כבר קרוב ל-2,000 שנה הן מונחות שם: למרגלות החלק הדרומי של הכותל המערבי מפוזרות אבני קודש שנפלו בעת חורבן הבית, אך רוב הציבור אינו יודע שאסור לשבת עליהן או לגעת בהן | האבנים הללו הן גלויה מרגשת ומרטיטה מזמן החורבן, לאחר שמזימת הלגיון העשירי להחריב את הכותל המערבי נכשלה, כפי שמתארים חז"ל | אבל בזמן שגדולי ישראל קוראים לגנוז את האבנים בכבוד, רשות העתיקות מפזרת אותן ברחבי הארץ והעולם – מהכנסת ועד נמל התעופה בן גוריון | איש ירושלים מתי דן מציג את תולדות המאבק
צילום: אלחנן קוטלר, פלאש 90 ורשות העתיקות
קרני החמה של ימי הקיץ הלוהטים שטפו את האבנים הענקיות שפזורות מסביבנו. מטרים ספורים מאיתנו יוצאים ונכנסים יהודים בהמוניהם בשערי הכותל המערבי. בהם נראות חבורות צוהלות שחוגגות עם נערים מהארץ ומהגולה הבאים הנה לשמוח ביום קבלת עול תורה ומצוות.
מתחת לקשת רובינסון אנחנו מוצאים את עצמנו בכניסה לגן העופל הירושלמי. אנחנו נכנסים אל הגן רחב הידיים. הביקור מתחיל במוזאון שבנוי לתפארת. אנו חולפים על פני קירות ענק עשויים סלע. לפנינו נגלים ממצאים שנמצאו בחפירות הבלתי נגמרות מסביב לכותל ולהר הבית. ההשקעה באתר הזה רבה, אבל מבקרים כמעט אין בו. מייד נבין מדוע.
דרך המוזאון אנחנו מגיעים ליעד: חלקו הדרומי של הכותל המערבי. לא מדובר בכותל הדרומי של הר הבית שמתחיל מייד לאחר המקטע שמולו אנו ניצבים. אנחנו כעת בחלק הדרומי של הכותל המערבי עצמו, שריד בית מקדשנו, שממנו לא זזה השכינה מעולם.
במקום הקדוש הזה אנחנו נתקלים בקבוצת נערות שנמצאות בשיאו של סיור. המדריך שמלווה אותן מסביר על הכותל, על החפירות ועל ההיסטוריה שעודנה מדברת מהאבנים שלפנינו.
הנערות, שטרחו לבוא לכאן היום כדי ללמוד על קדושת המקום ועל האירועים שהתרחשו כאן לפני אלפיים שנה, יושבות על אבנים ענקיות שנמצאות מתחת לגרם מדרגות המצל עליהן. הן מנצלות את הפינה המוצלת כדי להסתתר ולו לדקות ספורות, מהשמש הקופחת.
האיש שלוקח אותנו אל המסע הזה נדרך בבהלה. לרגע נראה כאילו הוכש על ידי נחש. הוא פונה בנימוס המתבקש לקבוצה. "נערות יקרות, אין בכוונתי להפריע", הוא אומר, "רק אבקש מכן לשים לב: האבנים שעליהן אתן ישובות הן אבני הכותל המערבי. ייתכן שהאבנים האלה אף שימשו למבנים בתוך הר הבית. אולי אלה אבני המקדש עצמו. לא מתאים לשבת על אבנים כאלה".
תשתפכנה אבני קודש. אבני הכותל המערבי שהופלו ע״י החיילים הרומיים בזמן חורבן בית שני
הנערות קמות בבעתה. חלקן מנשקות את האבנים שעליהן ישבו עד לפני רגע ומייד מתחיל מבול שאלות: "אבני הכותל?" "מה הן עושות כאן?" "איך זה ייתכן?" ו"למה אף אחד לא מציין שאלו אבנים קדושות?"
האיש שאיתנו מתחיל במלאכת ההסברה. דיבורו שוטף, לעיתים קוצף. הוא נע במהירות בין הסיפור ההיסטורי לפסקי ההלכה שניתנו בדורנו. הוא מסביר, משתף, מנסה להעביר את המסר לדורות הבאים. הנערות מקשיבות, חלקן רושמות וכשהוא מסיים הן מודות לו.
"מול עיניך ראית את הסיפור כולו", הוא אומר כשאנחנו מתקדמים לכיוון האבנים המוטלות ומושלכות על פני השטח בתפזורת אקראית. "הציבור פשוט לא יודע והציבור אינו אשם. אף אחד לא טורח לספר לו על טיבן של האבנים הקדושות שנמצאות כאן".
