משפחת המלוכה הבריטית שיחת זיכרונות סוחפת במעונו של הדיין ממנצ'סטר – הגאון רבי יהושע העשיל פאדווא
הוא היה פוסק ההלכה המפורסם של בריטניה, ופסקיו יצאו מלונדון במשך קרוב לחמישים שנה | אבל מעטים מכירים את הפרק הירושלמי בחייה של משפחת פאדווא האנגלית | בשיחה במעונו של הדיין ממנצ'סטר, הגאון רבי יהושע העשיל פאדווא, אנו מתוודעים לפסיקות ב'מחנה יהודה', למסכת הקרבה והחברוּת עם גדולי ירושלים, למפגשים עם תלמידי החכמים ועם הקבצנים, להסתתרות מאימת הפגזים, למבחנים המשעשעים אצל החזון איש ולמפגשים האפלוליים בבית של הרב מבריסק | מאן מלכי רבנן
צילומים: מייק פולאוויי, ארכיון 'משפחה'
העולם כולו עסק השבוע בבריטניה. מותה של אליזבת – המלכה הוותיקה ביותר בתולדות המונרכיות בעולם – שאב את מלוא תשומת הלב העולמית לעברו של בית המלוכה הבריטי, גינוניו ומסורותיו. ובין כל המתאבלים בבריטניה – היו גם יהודי הממלכה, בייחוד האורתודוקסים שבהם, שבכל השנים ידעו לכבד את בית המלוכה, ורחשו כבוד למלכה ולפמלייתה.
"בהחלט יכולת לראות השבוע בגולדרס-גרין ובסטמפורד-היל יהודים שמתהלכים בהבעה עצובה", סיפרו ל'משפחה' כמה מיהודי הממלכה.
הזרקורים העולמיים שהופנו לעבר לונדון הבירה – הם עבורנו סיבה טובה לספר את סיפורה של ממלכה בריטית מסוג אחר, ממלכה של תורה – ממלכת משפחת הרבנים לבית פאדווא. אם תרצו: סוג של בית מלוכה בריטי מסוג אחר.
מלכותא דרקיעא. הגאון רבי יהושע פאדווא בשיחה ל'משפחה'
עובדה היא שאם תזכירו את השם 'פאדווא', רוב השומעים ייזכרו מייד באנגליה. עד כדי כך חזקה היא האסוציאציה בין המשפחה למדינה. הפוסק הגדול, הגאון רבי חנוך דב (העניך) פאדווא זצ"ל, הותיר חותם בל-יימחה על לונדון במהלך למעלה מארבעה עשורים שבהם הנהיג את 'איגוד הקהילות האורתודוכסיות' עד לפטירתו בשנת תש"ס.
אנו יושבים בסלון ביתו הצנוע, עמוס הספרים, של בנו הגאון רבי יהושע-העשיל פאדווא במנצ'סטר הבריטית, אך מהר מאוד אנחנו עוברים יחד עימו לעולם אחר. כילד שגדל בירושלים של היישוב הישן, איש שיחנו הרב פאדווא למד בתלמוד-תורה 'עץ חיים' האגדי, שם שימש הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל כמשגיח אהוב.
בילדותו השתתף הרב פאדווא בתנועת הנוער של הרב עמרם בלוי במאה שערים, הצטרף לקבוצות האברכים והבחורים שנהגו להתכנס לסעודה שלישית בביתו של הרב מבריסק, ואף נלקח לביקור אצל מרן החזון איש זצ"ל כפרס מטעם 'ישיבת המתמידים'. אף על פי שלמעלה משישים וחמש שנה חלפו מאז שעקרה המשפחה לאנגליה – אז קיבל עליו הרב פאדווא את עול הנהגת 'איגוד קהילות החרדים' – הזיכרונות עדיין אצורים בלב בנו.
ירושלים של שנות ה-40 וה-50, אז התגורר בה הרב פאדווא, הייתה עולם אחר. עולם עני בחומר ועשיר ברוח. הייתה זו עיר של גדולי תורה, שלא רק הילכו ברחובותיה, אלא אף נהגו להזמין נערים סקרניים אל ביתם, חולקים עימם בשמחה את תובנותיהם ומצרפים אותם בחדווה לשולחן השבת שלהם.
שם, בירושלים של מעלה, בצל הדלות והדחקות, האסונות האישיים והקרבות הציבוריים, למד הרב העניך פאדווא, גידל את משפחתו וצמח להיות תלמיד חכם שעתיד להעניק לעם ישראל מבט בהיר וחד על נושאים הלכתיים רבים.
ילד בורח לירושלים
בעוד ששמו של אביו רבי העניך פאדווא מתקשר באופן מיידי למוסדות הבריטיים שהנהיג ולכשרות 'כדתיא' שעליה פיקח – הנהגתו ברבנות החלה עוד הרבה קודם, בווינה של טרום השואה, ולאחריה בירושלים, שבה התגורר במשך חמש-עשרה שנה.
