שואה שקטה: זה המצב אותו מגדירה רווקה מבוגרת הממתינה לישועה ומטלטלת את כולנו ביומן אישי מלב מנותץ מכאב | במונולוגים קורעי לב, הן מדברות על הכל: על המצב הכואב שלהן, על ההתמודדות עם שפיטה, על חלומות על ילדים, על זה שעל כל בחור שיוצא לשוק השידוכים, יש עשר בחורות שמחכות לישועה, על ירידה רוחנית אצל בחורים מסוימים, על קבוצות תמיכה ועל פסיכולוגיות שמסייעות | בשבת בה קוראים על קריעת ים סוף, נקשיב כולנו לזעקה שלהן, נתפלל ונחשוב במה אפשר לעזור | ים של דמעות
י"ד באדר תשפ"ב
אני לוגמת משקה
משכר במיוחד
התווית מהוהה
ועדיין ברורה
מכריזה 'ייאוש'
יש בה
פירוט מרכיבים
משתנה מאדם לאדם
אבל התוצאה
דווקא זהה
50% כן
50% לא
רציתי כן – ענו לי לא
רציתי לא – ענו לי כן
100% ייאוש
יופי
של
תווית
עדיין
מחכה
(יומן אישי, דסי)
בבקשה, תכתבי אותנו", כתבה לי דסי, בת 31, מחכה, כשעדיין הייתה תשפ"ב. שלחה קטעים מהיומן האישי, הרשתה לשתף.
"למה שלא תכתבי את?" הצעתי. פגשתן את המילים היפות של דסי. תכף תפגושנה עוד מהן. אין לי ספק שתסכמנה איתי, היא לא זקוקה למילים שלי. השם הטוב בירך אותה בכישרון, בבינה יתרה, בלב מרגיש.
"חסר לי מקום", היא כתבה.
לכן אני כאן. לכן היא. אם יש דבר שאסור לומר לו לא, הוא נפש מבקשת מקום.
מפאת הרגישות של הנושא, כל הפרטים החיצוניים טושטשו. רק הם. אם צץ לכם רעיון, שידוך שיכול להתאים לאחת מהמרואיינות, בבקשה, צרו קשר עם המערכת, נתווך ביניכם. הכתבה הזו מתפללת לתת מקום לכאב. יהי רצון, מלך עולם, שהיא תבנה גם בית.
ט' בניסן תשפ"ב
ערב חג.
כל ערב חג, חוץ מזה שהוא ערב חג, הוא גם יומולדת לתקוות שהיו לי בשנה שעברה.
בשנה שעברה, לא היה לי ספק שבשנה הזאת אני כבר אהיה נשואה, כמעט אמא.
כל שנה מחדש אני שואלת את עצמי אם לקוות שוב לשנה הבאה.
אבל התקווה הזאת לא שואלת שאלות, היא פשוט משתלטת.
מין יצר חיים נשכני.
כמה שנים אני כבר פותחת את הדלת לאליהו?
כמה שנים מבקשת ב"וכאן הבן שואל"?
אני מפחדת שבסוף האנרגיה הזאת של התקווה תימס ותתנדף.
כ"א בניסן תשפ"ב
אני הולכת בשביל הזה
לבד
יודעת
שיום אחד הוא יתמזג עם איזו דרך
לא יודעת
למי תהיה זכות קדימה
לא יודעת
זה שם המבוך הזה
של אי הידיעה
(יומן אישי, דסי)
"לפני שאת כותבת על הכאב של הרווקות, תכתבי על החיים שלהן", מבקשת מירי, בת 33. "אנחנו ממש משתדלות לשמוח, ליהנות, לחיות, אפילו שאנחנו במצב של 'בינתיים'".
"זה לא קל", מודה אילה, בת 29.5. "הכי קל לשקוע בקהות חושים. פחות כואב. לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור, להיכנס למיטה, לחכות שייגמר עוד יום. המתנה היא מערבולת שואבת, כמה שזה יישמע אבסורדי כי המתנה, מטיבה, היא פעולה פסיבית. ולכאורה, לא קורה כלום. אבל ההתעסקות בהמתנה, הרצון שלא יקרה שום דבר אחר עד שקורה הדבר האמיתי, זה משהו שצריך ללמוד להתמודד איתו.
