כשרגליו של חומייני הרעידו את אדמת טהרן, היה בן סבטי ילד יהודי בן שבע שעוד לא הבין איך חייו עומדים להשתנות | בתוך כמה שנים נפלו האסימונים ומשפחתו הוברחה במבצע מיוחד של המוסד | מאז הוא חוקר ויועץ לענייני איראן | עכשיו הוא רואה את ההתקפה הגדולה, שמח על ההצלחה, אך חושש שלא סיימנו את העבודה
צילומים: אריאל אוחנה, AP ולע"מ
"ראינו את שבעה באוקטובר בעיניים, אבל מאיראן".
המילים הללו יוצאות מפיו של בן סבטי, יליד איראן, שלימים יהיה מהחוקרים המובילים בארץ וייטיב להסביר, עם המיקרופון בידו, את הלכי הרוח בממלכה הפרסית שהייתה כור מחצבתו.
סיפור חייו החל בימיה הרותחים של ההיסטוריה; הימים שבהם עוצבה איראן מחדש. המהפכה האסלאמית שהתחוללה באיראן עברה לנגד עיניו באין ספור מחזות כשהיה בן שבע בלבד. ילד קט, עם חברים מהכיתה שצופים מהגגות באנשים נשרפים, נתלים, הפגנות, חומייני ואימאמים, התעללויות וקריאות נאצה נגד יהודים. מוות לישראל, מוות לאמריקה.
"הכאוס לא התחיל מייד", הוא מספר בקול שקט אך נחוש. "זה בעבע מתחת לפני השטח שנים רבות. כל יהודי באיראן ידע, גם בימיו של השאה: עדיף שלא ידעו שאתה יהודי. זה לא היה בכדי".
הוא מדבר מניסיון, כילד שאימו כמעט הוכרחה להתאסלם עוד לפני המהפכה. הרבה לפני. "למרות ששני הוריי היו פקידי ממשלה בסופו של דבר, אף אחד לא היה בטוח. רק אחרי שיוצאים מהמקום הזה מבינים: יש חיים מעבר להרי החושך".
כעת, עם סיומו של מבצע עם כלביא, מתיישב החוקר בן סבטי לריאיון מיוחד ומגלגל את התהליכים אחורה, למקום שבו הכל התחיל, והוא גם מזהיר: אנחנו עוד רחוקים מאוד מהסוף. "מדינת ישראל הייתה צריכה להמשיך במבצע הזה", הוא טוען ויש לו גם הסבר, אבל בואו נתחיל מהתחלה.
צעקות של 'פולקלור'
הוא היה רק ילד קט, יליד שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהתוודע לכך שאין יותר בית ספר עד להודעה חדשה. השנה היא תשל"ט (1979). איראן רוחשת, המון נוהר ברחובות והקריאות "מוות לאמריקה!" ו"מוות לישראל!" מחרישות את האוזניים. השאה מוחמד רזא פהלווי, ששלט במדינה ביד רמה (למעשה ביד ברזל, באופן דיקטטורי מובהק) והוביל אותה אל המודרניזציה, לכאורה, עומד בפני התמוטטות שלטונית נוכח גלי אסלאמיזציה ששוטפים את הרחובות בתחושת מהפכה משכרת.
באותה עת, עבור ילד יהודי כמו סבטי, המציאות נדמתה אחרת לחלוטין, אפילו תמימה כמעט. "אני זוכר ילדות מאוד מאוד טובה", הוא נזכר בחיוך מריר. "בית גדול, משפחה גדולה. גרנו בשכונה מאוד יפה במרכז טהרן, עם בני הקהילה והחברים. ביום–יום זה היה פחות מורגש". כיום הוא משמש כחוקר בכיר במכון INSS למזרחנות ודפוסי התנהגות באיראן, מפרשן ומוסר הרצאות בנושא.
