המהפכה התעשייתית

הן עסוקות ומצליחות, אבל את הזירה הטכנולוגית, או חלק ממנה לפחות, הן משאירות מאחור. הן מעדיפות לחשוב בעזרת דף ועט, לנהל יומן אמיתי עם דפים או לוותר על שירותי המיקסר, המיקרוגל, מייבש הכביסה ואפילו מכונת כביסה כשלא חייבים. לדעתן הטכנולוגיה היא מתנת שמים לדור והן מבינות את מי שמשתמשת בה, אבל באופן אישי הן בוחרות לוותר עליה בזירה אחת או יותר בחייהן וחוזרות לגרסת 'היו ימים', גם אם היא תובעת מהן לעבוד קשה יותר . חיים בקונטרול

נמאס לכם מקורונה? גם לנו. דמיינו איתנו את התרחיש הבא:

רופא המשפחה משרבט חתימה דיגיטלית על מרשם דיגיטלי שנשלח לבית המרקחת. הודעה נשלחת אלינו, מבשרת שניתן לגשת לסניף הקרוב, לאסוף את קפליית הפלא. אנחנו ניגשים, אוספים, בולעים. הקפלייה גולשת מגרוננו אל הקיבה, תופסת רמקול ומערכת הגברה, קוראת לעשר טריליון הבקטריות בגופנו לנעול את הדלתות, להקים מחסומים. אין כניסה לקורונה. היא עושה זאת באופן מילולי ממש – מדברת עם הבקטריות, הן מקשיבות. ושלום ולא להתראות לנגיף הסיני.

פרופסור בוני בסלר, ביולוגית מולקולרית מפרינסטון, עובדת קשה כדי שהתרחיש הנ"ל יהפוך למציאות. לפני שנים גילתה בסלר שכל הבקטריות בגופנו ועליו מתקשרות ביניהן בעזרת 'חישת מניין', תקשורת כימית שגורמת לבקטריות להתאגד, להילחם, לצאת לפעולה או לשבת בשילוב ידיים. חברי כנסת, בקיצור. כל מפלגה והמצע שלה.

מאז ועד היום בסלר עובדת על תרגום השפה הבקטרית. היא מקווה ששליטה בה תאפשר לנו לדבר לבקטריות בשפתן ואולי גם לשכנע אותן להתאגד בעדנו או אפילו לוותר על החלטות שקיבלו במסגרת הדמוקרטיה החיידקית. אם בסלר תצליח, האנטיביוטיקה ודומות לה תתייתרנה לחלוטין. לא נצטרך לתקוף את עצמנו כדי להחלים. תספיק תקשורת.

ההמצאה של בסלר אולי נשמעת דמיונית, אבל כך נשמעו גם המצלמות, המכוניות והמכשירים הסלולריים לפני שנכנסו לחיינו. והם לא היחידים.

ועוד סיפור, הפעם מהעבר: לפני שלושה שבועות הייתי אמורה לקבל חומר מסוים מלקוחה מסוימת. חיכיתי לו. הוא לא הגיע. שלחתי לה הודעה, שאלתי מה קרה. היא התנצלה, הסבירה שגם היא מחכה לחומר. הוא היה אמור להגיע אליה ממישהי שלישית דרך מדיה חברתית ששתיהן מנויות בה. רצה השם הטוב, והמדיה קרסה ביום ההוא. רק אז התוודעתי לשתי עובדות עלי: א. אני לא מעודכנת טכנולוגית. ב. נס שאני לא מעודכנת. ככה עברתי את היום ההוא בשלווה אופיינית לבת כפר.

קצת קשה להישאר בת כפר בעידן הנוכחי שמוציא לאור מילון אנושי-בקטרי, אבל יש נשים כאלה. הן בוחרות לוותר על הטכנולוגיה בזירה אחת או יותר בחייהן, מעדיפות את גרסת 'היו ימים', גם אם היא תובעת מהן לעבוד קשה יותר. קבלו אותן במחיאת כף אמיתית ובלי שירותי אולפן ותוכנת קיובייס.

אטב

הרבה מרואיינות מדהימות אותי במהלך העבודה על הכתבה. גם כי הן מדהימות, תמיד ובלי קשר לקונספט, גם כי המקצוע שלהן דורש כישורים טכנולוגיים, ובכל זאת הן פה כדי להצהיר: "יש גם נ"ב".

גבירה מילווארם, מנכ"לית 'תמך', היא אולי המפתיעה שבהן.

"אני עוסקת בעולם התוכנה למעלה משלושים שנה. כל החברות שלי למדו סוג כזה או אחר של הוראה, ורק אני הלכתי ללמוד 'מחשבים', ככה נקרא אז מסלול תכנות. חברות שאלו אותי: 'לא משעמם לך לשבת כל היום מול המחשב?' והציפייה הציבורית הייתה שאדע לטפל בכל תקלה במדפסת… אבל הנה האמת עלי: קוראים לי גבירה ואני טכנופובית".

איך זה יכול להיות?

"כדאי לבדל בין תוכנה לטכנולוגיה. תוכנה וטכנולוגיה אולי נשמעות מאותה משפחה, אבל יש סיבה למה תוכנה מתחילה בת' וטכנולוגיה בט' – אלו שתי מילים שונות לחלוטין. התוכנה מאפשרת לטכנולוגיה לעשות מה שהיא עושה, הטכנולוגיה היא פרקטית: לחיצה כאן, הקלקה שם, הפעלה. התוכנה היא לוגית. היא השכל שאומר לטכנולוגיה מה לעשות. ופרקטיקה ולוגיקה לא יושבות באותו אזור במוח. כך לתחושתי, לפחות, ובלי תואר בנוירולוגיה.

