סובלים מכאב כרוני, פיזי או נפשי? זקוקים לשיקום בעקבות אירוע טראומטי? יש מה לעשות, וזו לא פרסומת למיצוי זכויות. מחקרים מגלים כי במקרים לא מעטים, אימון מוחי בשיטות שונות עשוי להפחית מאוד ואף לחסל כליל את הכאב | איך קורה הקסם הזה שטמן הקב"ה במוח המופלא של כל אחד ואחת מאיתנו? רופאים ואנשי מקצוע מתגייסים להסביר ומפיחים תקווה בקרב הכאובים שבנו | ד"ר מוח: אפור, גמיש ומפותל
מרים הייתה בת 35, נשואה ואמא לחמישה ילדים מקסימים, עובדת במשרה מלאה, כשלפתע היא החלה לסבול מהתקפי סחרחורת מפחידים.
ההתקפים היו קשים ובאו בלי שום הודעה מוקדמת. פתאום, באמצע הכל, העולם התחיל להסתובב סביבה ולהתערפל בצורה של מעגלים מהירים. גם כשהיא הניחה את ראשה על הכרית, החדר חג סביבה בפראות.
מהר מאוד החלו גם בחילות קשות והקאות להתלוות להתקפים האיומים האלו, וחרדה, חרדה נוראה: מתי יגיע ההתקף הבא? איפה הוא יתפוס אותי? מה אעשה? ואם בדיוק אהיה בעבודה? ואם זה יקרה בדרך? ומה קורה לחיים שלי?
"אחרי ביקור אצל רופא ועוד רופא", מספרת מרים, "ובמיון ושוב בשר"פ – הגיעה האבחנה: וירוס פגע בעצב שיווי המשקל, והוא שגורם לסחרחורות ההזויות האלו.
"לא אלאה אתכן בדרך הפתלתלה שעובר כל מי שהבעיה שלו לא מוכרת: החל מרפואה קונבנציונלית שפוכרת ידיים, המשך בדיקור וברפלקסולוגיה ובשיקויים שלא עזרו לי, למרבה הצער, אבל כן אספר על מה שכן עזר: אימון מוח, נוירופלסטיסיות.
"היות שהנזק בתא העצב היה קבוע, הייתי צריכה לעשות עבודת שיקום ובנייה של מעברים נוירולוגיים חדשים במוח.
מה זה אומר?
"פשוט, או בכלל לא פשוט, עשיתי עבודה עם המוח. לימדתי אותו לשנות את הסינפסות. איך? זה כבר יותר פשוט, אם כי לא קל לביצוע:
"החלק הראשון של העבודה היה לשנות את ההתייחסות שלי לסחרחורת הנוראה כאל לא מפחידה: NOT BIG DIL. רק ככה המוח יכול להתחיל להפסיק לזהות את המצב כמאיים.
"אם המצב נתפס כמאיים, המוח מגביר את הסימפטום כדי לאותת לגוף שהוא בסכנה, ואז החרדה גוברת והסימפטום מחריף. זה מעגל קסמים אכזרי מאוד שכל כאב כרוני ניזון ממנו.
"לכן, ראשית לימדתי את המוח שזה כאב כרוני והוא לא מסוכן. אני לא הולכת למות וגם לא צריכה להזמין אמבולנס. הוא פשוט, כאן. בלי להיות רציניים מדי לגביו.
"ואז יש המשך ארוך. בגדול – הייתי צריכה למצוא נקודות בגוף שבהן אין סחרחורת. הייתה לי הקלטה של מיינדפולנס (שיטה של קשיבות רגועה לכל מה שעובר בתוכנו) שסוקרת את כל הגוף מהבוהן ועד שורשי השערה – איפה רגוע? איפה יציב? איפה אין סחרחורת ויש רוגע?
"לאט לאט המוח שלי למד לאן להביא את תשומת הלב שלו גם בלי שהראיתי לו. פעם אחרי פעם לימדתי אותו להיאחז במקומות היציבים, והוא למד, ונאחז ביציבות, והתחיל לעשות את זה לבד.
"זו עבודה דו צדדית: מצד אחד לקבל את קיומה של הסחרחורת, לאפשר לה בחופשיות פשוט להיות, ומהצד האחר להעביר את תשומת הלב למקום בגוף שבו אין סחרחורת ויש יציבות.
"עשיתי את זה שלוש פעמים ביום לפחות, שעה בכל פעם בתחילה, וכיום ברוך השם אני מאחורי זה, עם תחושה נפלאה שאפשר, אפשר ואפשר לתקן".
המוח הגמיש
כך מספרת מרים, בהשתאות מהמוח הגמיש שלנו, ודברים דומים לכך קרו לעוד רבים שעברו אירועים שונים בחייהם, החל באירועים מוחיים ופגיעות מוחיות, וכלה בבעיות בחלקים נוספים שהמוח אחראי להם, כמו מערכת העצבים בתפקודים נפשיים.