"זהו הדרכון של אבי, ששימש אותו לבריחה מווינה בכ"ז באדר ב' ת"ש", אומר הרב פאדווא, כשהוא מראה לנו דרכון אפור, קטן ובלוי. בתוכו ניבטת תמונתו של אביו החשוב, במראה צעיר מאוד. לצידה מופיע פס שחור עבה. "הפס השחור נמתח מעל 'יודן פאס' – 'הדרכון היהודי'. זהו סמל לכך שנושאו הוא יהודי, בתקווה שלא ישימו לב לכך", הוא אומר.
הרב שייע פאדווא היה ילד בן ארבע כשברחה משפחתו מווינה לארץ ישראל. הם נסעו ברכבת לטרייסט, ועזבו את אירופה בספינה לפלשתינה, כשהם מגיעים לירושלים בשנת ת"ש. הקהילה הייתה אז ממש קטנה, ושתי השכונות החרדיות הפופולריות היו 'מחנה יהודה' (כיום נחלאות) ו'מאה שערים'.
"היה אז בירושלים מחסור ברבנים. לאבי, שכבר היה רב בווינה, הוצעה משרת רבנות מטעמו של מהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל, גאב"ד 'העדה החרדית'. זו הייתה משרה קטנה ב'מחנה יהודה'. מבחינה כלכלית לא היה מדובר במשהו רווחי מאוד, אבל זה היה עדיף מכלום".
הרב העניך פאדווא היה תלמידו ורעו הקרוב של הרב מטעפליק זצ"ל, הגאון הגדול רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, שנחשב לרבם של מורי ההוראה באותו הדור. בנו של הרב פאדווא סבור כי ייתכן שהרב מטעפליק הוא שהמליץ ל'עדה החרדית' על אביו בהגיעו לירושלים, כשנצרך לאיזשהו מקור הכנסה.
שכונת מחנה יהודה של אותם ימים מנתה שתי שורות בתים בלבד. האחת 'בתי ברוידא', והשנייה 'בתי ראנד'. מבחינה חיצונית, שתי השכונות היו זהות כמעט לגמרי, אך כל אחת מהן החזיקה בבית כנסת משלה ובאופי תוסס ושונה משל עצמה – בתי ברוידא הייתה ליטאית יותר, ובה התגוררה קהילת ה'פרושים', ואילו בתי ראנד הייתה בעלת אופי חסידי.
הרב העניך פאדווא היה רבן של שתי הקהילות, אך הוא התפלל יחד עם החסידים. "לליטאים היו שני מניינים", מספר בנו. "הראשון היה מניין ותיקין, והשני, המאוחר יותר, היה בשעה שבע בבוקר. המניין של החסידים היה בשעה שמונה, שנחשב למניין מאוחר מאוד. בתחילה, כשעברתי לחוץ לארץ ושמעתי שיש מניינים שמתחילים בתשע, חשבתי שהם ירדו מדעתם".
ילדות ב'נטורי קרתא'
אף על פי שהמשפחה הצליחה להימלט מהשואה, האסון השיג אותם גם בירושלים. כשנפטרה הרבנית פאדווא בירושלים בשנת תש"ד, נותר הרב לבדו עם חמישה ילדים קטנים, ואז התפצלה המשפחה באופן זמני. הרב שייע פאדווא, השני מבין הילדים, שהיה אז בן שבע – נשלח לגור זמן מה אצל הורי אימו במאה שערים. אף על פי שמאה שערים הייתה במרחק הליכה של רבע שעה בלבד ממחנה יהודה, היא הייתה עולם שלם בפני עצמו. עולם אחר.
"מצאתי את עצמי בלב ליבה של פעילות ה'קנאים'. שם בשכונה הקים הרב עמרם בלוי זצ"ל תנועת נוער בשם 'במסילה נעלה'. לא היה לי מושג מה הרעיון שלה, אבל כילד הצטרפתי בשמחה. כל הילדים הלכו – היה שם שמח", אומר הרב פאדווא כשהוא מראה לנו ספר תהילים קטן שקיבל שם מטעם התנועה.
אף על פי שהעשיל פאדווא הצעיר למד בישיבת 'עץ חיים', באותן שנתיים שבהן התגורר אצל סביו וסבתו הוא עבר ללמוד בחיידר המקומי, 'תורה ויראה', שהיה שייך לאנשי נטורי קרתא. "פרצתי את המסגרת, כי היה מקובל לומר של'עץ חיים' נכנסים בגיל שלוש ויוצאים ב'קעסטל', בארון קבורה", הוא מתבדח. על אף שהשפעת הקנאים חלחלה לאווירת השכונה, הרב פאדווא זוכר שבשעתו, בית הכנסת הגדול של מאה שערים נשלט דווקא בידי אלה שהיו מזוהים אידיאולוגית עם הרב קוק זצ"ל – 'המזרחיסטים'.