"בכלל, אנחנו מגדירים בטעות כטכנולוגיה רק את הציוד האלקטרוני והדיגיטלי. זה לא נכון. טכנולוגיה היא האומנות הפרקטית של המדע. כלומר, יצירת כלים שמביאים לידי שימוש פרקטי כללים מדעיים.

"פעם מצאתי את עצמי מייעצת לחברת בטון. צוות הטכנולוגיה של החברה אחראי על הכנת ה'מתכונים' של הבטון – כמה עפר, חצץ וצמנט נדרשים למידת חוזק כזאת או אחרת. חברי הצוות גם אחראים לבדוק בשטח שהבטון אכן יוצר כראוי, והם עושים שימוש רחב באוסף של חוקי פיזיקה וכימיה כדי לייצר תוצרים מתאימים.

"יש גם טכנולוגיית מזון שעוסקת בהגדלת ערכים תזונתיים של מזון ובשילוב חלבונים ממקורות שאינם מן החי. והטכנולוגיה הזאת אינה קשורה, בהכרח, למסכים ולשבבים".

איפה הטכנופוביה פוגשת אותך?

"במשך כמה עשורים המשכתי להיות מתכנתת שלא יודעת לפתור תקלת הדפסה, שמאבדת אוריינטציה מול מכשירים חדשים, שמבקשת מבן החמש שלה להדריך אותה איך להשתמש במכונת הכביסה החדשה, שאוהבת להסביר לילדים למה הקשת מספרי טלפון נקראת 'לחייג'.

"אל תטעי, אני לא חיה במערה נטולת חשמל. בסוף אני מאמצת, אבל אני 'לייט אדופטור'. ויש פעולות שאני ממשיכה לעשות בגרסה הוותיקה למרות האופציות המתוחכמות יותר שהטכנולוגיה מציעה".

תני דוגמה.

"אני קוראת על גבי נייר ולא על גבי מסך. לא הכל, קוראת על גבי מסך מיילים או חומרים שאני צריכה להגיה (כמו ריאיון לכתבה…) אבל כל קריאה שאני אמורה לקרוא בשבילי, בשביל הנשמה, נעשית בשיטה הוותיקה: עיניים משוטטות על דפים, על מילים שאפשר כמעט להריח מהן את הדיו.

"כשעבדתי במשרד החינוך התבקשתי לכתוב מסמך עמדה על שילוב של מכשירי קריאה אלקטרוניים במוסדות הלימודים. לא יכולתי לדמיין עולם שבו אין אפשרות להתכרבל עם ספר.

"צריכה דפים גם כדי לחשוב. הצוות ב'תמך' יודע שאני חושבת בעזרת דף ועט. בפגישות שמטרתן לגבש תוכניות אני צריכה דף ומכשיר כתיבה לידי כדי לסדר את המחשבות, ההגיגים והרעיונות. כשהמחשבות מסודרות, אני יכולה להתיישב ולהקליד אותן, אבל בשלב הראשוני – רק קשקושים ושרטוטים על נייר. גם כשאני מדברת עם הצוות במשרד, אני מרבה לקום מהמקום ולגשת אליהן במקום להשתמש בטלפון. משהו קורה במפגש פנים אל פנים שלא קורה בתקשורת אחרת.

"זה אולי נשמע קצת מצחיק כי במסגרת הקורסים על כניסה לעולם התעסוקה אנחנו מלמדות גם אוריינות טכנולוגית, ואני עם התנהגות 'אנטי', אבל בעיניי זה דווקא לא סותר ומתיישב היטב עם התפיסה של 'תמך': אנחנו מנצלות את הקִדמה במקומות שהיא מתאימה לנו ולערכים שלנו, ובמקומות אחרים מותר ולפעמים רצוי להישאר עם המוכר והטוב. וצפירת ארגעה למי שדואגת שאנחנו ארכאיות: אני לא דוגמה מייצגת. רוב הצוות יותר טכנולוגי ממני".

מה קורה בבית? כמה קורה בלעדייך?

"אם יש כמות קטנה של ירקות לגרר, אני אגרר אותם ידנית. אבל אני לא בטוחה שזה קשור לטכנופוביה. פשוט לא נשמע לי הגיוני שאשטוף את מעבד המזון בגלל שני גזרים.

"אני תולה כביסה ולא משתמשת במייבש. כשהמייבש שלי שבק חיים, לא מיהרתי לקנות מייבש חדש. אני אוהבת לתלות כביסה. יש משהו בתלייה שהיא תרפיה בשבילי. כשאני מוציאה בגד אחר בגד מהסלסילה של הכבסים הרטובים ומחליקה את הבד ותולה, התחושה היא שכל הדברים המורכבים יכולים להסתדר, וגם יסתדרו בעזרת השם. זה אקט מרגיע מאוד עבורי. דווקא לקיפול הכביסה היבשה אני מחפשת מכונת פלא, אז אם את שומעת על אחת כזאת, את יודעת מה הכתובת…"

יומן

פעם-פעם, כשהמחשב היה דוס והמסך היה שחור-ירוק, גם חנה שטמר, יועצת ארגונית ועסקית ומנחת סדנאות להכנה לשוק העבודה, למדה תכנות. "עבדתי על 'לוגו', התוכנה הגרפית של הימים ההם. כדי לשרטט בה עיגול, היה צורך בנוסחה…"

ואז זנחת את המחשב.