עם התפתחות חקר המוח התפתח ידע על הפלסטיות של המוח בענפים שונים, הן בשיקום פיזי והן בשיקום נפשי.
ידוע כי טראומה נפשית כמו התעללות והזנחה, גורמת לשינויים פיזיולוגיים של ממש במוח. ההקשרים, הסינפסות וההורמונים הופכים להיות שונים מאשר אצל אדם רגיל.
איך? פשוט ומסובך: יש כיול מחדש של מערכת האזעקה של המוח – זו שמאותתת מתי זמן סכנה ומתי אפשר להירגע, יש עלייה בהורמוני הדחק, ויש שינויים במערכת המסננת שמבחינה בין מידע רלוונטי ללא רלוונטי. לכן גם קשה כל כך לשנות דפוסים בעייתיים של אנשים שחוו טראומה – משום שיש לשנות את השינויים שעוצבו במוח.
אבל – וכאן האבל הגדול: המוח שלנו הוא גמיש. הוא ניתן לשינוי. וזו תקווה גדולה מאוד.
קצת על המוח
בלה טורבן, פסיכולוגית בהתמחות שיקומית ונוירופסיכולוגית, עוסקת בטיפול ובאבחון במכון 'נפש לנפש', וכן עובדת כפסיכולוגית במרפאה לטיקים ולטורט בבית החולים 'שניידר', מסבירה קצת על משמעות של פגיעה מוחית ושל גמישות מוחית:
"פגיעה מוחית יכולה להיות מולדת או נרכשת. פגיעה מולדת מתרחשת במהלך ההתפתחות בתקופה שטרום הלידה או במהלך הלידה, והיא משפיעה על התפקוד המוחי מגיל אפס.
"פגיעה נרכשת לעומת זאת היא פגיעה המתרחשת במהלך החיים ונגרמת מסיבות שונות, כמו שבץ מוחי, תאונת דרכים ועוד.
"הגמישות המוחית מתבטאת ביכולתם של תאי עצב לפתח קשרים חדשים או לחזק קשרים קיימים במבנה המוח על סמך התנסות של האדם עם הסביבה ועל סמך תהליכי למידה.
"מוחנו עובר שינויים תמידיים בעקבות התנסויות ולמידה יום-יומית. אומנם הגמישות בולטת יותר בגיל הצעיר, אולם גם המוח הבוגר עובר שינויים מבניים.
"חשוב להבין כי יש הבדלים גדולים מאוד בין רמות חומרה של פגיעות מוחיות שונות, ובהתאם להם גם ייגזרו, בדרך כלל, הפרוגנוזה וצורת השיקום.
"לצערי, לא כל תפקוד שנפגע ישתקם, ולעיתים יראו את השפעת הפגיעה בצורה ברורה ובולטת. כשמתרחשת ל"ע פגיעת ראש, חשובה הערכה מדויקת על ידי איש מקצוע בתחום, של סוג הפגיעה ומאפייניה.
"השינויים יכולים לכלול שוני בהתנהגות ובמצב הרוח, ירידה בתפקודים קוגניטיביים כמו זיכרון, שפה ועוד. ההערכה של איש המקצוע תוכל להיות בסיס לתוכנית שיקום המתמקדת בהיבטים השונים של הפגיעה.
"לאחר פגיעה מוחית, המוח עובר תהליך של שינוי והתרגלות בעקבות האירוע שהתרחש. המוח צריך להתארגן מחדש אחרי הפגיעה, והשיקום חשוב מאוד כדי לסייע לו להתארגן בצורה יעילה ככל האפשר ולהצליח להסתגל כמה שניתן למצב החדש.
"מהלך השיקום יכלול אימון של היכולות שנפגעו כדי לשפר אותן ככל האפשר. בבסיס התרגול עומד הרעיון כי ככל שמחזקים את הקשרים המוחיים באמצעות התרגול, יהיה פיצוי ורישות של קשרים חדשים.
"נוסף על כך, אם יש תפקודים שנפגעו מאוד, השיקום ינסה לייצר למידה חדשה באמצעות טכניקות למידה התנהגותית או ילמדו להשתמש בעזרים/תפקודים אחרים שיאפשרו תפקוד מיטבי במצב הנתון.
"הניסיון כל הזמן הוא ליצור אסטרטגיות שיסייעו לפצות על היכולות שאבדו.
"כך לדוגמה, היה מטופל שספג פגיעה מוחית בתאונת דרכים והשתקם מהר יחסית מבחינה תפקודית לשמחת משפחתו, אולם לא עבר זמן רב והסביבה שמה לב לשינוי משמעותי בהתנהגות שלו. הוא נעשה תוקפני ומתפרץ הרבה יותר, חווה את עצמו כחסר שליטה והאשים את הסביבה בהתפרצויות.
