המשבק של ר' מיילעך

בעשרות השנים האחרונות הפך ציונו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע לאבן שואבת בעבור רבבות יהודים מרחבי העולם | אבל פעם הכל נראה אחרת | בערב כ"א באדר הרב שמחה קרקובסקי, האיש והאגדה של לעלוב פינת ליז'ענסק, מספר על שנות הבראשית, על המופתים שחווה על הציון ומגולל את הסיפור האישי על אודות הבן היחיד שנולד לו ולרעייתו לאחר 24 שנות ציפייה | שמחה לארצך

את המצוקה מעבר לקו

ניתן היה לזהות גם ממרחק קילומטרים רבים. ניכר היה שהאיש מרגיש על סף ייאוש.

זה קרה בכ"א באדר, לפני מספר שנים. נוכח האירועים שעבר עם ישראל מאז – הן נראות כמו שנים רבות. התאריך שבו התנהלה השיחה אינו מנותק מתוכנה: היארצייט של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א. בפיו של המתקשר הייתה בקשה יוצאת דופן.

כעת אנו יושבים עם הרה"ח ר' שמחה קרקובסקי, נאמנם של צדיקי הדור ומי שהקדיש את חייו לטיפוח ציונו של הרבי ר' אלימלך בליז'ענסק שבפולין, ושומעים את פרטי הסיפור, כמו גם סיפורי מופת רבים שקולחים מפיו, ערב היארצייט של הצדיק הגדול בעל 'נועם אלימלך'.

ישועה ניסית אחרי 24 שנות ציפייה. החסיד רבי שמחה קרקובסקי (צילום: אריאל אוחנה)

"אותו אדם ציין שחלפו שנים רבות מאז נישואיו והוא לא זכה עדיין להיוושע בזרע של קיימא. כעת הוא רצה שאגש אל הרבי מרחמסטריווקא, שעה שהוא עולה אל הציון הקדוש בליז'ענסק, ואבקש שיזכיר את שמו לברכה. הוא גם הציע סכום נכבד מאוד לטובת פיתוח הציון בליז'ענסק, סדר גודל של עשרות אלפי דולרים, אם הרבי 'יבטיח' לו על הציון כי יזכה בפרי בטן. אמרתי לו שאני לא יכול להבטיח לו דבר כזה, אבל לנסות אני מוכן".

הרב קרקובסקי עמד במשימה. התפילה הזכה נישאה על ציון הצדיק ולתקופת השנה נולד בן במזל טוב.

אולם כאן לא מסתיים הסיפור, ממהר הרב קרקובסקי להבהיר: "את הסיפור הזה שמע אברך חסידי שגם הוא ציפה שנים רבות לחבוק ילד ראשון. הוא הרים אליי טלפון בשנה שעברה ואמר לי שגם הוא מעוניין לפעול למען הצדיק והוא מבקש ששמו יוזכר לברכה על הציון הקדוש. למותר לציין: גם הוא זכה לישועה.

"אתמול", מספר הרב קרקובסקי, "הוא התקשר אליי לבשר לי על כך".

פניו של ר' שמחה נוהרות באור גדול כשהוא מספר את הסיפורים הללו. לכאורה סיפורים שגרתיים שיכולים לפרנס עלון ישועות של קופות הצדקה. לא כך כאשר אנו מתוודעים לעובדה שמְסַפְּרָם של הסיפורים הללו בכבודו ובעצמו נושא עימו סיפור אישי שכזה. סיפור שהסעיר בשעתו את היהדות החרדית כולה.

ר' שמחה ורעייתו חווּ על בשרם את קשיי הציפייה, את ייסורי ההמתנה קורעת הלב, עד שנושעו בדרך פלא. את סיפורו האישי של ר' שמחה, כפי שהוא מסופר מכלי ראשון לראשונה בריאיון עיתונאי, נוכל לקרוא בהמשך הכתבה.

