקומות שהיו ממש חסד. מוסדות למתמודדי נפש, כל מיני יהודים אומללים. בבתי כלא. לראות שם את ההקרבה של ר׳ חיים בתור אירוע של חסד. שם הוא דקדק יותר עם התלמידים ועם ילדי המקהלה על דרך ארץ, יותר מאשר באירועים גדולים ביד אליהו וכו׳. בתור ילדים לא הבנו את זה והיום זה ממש מלווה אותי. החינוך לדרך ארץ עם אנשים נדכאים. היינו צריכים לכבד אותם ולשמור על רצינות. זה משהו שלקחתי איתי לכל החיים.
״נקודה נוספת היא הזיכרון מחצר סערט ויז'ניץ. אבא לקח אותי כבר בגיל ארבע לטישים של הרבי זצ"ל. מאז הייתי מגיע כמעט מדי שבת. ר׳ חיים היה עומד מאחור, מנצח על המקהלה. רובו של הטיש התבסס על שירי ויז'ניץ העתיקים, אבל היה שלב שבו הרבי היה נותן סימן והיו מתחילים לשיר מיצירותיו של ר׳ חיים.
״המחזה הזה, שבו הרבי ממש מתמוגג מהשירים והיצירות של ר׳ חיים, לימד אותי על ההערכה העצומה של הרבי ליצירה של ר׳ חיים, לאדם המיוחד הזה״.
ר׳ חיים עוצר לרגע את הסבב. ״אתם מזכירים לי. היינו נוסעים פעמים רבות לבתי חולים למתמודדי נפש. לא תמיד יכולנו לבוא עם המקהלה, אבל מדי שנה בערב יום הכיפורים היינו נוסעים עם הילדים לשמח את האומללים ביותר.
״אני זוכר אירוע שהמקהלה שרה וכשהיא סיימה ניגש אליי מנהל בית החולים ואמר לי: ׳עשיתם פה היום נס רפואי׳. ואז הראה לי את אחד היהודים המסכנים שהיו שם. ׳הוא פה כבר שנתיים, בדיכאון לא רגיל. כל הטיפולים שעשינו לא הועילו. היום, כשאתם שרתם פה, הוא קם והתחיל לרקוד לתדהמת כל הצוות הרפואי׳. זה הכוח של הילדים האלה״.
רוט: האירועים האלה בעיקר נגעו לי בלב והמשכתי את הביקורים האלה גם כבחור ישיבה. הייתי עושה לילות סדר במקומות האלה, מתפלל שם, לשמח את היהודים האלה. שנה אחת ביקשו ממני לעבור לפני התיבה בימים נוראים בבית החולים רוטשילד בחיפה. מאוד התלבטתי כי לא רציתי להחמיץ את התפילה בישיבה.
״ר׳ אברהם יהודה רוט, מחשובי העסקנים והמחנכים בחיפה, דחף אותי מאוד לזה. הוא אמר לי משפט שאותו לא אשכח כל חיי: ׳בישיבה יהיה לך עולם הזה, אבל ברוטשילד יהיה לך עולם הבא׳. ובאמת ניגשתי להתפלל שם והייתי חזן בכל התפילות בנוסח שלי, שחלקו מבוסס על היצירות של ר׳ חיים. עוד לא הייתי נשוי ולא היה לי קיטל, לכן לבשתי חלוק לבן של רופאים שעליו לוגו של בית החולים רוטשילד״.
לייזרוביץ: ״הזיכרונות שלי מהמקהלה התחילו בהליך הקבלה. ר׳ חיים היה מכניס את הילד ושואל אותו איזה שיר הוא רוצה לשיר. כשאני נכנסתי אמרתי שאני רוצה לשיר את ׳שמע קולנו׳. הוא אמר לי: ׳אתה בטוח?׳ כי זה בטון גבוה. אני התעקשתי והוא נהנה מאוד.
״בפסח הייתה תמיד עצרת במוצאי החג הראשון בבית הכנסת הגדול בחיפה, מעין ליל סדר שני. ר׳ חיים היה שר שם עם המקהלה, האירוע הכי מרכזי בחיפה. ההרגשה שר׳ חיים נתן לנו, לכל אחד ואחד, היא משהו שלא אשכח לעולם.
״הוא היה מחלק את הסולנים בין האירועים. תפקיד לכל ילד. פעם אמר לי: 'תהיה סולן ב׳יהודים הם בני מלכים׳' – והתכוננתי לזה הרבה. זו אחריות שניתנת לילד קטן, עם עידוד וחיזוק, זה משהו שמלווה אותי כל החיים״.