"עשיתי סטאז' על ההתמודדות הזאת לפני שנה, כששידוך שהתקרב לקו הגמר נפל פתאום. שקעתי עמוק באדישות כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הכאב. לקח זמן לפצע להירפא, והרבה מהריפוי היה תלוי בעובדה שקמתי, נרשמתי ללימודים, אמרתי לעצמי: נכון, את מתפללת להגיע ליעד מסוים מאוד, אבל זה לא אומר שאת צריכה ללכת אליו דווקא בדרך הקשה, הטרשית, המדכאת עד עפר. מותר לך ללכת בשדות, ליהנות משמיים, משמש, בזמן שאת הולכת".
"לא מזמן דיברתי עם חברה, חגגה שלושים ושש. סיפרה לי שהיא קנתה בגד חדש, נעליים", מספרת פייגי, כמעט 35. "ומה עמד לי בראש? כמובן, יש משהו באופק. למה רווקות משקיעות בעצמן? כדי להפסיק להיות רווקות, לא? זה המוטו, כביכול. אבל כששאלתי מה חדש, היא צחקה. אמרה שהתחשק לה. שום סיבה באופק. ואת יודעת מה? הערצתי אותה. כן, כפיים לה שהיא לא שוקעת בכאב. כפיים לה שהיא יודעת לבזבז כסף על עצמה, לא שומרת הכל בקופת חיסכון לימים יבואו. הם יבואו, בעזרת השם. בלי קשר לכסף בקופה. ובינתיים כל שקל שעושה לה טוב על הלב שווה פי מאה".
י"ח באייר תשפ"ב
ל"ג בעומר
יוצאת לסיבוב מדורות
אש
ועשן
וקולות
ליד כל מדורה
עולם
שלם
שהולך וגדל
ורק אני
עם עצמי
ודי.
(יומן אישי, דסי)
רק לא אני עם עצמי. בשם משאלת הלב הזאת הן מצטרפות לקבוצות תמיכה, מפגשים פנים אל פנים, במייל. כל מעגל שיקל על הבדידות, לא ישאיר אותן לבד במערכה.
"לא יודעת איך הייתי שורדת את הדבר הזה, אם הייתי צריכה לשרוד אותו לבד". פייגי מתחזקת מעגל שלם של חברות, כולן מחכות כמוה. "עוד פגישה מתסכלת שלא יצא ממנה כלום, עוד שיחה פוגענית עם שדכנית לא רגישה, עצם הידיעה שאני יכולה להתקשר לאחת מהחברות שלי, לשפוך את הלב, כבר מרוקן אותו מעט, מקל".
"יש כל מיני ארגונים וקבוצות תמיכה לרווקות.
אישית, חברה בקבוצה מסוימת, מפוקחת". רחל חגגה שלושים ושתיים לפני חודשיים. "הצטרפתי אליה
לפני שנים, והיא הייתה נהדרת. מילאה רוחנית, יצרה לי מעגל חברתי של בחורות מדהימות, מחכות כמוני. היא גם
העסיקה טכנית, העשירה מקצועית. יצאנו לימי תפילה בצפון, לשבתות נופש. באמת יש לי רק מילים טובות לומר על הקבוצה הזאת, הפעילות שלה עושה טוב גם לנפש, גם לגוף. אבל נראה לי שאפרוש".
למה?
"כי הרבה בנות שהיו איתי בתחילת הדרך התארסו והתחתנו, פרשו מנסיבות שמחות".
זה דווקא מעודד, לא?
"כן ולא. זה נותן תקווה, זה נכון. אבל, זה גם מדכא. הן ממשיכות, ואני תקועה. וחוץ מהמדכא, זה גם בודד מאוד. וכבד. לוקח זמן עד שאת מרגישה בנוח לשתף, להיחשף. בכל פעם להכיר בנות חדשות, לייצר קשרים חדשים, זה אתגר. וברגע שזה אתגר ודורש משאבים נוספים, זה כבר אומר 'דרשני' אם זה נכון לי או שמיציתי".
גם אילה הפסיקה להשתתף בשבתות הנופש לרווקות. "באה, רואה בחורות מבוגרות ממני. זה מבהיל אותי, אני מודה. לא רוצה לחשוב על זה שגם אני עלולה להיות שם בעוד כמה שנים, עדיין במקום הממתין. מעדיפה להדחיק, לחשוב שיש גיל שהכאב מתפוגג. יודעת שזאת הדחקה, וזה ילדותי. אבל למדתי לא לכפות על עצמי חוויות שמנמיכות אותי. החיים עושים את זה גם ככה".
