תלמיד חכם עצום שמתכופף לכל ילד, בעל הופעה מוקפדת שצועד בנעלי הליכה כשצריך, סמכות-על תורנית ליהודי בריטניה שמכתתת רגליים בין בתי נדיבים עבור הכולל של לונדון | אחרי פטירתו של הגאון רבי חנוך הכהן ארנטרוי זצ"ל, אב"ד לונדון שכונה בפשטות 'דיין ארנטרוי' – יהודי לונדון וחברי בית הדין נפרדים בשורת אנקדוטות של הדר יהודי-בריטי מעורר הערצה | וגם: יונתן רוזנבלום חוזר אל הרגעים והשיחות האישיות במחיצת מלך התורה של הממלכה המאוחדת
הייתה לו הופעה אצילית; הלבוש שלו היה מוקפד תמיד; ועם זאת הוא לא היסס מעולם להפשיל שרוולים כדי להראות לאם טרייה איך לרחוץ את הרך הנולד לאחר הברית או לנעול נעלי הליכה נוחות, שבהן היה יוצא לבדוק את העירוב בעת הקמתו. פעמים רבות הותיר מאחור את הרבנים האחרים, הצעירים ממנו בשנים רבות, שקשה הייתה עליהם ההליכה.
פסקי ההלכה שלו היו חדים וברורים. הם נחתכו ללא משוא פנים, בביטחון של מי שמתבסס על לימוד התורה שלו עצמו ועל שושלת רבנים ארוכה ומפוארת שממנה בא. כאשר היה צורך, הוא היה גלוי וישיר מאוד בדיבורו ולא חת מפני איש. עם זאת הוא גם הכיר את מגבלותיו. כשבעיה חדשה התעוררה, הוא לא היה נמנע מלהתייעץ עם פוסק הדור, מרן הרב אלישיב זצ"ל.
השבוע איבדה יהדות אירופה את אחד המצביאים הבולטים שלה, עם עלותו לשמי רום של האב"ד הגדול, הדיין הגאון רבי חנוך הכהן ארנטרוי זצ"ל, ביום חמישי שעבר, ראש חודש כסלו. הרבה תארים נקשרו לראשו, אולם יהודי בריטניה העדיפו לכנות אותו בחיבה מזוגה בתחושת קרבה: "דיין ארנטרוי".
צניעות מפעימה. הגאון רבי חנוך הכהן ארנטרוי זצ"ל (צילום: טים ספוט)
דיין ארנטרוי זצ"ל, שהיה כבן תשעים בפטירתו, הותיר אחריו מורשת של העמדת התורה על תילה ושל מתן שירות לבני הקהילה, כמעט בכל תפקיד רבני אפשרי. הוא היה מייסדו של 'כולל סאנדרלנד', אותו ניהל במשך שמונה-עשרה שנה; הוא כיהן בתפקיד אב"ד מנצ'סטר ולונדון; היה רב קהילה ומקים מוסדות תורה, ופעמים רבות שימש בכמה תפקידים במקביל.
בדיוק כפי שהצטיין בשילוב הנדיר של תפקידיו, כך מיזג בדמותו מגוון ייחודי של תכונות. מחד גיסא הוא שלט בכל מקצועות התורה בלמדנות ישיבתית טוטלית, כפי שהוכיחו שיעוריו הבהירים והמאירים שאותם מסר בכוללים שבראשם עמד, וגם דרשן מופלא שהפליא לשזור בנאומיו סיפורים, משלים וזיכרונות אישיים. ומאידך גיסא בעבור צאן מרעיתו, ציבור המתפללים וילדיהם בבית המדרש 'בית ישראל' בשכונת הנדון – הוא היה גם רב נערץ וגם סב אהוב.
הבהירות המוחלטת שלו זיכתה אותו בהערכתם הכנה של גדולי פוסקי ההלכה בעולם. אברך ממוצא אמריקני, ששקל לקבל על עצמו משרה תורנית בתחום הקירוב בלונדון, מצא את עצמו פעם במכונית אחת עם הרב אלישיב זצ"ל. הוא סיפר לפוסק הדור כי ישנה בלונדון בעיה מסוימת, שלדעתו עלולה לפגוע בהצלחתו. ענה לו הרב אלישיב: "אם הדיין ארנטרוי תומך בזה, אתה יכול לסמוך עליו".
מלאך במחלקה
ככל שהיה ברור ונחוש בהחלטותיו, כך היה גם אדם חם ולבבי ביותר. לדברי הגאון רבי דוד רפסון, שהכיר אותו במשך שבעים וחמש שנים, מה שייחד את 'דיין ארנטרוי' הוא עובדת היותו בעל עין טובה באופן נדיר. "הוא באמת ובתמים אהב כל אדם, והיה שמח בהצלחתו של כל אחד. הוא תמיד היה דן כל אדם לכף זכות, באופן טבעי, אלא אם כן הם הוכיחו את עצמם כמי שאינם ראויים לאמון זה".
מעבר לתפקידיו הרשמיים הוא לקח אחריות על 'כלל ישראל'. אך מעולם לא היה זה על חשבונו של אף יחיד מתוך כלל ישראל, בין אם שומר תורה ומצוות ובין אם לאו. לא היה דבר שנמנע מלעשות עבור אח יהודי. הרב יהודה רפסון ז"ל התגורר עם בני משפחת ארנטרוי בפנימיית ישיבת גייטסהד, ובהמשך כיהן בתפקיד אב"ד לידס. הוא סיפר על הדיין ארנטרוי: "אני יודע שאם אתקשר אליו ואספר לו על בעיה בקהילה שלי, הוא יעלה על המטוס הבא היוצא ללידס".
"הוא היה מספיק ביום אחד, מה שאתה או אני בקושי מספיקים בחודש", היה אחד הביטויים של אלה שהכירוהו מקרוב. אך למרות עיסוקיו הרבים, היה מעניק לכל אדם את תשומת ליבו המלאה.
במהלך התקופה שבה כיהן הגר"ח ארנטרוי זצ"ל בתפקיד אב"ד מנצ'סטר, נודע לו על צעירה יהודייה המאושפזת במרכז רפואי מקומי, שעמדה למות מאנורקסיה (הימנעות מאכילה) רח"ל. למרות היותו כהן, הוא יצא לבית הרפואה כדי לראות אם יוכל לשכנעה לאכול. הרופאים כבר הרימו ידיים, והתקשו להאמין שזה יעזור, אבל הוא הצליח. הוא גם לא הסתפק בהצלחה החד-פעמית הזו. לאורך חמשת החודשים הבאים הוא הגיע מדי יום כדי לדאוג שהצעירה תאכל.
