שיחת הדרכה לפתיחת ה'זמן' | המשברים והצמיחה, הנפילות והקימה, קשיי ההתמודדות ו'תאוריית המעלית': המגיד הגאון רבי אשר דרוק בשיחה מדרבנת וישירה, ללא עיגולי פינות. מסמך אמיץ
צילום: מנחם קאליש
הוא בנו של המגיד הירושלמי האגדי רבי מרדכי דרוק זצ"ל וחתנו של בעל המוסר המפורסם רבי שלמה ברעדווה זצ"ל • והוא עצמו מחולל מהפכת המונים ומצליח לגעת בלבבות של מאות אלפי צעירים ומבוגרים מסביב לגלובוס היהודי, תמיד באומץ, בישירות ובגובה העיניים • עכשיו, ערב פתיחת ה'זמן' – המגיד הגאון רבי אשר דרוק מתייצב לדבר על משבר הקורונה, קשיי ההישרדות האישיים של כל אחד ואחת, ומוצא את הפתרון לבעיית הדור • מפגש מרומם
הקול הנוקב, העולה ויורד, מטלטל ומלטף, מהדהד בסמטאות הקסומות הללו של השוק בצפת העתיקה, שנורות האור המציפות אותו מפה ומשם נותנות אווירה של העששיות שדלקו כאן לפני מאות שנים. כאן מילא קולמוסו של מרן ה'בית יוסף' דפים צפופים של שולחן ערוך. בימים שבהם התעלה פה האר"י הקדוש ברזין טמירין וקדישין.
עוד ימים לא רבים, בשעות שטרם עולה השחר, יתהלכו כאן משכימי הסליחות, יעשו את דרכם בין הפיתולים, ירדו בגרם המדרגות המפותל משוק האמנים ומוביל אל 'אבוהב' וקול ניגון "ב—ן אדם מה לך נרד—ם", יחרוך את הלילה ויזכיר כי ימי הרחמים כבר כאן.
אבל עכשיו, עכשיו הגיע ה'מגיד' לעורר ולחזק. הדברים שלו ממלאים את הסמטאות הישנות. וכשהוא יושב על תל האבנים הבנוי בחצי גורן, מעין אמפיתיאטרון שכזה, השיחה הופכת להיות כמו מופע מחזק של איש אחד. ובטבעיות נמשכים אליו הלבבות של אלו שעומדים מלמעלה או חולפים בהליכה מלמטה, קייטנים ונופשים. בקהל גם מעט צפתיים שורשיים, שהקול המעורר ממגנט אותם.
הגאון רבי אשר דרוק, הוא בכלל 'מגיד' ירושלמי בנפשו ובמהותו. דור שני. הוא בנו של המגיד האגדי רבי מרדכי דרוק, וחתנו של גאון המוסר רבי שלמה ברעוודה זכר צדיקים לברכה. מה אם כן הוא עושה ברחובותיה של העיר הקדושה שבגליל? אין זאת כי אם שיורי ימי 'בין הזמנים', שהביאו אותו להרחיק נדוד עם בני משפחתו, לפוש מעט, ולאגור כוחות.
אם בסתם ימים של חורף או אביב, הוא ממלא בתי כנסיות ובתי מדרשות, היכלי ישיבות ואולמות, הרי שאלול למגידים הוא כמו ימי ראש השנה לבעלי התקיעה. לא שבימים אלו של חופשה הוא מניח את שבט מוסרו. אדרבה ואדרבה, אלו הם ימים שבהם הוא מבוקש אפילו עוד יותר, עת הוא מגיע עם בנו הפורט בידי אמן על מיתרי הגיטרה, והשמוע'ס הופך מוזיקלי.
מנגינת התביעה המוסרית מקבלת עוד כמה תווים נעימים ומרגיעים, ופתאום המילים הנוקבות, החזקות, הדורשות מהאדם עוד, כמו עושות תפנית והופכות למחבקות, מרימות באהבה. כך או כך, גם את שארית המנוחה נטלנו מאיתו, כדי לחוש עוד שעות קלות של חיזוק אלולי כמו שרק הוא יודע לתת בטעמו המיוחד, ולנסות לעשות את הבלתי אפשרי ו"לתרגם" את הרגע לאותיות.
בלתי אפשרי, כי אין צליל, אין את הקול שבולע ציטוט שלם מהגמרא במהירות שיא, ואז בבת אחת סוחט את דוושת המעצור להדגיש מילה אחת באיטיות נמשכת, וככל שהאיטיות גוברת כך עוצמת הטון הולכת ועולה. בלתי אפשרי, כי אין את תנועות הידיים הנמרצות, את תווי הפנים המשתנים לפי העניין ואין את הרגעים שרבי אשר משתלהב עד שהוא תופס לך בחליפה ומנענע אותך מהכא להתם, "אתה שומע את זה?"
בלתי אפשרי כי על כל נושא, יש לרבי אשר 'מהלך' שלם של כמה דרשות שכל סיפור וכל משל בהן מתוארים בחיות כזו, במשך יותר זמן ממה שהם לוקחים במציאות, ואילו כאן, אנו בממלכת התמצות.