איש אחד ומעצמה

נאמנם של אדמו"רי לעלוב, 'הגבאי של ליז'ענסק' והאיש שמאחורי בית התמחוי הנודע והוותיק בבני ברק עבור אורחים רעבים – אלו רק שלושה מהתארים שנושא האיש האגדי הזה. אגדות רבות נקשרו בשמו, ועכשיו אנחנו יושבים במשרדו, מתחת לבניין בית הכנסת הגדול בבני ברק, ממנו הוא מנהל את 'בית התבשיל בני ברק', ושומעים את צרור הסיפורים מכלי ראשון.

הדבר הראשון שתופס את העין הוא הפער בין המשרד העלוב למראה שבו אנו יושבים, לאולם המרווח שלידו. ואולי זוהי תמצית הסיפור כולו: במתחם המפואר שמעבר לקיר מסובים כעת עשרות רבות של יהודים שגורלם לא שפר עליהם כל כך, והם זוכים לארוחה יומית משביעה, ניצלים מעוד יום של חרפת רעב, כפשוטו, בלי שמישהו ידרוש מהם ולו אגורה אחת בתמורה. אולם הסועדים מעוצב בטוב טעם וניכר כי הושקעה בו מחשבה רבה במטרה לשמח את ליבם של האורחים.

לעומתו המשרד משדר פשטות גדולה, על גבול העליבות. לא תמצאו כאן ציורי קיר יוקרתיים ותעודות הוקרה מעוצבות שיכולים היו בנקל לעטר את קיר המשרד של האיש שהפך שם נרדף לחסד בהיקפים בלתי מצויים כמעט. צורתו של החדר מעידה על מי שיושב בו. עמודון ספרים גדוש כמעט כורע תחת משקל הכרכים הרבים, עשרות ניירות מפוזרים על השולחן, עליהם שמות ומשימות דחופות משורבטים בחיפזון על שולי הדפים, ועל הערמה כולה הספר שקרוב אל ליבו של בעל הבית וממנו הוא לא זז בכל רגע מחייו – הספר הקדוש 'נועם אלימלך'.

להבה בארץ שוממה. הרב קרקובסקי בעמדת חלוקת המזון בשנים הראשונות של ליז'ענסק

שמו של הרב קרקובסקי אומנם מוכר לציבור הרחב בעיקר מפעילותו בבית התבשיל, אולם את מרבית יומו הוא מקדיש להצלת חיים במישור אחר לחלוטין: על הקיר שלצידו תלויה רשימה ארוכה של הבנקאים הבכירים בארץ. כל שעות היום הוא מטפל בתיקים סבוכים של משפחות שנקלעו למצוקה כלכלית בבנקים. הוא מסדיר חובות, פורס תשלומים, ומעניק לאותן משפחות אור ותקווה להמשך הדרך. כעת, בעודו מטיל בשפה קצרה משימות חסד על עוזריו – נפנה הרב קרקובסקי לריאיון מיוחד שנערך ערב היארצייט של הרבי הגדול מליז'ענסק, בכ"א באדר.

רבים מקוראי 'משפחה', בוודאי החסידים שבנו אבל לא רק, זכו לפקוד את ציונו הקדוש של הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א בפולין. רבבות יהודים, מכל העולם כולו, פוקדים בכל שנה את ציונו הקדוש של הרבי מליז'ענסק זי"ע. מי שיגיע למקום מדי שנה בתאריך כ"א באדר, בוודאי יכול לדמיין את מירון של ל"ג בעומר. בציון פנימה יהודים מתחננים בדמעות, מבקשים ישועה בזכות הצדיק. כשהם יוצאים, אור גדול נסוך על פניהם. הם בטוחים שפעלו את מבוקשם. אבן נגולה מעל ליבם.

ההילולה על קברו של הצדיק – 'דֶער רֶעבֶּע רֶבּ מֵיילֶעךְ' בפי החסידים – לא החלה בשנים האחרונות. העלייה ההמונית לציון הקדוש בליז'ענסק מתקיימת כבר שנים רבות מאוד. לפי עדויות היסטוריות אדמו"רים וחסידים מכל רחבי פולין נהגו לפקוד את הציון הקדוש ביום היארצייט בכל שנה, עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ואולי אף קודם לכן. 'כ"א אדר' הפך אפוא להיות לאבן יסוד בלוח השנה החסידי.