"הטיפול הנוירופסיכולוגי התמקד בלמידה הדרגתית של המצבים שבהם הוא נטה להתפרץ (לדוגמה מצבים שבהם הרגיש חוסר נוחות) תוך שימת לב ולמידה של התגובות הפיזיות המתרחשות תוך כדי כך.
"לאחר מכן נלמדה שליטה על התגובה, למשל: הוא שוחח עם המטפל על נושאים רגישים ותרגל שוב ושוב תגובה מתונה, הוא עקב אחר התפרצויות בבית ותרגל במצבים אלו טכניקות הרגעה.
"כך, אף על פי שהוא לא חזר להיות רגוע כפי שהיה לפי הפגיעה, הוא היה מסוגל לשלוט יותר בהתנהגותו וברגשותיו ולנהל חיי משפחה ועבודה".
האם זו פסיכותרפיה רגילה? לאו דווקא. היא מתייחסת ישירות לתפקודים המוחיים שנפגעו, ליכולת המוח לווסת את עצמו בעקבות הפגיעה המוחית, ולאו דווקא לפגיעה הנפשית.
עם זאת, מציינת טורבן כי חשוב לדעת שתהליך השיקום הפסיכולוגי אינו כולל רק אימון קוגניטיבי, אלא חשוב שהוא יכלול אספקטים נוספים של פסיכותרפיה כגון: אבחון וטיפול בפסיכופתולוגיות נוספות כגון דיכאון, חרדה ועוד… עבודת אבל, עיבוד אובדנים, מציאת משמעות והתייחסות לקשרים משפחתיים וחברתיים.
"העבודה היא אינטגרטיבית ומותאמת לאתגרים שאיתם מתמודדים אנשים לאחר פגיעת ראש", מבהירה טורבן.
בהמשך נרחיב על כך עוד, אבל קודם נסביר שגם התפקודים הפיזיים וגם התפקודים הנפשיים שוכנים להם עמוק במערכת העצבים.
ריפוי כאב כרוני
ד"ר ג'ון סרנו, רופא במקצועו, כתב בין היתר את הספר 'ריפוי הכאב הכרוני' שיצא לאור בהוצאת 'פוקוס'.
הוא טוען בספרו, כי מקורם של כאבים כרוניים הוא מקור רגשי שבו המוח מסייע לתת-מודע להימנע מכאב נפשי על ידי עיסוק בכאב פיזי.
כך או כך, הוא מציע: "דברו אל המוח שלכם. אולי האמירה הזו נשמעת לכם טיפשית אבל זו שיטה יעילה מאוד… מטופלים שמצבם השתפר, מדווחים כי כאשר הם מרגישים בעוויתות של כאב, שבעבר היוו סימן מקדים להתקף כאבים משמעותי, הם מדברים אל עצמם או צועקים על עצמם, וכתוצאה, הכאב נעלם".
אפרת שקראה את הספר של ד"ר סרנו ועבדה על פיו בצורה מעוררת השתאות, מספרת: אני סובלת מ-CPTSD – טראומה מורכבת. חלק גדול מטראומה מורכבת מתבטא בסומטיזציה: כאבים פיזיים שהרקע שלהם נפשי.
"ידעתי שכאבי הבטן שלי קשורים בקשר מהותי ושכל טריגר הכי קטן, כמו למשל שמחה משפחתית, גורמים למערכת העיכול שלי להתהפך. אבל מה יכולתי לעשות כנגד זה? אחרי שקראתי את הספר התחלתי לנסות ליישם. זה היה ערב ליל הסדר. חגים תמיד לא פשוטים לי, ובכל ערב חג אני מתפתלת מכאבים עזים. בליל הסדר האחרון 'ניגשתי' אל המוח שלי, וממש כמו ההוראות בספר, ביקשתי ממנו להפסיק. להפסיק לשלוח לי שדרים של התקפות על מערכת העיכול. הבטחתי לו שאני אקשיב בצורה אחרת לכאב הנפשי, והוא לא צריך לערבב אותי עם כאב פיזי. ובאמת, ישבתי עם עצמי, ובחמלה רבה הקשבתי לפחד שלי מהחג, מהתחושות שהוא מעלה, מהבדידות, מהזיכרונות. הרשיתי לעצמי להרגיש בלב, ולכן לא הייתי צריכה לחוש פיזית את הכאב. למרבה הפלא – המוח שמע. הוא הקשיב לי. מאז אני שם. מתחיל כאב, ואני משוחחת עם המוח שלי, מבקשת ממנו להפסיק, ומפנה מקום לרגש שצף".