"קבוצת תמיכה היא המצאה גאונית", מפרגנת אביגיל, רבע ל-28. "ואני מברכת כל אחד שיוצא במיזם למען הרווקים והרווקות. זאת הבקשה, שיזכרו אותנו, ידאגו לנו. כן חייבת לשים בזהירות כמה מילים על הקבוצות שמתארגנות בלי פיקוח. העובדה שיש טייטל משותף לא אומרת שכולן באות מאותו מקום, הולכות לאותו מקום".
למה את מתכוונת?
"לאלו שעוזבות את הבית, שוכרות דירות, חיות באופן מסוים מאוד. ושיהיה ברור, אני לא מדברת נגד אלו שעוזבות את הבית. לפעמים מגיע גיל שאין ברירה, פשוט אין מצב להישאר יותר בבית של ההורים. אני הכי מבינה בעולם, הכי מכבדת. מדברת רק על אלה שעוזבות, תרתי משמע. מאבדות חיבור. אני מדגישה שוב שזה קורה רק לפעמים ולא הרבה. אבל קורה. לכן אני מדברת על זה. מזכירה לעצמי שתמיכה וחברות הן חשובות, הן לא שוות כל מחיר. לא רוצה לגלות בדרך לחופה שאולי מצאתי חתן אבל איבדתי אותי…"
"אני חושבת שרוב הבחורות יודעות לזהות איזו חברה מתאימה להן מבחינה רוחנית". מירי מעדיפה לשים אצבע על כאב אחר. "אצלי, זה לא האישיו. אישית, המפגשים האלה, עם רווקות נוספות, לא עושים לי טוב. השתתפתי בכל מיני אירועים, מטעם כל מיני מסגרות. בכל פעם יצאתי עם תעוקת לב רצינית. הכאב הזה, כשהוא בא מכל צד ומהדהד את עצמו ומכפיל ויותר – לא עמדתי בזה, והרגשתי שאני שוקעת מדי במוד של 'רווקה מבוגרת', ואני לא רוצה להיות שם. רוצה להיות מירי, אדם שלם, שאפשר לומר עליו עוד דברים חוץ מהרווקות".
"לפני כמה חודשים יצרה איתי קשר בחורה בת גילי, רצתה שנכיר יותר", מספרת פייגי. "הסכמתי, ברור. איש את רעהו יעזורו, נכון? בפועל, דיברתי איתה כמה פעמים, לא מסוגלת לעשות את זה עוד פעם. בכל פעם שדיברנו, הרגשתי שהיא מפילה אותי למצולות הייאוש. הכאב שלה גמר אותי. מאוד נזהרת לא להיות עם בנות שנמצאות בשלבי ייאוש מתקדמים. הבנתי אותה, ריחמתי עליה, לא שמרתי על קשר. משתדלת לנטוע את עצמי בחברה אופטימית".
"ואם כבר דיבורים על חברות, בואי נדבר על מה שקורה כשחברה טובה מתארסת", מבקשת אילה. "זה ים של כאב".
"אבל המצפון לא מרשה לך לכאוב, כי את חברה שלה וצריכה לשמוח בשבילה", מזדהה רחל. "זה רגע קשה, לגלות שאני מקנאה".
"את לא רוצה מה שיש לה", מדייקת אביגיל. "את רוצה את מה שנועד לך".
י' בסיון תשפ"ב
תיק איפור
מתאפרת בכל בוקר
ועוד איזה תכשירים
ואין מצב
שהיא עברה את העשרים
היא כזאת
שמחה וטוב לה
זה טוב
וזה עמיד
בא הערב
אין בתיק
מסיר איפור
דמעות שוטפות
הכל
ובבוקר
קמה מהאפר
ופותחת תיק
איפור
י"ח בסיון תשפ"ב
בכל פעם לפני פגישה אני מרגישה את התקווה הזאת מפרפרת בבטן.
וכמה שבא לי להרוג אותה ולהסביר לה שעולם כמנהגו נוהג, היא משתלטת עלי ואומרת, בחינניות, יש לציין: "אולי הפעם?"
עכשיו, בשביל "אולי הפעם?" אני מרשה לעצמי לעשות את כל מה שצריך בשביל שאולי זה יהיה הפעם.
בגד חדש? קבלי.
בושם? קבלי.
תכשיט? קבלי.
נעליים? קבלי.
תיק צד? קבלי.
(עכשיו אתם מבינים על מה רווקות יושבות? על הר נעליים מעלי אקספרס.)
בדרך כלל בסוף, או בתחילת האמצע, אני מקבלת סטירה לפנים.
ואז גברת "אולי" מפנה את מקומה למיסטר "בטח", שידע מראש שזה לא זה.
