נוגעים בפסגה | המוזיקאי והספורטאי, הצלם והשף, הפסיכולוג והעיתונאי, הרופא והצייר: שמונה אנשים שהיו בצמרת והחליטו לבצע מהפך בחייהם, פותחים את הלב. מונולוגים מרגשים
אריאל זילבר היה ונשאר אחת האושיות בעולם המוזיקלי הישראלי >>> יוסף סוקר היה עיתונאי ומפיק >>> שניר גואטה היה ספורטאי-על >>> אלברט זמורה צייר את בובת הבמבה >>>קובי קלמנוביץ צילם לעיתונים הגדולים במדינה >>> השף יוחנן למביאסי בישל לצד גדולי השפים במסעדות בפריז | שמונה חוזרים בתשובה שהגיעו לפסגת ההצלחה המקצועית ועשו סוויץ' בחיים – מציגים את סיפורם האישי ממרחק השנים | מסע אישי חשוף
אנשים של תשובה
במוצאי השבת הזאת, גם האשכנזים יתחילו סליחות – ואווירה כללית של תשובה תשרור בעולם. יהודים ילמדו 'הלכות תשובה' ו'שערי תשובה', יפשפשו בחדרי הלב, ינסו להיות טובים יותר.
אבל ישנם מי ש'תשובה' היא עבורם מושג ששינה את החיים. לא רק עניין לחודש אלול. אנשים שמסמלים בעצם הווייתם ואורח חייהם – את עוצמת התשובה. בשבילם, 'אלול' הוא רק סמל לאותה פגישה מכוננת שקיימו, אי שם באמצע החיים, עם היהדות.
בשבילם, המלך בשדה, שקרוב אלינו כל כך – היה איתם, בעיצומה של הדרך אל פסגת ההצלחה הנוסקת שלהם.
עבורם, כשאומרים שצריך לשוב "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה" – הם מבינים כל כך. והם מקיימים. בכל יום.
כי זה בדיוק מה שהם עשו.
דרכם אל היהדות הייתה קיצונית. מהפכנית. דווקא בשיא הפעילות המצליחנית שלהם, כשהגיעו ל'טופ' והכל מסביב היה נראה כה מבטיח – הם 'חתכו'. נטשו את עולמם עתיר המעש, גלי ההערצה והאהדה, ובחרו בדרך חיים חדשה.
וזה עוד לא הכל.
כי לאחר שבחרו בחיים-שיש-בהם, הם הגיעו לשלב הבחירה הנוספת: האם להמשיך במקצוע בו עסקו, בהתאמה לעולם של שמירת מצוות, או לעזוב אותו לגמרי?
והבחירה שכל אחד מהם עשה – מרתקת לא פחות מעצם התהליך.
כיום, אחרי שנים שבהן הפכו לחלק אינטגרלי מהיהדות החרדית, התכנסו שמונה מבעלי התשובה המפורסמים בתחומם.
את סיפוריהם המפעימים, רשמנו.
המוזיקאי: אריאל זילבר
'עשו עלי חרם'
"מעולם לא הייתה לי אג'נדה – לא שמאלנית ולא ימנית, לא חילונית ולא דתית", במשפט זה מנסה אריאל זילבר, אחד מאמני הזמר הנודעים ביותר בהוויה הישראלית, להגדיר את עצמו בעשרות שנותיו כמוזיקאי ישראלי בולט.
הוא היה אייקון של ממש. דור שלם של ישראלים זמזם – ועדיין מזמזם – את שיריו. הכל נראה היה נוצץ, ואם לא די בכך – הוא נחשב גם לדמות בעלת זיהוי שמאלני עמוק. כמו חלק גדול מ'אנשי הרוח'.
"בתחילת הפעילות המוזיקלית שלי חייתי בארץ, ואחר כך עברתי להתגורר בחו"ל", הוא מספר על עצמו השבוע בריאיון ל'משפחה'. "התגוררתי בצרפת ובאנגליה, ניסיתי לפתח שם את העשייה בתחום המוזיקה, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה, שלא שם אני רוצה לחיות. לא התחברתי לשירה באנגלית ובצרפתית, התרבות הייתה זרה לי, רציתי רק את העברית".
בגיל 30 הוא חזר לארץ. "כיום אני יודע שזו הייתה תחילתו של תהליך החזרה בתשובה שלי", הוא מציין, "אבל באותו זמן לא היה ניתן לראות עלי שום שינוי חיצוני. פשוט התגוררתי בארץ, יצרתי וכתבתי, הלחנתי שירים, ובעיקר שרתי על במות".
באותן שנים הוא גם התחיל להוציא אלבומים שזכו לתהודה רבה, בתוכם היו שירים שזיכו אותו בפרסי יוקרה והפכו ללהיטים של ממש. עד היום השירים הללו מושמעים ונחשבים ללהיטים. "כבר אז", מעיד זילבר על עצמו, "ניקרה בי כל הזמן התחושה שמשהו לא נכון בכל מה שאני חושב על הדתיים והחרדים.
"התחלתי לפקפק בכל מה ששמעתי עליהם בחדשות ובתקשורת. הייתי פוגש לא פעם אנשים שומרי מצוות ומגלה שהם רחוקים מכל מה שהתקשורת מנסה לצייר. בתקשורת תיארו אותם תמיד כחשוכים, פנאטיים ופושעים, ואני חשבתי עליהם בדיוק להפך".