עלעול קצר בספר ממשיך להתוות את הדרך: "אמרו למוח שלכם שאתם יודעים מה הוא עושה. אמרו לו שידוע לכם שהכאב הגופני אינו מסוכן והוא רק מסיח את הדעת מהזעם המודחק שצברתם.
"הבהירו לו שאינכם מוכנים שהוא יסיח את דעתכם ויפחיד אתכם. ייתכן שגם תרצו להגיד לו להגביר את זרימת הדם לרקמות המעורבות. זו שיטה הגיונית במיוחד, לאור המחקרים העדכניים שמנתחים את צורת התקשורת של המוח עם שאר חלקי הגוף".
יהיה מי שיחלוק על ד"ר סרנו שכל כאב פיזי כרוני הוא תוצאה של זעם מודחק. ייתכן שהוא צודק, ייתכן שלא בכל מצב, אבל היכולת לדבר אל המוח ולבקש ממנו לייצר תהליכים שונים, היא יכולת העומדת בבסיס הכתבה.
ציפורה חייט, עו"ס קלינית, מתארת את זה גם מניסיונה האישי:
"המחשבה שניתן לשנות את המוח עצמו היא חוויה מעצימה לכל מטופל הניגש לקבלת טיפול אצל רופא או מטפל. אני מטפלת בטראומה, אך רק אחרי עשור של עבודה עם מטופלים בעיבוד טראומה ו'שִכְחת' דפוסי מחשבה והתנהגות, גיליתי מניסיוני האישי שהמוח יכול ללמוד או לשכוח דפוסי התנהגות ומחשבה לא רק בתחום הרגשי – אלא גם בתחום הפיזי.
"במשך שלוש שנים סבלתי מכאב כרוני ברגל, ולאחר התייעצות עם שלל מומחים שהציעו הסברים, אבחונים, תרגילים ותרופות שלצערי לא הקלו על הכאב בכלל, גיליתי שהמוח יכול ללמוד לשכוח את הכאב.
"אורתופד מנוסה ונחשב שטופלתי על ידו באותו הזמן, אמר לי: 'עם כל כך הרבה כאב, אנחנו נמצא את מקור הכאב בגוף'. אבל האורתופד טעה. גם האבחון שלו וגם זריקת הקורטיזון שנתן לא הביאו הקלה מתמשכת, אבל משהו אחר כן הביא להקלה אמיתית: מעקב סומָטי.
"מעקב סומטי הוא רכיב מהותי מתרפיית עיבוד-מחדש של כאב, שבמהלכה עוקבים אחר תחושת הכאב בגוף תוך השראת תחושת ביטחון בגוף, ומאפשרים להזכיר למוח שהגוף עצמו לא בסכנה, אלא אפילו בסדר גמור.
"כשהכל עובד כמו שצריך, המוח שלנו מפרש תחושות מסוכנות או פציעות ככאב, מה שמוביל אותנו לנוח, לפנות לטיפול רפואי וכדומה. אבל כמו שהמוח יכול לטעות בעקבות אירוע טראומטי ולהשאיר אדם במצב של חרדה גם שנים אחרי הטראומה עצמה, כך המוח יכול לטעות ולפרש תחושה ניטרלית, אולי אפילו סתמית, ככאב.
"במחקר שבוצע לאחרונה, בחנו אנשים הסובלים כבר שנים מכאב גב כרוני בבדיקת fMRI, לפני ואחרי שעברו שמונה מפגשי טיפול שבהם אימנו את המוח באמצעות תרגילים כדוגמת מעקב סומטי.
"בסוף המחקר, לא רק שכל המשתתפים דיווחו כי אינם חווים כאב כלל או חווים רק מידה פחותה מאוד של כאב, אלא שגם תוצאות בדיקת ה-fMRI תאמו את דיווחיהם. במילים אחרות, באמצעות אימון המוח הם הצליחו להעלים את כאב הגב.
"ישנו מגוון רחב של תסמינים אמיתיים המתישים את הגוף ומופיעים גם בהעדר מחלה או פציעה כלשהי: דיכאון, חרדה, פיברומיאלגיה, מיגרנות ותסמונת המעי הרגיז.
"מומחים רבים משלל תחומים, בהם רופאים, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים, מצליחים לשפר את מצבם של מטופליהם באמצעות גישה המתמקדת במוח עצמו.
"המחקר בנושא עדיין חדש יחסית, אבל בינתיים נראה מבטיח מאוד. אני מקווה שעם הזמן רק נמשיך ונגלה עוד ועוד על הגמישות המופלאה של המוח".
זה קצת יותר ארוך מלקחת כדור ולשכוח את הכאב, אבל מתגמל הרבה יותר.