רוט: ״לר׳ חיים יש זיכרון מדהים. הזיכרון שלי, לצערי, לא משהו. אני בקושי זוכר את האודישן שלי במקהלה. אבל מה שאני הולך לספר עכשיו – הוא כנראה לא יזכור.
״פעם אחת הקלטנו שיר באולפן. היינו שעות באולפן שהיה מתחת לביתו של הרבי מסערט ויז'ניץ. בשלב מסוים יצאנו להתפלל מנחה בבית הכנסת. בטעות לחצתי על רקורד וכאשר חזרנו מתפילת מנחה לא היה שיר״.
ר׳ חיים: ״אני לא זוכר מקרה כזה״.
רוט: ״הוא שאמרתי. את זה הוא כמובן לא זוכר. אני זוכר את זה לא בגלל שמחקתי בטעות את השיר, אלא בגלל מה שהתרחש לאחר מכן. ציפיתי שהוא יכעס עליי מאוד, שישלח אותי הביתה. אבל במקום זה הוא הלך למכולת וקנה לי במבה. הוא אמר לי: ׳הכל בסדר, נקליט שוב׳. את זה לא אשכח לעולם.
״ר׳ חיים הוא היצירות והשירים והאירועים והיהודי שכתב את פס הקול של המוזיקה היהודית. אבל מעל לכל – הוא האנושיות שלו, החום והלב״.
באולפן הצפוף נרשמת אווירה שאין דומה לה. מי שמדייק אותה הוא ר' אריק אדלר: ״אני עובד במקום קשוח, במקום שבו הפוליטיקה והיריבות מנהלות אותנו. כשאני מתבונן ביושבים כאן ובאווירה שנוצרת בחדר, אני נדהם מהדיסוננס בין העולם הפוליטי לטוהר שיש כאן.
״אנחנו יושבים כאן חסידים וליטאים, יחד, בדיבוק חברים והכל כל כך טבעי, טהור ופשוט. הלוואי שהמציאות הפוליטית הייתה מתנהלת כך. כולם יחד, כאיש אחד בלב אחד. אני בטוח שר׳ חיים הוא המנוע לכל המציאות הזו.
״בחזרה לעבר. יש לי זיכרונות ילדות נפלאים מהמקהלה, השירים והיצירות אבל מעל לכל אני לוקח מר׳ חיים את האחדות. את החינוך לאהוב את האחר, כל אדם, גם אם הוא שונה ממך באורחות חייו״.
###בואו נדבר קצת על השירים, על היצירות. מה השיר האהוב עליכם ביותר? השיר שהשפיע עליכם יותר מכל?
ר' שאול חסדיאל: ״יש הרבה שירים מהתקופה שלי וחלק שאני מאוד אוהב מתקופות אחרות. אבל השיר שאני הכי מחובר אליו הוא השיר שגורם לי לבכות בכל ראש השנה ויום הכיפורים: 'מכניסי רחמים'״.
הרב חנן גפני: "אגלה לכם משהו. השיר הזה יצא בקלטת ואני זכיתי לשיר אותו פעם ראשונה על במה כמה שנים לפני שיצא בקלטת. זה היה בחנוכת הבית למבנה של ארגון עלֵה. ר׳ חיים חשש שנטעה במילים ולכן כתב לנו על פתק את הבתים. הפתק הזה, בכתב ידו, עדיין נמצא אצלי.
״שרתי את הבתים הנמוכים ושלמה כהן שר את הגבוהים. גם אני חושב שזהו השיר המרגש ביותר וכנראה המפורסם ביותר של ר׳ חיים, והייתה לי הזכות לשיר אותו בפעם הראשונה בהיסטוריה ברבים״.
רוט: אספר על השיר של ברכת החמה: ׳ויראוך עם שמש׳. לפני כמה שנים ר׳ חיים מתקשר אליי ואומר לי: ׳תשמע, יש שוב ברכת החמה. זה משהו שקורה פעם בכמה עשורים. אתה יודע שיש לי שיר על ברכת החמה שכתבתי בפעם הקודמת? בוא נוציא אותו מחדש׳.
״וכך היה. עשינו לזה מקהלות והוצאנו את השיר. ופתאום אני תופס מה קורה כאן. מעמד ברכת החמה הוא משהו שאנשים חווים פעמיים אולי שלוש פעמים בחיים, ואני זוכה להקליט איתו שיר שהוא כתב למעמד הראשון, עשרים ושמונה שנה לפני המעמד הנוכחי. זה מדהים.