מי שאחראי במידה רבה להחייאת המקום והחזרת העטרה של היארצייט ליושנה אחרי המלחמה הוא ר' שמחה, האיש והאגדה, האיש ששמו הפך שם נרדף להילולה בליז'ענסק.

בין מירון לליז'ענסק

"צדיקים החשיבו מאוד את יום היארצייט של הרבי מליז'ענסק, והשתדלו בכל מאודם לזכות להיות על קברו ביום הזה", מתאר ר' שמחה את סדר העלייה לציון בשנים שלפני השואה. "יש סיפור ידוע על הרבי הקדוש בעל 'תפארת שלמה' מראדומסק זי"ע, שטרח לבוא לציון הקדוש מראדומסק הרחוקה. אפילו כיום, עם שכלולי התחבורה, הנסיעה מליז'ענסק לראדומסק ברכב אורכת שעות ארוכות.

"בדרך עצר הרבי בעיר קרקוב ופגש את רב העיר הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל. שאל אותו הרב: 'מדוע טורח הרבי כל כך לנסוע לליז'ענסק? הרי כאן בבית העלמין של קראקא טמונים גדולי עולם כמו הב"ח, הרמ"א וה'מגלה עמוקות'. מדוע לטרוח עד ליז'ענסק?'

מכל העולם באים הנה. הציון הקדוש בליז'ענסק

"אמר לו הרבי הקדוש מראדומסק כך: 'בארץ ישראל נוהגים יהודים רבים לנסוע למירון בל"ג בעומר מדי שנה. למה הם מטלטלים את עצמם עד הכפר הגלילי המרוחק? הרי ישנם נביאים ותנאים רבים שקבורים במקומות אחרים וקרובים יותר? אבל אצל רֶבּ שימע'ן יש עניין מיוחד'.

"וסיים הרבי מראדומסק: 'מי שיודע את הסוד של הנסיעה לרשב"י במירון – יודע גם את החשיבות הרבה בהילולה של הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע'.

"בכלל", אומר לנו ר' שמחה, "הייתה חשיבות מיוחדת אצל כל גדולי ישראל בכ"א באדר בליז'ענסק. עד כדי כך שאמרו מפיהם כי מי שיזכה לפקוד את הציון הקדוש – לא ימות בלא תשובה!"

כך נמשכה המסורת שנים רבות. אבל אז הגיעו ימי הזעם ושמי אירופה נקשרו בעננים קודרים ואפלים. מלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה. מיליוני יהודים נטבחו על קידוש השם במחנות ההשמדה. בצוק העיתים נשתכחה ההילולה הגדולה, והציון הקדוש נותר שומם.

גם לאחר תום המלחמה לא זכתה ליז'ענסק לראות שוב את שיירות היהודים. השלטון הסובייטי שסיפח את פולין אל חבר העמים הקומוניסטי סגר את שערי המדינה בפני המתפללים, והעזובה שלטה בקברו של הרבי מליז'ענסק.

התיאור שר' שמחה פורס בפנינו על אותן שנים עגומות, בהן היה אוהלו של הצדיק ריק ומוזנח – עומד בניגוד גמור לפריחה המחודשת שחווה העיירה בשנים האחרונות. תקומתה של ההילולה נזקפת לזכותו. הכנסת האורחים שהקים בליז'ענסק גרמה גם להפיכת המקום לאבן שואבת להמוני יהודים שבאים למקום מרחבי העולם כדי לבקש ישועה בזכותו של הצדיק.

כיצד החל הקשר שלכם לציון הקדוש?

"היה זה בשנת תשמ"ח (1988)", חוזר איתנו ר' שמחה שלושים וחמש שנים לאחור. "מייד לאחר נפילת מסך הברזל החליט מורי ורבי כ"ק האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זי"ע, לחדש את העלייה לקברו של זקנו, הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע, שהיה מקושר מאוד אליו. הוא יצא בראש קבוצת חסידים מדי שנה בז' בשבט, יום היארצייט, ופקד את הציון שנמצא בפולין.