גמישות התנהגותית
זה מלהיב ומעורר עניין, אבל ציפורה חייט מציינת שאת השינויים המוחיים הללו צפו כבר מזמן:
"המושג נוירופלסטיות נהיה נפוץ ומוכר רק בתקופה האחרונה יחסית, אולם הקונספט של נוירופלסטיות, כלומר התפיסה שהמוח מסוגל להסתגל ולהשתנות, אינו חדש כלל.
"מאז ראשית המאה העשרים, פסיכולוגים כדוגמת איוון פבלוב (1936-1846) וב"פ סקינר (1990-1904) בחנו את התנהגותם של בני אדם ובעלי חיים ותיעדו את ממצאיהם.
"דוגמה מוכרת לבחינות אלה היא ניסויו של פבלוב על כלביו. פבלוב קישר בין שמיעת צלצולו של פעמון לבין הריר שכלבים מגירים אוטומטית לפני שהם רואים את האוכל שעומד להיות מוגש להם.
"לאחר כמה זמן הכלבים התחילו לרייר כבר בהישמע צליל הפעמון, גם כשלא הוגש להם אוכל כלל, ובכך פבלוב הדגים שניתן ללמד או 'להתנות' התנהגות.
"רק שנים רבות לאחר מכן, בעקבות התקדמות טכנולוגיית הfMRI-, מדענים הצליחו לחזות במו עיניהם במה שמתרחש בתשתית אותן התנהגויות: שינויים במוח עצמו. כיום אנו יודעים שתסמינים כמו פאניקה מתמשכת, דריכות יתר או פלאשבקים למשך חודשים ואף שנים לאחר החוויה הטראומתית הראשונית, הם תסמינים הנובעים מתבניות התנהגות ש'נלמדו' על ידי המוח.
"ספרות מחקר הולכת וגדלה מדגימה כיצד רבים מהאזורים במוח המופעלים בעת התקפי פאניקה חופפים לאזורים המעורבים בתגובה הטיפוסית לפחד וסכנה.
"לאחר טיפול מתאים, מוחו של אדם שעבר טראומה משנה את צורתו ונראה אחרת – עובדה מדהימה המדגימה למה 'נוירופלסטיות' היא תחום בעל משיכה רבה למחקר ולטיפול.
"כיום, חוקרים בוחנים לא רק התנהגות חיצונית, אלא גם שינויים בתוך המוח עצמו. רבים מהחוקרים המובילים בתחום מבינים שדיכאון, חרדה וטראומה הם לאו דווקא פתולוגיות רגילות שיש 'לנהל', אלא תבניות נוירולוגיות שאפשר לאמן את המוח 'לשכוח'".
גם בלה טורבן שמה לב להיבטים ההתנהגותיים-נפשיים בתפקודי המוח:
"המוח משפיע מאוד, והוא שחקן חשוב בהבניה של תפקודים נפשיים ויכולות התמודדות. בקדמת המוח נמצאים האזורים הפרונטליים האחראים על התפקודים הגבוהים שלנו, כמו: הפשטה, בקרה, גמישות, תכנון וארגון.
"יכולות אלו ואחרות הן משמעותיות בהקשר להבניית האישיות שלנו לאורך הילדות וההתבגרות, וליכולת שלנו להכיר את עצמנו, להבין את הסיבות לפעולות שלנו, לעשות אינטגרציה ביחס לצדדים שונים של אישיותנו ולאפשר למידה ושינוי.
"כמו שהזכרתי קודם, המוח הוא גמיש ומשתנה כל הזמן, ולכן כל היכולות שהוזכרו לא נשארות סטטיות: באמצעות התנסות ניתן לפתח את התפקודים הנפשיים שלנו ולשפר אותם משמעותית.
"דוגמה לכך ניתן לראות בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. בטיפול כזה בוחנים בין היתר אמונות של האדם על עצמו, על הסביבה ועל העולם ומגמישים דפוסי חשיבה שמגבילים או פוגעים בתפקוד.
"בקרה על המחשבות, בדיקה שלהן ואימון של החלפת מחשבות כאלו באחרות הן טכניקות שמסייעות מאוד בשינוי טעויות חשיבה ואמונות מגבילות.
"גם הטיפול המסורתי יותר, הפסיכודינמי על גווניו השונים, לא יכול להתקיים ללא היכולות הללו, והתנועה והפיתוח הנוירולוגי של היכולות הללו משחקים תפקיד משמעותי בהטבה ובהתפתחות נפשית".
כי כן, מחשבות יוצרות רגשות, ומחשבות ניתן לשנות. חשיבה יוצרת התנהגות, וחשיבה ניתנת לשינוי. אפשר עוד לתקן.
טראומה ופיתוח גמישות מוחית
ההפרעות הנפשיות נקראו אי פעם 'הפרעות מערכת העצבים', משום שהבינו שההפרעה ממוקמת במוח. אבל מה שממוקם במוח הוא רב.