"לא הייתי זקוקה לו. היה לי עסק עצמאי בתחום הוראת התפירה, אופנה ותדמיתנות. אחר כך הייתי אחראית ייצור במפעל קונפקציה ומנהלת מחקר ופיתוח. לא נזקקתי למחשב. אולי מדי פעם באיתור ספקים חדשים, ואת המשימה הזו הטלתי על המזכירה. לפני שש שנים, כאשר עמדתי לסיים לימודי ייעוץ עסקי וארגוני, גיליתי שהמחשב ואני צריכים להכיר שוב. אס-או-אס. מבחני הסיום נערכו דרך המחשב, ולא ידעתי אפילו איפה כפתור ההפעלה…

"שאלתי מחשב, והבן הנשוי שלי עזר לי להסתדר על ידי תוכנת שליטה מרחוק. רק אז קלטתי שהעבודה החדשה שלי דורשת מחשב צמוד עבור קשר עם לקוחות, השתתפות בפורומים, שיווק, הדרכות ב'זום'. חוויתי הלם קל מהתובנה ומצומת הדרכים שנקלעתי אליו. הבנתי שאני מוכרחה לקבל החלטה אם אני ממשיכה בדרך החדשה שבחרתי, או שלא.

"שני דברים סייעו לי לקבל את ההחלטה להמשיך: 1. ההבנה שהעולם צועד בנתיב הטכנולוגי. וזאת כבר פחות שאלה של 'האם' ויותר שאלה של 'איך'. 2. בסך הכל, אני אוהבת טכנולוגיה וכל מה שקשור בה, כך שהשאלה הייתה עקרונית, ולא טקטית-מעשית.

"שאלנו את האדמו"ר שלנו, ובברכתו יצאתי לדרך. כמובן, יש לי סינון טוב על המחשב, ולבן שלי אין גישה אליו. ברוך השם, למדתי להשתמש במחשב מהר מאוד, אבל לא נטשתי את הדף והעט".

למה?

"גם אני שאלתי את עצמי ואת אחרים את השאלה הזאת. יודעי דבר אמרו לי שאני מעדיפה דף ועט בגלל ההקלדה, ניבאו שלא אוותר על המקלדת ברגע שארכוש את המיומנות להקליד במהירות.

"תכלס, כיום מהירות ההקלדה אינה חסם, ועדיין אני חייבת דף ועט כדי שהרעיונות יזרמו. אני מסתכלת בעניין על בתי הסופרת (בילה גולדשטיין המוכשרת. ב"מ). כשנדלק בה רעיון לסיפור או לכתבה, היא אומרת לי: 'חכי, אגיע למחשב ואז אכתוב'. בלי המקלדת המילים לא זורמות לה. אצלי הזרימה קורית מול דף ולא מול קובץ וורד.

"בתור יועצת ארגונית אני עוזרת לבעלי עסקים לאמץ כל מיני עזרים טכנולוגיים לניהול הזמן שלהם, אבל אישית, ובשבילי, לא מוותרת על יומן אמיתי, שיש בו דפים וכריכה. אוהבת לכתוב בו בעט שאפשר למשש. לסמן וי. למחוק משימות בקו חזק ומלא אנרגיה".

יש לך לקוחות נוספים שאינם מסוגלים לנהל יומן וירטואלי?

"בוודאי. כל שנה אני מופתעת מסך האנשים שמעדיפים יומן פיזי, דפים, עט, משימות שחור על גבי לבן. אני מדפיסה כמות מוגבלת של יומנים כל שנה כמתנת שנה טובה ללקוחות, ותמיד הביקוש גדול מההיצע".

נגזרת של גיל?

"לאו דווקא. גם צעירות שגדלו לתוך הטכנולוגיה מעדיפות לנהל את זמנן בעזרת עזרים פיזיים. אני חושבת שהכתיבה, דווקא בדף ועט, אכן משפיעה טוב על המוח שלנו. היא מייצרת תחושה חזקה יותר ויוצרת מחויבות גבוהה יותר. כמובן, יש גם אחרות. בעלת עסק שרגילה לנהל אותו בעזרת תוכנות ניהול, מלאי ופיננסים מנהלת גם את סדר היום שלה בתוכנה של העסק.

"אני כן חושבת שלגיל יש משמעות ביחס לטכנולוגיה. יש הבדל עצום בין מי שנולד לטכנולוגיה לבין מי שנחשף אליה בגיל שבעים, למשל. בלי סתירה, מכירה גם צעירים שמתקשים להתמודד עם הטכנולוגיה כי חסרים להם כישורים טכניים. פגשתי ציירות מוכשרות מאוד, לדוגמה, נשים צעירות, שמתקשות להסתדר עם המחשב ולהביע את האמנות שלהן בעט דיגיטלי. הן זקוקות לקנבס ולצבעים כדי ליצור, חומרי גלם שאפשר לחוש אותם ממש".

מה דעתך על המהפכה הטכנולוגית?

"היא האסון שלנו. במקום לשפשף בגדים במרץ על שפת נהר, אנחנו משתמשות במכונת כביסה ובמייבש. במקום ללוש בצק בעצמנו, אנחנו מפעילות את המיקסר. אם נבדוק כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעות בטיפול ובתחזוקת כל המכשירים הטכנולוגיים סביבנו, יש לי הרגשה שנגלה שלא חסכנו כלום. רק החלפנו את הפעילות הפיזית בפעילות שגונבת את יישוב הדעת וזוללת את האנרגיה. המרנו פעילות שמוסיפה בריאות לפעילות שפוגעת בבריאות. ואחר כך אנחנו צריכות לצאת להליכות, להשתתף בשיעורי התעמלות כדי להחזיר לעצמנו את הכושר שאיבדנו…

"אבל אני לא רואה אופציה לשנות את המציאות. נולדנו במאה העשרים ואחת, ואיתה נגזר עלינו להתמודד. אין גם דרך חזרה, כי למדנו ליהנות יותר מפעולות אינטלקטואליות ומהתפתחות אישית, ופחות מעשייה פיזית, רוטינית ומשעממת. כמובן, מנחם לדעת שתמיד קיימת לנו האפשרות לערוק לגבעות ולגדל עליהן צאן…"

פסנתר

זכות יוסיפסקו, בעלת העסק 'זכות מוסיקה – ללמוד לנגן מהבית', מלמדת נגינה בקורסים דיגיטליים. זה לא מפריע לה להכריז על מרד בכלי הנגינה החשמליים.