בינתיים, כמו כל אמן ישראלי מוביל, גם זילבר מצא את עצמו מתראיין לבמות שונות. "התראיינתי בלא מעט כלי תקשורת שמאלניים, שם התעקשו תמיד לשייך אותי ולומר: 'אתה מרצ, אתה משלנו'. לא הכחשתי. מבחינתי, הייתי משויך לכולם. אבל בתוך הלב הרגשתי שאני רחוק מאוד מלהיות שמאלן".
ואז הגיעו הסכמי אוסלו ושוב עלו בו התלבטויות ומחשבות. "לרגע אחד חשבתי שאולי באמת יש תקווה לשלום. אבל כשראיתי את האוטובוסים המתפוצצים, זה שבר אותי לגמרי. הפכתי להיות ימני מוצהר, כשאני קולט את הבלוף הגדול שיש בשמאל. ואז הגיע גירוש 'גוש קטיף'. כולם סביבי הריעו, ואני הרגשתי שזהו פשע. באותם ימים התקבלה אצלי ההחלטה – לעבור לגור בגוש כדי לחזק את ידיהם של התושבים".
אמרת שאתה לא איש של סטיגמות. מתי בכל זאת השתנית כלפי חוץ?
"הכיפה והציצית הגיעו אחרי הגירוש מ'גוש קטיף'. חשבתי לעצמי, שאולי הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו בגלל שאנחנו לא מספיק עושים עבודת השם, ולכן החלטתי להתחזק בעבודת השם שלי.
"אמנם גם קודם לכן שמרתי כשרות, אפילו הפרדתי בין בשר לחלב, אבל רק אז התחלתי ברצינות להקפיד על כל מה שצריך, וגם ללמוד גמרא וספר התניא. אני משתדל מאוד להקפיד על הלכות של בין אדם לחברו, וגם לומד 'חפץ חיים' והלכות שמירת הלשון בקביעות. זה יסודי וחשוב בעיניי. באירועים שאליהם אני מוזמן, אני משתדל תמיד לציין כמה הלכות".
הרגשת שההתקרבות פוגעת לך בפופולריות?
"אולי זה מפתיע, אבל אף פעם לא התייחסתי לאהדת הקהל כאל דבר קדוש. נכון, היו אנשים שהכריזו עלי חרם טוטאלי, חלקם זרקו את הדיסקים שלי או החזירו אותם לחנויות. עד היום יש לי בבית דיסקים שנשארו מאותם ימים. אבל אני לא חושב שזו סיבה לשנות משהו בדעות שלי".
הדבר המעניין הוא, שעד היום ממשיכים ישראלים להגיע לאירועים בהם הוא שר, שמקבלים אותו כמות שהוא – עם הכיפה הגדולה, הזקן והציצית. "האמת היא, שכיום אני ממשיך לשיר את הלהיטים שלי מהעבר, לאחר ששיניתי בהם חלק מהמילים, שבאמת אינן מתאימות. לצד זאת, גם השתלבתי באירועי שירה של ניגוני חב"ד וגם הקלטתי מספר שירים מניגוני חב"ד.
"כיום", הוא אומר, "דווקא בגילי הלא צעיר, אני מרגיש בידיו של ריבונו של עולם. ממש כמו שאני שר בשירי 'מסך עשן': 'ואפילו שאני עיוור בחשכה, אני הולך לי בדרכי בבטחה'. זוהי תחושתי – הקדוש ברוך הוא תמיד הולך איתי, וזה מה שחשוב לי".
הצייר: אלברט זמורה
מתינוק הבמבה לבעש"ט
אלברט זמורה נולד במוסקבה, למשפחה יהודית. "דיברנו קצת אידיש, אכלנו מצה בפסח וידענו תמיד שנתחתן רק עם יהודיות. אבל מעבר לכך, לא ידענו כמעט כלום על היהדות", הוא מספר.
בראשית שנות התש"נ, עם תחילת העלייה הגדולה מברית המועצות, הגיע גם אלברט לארץ. "היה בי רצון חזק להתגורר בארץ היהודים", הוא מסביר. "הזדהיתי מאוד עם הרעיון הציוני והבנתי שאם אני באמת רוצה להתרחק מאנטישמיות, זו הדרך היחידה. ראיתי סביבי כל הזמן: גם כשאנחנו מנסים להתקרב לרוסים ולהיות דומים להם, תמיד יהיה מי שיקרא לעברי 'זיד' או 'יהודון'. היה ברור לי שזה לא המקום שלי".
לארץ הוא הגיע בערב מלחמת המפרץ, וכשנולד בנו בכורו – היה זה בדיוק בזמן בו נשמעה אזעקה. המצב הביטחוני היה רגיש מאוד, אך באותם ימים הבעיה העיקרית שהעסיקה אותו הייתה – חיפוש עבודה. "באתי עם רקע משמעותי מאוד בגרפיקה ואנימציה, וכך מצאתי את עצמי עובד כבמאי בהפקות אנימציה וכצייר. בין היתר ציירתי את דמותו של התינוק המפורסם מ'במבה אוסם', וכן את הדמויות שמופיעות על הביסלי ואת האיור שעל הצ'יטוס. השתתפתי בציור ובהנפשה של מגוון קליפים מצוירים ובסך הכל הייתי מרוצה מההישגים".
20 שנה לאחר הגעתו לארץ, החל אלברט להשתעמם מהעבודה. "הרגשתי שאני מיובש", הוא מסביר. "הנפש שלי התייבשה מעולם הפרסום, ובעיקר הבנתי שהוא לא מוביל אותי לשום מקום. אני חושב, שכמעט לכל אדם יש רגע כזה בחיים, בו הוא נעצר ושואל את עצמו – מאיפה באתי ולאן אני הולך".