״לר׳ חיים יש הכי הרבה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל, שעברו את השלב משיר לפס קול של היהדות. לקרליבך יש הרבה כאלה ויש כמה שזכו שנכנסו לבתי הכנסת. אבל כמות היצירות שר׳ חיים הכניס למוזיקה היהודית היא גבוהה מכולם.
״אני מרגיש אסיר תודה שזכיתי להיות חלק מההיסטוריה היהודית שר׳ חיים יצר. לא בשיר פה ושיר שם, אלא להיות חלק ממשי בהיסטוריה של עם ישראל. זו זכות עצומה״.
הרב משה גפני: ״קשה מאוד לבחור שיר אחד. זה כמו לשאול אבא את איזה מילדיו הוא הכי אוהב. מה שמתנגן לי כעת בראש הוא השיר ׳שלווה, שלווה, שלווה׳. אני זוכר כמה התאמנו על השיר הזה והוא עד היום מתנגן לי בקלילות על השפתיים״.
פרידמן: ״מטבע הדברים ׳מכניסי רחמים׳ הוא השיר הכי אהוב עליי. שרתי אותו כסולן במשך שנים רבות והוא מלווה אותי כל החיים״.
הרב ציוני: ״בכל סעודת שבת אנחנו שרים הרבה מאוד שירים. אחרי שמסיימים את מסכת שירי שבת הרגילים, אנחנו עוברים לשיר את שיריו של ר׳ חיים. ויש המון כאלו. שירים עם תוכן, עם מהות. הם פס הקול של החיים שלי ושל ילדיי״.
ר' יאיר חסדיאל: ״השיר שהכי מרגש אותי הוא שיר שלא שרתי אף פעם במסגרת המקהלה: ׳גוט שאבעס׳. שיר חסידי עתיק שר׳ חיים היה הראשון שהקליט אותו ומאז הוא מושר בכל מקום, לרבות ברמקולים שנשמעים בריכוזים החרדיים בערב שבת. השיר הזה עדיין מרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו״.
הרב דיקמן: ״אנחנו נמצאים בערב פסח והשיר שעולה לי הוא ׳וספרתם׳. אגב, כשר׳ חיים לימד אותנו את השיר בפעם הראשונה, השיר היה ׳שבע, שבע, שבע, שבתות תמימות׳. אבל אז היה משקה חריף מאוד מוכר שנקרא שבע-שבע-שבע, וזה כנראה הצחיק קצת את כולם, אז ר׳ חיים שינה את השיר ל׳שבע שבתות, שבתות תמימות׳.
״שיר שאני מאוד אוהב זה 'יהא רעווא'. ר׳ חיים היה מלמד אותנו את המילים לפני שלמדנו את הניגון. הוא היה כותב אותם על לוח ואנחנו היינו מתאמנים. השיר הזה, היה לנו מאוד קשה. זה היה טקסט לא מוכר כל כך, ולמדנו אותו במשך ימים רבים.
״השיר הוקלט לפני יותר משלושים שנה ולא היה מאוד מוכר, עד שהושר באחד מסיומי הש״ס ביד אליהו. מאז הוא הפך לנכס צאן ברזל של ממש שמושר בכל סיום ש״ס״.
אנחנו לקראת סיום. תכף נשיר כאן יחד, אבל זה הרגע שר׳ חיים עוצר ומבקש לייחד פרק למורו ורבו, כ״ק האדמו״ר מסערט ויז'ניץ זצ״ל, בעל ׳חכמת אליעזר׳. ״כל מה שיש לי הגיע מהרבי. אם לא הוא שדחף אותי, לא הייתי בכלל יוצר מוזיקה״.
כאן פורש ר׳ חיים את סיפור חייו, בקצרה, ואת הנתיב שבו הוביל אותו הרבי אל עולמות היצירה היהודית. ״נולדתי במחנות העקורים באיטליה״, הוא מספר, ״להוריי, שורדי שואה שהגיעו מהעיירה קלויזנבורג.
״אבא היה מספר על החיים שם, במחנה העקורים, בדמעות ממש. יהודים היו שבורים מאוד, מבקשים ומצפים לעלות לארץ ישראל. פעם אחת הגיע לשם הרב חזקיהו מישקובסקי, ה׳קרינק'ר רב׳. הוא אסף את היהודים והתחיל לדבר בפניהם דברי חיזוק, אבל שום דבר לא הלך. היהודים היו שבורים ורצוצים ולא הצליחו להתעודד.