"אישית, לא מתחברת לכלי נגינה חשמליים. מרגישה שהכלים החשמליים לא מציעים מוזיקה אותנטית. הצלילים שלהם נשמעים הרבה יותר טכניים. תשווי פסנתר לאורגנית. לפסנתר יש יכולת הבעה מרשימה – חוזק הלחיצה וצורת הלחיצה על הקלידים ממש משפיעים על אופי הצליל. לעומת זאת, באורגנית, לא משנה אם נלחץ חזק או חלש, רך או קשה, הצליל נשמע אותו דבר. ככה מאבדים את הנשמה של המוזיקה, את הקסם שבה. חושבת אותו דבר על גיטרה חשמלית. זאת כבר לא מוזיקה בכלל, רק רעשששש.

"אני למדתי לנגן בפסנתר, ואני לא יכולה לשכוח את הפעם הראשונה שבה התבקשתי לנגן באורגנית. ביצעתי עם מישהי ליווי לשיר מסוים ופשוט נדהמתי. היא התיישבה ליד האורגנית, לחצה על קליד אחד, והוא ניגן לה את כל האקורד! כדי להגיע לצליל זהה בפסנתר, אני צריכה ללחוץ על שלושה קלידים ויותר. רק אז נחשפתי לעובדה שאורגנית היא כלי שמעודד עצלנות. לחיצה על קליד אחד מייצרת כמעט מנגינה שלמה. אין צורך להתאמץ. וגם אין מקום להתקדם.

"אני זוכרת שאמרתי לה שאפשר לשחק עם האקורד, לחלק אותו. להתאים אותו למקצב של שירים שקטים. מה היא עשתה? לחצה על מקש, והאורגנית חילקה לה את האקורד, התחילה לנגן אותו. הייתי המומה. לא הבנתי מה היא למדה במשך ארבע שנים – ללחוץ על קליד? בכל מקרה, לדעתי, אין תחליף ליכולות הליווי והתמרון של הפסנתר. הן לא קיימות באורגניות, בטח לא בפשוטות שבהן".

ובכל זאת, כמורה למוזיקה, את בטח פוגשת תלמידות שמעדיפות אורגנית.

"נכון. היום כולם רוצים לדעת לנגן מהר, בלי ללמוד בכלל, ובבקשה, בלי להתאמץ. כמעט לא פוגשת תלמידות שמעדיפות ללמוד פסנתר. רובן רוצות אורגנית. שנה אחת של למידה מספיקה כדי להנפיק מנגינות נחמדות שהפקתן בפסנתר הייתה דורשת לימוד ואימון של שנתיים ויותר. לכן אני מלמדת כיום בעיקר נגינה באורגנית ובגיטרה קלאסית.

"אני מבינה את התלמידות שלי, רוצה שהן תיהנינה. רובן לא ממשיכות אחר כך לעיסוק מקצועי במוזיקה, ובשבילן אני שמה בצד את דעתי האישית, מתמקדת בהצלחה שלהן. ההצלחה שלהן חשובה לי יותר מגמילה מעצלנות… ולא רק כי זו העבודה שלי. כי אני מאמינה שמוזיקה וצלילים משביחים את חוש השמיעה, משפיעים טוב על הנפש. וגם אם באופן אישי אני אחווה שלווה מנגינה בכלי אותנטי, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שגם כלים חשמליים עושים את העבודה בדרך שלהם".

מה קורה בחיים האישיים? יש מכשירים חשמליים שלא נכנסים הביתה?

"מייבש כביסה. הוא גם תופס מקום יקר, וגם ובעיקר הורס את הבגדים. גורם להם לבלאי גדול יותר.

"מיקרוגל. חוץ מהעובדה שהקרינה שלו לא בריאה, אני לא רואה סיבה להשתמש בו. החימום בסירים, למשפחה גדולה, הוא הרבה יותר מהיר, טעים ופרקטי. אני מחממת סיר אחד. נושאת אותו לשולחן, מחלקת מנות. במקום לחלק מנות לפני החימום ואז להתחיל לסחוב צלחות לשולחן, אחת-אחת, רותחות וכבדות…

"מיקסר. הכי אוהבת ללוש את הבצק של החלות בידיים. הוא יוצא ככה הכי טוב, הכי טעים. תוך כדי לישה ממושכת אני אומרת שוב ושוב 'לכבוד שבת קודש', וברוך השם, יש לנו חלות מיוחדות. לא מרגישה שהפעלת המיקסר, מלמול 'לכבוד שבת קודש' ומעבר למשימה אחרת במטבח מייצרים אותו אפקט.

"גם הירקות נקצצים ידנית. יש לי אמנם מעבד מזון, ואני משתמשת בו כדי לגרר כמות גדולה של ירקות, אבל לסלטים ולתבשילים אחרים אני משתמשת בעשר אצבעות שנתן לי השם. החיתוך הידני מהיר הרבה יותר מהחיתוך במעבד מזון שתובע אחר כך שטיפה וקרצוף של החלקים.