"חבל שלא חוסל". האייתוללה חמינאי ימ"ש
"הקהילה היהודית באיראן היא מהעתיקות בעולם. מימי גלות בבל וסיפור מגילת אסתר ועד ימינו שלנו שרדה הקהילה היהודית הפרסית תהפוכות רבות, אך אין ספק שבשלטון השאה נהנו חברי הקהילה מחירות יחסית ומהגנה. באותם ימים כללה הקהילה האיראנית כמאה ועשרים אלף איש הפזורים ברחבי המדינה, בריכוזי קהילות בערים שונות, ולא היה כמעט אף אחד שהשכיל לראות את גלי הצונאמי המתקרבים. "לי היא זכורה כתקופה רגועה, שלא לומר משגשגת. הוריי היו אנשים אמידים ומוערכים, פקידי ממשלה מכובדים שהשתלבו היטב בחברה המקומית, והחיים היו די נינוחים. נכון, היו הצקות פה ושם, מדי פעם גם דברים חמורים יותר, קטלניים יותר, אבל בסופו של יום החיים היו רגועים. בלי הרבה דרמות".
אלא שמתחת לפני השטח כבר נזרעו הזרעים לשינוי דרמטי. הקריאות 'מוות לישראל' לא היו חדשות לגמרי עבור היהודים גם לפני המהפכה. "אני זוכר מגיל שש–שבע שאלה קריאות שמדי פעם נשמעו", מודה סבטי, אך מעריך כי "אף אחד לא לקח את זה ברצינות". הן נחשבו כמעין פולקלור, חלק מהנוף הפוליטי העוין של המזרח התיכון, אך לא איום קיומי מיידי. הכל היה נכון עד שהגיעה המהפכה.
"המהפכה האסלאמית, בהנהגת האייתוללה חומייני, הפיחה חיים חדשים וקטלניים בקריאות הללו, באנטישמיות שבעבעה מתחת. היום מסתכלים על איראן אחרת", אומר סבטי, "אבל האנטישמיות הייתה קיימת גם לפני כן, עמוק מאוד. הייתה זו אנטישמיות תרבותית–דתית שהשתרשה בטקסטים ובתודעה העממית והמתינה לרגע שבו תוכל לפרוץ במלוא עוצמתה.
"היו שם הרבה רעיונות שנלקחו מהשמאל הקומוניסטי, בתוספת דמיון מזרחי אסלאמי פרוע במיוחד", הוא מסביר. "רעיונות כמו שוויון מוחלט, סולידריות חברתית קיצונית (שבאה על חשבון הפרט) ושאיפה לאוטופיה חברתית–דתית קיבלו צורה של מסרים אסלאמיים בואכה אנטישמיים. כשהאימאם מטיף שכל הצרות באיראן מקורן בשאה שמתעדף את יחסיו עם האמריקאים ועם מדינת ישראל על תמיכה בעם, למי יפנו את הזעם אם לא ליהודים?
"מדהים לחשוב על זה", אומר בן סבטי בחיוך מריר, "אבל דווקא התרבות המתירנית של השאה גרמה לכניסת כוחות שליליים במיוחד למשחק. בדיוק כמו שהמתירנות האירופית נותנת לכוחות קיצוניים שמוחים נגד מדינת ישראל, שעושה למענם את העבודה השחורה, להיכנס לקמפוסים ומאפשרת כיום הפגנות רדיקליות ברחובות, כך בעצם היה גם באיראן. אנשים נוטים לחשוב שהייתה זו מהפכה אסלאמית טהורה, אבל זה היה רחוק מאוד מכך. לאיראן יש גבול עם רוסיה, ברית המועצות דאז, והאידאולוגיה שחלחלה ממנה הרימה את המהפכה הזו, שתפסה את הרעיונות הללו ונתנה להם מעטפת דתית אסלאמית כל הדרך למהפכה דתית קיצונית ואלימה".
איך אפשר לקבוע מהם כוחות רעים ומהם כוחות טובים?
"אין לי תשובה ברורה לזה. מה שבטוח שאידאולוגיה שחושבת שמישהו אחר צריך למות כי הוא מתנהג אחרת מדעתך הפרטית, היא כוח רע".