״אבא מספר שבשלב מסוים הרב מישקובסקי עצר ואמר להם: ׳יהודים, בואו נשיר את הניגון הישן מהבית הישן שלנו׳ והתחיל לשיר: ׳צמאה, צמאה, צמאה לך נפשי׳. הייתה שם התרגשות עצומה. יהודים שרו ובכו בכיות נוראיות. אחרי האספה הזו הכל היה אחרת. כך אבא סיפר לי על כוחו של הניגון ועל היכולת שלו להתנער מעפר ולקום.
״הוריי עלו לארץ באוניית מעפילים כשהייתי בן חצי שנה. הבריטים עצרו את האונייה והעבירו אותם לקפריסין. אמא סיפרה שכאשר העבירו אותם מהאונייה אל המשחתת הבריטית, אחד החיילים זרק אותי מהאונייה למשחתת באוויר. לגודל הנס החייל במשחתת תפס אותי, אבל הייתי עטוף בחיתול בד, שהלך והתגלגל ובעוד שניות הייתי מוצא עצמי במים.
״אמא צרחה והחייל תפס אותי ברגע האחרון. בכלל, התנאים במחנות בקפריסין היו איומים. אמא סיפרה שאני, כתינוק, הייתי בוכה כי רציתי מים. היו פעמים שלא היו לה מים לתת לי והיא ליקקה את השפתיים שלי כדי שארגיש קצת לחלוחית, בדומה למים. היו אלו חיים נוראיים.
״בסופו של דבר הגיעו הוריי לארץ ישראל ביום הכרזת המדינה. המטוסים המצריים כבר היו מעל לתל אביב ואת אבא לקחו מייד למלחמה. את אמא ואותי שלחו לחדרה, והיא מסכנה, בודדה, הייתה שם איתי עד שהסתיימה המלחמה״.
מחדרה הגיע ר׳ חיים לחיפה. ״הייתי שר ועושה דברים יפים עם הבחורים. יום אחד נכנסתי עם קוויטל לרבי והוא אמר לי: ׳חיים, אני שומע שאתה עושה דברים יפים. איך אתה עושה את זה?׳ עניתי שאני פועל מהלב, מה שיוצא לי. הרבי שאל: 'אתה מבין מה שאתה עושה?׳ השבתי בשלילה והרבי המשיך: ׳אז לך ללמוד את זה׳.
״שאלתי את הרבי: ׳וכסף מנלן?׳ הרבי אמר מייד בלי להסס: ׳לך תלמד את זה ואני אשלם לך את הלימודים׳. הרבי התעקש שלא אלמד בבית ספר למוזיקה אלא אמצא מורה פרטי. מצאתי יהודי שהיה אז בן שמונים ומשהו, משה ביק. מראשוני היוצרים של המוזיקה הציונית פה. הרבי כמובן התעקש לפגוש אותו והבאתי אותו לרבי. רק אחרי האישור של הרבי התחלתי ללמוד אצלו מוזיקה.
״מדי חודש הייתי בא לרבי ומביא לו חשבונית והרבי היה משלם. השלב הבא היה להוציא תקליט. לא היה מושג כזה באותם הימים, אבל הרבי דחף אותי לזה. וכשהקמתי את האולפן הראשון שלי בחיפה הרבי נתן לי את הכסף לקנות את הקונסולה הראשונה.
״וכך כל חיי חייתי בצילו של הרבי, ששמע ועקב אחרי היצירות, ביקש שישירו אותן בטישים והיה המנוע שלי לעולם היצירה הזה. הרבי כמובן ליווה את המקהלות, את היצירות ואת האירועים הגדולים. כל שיש לי הוא ממנו ובלעדיו לא היה דבר״.
אנחנו יושבים מרותקים סביב השולחן. ר׳ חיים מרגיש שהוא דיבר די והותר ופונה ליושבים סביבו: "נשיר משהו?"
וברגע אחד, האווירה משתנה.
ר׳ חיים שוב מניף את היד ובבת אחת כל הדיינים, הרבנים, השופטים ואנשי העסקים חוזרים להיות הילדים החיפאים עם החולצה המסודרת.
"עד הנה", שר ר' חיים, עיניו ועיניהם דומעות, "עזרונו ר-ח-מ-י-ך אוי ולא עזבנו ח-ס-ד-י-ך".
אין לנו ספק שכנסת ישראל מתרפקת על המילים ועל השירה ומצטרפת בהשתוקקות: "ואל תטשנו השם אלוקינו ל-נ-צ-ח".