הרב פאדווא זוכר כיצד השתתף בחתונתו של הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר, שנישא לאחייניתו של אשת אביו בזיווג שני.
"הצטרפתי אליהם לחופה. באותן שנים החתונות התקיימו בימי שישי, והסעודות היו בליל שבת – רק למשפחה הקרובה ולעניים – כך שאנשים יכלו לארח את סעודת החתונה בביתם, עם מספיק מקום למספר האורחים המצומצם. אם היה צורך במקום גדול יותר, היו עורכים את הסעודה ב'אונגארישע תלמוד תורה', בתלמוד התורה ההונגרי – 'שומרי החומות'.
"חגיגה נוספת הייתה מתקיימת במוצאי שבת, כשה'פויקער' הירושלמי, המתופף, היה מגיע, וכל ידידי החתן והכלה ומשפחותיהם היו מגיעים לרקוד. זה היה האירוע המרכזי של החתונה. והכיבוד? היה 'פטל', או כפי שכינינו אותו אז – 'רויטע וואסער' – מים אדומים".
הלימודים בחיידר הסתיימו בשעה שש בערב, ובהמשך הערב היו ילדים רבים באים למסגרת 'ישיבת המתמידים' לעוד שעת לימוד, שעליה היו מקבלים ספרי קודש בתור פרסים. "'ישיבת המתמידים' התקיימה בבתי אונגרין שבמאה שערים", נזכר הרב פאדווא. "פעם, בחול המועד, לקח אותנו הרב משה מנדל וינקלר – אחד מגדולי התורה באותם ימים – לביקור אצל החזון איש, כפרס על המאמץ שלנו בלימוד. הייתי אחד הנערים בקבוצה, יחד עם חברי הגאון רבי נח הייזלר, כיום רבה של שכונת סנהדריה המורחבת. חוץ מאיתנו היו עוד שני נערים.
"נסענו מהתחנה המרכזית לתל אביב, ומשם המשכנו לבני ברק. כשהגענו לשם, היה שם בחדר אברך עם זקן שחור כפחם.
"'מיהו היהודי הזה?' שאלתי את המדריך שלנו.
"'מה, אתה לא יודע? זהו גיסו של החזון איש, הסטייפלער'.
"הם אמרו לחזון איש שהגיעו לכאן ארבעה בחורים מ'ישיבת המתמידים'. 'אם אתם מתמידים, למה בזבזתם יום שלם על נסיעה לבני ברק?' הוא שאל בקלילות, ואז התעניין לשמוע מה אנחנו לומדים. אמרנו שאנחנו לומדים מסכת גיטין. החזון איש שאל: 'מה קורה אם כותבים בגט 'הרי את מקודשת לי?'
"ניסיתי לחשוב לְמה החזון איש מתכוון, איזו משמעות עמוקה מונחת כאן. אבל נח הייזלר שעמד לידי התחיל לצחוק. החזון איש פנה אליו ואמר: 'מצוין, זו התשובה'"…
הרבי מבקש ברכה מילד
האבא, רבי העניך פאדווא זצ"ל, היה מקורב לגדולי תורה רבים, אך הקשר הקרוב ביותר שלו, למעשה, היה קשר משפחתי – קשר לחצר בעלזא. רעייתו הראשונה הייתה מיוחסת לכ"ק ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע. היא הייתה בתו של רבי נפתלי גוטסמן, שהיה מזכירו של מרן הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע.
רבי העניך עצמו היה קרוי על שמו של בעל ה'לב שמח' מאלעסק זי"ע, שהיה חתנו של ה'שר שלום' מבעלזא. אביו, רבי אליעזר-וואלף פאדווא, שהיה חייט במקצועו, היה ילד בן שבע שזכר בבהירות את חצרו הקדושה של רבי שייע'לה מבעלזא זי"ע 'האדמו"ר האמצעי', והיה בין הבודדים שנותרו אחרי המלחמה כדי לקומם את שושלת בעלזא מחדש תחת הנהגתו של רבי אהרן, האדמו"ר הרביעי. הוא עוד הספיק לראות את החסידות בפריחתה תחת האדמו"ר הנוכחי.
הרב פאדווא פגש את רבי אהרן בבעלזא שלפני המלחמה – ודבק בו עד אחרית ימיו. כשהגיע האדמו"ר לארץ ישראל, לאחר מסע הצלתו הפלאי מידי הנאצים, נסע רבי העניך לחיפה כדי לקבל את פני רבו.
"אבי לא הצליח לזהות את הרבי. הוא היה שבור ורצוץ, וגופו היה שדוף מעבר לכל דמיון. הוא נתקף בהלם נורא. רק כאשר ראה מישהו מגיש את ידו לרבי לפי המנהג המקובל – רק אז האמין כי זהו אומנם הרבי. זאת, משום שהרבי הקפיד להגיש את ידו רק לדבר מצווה ולא לשום מטרה אחרת, גם לא לברכת שלום. לכן היה מסמן לאלו שביקשו ללחוץ את ידו שיתקרבו וירכנו לעברו ויניחו את ידם בסמיכות לידו.