מה השבת לעצמך? היו לך תשובות?
"זה גרם לי לחשוב ולהתעניין. אבל האמת היא, שמי שלדעתי עזר לי באותו זמן היה הבעל שם טוב. בדיוק באותם ימים, בלי שום קשר להתקרבות שלי ליהדות, התחלתי לצייר ספר קומיקס על הבעל שם טוב. כחלק מכך קראתי הרבה מאוד על דמותו ושמעתי סיפורים מדהימים אודותיו. זה ריתק אותי".
באותם ימים היה אלברט נטול הגדרות. "אמנם כבר ראיתי את עצמי כבעל תשובה, אבל עדיין לא שמרתי שבתות כהלכה. ככל שהתקדמתי יותר עם הספר, כך גם התקדמתי בחיי האישיים. התחלתי להתפלל וללמוד, להניח תפילין ולהתקדם בתחומים נוספים".
לא תמיד זה היה קל. "אחד הניסיונות הקשים ביותר היה בנוגע לעישון", הוא מספר. "בשבתות הראשונות ששמרתי, חוויתי ממש ייסורים. החזקתי את עצמי בכל הכוח, ספרתי את הדקות והשניות שנותרו עד יציאת השבת. היום ברוך השם זה אפילו לא ניסיון בשבילי, עד כדי כך שגם בימות השבוע הפסקתי לעשן".
לאחר שסיים אלברט את הכנת הספר, הוא כבר היה במקום אחר לגמרי – שומר שבת ומניח תפילין, אך נתקל בבעיה: "כשניסיתי לייצא את הספר לחילונים, הם חשבו שהוא דתי מדי, ואילו כשהצעתי אותו לשוק החרדי, הם חשבו שהוא יותר מדי חילוני".
ואז הוא חווה השגחה פרטית מיוחדת: "נסעתי לסטודיו שלי ביפו, ובמשך כל הדרך הרהרתי על הספר – איך אני מקדם אותו, ואולי בכלל עדיף לגנוז אותו? בשלב כלשהו פשוט התפללתי להקב"ה וביקשתי ממנו: 'תן לי סימן באיזו דרך אני צריך ללכת'. בדיוק אז עשיתי טעות כלשהי בדרך, והסתובבתי כדי לחזור לרחוב הנכון. פתאום אני מגלה מול עיניי שלט עם חץ המפנה לרחוב 'הבעל שם טוב'. הרגשתי שהנה, קיבלתי את התשובה. החלטתי שאני קופץ למים ומתחיל לכוון את הספר לציבור החרדי. הספר עבר את ההתאמות הנדרשות, וכך לראשונה בחיי התחלתי לעבוד עם השוק החרדי".
נכון להיום משמש אלברט כצייר קומיקס של ספרים חרדיים רבים מאוד, בארץ ובחו"ל. "בעיקר אני אוהב לצייר סיפורי צדיקים, בפרט כאלו שמופיעים בהם סיפורים על מה שקרה ברוסיה – מולדתי", הוא אומר. "בכל פעם אני מצטמרר מחדש כשאני מבין איזו היסטוריה יהודית עשירה הייתה ברוסיה, ומעולם לא שיתפו אותנו בכך. בבתי ספר בהם למדתי אפילו לא הזכירו אותה. אני כל כך שמח שבסופו של דבר זכיתי למצוא את האמת ולהכיר את מה שנלקח ממני".
הפסיכולוג:דורי לוי
מהפך על הספה
"נחשפתי ליהדות לראשונה כאשר הייתי בחור צעיר, בראשית שנות ה-80", מספר הפסיכולוג הקליני דורי לוי. "אלו היו ימים בהם נוצר גל גדול של חוזרים בתשובה שעשו בחייהם שינוי קיצוני ביותר. החזרה בתשובה הייתה אז קשוחה. התחושה הייתה, שמי שמעוניין להתקרב ליהדות חייב לעזוב את כל חייו מאחור, לחתוך הכל ולהתחיל דרך חדשה ובלתי מוכרת".
זה לא התאים לו. "כשנחשפתי ליהדות, הבנתי מיד שהיא מעניינת אותי", הוא מסביר, "למדתי אז באוני' תל אביב. במקביל ללימודים הייתי מגיע לשיעורי תורה ובשלב מסוים אפילו למדתי קצת בישיבת 'נתיבות עולם' בבני ברק. אבל המשכתי באורח החיים החילוני. לא הייתי מסוגל לשנות את חיי וגם לא הייתי מעוניין בכך".
באותם ימים היה לוי במהלך הוצאת תואר בפסיכולוגיה. "לצד הלימודים והשמירה על הקו החילוני, המשכתי לבקר בשיעורי תורה וניסיתי למצוא את הגישור בין שני העולמות", הוא מספר. "ידעתי כל הזמן שאני לא מסוגל לעשות נתק מוחלט בין העבר שלי לבין העתיד. ניסיתי להבין איך אפשר לשלב הכל יחד, מה שהיום קצת יותר מקובל, אך באותם ימים כמעט לא הוכר".
כשסיים את לימודי התואר הראשון, יצא לוי ללימודי תואר שני בארה"ב. "במהלך לימודיי, התגוררתי בבית חב"ד, עזרתי באירוח הסטודנטים ואפילו הכנתי את החמין מדי שבת… במקביל ללימודי המקצוע גם למדתי 'תניא', וכך נחשפתי לעולם החסידות, שעזר לי להבין סוף-סוף את תורת הנפש.