"הזנחה נוראית ניכרה בפולין של אותם ימים", הוא מתאר. "העזובה הייתה בלתי נסבלת. לא היו שום שירותים מינימליים לקהל החסידים שבאו להתפלל. הרבי קרא לי ואמר שבמצב העניינים הזה הוא ייאלץ להפסיק את הנסיעה השנתית ללעלוב. הוא חשש ליטול על עצמו את האחריות לשמירה הרוחנית של החסידים בגלל המכשלות הרבים שהציפו את הרחובות ובתי המלון בפולין, והיה מוכן לוותר לשם כך על הנסיעה מלאת הכיסופים לציון של זקנו הקדוש".

הניצוץ נדלק בלעלוב

"כמו אצל רבי שמעון במירון". אלפים מעתירים בתפילה על הציון

ר' שמחה, כחסיד נאמן, נחרד מהרעיון. האם תתבטל מסורת מקודשת בגלל תנאים גשמיים? לא ולא. בדרכו התכליתית התייצב למשימה מייד. הוא רכש בניין בעיירה לעלוב והשמיש אותו ל'הכנסת אורחים'. המושג הזה, שהפך להיות כה מוכר לכל מי שהזדמן לקבר של צדיק כלשהו מסביב לעולם, הוא למעשה פרי רוחו של הרב קרקובסקי.

"זה היה המקום הראשון באירופה שעשו בו דבר כזה", הוא מספר. "מאז, כל חסיד שהגיע ללעלוב ידע שיש לו מקום לשים את ראשו, להשביע את נפשו בארוחה קלה, ואפילו לטבול במקווה כמנהג החסידים. זה היה עוד לפני מה שכולנו מכירים היום באומן ובמז'יבוז'. מאז, לגודל השמחה, הועתק הרעיון למקומות נוספים, אבל בלעלוב ייסדנו את ה'הכנסת אורחים' הראשון באירופה".

בעקבות ההצלחה בלעלוב החליט הרב קרקובסקי להמשיך את הפעילות גם לליז'ענסק. "צדיקי בית לעלוב היו דבוקים מאוד בתורתו של הרבי מליז'ענסק זי"ע, והרבי שלנו נסע פעמים רבות לציון הקדוש. גם שם לא היו תנאים אנושיים בעבור המתפללים הרבים שהגיעו מרחוק. אפילו תאי נוחיות לא היו. היינו דופקים אצל האיכרים הגויים שהתגוררו בבתים הסמוכים לציון ומשלמים להם כמה רובלים עבור הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר".

במו ידיו החל ר' שמחה להשמיש את המקום. "הבאנו איתנו מהארץ מקווה קטן, עשוי נירוסטה, שהמים זרמו אליו בהשקה שנעשתה בפטנט הלכתי מיוחד. תחת ה'מקווה' המאולתר היינו מבעירים להבה של אש, וכך הפשרנו את המים כדי שיהיו ראויים לטבילה. את הכל סחבנו מהארץ באותן שנים".

ההצלחה האירה פנים. זרם הבאים לציון הקדוש הלך וגבר משנה לשנה, וכך גבר גם הצורך להסדיר את צורכיהם. "בשבת הראשונה שנערכה בליז'ענסק מאז מלחמת העולם השנייה שכרנו מכינה צבאית ששכנה בעיירה", הוא מספר. "בית הספר היה במרחק הליכה של עשרים דקות מהציון, אבל אלו היו אז התנאים. רכשנו אלף מזרנים, ופרסנו אותם עבור החסידים הרבים שהגיעו בטיסות מכל העולם.

"זו הייתה שבת מיוחדת במינה" הוא אומר. "היארצייט חל אז ביום שישי, ובאוויר עמדה התרגשות מיוחדת: לציונו הקדוש של הרבי מליז'ענסק הייתה עדנה!"

הרבי מלעלוב נהג להשתתף בשבתות שערכתם בליז'ענסק?