וכשברגע אחד שעיני הנוכחים היו לחות מהדברים שאמר, והוא שאל בקול אם בכלל ניתן להעביר דרשה מגידית אל הכתב, עניתי ללא היסוס: לא. אבל יש דברים שגם בעצימות נמוכה, גם בכלי שני ושלישי מחוררים וחלודים, עדיין יהיו מרווים ומרעננים נפש עייפה.
'מי צריך כוחות?!'
המראה החדש של המגיד המלווה בבעל מנגן, כשהוא עצמו מלווה את דבריו בנעימה מרגשת בעיצומה של שיחה סוערת, הוא לא משהו שמורגלים אליו בקרב מי שחוצה יבשות ומגיע לבתי המדרש החשובים ביותר לשיחות רציניות ו"כבדות".
מה למגיד מהסוג הקדום ולליווי מוזיקלי כזה? תמהנו.
"בתקופת הקורונה הרגשתי שחוץ מירידה רוחנית", אומר הגר"א דרוק, "ישנה ירידה מורלית. אנשים איבדו את שמחת החיים וכשאדם לא שמח – אין עם מי לדבר. אמרתי, אני רוצה לגרום לאנשים חיזוק אבל גם להחזיר להם את הצבע לפנים". התגובות לשיחות החיזוק המוזיקליות עצומות.
רק בצפת לבדה, מקום ממנו הגיע חלק נכבד של השילוב של שירה וחיזוק ישיבתיים, שמענו על ההתלהבות מהערבים הללו, שמתקיימים בעיקר בימי בין הזמנים. "אי אפשר כמובן להיכנס לבית מדרש של כולל עם סטנדר וגיטרה", הוא אומר בבת שחוק, "אבל יש נישות שלשם זה מתאים מאוד".
הקורונה, הפכה את רבי אשר למין 'נביא התקווה', לא רק בקרב יושבי בית המדרש. הוא מוביל בכל מיני דרכים, משיחות פנים אל פנים ועד קווי שיעורי תורה בהם הוא זוכה לפופולריות עצומה, גם בקרב אחינו בכל מקום שהם. פניו כובשות את המסכים השונים, כמו של 'ערוץ הידברות' בהם הוא הצליח היטב להעביר את המבט התורני על ההתרחשויות האקטואליות.
"באמצע החיים קרה לרבי שמעון בר יוחאי משהו שאנשים אחרים היו לוקחים למקום של שברון וחושך", הוא אומר מהורהר כשמולנו בוהק באופק הר מירון. "הוא צריך לברוח ממקום למקום, אפילו לא עובר בבית לקחת בגדים, מה שהוא לובש הולך ונרקב, הוא מכוסה בעפר שסודק את גופו ומכאיב לו, בידוד של שנים ארוכות, ומה יש לו לאכול? מים וחרובים, ולכבוד שבת, הוֹ שכוייח באמת, יש גם תאנים.
"מי יכול לחיות ככה? למה הוא לא אמר לעצמו, 'הקדוש ברוך הוא גלגל אותי מכל המדרגות, רציתי ללמוד וללמד ומשמים לא רוצים'?! אתה יודע מה היה קורה אם זו הייתה צורת החשיבה שלו? לא היו לרבי שמעון סתרי תורה! לא היה רשב"י! מעצבות, לא יוצא כלום! זאת אומרת שברגע שקרה מה שקרה, ואדם לא אומר 'מחפשים אותי', אלא מבין שיש משהו שהוא יכול להשיג דווקא בשפל ובמצב המורכב, הוא ישיג. והוא לא טעה רבי שמעון".
'אין מי שלא יכול'
ועד שחשנו את רבי שמעון במערתו, כולל תיאורי קידוש וסעודות שבת בהן כל המנות תאנים וחרובים, הוא זועק: "הקדוש ברוך הוא הביא קורונה, הוא לא בא להרוס אותנו! הוא לא בא לגרש אותנו משום מקום! כן, אנחנו לא מבינים הכל, גם בהיסטוריה לא הבנו הכל. אנשים עברו זיכוך וצרות, אבל מה אומר רבי שמעון בר יוחאי: 'בניי, שנו מידותיי', תלמדו ממני, 'כי מידותיי תרומות ממידותיו של רבי עקיבא'.
"ממי הוא לקח את הכוח הזה להביט ככה על משבר? מרבי עקיבא, אותו תנא שאיבד עשרות אלפי תלמידים. הוא נשבר וסגר הכל?! לא! הוא אסף כמה תלמידים בודדים והקים ישיבה חדשה. והם הם העמידו תורה.
