התקבצו מלאכים | המתמיד הפרוש ששורשיו בחב"ד שהסביר לגדולי המוסר מדוע גם הם זקוקים לחסידות
הוא התכתב עם רבי יצחק אלחנן, למד עם הגר"ח 'מורה נבוכים' ו'תניא' עם הגרנ"ט וה'חפץ חיים' הגדירו כבעל 'רוח הקודש' • שלוש יממות בלי שינה, הלימוד שלפני המקווה, אבות שלא ישנים בשבת ונבואה על כמות השטריימלים באמריקה • מקצת מתולדותיו של הגאון המופלא רבי חיים אברהם דובער לוין, החסיד שכונה בפי גדולי ליטא 'המלאך', שלימים ניצב על ראש דרך 'תנועת המלאכים' | מי זה ואיזה הוא
ההתרגשות בנמל ניו יורק הייתה בשיאה. צפירה ארוכה בישרה על כניסתה של אנייה לנמל. יהודים עטויים בגדי שבת עמדו על הרציף, כשעיניהם נשואות לסיפון האנייה המתקרבת. מלחים זריזים מיהרו לכרוך את החבלים סביב עמודי העץ של הרציף ולהדקם. לאחר מספר רגעים נראתה על כבש האנייה דמותו ההדורה של ראש ישיבת קמניץ, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ.
כשהגיע רבי ברוך בער לאכסניה בה ישהה במהלך שהותו בנכר, המתינו לו כמה מגדולי התורה בארה"ב. תוך כדי שיחה שאל רבי ברוך בער את בני שיחו: "התדעו לומר לי היכן מתגורר המלאך? אני מעוניין לנסוע אליו". למשמע השאלה, חשבו הנוכחים בפליאה מה לגאון הליטאי וליהודי הנחשב לחסיד מתבדל ומסתגר? רבי ברוך בער שהבחין במבטיהם, השיב בלהט וברגש: "אם מורי ורבי היה עוסק עימו שעות ארוכות בדברי ה'מורה נבוכים', אזי גם לי מותר לשוחח עימו"…
מטרתו של רבי ברוך בער בביקורו באמריקה הייתה לאסוף כסף עבור ישיבתו בקמניץ, אך על אף זמנו הקצוב לא נמנע מלבקר אצל המלאך עשר(!) פעמים, כשהוא אף מבקש ממנו להכריע עבורו בהלכות בהן התחבט.
התמונה היחידה של "המלאך" (יושב מימין)
המלאך – הגאון רבי חיים אברהם דובער לוין – היה דמות פלאית. מחד – דמות חסידית שורשית, ומאידך – קנאי ותקיף, נערץ באופן בלתי רגיל על גדולי ליטא, כדוגמת מרנן ה'חפץ חיים' והגר"ח הלוי סולובייצ'יק מבריסק.
רבי חיים אברהם נולד בשנת תרי"ט, לאביו הגאון רבי שלמה זלמן שהיה חסיד חב"ד. התמדתו וחריפותו היו בעלות שם כבר בעודו נער. כשבגר התבקש על ידי האדמו"ר הרש"ב, ללמד את בנו, הריי"צ. על התמדתו הגדולה בעת צעירותו הוא רומז במכתב אותו כתב לבנו יחידו, רבי רפאל זלמן: "גם בהיותי צעיר לימים לא האמנתי במתיקות נועם הבלי חמודות העולם ותענוגיו, כי אם השקידה… בכל פה ובכל ליבי למדתי, זולת במקום ועת ההכרח בטלתי וגם אז הרהרתי בהם".