"בכלל, המטבח שלי ללא כלים חשמליים כמעט. אני סוחטת בידיים פירות הדר, מכינה פופקורן בסיר, מטגנת צ'יפס בתנור. יותר טעים, יותר בריא".

מעבידה את עצמך קשה. למה?

"אני אוהבת לעבוד בעצמי במטבח. קודם כל, מסיבה פרקטית, מרגישה שהרבה יותר פשוט לשטוף קערה וקרש חיתוך מלשטוף כלים של בלנדר / מיקסר / מסחטה / מעבד מזון – כל מכשיר וחלקיו. גם מבחינה קולינרית, אוכל שהכנתי בעצמי ובמו ידיי הרבה יותר טעים. כך אצלי, לפחות.

"יש פה גם אידיאל – לא להיסחף בלי דעת אחרי כל המצאה טכנולוגית. לא תזיק לנו צניעות. קצת הסתפקות במועט. הסבתות שלנו הסתדרו יפה עם עבודות הבית בלי תבואת השיגעון הטכנולוגית. גם אנחנו יכולות. אני, אישית, מרגישה פחות עצלנית כשאני עובדת קצת יותר ולא משתמשת בכל המכשור החשמלי. אוהבת גם את העובדה שהבית פחות עמוס בחפצים. הפשטות עושה לי טוב".

די נדיר לראות אישה צעירה כמוך בוחרת בחיים כאלה. איך הסביבה מגיבה? 

"יש מוצרים חשמליים שלא קיימים אצל כולן, ואז לגיטימי יותר שהם לא קיימים גם אצלי – מסחטה חשמלית לדוגמה, ויש דברים לגיטימיים פחות – מייבש, מיקרוגל. אלה מוצרים שגורמים לאחרים להרים גבה כשאני מספרת שאין לי אותם.

"השכנות שלי, למשל, לא מבינות איך אני מסתדרת עם מתקן לתליית כביסה בחורף. הן הציעו לי בעבר כמה פעמים להכניס אליהן כביסה רטובה אם אצטרך כדי שתייבשנה לי אותה. ברוך השם, טרם נזקקתי לעזרתן. כן יכולה לספר שהמקצף הידני שלי, שהוא אמנם חשמלי, אבל לא אוטומטי ודורש שרירים מפותחים ביד, פופולרי מאוד אצל השכנות. כשעברנו לבניין כל השכנות התפלאו איך אני מסוגלת לעמוד ולהחזיק את המקצף כשהוא פועל. אחרי שנה אחת השכנות ביקשה לשאול את המקצף כי היה לה מסובך מדי להוציא את המיקסר בשביל כמות קטנה של קצף. בעקבותיה פנו שכנות נוספות לשאול אותו. הגענו למצב שבו המקצף שלי, הפשוט והלא משוכלל, נמצא כל יום שישי בבית של שכנה אחרת…"

סלוטייפ

ציפי שולמן, עורכת מולטימדיה, שייכת לאגודת הסנדלרים היחפים. לפרנסתה היא יושבת מול צג מחשב שמונה-תשע שעות ביממה, אבל בתום יום עבודה היא נועלת את הסטודיו, מחסן בחצר הבניין, ועולה הביתה לחיים שאין בהם מחשב.

"לפעמים, כשיש לנו אורחים חדשים לשבת שעוד לא ממש מכירים אותי, והילדים שולפים את האלבומים המשפחתיים, אני רואה איך הלסתות נשמטות להם בהלם. הם לא מאמינים שאלה האלבומים שלנו – אלבומי כיסים מהסוג הענתיקה. יש לנו אפילו אלבומים 'גרועים' יותר שקיבלתי ללידות של הגדולים: ספרים שהדבקנו בתוכם את התמונות בסלוטייפ, כתבנו בעט הערות שתיעדו גדילה.

"אני מבינה כל לקוח שרוצה אלבום דיגיטלי, הוא מרשים יותר, שמור יותר. אבל אישית, מרגישה שאין מתחרה לאלבום הישן והדהוי, שאולי לא נראה כמו תוצר של הפקה מקצועית, אבל יש בו המון לב".

מדירה עוד טכנולוגיה חוץ ממחשב?

"כן, אין לי במטבח מעבד מזון, למשל. או סלייסר. דווקא היו לי בעבר, אבל העברתי אותם הלאה. גיליתי שהשימוש בהם אמנם נוח מאוד וחוסך לכאורה זמן יקר, אבל רק לכאורה. הניקיון שלהם ארך פי שניים זמן. הייתי עומדת כל יום שישי ומתעסקת זמן ארוך מדי בחלקים, דוחפת קיסמים, משרה במים רותחים, ועוד פעם דוחפת קיסמים. שאריות מזון נדחפו לכל מיני חריצים זעירים ששיגעו אותי. בשלב כלשהו אמרתי לעצמי: 'תפסיקי להיות מזוכיסטית, תחזרי לסכין ולקרש החיתוך'. וזה מה שעשיתי.

"גם במכונת הכביסה אני עושה שימוש מאוד מדוד. מכבסת מגבות ופריטים אחרים שמוכרחים להרתיח. מכבסת גם את הבגדים של הקטנים שמתלכלכים בכישרון נדיר. אבל את הבגדים שלי אני מכבסת ביד. גם את בגדי השבת. ואת הציציות של הבנים. וחלק מהחולצות והמכנסיים שלהם".

אג'נדה?