למשל – פרקינסון, מחלה עצובה של מערכת העצבים, מתרחשת בגלל חוסר בדופמין, הורמון כלשהו שמופרש במערכת העצבים.
לעומת זאת, סכיזופרניה, מחלה נפשית עצובה גם היא, מתרחשת דווקא כי יש עודף בדופמין.
אותו הורמון, ואיך אנחנו מתייחסים לכל אחת מההתבטאויות? מה אנחנו מקבלים ומה מקבל כל סוג של חולה?
אלו שאלות שראויות להישאל בכתבה נפרדת, אבל כאן ננסה לצעוד עוד כמה צעדים קדימה. האם גם מצבי טראומה ואירועי חיים קשים יכולים להיתרם מהעובדה שהמוח שלנו גמיש? אם כן, זו תקווה עצומה.
בלה טורבן פותחת בתקווה: "אני בוחרת להיות אופטימית, וחשוב לי להנכיח את זה שלא חייבים להמשיך ולסבול!
"הדרך להחלמה היא לא קלה, היא דורשת הרבה כוח, מוטיבציה ועבודה קשה. יש הרבה מאמץ בדרך וירידות וכישלונות לצד עליות. עם זאת, אני מאמינה כי ניתן לשפר את איכות החיים.
"בטראומות יש משקל משמעותי לעיבוד טוב של האירוע הטראומתי, והעבודה הטיפולית משפיעה ממש על הקישוריות והצורה שהאירוע נתפס ומאוחסן במוח. המוח שלנו משתנה כל הזמן, וטיפול טוב ומתאים בגישות מתאימות (לדוגמה EMDR, טיפול נרטיבי, טיפול בחשיפה ועוד) יכול לעזור מאוד.
"חשוב לי להדגיש שכמובן הדבר תלוי בסוג הטראומה, משכה ומתי היא אירעה, כדי להבין איזה טיפול יתאים באופן המיטבי".
בסל ואן דר קולק, בספרו 'נרשם בגוף', בטוח בכך. השימוש בגמישות של המוח מסייע לאנשים שעברו טראומה ומבנה מוחם השתנה, לחזור לחיים.
הוא כותב: "אנחנו יודעים כיום לפתח שיטות והתנסויות שונות המשתמשות בגמישות הטבעית של המוח כדי לסייע לשורדים של התעללות וטראומה להרגיש בחזרה חיים ונוכחים ולהמשיך בחייהם".
איך? על ידי שלושה מסלולים עיקריים:
מלמעלה למטה – באמצעות שיחה. תקשורת מחודשת עם אנשים. אם הטראומה פרמה במוח את היכולת של אמון ושל קשר קרוב, בא קשר טיפולי מיטיב, ומשנה מחדש את הסינפסות במוח. (ולא ניכנס כאן להעברות וההשלכות והדפוסים הקשים שצריך הטיפול לצלוח כדי להיטיב.)
מעבר לכך, זו הזדמנות לדעת מה קורה לנו דרך עיבוד זיכרונות הטראומה. העיבוד גם הוא מחזיר את הסדר למוח, מאפשר לו שליטה מחודשת על התגובות.
נטילת תרופות. התרופות חוסמות תגובות התראה לא הולמות, כמו – חרדה מכל קול, עצבנות עזה מכל תסכול וכדומה. ולא רק תרופות. גם שימוש בטכנולוגיות אחרות המשנות את אופן ארגון המידע במוח, יוצר הקשרים חדשים במוח ומאפשר לאדם לשוב לחיים.
דרך נוספת היא מלמטה למעלה – כשמאפשרים לגוף לחוות חוויות שסותרות באופן מהותי ועמוק את חוויות חוסר הישע או הזעם. כך ילד שחווה אלימות מחבריו ולומד שיטות הגנה עצמית, כך ילדה שחוותה תוקפנות ולומדת להתייחס ברוך ובעדינות לעצמה. השינוי נוצר במוח. או כמו שאמר בעל 'חובת הלבבות' כבר לפני שנים רבות מאוד: "אחר הפעולות נמשכים הלבבות".
רוב האנשים יזדקקו לשילוב כלשהו בין המסלולים, אבל התקווה – קיימת וכאן.
הדיכאון חי במוח
נתבונן רגע בדיכאון.
פרויד טען שהדיכאון מגיע כי הסופר אגו שלך מעניש אותך או כי איבדת משהו. מה הטיפול שהוא מציע? תרפיה. שיחה.
כשהתגלה הפרוזק, גילו שהדיכאון חי במוח. פיתחו את ה-SSRI, תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, ואפילו הצליחו לייצר דיכאון בחיות מעבדה: גילו שאם חולדה נולדה עם גנטיקה מסוימת של חוסר בסרטונין, ונותנים לה SSRI, הדיכאון חולף.