קדושה בתשלום
האיש שמלווה אותנו במסע הזה הוא מתי דן, מאנשי ירושלים המוכרים ביותר, שמזוהה עם עמותת 'עטרת כהנים' הפועלת לגאולת בתים ונכסים בעיר העתיקה ובסביבותיה. יותר משלושה עשורים הוא חי את העיר הכי מיוחדת ומאתגרת בעולם ופועל בתוכה ללא הרף. דן מאמין בפעילות שקטה ואינו ממהר להתייצב לפני המצלמות.
אבל עכשיו המציאות מצריכה לשבור את ההתנזרות מתקשורת. קדושת הכותל המערבי, לאורכו ולרוחבו, היא נושא הסיור שבו הוא מוביל אותנו היום.
גילוי היסטורי. החפירות בקדמת הכותל המערבי בעיתונות בראשית שנות ה-90
במסע הזה נגלה את סיפורו של הלגיון העשירי של טיטוס וניסיונותיו להחריב את הכותל המערבי, את שרידי ההרס, ואת אבני הכותל המערבי שמסתובבות ברחבי הארץ באופן שמחייב את כולנו לערוך חשבון נפש.
מתי דן מגיע למפגש הזה חמוש בעשרות מסמכים, פרוטוקולים מבתי המשפט, ולהבדיל פסקי הלכה של גדולי הפוסקים בדורנו. כעת יספר את הסיפור במלואו; סיפור שבוודאי רובנו לא מכירים ולא מודעים לו.
כדי להגיע אל נדבכיו הדרומיים של הכותל המערבי אנחנו נדרשים להיכנס אל גן העופל או בשמו הרשמי: 'הגן הארכאולוגי ירושלים – מרכז דווידסון'. הכניסה למתחם הזה, תופתעו לשמוע, עולה כסף. ממש כך. אם נדייק: יהודי שרוצה להגיע ולראות מקרוב את חלקו הדרומי של הכותל המערבי יצטרך להיפרד מכמה עשרות שקלים כדי לחוות את רגעי חורבן המקדש.
גביית התשלום בכניסה לגן היא רק ההתחלה. המוזאון המושקע שנבנה כאן מציג ממצאים מרתקים שגילו הארכאולוגים שחופרים שנים רבות מסביב לכותל המערבי. אלא שגם במוזאון אנו מגלים שישנם מיצגים שרחוקים מאוד מהמסורת היהודית. מסורות אחרות, זרות, מוצגות שם. קשה שלא לתהות כיצד מאפשרים הגופים השולטים במקום את המסרים הללו.
דן ממהר להרגיע אותנו. הוא מספר שבהנחיית הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה, החברה לשיקום ופיתוח הרובע תחליף את המיצגים לתוכן יהודי מתאים. "בנוגע לתשלום דמי כניסה", הוא מעיר, "יש הרבה שרוצים להגיע למקום ונמנעים בגלל העניין הכספי.
"היה מצופה שהממשלה, דרך החברה לפיתוח הרובע, תסבסד את הכניסה למקום באופן שאנשים שרוצים להתייחד עם הקב"ה, לחוש את רגעי החורבן ולהתאבל ולקרוע על שרפת המקדש, יוכלו להיכנס לאתר הרוחני הזה בחופשיות. המקום בהחלט ראוי להיות מתויר ומטופח, אבל בלי שאנשים יצטרכו לשלם על הזכות לבקר בו".
נושא התשלום בכניסה הוא העניין השולי ביותר. בשעה הקרובה ניחשף לתופעה מסעירה ומקוממת, שלא אמורה לתת מנוח בשום צורה.
מלחמת הסמכויות
היציאה מהמוזאון מעבירה אותנו לרחבה גדולה בדרכנו אל שולי הכותל המערבי. השטחים האלה נמצאים באחריות החברה לפיתוח הרובע היהודי.
עוינות מהיום הראשון. פסק דינו של נשיא העליון השופט אהרן ברק
"כשהר הבית והכותל המערבי שוחררו במלחמת ששת הימים", פותח דן, "התנהל דיון ציבורי מי הגופים שישלטו באתרים האלה. משה דיין, שר הביטחון, רצה שכל האזור יהיה בשליטת 'רשות הטבע והגנים'. הוא טען שהכותל הוא 'גן לאומי'. דיין היה איש לאומי, לא דתי. מבחינתו הכותל המערבי היה 'אתר לאומי', כמו מצדה או אתרים דומים, שאין להם צביון דתי.
"הרבנים הראשיים דאז ניהלו מלחמת חורמה בניסיונות האלה של דיין. הרב יצחק ניסים, הראשון לציון דאז, שלח את תלמידו רבי מרדכי אליהו לשבת בוועדת הכותל שהוקמה לשם הדיון בעניין. הם התעקשו שהכותל המערבי וכל האתרים הקשורים אליו יהיו תחת סמכות של גוף דתי, משרד הדתות (כיום המשרד לשירותי דת) והרבנות הראשית".