ויש לו הרבה סימנים ל"למה לא" ואיך לא צריך להיות "פתיה" שמאמינה לכל אחד.
והנה דוגמאות קלאסיות ל"פתיה":
"יש לו מראה צעיר" – בטח, אם הוא עובד בבית אבות, זה חייב להיות כך.
"הוא בחור מבריק, פשוט מבריק" – זה למה הוא נסע לראות את הזוהר הצפוני?
"יש לו יראת שמיים" – ברור, רק איך זה מתכתב עם המכשיר שמציץ לו מהכיס? לא מוגן, תודה ששאלתן.
"הוא בחור רגיש מאוד לזולת" – אז איך הוא לא שם לב לרמזי הסיום שלי?
ואני חייבת להקשיב למיסטר "בטח", אחרת הוא נפגע והולך.
ומשאיר אותי שם חשופה בצריח.
נמאס להיות לבד.
(יומן אישי, דסי)
שרה היא שדכנית מפורסמת מירושלים. אם הייתי שמה פה את השם שלה, סביר להניח שהייתם מזהים. גם אם היא לא שידכה אתכם, היא שידכה מישהו שאתם מכירים. כבר עשרים שנה היא עוסקת בשדכנות, ועל שמה חתומים מאות בתים ברחבי הארץ והעולם.
מה מזין את תופעת הרווקות שרק הולכת ומתרחבת?
"בציבור הליטאי זה עניין של כמות, לפני הכל. יש יותר בנות, חד משמעית. אומנם הגמרא אומרת שהעולם, חציו גברים, חציו נשים, אך הדברים נכונים לכל העולם. על כל בחור שיוצא לשוק השידוכים, יש עשר בחורות שמחכות לישועה. סיפור עצוב של היצע".
ויש גם עניין של איכות…
"לא רוצה להכליל. ומהיכרות עם הרבה, ברוך השם, יודעת שיש בחורים מצוינים, ברוך השם. בני עלייה של ממש. גם בגילים מבוגרים יותר. אני כן רוצה להאיר את ההבדל בין בחור טוב לבחורה טובה. בחורה טובה היא בחורה יראת שמיים, בעלת מידות טובות, מוכשרת, עובדת בעבודה טובה, איכותית, באה מבית איכותי. אלה הפרמטרים, פחות או יותר, שקובעים מה היא בחורה טובה.
"כדי להיחשב בחור טוב נדרשת עמידה בפרמטרים רבים יותר: הוא צריך להיות ירא שמיים ובעל מידות טובות, בדיוק כמוה. לבוא מבית איכותי, כמוה. נוסף על כך, הוא מוכרח להיות שטייגניסט, להקפיד על סדרים, לאהוב ללמוד, לנצל את הזמן. ובו זמנית, הוא חייב להיות חברותי, שמח. אסור לו להיות 'צו"ל' חלילה או שקט מדי. זה מקום שהרבה יותר קשה להגיע אליו. וצריך לזכור שעם הזמן, הוועד מידלדל, המעטפת החברתית מתפוגגת. בחורה שמסיימת את הלימודים בסמינר משתלבת בעבודה, בעזרת השם. היא בחדר מורות או במשרד, יש לה חברה, היא ממשיכה ללמוד, להתקדם. בלילה היא לא הולכת לישון לפני שהיא לומדת ספר מוסר או מקשיבה לקו הישועות. ובין לבין, יש קבוצות תמיכה וארגונים שדואגים לה. הוא עדיין בישיבה, לבד. נרדם עם קו נייעס…"
המצוקה הכלכלית משחקת פה תפקיד?
"לא, באל"ף רבתי. בגילים הבוגרים יותר בנות עובדות, חוסכות. חלק מהן מצליחות לחסוך עשרות אלפי שקלים בשנה. לא שמעתי על שום שידוך שירד בגיל הזה בגלל כסף. וגם בגיל צעיר יותר זה לא תרחיש מצוי. גם אז כסף הוא רק מסננת ראשונית שחוסכת בירורים ומבהירה ש'השידוך הזה לא מתאים'".
"בחורים, בכל גיל, מרגישים 'על הגובה'. לא כולם, לא תמיד, אבל זה בהחלט מצב מצוי", נאנחת אילה. "אני זוכרת שחשבתי את זה כשהייתי בת עשרים ואחת, ואז בת עשרים ושלוש. ואז כשהגעתי לגיל עשרים וחמש והציעו לי בחור בן שלושים ושתיים, והסכמתי, אמרתי: אין מצב שהוא יגיד לא. הוא בא מרקע הרבה יותר מורכב. בחור רגיל, סטנדרטי. לא מעבר. ואני, במחילה מראש על השוויץ, נחשבת בחורה מוצלחת. ברוך השם. בלי שום בעיות. לרגע לא חשבתי שיש לו קייס לסרב. מתברר שאפשר לסרב גם בלי קייס".