ואכן, מחקרים שעשו קופות החולים על התרופות הנרשמות ביותר, גילו שהציפרלקס, נוגד הדיכאון והחרדה, נמצא במקום השלישי.
ניסוי מרתק בדק תינוקות וחשף אותם לנחשי קוברה (נטולי ארס), ותוך כדי חשיפה הוא סרק את מוחם והתגלה שהאמיגדלה, הבלוטה האחראית על החרדה, 'נדלקה'.
איך תינוק יודע לפחד מנחש קוברה? הוא לא יודע. הגנים שלו יודעים והם 'מדליקים' את המוח. להבדיל, גם חולדה שנולדה במעבדה, פוחדת מחתולים. למה? כי הגֵנים שלה למדו מהגנים של אמא שלה לפחד מחתול כדי להגן על חייה.
אז הכל זה גֵנים במוח או אירועי חיים? מי צודק, פרויד או התרופות?
מסתבר ששניהם יחד, בשילוב מרתק:
דניאל סטרן כתב ספר מרתק יומנו של תינוק', שבו הוא מתאר את הדברים שרשומים בגנים של התינוק, לעומת הדברים שאמא שלו מלמדת אותו.
למשל, כשהתינוק מחייך, זהו לא חיוך חברתי, אלא עווית בלבד. אבל אמא שלו מתלהבת. כשאמא שלו מתלהבת היא מפרישה אוקסיטוצין. התינוק מריח את האהבה של אמא שלו, מזהה את זה ולומד לחייך, לעוות את הפנים שוב ושוב, כי זה משתלם.
כלומר – התשתית הגנטית קיימת, אבל התמלול עם אמא יוצר את הקשר. והעובדה העצובה היא, שאם אמא בדיכאון ואין מי שיתלהב מהחיוך של התינוק, התינוק יפסיק לחייך.
דוגמה אחרת היא העובדה שלאתיופים באתיופיה לא הייתה סוכרת. מה חשבו? שלאתיופים אין גנים של המחלה המעצבנת הזו. אבל, כשהם הגיעו לארץ והתחילו לאכול תזונה עתירת סוכר ופחמימות, הסוכרת הכתה גם בהם.
מה זה אומר?
שתמיד יש שילוב של גנים וסביבה.
אדם שיש לו גנים של דיכאון ואין לו טריגר לדיכאון – הדיכאון לא יפרוץ.
אבל אדם עם גנטיקה דיכאונית ואירועי חיים קשים, יסבול מהדיכאון.
לאתיופים לא הייתה סוכרת. כשהם עלו לארץ – הייתה. כי הגן יצא החוצה בגלל הסוכר שיש כאן ולא היה באתיופיה.
אחרי ההבנה של הגנטיקה והסביבה, מתפתחת הבנה נוספת:
אירועים טראומתיים מעצבים את המוח.
כשילד נחשף לאירוע טראומטי, האימפקט של האירוע החיצוני על המוח משתנה.
גם כדי לבחון את הנושא הזה לקחו חולדות וחשפו אותן לסטרס בחלונות זמן שונים של חייהן. ככל שהחולדה הייתה צעירה יותר כשהיא נחשפה לסטרס, שכבות המוח שלה הפכו להיות לא תקינות. כלומר: הנזק בטראומה הוא נזק מוחי.
הכל במוח
אז… אם הכל במוח, למה לדבר עם אנשים? למה למלא את הקליניקות של המטפלים?
אפשר לבחון את השאלה הזו באשר ל-,OCD הפרעה חרדתית שגורמת לטקסים כפייתיים של הסובל ממנה כדי להימנע מהחרדה. שלושה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים ממנה.
התאוריה האנליטית תטען שההפרעה מתפתחת בגיל שהילד לומד להיגמל. שם הוא צריך להיות קצת כפייתי כדי לשלוט בצרכים שלו. על פי רוב הוא משתחרר מהכפייתיות, אבל יש פעמים שהוא נתקע בה.
הביולוגיה תמפה את המוח ותגלה שהגרעינים במוח לא סימטריים אצל הסובלים מה-OCD. היא תציע – קחו פרוזק, ואחרי שנים עשר שבועות יתגלה שהגרעינים במוח חזרו להיות סימטריים.
הגישה ההתנהגותית, לעומת זאת, תייצר אימון מוחי, CBT, ואחרי שנים עשר מפגשים המטופל יפסיק לשטוף ידיים בכפייתיות, ולא עוד, אלא שהגרעינים במוח יהפכו גם הם להיות סימטריים!
איך זה ייתכן? פרופ' קנדל מאוניברסיטת קולומביה טוען: כשלומדים דבר חדש, המולקולות במוח זזות.
והמוח שלנו יכול ללמוד הרבה דברים חדשים.