המאבק הוכתר בהצלחה. "ראש הממשלה לוי אשכול הסכים עם דרישת הרבנים הראשיים. אשכול הכריז כבר בימים הראשונים לאחר שחרור העיר העתיקה כי הר הבית ינוהל בידי הווקף המוסלמי שהוא גוף דתי, הכנסיות ינוהלו על ידי ראשי הדת שלהם, והכותל והרחבות שסביבו יהיו בשליטת משרד הדתות והרבנות הראשית".
כדי לחזק עוד יותר את האמירה שהאזור כולו צריך להיות בשליטת הרבנות הראשית קבע הראשון לציון את משכנו של בית הדין הרבני הגדול סמוך לכותל הדרומי, במרחק של עשרות מטרים ממנו. "למקום הזה היו מגיעים חברי בית הדין הרבני הגדול, בהם מרן הגרי"ש אלישיב ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. הבחירה במקום הזה הייתה בשביל האמירה החשובה ביותר: כל האזור הזה חייב להיות בעל צביון דתי בגלל הרגישויות הדתיות הרבות הקיימות בו".
סמוך לכותל המערבי שכנה עד למלחמת ששת הימים שכונת המוגרבים, שבה התגוררו תושבים מוסלמים תחת שליטה ירדנית. עם הכיבוש היהודי בששת הימים נהרסו בתי שכונת המוגרבים במהירות והרחבה הוכשרה להמוני המתפללים. במקביל, כל האזור הסובב את שולי הכותל המערבי והכותל הדרומי היה מכוסה בעפר ובתים רעועים במשך מאות שנים.
"הארכאולוגים דרשו להשאיר להם את השטחים האלה כדי שיוכלו לחפור ולמצוא ממצאים היסטוריים", מספר דן. "התנהלו דיונים ממושכים בעניין ובסופו של דבר סיכמה ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים, שהייתה בראשותו של שר הדתות זרח וַרְהַפְטִיג, שהשטח הסמוך לחלק הדרומי של הכותל ייחקר בידי רשות העתיקות והארכאולוגים, וכאשר יסתיימו החפירות יוכלו יהודים לשוב ולהתפלל גם בשטחים אלו".
בפועל החפירות במקום נמשכות עד היום. גם כאשר אנו מבקרים כאן עמלים אנשי רשות העתיקות בחפירות בלתי פוסקות בקרבת הכותל המערבי. הם מוצאים שם ממצאים שונים שמחלקם אנו יכולים ללמוד על החיים שהתקיימו בירושלים של תקופת הבית השני, החורבן והמרד הגדול.
"בין היתר, כאשר החלו לפנות את כמויות העפר שכיסה למעשה את כל מה שמסביב להר הבית לכבוד חגיגות 3,000 שנה לירושלים – התגלו האבנים האלה", אומר דן ומצביע על סלעי הענק הניצבים מולנו, ממש למרגלות הכותל המערבי.
"וכאן", הוא אומר, "מתחיל הסיפור שלשמו התכנסנו".
לראות את שארית החורבן. יהודים מקוננים בתשעה באב אל מול הכותל המערבי
ד"ש מהלגיון העשירי
כדי להבין טוב יותר את הסיפור כדאי לחזור לפיסת היסטוריה מימי החורבן השני.
הלגיון העשירי של טיטוס, מפקד הצבא הרומי שהכניע את המרד היהודי והחריב את בית המקדש השני, היה הכוח האימתני ביותר של הצבא הרומי. הלגיון העשירי הגיע לארץ ישראל כדי לדכא את המרידות שפרצו בארץ ישראל והיה חלק הארי במצור שהוטל על ירושלים ערב החורבן.
כשפרצו הרומאים את חומות ירושלים, בשנת ג'תת"ל (70 למניינם), מצאו עצמם הלגיונרים הרומאים שועטים בדרכם אל בית המקדש. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הגיע למאות אלפים. הטבח, ההרס והחורבן היו בלתי נתפסים. שנים הם צרו על העיר במאמצים להבקיע את חומותיה ובט' באב, היום שבו חרב הבית, עשו לוחמיו של טיטוס כל שביכולתם כדי להרוס עד היסוד את פאר היצירה: בית המקדש שעל הר הבית ואת כל מה שמסביבו.
"בכתובים נמצא כי טיטוס דרש מלוחמיו להחריב לחלוטין את כל שנמצא בהר הבית", מזכיר דן. "לא רק את בית המקדש שבמרכזו, אלא גם את ארבעת הכתלים של המתחם המקודש ואת שאר המבנים שהיו על הר הבית".