"זה ריתק אותי. אך הבעיה הייתה, שבעוד שלימודי הפסיכולוגיה היו מאוד ברורים, עם כלים מעשיים ופרקטיקה, תורת הנפש היהודית לא הייתה נגישה ואם רצית באמת להבין אותה – היית צריך להגות בה יומם ולילה. כיום המצב שונה, ויש לא מעט ספרי פסיכולוגיה חרדיים, אך זה היה המצב באותם ימים.
"ועדיין", הוא מציין, "המשכתי לשמור על שני העולמות ולהתעניין הן בפסיכולוגיה הרגילה והן בזו היהודית. בכל פעם מחדש התפעלתי כשגיליתי משהו בתורה או בתורת החסידות, שמתאים למה שאני לומד בפסיכולוגיה. ניסיתי לתרגם את הדברים ולשלבם יחד, וזה למעשה הדבר העיקרי שהחזיר אותי בתשובה שלמה".
לוי שב לארץ כחוזר בתשובה, ובמשך שנים היה מקורב לרב שך זצ"ל וכן לרבנים נוספים. "היה ברור לי שאני ממשיך לעסוק בפסיכולוגיה", הוא מוסיף. "הרגשתי שהקב"ה הועיד אותי לכך, וגם כשניסיתי לברוח ולנסות את מזלי בתחום העסקי, הגיעו אותות משמים שהוכיחו שזה לא באמת מתאים לי. הקב"ה שם אותי דווקא במקום הזה, כפה עלי הר כגיגית".
במשך השנים האחרונות למד לוי טיפול יהודי אצל הרב משה בויאר. "בכל פעם אני מתרגש מחדש כשאני פותח ספר הגות או מוסר, ופתאום מגלה שה'שפת אמת' או הרב וולבה, או כל רב אחר, כותבים בדיוק את מה שלמדתי לפני 22 שנה. פתאום הדברים נפגשים ומתחברים יחד, ואז אתה קולט את החכמה האדירה שיש בתורה. חכמת התורה היא מדויקת. בעוד שטיפולים פסיכולוגיים יכולים להיות ארוכים מאוד, אפשר לפעמים באמצעות חכמת התורה, לקצר אותם ואף להפוך אותם ליעילים יותר.
"אני עובד עם הציבור החרדי, אך מציע את השיטה שלי לכל סוגי האוכלוסייה. זה לרגע לא מנוגד לדעותיהם וגם לא נשמע שאני רוצה להחזיר מישהו בתשובה. הזדמן לי אפילו להעביר את הגישה לקבוצות שהיו בהן משתתפים שאינם יהודים, כי באמת אין סיבה שלא".
יחד עם זאת מבקש לוי לציין דבר שמעט מפריע לו: "אנשים לפעמים באים להתייעץ איתי על נושאים שכלל לא קשורים לפסיכולוגיה ואני שואל אותם: 'אצל גדולי הדור כבר ביקרתם? שאלתם את דעתם?' ומסתבר, שאת הדבר הפשוט וההגיוני כל כך הם טרם עשו. אנשים למדו במשך השנים האחרונות שפסיכולוג הוא איש מקצוע – זה טוב ונכון, אך עדיין צריכים להבין שיש נושאים בהם דווקא הרב הוא הכתובת".
פלאש לעולם אחר
"הייתי ילד ישראלי רגיל", מתאר הצלם קובי קלמנוביץ את שנות ילדותו. "גדלתי בבאר שבע, במשפחה טיפוסית. כשהזכירו באוזניי את המושג 'חרדים', הגבתי בדרך כלל ברתיעה, למרות שלא הכרתי כלל את היהדות, לא מקרוב ולא מרחוק".
בשנת תשל"ה (1975) הוא למד אמנות בלונדון, שם התמחה גם בתחום הצילום ומהר מאוד הבין כי זה יהיה תחום עיסוקו במשך השנים הבאות. "נבחרתי לעבוד כצלם פרילנס עבור משרדי הפרסום הגדולים ביותר בזמנו", הוא מפרט. "באותן שנים התמחיתי בצילום מוצרים, בצילום תעשייתי ובצילום ארכיטקטוני, ואילו בהמשך עברתי לצילום פורטרטים מגזיני. זה התחיל עם המוסף של ה'ג'רוזלם פוסט' והתרחב לשאר המוספים בעיתונים המובילים במדינה".
דווקא אחרי שנים של עבודה בה הוא חרש את הארץ והעולם, הגיע קלמנוביץ לשלב בו צצו שאלות בחייו. "לא יודע להסביר מדוע, אבל פתאום נוצרה תחושה של חוסר אמון בדרך שאני עושה. הרגשתי שאני חייב לחקור יותר כדי להבין את הזהות שלי, עם תובנה ברורה שלא יהיה אף אחד שיכתיב לי את מה שעליי לעשות, מלבד אני בעצמי".
באותם ימים הוא התקרב לחסידות ברסלב, דרך הרב אמנון גרוס, בן דודו. "זה הוביל אותי, אחרי שמונה שנים של חקירה אישית, לטוס לאומן בראש השנה, כשאני בטוח שזו תהיה בעיקר נסיעה מקצועית. אגב, באותן שנים כלל לא היה מקובל לטוס לאומן, ולא היו שם מאות אלפים כפי שמגיעים כיום.