"ומתי הוא עצמו בכלל התחיל? בגיל ארבעים. תחשוב איך רבי עקיבא נכנס לכיתה א' עם זקן מתנדנד. הילדים בטח לא עשו לו הנחות. אבל הוא רואה את היופי של לבוא ללמוד בגיל הזה, ויבוא למחרת עם חיוך. בואו נלמד ממנו איך להיבנות מהמשברים, לא לקחת למקום של חושך ודיכאון. רצינו להיות לבד? הקדוש ברוך הוא הראה לנו מה זה מרגיש לבד", וכשהוא מצביע לעבר מירון הוא מוסיף: "רצינו לדחוף את הזולת ולא לראות את השני, כי יש לו צבע בגדים אחר או שהוא שייך לקהילה אחרת, וראינו מה קורה. אז האם אני יכול להביא שלום עולמי בכלל ישראל, כמו שאנשים מגיבים בגיחוך, לא. אבל אני יכול להתחיל צעד אחד".
["למה בתשעה באב, דווקא ביום של שנאת חינם, אסור לומר שלום", הוא שואל בבת שחוק בשם אביו זצ"ל, "כדי שיהיה יום אחד בשנה שנחשוב איך נראית אמירת השלום שלנו, או שלכל הפחות נהיה אנחנו באמת, בלי 'שלום' צבוע".]
פאוזה של שתיקה. ואז רבי אשר מוסיף: "אנשים היום זקוקים לעידוד, יותר מאשר למוסר. בין עידוד לעידוד, אפשר גם לתת דחיפה קלה של מוסר".
מבלי משים, הוא הגדיר גם את דרכו שלו ב'הגדה'. המוסר שבין עידוד לעידוד. הרבה תביעות יש בדבריו של רבי אשר, אבל כולן מצופות בעידוד מלטף ואינספור אמונה בבן האדם. "אתה יכול!" רעם קולו בין הבתים הישנים לאוויר ההרים הגלילי, ושוב "אתה יכול, אין מי שלא יכול!"
זה אולי עיקר מסריו. ספרנו את המילים 'אתם טועים' כל כך הרבה פעמים במהלך דבריו, עניין הגיוני במי שבא כביכול להצליף ולעורר, אבל לא. היה זה "אתם טועים – כי האור נמצא מולכם". אלא 'אתם טועים' משמח, של מי שתופס אתכם תועים בדרך, תוהים על הדרך, ואומר לכם להיכן לחשב מסלול מחדש.
כזה הוא רבי אשר, לא מוכן לקבל "איני יכול" מאף אדם. הוא לא מביא לבני האדם איזה קסם שמגלה היכן הכוחות שלהם טמונים. הגישה שלו מקורית בהרבה, הוא בא לטעון שהאדם בכלל לא צריך כוחות.
את הפלא הזה הוא עושה כבר שנים. עובר מישיבה לישיבה, מעיר לעיר ומוציא אנשים עם תקווה רוחנית. ואם גם זה נשמע סיפור של מגיד, או תיאור מופרז של מושכים בעט, הרי שלא רק שבדקנו, אלא הבורא הקרה בפנינו כל מיני יהודים שאיך שראו את פניו, ניגשו אליו כדי לספר על הרגע שבו הוא נתן להם תקווה.
'כך נקום מאשפות'
שיחה אחת – שינוי חיים. זה הרעיון שעומד מאחורי דרשותיו הנלהבות של הגר"א דרוק. אין לו עניין למלא לאנשים שעה של דברים מרתקים בהם טמונים כמה רעיונות מוסריים, עוד כמה בדיחות מתובלות ואיזה מסר עוצמתי. הוא רוצה שינוי. כשהוא בא לשוחח עם כל סוג אוכלוסייה, מצעירים מלאי התלהבות רוחנית ועד מבוגרים ביום שכולו תורה אי שם, המטרה שלו לזעזע, לגרום לחשיבה מחודשת, להפוך חיים.
"הכל בידי שמים, אומרת הגמרא בברכות, מאמר של רבי חנינא", הוא מנגן, "חוץ מיראת שמים. רש"י מביא דוגמאות ומפרש שכל מה שבא על האדם, זה בידו של השם. אם האדם יהיה עני או עשיר, נמוך או גבוה, חכם או שוטה. 'אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים. את זו מסר בידו של אדם'.
"הרמב"ם הקדיש לזה פרק שלם, זו מהות הבחירה החופשית, תיכנס לכיתה ד' ותגיד 'הכל בידי שמים', ישלימו לך או 'חוץ מצינים ופחים' או 'חוץ מיראת שמים'. נשמע ברור, לא? אבל מצד שני בכל כך הרבה מקומות רואים שמי שלא מתפלל אין לו סיכוי להצליח".
בשלב הזה, מונה רבי אשר בקצב של קריאת עשרת בני המן, בנשימה אחת, רשימה ארוכה של מקורות בזה אחר זה, ציטוט ומראה מקום מדויק. פסוק אחר פסוק, מסכת אחר מסכת, חז"ל אחרי חז"ל, כולם מראים שהכל תלוי בכלל בידי… שמים.
"מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה וימעט בסחורה… אמרו: 'הרבה עשו כן ולא הועיל להם'. אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו".