"זו אג'נדה לרצות שבגדים יאריכו ימים אצלנו? אם כן, אז כן. אם לא, זו פשוט חשיבה פרקטית על חיסכון ואורך חיים של בגד.

"במשך השנים גיליתי שאני נהנית מהפעולה הזאת – להשרות, לשפשף, לסחוט, לתלות. אלו פעולות שלא דורשות תאי מוח ערים, ויש בהן עשייה פיזיולוגית שנעימה גם לנפש. העצירה הזאת, באמצע המרוץ, הכביסה הידנית שמכריחה אותי להתרכז בגד-בגד. אני מתרגשת מאוד, למשל, כשאני מכבסת ציציות של ילד 'חלאקה' חדש. או כשאני משפשפת את השמלה של המתבגרת שלי ופתאום תופסת כמה היא גבוהה ועצמאית ותכף שמלת כלה. לא מגיעה לתחושות האלה כשאני זורקת בגדים לתוף המכונה. חוץ מזה, אין כמו הניחוח שעולה מבגדים שכובסו ביד".

איך את מתמודדת עם הדיסוננס בין ההתנהלות שלך כעקרת בית ובין המקצוע שלך שקיים בשוק רק בזכות ההתפתחות הטכנולוגית של העולם?

"לא מרגישה שזאת התמודדות, ואין פה ממש דיסוננס. אולי אופקים רחבים יותר. אני חושבת שההתפתחות הטכנולוגית, בעיקר בתחום המחשבים והתוכנות, היא מדהימה, ובו זמנית, ובלי סתירה, אני חושבת שזכותנו לבחור מה מתאים לנו, מה לא.

"הרב עזריאל טאובר זצ"ל מדבר הרבה בספרו 'פרקי מחשבה – ניסיונות אחרית הימים' על הדור שלנו, על החובה שלנו להיזהר לא להיות 'סוס שוטף במלחמה'. אנחנו מברכים 'חונן לאדם דעת'. כדאי לשים לב שזו לא תהיה ברכה לבטלה…"

מנעול

טלגרף, טלפון, סלולרי, דוא"ל, הם רק דוגמיות מההמצאות הטכנולוגיות שנועדו להבטיח לנו תקשורת אנושית. אבל כמו הסיפור עם הגולם מפראג, לפעמים צריך להגיד 'סטופ!' כדי שלא נוצף. בעולם שבו מותר האדם מן הגולם מוטל בספק והחיים הפרטיים נופלים ברשת שוב ושוב, יעל פיינגולד, מנהלת המרכז למצוינות עסקית, מכשירה יועצות עסקיות ומלווה בשיטת החילוץ מתקיעות עסקית, בונה גדר בין הזירה העסקית למרחב הביתי.

"אי אפשר להגיד עלי שאני אדם אנונימי, ובכל אופן הטכנולוגיה לא נכנסת הביתה ואל חיי הפרטיים. בעלי והילדים אינם רכוש ציבורי. שעות הפנאי שלי לא אמורות לככב בשום מרחב צהוב, ולא, העובדה שהכנתי שניצל לארוחת ערב אתמול לא מוכרת יותר. מגדירה כרכוש ציבורי רק את חיי העסקיים, הידע שצברתי והכלים שאמורים לקדם אותי או אחרים בעסק.

"העולם הטכנולוגי הכניס לחיינו את הקלות הבלתי נסבלת של לחיצה על 'שלח' ושיתוף הכלל בחיי הפרט. בעיניי, חובה להפריד בין החיים העסקיים לחיים הפרטיים, ולו רק כדי לא להגיע להתמכרות".

כשאת רואה לקוחה שכל היום עסוקה במחשב או בנייד, מערבבת בין הצרכים המקצועיים לצרכים הפרטיים, את מתערבת? מביעה דעתך?

"כן. חד משמעית, כן. אחת התלמידות שלי סבלה מעומס לא רגיל. היא דיווחה כל הזמן על עומס וסטרס, וכמה היא עסוקה. הייתה כותבת לי מיילים בשתיים בלילה, ותמיד עם התנצלות שרק עכשיו היא הגיעה לחומר כי היא בקושי ישנה, אוכלת מה שמזדמן, עסוקה מעל הראש.

"כשבחנתי את הנתונים, מעל פני השטח הם נראו להיט: אישה חשובה, פעילה מקצועית, פעילה חברתית, מגיבה לכל אחת מבנות התוכנית באופן אישי. הלוואי עלי להיות חברה בקבוצה שקיימת בה מישהי כזאת. אבל מתחת לכל ההתכתבויות, ומאחורי כל הדלתות הסגורות, באזור שרק אני והמאמנות חשופות אליו, גילינו ולא הופתענו שהנהדרת, המשפיענית, התורמת, העסוקה היא בעצם אישה מרוששת. ידה בכל ובידה אין כל. לטובתה נקטתי פעולת התערבות בוטה והכרחתי אותה להתנתק, ולו לזמן קצר, מכל הקבוצות, הפורומים, הבמות והעיתונים שכיכבה בהם. לוותר על כל גוזלי הזמן ומוצצי האנרגיה שרק מעוררים קנאה ומעניקים תחושה שקרית של נצרכות.

"אחרי שבוע היא כבר דיווחה על חומרים חדשים שהנפיקה, תוכנית חדשה שיוצאת לדרך. גילינו ביחד שהיה שם משבר של ריק, ואקום שדרש להתמלא. העניין הוא שהחלל הזה קיים בנו תמיד. וגם הנפש לא תימלא… זו הבחירה החופשית האמיתית – לקבל החלטה מושכלת כיצד למלא אותו: בייצור, תועלת והשפעה או בשוטטות ופיזור אבקת כוכבים וחול כאשר בבית אין מה לאכול".