"להפך", מפתיע ר' שמחה. "הרבי לא רצה לבוא במועדים שבהם מגיע ציבור גדול. הוא לא חיפש שיתייחסו אליו כאדמו"ר ליד קברו של הרבי מליז'ענסק. הוא חשש מכך מאוד, כיוון שסבר כי על ציונו של הרבי מליז'ענסק כולם שווים.

לליז'ענסק הייתה עדנה. ממראות ההכנות להילולא הגדולה

"פעם אחת", הוא מספר, "ניגש חסיד מבוגר ומכובד אל הרבי בעודו עומד וקורא תהילים בציון הקדוש. הוא קרא לו: 'רֶבֶּ'ה' – והרבי קפץ כנשוך נחש. 'כאן אינני רבי!' אמר בחרדה. 'אילו היה הרֶבֶּ'ה רֶבּ מֵיילֶעךְ שומע את מי מכתירים היום כ'רבי' – 'וֶועט אִיהם שְׁלֶעכְט וֶוערְן, יוּרע לו" (התנצלות נדרשת: לא מצאנו תרגום מדויק לביטוי האידישאי האותנטי והמתוק כל כך…)

"הקשר של הרבי מלעלוב לרבי אלימלך מליז'ענסק, שבא לידי ביטוי בהשתטחויותיו התכופות והממושכות על הציון בליז'ענסק, שיקף קשר של תלמיד אל רבו", אומר ר' שמחה. "כחלק מכך הרבי עודד מאוד את פעילות הכנסת האורחים שלנו על יד הציון".

והוא מפתיע בסיפור אופייני: "באחד הבקרים נכנס הרבי באופן פתאומי למטבח שבו שהו אברכים מהחסידות ועסקו בהכנת התבשילים לציבור. החסידים, שלא היו לבושים בחליפה ומגבעת, נבהלו למראה פניו של הרבי. לא כך עומד חסיד בפני רבו. הרבי ביטל את מבוכתם ואמר להם: 'דעו לכם! במקום שבו מתקינים מזון עבור יהודים רעבים – אפשר לפעול ישועות יותר מאשר בציון עצמו!'"

דִי הֵיילִיגֶע קְלוֹיז

ר' שמחה ואנשיו, בהם גיסו ר' מנשה ליפשיץ, שינו את פני העיירה הפולנית והפכו את סביבת הציון לאתר מקודש של עלייה לרגל. הם רכשו עוד ועוד מבנים, הקימו מתחמי לינה ומנוחה והנגישו את הציון הקדוש בעבור אלפי הבאים מכל רחבי תבל. מי שיגיע לפקוד את המקום יתקשה להאמין שעד לפני כשלושים שנה לא היו כאן תנאים בסיסיים לשהייה של יהודים שומרי מצוות.

"בפעילות הזו", מספר ר' שמחה, "זכינו לסייעתא דשמיא גדולה על כל צעד ושעל. בתחילת הדרך היו הסעודות מתקיימות בחניה של מבנה ישן. אלפי יהודים סעדו שם. ואז, כאשר הציבור גדל, נוצר צורך להכשיר מתחם ראוי, והחלטנו לרכוש את הבניין כולו. נפגשנו עם ראש העיר המקומי, והוא אמר לנו: "אתם יודעים איזה בית קניתם? פה, במקום הזה, עמד ביתו של הצדיק!"

לבית נכרך סיפור חסידי מפורסם: היה זה כאשר הרבי מראדומסק, בעל 'תפארת שלמה' זי"ע, הגיע לפקוד את הציון ושמע כי בבית ששימש למגוריו של הרבי מליז'ענסק זי"ע מתגורר כעת יהודי פשוט שעוסק לפרנסתו במלאכת הזגגות.

מופתים מכלי ראשון. הרב קרקובסקי במחיצת רבו האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל

"הרבי מראדומסק חשב שהדבר לא נאה למשכנו של הצדיק. פנה הרבי אל היהודי וביקש ממנו שימכור לו את הבית, אבל האיש סירב. 'כסף לא חסר לי, ברוך השם', אמר, 'אבל ילדים אין לי. אם יבטיח לי הרבי בן זכר – אַפַנֶה את הבית בשמחה'. וכך היה: ה'תפארת שלמה' בירכו בזרע של קיימא, היהודי נושע, והבית עבר לידי הרבי.