הבערה שלפני הפיצוץ
אתה מתאר פה עולמות מנוגדים שהיו קיימים לפני המהפכה. מחד גיסא מעטפת ממשלתית חילונית מודרנית ששאפה להתקרב למערב, ומאידך גיסא מערכת דתית קנאית ופונדמנטליסטית שבעבעה מתחת לפני השטח. איך הדברים מסתדרים?
"אין סתירה. למעשה כמעט בכל מדינה זה ככה. באירופה, למשל, הממסד הממשלתי הוא כיום למעשה חילוני, עסקי, טכני, בעוד שקיים ממסד דתי של הכנסייה, בניגוד לעבר, שהדברים היו משולבים בצורה כזו או אחרת. גם פה בארץ הממסד הממשלתי הוא חילוני במהותו וקיימים במדינה ממסדים דתיים חזקים יותר ופחות. האם זה לא יוצר חיכוכים? ברור שזה יוצר, אבל אין מה להשוות בכלל. ברור שבמדינה כמו מדינת ישראל, וכן בארה"ב או באירופה, הממסד הדתי והממשלתי חיים בסופו של יום בהרמוניה. באיראן של לפני המהפכה הניגודים היו קיצוניים בטירוף, מה שהביא בסוף לפיצוץ גלקטי בדמותה של המהפכה האסלאמית.
"דרך אגב, השלמת המאבק האסלאמי באיראן, לפחות בעיניהם, הייתה כיבוש השגרירות האמריקאית ולקיחת העובדים כבני ערובה. היו למעשה שני שלבים: השתלטות טכנית על מוסדות השלטון עם חזרת ח'מינאי, וההשלמה הרעיונית בדמותה של הפריצה לשגרירות ארה"ב מספר חודשים לאחר מכן.
הציבור האיראני זועם. בניין בטהרן שהופצץ בידי חיל האוויר הישראלי
"המעבר הדרמטי שאיראן עברה, ממונרכיה שחתרה למודרניזציה למדינת דתית קיצונית ורדיקלית, לא היה רק שינוי פוליטי, אלא גם מהפכה חברתית וכלכלית שהשפיעה עמוקות על חיי תושביה, ובמיוחד על המיעוטים ובראשם היהודים.
"כאחד שחווה את שני העולמות, הניגוד החד כל כך בין השפע והחופש היחסיים שלפני המהפכה לבין הדיכוי והחורבן שאחריה היה קשה לעיכול. לכולם".
איך זה בעצם קרה בפועל? הרי איראן שגשגה, התפתחה, התקדמה במהירות. מה גרם לעם האיראני לעלות על בריקדות ולהפוך את עצמו לאוטוקרטיה פונדמנטליסטית?
"השגשוג הזה, לפחות בעיני חלקים רחבים באוכלוסייה, נתפס כמשרת רק את האליטות. התעמולה של חומייני, שהתבססה על הטפה לשוויון חברתי ולמאבק בשחיתות, מצאה אוזן קשבת בקרב ההמונים. נוסף על כך, האיראנים היו ברובם דתיים, והחילוניות הכפויה הזו שניסה השאה להוביל צרמה לחלקם הגדול. גם השאה היה דיקטטור, כך שהיה כר פורה לתחושת התסכול והזעם שהלכה והצטברה".
התחושות הללו היו גם כלפי ה'ידידה', מדינת ישראל. "אני זוכר כילד שחקלאים איראניים ניסו להיעזר בידע החקלאי של הישראלים. חקלאים ישראלים הגיעו לאיראן ללמד את האיראנים כיצד להשתמש בטפטפות. במקום להבין שהן חוסכות להם מים ומוציאות יבולים טובים יותר, האימאמים לקחו את הנושא וציירו את היהודים ה'מושחתים' שמוכרים מתקני השקיה לקויים לחקלאים המסכנים. וזו רק דוגמה אחת מני רבות".
בסוף זה התפוצץ. שנת תשל"ט (1979) הייתה השנה שבה הפכה איראן למדינה מוסלמית רדיקלית, במהפכה שהיא אחת האלימות שתועדו אי פעם. אבל התהליך החל עוד לפני שרגליו של חומייני נחתו חזרה בטהרן. כבר בקיץ תשל"ח (1978) התחיל הציבור האיראני להתקומם פיזית נגד כוחות הסאוואכ (SAVAK), המשטרה החשאית של השאה, ומהומות החלו ברחובות.