כשהוא מסיים 'לירות' את דברי הגמרא, הוא שואל: "למה הגמרא לא אמרה מיד, שמי שרוצה להחכים ירבה בישיבה ויבקש רחמים? שים לב איך נבנתה כאן דרמה. יש פתגם שאומר 'ראשית חכמה – פליאה'. קודם כל תעורר שאלה, תגרום לפליאה, ואז, האדם יקשיב טוב יותר כשתגיד לו שהוא פשוט צריך לבקש רחמים, כך תלמד עד כמה זה מעכב"
[במאמר המוסגר הוא מעיר: למה לא כתוב הפוך, שאנשים ביקשו רחמים ולא עלתה בידם ולכן היו צריכים גם להוסיף להרבות בישיבה? התשובה היא שכנראה שמי שמתפלל, זה לבד יכול לעזור לו גם להרבות בישיבה.]
אחרי שהוא עובר את כל המקורות בדברי חכמינו, הוא עובר לראשונים. מצטט על פה קטעים שלמים מרבנו יונה והרמח"ל במהירות שיא. "כי יעזור ה-ש-ם לשבים כאשר אין יד טבעם משגת – – -" נו, הנה, אי אפשר בלי הקדוש ברוך הוא. זה בכלל לא תלוי בנו, לא התורה ולא התשובה. היראת שמים, זה ביד הבורא".
כשאנחנו מחייכים למראה הציטוטים המלאים ב"אגביות", הוא מחייך ומאשר, "כן, זה לשון חכמים מרפא, זה 'טריק' לגרום לאנשים להתרכז בדברים וליהנות". ואז, כאילו לא ניסינו לקטוע לו שום חוט מחשבה, הוא שב אל הנושא עם קדימון של "רגע, עוד לא הגענו למעניין".
שוב אנחנו נמצאים בשאלה החזקה שמרחפת באוויר.
"איך זה מסתדר? האם זה נמסר ביד האדם או ביד הבורא? יש כאן סתירה גלויה על הדבר שהוא יסוד חיינו. במי תלוי היסוד של כל החיים שלנו?"
עכשיו הוא מגיע אל התשובה: "ההצלחה רוחנית היא אכן בידי שמים, אבל היא תלויה בדבר אחד: ברצון. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. פעם אחת", הוא מספר, "נתתי דרשה באחד המושבים, וראיתי שהם אוהבים להשלים פסוקים ואמרות מוכרות. אמרתי 'בדרך שאדם רוצה לילך…' והם השלימו: 'י-ל-ך!'
"הם חידדו אצלי עוד יותר את הרעיון הזה. אתה לא יכול לבד. נראה לך שתשיג שלמות בידיעת התורה? שתדע ש"ס ופוסקים לבד? שתצליח במידות, שתצליח בקדושה – לבד? לא ולא!
"'מקימי מעפר דל', אומר הגר"א זה מי שביטל מצוות עשה, 'מאשפות' זה מי שביטל לא תעשה. אבל מי שרוצה לקום? הקדוש ברוך הוא 'ירים אביון'. זה אביונים רוחניים, הבורא ירים אותם מעפר ומאשפה, אם רק ירצו. 'על כן יסד המלך – מלכו של עולם – לעשות כרצון איש ואיש'. אם אתה רוצה ומתפלל על זה ולא מתייאש, אתה תגיע. לא בגלל שא-ת-ה יכול, כי אתה לא יכול. אלא בגלל שאתה רוצה. ברוחניות האדם נדרש להתחיל. זה בידיו. אבל ההצלחה היא רק בידי שמים".
בן 16 לייאוש?!
כשהוא מדבר על הייאוש שאוכל את בני האדם, את בחורי הישיבות המיואשים מעצמם, הוא מתאר דו שיח דמיוני שכמותו הוא עורך עם בחורים רבים. אנחנו כעת, ליד ארון הספרים בישיבה.
- בן כמה אתה? 16- 17? נו, יש לך תוכנית יום אחד לדעת ש"ס ופוסקים?
- …
- מה אתה צוחק? אמרתי משהו מצחיק?
- הרב, אפשר להיות גלוי איתך?
- ברור. מה סודות עכשיו?
- ומבטיח לא לגלות להורים שלי? הם יחפרו לי.
- אני רק אורח כאן, דבר.
- אני לא מדומיין, אני נטוע בקרקע מאוד מאוד, לא מעופף.
- רק אל תתחיל עכשיו עם השטויות של 'אני לא עצבני, מעצבנים אותי, אני לא קמצן, אני חסכן'. יש לי בשבילך תוכנית שינון מדהימה, תוך שנה אתה תדע לל- [יש לגר"א דרוק אכן תוכנית כזו לאברכים, שתופסת תאוצה בבתי מדרש רבים].
- אני יודע שהרב דרשן, אבל גם אני מנסה לומר משהו.
- מקשיב.