"באותו מקום", מספר לנו ר' שמחה, "בנה ה'ראדומס'קער' בית מדרש גדול ששימש את אלפי הפוקדים את ציון הצדיק שנים רבות, עד שנחרב בשנות השואה. והנה באנו אנחנו, ובלי להכיר את עַבָרוֹ של השטח, רכשנו בהשגחה פרטית בדיוק את המקום הזה, כדי שיהודים יסעדו בו את ליבם בבואם אל קברו של הצדיק".

כעת עומד בשטח מבנה רחב ידיים שמשמש כאולם הסעודות, בשם 'דִי הֵיילִיגֶע קְלוֹיז' – הבית הקדוש. בקרוב ייבנו מעליו עוד קומות לבתי מדרש והיכלי תורה מפוארים לרווחת הבאים. בית המדרש הגדול יישא את שמו של ה'תפארת שלמה' שגאל את הבית בגלגולו הקודם.

"בכלל", אומר לנו הרב קרקובסקי, "גדולי ישראל תומכים ב'הכנסת אורחים' בצורה נלהבת. כ"ק האדמו"ר מרחמסטריווקא התבטא ואמר שאצל חסידים נהגו להגיש לצדיקים 'קוויטל' ולצידו סכום כסף לצדקה כפדיון נפש. בקברו של הרבי מליז'ענסק אפשר לקיים את מנהג פדיון הנפש בתמיכה בהכנסות האורחים שסביב הציון".

ה'מוֹיפתים', הישועות הפלאיות, מתגלגלים בליז'ענסק. באחת השנים התקשר יהודי מניו יורק אל הרבי מרחמסטריווקא בזמן שבו שהה ב'אוהל' בליז'ענסק. אשתו התמוטטה והרופאים אמרו כי מערכות גופה קרסו ומצבה אנוש. הוא ביקש שהרבי יעתיר עבורה בתפילה על הציון. אמר לו הרבי: "תעזור ל'הכנסת אורחים' ותיוושע". היהודי אכן עשה את מה שהתבקש, והרבי פנה לר' שמחה ואמר לו: "רֵד אל חדר האוכל ותכריז ברמקול שכל הסועדים יכוונו בברכות את שמה של אותה אישה". כך אכן נעשה. "והיום", הוא אומר לנו בהתרגשות, "היהודייה הזו מתהלכת על שתי רגליה, בריאה לחלוטין".

אמתחתו של ר' שמחה מלאה בסיפורים מעין אלה, אבל המטרה שלו בשיחה איתנו היא בעיקר להגדיל את המודעוּת לציון הקדוש בליז'ענסק כדי שכולם יוכלו לבוא ולהיוושע, או לשלוח שמות לתפילה במקום הקדוש. "ליז'ענסק אינו מקום רגיל", הוא אומר, "מתרחשים שם דברים מדהימים".

ועל אמירתו האחרונה דומה כי רבים מאוד מאלו שפקדו את הציון בליז'ענסק יכולים להסכים.

הבכיות שהכריעו

בשיחה עולה שוב ושוב שמה של החסידות שאליה הוא משתייך – חסידות לעלוב שר' שמחה הוא מעמודי התווך שלה והדמות הקרובה אל שלושה דורות של צדיקיה. חייו סובבים סביב חצר הקודש, והוא מתרפק כל העת על זכר רבותיו האדמו"רים זצ"ל: הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב ובנו הרה"ק רבי שמעון נתן נטע זי"ע. אחד ממכריו הגדיר זאת באוזנינו כך: "בעורקיו של ר' שמחה זורם דם לעלובאי. לא רק שלא ניתן להפריד בין חצר הקודש לר' שמחה, אלא הם פשוט יצירה אחת. בלי ר' שמחה אין לעלוב, ובלי לעלוב אין ר' שמחה".