"רבי אהרן נהג לפעמים לשלוח את שאלותיו בהלכה לרב מטשעבין, ואני יודע בוודאות שהוא שלח גם שאלות אל אבי", אומר הרב פאדווא. בנסיבות מסוימות, היו נוהגים בבעלזא על פי זמני-היום של הרב פאדווא, שכונו "רב העניך'ס זמנים".
לאחר פטירת אשתו, נישא הרב פאדווא בזיווג שני לנכדת רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, והיא גידלה את ילדיו עד שנישאו, ואף הצטרפה אליו כשעקר לאנגליה כדי לעמוד בראשות הקהילה. אימה הייתה אלמנה, והיא ביקשה שחתנה ר' העניך ייכנס אליה כל אימת שהוא נוסע אל הרבי מבעלזא, כדי שיזכיר לפניו את שמה ומשאלותיה.
"פעם אבא מיהר מאוד והוא לא נכנס לחמותו בדרך, כי הוא חשב שהוא יודע בדיוק מה היא תגיד – תמיד זה היה אותו הדבר. הוא הגיע אל הרבי ואמר 'השוויגער ביקשה להזכיר את שמה…' אבל הפעם הרבי אמר: 'השוויגער שלך היא אישה חשובה שגידלה את ילדיה לבדה. אני רוצה לשמוע את מילותיה המדויקות'. לא הייתה לאבא ברירה אלא להודות שהפעם הוא לא היה אצלה…"
להורי אימו של הרב פאדווא, שהיו קשורים משפחתית לשושלת בעלזא, הייתה זכות מיוחדת להכין חלק ממאכלי השבת של הרבי. "סבתי, שבמשפחת הרבי כונתה בשם ה'וינער קרובה' – קרובת המשפחה מווינה – נהגה לאפות את ה'בילקעלעך' (הלחמניות) בכל שבוע.
"סבא היה מבשל את הדגים לשבת עבור הרבי. בתחילה היה צריך לקחת את הדגים החיים לביתו של הרבי כדי שיבדוק אותם, ואז היה סבי לוקח אותם הביתה ומבשלם. כשהתגוררתי בבית סבי וסבתי כילד קטן, זכיתי להצטרף אליו. אני זוכר איך פעם אחת הדג רקד בדלי והתיז מים על הרבי. הרבי הגיב: 'זהו דג חסידי, הוא רוקד'".
בתקופה שבה סבל הרבי מבעיות בעיניו, הוא ביקש פעם משייע'לה הקטן לברכו ברפואה שלמה בקרוב. "התביישתי", מספר הרב פאדווא. "הייתי בסך הכל ילד קטן, והיו שם עוד אנשים. כשסיפרתי על כך לסבתא, היא אמרה: 'אל תחכה לכבוד! אם הרבי ביקש ממך, לך ותיתן לו ברכה'. בשבוע הבא עשיתי כך, והרבי שמח. בהמשך עלה בדעתי שאולי הרב ביקש ממני זאת כדי לעודד יתום קטן ולקרבני".
שינה באמבטיה
הרב פאדווא התגורר בירושלים בשנת תש"ח, כשהעיר הייתה נצורה ונתונה תחת מתקפת הפגזים של הלגיון הערבי הקרוב. הרב מטשעבין זצ"ל, שהגיע לארץ ישראל בשנת תש"ד, התגורר באזור בטוח יחסית, ברחוב אבן שפרוט 19 בשכונת שערי חסד, בעוד הרב העניך, תלמידו הקרוב, התגורר עם משפחתו בשכונת מחנה יהודה.
הרב פאדווא נהג לבקר אצל הרב באורח יום-יומי כדי לשוחח עימו בלימוד, ועד מהרה הם הגו תוכנית: משפחת פאדווא תעבור לביתו של הרב מטשעבין עד שתחלוף סכנת ההפגזות. "התגוררנו שם כמה שבועות", מספר הרב פאדווא, ונזכר בחמימות ובידידות הקרובה שהפגין כלפיהם הרב מטשעבין. "מתחת לבית היה מרתף שיכול היה לשמש מקלט, והיו שם מספיק מיטות בשביל המבוגרים. אני ישנתי באמבטיה".
הרב פאדווא מספר בצורה עניינית מאוד על העניות ששררה אז בירושלים. "לא רעבנו, אף על פי שכמובן לא היו לנו מאכלים מכובדים. אין צורך לומר שבתקופה שבה הייתה ירושלים נצורה – היה עוד פחות אוכל. הלחם היה קצוב, ואני זוכר שבשלב מסוים שמעתי אנשים אומרים שנשארה כמות מצות שמספיקה ליום אחד בלבד, ואחריו נצטרך לאכול ביסקוויטים. אחר כך? 'מן השמיים ירחמו'… בכל אופן, מייד אחרי שהסתובבו השמועות האלה, הוכרז על הפסקת אש למשך שבועיים, כך שהשיירות עם הציוד והאוכל יכלו להיכנס שוב לעיר, והיה לנו מה לאכול".