"הגעתי חמוש במצלמה, כשאני מתכנן לנצל את חלון הזמן הקצר שלפני כניסת החג, כדי לצלם פרויקט דוקומנטרי על החסידים אצל רבי נחמן – תמונות, שכפי ששיערתי יהיו חסרות תקדים. אבל אחרי סיור אינטנסיבי בערב ראש השנה, שארך כחצי יום, באמצעות מסוקי הצבא הרוסי שהטיסו אותנו לקברי הבעל שם טוב הקדוש ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הבנתי שאני כבר נמצא במקום אחר. במשך כל החג לא נגעתי במצלמה, ולבסוף חזרתי לארץ עם תובנות חדשות. התקבלה אצלי ההחלטה, ומאז זוהי דרכי".
אגב, קלמנוביץ בעל תשובה כבר 29 שנים, מתוכן, 27 שנים חב"דניק בלב ובנפש (למרות שהוא נראה, חיצונית, קצת אחרת)…
מה השתנה בעבודתך מאז שחזרת בתשובה?
"לשמחתי, גם לפני שחזרתי בתשובה לא נמשכתי לצלם צילומים בלתי ראויים, כך ששינוי מהותי לא היה. אבל זה בהחלט הוביל אותי לוותר על עבודות מסוימות, וכן אירעו מדי פעם מצבים מביכים.
"כך למשל קרה שהזעיקו אותי לצלם מנכ"ל חשוב במוצאי שבת, והגעתי עם 'סירטוק' ומגבעת, כי לא הספקתי להחליף. דפקתי בדלת, ובעל הבית היה בטוח שבאתי להתרים כסף. נכון שהזקן שלי מאיים קצת על לא מעט מצולמים, אבל בסופו של דבר כולם נרגעים.
"אני עובד עם כולם, תוך הקפדה על הגדרים ההלכתיים. בשנים האחרונות נוסף ענף חדש לחיי המקצועיים – דוקומנטציה יהודית עכשווית. כיום ברור לי יותר מאי פעם שהמקצוע הוא רק פלטפורמה לשליחות".
אבל את השליחות הגדולה ביותר שלו, הוא מרגיש שהוא מממש דווקא בתחום המשפחתי. "זכיתי למשפחה ברוכת ילדים. יש לנו בלי עין הרע יותר מ-55 נכדים. מבחינתי זו ההצלחה הגדולה והעיקרית שלי בחיים".
הספורטאי:שניר גואטה
מהמגרש לבית המדרש
אם הייתם מזכירים את השם שניר גואטה באוזני חובבי הספורט במדינת ישראל של לפני כעשור, היו נדלקים ניצוצות בעיניהם. גואטה היה ספורטאי מוביל. הוא גם זומן לסגל הנבחרת של מדינת ישראל, אך לא הספיק להגיע לשם. המהפך ששינה את חייו, כדרר אותו אל זרועותיה החמימות של היהדות.
"נולדתי באילת למשפחה מסורתית", הוא מספר ל'משפחה'. "תמיד אהבתי ספורט, וכשהגעתי לגיל 12 התחלתי להתגורר בפנימיית ספורט שהופעלה על ידי מחלקת הנוער במכבי חיפה. במשך שנים חייתי שם, והספורט הפך לתמצית הנשמה שלי. השקעתי בהם את כל-כולי. לא עשיתי שום דבר אחר. אגב, כמוני היו עוד אלפי נערים שקיוו להפוך בסופו של דבר לספורטאים, אך רק כשהגיעו לגיל 18 ולא התקבלו, הם הבינו שעליהם לחפש כיוון אחר בחיים, למרות שאת כל שנות נעוריהם הקדישו לספורט".
אצלו, ההגשמה הייתה קלה יותר. "חלום חיי התגשם כשהתקבלתי לליגת העל", הוא מספר. "וזה היה באמת כמו חלום – קיבלתי רכב ובית להוריי, כדי שיוכלו לעזוב את דירתם באילת ולעבור להתגורר איתי בנתניה. היו לי המון הטבות ותנאים, לא יכולתי לקוות לדבר טוב יותר".
ואז, בסביבות גיל 20, כאשר היה גואטה בשיא הפסגה וההצלחה, התחוללה אצלו התפנית הגדולה. "ביקרתי בשיעורי תורה ומאז התקדם הכל במהירות – התחלתי לשמור שבת ולהקפיד על כיפה וציצית. כל הזמן ניסיתי להתקדם והרוחניות הפכה לחלק מרכזי בחיים שלי".
איך ההורים שלך הגיבו, איך מגיבה הסביבה שלך על כך?
"ההורים וגם האנשים האחרים שסביבי נבהלו. הם לא הבינו מה קרה לי; איך אני מסוגל לקחת חיים שלמים של השקעה, ובדיוק ברגע שבו אני כבר קוטף את הפירות – לזרוק הכל?! היה נראה להם שהשתבש אצלי משהו".
מהיכן שואבים כוחות לחולל כזה מהפך?
"זה לא אני, קיבלתי את הכוחות אך ורק מהקב"ה. עד היום אני רואה סביבי הרבה מאוד אנשים ששומרים מצוות ואוהבים את הבורא, רק כל עוד זה לא נוגע להם בהצלחה בעבודה, בספורט, או בכל דבר אחר שחשוב להם. לא הייתי שונה מאחרים. אמנם התפללתי על כך המון, אך אם לא הרחמנות של בורא עולם שהוציא אותי מהמקום בו הייתי, הייתי נשאר שם, בדיוק כמו כולם".
בתמצית, סיפורו נשמע אולי פשוט, אבל הדרך ליהדות לא הייתה סוגה בשושנים. "היו ימים בהם ניסיתי לשלב את אירועי הספורט יחד עם ההתקרבות הרוחנית.