הלוחמים החלו במלאכת ההרס. גם בכותל המערבי הם הצליחו לגעת ולהפיל חלק מאבניו עצומות הממדים. בשולי הכותל המערבי, בצידו הדרומי, היכן שאנו נמצאים כעת, אפשר לראות את ראשית ההרס של הכותל המערבי. "האבנים הללו, שנמצאות כאן על האדמה, הן אבני הכותל שדורדרו מראש הקיר ונפלו ארצה", ממשיך דן לספר.
"אין בידינו עדויות היסטוריות מספקות מדוע לא הושלמה המלאכה, אבל די לנו שחז"ל מגלים שהתערבות אלוקית הייתה בעניין הזה ומנעה מטיטוס להחריב את הכותל המערבי. כך אומר המדרש (איכה רבתי א, לא): 'וגזרון מן שמיא דלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב'. ואכן, כאן, צמוד להר הבית, בשטח המכונה 'הגן הארכאולוגי', רואים ממש עדות לניסיונם של חיילי הלגיון הרומי להרוס את הכותל המערבי. משימתם לא צלחה. האבנים שזרוקות כאן בחלק הדרומי הן בעצם תחילת הניסיון להחריב את הכותל המערבי, דבר שלא צלח בסופו של דבר, וכך אנו זוכים לפקוד כיום את הכותל המערבי שרובו עומד בשלמותו".
גם בקינות לתשעה באב מופיע בקינה של רבי אלעזר הקליר תיעוד נאמן על הישארותה בדרך נס של החומה המערבית של הר הבית: "עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת הֵחֵל לָבֹא, בְּיַד אַרְבָּעָה רָאשֵׁי טַפְסְרָיו לְהַחֲרִיבוֹ, עַל צַד מַעֲרָבִי לְזֵכֶר הִשְׂרִיד בּוֹ, וְצָג אַחַר כָּתְלֵנוּ וְלֹא רָב אֶת רִיבוֹ".
עדות חיה לחורבן
ובכן, הסלעים הענקיים שמונחים למרגלות הכותל מספרים את הסיפור כמעט במלואו: החיילים ניסו להרוס את הקיר, דחפו את האבנים וייתכן שאף הציתו בהן אש. כאן התחוללה מלחמה אכזרית במיוחד. הלוחמים היהודים, בשארית כוחותיהם, ניסו להגן על בית המקדש ועל הכתלים הסובבים אותו.
לבסוף, לדאבון הלב, הצליח הכוח הרומי האדיר במשימתו המרכזית: בזמן שהלוחמים היהודים מסרו נפשם על הגנת המקדש וירושלים, שרפו הרומאים את בית מקדשנו עד היסוד. אבל להם זה לא הספיק. ההנחיה מהפיקוד העליון להרוס הכל, לרבות הכתלים הסובבים את הר הבית, הובילה אותם לנסות למוטט את קירות ההר הקדוש ואת גרם המדרגות הענק שהתנשא מול הפינה המערבית–דרומית של ההר והוביל את עולי הרגלים אל המקדש.
חז"ל מתארים כי אספסיאנוס, המפקד העליון של הלגיון, שלח ארבעה שרי צבא, אחד עבור כל צד של ההר, והם הצליחו להחריב את שלושת הכתלים כמעט עד היסוד, אבל הכותל המערבי, מלבד כמה שורות אבנים עליונות בחלקו הדרומי, נשאר עדות לדורות, ניצב על עומדו, קדוש לכל אורכו.
"ייתכן שהרומאים נדרשו להמשיך בלחימה במורדים, או שהתייאשו מסיבה זו או אחרת מהפלת הקיר כולו", אומר דן, "אך העובדה היא שהכותל שרד, למרות הניסיון להרוס אותו וכמו שאומר המדרש (שיר השירים רבה ב, כב) ש'נשבע הקב"ה שהכותל המערבי לא ייחרב לעולם'. ובכן, קיומו של הכותל המערבי הוא אפוא שבועה אלוקית".
דן מזכיר כי כאשר חכמינו ז"ל אמרו (שמות רבה ב, ב ועוד) ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" הם לא חילקו בין אזור זה או אחר של הכותל. קדושת השכינה השורה על המקום נמשכת לכל אורכו ולכל גובהו.