בניו של הרב פאדווא למדו בישיבת 'עץ חיים'. "הלימודים בישיבת 'עץ חיים' הם נושא בפני עצמו", אומר הרב פאדווא. "היו שם כל מיני ילדים. עד גיל 16 זה היה חיידר, ואחר כך הייתה 'ישיבה קטנה' עד החתונה, ואל תשכחו שרוב הבחורים התחתנו אז בגילֵי שמונה-עשרה עד עשרים. אחרי החתונה הם חזרו ללמוד ב'ישיבה גדולה'.
"שני המשגיחים היו רבי אל'ה פרוש ורבי אריה לוין, שתפקידו היה לדאוג לבחורים שמתחת לגיל שש-עשרה. המלמדים היו פונים אליו כשנתקלו בבעיה, והוא היה מומחה בלסדר את כל העניינים".
רבי אריה לוין – ענק הרוח שהיה משגיח ב'עץ חיים', הרב שביקר אסירים יהודים רבים בתקופת המנדט הבריטי, מהבודדים שהעזו לבקר את המצורעים ודמות אב עבור תושביה קשי היום של ירושלים – התגורר בשכונת 'משכנות', קרוב מאוד לבתי ראנד.
הרב פאדווא זוכר אותו מגיע אל אביו עם שאלות בהלכה. "רבי אריה היה כזה אדם טוב, אדם מיוחד. בהתחלה הוא נהג להתפלל בבית הכנסת שבבתי ברוידא, אבל משום שהיה הולך לדבר עם הרב קוק, והיו קנאים בבתי ברוידא שתקפו אותו פיזית כשהם מכנים אותו 'קוקניק', הוא הפסיק להתפלל שם".
לרבי אריה גם הייתה ישיבה קטנה עם כולל. הוא דאג לכל חברי האצ"ל והלח"י שנעצרו על ידי הבריטים, ודאג לאסירים שנשפטו למוות בתלייה. "אני זוכר את מנחם בגין מבקר ב'משכנות' כדי לדבר עם רבי אריה, כנראה בגלל הקשר שלו עם האסירים האלה".
דמות ענק נוספת שהרב פאדווא זוכר – היא דמותו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר, שהגיע מסלוצק בשנת תרפ"ה כדי לעמוד בראשות ישיבת עץ חיים. "הוא ישב ולמד בחדר קטן עם וילונות, והספרים היו נערמים על שולחנו. רבי איסר זלמן התפלל בדרך כלל ביחידות, אבל המעניין הוא שבימי שני וחמישי, כשהיה יוצא להתפלל במניין, הוא בא להתפלל איתנו, החסידים, בבתי ראנד, לא בבתי ברוידא".
מירושלים לבני-ברק
החיים בארץ ישראל באותה תקופה העניקו ליהודים שבה גישה זמינה לכמה מגדולי הגדולים של עולם התורה. כשהקים הגאון מטשעבין את הישיבה שלו, הוא ביקש מהרב פאדווא, בנו של רבי העניך, להיכנס ללמוד בה. "לא באמת התחשק לי לעבור לישיבה חדשה כל כך", מספר הרב פאדווא, "אז הרב הציע לי ללמוד עימו בחברותא אם אבוא ללמוד בישיבתו.
"עזבתי את 'עץ חיים' בשלב הזה כדי ללמוד בישיבת טשעבין החדשה, והרב למד איתי בכל יום שישי אחרי הטבילה במקווה. למדנו מסכת מכות עם רש"י ותוספות, אך ההסדר הזה לא האריך ימים".
אחרי זמן מה עבר הרב פאדווא לישיבת סלבודקה בבני ברק, שם למד בחברותא עם הגאון רבי אברהם דוב אויערבך זצ"ל, רבה של טבריה. "כל בניו של מרן הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל למדו ב'עץ חיים', כך שהכרתי אותם קודם, אבל אל רבי אברהם דוב התקרבתי מאוד בשנות לימודנו בסלבודקה".
נוכחותו של החזון איש הייתה חזקה ומוחשית מאוד בבני ברק של אותן שנים, והשפעתו עיצבה את החיים בעיר בכל המובנים. הגישה אל הרב הייתה תלויה בהחלטתו של משמשו הנאמן, הרב דוד פרנקל, אולם הרב פאדווא מצא לעצמו הזדמנות להיכנס כשהדלת הייתה פתוחה.