הצלת חייה הייתה רק השלב הראשון של מעורבותו בעניינה. הדיין סידר בעבורה משפחת אומנה אצל משפחה חרדית שהתגוררה ברחוב מגוריו. כשהיא התקשרה מהארץ לספר על שידוך שהוצע לה, דיין ארנטרוי טס לארץ כדי לפגוש את הבחור המדובר, כיום בעלה, כדי לוודא שאכן הוא מתאים לה. אותה נערה צעירה היא היום כבר סבתא לנכדים, ועדיין היה הרב ארנטרוי מרים אליה טלפון כל אימת שהגיע לבקר בארץ.
במקרה אחר נדהמה מאושפזת יהודייה לראות את הדיין ארנטרוי מתייצב לבקרה. הוא הציג את עצמו ואמר לה שהוא מתכוון להישאר בחדר עד שהיא תחתום על טופס הסכמה לניתוח לקטיעת רגלה, ניתוח שלדעת הרופאים עשוי להציל את חייה. הדיין הודיע לה, שבית החולים הקצה בעבורו חדר מיוחד במחלקה, ואשתו הרבנית תביא לו לשם את ארוחותיו. האישה הסכימה לניתוח.
הכולל הראשון בלונדון
הדיין הגאון רבי חנוך ארנטרוי זצ"ל נולד בפרנקפורט, בחנוכה תרצ"ב (1931). למרות היותו ילד בן שש בלבד בעת פרעות ליל הבדולח, שאירעו בליל ט"ז בחשוון תרצ"ט (1938), נותרו לו זיכרונות חיים מ"הלהבות שאכלו את ספרי התורה, שהוצאו מארון הקודש לחצר בית הכנסת והועלו באש". אביו נלקח על ידי הגסטפו למחנה דכאו, שם הוחזק כחודשיים. מייד עם שחרורו עזבה המשפחה לאנגליה, שם העבירה את שנות המלחמה בלצ'וורת', שאליה נמלטו רבים מיהודי לונדון בתקופת ההפגזות הליליות על לונדון.
חתן במשפחת האצולה התורנית. גיסו יבדחל"א מרן הגר"מ שטרנבוך סופד בהלוויה (צילום: שלומי טריכטר)
למשפחת ששון הידועה הייתה אחוזה גדולה בלצ'וורת', והגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל היה מגיע כל שבוע ללמוד עם בנם, סלומון דוד ששון, מבחירי תלמידיו, במהלך מסעות גיוס הכספים עבור הכולל החדש שהקים בגייטסהד. כאשר נשלח חנוך ארנטרוי הצעיר לפנימיית בית הספר היהודי בגייטסהד, באמצע שנות העשרה שלו, הוא התגעגע מאוד למשפחתו. רק יחסו החם של הרב דסלר, הוא סיפר לימים, הפך את הפרידה ממשפחתו לנסבלת.
עד מהרה התגלו כישוריו האנליטיים הנדירים, זיכרונו הפנומנלי ואהבת התורה שלו בישיבת גייטסהד. עוד בהיותו בחור הוא הוזמן להצטרף ל'כולל הרבנים' המפורסם בגייטסהד. בראש חודש כסלו תשט"ז (1955) הוא נישא לרבנית רחל לבית שטרנבוך, אחותם של הגאונים ר' אליהו ור' דוב ולהבחל"ח מרן פוסק הדור רבי משה. לצד מסירותה המלאה לבעלה, הצליחה הרבנית ארנטרוי למצוא זמן ולהיות מרצה מבוקשת לנשים, וגם אחראית על כמה קרנות צדקה וחסד. יחד הם היו לצוות עוצמתי במיוחד.
לכותב השורות הייתה הזכות לראות מקרוב את מסירותה של הרבנית ארנטרוי לבעלה. בשנת תשע"ח (2018), לפני הטקס שנערך לכבוד דיין ארנטרוי במשרד החוץ הגרמני בברלין, קבעתי להיפגש עם הדיין לצורך ריאיון. הרבנית הזהירה אותי כי עליי לקצר, שכן הדיין צריך לנוח לפני הטקס. אולם מהר מאוד התברר שאזהרותיה היו מכוונות יותר כלפי בעלה מאשר אליי, שכן הוא היה שרוי במצב רוח אדיב מאוד, והיה להוט לתאר בהרחבה את הפרויקטים הרבים שבהם היה מעורב באותה עת.
בשנת תש"כ (1960) הגו הגאון רבי שמאי זאהן, ראש ישיבת סנדרלנד, והגאון רבי אברהם-משה באב"ד, רב הקהילה, את רעיון הקמת הכולל בעיר. בשעתם הרעיון של 'כולל אברכים' בלונדון היה הזוי. כולל גייטסהד היה הכולל היחיד בכל אנגליה, והן בתוך הכולל והן מחוצה לו היה ברור שכזה הוא יישאר. אולם כשהעלו הרב זאהן והרב באב"ד את הרעיון באוזני הרב ארנטרוי, הוא רץ איתו, וגייס את הכסף הדרוש לפתיחת הכולל, וגם גילה אחריות מלאה להחזקתו.
הרב דוב רוברטס מגייטסהד, שהיה מלומדי הכולל בסנדרלנד, זוכר את ה'שפיץ תורה' של ראש הכולל הצעיר, אבל גם את תשומת הלב שלו לכל פרט הקשור ליכולתם של חברי הכולל ללמוד: התאורה, החימום, ואפילו הגינה המטופחת סביב בניין הכולל. שימת הלב לפרטים הייתה ניכרת בכל מה שעשה במהלך הפעילות הציבורית ארוכת השנים שלו.
בשנות השישים רוב תלמידי ישיבת סנדרלנד היו ממרוקו. הגאון רבי זושא וולטנר, אחד מראשוני חברי הכולל בגייטסהד, שהקים את ישיבת סנדרלנד עם הרב זאהן, היגר לטנז'יר שבמרוקו, שם הקים את ישיבת עץ חיים' יחד עם הגאון רבי יששכר מאיר ומשם שלח זרם בלתי פוסק של תלמידים לסנדרלנד. הם נפרדו ממשפחותיהם ונאלצו להסתגל לתרבות שונה, אך רבים מהם נתרמו מאופיו המסור והמעניק של ראש הכולל.