- יש אנשים חסרי מודעות, אני לא. יש כאלה שבטוחים שתוך שנה הם הרב אלישיב או ר' חיים, רק תחבר. אני יודע מי אני. לומד גמרא מכיתה ד'. תעשה לי טובה, אני מכיר את עצמי, איך אני אדע את הש"ס [כאן, הגר"א מריץ בשנייה את רשימת כל המסכתות כולן], ותראה את הטור, פעם זה היה כמה כרכים, היום זה 'טור וחצי' רק בארון. איך אדע את ספרי המוסר והחסידות, שכל אחד מהם מטפל באדם אוהו [מקריא במהירות קטע עסיסי משער הנקיות] זה גומר לך את המעיים, לא נראה לי. ועוד לא דיברנו על היצר הרע שלי.
- (עכשיו הוא גם חושב שהוא המציא את היצר הרע וזה רק אצלו…)
"הוא בן 16" מרעים רבי אשר, "וכבר מיואש! מה הטעות שלו? לא רק שלו, גם של אנשים מבוגרים. כל שנה, אני שומע מאברכים בארץ ובעולם, מכל עדה שהיא, את אותן המילים בסגנון אחר. "אני עושה תשובה על אותם דברים כבר 30 שנה. את מי אני מ ר מ ה? על מי אני עובד. אין פתרון וזהו". זו אותה טעות – – "
כאן נעמד הגר"א בדרמטיות ומגיש את עיקרי טענותיו: "אם ההצלחה הרוחנית היא דבר שתלוי בנו כמו שחשבנו בפשטות מ'הכל בידי שמים', אז הבחור או האברך מדברים לעניין. הם מכירים את עצמם. אבל אם ההצלחה הרוחנית היא סייעתא דשמיא, האם לקדוש ברוך הוא משנה בן כמה אתה? מה כבר עשית? על מה עברת? מה הכישרונות שלך? איך מישהו אמר פעם: לא מבקשים מהקדוש ברוך הוא, אלא מה שהוא יכול…"
בשלב הזה הוא מתאר את הבחור שכל היום ישן בשיעורים, עד שמתעורר לבורקס של הצהריים ("מצא מין את מינו וניעור"). ומתאר את המהפך שעובר אותו בחור, כשהוא מוסיף לכך סיפורים מהדור האחרון של גדולי עולם שהתקשו מאוד מאוד בילדותם, כאלה שגם שמעו מהם רמזים על כך, וחלקם אף כתבו זאת במכתבים אישיים.
ה'חזון איש', כך הוא מספר, אמר כי אחד מפוסקי הדור ההוא, היה אברך שבצעירותו ניגש אל ה'חזון איש' בשאלה "קשה": כתוב שכל מילה שיש ל' בתחילה, אפשר להחליפה בה' בסופה. כמו למשל במקום 'למצרים', אפשר לכתוב 'מצרימה'. אותו אחד שאל "אבל אין ל' במילה מצרים'?!…
"אנשים היו קירות, אבן, צור, אבל הקדוש ברוך הוא, 'ההופכי הצור אגם מים' – מפיו בוקע שיר שממלא את הלילה הצפתי: ההופכי הצור, ה-ה-ו-פ-כ-י הצורררר"…
"יש פה מעלית!"
אחד ממשלי התקווה שלו, הוא 'נאום המעלית'. אין בני ישיבות רבים שלא שמעו את הנאום הלזה, בעברית או באידיש, בארץ או בארצות הברית.
כשהוא זועק "סאיז דא א אלוויטור", הקהל מצטמרר. "יש פה מעלית".
המשל עתיק וידוע יחסית, אבל אין דומה לו כשהוא יוצא מפיו של הגר"א דרוק. לא נוכל לתאר אותו כאן בשל קוצר היריעה, אבל בתמציתו מסופר על מלך שהציע פרס ענק למי שיעלה בארמונו 50,000 מדרגות עד לפרס הנכסף, כל זאת בחצי שעה. גם גדולי האצנים התחילו ועצרו בשל חישובים פשוטים של חוסר יכולת הגיונית לעמוד במשימה. רק אחד התעקש והתעלם מקריאות הלגלוג והזלזול בטיפשותו על היותו מוציא את מאמציו לשווא. אבל אז, רגע לפני הסיום, כשהוא עשה בקושי חלק קטן מהדרך, אחת המדרגות התבררה כמעלית, שהטיסה אותו עד למעלה.
"אני צועק על הבחור ליד ארון הספרים רק צעקה אחת: יש מ ע ל י ת !"
שאגת המעלית היא אחת מסמלי ההיכר שלו. "וזו לא רק מעלית אחת, אלא אלף מעליות, יש תקווה. רבותיי, יש תקווה. אנשים אומרים, מה הדרשן הזה רוצה? הוא לא מכיר אותי. אז לא הבנתם כלום, יש מעליות לכל אחד".
הוא מספר על אחת הישיבות בירושלים בהן הוא מוסר שיחות במשך שנים, כיצד באחד הימים התקשרו אליו אנשי הצוות בהתלהבות בזה אחר זה לספר לו על אחד מבני הישיבה שהתקבל לאחת מהישיבות הטובות ביותר, ומדובר בבחור ששנה קודם לכן היה מהחלשים ביותר בישיבה. באותו שבוע הוא חשף בפני ראש הישיבה כי השינוי חל בו בעקבות שיחה אחת של רבי אשר.