"יומיים לפני פרוץ המהפכה מתפנה השגרירות הישראלית וכולם בורחים על נפשם. יש תמונה מפורסמת של ערפאת במרפסת של השגרירות עם דגל פלסטין. לפחות לישראלים היה הרבה יותר מזל מאשר לאמריקאים, שחלקם שילמו בחייהם על ההחלטה להישאר למרות הסיטואציה הלוהטת".
נפילת האסימון והגעגוע
בשלב זה הקהילה היהודית כבר התחילה להבין שהקרקע בוערת תחת רגליה. מאות מחברי הקהילה נעצרו, עשרות מהם נתלו או נרצחו באמצע הרחוב והכאוס פשוט התחיל לשרור בכל פינה. "אנשים פחדו לצאת מהבית". בתוך מספר חודשים כשמונים אלף יהודים יברחו מאיראן כל עוד נפשם בם.
נתנו בכלל ליהודים לצאת?
"בשנה הראשונה עוד הייתה אנדרלמוסיה רצינית, כוחות פנימיים עדיין רבו ביניהם אחרי המהפכה, קומוניסטים נגד אנשי הדת ואחרים, והיהודים ניצלו את הבלגן כדי לעלות על מטוסים ולברוח. עם כיבוש השגרירות האמריקאית, שהיה הסמל למהפכה הרעיונית, לניתוק המיוחל מהמערב ולבידוד של איראן, באמת נסגרו גם הגבולות לתקופה ארוכה מאוד. זה היה ה'מכה בפטיש', כפשוטו".
מבחינת היהודים שנשארו החשש הגדול ביותר היה מהאשמות ב'ציונות' או ב'ריגול לטובת מדינת ישראל', עבירות שהעונש עליהן היה מוות. למה יהודים נשארו על אף הדיכוי?
"מסיבות שונות. לפעמים זה היה חוסר יכולת כלכלית לעזוב, לפעמים קושי בהשגת אישורי יציאה ולפעמים תחושת שייכות למקום שהיה ביתם במשך דורות".
אך הרוב המכריע, ובו משפחתו של בן סבטי, הבין שאין עתיד ליהודים במשטר האייתוללות. "גם בשנים הבאות הקהילה היהודית תמשיך להידלדל במהירות ומשפחות רבות יעשו את מה שאנחנו עשינו בעצמנו: למצוא מבריח, לשלם סכום כסף ולצאת לחיים חדשים. ההבדל היחיד היה הטיימינג, מתי נפל האסימון סופית. למשפחה שלנו זה ארך כמה שנים. רוב הרבנים של הקהילה, אגב, החליטו באמת לברוח. כנראה שהם הבינו שאין שם עתיד".
"יכולנו להסתדר גם בלי ארה"ב שעצרה אותנו לפני הזמן". טראמפ ונתניהו
בינתיים הולאם רכושם של היהודים שנשארו באופן כזה או אחר, מוסדות שונים של הקהילות נלקחו בכוח, כגון בתי חולים יהודיים, בתי ספר ובתי כנסת והפחד שולט בכל. "אני זוכר את יום כיפור הראשון שעשינו בבית הכנסת לאחר המהפכה. בימים כתיקונם אפילו בחצר של בית הכנסת היה קשה למצוא מקום. פתאום אתה מגיע ויושב בשורות הראשונות. זה היה הלם מוחלט. אכן, נפל דבר. לא הבנתי עד אז שכל כך הרבה עזבו. פתאום זה בולט מול העיניים, זו טלטלה".
סבטי עוצר את שטף דיבורו ונאנח. ניכר שהשיחה מעלה געגועים עזים. "אני לא רוצה לחזור לשם באמת, ממש לא, אבל הייתה לנו ילדות מאוד יפה. אלו היו ימים מתוקים מדבש, היינו ביחד כל החברים, בתי הכנסת היו מפוארים והדורים, הקהילה הייתה חמה. כן, אני מתגעגע".