בגיל שבע עשרה נשא לאישה את בתו של החסיד רבי אליהו שלמה זוסמן מאיליא, שם התגורר מספר שנים. התמדתו הפלאית יומם וליל והימנעותו מדבר מאכל מלבד פת שחרית, הביאו את בני משפחתו ומכריו לכנותו 'המלאך'. התבטא על כך הגאון רבי ראובן גרוזובסקי, שבכל רוסיה נהגו לקרוא לרבי חיים אברהם דובער – 'המלאך' בשל התמדתו הגדולה במשך שעות רבות ברציפות ללא מאכל ושינה. אף הסבא מנובהרדוק, הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ, התפעל מחכמתו ואמר: "אכן הוא מלאך".
סדר יומו של המלאך היה תובעני, הוא החל בחמש לפנות בוקר לאחר שלוש שעות שינה בלבד. הרבנית, אשת המלאך, סיפרה שגם בשעות השינה שפתיו היו דובבות דברי תורה וקבלה.
טרם היה הולך למקווה, לטבילת שחרית, היה לומד מספר המצוות לרמב"ם עם רמב"ן וה'מגילת אסתר', כשלעיתים אף בנו רבי רפאל זלמן מצטרף אליו. בבוקר היה לומד באופן קבוע בספרי המהר"ל ו'מחנה אריאל', מהרב החסיד רבי יצחק אייזיק הלוי אפשטיין מהומיל.
שיאה של התמדתו המופלאה היה בסוף השבוע. בשבת לא היה עולה כלל על מיטתו, והיה לומד ברציפות כשהוא מפסיק רק לתפילות וסעודות ומיד לאחר מכן חוזר לתלמודו.
לאחר סעודת ליל שבת היה ניגש אל האח, הניח את רגלו האחת על כיסא ואת רגלו השנייה על הארץ, את ידיו השעין על רגלו המוגבהת כשהוא טומן בהן את ראשו וכך היה עומד במשך שלוש עשרה שעות רצופות. כשהתגורר ברוסיה והשקיעה הייתה מוקדמת יותר, היה עומד כך בלא תזוזה במשך שש עשרה שעות(!) כשהוא שקוע בלימודו.
בנו, רבי רפאל זלמן, שלימים קיבל סמיכה מהגר"ח סולובייצ'יק, סיפר, שבקומו בבוקר, בשבת, היה מוצא את אביו באותה תנוחה בה הניחו כשהלך לישון. מחזה זה היה כל כך שגרתי בבית המלאך, עד שבאחת הפעמים שרבי רפאל התארח בצעירותו אצל משפחה אחרת, נדה לראות את אבי המשפחה עולה על יצועו בליל שבת. לתומו חשב שאבות אינם ישנים בשבת…
כשהאיר השחר התיישב המלאך אצל שולחנו והמשיך בלימודו הרגיל, כביכול לא עמד על רגליו כל הלילה.
כשחל יום טוב לאחר השבת השיל מעליו את הגוף החומרי לגמרי, כמלאך. הוא היה מדיר שינה מעיניו אף ביום טוב, כשהוא ממשיך ברצף הלימוד. כשהיה יו"ט שני של גלויות היה ממשיך ברצף זה אף ביום טוב השני, כשכמעט ואינו נותן לעפעפיו תנומה. במשך שלושה ימים, מלבד נמנום קל, לא היה עוצם את עיניו.
תלמידיו העידו שמעולם לא ניכרה ברבם עייפות ומעולם לא פיהק. אך אם אירע שדיבר עם תלמיד וראה שבן שיחו מפהק, פסק מיד מלדבר עימו.
על אף מדרגתו הגדולה, מעולם לא דרש מתלמידיו להיות כמוהו. היה אומר לתלמידיו: "חמש שעות שינה הן הכרחיות, שש שעות הן בגדר צורך, ואילו על שבע שעות שינה אפשר להתפשר. מעבר לכך – זו בטלה"…
כשחפץ תלמידו ללמוד את חכמת התכונה, השיב לו: "אם תלמד 18-20 שעות ברציפות כשאתה צם משבת לשבת, תהיה רשאי ללמוד זאת".