"לפני תקופה פגשתי בהשתלמות מקצועית אישה מבוגרת שמצאה בי את האוזן לבכות על הבן הרווק שלה", מחייכת מירי. "הקשבתי לה בסבלנות, שאלתי כמה שאלות. ופתאום הבזיק לי רעיון בשבילו, חברה מדהימה-מדהימה שלי. סיפרתי עליה לאימו של הבחור. היא שאלה, בחשדנות: 'היא בהירה? עם עיניים כחולות? כי אם לא, זה לא ילך'. אמרתי לה שאפשר לקנות עדשות כחולות בחנות, ומגיע גיל שלכל הבחורות יש שיער בהיר ממש. גם לבחורים זה קורה…'
"יש גם בחורות שלא יודעות להתרכז בעיקר", מאזנת פייגי. "לי לא מפריעים בחורים שיש להם חלומות פז. שייהנו. אני לא המציאות שלהם, כנראה. לי כואבת יותר המציאות שנוגעת אלי, העובדה שיש בחורים שמידרדרים עם הזמן, ואנשים מצפים ממני להתחתן איתם בכל זאת. אני מסכימה להתפשר על הרבה דברים, אבל יש דברים שהם בנשמתי ממש. גבולות שאני לא מסכימה לוותר עליהם. פלאפון מוגן, לדוגמה. ואני לא שופטת, חלילה. בחורים מתמודדים עם הרווקות שלהם מחוץ לבית. חסרה להם חומת המגן של ההורים, של המשפחה. אני לא יודעת לאן בנות היו מידרדרות לו הן היו נאלצות להתמודד עם המצב מחוץ לבית. אני מבינה, לא שופטת, אבל לא מסכימה להקים בית מהסוג הזה. וכשבאים אלי ואומרים לי: 'תתפשרי, תסכימי להיפגש עם מה שיש. גם ככה ההיצע לא גדול', זה כאב ברמות אחרות. מבט שלא רואה אותי בכלל, את התפילות שלי על בית טהור".
"לפני כמה חודשים שדכן אחד לחץ עלי שאסכים לגשת להצעה מסוימת, שפך הלל השלם על הבחור. לא מתיק עין מהגמרא", מספרת רחל. "בנס, לגיסי יש קשרים בישיבה שבה הבחור לומד, לכאורה. בירר, אמרו לו שהבחור באמת לא מתיק עין. מהמסך. בכיתי על המצב באוזני אישה גדולה. אמרה לי בצער: 'תתחתני, לא משנה עם מי. אין לך ברירה. הקדוש ברוך הוא 'יפצה' אותך בנחת מהילדים'. אני יודעת שיש בחורות שעושות את זה, אני עדיין מתפללת שאזכה גם לקשר של קיימא".
איך אפשר לצמצם את הפער הזה?
הן שופעות רעיונות:
"להקים מסגרות לבחורים מבוגרים, מפוקחות. ממש כמו ישיבות לצעירים. שבחור לא יוכל להחזיק בחדר כל דבר, ולבוא ולצאת בלי השגחה". הרעיון של אילה. "וכמובן, שיעורי הלכה, סדר מוסר. כל מה ששומר על הבנאדם 'מענטש' ומחובר".
"שימנו אנשי צוות בתוך המסגרות הקיימות, שזה יהיה התפקיד שלהם – לתת תמיכה רגשית ומקצועית לבחורים מבוגרים", מבקשת פייגי. "שייעוץ יהפוך לגיטימי גם אצל בחורים. שהצוות ממש יעודד לגשת להיעזר".
"ומדי פעם להביא לתוך הישיבה אנשי מקצוע שילמדו את הבחורים על התנהלות כלכלית, על אינטראקציה אנושית", מציעה שרה. "בחורות יוצאות לעבוד, הן מכירות את העולם הזה. בחורים נשארים בישיבה, שמורים. וזאת המעלה שלהם, ואין לנו שום עניין להוציא אותם לרחוב, חלילה. רק שיכירו מושגים, את היום יום שהבחורות מתמודדות איתו. שתהיה שפה משותפת. בשנים האחרונות, יש כמה וכמה סמינרים שהכניסו סדנאות על התנהלות כלכלית, על שידוכים מההיבט הפרקטי יותר. גם לבחורים מגיע הליווי הזה".