המצב לא השתפר, כי אם להפך. "האיראנים אוהבים לתת 'מכות יבשות'. הם לא דאעש שרוצחים עם דם חם ומחזות אימה, הם עושים זאת הרבה יותר אריסטוקרטי וערמומי. גם כל המשחק שלהם עם הגרעין כלפי המערב העולמי נובע מהסגנון הזה. הם סוחרי שטיחים ממולחים, לא ברברים צמאי דם, ולפעמים זה דווקא יותר מסוכן. עדיף שתבין מי עומד מולך מאשר שתגלה את זה מאוחר מדי. ואם יש משהו שמדהים בכל מה שנוגע לטיפול באיראן וגרורותיה, הוא שהעולם באמת לא מתעורר. זה לא מעניין אף אחד. הם עובדים חכם ובשקט ומגיעים מאוד רחוק".
מלחמת איראן–עיראק הגיעה מייד אחר כך. "אם עד עכשיו חשבנו שהיה קטסטרופה, פתאום זה היה נראה בעינינו גן שושנים", אומר סבטי. המשטר הפך באחת להיות קשוח יותר, צעירים גויסו בכפייה, הוקשחו התנאים וחירות הפרט נשללה אף יותר ממה שהיה עד עכשיו, באצטלה של תקנות חירום. מי שלא הבין עד עכשיו נאלץ ללמוד בדרך הקשה שכאן – לא נשארים.
"הגעתי לגיל 15, שבע–שמונה שנים לתוך המהפכה, מאחורי משפחתי נצברה היסטוריית התעללויות ארוכה. כל שבוע מישהו נעלם מבית הכנסת או מהשכונה ולאט לאט אנשים מבינים שכל הנעלמים למיניהם פשוט מצאו את דרכם החוצה. "התחלנו לחשוב על זה ברצינות, כבר אי אפשר היה להמשיך".
הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר האב, שפוטר מעבודתו כפקיד ממשל ועבר לעבוד בבית החולים היהודי שעוד נותר איכשהו על תילו, הואשם בשיתוף פעולה עם ישראל. משם הדרך קצרה למרתפי משמרות המהפכה ומספר ימים אחר כך הוא נדרס על ידי אחד הג'יפים הנהוגים בידי איש בסיג'. "זהו, עד כאן. איני יכול עוד", אמר האב ונפלה ההחלטה. בורחים.
"יש משהו מאוד מעניין", אומר בן סבטי בחיוך. "אבי נפטר לפני כחודשיים, וביום השלושים לפטירתו החלה המתקפה באיראן. אני רואה בזה סימן מהקדוש ברוך הוא. זו סגירת מעגל יפהפייה. אני בטוח שהוא נהנה לראות את זה מלמעלה".
לאחר שנה של התארגנות יוצאים בני המשפחה. "לא תמצא פרסי שיגיד 'מזל שאין לי נכסים', אבל דווקא באותה סיטואציה תודה לק–ל שהיינו כבר חסרי כל, אחרת אולי היינו נשארים. ברחנו עם מזוודה אחת לכל המשפחה, זהו", אומר סבטי בחיוך.
הם מוצאים את דרכם בדרך לא דרך ויוצרים קשר עם מבריח שלוקח אותם לגבול פקיסטן. בהמשך הם ילכו שעות ברגל עד לעברו השני של הגבול, ויבצעו הימלטות מכוחות השמירה, שיגלו אותם ואף יירו עליהם פעמים מספר. "בנס נשארנו בחיים ובנס הצלחנו לעבור את הגבול".
מספר שבועות אחר כך השתטחה המשפחה על אדמת ארץ ישראל, נשקה ודמעה. "היינו כחולמים. זה היה כמו חלום ורוד שלא העזנו לחלום", אומר סבטי. "אמרנו 'לשנה הבאה בירושלים', אבל זה באמת יכול להיות אמיתי?"