במהלך שמונה-עשרה שנותיו בראשות הכולל בסנדרלנד, טווה דיין ארנטרוי מערך קשרים בכל רחבי אנגליה, הודות לפעילותו הענפה לגיוס הכספים לטובת האברכים. כשהיה שב הביתה ממסעותיו, מייד היה שוקע חזרה בסוגיה שבה עסקו בכולל. הוא היה מסוגל לשקוע כל כולו בלימוד, ולהתנתק מכל דבר העלול להסיח את דעתו.
פעם הוא למד בספרו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל עם הדיין רבי שמואל סימונס מבית הדין בלונדון. באותה עת אובחן בנו שלמה ארנטרוי ז"ל, שהתגורר בטורונטו, במחלה מסכנת חיים. במהלך הלימוד המשותף נכנסה הרבנית ארנטרוי לחדר והכריזה: "חנוך, שלוימי קיבל את תוצאות הבדיקות". אבל הדיין לא הגיב. הוא פשוט לא שמע אותה. היא חזרה על דבריה לא פחות משלוש פעמים, עד שהצליחה לתפוס את תשומת ליבו.
היורש של ה'מנחת יצחק'
בשנת תשכ"ט (1969) התמנה מרן הגאון הגדול רבי יעקב יצחק וייס זצ"ל – עד אז אב"ד מנצ'סטר – לראב"ד ה'עדה החרדית' בירושלים, ודיין ארנטרוי עלה למלא את מקומו בבית הדין במנצ'סטר, שם המשיך בכהונתו במשך שש שנים.
אחת מתכונות אישיותו של הדיין הייתה מידת האחריות שלו. "כל דבר שהיה תחת ניהולו והשגחתו, כגון מערך השחיטה, הוא היה מנהל בצורה היסודית האפשרית, בלי להתייחס לאופן שבו הדברים התנהלו עד אז. זו תכונה מאוד לא בריטית", אומר הרב דוד רפסון בחיוך. "תחושת האחריות הזו לכל מה שתחת השגחתו התגלתה מהר מאוד במנצ'סטר, ועוד יותר מכך בהמשך, בלונדון".
בתקופת כהונתו במנצ'סטר הקימו הדיין והרבנית תשתית של שירותי רווחה בלתי רשמיים, והעבירו בעצמם חבילות בגדים וסכומי כסף לקניית ריהוט לכלות ממשפחות נזקקות. מר יהושע רוי, שבדרך כלל היה מארח את הדיין בביקוריו במנצ'סטר לאחר שעזב ללונדון, מספר כיצד כשהיה חוזר למנצ'סטר הוא היה נכנס לבקר משפחות שדאג להן בתקופת כהונתו בעיר. הוא גם היה יוצא לבקר בבית המטבחיים לפנות בוקר, כדי לוודא שהכל ממשיך להתנהל כראוי בשחיטה המקומית.
בשנת תשד"מ (1984) ביקש הרב הראשי לבריטניה, הלורד הרב עמנואל יעקובוביץ ז"ל, מהדיין ארנטרוי, לקבל על עצמו את תפקיד אב"ד לונדון מטעם הקהילה היהודית המאוחדת – הסמכות ההלכתית העליונה של רוב הקהילות היהודיות בממלכה הבריטית. גיסו, ראב"ד ה'עדה החרדית', מרן הגאון הגדול רבי משה שטרנבוך שליט"א – תיאר בהספדו כי הדבר הראשון שעשה הדיין ארנטרוי בתפקידו החדש היה לשפר באופן דרמטי את רמת תעודות הכשרות מטעם בית הדין בלונדון. אם לצורך כך היה צריך לגייס כספים כדי לתת פיצויים לשוחטים שראה צורך לפטר, כיוון שרמת שמירת המצוות שלהם לא הייתה מקובלת עליו – הוא מעולם לא נבהל מכך. בתוך זמן קצר השתפר שמו של אגף הכשרות בבית הדין של לונדון בכל רחבי העולם.
הרב רשי סיימון היה אחראי על אגף הגיור מטעם בית הדין בלונדון לאורך כעשרים שנה. הוא מספר כיצד נהג הדיין לשבת בראיונות עם מועמדים לגיור תחת שרביטו של דיין ארנטרוי. אחד המועמדים האלה סיפר לדיין, שפשוט אין לו הכסף הדרוש לשיעורי ההלכה לו ולמשפחתו. הדיין הוציא מכיסו 75 פאונד בריטי הושיט לאיש ואמר לו: "הנה, כאן יש לך סכום שיספיק לחמשת השיעורים הבאים".
רמת הדרישות שלו בכל הנוגע לגיור הייתה גבוהה מאוד. יהודי אמיד בעל רכב 'רולס-רויס' ונהג צמוד נישא רח"ל לאשה נוכרייה שהביעה את רצונה להתגייר. הדיין אמר להם שהיא לא תוכל להתגייר. הבעל, שהתנהג כמי שרגיל שכולם אומרים לו כן, אמר לרב סיימון: "אני אמור לכעוס על הדיין ארנטרוי, אבל אני לא מצליח. הוא כזה בן אדם טוב".
העירוב של לונדון
מעבר לשיפור מערך הכשרות, החותם הכי גדול שהותיר הדיין ארנטרוי דרך בית הדין בלונדון היה העירוב סביב השכונות היהודיות בצפון-מערב לונדון.
קודם לכן לא היה אפילו עירוב ציבורי אחד בכל הממלכה הבריטית. דיין ארנטרוי פיקח על כל שלבי הקמת העירוב בלונדון, מהחל ועד כלה, וכיום ישנם חמישה-עשר עירובים באנגליה, שכמעט כולם הוקמו תחת אחריות בית הדין בלונדון. הרב אלן קמחי, רב בית הכנסת 'נר ישראל' בהנדון זה שנים רבות וחבר ועדת העירובין, סיפר על שאלה קשה הנוגעת לעירוב, שהביא לפני הדיין ארנטרוי. הדיין הוציא את ה'חזון איש' על עירובין, ואז הבחין הרב קמחי בעשרות ההערות שרשם הדיין ארנטרוי בשוליים, כמעט בכל עמוד בספר.
גם כאשר האחריות המלאה של בית הדין בלונדון הייתה על כתפיו, הסכים הדיין ארנטרוי בשנת תשמ"ח (1988) להתמנות לרב בית הכנסת החדש בשכונת הנדון שבלונדון. כשמו, 'בית המדרש בית ישראל', לא היה רק מקום תפילה, אלא הפך למבצר של תורה. למרות שמעטים מקרב מתפללי בית הכנסת המקוריים זכו לרקע תורני של ממש, רבים מילדיהם המשיכו ללמוד בכולל שנים רבות או נישאו לאברכי כולל. אהבת התורה של הדיין עצמו היא שחוללה מהפך רוחני בקרב משפחות אלה.