י"ח בתמוז תשפ"ב
חברה שלי שלחה אותי לשדכנית, "שדכנית אלופה", היא אמרה. "מוצלחת, מתקתקת עניינים, סיפרתי לה עלייך, יאללה, תתקשרי, אולי משם תבוא הישועה?"
באמת אולי, או כן או לא.
הרמתי טלפון, הצגתי את עצמי. אגב, זה אחד מהתענוגים המופלאים לספר על עצמך באופן שמוציא אותך בסדר, לא גאוותנית ולא ענוותנית, שיווק.
היא הקשיבה לי חצי דקה, ואז בישרה: "יש לי אחד, גרוש".
או קיי.
"למה הוא התגרש?" אני בודקת.
"ולמה את הגעת לגיל XY, את רוצה שאני אשאל אותך?"
(יומן אישי, דסי)
שרה, שדכנות בגילים מבוגרים היא מורכבת יותר?
"תני לי לתקן אותך. היא לא מורכבת יותר. היא מורכבת הרבה הרבה יותר".
למה?
"כי המציאות מורכבת הרבה הרבה יותר. אם שידוך רגיל דורש סך מסוים של שעות, שידוך בגיל מבוגר דורש פי עשרה. יש כאלה שמתקבעים על החלומות שחלמו בגיל עשרים. שוב, לא הרבה. אבל גם כאלה קיימים. וכשאני מזכירה, בעדינות, שאולי הגיע הזמן להתפשר, הם מזועזעים מהרעיון. בשביל זה הם חיכו כל השנים האלה? בשביל זה הם סבלו כל כך?
"אבל גם אם אין התנגדות עקרונית לשידוך, הסחבת קופצת לביקור. ואני שוב אזהר מהכללות, אבל לצערי, פוגשת חוסר אמביציה לפעמים. בשני הצדדים. ואפשר להבין, בחורות שעברו את השלושים חוו תסכול, אכזבה. ייאוש גדול. היו שידוכים שהגיעו כמעט לגמר, ואז ירדו. הן כבר מסרבות להאמין שמשהו יצא מהשידוך שאני מציעה. קשה להלהיב אותן, קשה לשכנע גם את הבחורים שכדאי להם לנסות.
"לא מזמן הצעתי שידוך לבחור מבוגר, עבר את שלושים ושמונה. אמר לי בעייפות: 'אני שפוך. אין לי כוח להתלבש, להתארגן. זה ממילא יהיה בזבוז זמן'. אני מבינה את הכאב, אבל לצערי, יש לו הדים. שדכנים ושדכניות יעדיפו להתעסק בשידוכים לגילים צעירים יותר, נלהבים יותר. בשידוכים לצעירים, מכל עשר הצעות תישברנה תשע צלחות. בשידוכים למבוגרים, מכל עשר הצעות תישבר צלחת אחת. אולי. ואני מבהירה שוב, אין פה אמירה שיפוטית, חלילה. על אף אחד מהצדדים. זאת המציאות, ויש לה מחירים".
"גם בגיל צעיר יותר לא קיבלתי יותר מדי הצעות". אילה מכירה מציאות אחרת. "מזווית המבט שלי המצוקה מתחילה בגיל ממש צעיר. בחורה מסיימת סמינר, מתחילה שידוכים, ויש לה אולי-אולי הצעת שידוך אחת בחודש. אחותי הצעירה התארסה לא מזמן. שידוך שהגיע אחרי עשרה חודשים של יובש! והיא בחורה מוצלחת, חכמה, שום פגם חיצוני או פנימי, ברוך השם. אני לא יודעת אם יש פחות מדי שדכנים, או שהשדכנים הקיימים מעדיפים להתעסק בהצעות נחשבות יותר או כאלה שתצאנה, על בטוח".
"זה ואדי". גם רחל מכירה את היובש, את השממה. "אני יצרתי קשר עם כל השדכנים והשדכניות שקיימים בארץ, נדמה לי. וגם עם כמה שעובדים מעבר לים. עם חלק מהם נפגשתי. רובם מבטיחים לחשוב, להציע. מעטים מהם זוכרים לקיים. ואני לא מטילה אשמה על אף אחד, חלילה. אבל המציאות היא שכל שנה משחררת לשוק השידוכים אלפי בנות מקסימות, והתופעה רק הולכת ומתרחבת. שכבות-שכבות של בחורות בכל גיל מחכות לגאולה. זה חורבן, אין הגדרה אחרת".