"כך למשל הייתי מגיע לאירועים בשבת ברגל ומקפיד לאכול כשר בלבד. היצר הרע היה כל כך גדול, כי במידה מסוימת הרגשתי שדווקא בכך שאני עולה על המגרש עם כיפה וציצית אני מקדש שם שמים. הייתה לי גם מלחמה בלתי פוסקת על כיבוד הורים. אנשים טענו באוזניי: 'איך אתה עושה כזה דבר להורים שלך? הרי הם קיבלו בזכותך כל כך הרבה הטבות, וכעת יצטרכו לעזוב הכל. נראה לך שבאמת זה מה שבורא עולם רוצה?'
"ההחלטה הייתה קורעת. מי שתמך בי לאורך כל הדרך היא רעייתי. זה היה אמנם עדיין ערב נישואינו, אך היא כבר הודיעה לי שתלך אתי עם כל החלטה שבה אבחר. גם היא עצמה התחזקה מאוד ועזבה עולם שלם".
היה רגע מסוים שבו החלטת לחתוך הכל ולעזוב את הספורט?
"היו הרבה מאוד רגעים כאלו. שוב ושוב מצאתי את עצמי כשאני אומר: 'השנה אני עוזב', כך במשך שלוש שנים עד שסוף-סוף הייתי בשל לעשות את הצעד הזה והרגשתי שהגיע הרגע לעזוב וללכת".
כך הוא עשה, והתגובות לא איחרו לבוא. "האנשים הקרובים אלי לא תמכו בי בכלל. הם ראו בי אדם לא בריא בנפשו. דווקא המעגל הרחוק יותר, הגיב באהדה. שמעתי מהרבה מעריצים עד כמה הם התחזקו כשראו אותי מוסר נפש בשביל בורא עולם ומוכן למכור עבורו עתיד מצליח".
זה עודד אותך?
"כן, אבל זה לא הספיק לי. כי מה שבעיקר היה חשוב לי, היה התגובות של הקרובים. הדבר היחיד שחיזק אותי – זו ההבנה שהם לא יודעים מה שאני יודע, ועוד יבוא יום בו הם יבינו עד כמה מה שעשיתי היה נכון".
והיום הזה אכן הגיע. כיום, בפרספקטיבה של זמן, מציין הרב גואטה שיש לא מעט אנשים שבעבר צחקו ממנו וכיום מגיעים להשתתף לשיעורי התורה שהוא מוסר. "אבא שלי סיפר לי, שכחלק מעבודתו במקומות שונים באילת, מספרים לו אנשים על 'הרב שניר גואטה' וכשהוא אומר להם: 'זה הבן שלי' הם לא מאמינים. הוא אמר לי בכמה הזדמנויות: 'אם אפשר להגיד על אדם שהגיע לאושר הגדול ביותר שיש לו בחיים, זה מה שאני מרגיש כיום, בזכות מה שגרמת לי'. זה ריגש אותי מאוד".
כיום, הרב גואטה הוא אברך הלומד במשך רוב שעות יומו בכולל, נבחן לרבנות ובשעות הערב יוצא יחד עם רעייתו לפעילות של הפצת היהדות. "זכינו להקים ארגון לזיכוי הרבים, וכחלק מהפעילות אנו מחלקים ציציות וסידורים ומפיצים חומר מוסרט לקירוב. אני משתדל למסור הרצאות דווקא במקומות המרוחקים מהיהדות. לראות איך שמגיעים למקומות האלו מאות אנשים עם ציציות ולבוש צנוע, זה פשוט מרגש".
השף: יוחנן למביאסי
כמו מזון לנשמה
"נולדתי באנגליה", מספר השף יוחנן למביאסי, "התגוררנו בלונדון, באזור בו לא היו כלל יהודים. עד גיל 18 לא היה לנו בבית שום סממן של יהדות או אידישקייט. בקושי ידעתי על כך שאני יהודי. אמנם אמא שלי באה מבית חשוב – סבא שלה אפילו היה ראש ישיבה, אך מאז שהם הגיעו לאנגליה, היהדות שלהם לא התבטאה בכלום.
"הדבר היחיד שזכור לי מילדותי הוא, שאמא נכנסה לסלון פעם בשנה, כשכולנו יושבים ובוהים במרקע, הגישה תפוחי עץ, והודיעה: 'היום זה ראש השנה שלנו'.
"מי יודע?" הוא מוסיף בהרהור. "אולי דווקא תפוחי העץ הם שפתחו משהו בלב וגרמו לי בבוא היום לחפש את היהדות?"
את האהבה לבישול, מביא למביאסי מהבית. "אני דור רביעי למבשלים", הוא מסביר. "אבא של סבי היה שף מפורסם מאוד וכך גם סבי ואבי. כולם ניהלו מסעדות יוקרה בלונדון, והיה ברור לי שאני רוצה להתמקצע כשף".
את לימודי המקצוע הוא רכש באחד מבתי הספר לבישול הנחשבים ביותר באירופה. את ההכשרה הוא עבר בצרפת ובאיטליה במטבחים של השפים המפורסמים והיוקרתיים ביותר, וכאשר שב ללונדון בסביבות גיל 23, החל לעבוד בחברת קייטרינג שהתגלתה ב"מקרה" ככשרה. "זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי במושג 'כשר'", הוא מפתיע. "לפני כן שמעתי אי פעם על 'בשר וחלב', אבל לא הבנתי מה זה אומר. באותם ימים, כשהתוודעתי למושג כשרות, זה סִקרֵן אותי. לא חשבתי שאחזור בתשובה, אלא בעיקר התעניינתי באתגר הקולינרי".