שוויה של 'סמיכה'
כמה שנים לאחר נישואיו העתיק את מגוריו לקובנא. בקובנא הועיד את פעמיו לביתו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, כשהוא מבקש להתקבל לכולל שלו. רבי יצחק אלחנן התעניין אצל האברך מהיכן הוא. כשענה המלאך שהוא מאיליא, אמר לו רבי יצחק אלחנן: "ודאי אתה מכיר יהודי פלוני מאיליא ששולח אלי מכתבים רבים. ממכתביו ניכר שגאון גדול הוא".
"אכן", השיב המלאך כשהוא מניף את ידו בביטול, "מכיר אני אותו. יהודי פשוט הוא".
"כיצד הנך מדבר", נחרד רבי יצחק אלחנן מתשובתו של האברך הצעיר, "הרי דבריו חריפים ועמוקים. לוקח לי זמן רב לרדת לעומק דבריו". המלאך שתק, כשהוא משפיל את עינו לקרקע. או אז קלט רבי אלחנן שבן שיחו הוא זה ששולח את המכתבים. תכף קיבלו לכולל כשהוא קובע איתו שעה קבועה מדי יום להשתעשע בדברי תורה.
לאחר כשנתיים עזב המלאך לוורשא, שם התוודע אל ה'שפת אמת' מגור. בטרם עזב את קובנה, ניגש המלאך להיפרד מרבו. שאל אותו רבי יצחק אלחנן אם יש בידיו סמיכה. משהשיב בשלילה, התפלא רבי יצחק אלחנן ושאל מדוע נמנע מלבקש ממנו סמיכה. ענה המלאך מינה וביה, שאין הוא בקיא דיו ולכן אינו ראוי לכך. רבי יצחק אלחנן מיהר לכתוב לו כתב סמיכה כשהוא אומר למלאך שוודאי יזדקק לכך בעתיד.
כששאלו את המלאך על הסמיכה שקיבל מרבו, אמר: "רבי יצחק אלחנן 'מקל' בסמיכה, משום שנותן סמיכה אפילו למי שלומד רק 15 שעות ביממה"…
בסמיכה נכתבו תארים יוצאי דופן והמלאך מעולם לא הציג אותה בפני איש, מלבד פעם אחת. כשהגיע לאמריקה וקבע את מקומו בבית מדרש הארי, בברינקס, שם התבקש להציג כתב סמיכה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא נראתה.
העיירה אליה בה התגורר "המלאך" לאחר נישואיו
הגר"ח וה'מורה נבוכים'
הערכתם של גדולי ליטא וסביבותיה אליו הייתה רבה. קשריו העמוקים עם רבה של בריסק מרן הגר"ח סולובייצ'יק, היו לשם דבר. על אף שלא היה שני לגר"ח מבריסק בדורו בעמקות, בתפיסה מהירה ובהיגיון נוקב, נשבה הגר"ח בקסמיו של המלאך והפך לידידו בלב ובנפש.
כבר כשהתגורר המלאך באיליא שבפלך וילנא, התוודע לדמותו של הגר"ח והיה מגיע לבקרו. כשהיה מגיע לביתו של הגר"ח בבריסק ובהמשך למינסק, היה הגר"ח נעמד, ובכך ביטא את ההערכה העמוקה אותה חש כלפי בן שיחו. יחדיו עסקו בכל חלקי התורה ואף שוחחו בנסתרות התורה, אשר לא ניתנו אלא לצנועים.
אף שהגר"ח התרחק מחקירות פילוסופיות ואף סלד מהן, לא מנע עצמו מלשוחח עם המלאך על דקויות ושאר עניינים קשים שבתורת החקירה. פרקי אמונה והשגחה מתוך ה'מורה נבוכים' של הרמב"ם לא משו מעל שולחנם. "אם ספר 'יד החזקה' של הרמב"ם נחשב כ'שמאלץ' (-שומן) של סוגיות הש"ס", התבטא המלאך, "הרי שה'מורה נבוכים' נחשב כ'שמאלץ' של אגדות הש"ס".