"ידעתי שר' דוד יוצא מפעם לפעם להשתתף בטיש של ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע, אז ניצלתי את ההזדמנות להיכנס לחזון איש. הוא פתח את הדלת בחמימות, ואני הייתי צריך למצוא משהו לדבר עליו. אמרתי לו שאני מתקשה להבין איזשהו קטע בתוספות. החזון איש הוציא גמרא ולמד אותו איתי כשהוא מסביר לי את הפשט. 'וואס איז שווער?' – מה קשה לך? – הוא שאל, ואמרתי לו שכעת אני כבר מבין".
בימים שבהם התגוררה משפחת פאדווא בירושלים, כיהן הגאון רבי חיים נאה זצ"ל ברבנות שכונת הבוכרים. תפקידו הרשמי היה 'ספרא דדיינא' בבית הדין של 'העדה החרדית', והרב פאדווא, שהיה רב מטעם 'העדה', היה בקשר קרוב עימו.
"הוא היה גאון אדיר", מספר הרב פאדווא, "אבל הוא חי בפשטות. בירושלים היה נהוג לומר שהוא מוכר בתוארו הפשוט 'רבי חיים נאה', בעוד שבבני ברק הוא מוכר בכינויו ה'שיעורי תורה', על שם ספרו המפורסם".
בשנת תש"ו, כשרבי יהושע העשיל פאדווא היה ילד בן תשע, הוא הלך עם אביו בערב יום כיפור להתברך מפי מרן ה'אמרי אמת' מגור זי"ע. "ה'אמרי אמת' היה שבור מאוד אחרי המלחמה, והוא לא דיבר הרבה בכלל, אבל הוא כן בירך אותנו אז".
שנים לאחר מכן עתיד הרב פאדווא להיכנס למרן ה'בית ישראל' מגור זי"ע בערב יום הכיפורים. "ל'בית ישראל' היה זיכרון צילומי והוא זכר היטב פרצופים", אומר הרב פאדווא. "נכנסתי אליו כבחור בירושלים, ונכנסתי אליו שוב שנים אחר כך, כשהגעתי מאנגליה. נראיתי אחרת לגמרי, עם זקן מלא, והוא הפטיר לעברי: 'אם חכמה אין כאן, זקנה יש כאן' – כשהוא מתכוון לזקן".
שלשודע'ס בבריסק
בשבתות בירושלים, בשעת רעווא דרעווין, זוכר הרב פאדווא, היה מתאסף ציבור קטן בביתו של מרן הרב מבריסק זי"ע, בהם ר' נחום טרוקובער (פרצוביץ); הרב מחרקוב, שהיה לו כולל ב'זכרון משה'; ולהבחל"ח, מרן הגאון רבי משה שטרנבוך, ראב"ד 'העדה החרדית'.
"הרב לא ערך סעודה שלישית רשמית. ההתכנסות השבועית הייתה פשוט כי הוא לא השתמש בחשמל בשבת. הוא לא יכול היה ללמוד אחרי רדת החשכה, ולכן אנשים יכלו לבוא אז ולדבר איתו בלימוד".
הרב פאדווא זוכר גם רגעים קלילים יותר שלהם היה עד אצל שולחנו של הרב מבריסק. "אחד הלמדנים הללו שנהג להגיע בקביעות היה חוזר על חידושי תורתו, וכמעט אחרי כל מילה שלו הרב מבריסק היה אומר: 'איך ווייס נישט – איני יודע'. היה גם רופא רוסי אחד בשם ד"ר אהרונוב, שאהב לשבת שם ולשמוע דברי תורה.
"פעם אחת שאל הרב אם ניתן לראות את הירח כדי לקדש את הלבנה. ד"ר אהרונוב יצא החוצה לבדוק, חזר בהתלהבות ואמר שיש 'א גרויסע לבנה' – ירח גדול. חייך הרב ושאל: 'א גרויסע לבנה? אם כך לא נוכל לקדש אותה'".
גם את הגאון רבי מאיר סולובייצ'יק, בנו הצעיר של הרב מבריסק, זוכר הרב פאדווא היטב. "הכרתי אותו מ'עץ חיים' ונהגנו לשוחח. הייתה לנו אותה בעיה, כי שנינו לא היינו ילדים קטנים, אבל גם לא גדולים – ולא היו הרבה נערים בני גילנו. כשהלך רבי מאיר אל רבי אהרן מבעלזא, כילד צעיר, הרבי לא נהג כמנהגו לעטוף את ידו במגבת לפני שנטל את ידו של ילד מתחת לגיל מצוות, אלא נתן למאיר את ידו כמות שהיא. הוא אמר לו: 'יש לך אבא חשוב, וסבא חשוב, אח, אח, אח!'"
הרב פאדווא מראה לנו כמה ממתנות הבר-מצווה שקיבל, ספרים עם הקדשות חמות ממרן הגאון הגדול רבי זעליג ראובן בנגיס זצ"ל, ראב"ד 'העדה החרדית', ומהרב מטשעבין זצ"ל. עמוד השער של ספר נוסף נושא את חותמתו של ד"ר משה ולך, המייסד והמנהל של המרכז הרפואי 'שערי צדק'.