קבעו משכנם סמוך לקודש. ישיבת בית הדין הרבני הגדול בראשותו של הראשל״צ רבי יצחק ניסים. נראים: מרן הגרי״ש אלישיב ומרן הגר״ע יוסף
אבני הקודש של חומת הר הבית שהופלו על ידי החיילים נפלו על הרחוב המרוצף שנמשך למרגלות החומה. כשאבני הענק הללו נפלו מגובה רב הן ניפצו כמה ממרצפות הענק שהונחו שם רק מספר שנים לפני החורבן. חלק מהאבנים שימשו את השליטים, שכבשו את עיר בשנים הבאות, לבניית ארמונות פאר ומבני מלוכה. ברבות השנים כוסתה ערמת האבנים הקדושות בחול ובעפר החורבן, וכמעט אלפיים שנה שכבו האבנים הללו מתחת לאדמה, עד לחפירות שהחלו להתבצע במקום לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.
האבנים הנראות במקום כיום עומדות בדיוק במתכונת שבה נפלו. הסרת החול והעפר רק חשפה את האבנים במלואן ובתפארתן. "האבנים הקדושות הללו מונחות כאן מאז החורבן", אומר דן, "ביניהן נמצא עדיין חול ואבק משרפת המקדש, שנשמר מאז ימי החורבן עד לימינו.
"אבל לצערנו, האבנים הללו, שהן קדושות בקדושת הכותל המערבי, לא זכו לכבוד הראוי להן".
דן מצטט לפניי את הכתוב בפרק ד במגילת איכה: "תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת". כאן אנו רואים בעיניים איך אבני הקודש נשפכות בראש חוצות. כאן נראה החורבן במלואו. על זה קונן הנביא בתארו את חורבן הבית. כאן אנו רואים את החורבן הזה. זהו המקום היחיד שבו אנו רואים את שאריות הניסיונות הרומיים להחריב את בית המקדש ואת הסובב לו.
"אחד מגדולי הפוסקים בדורנו שעימו שוחחתי בעניין אמר לי שלדעתו אם יהודי מעוניין להגיע בתשעה באב או בכל זמן שהוא ולעשות קריעה על החורבן, הרי שכאן, מול האבנים הללו, זהו המקום הראוי לעשות את הקריעה, כי כאן רואים את החורבן ממש, כמתואר במגילת איכה.
"הכותל המערבי, בחסדי שמיים, שרד. הוא אומנם השריד האחרון לבית תפארתנו, אבל הוא שרד ולא נראה בו החורבן. האבנים הללו, שהן חלק מהכותל המערבי, מספרות את סיפור החורבן, את ניסיון ההרס, ובמקום הזה אנו אמורים לבוא ולבכות את החורבן הגדול של עם ישראל".
אבנים עם לב
סוגיית קדושתן של האבנים הללו עלתה שוב ושוב אצל פוסקי ההלכה בדורות האחרונים, מכל החוגים והעדות. כך למשל מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין כותב במכתב שפורסם לפני שנה על קדושתן של האבנים שמפוזרות בדרום הכותל המערבי ועל האיסור לעשות בהן שימוש כלשהו.
את המכתב, המיועד לרבי דוד כהן שכתב ספר העוסק בדין אבני הכותל, פותח הגר"י זילברשטיין: "הבאתם את דברי גדולי ישראל חברי 'ועדת ההלכה' ובראשם מורי וחמי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאין לעשות שום שימוש באבני הכותל המערבי, אלא יש לגונזם בכבוד הראוי לאבני הקודש והמקדש".
בהמשך המכתב מספר הגר"י זילברשטיין סיפור נורא על שימוש באבני הכותל המערבי. "והריני מצרף בזה סיפור שבדידי עובדא: מעשה במנהל העולמי של רשת בתי המלון הילטון, שאשתו חלתה. בעלה שמע שאם יניחו מתחת למראשותיה של החולה אבן קטנה מאבני הכותל המערבי – היא תבריא.
אבנים מספרות. אבן מקירות הר הבית שעליה חרוטות המילים ׳לבית התקיעה׳
"המנהל התקשר לחברו, מנכ"ל אל על שהיה בארץ ישראל וביקש שיקצוץ אבן קטנה מאבני הכותל המערבי וישלח לו. הוא עשה כדבריו ושלח לו את האבן. הבעל הניח את האבן למראשותיה של אשתו החולה ולדאבון הלב מייד היא נפטרה".
הגר"י זילברשטיין פוסק במפורש כי אסור באיסור חמור להשתמש באבנים אלו לשום שימוש. "ויש בזה גם משום זלזול וביזיון אבני הכותל ואפילו אם הייתה נופלת אבן קטנה מהכותל חייבים לגונזה".
הגר"י אף מביא את דבריו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ב'אגרות משה' (יורה דעה, חלק ד, סימן סג) שדן בדבר האיסור לקצוץ אבן קטנה מאבני הכותל המערבי, "ומסיים דיש לפסוק להלכה שגם באבני הר הבית יש מעילה, וכל שכן בכותל המערבי שנקרא כותל המקדש".