הגישה שלך די מפתיעה. כיום, בעולם העסקים, הגישה הרווחת היא שקרוב מוכר. את אומרת הפוך.

"לא הפוך, מדויק. יש הבדל בין נימה אישית, אותנטית, מקצועית, חכמה, שנונה ומדויקת לבין 'אני לא יודעת מה אני מוכרת אז אמכור את עצמי'. הבעיה מתחילה ומסתיימת בתיחום וגידור. קל מדי לזלוג לעשייה שמחקה את כולם. זה נראה נוצץ, זה נראה מדהים, כולן נראות כאילו הן עסוקות ומוכּרות ומרוויחות. אבל אני, ממקומי המקצועי, רואה ושומעת גם את מאחורי הקלעים.

"התוכן הוא המלך, אמר פעם ביל גייטס, ומאז ועד היום אנחנו רק הופכים את התוכן ליותר תהליכי, יותר ממכר ויותר חודר דרך התת מודע. אם בעלת עסק רוצה לזכות בהכרה, להיות אישה שמזהים ומזדהים איתה, היא מוכרחה להגדיר את האסטרטגיה לפני שהיא נחשפת, אחרת מהר מאוד היא תמצא את עצמה נותנת תוכן אישי מדי, חודרני לחיים, לפרטיות ולמשפחה רק כדי לייצר סקרנות בקרב צרכניות פוטנציאליות. אבל כשהיא תגיע לתכלית, היא תגלה שאין בעולם שום מוצר שהיה שווה את המהלך הזה, שיכול באמת לכלכל את בני הבית ולכפר על המחיר.

"מאמינה שאפשר לייצר המון תוכן בלי לפתוח חלון לחיים הפרטיים. מסכימה להיות הדוגמה… אף אחד לא יודע מה קורה בחיי האישיים, איפה ביקרתי ומה אכלתי. מעולם לא הסכמתי להתראיין בשום במה שדרשה מידע מחוץ לתחום המומחיות שלי. טבע האדם להסתקרן, אני מבינה את זה, ועדיין לא מסכימה לספר איך נראית פינת האוכל שלי או כמה התינוק שלי חכם.

"ובשורה התחתונה, אני מאמינה שנשים הן אינטליגנטיות. אם המוצר שאת מנסה לקדם אינו ערכי ותועלתי, גם אלפי כותרות ראשיות בעיתונים לא תמכורנה אותו. תוכן הוא דבר אין-סופי. חובה לבחור איזה תוכן לחלוק, איזה תוכן לשים בכספת החיים הפרטיים".

מה דעתך על העידן הטכנולוגי שלנו? על החיבור שלנו אליו כנשים חרדיות?

"הטכנולוגיה כאן, והיא כאן כדי להישאר. פלטפורמות לא מתות או נעלמות. הן משתנות. אנחנו בעידן שהכל חולף ומשתנה ומתעדכן ומשפיע. אפשר וכדאי לבחור ולסנן מדיות שונות, להגדיר במה אני נוגעת וממה אני מתרחקת. מציעה שכל אחד ישאל את רבו ביישוב הדעת. ורק לא לשכוח שגם אם בחרת להיחשף ולהיות בקשר נון סטופ עם העולם החיצון, זה רק אמצעי כלכלי, ולא המהות". @3=אייקון סיום כתבה

…

אנו רצים והם רצים

רחל דהרי, אם וסבתא למשפחה מבורכת, מקשיבה לדיון על הטכנולוגיה, בוחרת להתמקד בצד של 'בעד'.

"אני מבינה את הקולות שקוראים 'נגד'. אני רק מבקשת להזכיר שהטכנולוגיה היא בסך הכל מתנה שהשם נתן לנו. הוא ברא את העולם, את החוקים בו. הוא נתן לאנשים שכל להנפיק מהחוקים האלה המצאות גאוניות. ברור, צריך לדבר על התמכרויות, לא להיסחף. אבל בסך הכל, אני מסתכלת על הטכנולוגיה בעין טובה".

רחל, נגלה לקוראות שהריאיון הזה מתקיים דרך הדוא"ל?

"בשמחה. זאת המצאה נהדרת, לדעתי. בתקופת הקורונה, למשל, שמרתי בזכותה על קשר עם המשפחה. הם כתבו לי, שלחו תמונות. אני כתבתי להם. אני שמחה שלמדתי להשתמש במחשב. חשבתי שלא אבין אותו אף פעם".

לפני חמש שנים נרשמה רחל לקורס יישומי מחשב שנערך באחד ממרכזי ההשתלמויות. למדה להכיר מילים כמו 'אופיס' ו'וורד', ואיך משתמשים בעכבר ובמקלדת.

"כל הזמן הילדים ניסו לשכנע אותי לקנות מחשב. יש לי בן שגר בקנדה. ולו ממש היה חשוב שנמצא דרך נוספת לתקשר, חוץ מהטלפון. בסוף הנכדה שלי קיבלה החלטה במקומי. קנתה לי מחשב יד שנייה. באה איתו יום אחד. הודיעה: 'סבתא, זה שלך. בואי, תראי איך זה עובד'. היא הראתה לי, אבל הייתי צריכה ללמוד בקצב שלי. אחרי חודש נרשמתי לקורס. בעוד שבוע, אגב, אני מתחילה קורס פוטושופ".

מתכננת קריירה שנייה של מעצבת גרפית?