קשריו של ד"ר ולך עם הרב פאדווא החלו לכאורה בעקבות עדר פרות קטן שהחזיק הרופא ברפת קטנה סמוך לבית החולים, כדי לדאוג לאספקת חלב טרי עבור החולים. לפי הלכות בכורות, פטר פרה לא יכול לשמש לחליבה, אך אם נופל בו מום, לא חל בו דין בכור בהמה. קרה פעם שד"ר ולך ביקש ממהרי"ץ דושינסקיא להמליץ לו על פוסק המתמחה ב'התרת בכורות' כדי להסיר דין בכור מאחת הפרות. הרב דושינסקיא יעץ לו לפנות אל הרב פאדווא שיפסוק לו בעניין.
עוברים ללונדון
ואז הגיע הפרק הבריטי בחייה של משפחת פאדווא.
היה זה בשנת תשט"ו, מספר הרב פאדווא, כשהגיעה לירושלים משלחת מלונדון בראשות הגאון רבי אלחנן הלפרין זצ"ל, לחפש רב חדש עבור 'איגוד קהילות החרדים'. הרב מטשעבין המליץ על הרב פאדווא, והמשפחה עברה לאנגליה.
זו הייתה חזית חדשה עבור הרב פאדווא, אשר תחת הנהגתו הפכה הקהילה החרדית בלונדון למרכז משגשג של תורה וחסידות. אולם עבור יהושע העשיל בן השמונה עשרה, המעבר מירושלים וכל מה שהכיר אי פעם למרחביה הערפיליים של לונדון היה "קצת יותר מהלם".
בעוד אביו עסוק בהקמת בית הדין של סטמפורד-היל ומקבל עליו את ניהול מערכת הכשרות של 'כדתיא' ומעלה אותה לרמת-על, נשלח שייע-העשיל ללמוד בישיבה בעיירה הקטנה לצ'וורת', שהייתה מרכז יהודי תוסס בתקופת המלחמה, כאשר רבים נמלטו אליה מאימת ההפגזות הגרמניות על לונדון.
"משפחת ששון, יהודים אריסטוקרטיים מהמזרח הרחוק, ועוד כמה משפחות יהודיות, נשארו בלצ'וורת' גם אחרי המלחמה. היה להם בית מלכותי, עם מניין פרטי, והרב ששון, שהיה תלמיד של הרב דסלר, הקים שם גם ישיבה קטנה. מוניתי לתפקיד סגן ראש הישיבה, תמורת חמישה פאונד לשבוע – הכנסה לא רעה בשביל בחור באותם ימים".
הרב פאדווא מעולם לא ניתק את קשריו עם עולמה הנדיר של 'העדה החרדית' בירושלים. בעוד שבציבור, בלונדון, הוא חבש את השטריימל המסורתי ולבש קפוטה שחורה, בביתו נהג להמשיך ללבוש בשבתות את הקפטן הזהוב במשך כמה שנים נוספות. שאלות בהלכה המשיכו להגיע מירושלים בזרם בלתי פוסק, ובחודשי הקיץ היה הרב פאדווא שוהה כמה שבועות במחיצת משפחת הרבנית, לא הרחק מביתם הישן במחנה יהודה. שם היה הרב פוסק ומכריע בשאלותיהם של חבריו משכבר הימים ודן עימם בסוגיות שונות בהלכה.
הרב פאדווא מניח את מבטו על השולחן, על הספרים, על התהילים הקטן, על הדרכון – כולם עדים דוממים להיסטוריה המפוארת. חיוכו הנאצל של אביו אולי כבר איננו, אולם עולם התורה וההלכה שקומם בווינה, בירושלים ובלונדון, ממשיך לעמוד לעד.
בין גליציה לבריטניה
"אבי וסבי הגיעו מהעיירה הקטנה ביסק שבגליציה. מיר זענען גאליציאנער (אנחנו יהודים גליצאים)", אומר הרב פאדווא. זוהי תווית שהייתה נישאת בגאון במשך דורי דורות, והרב העניך פאדווא הוא אות ומופת לתלמידי החכמים יוצאי גליציה – חד כתער מחד, אך עניו ומצטנע מאידך.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשפלשו הרוסים לגליציה, קמה משפחת פאדווא, כמו מאות אלפי יהודים נוספים באזור, וברחה מביתה. מכיוון שגליציה הייתה חבל ארץ באימפריה האוסטרו-הונגרית, הפליטים לא היו זקוקים לוויזות או לתעודות מעבר כדי להגיע לווינה. בעוד הפליטים התכוונו להישאר במרחב המוגן של וינה רק למשך תקופת המלחמה, רבים מהם נשארו בה גם לאחריה.