במהלך העבודה בקייטרינג הזדמן לו לשוחח עם משגיח הכשרות בחברה, שבאחד הימים שאל אותו אם הוא יהודי. למביאסי השיב לו בתמימות: "אני לא ממש יהודי, אבל אמא שלי יהודייה". ואז הוא התוודע בפעם הראשונה בחייו לכך שהוא יהודי לכל דבר ועניין.
הביקור בביתו של משגיח הכשרות לא איחר לבוא, והוא הוזמן לשם לשבת. "הייתי סקרן מאוד לראות את האוכל שיוגש לשולחן, אבל כשהתחילה הסעודה הבנתי שהאכילה שם היא מסוג אחר. הרגשתי את האווירה סביב השולחן, שמעתי את דברי התורה והתפעלתי מהקשר המיוחד שנוצר בין ההורים לילדים. התחלתי להבין, שלאוכל יש ביהדות משמעות רוחנית, זו לא סתם אכילה לצורך אכילה. כבר באותם רגעים היה ברור לי, שמשהו בחיים שלי עומד להשתנות, וגם אני רוצה להיות חלק ממה שנקרא 'העם היהודי".
הוא הגיע לירושלים, שם הכיר את המשפיע הגה"צ רבי משה וובר זצ"ל – שקירב אותו בעבותות של אהבה והדריך אותו בתהליך אל שמירת תורה ומצוות.
למביאסי מציין, כי באותם ימים התקרב גם אחיו אל היהדות. "אחי הוא רופא, והוא הגיע מהמקום שלו. שנינו עברנו תהליך שהוביל אותנו לחזרה בתשובה ולהחלטה על עלייה לארץ".
גם בארץ המשכת לעסוק בבישול?
"כן, החלטתי להמשיך, כי הבנתי שזו המטרה שלי בעולם, ודווקא כחרדי אני יכול לקחת את האוכל ולהפוך אותו למשהו יותר קדוש וערכי. אני מרגיש שליחות להראות לאנשים שאפשר ליצור אוכל כשר ברמה שאינה פחותה ממאכלים לא כשרים, שאותם לצערי אני מכיר היטב".
לאחר שעלה למביאסי לארץ, הוא הקים את בית הספר הירושלמי לאמנות הבישול הכשר למהדרין. במשך השנים הוא הספיק להעביר לא מעט תוכניות בנושאי בישול, וכן לקדם פרויקטים גדולים של בישול בעיתונות החרדית ולחשוף את האנשים לאוכל איכותי ומיוחד. "אני חסיד חב"ד, וידוע שהרבי ביקש מחסידיו, שכל אחד מהם ייקח על עצמו שליחות משלו. מבחינתי, זוהי השליחות שלי – לקרב אנשים באמצעות האוכל, ולהראות שהאוכל הוא ממש לא רק דבר גשמי, אלא גם רוחני".
הרופא: ד"ר שלמה שיש
לרפא לפי התורה
ד"ר שלמה שיש היה בחור צעיר כאשר נדרש לבחור מקצוע לחיים.
"בכלל לא התלבטתי", הוא מספר. "ידעתי שאני מעוניין ללמוד רפואה, מתוך רצון לעשות דבר ערכי ומועיל". הוא התמחה בצרפת, בבית הספר הרציני והמקצועי ביותר בפריז, וסיים את לימודיו בהצטיינות.
אלא, שבאותן שנים קרה דבר מעניין: ד"ר שיש הכיר את היהדות כאשר נסע במהלך תוכנית הלימודים לקנדה ונפגש שם עם קהילה יהודית חמה. "מהרגע בו פגשתי את הקהילה התחלתי להתלהב", הוא מתאר. "עולם היהדות הפך פתאום להיות קרוב, והבנתי שמצאתי את הדרך האמיתית לחכמה ומוסר, יחד עם חיבור למסורת אבות".
ההתלהבות התבטאה אצלו גם באופן מעשי: "כשחזרתי לביתי בצרפת עוד לא שמרתי מצוות, אבל התחלתי ללמוד תורה אצל רבנים ידועים, בהם הרב מניטו אשכנזי זצ"ל, שהעלה אלפים מהקהילה האקדמית בצרפת לארץ". מיום ליום הוא התקרב יותר ויותר, עד שהתחיל גם בקיום המצוות. "התחלתי לשמור שבת ולהקפיד על אוכל כשר – יחד עם לימודי הרפואה".
את השנה האחרונה ללימודים עשה ד"ר שיש בירושלים, ואז הוא הכיר רבנים נוספים כמו הרב אורי שרקי ולהבדיל בין חיים לחיים – הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל. בהמשך הפך ד"ר שיש לתלמידו המובהק של הרב גץ ואף שימש כרופאו האישי.
לאחר מכן הוא שב לפריז והחליט להעמיק בלימודי הרפואה. "לא הספיק לי להיות רופא טוב, אלא רציתי להיות רופא עוד יותר טוב", הוא מסביר. כך הוא זכה ללמוד מרופאים גדולים ואף לשמש במרפאות הידועות ביותר ברחבי המדינה. אחד מהרופאים שהוא עבד במרפאתו היה פרופסור ידוע שם, ראש מחלקה פנימית בבית חולים בצרפת.