"זה פשוט היה מדבק", אומר משה מוריס, שרבים מתארים כ'חסיד הכי נלהב' של הדיין. הרב ארנטרוי נהג למסור שיעור שבועי בספר 'מנחת חינוך', שיעור נוסף במסכת בבא-בתרא וכמה דרשות כל שבת. היו לו גם חברותות פרטיות עם בעלי בתים מקרב מתפללי בית הכנסת. למשה מוריס, למשל, הייתה חברותא שבועית בת שעתיים ב'חושן משפט'. לעיתים קרובות הוא התפעל מהדיין, שהיה חוזר אחרי חצות הלילה מיעד רחוק כלשהו, ובכל זאת מגיע עירני ורענן לשיעור המשותף שלהם בבוקר.
דיין גדול, וסבא טוב לילדי הקהילה. באירוע ציבורי עם ילדי תשב"ר מלונדון
אהבת הלימוד המדבקת של הדיין ומידותיו התרומיות כבשו את ליבם של בעלי הבתים בקהילה. משה מוריס, בוגר ישיבת 'קול תורה', זוכר כיצד היה רואה את מרן פוסק הדור הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל מתכופף להרים טישו שבחור הפיל על הרצפה. "גם דיין ארנטרוי היה מעורר בך את אותה תחושה: אין דבר שהוא למטה מכבודו, אם זה מה שצריך לעשות".
הרב רשי סיימון מציג דוגמה קונקרטית. בין יתר תחומי התמחותו, היה הדיין גם מוהל. משפחת סיימון ביקשה ממנו למול את בנם הנולד בברית שהתקיימה בערב שבת. בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום שישי גילתה הגב' סיימון שהבגד של התינוק מלא בדם, ממה שהתברר כבעיית קרישה. היא התקשרה אל הדיין והרבנית הרימה את הטלפון. היא מייד הזמינה מונית ונסעה לקחת את הדיין, שכבר יצא לבית הכנסת לתפילת שבת. משם הם המשיכו לבית משפחת סיימון, שהיה במרחק של לפחות שמונה קילומטר.
עד שסיים הדיין לטפל בבעיית הדימום של התינוק, כבר לא הייתה לו שום אפשרות לחזור להנדון לפני שבת, וכך הצטרפו הרב והרבנית למשפחת סיימון לסעודת השבת, בטרם יצאו לצעידה הארוכה הביתה. לפני שיצאו, השאיר הדיין בידי הרב סיימון סימן, שבעזרתו יוכל להזעיק אותו אם הבעיה תחזור על עצמה במהלך השבת, והבטיח לו שאם יהיה צורך הוא ידריך אותו מה לעשות. כשהוא נזכר באותו מקרה, הרב סיימון מתפעל מכך שמעולם לא עלה בדעתו של הדיין ארנטרוי לשלוח אליו מישהו אחר, בגלל שלל התפקידים שהוא ממלא כרב הראשי של הקהילה.
איום חמור בלייפציג
חברי בית הכנסת מילאו תפקיד מתפתח בתוכניותיו הרבות של הדיין בכל הנוגע להרמת קרן התורה והיהדות באנגליה ובאירופה כולה. כשהחליט אחד מחברי בית המדרש לתרום ספר תורה לבית הכנסת בלייפציג שבגרמניה, עיר מגורי אבותיו, הצטרפו אליו הדיין ארנטרוי ועוד עשרה חברי בית הכנסת, כדי להשתתף בטקס. לפני שפתח הדיין בדרשתו, הגיעה קבוצת משפחות מהקהילה, כולם ילידי רוסיה שהיגרו לגרמניה, כדי לשוחח עם הדיין. הם הסבירו לו שאין להם מקווה טהרה בעיר, והם נאלצים לנסוע ברכבת שלוש שעות לכל כיוון כדי להשתמש במקווה הכי קרוב.
הדיין הניח בצד את דרשתו הכתובה והכריז כי הוא וחברי המשלחת לא ישובו ללונדון, לפני שישיג הבטחה לבניית מקווה טהרה בלייפציג. גם כשאמרו לו שמתחיל לרדת שלג, והם היו חייבים לצאת לשדה התעופה שאם לא כן ייתקעו בעיר – הדיין סירב לחזור בו מהכרזתו. למזלו חלפו רק מספר דקות עד שבעלי הבתים הנוכחים התכנסו יחד והתחייבו כל אחד לסכום נכבד לצורך בניית המקווה. באותו אופן חברי בית הכנסת היו השליחים שגייסו את התמיכה בעבור 'שובו', הרשת שפועלת בשביל ילדי העולים דוברי הרוסית.
פעילותו של דיין ארנטרוי למען ילדים יוצאי רוסיה הייתה חלק מתחושת המחויבות שלו לכל מה שקשור לפעילות קירוב. בשנת תשל"ט (1979) הגיע לבריטניה ר' אבי שולמן ז"ל, יו"ר תוכנית SEED בארה"ב, במטרה להקים את 'SEED-U' – השלוחה הבריטית של התוכנית למען יהודים יוצאי רוסיה. כמה אנשים ציינו באוזניו, שהמועמד המתאים היחיד להתחיל את הפרויקט באנגליה הוא הרב יוסף גרינפלד, אז אברך כבן 34 בכולל גייטסהד. הרב גרינפלד היה בדרום-אפריקה כדי לאסוף כסף לכולל, ולא הייתה לו תוכנית לקחת את התפקיד.
לאחר שגדולי ישראל לחצו על הרב גרינפלד לקחת את התפקיד, הוא נענה. אבל אז מצא את עצמו ללא תקציב וללא אף רעיון כיצד לגייס את הכסף. ומי נכנס לתמונה כדי לסייע? כמובן, הדיין ארנטרוי שעדיין התגורר בגייטסהד. הוא היה ממש נלהב מהרעיון של פעילות קירוב מאורגנת, והתלווה לרב גרינפלד לכתובות התורמים שאותן צבר במהלך השנים שבהן נדד לטובת כולל סנדרלנד ופרויקטים אחרים, עד שהבטיח את התקציב המלא לכל שנת הפעילות הראשונה.
תריס בפני הרפורמים
היו לו גם מלחמות עם הרפורמים.