"לא, אבל אני רוצה שתהיה לי אפשרות לעצב את התמונות של הילדים. לבת המצווה של נכדה נוספת שלי הכנתי מצגת בפאואר פוינט עם תמונות וברכות מכל המשפחה. נהניתי מהתוצאה, אבל קצת הצטערתי שחלק מהתמונות מטושטשות, ובחלק מהן יש נכדים עם עיניים אדומות.

"הבת שלי הציעה את הרעיון שאלמד פוטושופ. אני בטח אהיה התלמידה הכי מבוגרת בקורס, אבל לא אכפת לי. אני נהנית ללמוד ואני נהנית לראות כמה העולם משתכלל. זה מדהים. קחי לדוגמה את המצלמות הדיגיטליות. מי חשב פעם שיהיה לנו שפע כזה של תמונות? אני עוד שייכת לדור שמצלמות ביתיות, עם פילם, נחשבו נדירות ומוצר לעשירים בלבד…"

יש עוד המצאות טכנולוגיות שמדברות אל ליבך?

"קוצב הלב של בעלי שיחיה. אני לא נרגעת מההמצאה הגאונית הזאת. בכלל, אנשים בגילי יודעים להעריך את כל המכשירים והתרופות שמאפשרים לנו להתגבר על כל מיני חריקות שהגוף חורק.

"עוד המצאה שהכנסתי הביתה: מכשיר הליכה. הרופאה אמרה שאני מוכרחה להקפיד על רוטינת הליכה יום יומית, אבל אנחנו גרים בקומה גבוהה, והמדרגות קשות לי. אני לא יוצאת הרבה מהבית. שכרנו מכשיר הליכה, ואני הולכת עליו כל יום עשרים דקות. בעלי צוחק עלי לפעמים שאם הייתי צעירה יותר, בטח הייתי מהנדסת או מתכנתת, ואני אומרת שהכל עוד יכול לקרות. יוכיח העולם…"

• • •

אומרים לא אוטומט

לפני כשנה ערכה חברת 'דל', יצרנית המחשבים המפורסמת, מחקר נוירולוגי שנועד לבדוק את הקשר בין בני אדם לטכנולוגיה והשפעתו עליהם. במסגרת המחקר נדרשו המשתתפים לבצע מספר פעולות טכנולוגיות, אולם המחשבים שסופקו לחלק מהם תפקדו גרוע מאוד ובכוונה תחילה: גמגמו, נתקעו, בישרו על בעיות זיכרון ואבטחה חמורות. התעללו בדרכים יצירתיות במשתתפי המחקר.

באופן הגיוני למדי דיווחו החוקרים שהמשתתפים שחוו התעללות טכנולוגית חוו גם לחץ, ירידה בערך העצמי והספקים ירודים מאוד בעבודה.

זה לא סוד שהגולם מנסה לקום על יוצרו. מחקרים שונים מוכיחים קשר נסיבתי מובהק בין שימוש במחשבים לבין פגיעה בשלוות הנפש, בתקשורת הבין-אישית ובבריאות. כאבי עיניים, כאבי ראש, בעיות גב, נטייה להשמנה – כל אלה מככבים ברשימה השחורה של הטכנולוגיה. וזה לא הכל. ולא רק בתחום המחשבים. חוסר התנועה פוגע בנו פיזית ונפשית. רמות הקרינה של ניידים, מחשבים, מיקרוגלים ודומיהם מגבירות את הסיכון למחלות קשות, לא עלינו. בריאות הנפש נמצאת בשפל כבר שנים בגלל המסכים והאוטומציה, ואלו רק נגיעות, כאמור.

לפני כשש שנים התריע פרופסור קווין ליידן, סוציולוג מפורסם, על הנזק שעלולה המודרניות לגרום לנו. לטענתו, העובדה שרובנו חיים בסביבה אורבנית שלא מעודדת קשר עם האנושות והטבע, נמצאת בעוכרינו, והיא אשמה בדיכאון, בחרדה, בסוכרת, בפשעים ובבעיות נוספות שנחסוך מכם את הקריאה עליהן.

ליידן הוא קול אחד במקהלת האנשים המבקשים מינימליזם טכנולוגי. הילס, מדען וקול נוסף, סבור שאנחנו על סף עידן חדש – עידן ההסתבכות. לדעתו, בני האדם יצרו מערכות טכנולוגיות כל כך משוכללות, שאין להם מושג איך לשלוט בהן וכיצד להגיב במקרה שהן קורסות.

מול הקולות האלה כדאי להשמיע גם את קולן של ההמצאות שהשביחו את חיינו. אף אחת מאיתנו לא הייתה רוצה להחזיק פרה בבית כדי ליהנות ממוצרי חלב… עשו סיבוב בבית וספרו כמה מוצרים טכנולוגיים מתגוררים בו. גם בית מינימליסטי נהנה מהנוחות, היעילות, התפוקה והבטיחות שמציעה הטכנולוגיה, וזה עוד לפני שנתייחס לזירת הבריאות הדיגיטלית ולשלל ההמצאות שבה, החל מתרופות ייעודיות למחלות שפעם נחשבו חשוכות מרפא ולא כלה באבחונים מדויקים ובהדפסת איברים מלאכותיים במדפסות תלת ממד.

לא תופיע פה דעה חד משמעית בעד או נגד הטכנולוגיה. כמו כל תחום בחיים כמעט, המסקנה החד משמעית היחידה היא שיש לשמור על זווית מבט מפוכחת, להיות מודעים למחירים ולתמורות. ואם כל אדם נחשב עולם מלא, לפי דברי הגמרא במסכת סנהדרין, אולי אפשר להחיל גם עלינו את המילים 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי'. פשוט לתת דעת.