"כל המצב בגליציה השתנה כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה", מסביר הרב פאדווא. "לפני כן, הקהילות בערים הגדולות התמודדו עם צרות צרורות, עם כל ההשלכות של תנועת ההשכלה והציונות, בעוד שבעיירות הקטנות, בשטעטל'ך, היהדות המסורתית הייתה חזקה יותר. מלחמת העולם הראשונה גרמה ליהודים לברוח מהעיירות, והעניינים מעולם לא חזרו שם לקדמותם. היו קהילות שלמות בעיירות שנמחקו מעל פני המפה.
"סבי סיפר לי שלפני מלחמת העולם הראשונה, בעיירה ביסק שבה הוא התגורר היו שני שטיבלך, אבל כשהוא חזר לשם אחרי שנות המלחמה בווינה, הוא גילה שהשטיבל של חסידי אלעסק נסגר, והשטיבל של חסידי בעלזא היה ממש קטן – היה בו מניין רק בשבתות. הוא לא יכול היה לחזור לשם. לא היה שם שום עתיד יהודי. לכן האדמו"רים מרוז'ין, האדמו"ר מבאיאן והאדמו"ר מטשורטקוב, לא חזרו לגליציה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הכל נגמר שם".
כמי שגדל בווינה, רבי העניך פאדווא בילה את רוב זמנו בלימוד. אף על פי שמערך הישיבות החדשות לא היה חלק מרשת הישיבות הגליצאיות, התלמיד חכם הצעיר העביר את כל ימיו על ספסלי השטיבל, עם קבוצת בחורים בעלת שאיפות דומות, שעימם נמנה גם פוסק הדור לעתיד מרן הגאון רבי שמואל וואזנר זצ"ל.
"הם נשארו בקשר קרוב גם בשנים הבאות. הרב וואזנר היה מבקר את אבי בכל פעם שהגיע לירושלים", מספר הרב פאדווא. "אבל מעניין שהם חלקו זה על זה בהלכה, ולמרות הכבוד ההדדי שרחשו האחד לחברו, לא היה ביניהם מכנה משותף בכל הנוגע לשיטות הפסיקה בהלכה.
"כשאבא בגר מעט, הוא רצה ללכת ללמוד בטשעבין שבגליציה, שם הייתה ישיבה", מסביר הבן. "אך כשהגיע לשם, הרב מטשעבין לא היה בעיר. לכן הוא עלה אל הרכבת לקראקוב והתיישב ללמוד שם בשטיבל של חסידי בעלזא".
וינה אירחה בתוכה כמה וכמה מגדולי האדמו"רים והרבנים בשנות השלושים של המאה הקודמת. "לאבא היו קשרים קרובים עם רבנים, בהם הרב מאלטשטט, רבי חיים יצחק ירוחם (נפטר בשנת 1943. אביו של אב"ד אלטשטט מבורו-פארק), ה'מחזה אברהם' (הרב אברהם מנדל שטיינברג, לשעבר אב"ד בראד) והאדמו"רים מבויאן, הוסיאטין וטשורטקוב", מספר הרב פאדווא.
משפחת פאדווא נשארה בווינה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, "אז שוב נהיה שם שמח". הם התגוררו בסמוך לאחד הגשרים בעיר. בליל שבת אחד, בעוד הרב העניך פאדווא חוצה את הגשר בדרכו לטיש חסידי, הוא הותקף בידי פורעים נאצים שביקשו להשליכו אל מימי הנהר. רוכב אופניים הגיע והרחיק את הפרחחים. הרב פאדווא מאמין שבית המדרש הקטן שבו כיהן אביו ברבנות היה אחד מבתי הכנסת הראשונים שהותקפו בידי הנאצים. "עוד לפני ליל הבדולח היו משליכים בקבוקי מולוטוב מבעד לחלונות", הוא אומר.
אי השקט הגובר דחף את הרב פאדווא לעלות לארץ ישראל. אחרי חמש-עשרה שנים שבהן התגורר בירושלים וכיהן כרבה של שכונת מחנה יהודה, בשנת תשט"ו הגיעה לירושלים משלחת מלונדון בראשות הרב אלחנן הלפרין. הם חיפשו רב חדש עבור 'איגוד קהילות החרדים', שהוקם בשנת תרפ"ד ומשמש ארגון גג של כל בתי הכנסת החרדיים בסטמפורד-היל, גולדרס-גרין, הנדון ואדג'וור. עם מוחו החריף וכתפיו הרחבות מאוד בתחום ההלכה, הרב פאדווא היה הדמות שעליה המליץ הגאון מטשעבין.
הוא לא אכזב את קהילתו החדשה. במשך למעלה מארבעים שנות הנהגתו רומם הרב פאדווא את רמת שמירת ההלכה באנגליה והתפרסם הרבה מעבר לגבולותיה של לונדון ככתובת הלכתית מכרעת. השו"ת שלו יצא לאור בסדרת ספרי 'חשב האפוד', ותשתית בתי הדין ומערך הכשרות שהותיר אחריו הם עדות להיקף בקיאותו, סמכותו והנהגתו.