באמצע שנות התשעים קם ארגון בשם 'לימוד', שחולל תסיסה בקרב צעירים יהודיים רבים. הגוף הציע שיעורים מנקודת מבטם של 'זרמים וענפים שונים ביהדות', שבהם המשתתפים יוכלו לבחור כרצונם. השעטנז הזה היה סתירה בעיני הדיין, שסבו, שעל שמו הוא קרוי, היה רבה של קהילת 'אאוסטריט-גמיינדה' במינכן, שהתפצלה מהקהילה היהודית הכללית, מאחר שזו שנשלטה ברובה על ידי הרפורמים.
הוא נלחם מרות למנוע את השתתפותם של רבני בתי הכנסת מטעם הקהילה המאוחדת בתוכניות של הגוף המתסיס. לצד זאת, הדיין ארנטרוי היה נחוש ליצור אסטרטגיה הפוכה. בפגישה עם רבני הקהילות המאוחדות באנגליה הציע הרב ישראל רול להקים ועידה בשם 'אנקאונטר' (מפגש), שבה יעלו הרצאות מגדולי המרצים היהודיים באנגליה ובעולם כולו. הרעיון התקבל, והחל משנת תשנ"ו (1996) החלו להתפרסם שיעורים והרצאות מטעם הוועידה.
עד מהרה התברר שתפעולה של 'אנקאונטר' ידרוש סכומי כסף עצומים לצורך פרסום והבאת מרצים מכל רחבי העולם, שכירת אולמות עבור הקהלים הצפויים, ותשלום לפרסומות ולוגיסטיקה. באופן טבעי פנה הרב רול אל הדיין ארנטרוי בבקשת סיוע, והדיין כמובן נרתם כולו. הוא עודד את בעלי הבתים במניין שלו שיתרמו, ונדד מקרן צדקה אחת לרעותה, וכן לתורמים פרטיים, עם הרב רול.
כאשר תורם פוטנציאלי גדול אחד דחה אותם באחת, התאכזב הרב רול מאוד, אך לא הרב ארנטרוי. הוא הדהד את דבריו של מרדכי הצדיק לאסתר, כפי שאנחנו מכירים מהמגילה, הוא אמר לרב רול: "הוא לא זכה, אבל הישועה תבוא ליהודים ממקום אחר". וכך אכן היה. הדיין היה הדמות היחידה מקרב כל הקבוצות השונות שזכה להערכה גורפת מצד כולם, וכך הסתייע לו לצרף לוועידה רבנים מכל החוגים והארגונים.
פרישה מדומה
בשנת תשס"ו (2006) פרש הדיין ארנטרוי מתפקידו הרשמי, והפך לאב"ד בדימוס של בית הדין בלונדון. את מקומו תפס הדיין הגאון רבי מנחם גליי, בנו של ידידו הוותיק מגייטסהד וסנדרלנד, הדיין הגאון רבי זכריה גליי. דיין ארנטרוי היה אז בן כ-74 שנים, אבל היציאה לגימלאות, הוא אמר לי פעם, אינה קיימת בלקסיקון שלו. ואכן, החופש מתפקידיו הקבועים בבית הדין, אפשר לו להשקיע את עצמו במגוון פרויקטים חדשים, והוא נכנס למה שהפכה להיות אחת התקופות הפוריות ביותר בחייו.
גם ביחס לבית הדין, הוא לא באמת פרש. דיינים אחרים המשיכו להתייעץ עימו כשהתעוררו שאלות ודילמות חדשות. ולמרות שהם חילקו ביניהם את תחומי ההשגחה השונים: כשרות, שחיטה, גיטין, גיור ועירובין – כולם הבינו כי מומחיותו וניסיונו בכל התחומים הללו עולות על שלהם.
הדיין רבי שמואל סימונס מספר ל'משפחה', כי בין השנים תשס"ו לתש"פ (2006-2020) לא היה כנראה שדה תעופה אחד בכל רחבי אירופה שהדיין ארנטרוי לא הציג בו את כף רגלו בתור אב"ד בית הדין של רבני אירופה, מוסד שהוא הקים. בית הדין האירופי היה נוסע לערים בכל רחבי מזרח ומערב אירופה, כדי לכתוב ולפקח על מתן גיטין וטיפול בגיורים. העבודה על הגיטין אפשרה לו לעבוד עם בנו, הגאון רבי אשר ארנטרוי, שמטפל בהוצאת גיטין לצורך התרת עגונות מטעם הרבנות הראשית בארץ.
הפרויקט ששאב את רוב האנרגיות שלו, היה הקהילה היהודית המתחדשת בגרמניה. "אני מגיע לשם מתי שהם מבקשים ממני", אמר לי הדיין. הוא כיהן כנשיא בית המדרש לרבנים על שם הרב הילדסהיימר, שנפתח מחדש. בטקס חלוקת תעודות סמיכה לרבנות, שהתקיים במינכן בשנת תשס"ט (2009), הסביר הדיין כיצד הטקס הזה הוא סגירת מעגל בשבילו. "בשנת תר"פ, עם פטירתו של הגאון רבי דוד צבי הופמן, מנהל 'הסמינר לרבנים ע"ש הילדסהיימר', סבי, הרב חנוך הכהן ארנטרוי, הוזמן לעמוד בראשות הסמינר לרבנים בברלין. אולם בני קהילתו התחננו לפניו שלא ייטוש אותם, והוא נענה להם", סיפר בנאומו. (אגב אותו דבר קרה גם עם הדיין ארנטרוי, כשהכריז על תוכניותיו לעלות לירושלים. מתפללי בית המדרש התחננו לפניו שלא יעזוב אותם).
"אני עומד כאן", התנגנו המילים מפי הדיין, "בבית הכנסת 'אוהל יעקב' במינכן, שנבנה במקום בית הכנסת 'אוהל יעקב' הראשון, זה שבו סבי ז"ל שירת את בני קהילתו, ואשר נשרף עד היסוד. וכעת, בבית כנסת 'אוהל יעקב' החדש, אני סוף סוף חותם בשם חנוך ארנטרוי על כתבי ההסמכה של הסמינר לרבנים בברלין, 89 שנים אחרי שסבי נאלץ לוותר על הכבוד הזה. זה מה שאני עושה, וכך, בשבילי, המעגל נסגר".
'איני יודע, צריך לשאול את ה'גדולים' בארץ'. עם מרן הגרמי"ל ליפקוביץ' זצ"ל
בטקס ציבורי שנערך לכבוד הדיין סיפר ר' שלמה אפאנסב, המפקח על הכשרות בקהילה בברלין וממוסרי השיעורים בסמינר לרבנים, על מאורע שהתרחש לפני 16 שנה. בית הספר היהודי החדש בברלין עמד בלחצים כבדים מצד הקהילה היהודית המקומית לקבל תלמיד שאינו יהודי על פי ההלכה. הדרישה לוותה באיום לביטול כל התמיכה הכלכלית מטעם הקהילה. חברי הקהילה התורנית שלחו את הבקשה אל הדיין ארנטרוי, שהגיב: "אתם תעשו את הדבר הנכון, והקב"ה יעשה גם הוא את הדבר הנכון". מילים אלה ממשיכות להיות ציון דרך לחברי הקהילה.