הנה, המיינדפולנס, שיטת הטיפול הפופולרית לאחרונה שמייצרת שקט פנימי, עוזרת לאנשים להפסיק 'להעלות גרה' של מחשבות חוזרות ונשנות וחסרות שקט. MRI וסריקת מוח יגלו שינויים באזורי המוח הרלוונטיים. מחקרים מגלים שזה מטפל היטב בדיכאון. כן.
הקשר המרפא
ואולי בשביל החלק הזה נולדה הכתבה כולה.
לא רק פרוזק יכול לשנות את המולקולות של המוח, לא רק התרת הקונפליקטים, ולא רק למידה התנהגותית.
גם למידה מחודשת של קרבה, קשב, רוך וקשר, מניעה במוח הגמיש שלנו סינפסות ויוצרת משהו חדש. בריא.
סריקות MRI מוכיחות בבירור: מוחו של אדם דיכאוני שונה ממוחו של אדם ללא דיכאון. ויותר מכך: מוחו של אדם אובדני, שונה ממוחו של אדם בריא.
איך זה? הרי המוח נשאר אותו מוח?
במחקר התברר שהקשר והקשב יוצרים שינוי. והשינוי מוביל לחיים חדשים.
"נס עשה לי אלוקים", מספרת מירי, "ושלח לי את בעלי. גדלתי במשפחה חמה ויפהפייה על הנייר, שאין בה שום קשר, חום, שיח ויחד משותף. אבא שלי ספן את עצמו היטב בעבודה, אמא שלי עבדה גם כן בתפקיד חשוב ללא הרף, וכך שעות הוויכוחים שלהם הצטמצמו לשעות מעטות בלבד ביממה. אנחנו גדלנו באוויר. בלי טיפת לחלוחית של חום משפחתי.
"בעלי, לעומת זאת, מגיע ממשפחה פשוטה שכל כולה מסירות ואהבה. הייתי מתבוננת בתדהמה איך בכל יום הוא מדבר עם אמא שלו, צוחק איתה ומתבדח גם עם אבא שלו. את החום הזה הוא ניסה להכניס לבית שלנו, ודווקא אז, כשהבנתי פתאום מה לא היה בחיים שלי, איך גדלתי על מצע מנותק לחלוטין, שקעתי בדיכאון כבד ומעיק. לא ידעתי לאיזה עולם אביא אני את ילדיי, איך אדע להיות להם משפחה.
"הנס הראשון הוא בעלי, שלא נבהל והשקה אותי, כפשוטו, בכל מה שחסרתי. הנס השני היה הטיפול, שבו למדתי מחדש מהם יחסים מיטיבים, מהו קשר, איך אפשר להישען על משהו יציב.
"אנשים התחילו לשאול אותי אם אני לוקחת תרופות. פתאום נהיה לי אור בעיניים, פתאום התחלתי לזמזם לעצמי בעבודה, פתאום ראיתי – יש בעולם שמש, וציפורים, וחיים, איזה יופי!
"אז לא, לא לקחתי תרופות כי הייתי בתקופות של לפני לידה ופחדתי, אבל אין לי ספק שמשהו בערפל התמידי ששכן לי במוח זז, גיליתי חיים".
סטארט אפ ישראלי יצר תוכנה ייעודית לאנשים שבדיכאון עמוק עד כדי מחשבות קשות. בתוכנה הזו, כשאדם חש דחף קשה, הוא לוחץ על האפליקציה שמקשרת אותו עם שני חברים טובים שלו, שהוא תכנת. הקישור מאותת לחבר להגיע מייד ופותח מפה שמגלה לו היכן נמצא פיזית החבר הסובל.
לפני ההשקה של האפליקציה, כינסו היוצרים קבוצת מיקוד שהורכבה מאנשים בדיכאון חמור והציבו בפניהם את השאלה: האם התוכנה שנפתח נראית לכם יעילה? היא תעזור בזמני מצוקה?
קבוצת המיקוד הנהנה. כן. התוכנה תעזור מאוד אלא… אלא שאין לנו שני חברים טובים לתכנת לתוכה. "אילו היו לי שני חברים טובים, לא הייתי במצב הזה", אמר אחד המתמודדים.
והבדידות הנוראה הזו יכולה להיות סובייקטיבית לחלוטין. אדם יכול להיות מוקף בעשרות בני משפחה וחברים, ועדיין, אין מי שיקשיב באמת לכאבו הפרטי, אין מי שיסכים לחוש איתו את הנוראות של הרגעים האיומים והסבל הנפשי שהוא עובר. אם יהיה מישהו כזה, אולי משהו במוח שלו יוכל לזוז, לנוע, להשתנות, להירפא.
כן. קשר אנושי יכול להציל חיים. הוא משנה את המולקולות במוח, הוא מרפא.