"אני ממש שמחה לספר שיש גם שדכנים מיוחדים במינם", מבשרת מירי. "יש כאלה שיכולים לעקצץ, חלק מהם יכולים אפילו לפגוע. אבל יש גם שדכנים אכפתיים, כאלה שכואבים את הכאב שלנו ומחפשים בכל מקום רעיון לשידוך. יש שדכן אחד, מיוחד, שמתקשר תמיד בנימה מתנצלת. אומר: 'תראו, יש לי הצעה. לא נעים לי להציע אותה, היא שווה יותר, אבל היות שאמרתם שאתם מוכנים להתפשר, אז…' אני תמיד אגש לשידוכים שלו ממקום אחר, מאמין יותר שהוא רוצה בטובתי".
כ"ט בתמוז תשפ"ב
אולי ה"לא" הזה
יהיה הקש
ששובר
אולי ה"לא" הזה
שהיה כל כך צפוי
גומר
אולי הלב שלי
רוצה כבר
חבל משלו
בטוח
נגמרו לי הכוחות
להחליק
על תהיות
לא מצליחה
פשוט
לבכות
(יומן אישי, דסי)
ח' באב תשפ"ב
לפעמים
בלילות
לפעמים
בימים
לפעמים
ברגעים של
בין לבין
אני מרשה
לעצמי
לדמיין
גאולה
פרטית
של עצמי
וכל
יום
שעובר
אני מרשה
לעצמי
פחות
(יומן אישי, דסי)
מה תמצית הגלות הזאת? מה הכי כואב בה?
"סתימת הפיות", נאנחת רחל. "כשאני מנסה לדבר עם חברות, עם קרובות משפחה, על המצוקה, על ההתמודדות איתה, התגובות שאני מקבלת הן תמיד 'לכולם קשה, שידוכים הם תמיד קריעת ים סוף. בסוף זה קורה לכולם. את רק צריכה אמונה וסבלנות'. סיסמאות שלא עוזרות לי במאום. לפעמים יש לי תחושה שאילו הן רק היו מקשיבות באמת, מרשות לעצמן לכאוב איתי עד הסוף, אולי אולי הן היו פוקחות יותר עיניים, לא משאירות אותי לבד מול הים הזה שאני לא מצליחה לקרוע".
"אנשים משתמשים ב'משמיים' כדי לסתום לעצמם את האוזניים", מחייכת אילה חיוך מריר. "ושיהיה ברור, אני, כמו כל בחורה אחרת בזירה, מאמינה באמונה שלמה שהגזרה הזאת שמיימית. שהשם הוא טוב, גם אם כרגע רע לי. אבל אלה מילים שרק לי מותר להגיד לעצמי. אמונה היא מסע פרטי. ומדהים שדווקא בקטע הזה, ורק בו, פתאום המסע שלי הוא מסע ציבורי. פתאום כולם יודעים לומר: 'קבלי באהבה את רצון השם'. פלסטר מהסוג המשובח".
זה גם הכאב של מירי. "נוח מאוד לומר 'זה משמיים'. ככה הופכים את המציאות המזעזעת לגזרה שאין מה לעשות נגדה. אין לי שום ספק שזה משמיים. הקדוש ברוך שם אותנו בסיטואציה הזאת ואני מאמינה בו באמונה שלמה. ובלי סתירה, שואלת את כל ה'מאמינים': הכך עונים את המעוקות? את הבנות שלא ישנות בלילה כי הן דואגות מהעתיד? את אלו שמאבדות סיכוי לילדים עם כל שנה שעוברת? את אלו שהלבינו שערותיהן ולא בקלישאה? את אלו שנפגשו עם יותר ממאתיים בחורים? את אלו ששופכות כסף כל שבוע אצל הפסיכולוגית כדי לשרוד רגשית? ככה פותרים את הבעיה? ומה לגבי 'דמו ודם זרעיותיו אחריו'? איפה הערבות ההדדית? ולמה בכלל יש ארגוני חסד? הרי לכאורה, כל צרה באה משמיים.
"כשאני מדברת עם אנשים, הם תמיד יודעים לומר 'צריך לעשות השתדלות'. ואני מסכימה. משתדלת. אבל מה בקשר להשתדלות הציבורית? כיהודים, אנחנו מחויבים לאכפתיות, לאהבת ישראל. להשתדלות שיהיה טוב לזולתנו. לאן כל זה נמוג כשמדברים על תופעת הרווקות?"