באנגליה התחום שבו ריכז הדיין ארנטרוי את רוב כוחותיו היה הקמת הכולל בשכונת אדג'וור בצפון-מערב לונדון. בשנת תשס"ד (2004) נפתח הכולל עם עשרה אברכים, והגאון רבי יהודה ברוך ליברמן כיהן כראש הכולל. כאשר ראיינתי את הדיין בשנת תשע"ח (2018) סיפרתי לו שהייתי לאחרונה באדג'וור, לראשונה בחיי, וספרתי שמונה או תשעה מניינים בדרכי לבית הכנסת המקומי של 'SEEDS' בליל שבת. עיניו הכחולות העמוקות התנוצצו לשמע תיאורי את השכונה, והוא אמר לי: "לפני שתים עשרה שנה לא היה שם שום דבר מכל זה".
הצלחת הכולל באדג'וור רק עוררה את רצונו להקים עוד ועוד מוסדות תורה. באספה שהתקיימה בתשע"ח (2018) פרש הדיין את תוכניותיו לפתוח כולל נוסף בבורהמווד, שכונה סמוכה לאדג'וור. הכולל הזה הפך לעובדה קיימת, עם כעשרים וחמישה אברכים הלומדים בכולל ומתגוררים עם משפחותיהם בקהילה, אשר בה נמצא אחד הריכוזים הכי גדולים של יהודים בכל אירופה, אם לא הגדול שבהם – אך עם מעט מאוד שומרי שבת. השפעתו הפוטנציאלית של הכולל היא עצומה, והרב ליברמן, שהחליף את משרתו מראש הכולל באדג'וור לראש הכולל בבורמווד, מספר ל'משפחה' שהוא כבר זכה לראות פירות רבים מנוכחותם של הכולל והאברכים בשכונה.
שעת דמדומים
בסוכות תש"פ (2020) ירד עצב מצער על יהודי בריטניה. הידיעה על כך שהדיין הנערץ עבר אירוע מוחי שלקח ממנו את יכולת הדיבור ואת רוב טווח התנועה שבידיו, לא נתנה מנוח ליהודי הממלכה, שידעו כולם להעריך את מנהיגותו התורנית המרוממת ומלאת ההשראה של הדיין שעד אז לא ידע כמעט מנוחה מהי.
אם לא די בכך, מגפת הקורונה כפתה עליו את המשך הבידוד, ללא מבקרים, למשך תקופה ארוכה.
ולפתע, הדיין שפיו מפיק מרגליות, זה שעונה להגדרת 'ראש המדברים בכל מקום' – לא יכול היה לדבר עוד; מי שהחמימות שלו נגעה ללבבות כל מי שפגש, יכול היה לתקשר רק בעזרת חיוכים ותנועות מוגבלות.
אבל הוא המשיך לעשות את אחד הדברים היחידים שעדיין היה מסוגל לעשות – לחייך. כאילו הבטיח לעצמו שגם במצבו זה – אף אורח לא יצא בלי לקבל ממנו חיוך. אישיותו נותרה כשהייתה. כאשר הגיע ידידו הרב שפינר למסור דיווח על רמת ידיעותיהם של בוגרי הסמינר לרבנים בקיץ האחרון, הורה לו הדיין באצבעו, בסוף דבריו, שהוא רוצה לשמוע על הרב שפינר עצמו. ואז סימן שהגיע הזמן לדווח על מצבן של בנות משפחת שפינר. הדאגה והאהבה לאחרים – אלה לא קהו.
הוא גם המשיך בסדרי הלימוד הקבועים שלו. ד"ר דוד לנדאו למד עימו עד דף קי"ט במסכת שבת. היכולת לשבת וללמוד לאורך שעות ארוכות כבר לא הייתה עוד, אך החדות עדיין נותרה. "אם אמרתי סברה גרועה הוא היה מסמן במהירות, להראות לי שאני מדבר שטויות", אומר ד"ר לנדאו. "היהודי שנכנס להתפלל איתו בבית הכנסת סגר את הסידור מוקדם מדי בראש חודש אלול, לפני שהדיין הספיק לומר את פרק 'לדוד השם אורי'. הדיין סימן לי שברצונו שאחזיר לו את הסידור שכבר הונח במקומו על המדף".
בבוקר יום פטירתו של הדיין אמרה עוזרת הבית הנוכרייה למשפחה: "כל כך הרבה אנשים באו לבקר אותו כדי לעודדו, אבל ראיתי שהם אלו שתמיד יצאו מחוזקים יותר".
המתיקות המנהיגותית האין־סופית הזו תמשיך ללוות את יהדות בריטניה והעולם עוד שנים ארוכות.
הרב נחום נתן (יונתן) גוטנטג
זיכרונותיי מסנדרלנד
טקסי האבל שנערכו בממלכה שלנו לאחר מותה של המלכה אליזבת לא מכבר, היו דוגמה מוחשית לאופן שבו מתאבלים בני אצולה. אך כעת אנחנו מתאבלים על נסיך התורה. הדיין ארנטרוי התעטר בכתרי תורה, כהונה וחסד, ובקהילה היהודית, כמו גם בעולם הרבנות באנגליה כולה, התעטפו באבל כבד על אובדן עצום זה.
סאנדרלנד, שבה גדלתי בשנות השישים והשבעים, הייתה מבצר של תורה. "סאנדרלנד איז וונדרלנד (ארץ פלא)!" הייתה הגדרתו הידועה של הרב מפוניבז' על אודות מקום התורה הליטאי שוקק החיים הזה. ולרב ארנטרוי, אביו של חבר הילדות שלי שלוימי ז"ל, הייתה נוכחות בולטת שם. רב חנוך, כפי שכונה אז בפי כל, היה אדם מלא אנרגיות וחיוך קורן.
חגי פסח וסוכות היו שיא השיאים בעבורנו, בבית המדרש בסנדרלנד. הישיבה והכולל סגרו את שעריהם לקראת 'בין הזמנים', וכך רב חנוך וחברי הכולל, עם ראשי הישיבה, היו מתפללים עם בעלי הבתים בבית המדרש.