"גדולי ישראל בדורות האחרונים עסקו בשאלה הזו פעמים רבות", אומר דן, "ופסקו שיש חובה לגנוז את האבנים הללו שמקורן בהר הבית. אלו אבנים קדושות ששימשו את בית הבחירה.
"אנחנו לא יכולים לקבוע בדיוק אילו אבנים מצויות כאן על האדמה, אם הן מהכותל המערבי או מבית המקדש עצמו, או ממבנים נוספים ולשכות שהיו בהר הבית. אבל כל האבנים הללו הן חלק מהמקומות הקדושים ביותר לעם ישראל, מימי בית המקדש, ויש עליהן דין גניזה. בוודאי שהמציאות שהן ניצבות כאן על האדמה, ואין איש יודע את קדושתן, היא חיסרון גדול שגורם מכשול לרבים, שאינם מודעים לקדושת האבנים ולאיסור הישיבה עליהן".
אבן מהכותל בנתב"ג
בראשית החורף האחרון נרשמה סערה.
היה זה כאשר רשות העתיקות הודיעה בחגיגיות על הצבת אבן מהכותל המערבי בכניסה לדיוטי פרי בנמל התעופה בן גוריון. האבן, כך נכתב בהודעה הנרגשת, היא חלק מתערוכת 'נצח ישראל', שנועדה להציג לציבור היוצאים מהארץ ממצאים היסטוריים שונים המלמדים על ערכה של הארץ.
"קראתי את ההודעה הזו והזדעזעתי", אומר דן. "לוקחים אבן קדושה מאבני הכותל ומציבים אותה בדיוטי פרי בנתב"ג? מה פשר הדבר הזה? זו אבן קדושה מאבני הכותל המערבי! איך ייתכן שאבן כזו מסתובבת באופן חופשי לצורכי הצגה, כאילו הייתה מיצג אומנות תיירותי? זו אבן שחייבת גניזה, אבן שיש בה קדושה ובוודאי שאינה יכולה לשמש לתפאורה בכל מיני אתרים, גם אם לצורך הסברה וחינוך".
האבן האמורה, מתברר, שכנה קודם לכן בכנסת. אבנים נוספות נמצאות במשרד הביטחון בתל אביב, בבית הנשיא בירושלים ובמוזאון ישראל. מתי דן מספר כי משרד החוץ תכנן להטיס את אחת האבנים ליפן(!) כדי להציגה שם בפני מבקרים בתערוכה שעוסקת בתרבות, חדשנות וטכנולוגיה. "זו חרפה שאין לתארה במילים", אומר דן. "אבן הקדושה בקדושת המקדש תסתובב ברחבי העולם כאילו הייתה רכוש פרטי של מישהו? האבן שייכת לכל עם ישראל ועליה להיות מונחת במקומה לצד אבני הר הבית והמקדש".
הדיון על אודות האבנים הקדושות, כך אנו למדים, החל לפני יותר משלושה עשורים. באמצע שנות התשעים התקבלה בבג"ץ עתירה נגד שימוש שמבקשת רשות העתיקות לעשות באבני הכותל המוטלות בדרום הכותל, לצורך שיקום ארמון מוסלמי ששכן למרגלות הר הבית בתקופת השלטון המוסלמי: מדובר בשרידי ארמון של בית אומייה – שושלת מוסלמית ששלטה בירושלים.
דיווח בעיתונות על החפירות סביב הכותל המערבי
הרב הראשי הגאון רבי אברהם כהנא שפירא זצ"ל, פרסם תשובה הלכתית חריפה במיוחד שבה הבהיר כי אין לעשות שום שימוש באבני הכותל המערבי. "יש כאן דין פשוט וברור בחז"ל, 'אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון אלא נגנזים'. העזרות כוללות לא רק עזרת כהנים, אלא כל מה שנבנה מדמי הקדש מקודשי בדק הבית", כתב הגר"א שפירא.
"אין לשנות ממה שנפסק ברמב"ם שאבנים של מקדש שנפגמו טעונות גניזה", כתב הגר"א שפירא על אבני הכותל המערבי ששימשו את הארמונות המוסלמיים, "והשימוש שעשו בהן בזמן הכיבוש המוסלמי ששיבצו במסגד לא מעלה ולא מוריד. אסור להשתמש בהן עתה, אלא יישארו גנוזות במקום מיוחד עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן".
אל פסקו של הרב שפירא הצטרף עמיתו הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל והוסיף בכתב ידו: "איסור חמור להשתמש כיום באבני מקדש, אפילו אם פעם חיללו אותם והשתמשו בהם לחולין וצריכים גניזה".