"הם רצו לספר לי שיש תועלת מהשיחות", הוא אומר, "אבל אני לא הסתפקתי בזה. הלכתי אל אותו בחור, לשאול אותו על מה דיברתי שכל כך שינה אותו. הוא אמר לי שידע על עצמו שאין לו יכולות, אבל אז צעקתי שיש מעלית. שכל אחד יכול להצליח, כי לא משנה מה הוא ומה היה. רק צריך לרצות ולהתפלל. ובכן, הוא פשוט עשה את שניהם. לא תמיד רואים נס מיד, לפעמים צריך סבלנות, יש כאלה שזה לקח להם שנים. אבל דבר אחד צריך לדעת, ברוחניות ביד שלנו רק לרצות, לעשות צעד, לכל השאר יש מעלית".
זה השלב שבו רבי אשר מספר 'סיפורי מעליות'. בכאב אמיתי מחקנו סיפור אחרי סיפור, משום שאו שמביאים אותם כצורתם, וזה אומר שתצטרכו כמה גיליונות, או שנוותר ואתם כבר תמצאו את הדרך להגיע אליהם בכל מדיה שהיא.
אחד הסיפורים העסיסיים הוא על 'יעקב זלמן'. בחור שנקרא על שם סבו ועל שם גדול בישראל שהיה רבו של אביו. את העובדה שהשם בדוי, הוא מגלה רק בסוף. אותו בחור היה נמוך ומלא, ולעומתו איתרע מזלו ובישיבתו למד בחור בשם יעקב זלמן, שהיה מרשים יותר במראהו אבל בעיקר כישרון מהלך, תלמיד חכם אמיתי שכונה כבר בידי הצוות כ'יעקב זלמן ה'גדול" (מלעיל), כביכול הוא מגדולי תלמידי החכמים כבר עתה.
הכינוי הזה שנועד להבדיל בין השניים, גרם לקומדיה של טעויות בעת הגיעם לשידוכים שבשיאו בחור שהגיע ל'חיזוק', סבר כי הכינוי 'גדול' הוא על הבחור החלש גדול המראה. סופו של סיפור התקיימו בו דברי הגמרא על זיווגים 'שמא יקדימנו אחר ברחמים', וכאן ההורים היו אלו שבמשך שנים ביקשו עליו רחמים. הלה מצא את עצמו משודך בשידוך של משפחה שהרעיפה עליו חיבה והערצה עד שבלית ברירה ובשל עוד כמה טעויות, מצא את עצמו שוקד על תלמודו ומגיע למקום אחר.
"זה מעשה שהיה לדבריו, שבנוי טוב ובאופן מפתיע בלי חורים בעלילה. אבל כאמור, כאן, בכמה שורות, אפילו משל זה לא. לדבריו, מחנכים וראשי ישיבה מספרים סיפורים רבים כאלו, שבהם רואים בחוש את ההשגחה הפרטית, בפרט בנושא זה.
"באחת הישיבות אמרו לי שיש שלושה בחורים באותו שם, ושאלו אותי מה יכולה להיות 'המעלית' הפעם? אמרתי להם: יש מעלית לכל גיל לכל מצב, תנו לקדוש ברוך הוא לעשות את שלו, רק תתחילו ותאמינו".
במהלך השיחה, התקבצה משפחה אחת להאזין לדבריו. אחד מבני המשפחה, סיפר שבבחרותו היה משומעי לקחו של רבי אשר וכמה תועלות השיג מדבריו. אימו, אישרה זאת והחלה לשאול כמה דברים על אי אלו מהשיחות, באופן ספציפי. משל באה לשמוע את דבריו מדי יום. מילא הבחור הקשיב כך לכל השיחות, תמהנו, זו גם מעלה. אבל שהאמא תדע הכל, מהיכן? התברר כיצד גודל ההשפעה של השיחות מגעת, עד בחורים שחוזרים הביתה ופשוט מעתיקים את השמועה לאביהם ואימם.
"רק רוצים לנשום"
מראה נפוץ הוא לראות את רבי אשר דרוק יוצא מבית המדרש, מוקף עשרות אברכים או בחורים שבאים עם שאלותיהם. חשבנו שבאחד על אחד יהיה קל יותר לשאול. טעינו. אי אפשר לעצור מגיד בשאלות באמצע הדרשה. במהלך הדברים נזכרנו שבכלל התחלנו בשאלה אלולית שכזו, אבל אז התברר שלא נדחינו, הגר"א פשוט בנה מהלך של שעה, בנוי לתלפיות, כדי להגיע לנקודה:
הוא מספר על יהודי שהוא מכיר אישית, שהבחין מדי יום באברך צעיר שבא ללמד ילד מתקשה. נראה שהלה נצרך למנה גדושה של סבלנות כדי להתמודד עם חוסר הבנתו של הילד וקשיי הריכוז שלו. כעבור כמה חודשים הוא פתאום קולט שהילד מבריק. כאילו מדובר בתאום הזהה שלו. הוא לא רק מבין אלא שואל, מחדד, כאילו הוא קיבל זריקה שהפכה אותו למחונן.