ככהן היה הדיין ארנטרוי עולה לדוכן מדי מועד, ואני זוכר עד היום את צעדיו הגדולים והתכליתיים כאשר היה עולה על מדרגות הבימה שלפני ארון הקודש. אני עדיין יכול לשמוע את קולו מהדהד ברמה מעל קולותיהם של יתר הכוהנים: "לברך את עמו ישראל ב-א-ה-ב-ה". כל עוצמת האהבה שפיכתה בו הייתה שם בברכת הכהן שלו. היה זה ביטחון בכוח החיים ואהבה לכל אדם שהיו שם בבסיס החסד שהפגין כלפיהם.
בשמחת תורה מתוך מעגל הרוקדים לפני ארון הקודש היה מצטלצל ברמה חותמו האישי בהקפות, כשקולו מכריז וקורא בכל הכוח והדבקות: "האדרת והאמונה! צוּ וֶועמֶען? צוּ וֶועמֶען? למי? למי?" הוא תבע תשובה מהסובבים אותו במעגל הרוקדים, והם היו זועקים את תשובתם לעברו: "לחי העולמים!"
"הבינה והברכה! צוּ וֶועמֶען? צוּ וֶועמֶען? שְׁרַייט שׁוֹין אַלֶע גֶעוַואלְד! תצעקו כבר כולכם!" היה שואג בתביעה, פניו זורחות. חיוכו הקורן, המפורסם, היה שפוך על כל כולו, ואגלי זיעה התנוצצו על מצחו. הקהל השמח, התוסס, היה פורץ בשירה אדירה ומחדש את ריקודיו. "זה ק-לי ואנווהו!"
תורתו של הרב ארנטרוי הייתה תורת חסד. חברי הכולל בסנדרלנד יכולים להעיד כי כל ערב שבת היה מוודא שכל אחד מחברי הכולל קיבל את המלגה השבועית ויש לו כל מה שצריך כדי להכניס את השבת בכבוד. כל כך הרבה זוגות צעירים שאת בניהם הוא מל, סיפרו על הטיפול המצוין שהעניק בימים שלאחר הברית בהגיעו לביקורי בית, כדי להרגיע את האימהות הצעירות שלא ידעו איך להתמודד עם החבישות.
מארמון ווינדזור לחזון איש 5. עם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל
הוא הצטיין במצוות ביקור חולים. אני זוכר את אבי אומר שכאשר הזיידע שלנו, ר' גדליה דוד גוטנטג, היה מאושפז לפני פטירתו בשנת תשל"א (1971) וסבל מאוד, המבקר היחיד שהצליח לחזקו ולעודדו היה רב חנוך. בשבתות אחר הצהריים של הקיץ בסנדרלנד היה מניין לתפילת מנחה בשעה שש, בבית האבות היהודי על שם ג'ואל אינטרקט. רב חנוך נהג להתפלל שם, ואחרי התפילה היה מבקר את הדיירים, משמח ומרומם את רוחם.
אנחנו, ילדי הקהילה בסנדרלנד, היינו זקוקים למלמדים, ורב חנוך הורה לאברכי הכולל לסגור את הגמרות לשעה כדי ללמד אותנו. כשהתמניתי לרב קהילה במנצ'סטר, זכר פעולותיו של רב חנוך למעננו, הילדים בסנדרלנד, הניע אותי להקים את כולל הקהילה בווייטפילד על פי אותם קווים שבהם אברכי הכולל פעילים בקהילה ומעודדים חיי תורה.
כאשר נפגשו שוב דרכינו, הייתי רב קהילה צעיר. רב חנוך, גיבור שנות ילדותי, היה כבר הדיין ארנטרוי הנערץ. זכורני כיצד השתתפתי באחד השיעורים הראשונים שמסר לפני רבני בית הכנסת המאוחד בלונדון, בראשית שנות השמונים. הדיין ארנטרוי נתן שיעור בנושא הלכתי הקשור לחג הקרוב, והרב עמנואל יעקובוביץ ציין, שהנושא הנבחר מתאים ביותר, כי אכן כל אימת שהדיין ארנטרוי היה בסביבה, ההתכנסות הייתה מתעטפת באווירה חגיגית.
זיכרונות הילדות שלי הפכו למציאות בוגרת. אני זוכר כיצד אימי, גב' אווה גוטנטג תחי', הייתה הולכת לשמוע את השיעורים שהיה מוסר לנשים, וחוזרת הביתה נתונה תחת רושם עז. גישתו הכללית הייתה להקל, לא להקשות לקיים את התורה והמצוות כראוי. היה זה אולי ביטוי מוקדם ל'כוח דהיתרא' שהיה מעוגן בנטייה לחסד. בעבור אלה שהכירוהו באותם ימים, לא הייתה זו הפתעה, שלאחר עשרות שנים, כאשר עלה וטיפס לתפקיד הסמכות ההלכתית העליונה ביותר בממלכה המאוחדת, הפגין גבורה דקדושה והצליח, לראשונה בהיסטוריה, להקים את העירוב הציבורי הראשון בכל בריטניה כולה.
בשנותיו המאוחרות יותר מלכותו של הדיין ארנטרוי התרחבה לכל ארצות אירופה, וגרמניה במיוחד, שבה סייע להקים את עולם התורה מחדש. הייתי שם בשנת תשס"ד (2004), באחד הרגעים המרגשים ביותר בתקומה הזו. בית הכנסת 'בית ציון' במזרח ברלין סגר את שעריו בשנת תרצ"ט (1938), עם פרוץ השואה, ובמשך עשרות שנים שימש כמחסן. שישים וחמש שנים מאוחר יותר הוא הוקדש מחדש עבור ישיבת לאודר, תחת הנהגתו של הרב יהושע שפינר.
אם מדברים על הקדשה, הדיין ארנטרוי המחיש את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה, המספרת על מילותיו האחרונות, המפורסמות, של התנא הגדול, רבי חנינא בן תרדיון, שנרצח בידי הרומאים בעוון הרבצת תורה: "גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר".
וכך דווח בעיתון JTA: "בעומדו על המקום שבו ניצבה הבימה ב'בית ציון' סיפר הרב חנוך ארנטרוי מלונדון סיפור נורא משנות ילדותו בפרנקפורט. 'אני זוכר כמו היום איך הגרמנים לקחו את ספרי התורה מבית המדרש והעלו אותם באש', סיפר ארנטרוי לרבנים ולאורחים הנאספים. 'אני זוכר את אבי אומר: 'אפשר לשרוף את הגווילים, אבל רוח התורה תשרוד ותנצח'".