באותם רגעים נעלים ששוחחו בעניינים הנוגעים בכבשונה של הנפש, נסגרה דלת החדר. איש לא הורשה להיות נוכח, שמא השומע לא ירֵד לעומק דבריו של המלאך. אפילו הנער וועלוול, בנו של הגר"ח, שהיה עד לכל התרחשות בחדר, נאלץ להמתין מעבר למפתן. רק לגאון רבי ברוך בער ליבוביץ הותר להיכנס פנימה.
באחת משיחותיו עם המלאך גילה באוזניו הגר"ח שהחל ללמוד בספר ה'מורה' והגיע לפרק כ"ג, שם נעצר מחמת כמה קושיות על דברי הרמב"ם. על אתר השיב המלאך לגר"ח בביאור עמוק ונוקב, כשהוא מפשט לו את דברי ה'מורה נבוכים'. הגר"ח הפטיר בשמחה: "נו עכשיו אני יכול להתקדם". בענוותנותו ענה המלאך שהביאור אינו שלו, אלא לקוח מספרו של האדמו"ר בעל ה'צמח צדק'.
"לא", הפטיר הגר"ח. "זה בגלל שיש לך ראש גאוני".
למחרת הגיע המלאך לגר"ח כשבידו ספר 'דרך מצוותיך', כשהוא מבקש להוכיח שהדברים מתבארים שם. לפליאתו של המלאך, כשהגיש את הספר נמנע הגר"ח מלקחת אותו ואף לא רצה להביט בו. לימים סיפר המלאך לבנו יחידו, רבי רפאל זלמן, מעשה זה, כשהוא אומר: "תא חזי מה מידת היראה שחפפה את רבי חיים. מקובל היה מאבותיו כי דרך הבאה לידי ביטוי על ידי ספרי חסידות אינה הדרך הנכונה, וכיון שכך קיבל, היה נאמן לה ביותר ואף התיירא מלהביט בספר. הדבר מלמד", סיים המלאך, "על גודל יראתו ותומתו של הרב מבריסק"…
לימים התעתד הגר"ח לכתוב ספר על ה'מורה נבוכים', אך הדבר לא יצא לפועל.
לא רק עם הגר"ח מבריסק טווה המלאך קשרי ידידות. הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, ה'אור שמח', אמר לבנו של המלאך בהתפעלות: "אביך שולט בכל התורה". השיח בין שני גאונים אלו התנהל ברמזים, תוך כדי ציון מראי מקומות בלבד. הנוכחים בפגישותיהם סיפרו שהם אבדו בין הרמזים ומראי המקומות אותם ציינו שני גאונים אלו. הגאון רבי נפתלי טרופ, שאף הוא נפגש עם המלאך, היה חוזר בפניו על השיעור אותו התכוון למסור בישיבה והמלאך גמל לו בכך שלמד איתו את ספר ה'תניא'.
הערכתו של הגר"ח למלאך הייתה יוצאת דופן. כשהתקיימה אספת רבנים במינסק, הזמין הגר"ח את המלאך להשתתף בה. בין המשתתפים היו רבי מאיר שמחה מדווינסק, רבי נפתלי טרופ ורבי משה מרדכי אפשטיין. נתגלגלה השיחה ובסופה הוזכרו מספר משפטים שעסקו במוסר, בקבלה ובחסידות. נענה הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין ושאל: "מדוע לא משפיע לימוד המוסר על הלומדים כבימים עברו?"
כאן מצא הגאון החב"די, המלאך, מקום לגבות את חובו: "כי הם לא לומדים חסידות", ענה. "אילו היו לומדים חסידות, היה המוסר משפיע עליהם".
רבי משה מרדכי, אבירה של ישיבת סלבודקה בה הונהגה שיטת המוסר, הישיר את מבטו לעבר המלאך ושאל: "וכי מה חסר היה במוסר, שאותו נתנה החסידות?"