"פסיקת הרבנים הראשיים לגבי אבני הכותל המערבי ברורה לחלוטין", אומר דן. "יש הכרח לגנוז את האבנים הללו ובוודאי שלא לעשות בהן שום שימוש. יש דיון הלכתי שלם מהי גניזה לאבנים קדושות, וייתכן שאפשר לגדר אותן או להציגן דרך חיפוי זכוכית בסמוך להר הבית. יש מהפוסקים שטוענים שיש בהן חשיבות כדי להציג את זכר החורבן. אבל בוודאי שאין להזיז אותן לטובת תצוגות בנתב"ג או בכל מקום אחר. האתר הזה שאנו נמצאים בו חייב להיות בהגדרת גניזה ולכל הפחות לגדר אותו ולמנוע את הזזת האבנים הקדושות האלה".
עמדת רשות העתיקות
דן חושף בפנינו את תשובת רשות העתיקות עצמה, שעדיין לא נחשפה לציבור עד היום. בכתב הטיעון שלה במסגרת אותו הליך בבג"ץ הצהירה רשות העתיקות: "אבני המפולת המצויות בחלקן באתר, במקום שבו הן הופלו כחלק ממעשה הרס וחורבן הבית – לאבנים אלה במקומן יש ערך היסטורי לאומי ורגשי רב. כך יהיה ניתן להמחיש את החורבן הנורא שפקד את בית המקדש.
"לפיכך, כעיקרון, לא רק שאין בכוונת רשות העתיקות לפנות אבנים אלה ממקום נופלן, אלא שמטרתנו היא להשאירן במקום שבו הם נפלו. זו אחת ממטרות פיתוח הגן הארכאולוגי במקום… גם האבנים שיוזזו לצורכי בטיחות וכדומה, יישארו ככל שניתן בשטח הסמוך למקום נפילתן, וכתובות ודברי הסבר יבארו למבקר את סיפור המקום ואת סיפור האבנים".
אנו מסיירים כיום ברחוב העתיק שלמרגלות הכותל המערבי ומבחינים כי אין כאן שלטי הסבר. יש רק שילוט מינימלי שהוצב לאחרונה על ידי החברה לפיתוח הרובע ליד ערמת האבנים הגדולה ומתייחס לאבנים, וגם זאת ללא כל אזכור על משמעותן ההלכתית. ברחבי האתר מושלכות אבנים קדושות רבות, במספר מקומות. אם לא יהיה גידור ושילוט ברור שימנע את חילולן – זהו רק עניין של זמן עד המכשול הבא.
אגב, בסופה של אותה עתירה לבג"ץ החליט נשיא בית המשפט דאז אהרן ברק כי אין הכרח לקיים את הוראת הרבנים הראשיים. פסק הדין שניתן ביום כ' באב תשנ"ה (1985) היה ככל הנראה פסק הדין הראשון של ברק כנשיא בית המשפט העליון, תפקיד שאליו התמנה שלושה ימים קודם לכן.
"אתה מבין מה קורה כאן?" אומר דן בכעס. "שני סוגי שופטים מטפלים בעתירה, הראשון הוא צבי טל, שופט דתי שמבין את העניין ומוציא צו מניעה ואילו ההרכב החילוני בפסק הדין, בראשות השופט ברק, בא וחולק ומכריע בשאלה הלכתית. עד היום אנחנו סובלים מהצלקת הזו שבית המשפט העליון מתערב בסוגיות שאין לו בהן שום מושג ובמקום לכבד את עמדת ההלכה במקומות הקדושים הוא בכוונה תחילה חולק בחוסר סמכות על פסק של הרבנים הראשיים".
״כאן יש לבכות את החורבן״. מתי דן בריאיון ל׳משפחה׳
מאבק מתמשך
את המציאות המופרכת שאבני הכותל מטיילות ברחבי הארץ והעולם תולה מתי דן בשאלת הסמכות והשליטה באזורים הסמוכים לכותל המערבי. "כל האזור הזה חייב להיות תחת רשות דתית", הוא אומר. "צריך שהסמכות תהיה בידי גוף שידע איך לעסוק בנושא בהיבט דתי, שישמור על מסורת ישראל, על ענייני הקדושה, ולא יעסוק בנושא הכל כך רגיש הזה רק בעיניים של תיירות וארכאולוגיה.
"לשם ההשוואה, ברור לכל בר דעת שבית קברות יהודי, למשל, לא יכול להיות בשליטת גופים שאין להם מושג בהלכה היהודית. כך גם כאן. זהו המקום שבו אנו רואים את החורבן בעיניים. אלו השאריות האחרונות לזכר החורבן, פשוטו כמשמעו, וחייבת להיות כאן ראייה אחרת של רשות דתית האמונה על ההיבט ההלכתי של אבנים אלו.