והרוח שלו ניצחה. מי ייתן לנו תמורתו.
הזמנה לליל הסדר
מה קורה כשמלכת אנגליה מזמינה רב יהודי לארוחת ערב שחלה ב…ליל הסדר? | מתוך אחד הראיונות שהעניק הרב ארנטרוי זצ"ל ל'משפחה'
זה היה לפני חמש עשרה שנים. בשעת ערב מאוחרת פגשתי את הדיין הרב ארנטרוי זצ"ל בשכונת רמת אשכול, שבה שכן הבית ששימש אותו בביקוריו בירושלים. הופתעתי למראה ה
לקרב המונים לתורה. עם אחיינו הגאון רבי אשר אריאלי, מראשי ישיבת מיר
חיוניות שלו. כבר אז חצה זה מכבר את גיל שבעים, ועם זאת המשיך בפעילות ללא הפסקה.
באותה שיחה דיבר הרב ארנטרוי זצ"ל על אתגרי הקהילות היהודיות באירופה במקומות שונים בעולם. "רופאים שונים בבריטניה החלו למחות על ברית המילה הנערכת לתינוקות בגיל שמונה ימים", סיפר הרב ל'משפחה' בכאב. "הם טוענים שפעולה כזו מצריכה רשות מהאדם, ואי אפשר לבקש רשות מתינוק. התקיים דיון ציבורי בעניין, הוא גם הגיע לפרלמנט, והיו מי שהציעו לאסור קיום ברית מילה לתינוקות. הרב יונתן סאקס (ז"ל, אז הרב הראשי. א"ש) הפעיל את קשריו והשפעתו, והנושא ירד מהפרק".
הרב היה מגדיר את בריטניה כמלכות של חסד?
"בהחלט. אני, הוריי ועוד כמה משפחות היינו מהיהודים שנקלטו באנגליה בתחילת מלחמת העולם השנייה, עובדה שמלמדת שאכן מדובר במלכות של חסד. הם גם מאפשרים ללא הפרעה לבנות בתי ספר יהודיים, והכול ממומן מכספי המדינה. אני מתכוון כמובן למוסדות שלומדים בהם לימודי חול. הם מממנים הכול, ואף נתנו לנו רשת חינוך נפרדת שאנחנו בעלי הבית בה. יש גם ישיבות ומוסדות יהודיים נוספים שהם מאפשרים לבנות. הבעיה היא שיהודי צריך שיהיה לו עוד ועוד. מה שיש לו – לא מספיק. לדעתי די בזה שאפשר לנהל באנגליה אורח חיים יהודי, להקים קהילות יהודיות ואיש לא מפריע. לדידי זהו חסד גדול".
הוא סיפר אז על הזמנה שקיבל לארוחה בארמון וינדזור עם המלכה אליזבת', ומה קרה כשהתברר שתאריך הארוחה חל בערב פסח: "קיבלנו הזמנה, אשתי ואני, להשתתף בארוחת ערב עם המלכה. זו הייתה ארוחת ערב שבה השתתפו אישים רבים. מלכתחילה הבהירו לי שאת האוכל יבשלו ויגישו יהודים ויהיה כשר לחלוטין. נתתי את הסכמתי.
"כשהגיעה ההזמנה הרשמית התברר שמדובר בליל הסדר. פניתי מייד אל נציגי המלכה והסברתי שהארוחה מתקיימת בערב שבו המשפחה היהודית יושבת יחד ואין שום אפשרות שאגיע. לתדהמתי המוחלטת קיבלתי מייד התנצלות שהם לא היו מודעים לתאריך היהודי החשוב הזה, וכעבור יום נאמר לי שהוחלט להקדים את הארוחה בשלושה שבועות, וכך זכיתי לסעוד בארמון עם המלכה.
"היה זה אירוח מלכותי על פי כל כללי הטקס. האוכל שהוגש לנו היה דומה מאוד לזה שאכלו האורחים האחרים, והטבח הראשי הוא שהנחה את הטבחים היהודיים מה ואיך לבשל ואישר כל רכיב בתפריט שלנו. קיבלנו כלים חדשים לחלוטין לשימושנו.
"במהלך הארוחה העלתה המלכה לדיון את נושא חינוך הילדים. נשאתי דברים על עקרונות החינוך היהודי. סיפרתי על הדוגמה האישית שהיא הבסיס והרחבתי בנושא. המלכה ואורחיה האזינו בקשב רב, ובסיום הדברים הם הביעו את התפעלותם מהחינוך היהודי. שמחתי שהיה באפשרותי לקדש שם שמיים.
"לאחר הארוחה הוזמנתי להיכנס לאגף היהודי בספריית המלכה. התברר שיש שם אגף שלם שמוקדש רק לספרים יהודיים וכולל אוצרות רבים בנושאי הלכה. יש שם ספרים נדירים מאוד. כאורח של המלכה נתנו לי להציץ, אך לא מעבר לכך. היה לי קשה להתנתק מהספרייה".
באותה שיחה נתן לנו הדיין זצ"ל אבחנה מצמררת על שנות חייו של האדם עלי אדמות. היה זה בעקבות מקרה מצער שאירע בסמוך למועד קיום הריאיון: פטירתו בדמי ימיו של הנגיד הבריטי הנודע ר' בן ציון דונר ז"ל.
"אדם יכול להשלים את תכליתו בעולם הזה בימים מעטים. הרמב"ן כותב באחד ממכתביו 'אשרי מי שכילה שנותיו במהרה'. יש אנשים שבזמן קצר יכולים לתקן ולהשלים מה שאחרים לא יתקנו וישלימו במאה שנות חיים.
"בתהילים כתוב 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה' (תהילים צ). האלשיך הקדוש מקשה, למה כתובה המילה 'בהם'? נכון יותר לכתוב ימי שנותינו שבעים שנה. והוא מביא את המדרש על רב בון בר רב חייא שנפטר בדמי ימיו. בעת ההלוויה הספיד אותו רבי זעירא ואמר שרב בון יגע בתורה 28 שנה, מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה.
"אומר האלשיך: 'ימי שנותינו 'בהם", כלומר יש אנשים ש'בהם', בקצת השנים שחיו, היה בהם שבעים שנה, 'ואם בגבורות' – אנשים גיבורים בתורה ובחסד, שה'בהם' שלהם, השנים הקצרות שחיו, היו כמו שמונים שנה".
והרב ארנטרוי, דומה, הספיק ב-90 שנותיו את מה שאחרים לא היו מספיקים ב-190 שנה – – –
אליעזר שולמן