כאן החל המלאך להרצות את משנתו: "המוסר, אינו אלא דרך למלחמת היצר. אולם יש שתי דרכים לעריכת המלחמה. הדרך הראשונה היא לירות חץ באויב; אפשר שהוא ימות ואפשר שהיורה שיחטיא את מטרתו. דרך נוספת, הכנת מארב לאויב, להטמין מלכודות בדרכו. באופן זה, מסתבר שהאויב ייכשל וייפול וכך ינוצח".
במשל קצר זה, ניסה המלאך להסביר את ההבדל בין תורת המוסר לתורת החסידות. כשאדם פוגם במשהו ולומד מוסר על מנת לתקנו ומעורר עצמו ללכת בדרך הטובה, לא בהכרח שהוא יפגע במטרה, משום שייתכן ששורש הבעיה נעוץ בדבר הנעלם ממנו. אך בדרך החסידות – לשיטת המלאך – ודאי יש כוח לשנות את דרכו של האדם.
בראש השולחן ישב הגר"ח. כששמע את הדברים חייך ואמר: "רואים שהוא חסיד אמיתי"… ואילו רבי נפתלי טרופ הושיט את ידו למלאך כשהוא אומר: "יישר כוח על הדברים".
מי שלא הסכים עם דבריו ונכנס עימו לוויכוח היה רבי משה מרדכי אפשטיין. "והרי לא תמיד אנו רואים שלימוד החסידות משפיע", אמר.
"אם אכן כך", השיב המלאך, "הרי שאין זו חסידות"…
קברו של המלאך (kevarim.com)
הבריחה לאמריקה
במלחמת העולם הראשונה נמלט המלאך לסנובסק, שם פגש את ה'חפץ חיים' ששהה שם. הערכה עמוקה שררה בין השניים והם נפגשו לשיחות ארוכות העוסקות ברומו של עולם.
נוהג היה המלאך לעזוב את ביתו לפרקים, כשאיש אינו יודע לאן מועדות פניו. באחת הפעמים בהן נעדר מהבית התקבל מכתב מאת השלטונות הרוסיים עבור בנו, רבי רפאל זלמן, בו מופנית דרישה להתייצב לגיוס.
בתו של המלאך, שראתה את המכתב, נחרדה. אך כיון שלא ידעה היכן אביה נמצא, מיהרה לביתו של ה'חפץ חיים', בחושבה שוודאי הוא יודע על מקום הימצאו, שהרי הוא מתבודד עימו רבות. כששמע ה'חפץ חיים' את מבוקשה, ענה: "וכי את מכירה את אביך? והרי הוא אינו כשאר בני אדם. הוא בעל רוח הקודש!"
כיון שהשלטונות הרוסיים התעקשו לגייס את רבי רפאל זלמן לצבא, החליט המלאך לנדוד עם בנו לאמריקה. שם, בשממה הרוחנית, הקים המלאך אי רוחני, מנותק מחומריותה של אמריקה. באי זה הסתופפו בחורי חמד, שהחליטו להזניח את התרבות שארץ הזהב הציעה ולהיות דבקים בה' ובתורתו.
קומתו התמירה של המלאך, הדרת פניו וזקנו הלבן שירד על פי מידותיו, משכו את מבטיהם של העוברים ושבים ברחובותיה של ברונקס. באמריקה של אז נדיר היה מאוד לראות יהודי בעל זקן ארוך, חבוש כובע עגול, לבוש בחליפה ארוכה ועטור בציצית ארוכה המשתלשלת עד מתחת לברכיו. למלווהו אמר משפט שהיה נראה כמנותק מהמציאות: "עוד יהיו שטריימלים באמריקה, ככמות העלים שעל הרצפה".