"צרה חדשה", נושכת פייגי שפתיים. "והיא מחכה לאדם שיקום ויצעק: 'די! מספיק!' חושבת על מצבן של הבנות היהודיות באירופה, איך הלכו ואבדו לעם ישראל, עד שהגיעה שרה שנירר וצעקה: 'די! מספיק!' אני מלמדת זכות על הציבור שלא יודע, לא מבין את היקפי התופעה. אנחנו בדור אחרון לפני גאולה, ויש כל כך הרבה צרות לעסוק בהן. ומי שלא חי את הצרה הזאת, בשבילו היא 'צרה מן הצד', לא משהו שטורד את הראש, צובט את הלב".
"ואני אגיד עוד פעם, כשאני מדברת עם בחורות במצבי, אני תמיד מעודדת אותן להשתדל למען עצמן", מבהירה מירי. "ממליצה להיות אקטיבית ופעילה ולא להפסיק להתאמץ ולחפש ולהאמין. הבעיה היא, וזאת אולי תמצית הגלות – בשידוכים אנחנו תלויים ברצון הטוב של הזולת. אם אנשים לא יחשבו בשבילנו על רעיונות, אם אנשים לא יציעו, אין לנו דרך לעזור לעצמנו. לפני שנה וחצי, בערך, חברה התקשרה אלי, שבורה. היובש. הייאוש. בכתה נורא. הקשבתי לה, אחר כך אמרתי: 'בין הזמנים עכשיו, יש מישהו אצלכם?' היא סיפרה שאחותה הצעירה מתארחת אצלם, משפחה עם ארבעה ילדים. אמרתי לה: 'קומי, לכי לסלון. ככה, כמו שאת'. תשעים ותשעה אחוזים מהזמן אנחנו גיבורות, נושכות שפתיים, מחייכות לאחים, לאחיינים. מותר וצריך להזכיר למשפחה האוהבת שלנו כמה כואב לנו, כמה הכל בנו שבור ומרוסק ומחכה למשיח. שלא יתייאשו מאיתנו כל כך מהר, שלא 'יקברו' אותנו בחדר. שיזדעזעו מהבכי, יקומו, יעשו מעשה. יקרעו את שערי השמיים. ישגעו את כל העולם בבקשה למצוא לנו שידוך. רק ככה גם הים ייקרע".
ג' באלול תשפ"ב
"בואו אלי, אבא ואמא של איריס כהן, אתם שישבתם כפופי גו, ליד דלת חדרי. בואו ונשב ביחד, כל דחויי העולם הזה, כל אלו שאינם נקראים אל המלך, ושומרי הסף מצליבים בפניהם חרבות".
(לחיות וחצי, רותי קפלר)
אלול מגיע.
נזכרת בתפילות של שנה שעברה.
מתביישת.
לא יודעת איפה אתפלל השנה.
שנה חלפה, שנה עברה, כבר כתבתי כאן שכל חג מציב תמרור…
סחוטה מלבקש.
קוראת את הטקסט של רותי, ובוכה.
כ"ח באלול תשפ"ב
לו יכולתי
לבטל פעולה קודמת
מה הייתי עושה אז
ויש לי תשובות
והן דוקרות
כמו מחט
ולא
הן לא פותחות לי
פתח של אולם
(יומן אישי, דסי)
"המציאות הזאת היא בדידות אחת, גדולה". רחל מהססת אם להמשיך. היא לא רוצה לשפוט, לא רוצה לבקר. "אחר כך יגידו שרווקות הן קוטריות, גם ככה אומרים עלינו יותר מדי".
מה אומרים עליכן?
"שאנחנו דעתניות. שאנחנו עפות על עצמנו, לא יודעות מה המצב בשוק, כמה ההיצע דליל, כמה אנחנו לא שוות. שאנחנו רוצות יותר מדי. שאנחנו מתפשרות פחות מדי. זה דיסוננס נוראי. מצד אחד, להתמודד עם הבדידות. ומהצד האחר, לפגוש את השיפוטיות. לפחות, שלמו על השיפוטיות בקשר, בידידות".
"יש שלושה מחנות של בני אדם, בסך הכל", מסווגת אילה. "הסוג שלא זוכר אותנו בכלל, הסוג שזוכר ושופט, וקיים גם הזן הנדיר יותר – הסוג שזוכר ולא שופט. כשפוגשים אותו, זה יום של חסד".
ערב ראש השנה. תשפ"ב נגמרת. הן עדיין במשבצת הראשונה, מחכות ל'היכון, הכן, צא', לסימן שישלח אותן לחייהן. זוכר נשכחות, רק הוא יכול לכתוב להן טוב. ]