לסבטי חשוב מאוד להדגיש: "גם כשאני מדבר בלהט על איראן, בגעגוע, עם חיבור עמוק, זה ממקום של להועיל למדינת ישראל. שֵרתי כאיש מודיעין ביחידת חצב שריכזה את הפעילות המודיעינית בגזרה האיראנית. נשגב מבינתי כיצד ייתכן שיהודים ירגלו עבור הפושעים הנאלחים הללו. זה מחריד אותי".
ההפתעה לצד ההחמצה
ובמעבר חד לימינו. יחסי ישראל–איראן הם נושא מפתח המשפיע על המזרח התיכון כולו כבר שלושה עשורים. בימים האלה ההיסטוריה נכתבת ולנו יש זכות לצפות בשקט מהצד.
היית מופתע באותו ליל שישי כשקלטת שאנחנו במלחמה, פר אקסלנס, עם איראן?
"הופתעתי ולא הופתעתי בו זמנית", אומר סבטי. "כולם ראו שהם רצים לגרעין. זה היה באוויר, לא היה אפשר להימלט מזה. שיחות הגרעין שנערכו בין ארה"ב לאיראן היו מן השפה ולחוץ והאיראנים לא הסכימו להתפשר על כלום. היה ברור שזה הולך לשם, זה היה בלתי נמנע.
"צריך לומר ביושר שישראל עשתה פה את הבלתי ייאמן, ואף אחד, ובוודאי לא האיראנים, חשב שזה יהיה המקום של מדינת ישראל פחות משנתיים משבעה באוקטובר. לא סתם קראו למבצע הזה 'עם כלביא', היות ולמעשה מדינת ישראל השלימה את ההתרוממות שלה מהקרקע וניצבת עכשיו כאריה שואג בטופ של המזרח התיכון. כל השכונה מפחדת עכשיו ממדינת ישראל, וזו סייעתא דשמיא עצומה. קרו פה כל כך הרבה ניסים, שקשה אפילו להתחיל לתאר.
"והאמת שזה היה צריך לקרות מזמן. שבעה באוקטובר היה סטירה מצלצלת שהעירה אותנו מהלבטים, ההיסוסים, הקונספציה שפשתה בכל פינה. התמכרנו לשקט ולרוגע ולאף אחד לא היה דחוף לעורר דרמות. היום זה שונה. האיראנים בקטע הזה הלכו על כל הקופה והפסידו.
"שנים שהם בונים מסביב למדינת ישראל טבעת חנק, זרועות פרוקסי מפלצתיות וכמובן, הדובדבן שבקצפת, פצצת גרעין שתהפוך את מדינת ישראל למגרש חניה כפי שהם שואפים ומצהירים קבל עם ועדה תחת כל עץ רענן. רק אנחנו לא הקשבנו, או שלא רצינו להקשיב. בסוף מה שקרה הוא שהכריחו אותנו להקשיב וזה עלה לנו ביוקר. מאוד ביוקר".
השאלה היא: האם למדנו את הלקח?
יום יבוא ויהיה שלום עם איראן. בשיחה עם כותב השורות
סבטי לא חוסך מילים כשהוא מבקר את ההתנהלות המערבית ולעיתים גם הישראלית נגד איראן. "אנחנו לא מבינים אותם, אנחנו לא קוראים אותם נכון", הוא אומר. ההכרה שאיראן פועלת מתוך אמונה דתית עמוקה ובלתי מתפשרת, המשלבת היבריס ושנאה, היא קריטית להבנת מהלכיה. "אין להם בעיה להקריב את העם שלהם, אין להם בעיה להקריב את כל המזרח התיכון", הוא מבהיר וקורא להבנה מעמיקה יותר של האויב כדי להתמודד עימו ביעילות. "חייבים להבין את השפה שלהם, לדבר בשפה שלהם, אחרת אנחנו נופלים לידיהם כפרי בשל".
בד בבד הוא מזכיר שהאיראנים הופתעו כמונו בבוקר שמחת תורה. "הם לא הבינו מה עבר על סנוואר וכעסו מאוד על חמאס שהוציא את המתקפה בטרם עת. למעשה זה היה נס, כי במקרה של מתקפה משולבת כשעוד היינו כסומים בארובה, השם ישמור ויציל מה שהיה יכול להיות פה".