"אותו רופא התעסק גם ברפואה קונבנציונלית וגם ברפואה סינית. הוא כתב 15 ספרי רפואה ונחשב לאחד מחכמי אומות העולם", מתאר ד"ר שיש. "דווקא הוא עבר סוג של חזרה בתשובה, כאשר מתוך הרפואה הוא התחיל ממש להאמין באלוקים. היינו משוחחים במשך שעות, ומתוך כך הבנתי שני דברים – אני רוצה לעסוק ברפואה סינית יחד עם רפואה קונבנציונלית, ושאני רוצה להתקרב לאלוקים ולחזור בתשובה שלמה.
"אגב", הוא מוסיף, "במקביל ללימודי הרפואה, למדתי גם פסיכולוגיה ומדעי המוח. העמקתי הרבה בראייה יהודית ובמשמעות, וכיום אני מלמד את הדברים שרכשתי לרופאים, לפסיכותרפיסטים ולפסיכיאטרים מכל העולם. רבים מהם, אגב, הם אנשים מרוחקים לגמרי מהיהדות, חלקם אנשי שמאל, אבל אני לא רואה בכך בעיה. מבחינתי זוהי השליחות שלי – להראות לכולם שהיהדות אינה כת סגורה ומרוחקת, אלא היא עצם החיים של עם ישראל וכוללת הכל".
בנוסף לכל עיסוקיו, מקפיד ד"ר שיש גם על לימוד תורה בכל יום. "אני מרגיש שבזכות היהדות הפכתי לאדם יותר טוב, לרופא יותר טוב, והעיקר – ליהודי טוב יותר".
העיתונאי:יוסף סוקר
הסקופ ששינה חיים
מאז ומעולם שאף יוסף סוקר, יליד חיפה, להפוך לעיתונאי ואיש תקשורת. חלום שהוגשם, ובגדול. "זה התחיל כאשר שירתי ככתב בגלי צה"ל, בהמשך עברתי להפקות בקנדה ולשליחויות עיתונאיות נוספות ברחבי תבל", הוא מפרט. "הייתי כתב ועורך, השתתפתי באירועי ענק, ולבסוף גם הגשמתי את החלום הגדול ביותר – לעסוק בתחומי העיתונות והתקשורת העולמיים בלוס אנג'לס. עסקתי בהפקת אירועים המוניים בתכנות בידור וספורט, על ידי העברתם בלוויין בשידור חי. ממש עשיתי כל מה שחלמתי ורציתי".
ואז, בהיותו בלוס אנג'לס, כשטייל באחד הימים על חוף הים, הוא חלף על יד בית כנסת 'אהבת ישראל' ושמע משם ניגון מוכר של 'כל נדרי'. "פתאום קלטתי שזהו יום כיפור, ואני, שחייתי בין הגויים, שכחתי אפילו את היום הקדוש ביותר בשנה. פתאום תפסתי עד כמה שאני רחוק מעצמי ומהיהודי שבי, והתביישתי". יחד עם הבושה הגדולה הוא גם קיבל החלטה. "הבנתי שאני חייב לקחת את עצמי בידיים, כי אם לא אעשה זאת הרגע, אני עלול להיתקע שם. היה ברור לי שצריכים לחתוך ולעשות 'קאט'".
וכך היה. הוא שב לדירתו וכתב על המראה שבחדרו את התאריך 31.12.78 – היום האחרון של השנה האזרחית שיחול בעוד כשלושה חודשים. "החלטתי שבסיום השנה אחזור הביתה, לארץ, אולי שם אצליח קצת יותר לחפש ולמצוא את ייעודי היהודי".
יום כיפור חלף וחיי העשייה וההפקות הגדולות נמשכו כרגיל. "חזרתי למעגל העשייה התובעני", הוא מספר. "המשכתי לארגן ולשדר הפקות ואירועים גדולים ומורכבים, עם הלהקות הכי ידועות והתזמורות הכי נחשבות, אך מדי פעם ראיתי את התאריך הכתוב על המראה, וזכרתי שאני מתכנן לשוב הביתה. למרות שהיה נראה הזוי לגמרי לעזוב הכל באמצע ולפרוש, היה ברור לי שאכבד את ההבטחה שנתתי לעצמי".
איך הגיבו החברים לעבודה?
"הם באמת נדהמו ולא יכלו להבין אותי. כשנשיא חברת ההפקה ניסה לברר אצלי למה אני נוסע, השבתי לו שאני רוצה לכתוב ספר וצריך פסק זמן. הוא הציע בתגובה לתת לי את הווילה שלידו עם בריכת השחייה וכל מה שצריך, אבל אני התעקשתי שאת הספר אני חייב לכתוב דווקא בבית, בארץ. עליתי על המטוס בדיוק בתאריך שקבעתי לעצמי – היום האחרון של השנה האזרחית, וכשהגעתי לארץ נסעתי ישירות לכותל המערבי, בירושלים".
הרב סוקר מדגיש, שתהליך התשובה שלו היה ממושך. "חלפו מספר שנים עד שהשארתי הכל מאחוריי והפכתי לאדם חדש, כמו תינוק שנולד".
כיום אפשר למצוא אותו מדי יום בקבר רחל, שם הוא לומד ומתפלל בקביעות. "שמי יוסף, אז כמובן שאצל אמא רחל אני מרגיש בבית", הוא מסביר בחיוך.
וגם כיום הוא משתדל לנצל את יכולות הכתיבה שלו. "כחלק מכך כתבתי את 'ספר התודה' – ספר שכל מהותו להפיץ תודה ברבים ולחזק כל יהודי באשר הוא כדי לקרבו אל בוראו ולהודות לו. כי דבר אחד ברור לי – כולנו יכולים וצריכים להודות, להלל ולשבח את בורא עולם שנותן לנו חיים".