"זה היה מוזר", סיפר אותו יהודי, "לא התאפקתי ובחוסר טקט, ניגשתי לאבא, ממתפללי בית הכנסת לשאול האם רק אני שמתי לב. האבא חייך. הוא סיפר בהתרגשות שיום אחד הבן דיבר בצורה שהם לא הכירו. 'יש ילדים בכיתה שמבינים הכל', הוא אמר, 'ויש כאלה שפחות מבינים. אבל יש ילד אחד שלא מבין כלום-כלום. הילד הזה שלא מבין כלום אף פעם, זה אני'. הם עמדו המומים כשהוא המשיך בבכי ואמר 'קראתי שבהדלקת נרות זה זמן מיוחד להתפלל על הילדים שיצליחו, אני רוצה לעמוד לידך אמא כשאת מדליקה נרות'.
"האמא שכבר לא יכלה לדבר", מצטט רבי אשר את דברי האב, "הנהנה עם הראש ורצה לבכות. באותו יום שישי, הילד עמד לידה ובבת אחת, כאילו משהו היה שמור אצלו הרבה זמן, הוא פרץ בבכי קולני. ואם הוא נשבר, אשתי נשברה פי עשר. הם עמדו שם, בערב שבת, דקות ארוכות, בוכים בכאב ומתפללים 'פתח ליבי בתורתך' וכל מי שהיה בבית בכה. חרדת אלוקים. כמו שאתה שומע אותי, ביום ראשון, זה היה ילד חדש. חדש".
וכשהוא מתאר זאת בדרכו וכל מי שנמצא בסביבה דומע, אנחנו מאששים שלא נוכל לרגע להעביר את הרגשות אל הדפים. עם הניגון שמתלווה לזה מצלילי הגיטרה הנוגים, זה מרסק את הלב.
"זה סיפור אמיתי, ועכשיו אענה לך על מה ששאלת: איך רוצים? ככה. יש משפחה שכל ילדיה יצאו רבנים ומורי הוראה (משפחת קופשיץ, נכדי הגר"ח זוננפלד), אמא שלהם אמרה שזה קרה כי זה מה שהיא רצתה. שאלו אותה, אבל גם עוד אימהות רצו. 'כן', היא ענתה, 'אבל אני רציתי רק את זה'.
"אתה מכיר את הסיפור על אותו אחד שהכניס את ראשו של תלמידו למים, ואחרי זה שאל אותו מה התלמיד הכי רצה כשהיה במים? רק לנשום. זה הכל. ככה רוצים. כמו שרוצים לנשום".
הפי-אנד אלולי
ואיך הגענו לאלול?
ובכן, "יש עכשיו ארבעים ימי רצון ימים שמשה רבנו פעל שהשם יאמר 'סלחתי'. ימים של רצון, שהבורא התרצה. ואם כל ההצלחה תלויה בסייעתא דשמיא, זה הזמן. איך רבנו שמשון (-פינקוס. מ"פ) אמר? שהתפילה הכי מרגשת בימים הנוראים, זה 'אל תשיבנו ריקם מלפניך'. שלא נצא מהימים הללו מלפני הבורא, ריקנים כמו שנכנסנו. שלא נעבור את הימים כאילו כלום.
"היו פעם שני בחורים בישיבה, שאחד מהם הגיע ל'מעלית'. ראו איך הוא פתאום מתעלה בצורה לא הגיונית. הוא סיפר ששמע שיחה על ארבעים ימי הרצון ואיך עשרת ימי תשובה זה גבוה מעל גבוה. 'אם כל השנה זה טיפין טיפין', תיאר רבנו שמשון, 'הרי שעשרת ימי תשובה זה נהרות נהרות'.
"זה נכנס לו ללב והוא מראש השנה התפלל רק על זה, על כך שהוא שורף את כל הזמן שלו שוב ושוב. פשוט בכה. עד התקיעה של נעילה התפלל בלי הפסקה מאות פעמים – והתקיעה הזו מגיעה מהר, השאלה מה עשינו בינתיים – הוא השקיע ואחרי זה גילה שנה הוא מצליח ללמוד, הוא עוד לא חשב שזו התפילה שהתקבלה. אבל פעם אחת, בתחילת זמן חורף, הוא ראה שהשעה אחת בצהריים. החברותא לא ידע למה הוא המום, אבל בשבילו הייתה זו הפעם הראשונה שהוא לא הביט בשעון אלף פעמים עד השעה אחת.