"לאבנים, למצער, לא תמיד נותנים את הכבוד הראוי להן. אם ספר תורה היה מוטל כאן על הרצפה חלילה, או נודד ברחבי העולם כמיצג תיירותי, כולנו היינו מזדעזעים. באותה מידה ויותר מכך יש לדרוש שינתן היחס הראוי לאבני כותלי הר הבית. גדולי ישראל לאורך כל הדורות פסקו שישנה קדושה של ממש באבנים הקדושות הללו ואנו מחויבים לשמור על כבודן".
הסככה שפורקה
אנו ממשיכים במסע שכולו מלא ניחוחות היסטוריים מרגשים ונתקלים באלי שוקרון, הארכאולוג הראשי שעסק עשרות שנים בחפירות סביב הר הבית. שוקרון מספר לנו שבתהליך החפירות ביקשו העובדים במקום להתקין סככת הצללה כדי שיוכלו לעבוד בצל ולא תחת השמש הקופחת.
"הסככה נבנתה נשענת על האבנים", מספר שוקרון, "וקיבלנו פנייה שאסור להשתמש ולו שימוש קל באבנים הללו, כיוון שהן אבני קודש. פעלנו מייד, פירקנו את הקורות שהונחו על האבנים וקשרנו את הסככה לעמודים שהותקנו, כדי שלא לפגוע בקדושת האבנים".
מקרה דומה התרחש לפני מספר שנים: חבר מועצת העיר ר' יוחנן ויצמן פנה אל הרבנות הראשית והתריע שגשר מעץ ומדרגות המובילות אליו מונח, ונשען למעשה, על ערמה מאבני הכותל הפזורות בשטח. כך, סמוך לכותל המערבי, שימשו אבני הכותל להליכת עוברים ושבים, רובם בלא יודעין שהם דורכים על אבנים קדושות.
הרב הראשי דאז, הגאון רבי דוד לאו, פנה מייד למנכ"ל החברה לפיתוח הרובע מר הרצל בן ארי, והוא פעל במהירות לפרק את המדרגות והגשר ולבנות אותם מחדש באופן שאינו נשען על אבני המקדש ומחלל את קדושתן.
"פנינו גם לראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף בבקשה שהרבנות תתקין כאן שלטים שמסבירים שאלו אבנים קדושות שאסורות בשימוש", אומר לי דן. "הגר"ד נענה בחיוב והבטיח שיפעל בעניין. אנו מקווים שעוד לפני תשעה באב השנה יותקן השלט שיזהיר מפני חילול קדושתן של האבנים.
בניין ירושלים. מקום משכנו של בית הדין הרבני הגדול בחלק הדרומי של הכותל המערבי
"גם הרב הראשי הגאון רבי קלמן בר פנה זה מכבר לשר חיים כץ בדרישה שיורה להשיב את האבנים שהוצאו ממתחם זה אל מקומן, כמו כן לגדור אותן כדי שחס ושלום לא תיפגע קדושתן ולהציב במקום שלטים שידגישו את קדושתן. בתשובה הלכתית שמופנית לשר המורשת עמיחי אליהו, הממונה על העתיקות, הורה הרב בר שלעניין חובת גניזת אבני המקדש דין הכותל המערבי כדין חומות העזרה. גם בנוגע לאבנים ששימשו לבניית ארמון בתקופת בית אומיה אימץ הרב את הוראתם של הרבנים הראשיים לשעבר שקבעו שגם קדושת האבנים הללו לא פקעה וחלה עליהן חובת גניזה".
בהתאם לעמדת הרבנים הראשיים קבעה מועצת הרבנות הראשית בישיבתה הראשונה, שהתקיימה בראש חודש ניסן האחרון, שיש להשיב לכאן את כל אבני הר הבית שנלקחו מהמקום. כמו כן פנתה המועצה לכל הגורמים האמונים על כך: "לגדר את מקום גניזת האבנים כדי לשמור על קדושתן וכן להזהיר את הציבור לנהוג בהן בקדושה".
"השאיפה היא שהאבנים האלה ייגנזו בצורה שתהיה ראויה להן, תוך שמירה על היכולת של הציבור לבוא לכאן ולבכות את החורבן מול האבנים הללו. ניתן לגנוז אותן בזכוכית או אפילו באמצעות גדר, כך גם נשמור על כבודן וגם נוכל לזכור את חורבן הבית, דרך העדות הכמעט אחרונה הקיימת בדורנו.
"וכמובן, שיש לנו החובה לפעול שהאתר הזה יהיה פתוח לכלל ישראל, יהודים מהארץ ומהעולם כולו, שיוכלו לבוא ולקונן על חורבן הבית ולראות ממש את שארית החורבן, את אבני הכותל שדורדרו על ידי הרומאים, בתפילה לבורא העולם שבמהרה נזכה לראות בבניין בית קודשנו ותפארתנו".