אבל מה שבטוח – זה התהפך עליהם לחלוטין. "בדיוק כמו שאנחנו הופתענו בשבעה באוקטובר, האיראנים הופתעו בליל 13 ביוני. אולי אפילו יותר. באיזשהו מקום גם להם הייתה קונספציה רבתי. הם לא באמת חשבו שמדינת ישראל תלך על האופציה הצבאית ולא נקטו כמעט אמצעי זהירות. העובדה שכל הגנרלים נמו את שנתם האחרונה בבתים שלהם, אומרת הכל. הם לא ראו את זה מגיע".
זו למעשה אחת המכות האנושות שהנחית חיל האוויר הישראלי על איראן: גדיעת שרשרת הפיקוד במכת האש הראשונה. "לא רק שהם לא ראו את זה קורה, אלא שעכשיו גם אין להם איך להגיב. אין מי שייתן פקודות ומי שכן הצליח להינצל תקוע עמוק בבונקר בלי יכולת לתקשר. מהבחינה הזו, הייתה זו מכה ניצחת. הפיקוד הבכיר פשוט התאדה".
וזה גם מה שאולי היינו צריכים לעשות בניסיון לגדוע את פרויקט הגרעין האיראני לצמיתות. "צריך להבין שבאיראן אין העברת ידע או העשרה של קולגות. הם חשדנים גם כלפי עצמם. כל אחד חושש שחברו יתפוס לפתע את מקומו או יגיד משהו שימצא חן בעיני המנהיג לפני שהוא יספיק לעשות זאת. התרבות הארגונית שלהם מדכאת את היכולת להעשיר זה את זה, שלא לומר לחלוק ידע עם מישהו אחר. כתוצאה מכך, בשביל לחסל את פרויקט הגרעין האיראני יש צורך להתנקש בחייהם של כמה עשרות מדענים. זהו. כור גרעיני אפשר לבנות מחדש בתוך מספר שנים, זה לא מה שיחסל את הפרויקט. אם לא יהיה מי שיפעיל את הצנטריפוגות ואת קודי ההעשרה במתקנים, זה מה שיחסל את הגרעין.
"אם מדינת ישראל הייתה ממשיכה עוד שבוע או שבועיים במבצע המזהיר הזה, יכול להיות שהיינו מצליחים להגיע להשיג הזה. לצערי, שיקולים מדיניים כאלה ואחרים העדיפו להישמע להוראותיו של מי שיושב בבית הלבן, שמסיבה לא ברורה החליט לעצור את כל המבצע באיבו. אני מקווה שלא נתחרט על זה יותר מדי".
ראש הנחש קיים
סבטי מדגיש, בניגוד לכל מי שמנסה לרמוז אחרת, שהטיימינג לא הגיע בחלל ריק. "הם ניסו במשך שנים להרכיב רכיבים מסוימים והחליטו פתאום 'לוותר' על אותם רכיבים ולהתקדם להרכבה מלאה. אומנם זה היה 'לאטע לאטע', אבל עם סיכוי טוב שיעבוד. כמו שקבלן מקצועי מחבר חשמל לשקע עם חוטים חשופים, זה פחות או יותר מה שהם ניסו לעשות עם הרכבת ראש הנפץ. במונחי מלחמה זו ריצת אמוק פתאומית. בישראל זיהו את זה והבינו: זה עכשיו או לעולם לא. יומיים אחר כך המטוסים כבר היו באוויר".
מה הביא אותם לרוץ לשם לפתע?
"גמרנו להם את הפרוקסי עד כדי כך שחיזבללה סירב להתערב בזמן המלחמה. הרי בדיוק בשביל זה הם מחמשים אותם כבר שנים, מממנים אותם, נותנים להם גב, וברגע האמת הם נטשו, לא העזו להזיז אצבע. האיראנים השתגעו מזה, אבל כבר לפני זה הם הבינו שחיזבללה גמור, חמאס גמור, חות'ים אינם איום אמיתי, ונפלה ההחלטה ללכת לריאל סטאף. כאן נעמדה מדינת ישראל על הרגליים האחוריות ועם ארה"ב הסגנו אותם שנים אחורה".