"באחת השנים, התקשר אלי אבא בוכה, הוא סיפר ששמע את השיחה הזו ממני, וזה היה בסוף אלול. בסוף השיחה הוא ואשתו הביטו אחד בשני והבינו שזה מה שהם עושים. היה להם ילד שלא רוו ממנו נחת. כזה שכל יום המפקח מתקשר לומר שצריך לשבת וצריך לשבת. ובקיצור, צריך לעמוד. הם התפללו על הילד הזה כל עשרת ימי תשובה. בחורף, באורח פלא לא הגיעו טלפונים מהמחנך והמנהל. ולאט לאט הם ראו שמשהו קרה. יום אחד, המחנך דיבר עם האבא ואמר לו "הבן שלך מהטובים בכיתה, וזה מאוד מעניין כי בתחילת השנה, באלול, זה היה נראה אחרת".
וכשהוא מסיים לדבר – בלי התמצות הנוראי של במה זו – הוא "מאיים" בחיוך: "אוי ואבוי לך אם הוא לא יהיה דרמטי".
הכל הפי הנד? תמיד הוא נהיה מתמיד, זה נגמר בטוב, לפתע הוא הצליח?
"קודם כל, אנחנו מודדים הצלחה עם קנה מידה לא נכון", משיב רבי אשר, "אנחנו קוראים הצלחה ל'וואו' במושגים שלנו. אבל באמת, אתה אף פעם לא יכול למדוד הצלחה. הגר"י לווינשטיין אומר, שאין ירידת הדורות למעלה בשמים כי תמיד ישלימו לאדם לפי מה שרצה לפי המקסימום. כאן אנו רואים רק חצי תמונה".
כאן, חשוב לו להוסיף ולחדד: "כך גם ביראת שמים, קדושה, מידות, המון אנשים נופלים בגלל הטעות הזו בתפיסה. יהודים, יש לכם טעות. אתה חושב שאתה לבד צריך להתגבר. 30 שנה אתה על אותן עבירות, אבל מעולם לא עצרת לומר לריבונו של עולם, אני לא יכול, אני בבוץ, תרים אותי. דבר ראשון צריך לדעת שאנחנו לא אמורים לעשות את זה לבד. יש עכשיו 'ימי רצון' והמסר הזה הוא כל כך פשוט".
אחד הדברים שהוא ראה בארצות הברית, זה יהודים יראי שמים העמלים לפרנסתם ובשיחה עימם הוא חש כאילו הוא מדבר עם אברכים. הדבר בוער בו.
"אבא שלי אמר לי בתחילת דרכי כמגיד שיעור בדף היומי (-אחד מני כמה תפקידים של הרבצת תורה. מ"פ) בעיניי ראיתי אנשים שבאים לשיעור של שעה ומשתנים להם החיים. מה הקשר תסביר לי, מה הקשר בין סוגיה בסוכה לבין שלום-בית, לחינוך, ליראת שמים. אתה יודע מה הקשר? התורה! התורה משנה הכל". בבת אחת הוא מביא אסמכתאות לדבריו, מהתורה ומספרי המוסר והחסידות.
"יש לתורה אור פנימי מיוחד", הוא זועק לתוך הסמטאות. "בעל התניא שואל: למה אדם לא יכול להתגבר על הכל רק מכוח נשמתו, הנשמה הקדושה מכיסא הכבוד, אלא שאחרי כל מה שהיא עברה עד לכאן, היא כבר לא עם אותו כוח השפעה. אבל התורה, התורה הקדושה, הוא אומר, היא נשארה למטה כמו שהיא למעלה. האור הפנימי שלה יכול.
"זה הופך אנשים. אני מכיר יהודים בכל גיל, שהרבה זמן לא למדו וכבר היה להם פחד מלהתחייב לבוא למקום – כאילו שמישהו עוקב האם הם באים או לא – ואז בא רצון אחד, פסיעה אחת, תפילה אחת לבורא – ואיזה מהפך נהיה. בואו, רק תפתחו ספר, כל יום שעה, לא משנה כמה הפסקתם. רק תרצו, רק תבואו, רק תעשו צעד אחד. חז"ל אומרים שהמלך אומר לבנו: 'לך מה שאתה יכול כפי כוחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך'. שעה אחת תתנו, ואל תחשבו שאתם לא מסוגלים. זה פיגול".
רבי אשר ממלא את הלילה בשיחות על גמרות שונות, מכל אחת הוא מוציא מסרים מרגשים ומעצימים. בין היתר, הוא מראה את שמחתו של הבורא ברב פרידא שלימד את אותו תלמיד מאות פעמים עד שקיבל הוא וכל דורו שכר עצום. "ומה היום היו אומרים לעשות עם תלמיד כזה? האם היו שומעים את מה שהקדוש ברוך הוא חושב עליו?"
בעוד אנו מדברים, בחור ישיבה חולף על פנינו.
"הרב", הוא אומר בהתרגשות, "אתה היית המעלית שלי!"
אט אט מתרוקנות גם אחרונות הסמטאות, גם רבי אשר נעלם אל האופק מהורהר, אך המילים עודן מהדהדות: לכל איש יש מעלית. לכל אחד קורא הבורא: אני רוצה אותך. תתחיל.
אם תרצו, זה הזמן.