למקום בו התקבצו חסידיו-תלמידיו העניק המלאך את השם 'נתיבות עולם', על שם ספרו של המהר"ל, בתורתו היה הוגה רבות. הוא הנחיל לתלמידיו את דרך לימודו הייחודית, לפיה סבר שיש להבין את הקשר בין כל סוגיה לזו שבאה אחריה, ועמד על כך שתלמידיו ילמדו באופן זה. צורת לימוד זו כונתה על ידו 'התכת הסוגיות', על שם חיבור הסוגיות זו לזו.
אישיותו והנהגתו היו מנוגדות בתכלית לכל מה שאמריקה ייצגה. תקיף היה וקנאי. כל דבר שלא הדיף ריח של תורה, היה מרחיקו כמטחווי קשת. מעולם לא נגעה אצבעו בעיתון, ואם הוא נשכח על השולחן היה דוחפו במרפקו. היה ונצרך להביט בעיתון, הסתכל בו כשהוא מונח על הרצפה תוך שהוא דורך עליו ברגלו. על אף תקיפותו וקנאותו, אהבת ישראל רבה פיעמה בליבו הזך, ויעיד על כך המעשה הבא.
לבית מדרשו של המלאך הגיע שליח של אחד מרבני המזרחי, כדי לערוך מגבית עבור מוסדותיו. כשסיפרו למלאך על כך, שאל אם אותו רב חיבר ספרים. כשענו לו בחיוב, ביקש שיביאו לו אחד מהם. פתח המלאך את הספר שהובא לפניו, ובטרם הספיק לקרוא בו, הגיב: "רואים את הטומאה היוצאת בין השורות". ויהי לפלא.
לפליאת תלמידיו, כשהגיע אותו משולח לפני המלאך, הוציא סכום כסף מכיסו ואמר: "כיון שוודאי יש לך חלק שהולך לכיסך מהסכום שהנך אוסף, אינני רוצה שתפסיד. הכסף שאני נותן לך מיועד עבורך בלבד. לא לרב שלך ולא למוסדותיו".
בדיוק על מאורע כזה התבטא פעם המלאך בעצמו: "גאון הוא מי שפותח ספר ובמבט אחד יכול להסיק את תוכנו של הדף, שהרי הוא יורד לדעת המחבר". ונאים הדברים למי שאמרם.
את תלמידיו עודד להשקיע בלימוד הבקיאות, ואף היה מהווה להם דוגמה אישית. לא פעם ביקש מהם שיגידו דבר מה מהגמרא או מהראשונים או מהאחרונים והוא יציין להם את המקום המדויק. טרחו וחיפשו התלמידים וציינו בפניו פסק של הרא"ש, בלא שיגידו לו מה מקורו של פסק זה והיכן הוא כתוב. לתדהמתם אמר להם להסתכל ברא"ש, שלוש-עשרה שורות מראש העמוד. נדהמים החלו לספור התלמידים את השורות. באמצע עצר אותם רבם כשהוא אומר: "אם קשה לכם, תספרו שבע שורות מלמטה"…
את תלמידיו כינו לימים על שמו, ה'מלאכים', והם אף הפכו ברבות הימים למעין 'תנועת המלאכים' שרגליהם נטועות באמריקה, אך ראשם ורובם – כרבם הגדול – מגיע השמימה. המאפיין של 'תנועת המלאכים' לא היה אחיד, איש איש בדרכו. אחד למד בקול ובהתלהבות ואילו אחר למד בשקט כשהוא מתנועע מעל הסטנדר. אחד התפלל תוך תנועות ידיים נמרצות ואילו פניו של השני היו שטופות דמע. כל אחד עבד את הקב"ה לפי אופיו, ללא מוסכמות ואחידות, ובכך באו לידי ביטוי כוחותיו.
בחממה זו גדלו 'המלאכים' של אמריקה, כשהם מעבירים את מורשת יהדות אירופה העתיקה לילדיהם. לאחר פטירת המלאך בשנת תרח"צ, המשיכה לגדול 'תנועת המלאכים' ולהעביר את הגחלת מדור לדור.