אבל זה לא מספיק.
"הם עדיין לא הבינו. למרות כל הפגיעות, למרות המדענים והגנרלים שהתעופפו אל מותם, הם מסרבים להיכנע, לשנות כיוון. ראש הנחש עדיין קיים".
אתה בעצם אומר שמחיקת אתרי הגרעין, השמדת שרשרת הפיקוד, משגרים, מאגרי טילים, סדרי כוחות של אלפי אנשים, השבתת חיל אוויר ומערך הגנה אווירית – כל אלו לא גרמו להם להבין שאנחנו רציניים?
"התודעה האיראנית היא כמו פרעה שרדף אחרי בני ישראל אל תוך הים. הם גאוותנים, יהירים, חולי כבוד והיבריס. הם לא מסוגלים אחרי כל כך הרבה שנים שהשקיעו בפרויקט להשמדת מדינת ישראל לקבל את זה שהכל ירד לטמיון, ובמיוחד לא הראש, הקודקוד מלמעלה, שאותו לא הצלחנו (או שלא רצינו עדיין, משום מה) לחסל לצמיתות. ח'מינאי לא יעזוב את זה עד נשימתו האחרונה. אתה לא תנצח מלך איראני עד שהוא יהיה מת. כפשוטו.
"הם גם מודדים ניצחון והפסד אחרת לגמרי. אנחנו כאן בארץ בטוחים שניצחנו? גם הם בטוחים שהם ניצחו. למה? כי מה שאנחנו קוראים לו ניצחון ומה שהם מחשיבים ניצחון אלה שתי מציאויות שונות. בראש של ח'מינאי, כל עוד הוא חי ויש סביבו אנשים שסרים למרותו הוא ניצח. לא יעזור כלום.
"אגב, אותו דפוס ראינו אצל נסראללה, וזו הסיבה שמדינת ישראל חיסלה אותו. כל עוד ראשו מחובר לגופו הוא לא יפסיק לנסות לרדוף אותך. גם אם קשרת לו את הידיים והרגליים מכל הכיוונים וכל מה שהוא יכול לעשות הוא להוציא לשון, הוא ינסה להמשיך לנשוך אותך. חייבים לרוצץ את הראש".
הבשורות הטובות הן שח'מינאי בן 86 והאזרחים באיראן, ביום שאחרי מלחמת תריסר הימים, מפגינים טמפרטורה אחרת. כולם יודעים שהיה כאן כישלון קולוסאלי ולא צריך הרבה בשביל שתהיה הפיכה בפועל. "תחת הפצצות ישראליות שום דבר לא יקרה. אבל בשבועות הקרובים, אולי בחודשים הקרובים, אנחנו יכולים לצפות לתזוזות. לא מופקע שהסיפור הזה רק בתחילתו".
האם יהיה שלום בין מדינת ישראל לאיראן? מבחינתו של בן סבטי התשובה היא כן, בוודאות. "הפרק הזה עומד להיגמר. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אנחנו עשינו את שלנו, מכאן והלאה הקב"ה כבר יעשה את מה שצריך לעשות בשביל שזה יקרה".
עם זאת, הצפי לעימות נוסף רק הולך ומתחמם. התחושה היא שאנחנו בסך הכל בהפסקה והתקיפה הבאה היא מעבר לסיבוב. איראן היא חיה פצועה, יש שיאמרו גוססת מבחינה צבאית, אסור להחמיץ את ההזדמנות.
"אני רוצה להגיד משהו ברמה האישית, נוכח היכרותי עם החשיבה האיראנית", מבקש סבטי לומר לסיום. "אם יש משהו שמעודד את האויבים שלנו וח'מינאי בראשם, אלה המריבות הבלתי פוסקות שלנו. המלחמה בין אחים, בין שכנים, בין חברים, בין יהודי ליהודי. בואו לא ניתן להם את זה. בואו נתעלה לגודל השעה. עוד יהיה לנו המון זמן להתווכח על מה שרק נרצה, בשש אחרי המלחמה. לא עכשיו, לא היום".