ביקשנו לשמוע ממנו קצת על רבו האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע זצ"ל, שפיאר שנים רבות את הנהגת החסידות בבני ברק ונודע כאחד מגדולי מנהיגי הדור, עד לפטירתו בעיצומו של יום הכיפורים תשס"ט.

וכאן מגיע ר' שמחה לסיפור האישי שטלטל בזמנו את כל מכריו הרבים.

'פדיון נפש לרבי מליז'ענסק'. האדמו"רים מראחמסטריווקא ונדבורנא שליט"א עם הרב קרקובסקי בליז'ענסק

"זוגתי ואני היינו חשוכי ילדים חצי יובל כמעט", הוא מספר. "עברו כבר עשרים וארבע שנים אחרי החתונה, ולא זכינו לצערנו לפרי בטן. עשרים וארבע שנים! – – –

"מי שלא חווה זאת – ברוך השם – לא יוכל לעולם להבין באמת את גודל השבר", הוא אומר. "צער איום ונורא שקשה לעמוד בו".

ויום אחד שוב חשו בני הזוג קרקובסקי במצב העגום, אחד מני מאות. השבר היה גדול. הם ישבו בביתם, שבורים עד דכדוכה של נפש, ונשאו את קולם בבכי משותף.

ואז התקשר הרבי. "הרבי היה מתקשר אליי מדי יום מספר פעמים כדי להפנות אליי יהודים שהיו שזקוקים לעזרה. וכך, תוך כדי שאנו שקועים ביגון שלנו, קיבלתי את השיחה.

"הרבי, ששמע מאחורי הקו את אשתי מתייפחת בבכי קולני, שאל מה אירע. סיפרתי לרבי על הצער הגדול, וסיימנו את השיחה באותו עניין". אחרי הצהריים הגיע ר' שמחה לתפילת מנחה בבית המדרש של חסידות לעלוב והרבי קרא לו אל חדרו. 'אני אינני אדם שבוכה מכל דבר', אמר, 'אבל הדמעות של אשתך המסו את ליבי. ניתקתי את השיחה ובכיתי גם אני על כאבכם הגדול'.

"ואז סיים הרבי ואמר בשתי מילים: 'הָאסְט גֶעפּוֹילְט!' בתרגום מאידיש: 'נושעת!'"

בז' בשבט באותה שנה חל יום ההילולה של הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע. לא איש כר' שמחה יוותר על ההשתתפות ביארצייט בפולין. ר' שמחה ארז את מטלטליו ונסע לפולין, ורעייתו נשארה בארץ.

דמעות בטלפון הציבורי

למחרת, בעיר לעלוב בפולין, עמד ר' שמחה במטבח הגדול והכין כמדי שנה את ארוחת הבוקר למאות החסידים. ואז פנה אליו אברך ואמר לו שאשתו על הקו בטלפון הציבורי שמחוץ לבניין. "אז עוד לא היו טלפונים סלולריים בפולין, והקשר היה רק דרך הטלפון הציבורי", הוא משחזר. "התפלאתי מאוד. היא הרי ידעה שאני טרוד בהכנת הסעודות להילולה, ובדרך כלל השתדלה לא להפריע לי. חששתי שמא קרה משהו".

'הָאסְט גֶעּפֹוילְט!'. האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל בסיור במטבח החסד בליז'ענסק

ר' שמחה יצא החוצה, ממתין לשיחה נוספת. כעבור דקות ספורות צלצל הטלפון שוב. הוא הרים את השפופרת, ואז שמע את המילה שלה חיכה כל כך הרבה שנים. "נושענו", לחשה הרבנית קרקובסקי בקול חנוק.

ליבו עמד מפעום. הוא לא האמין למשמע אוזניו. "מייד פתחתי ואמרתי בקול נרגש 'הודו להשם כי טוב', ושני נהרות של דמעות נפתחו משתי עיניי", הוא משחזר. גם כעת, שנים רבות אחרי, ההתרגשות הגדולה ניכרת על פניו.

"רצתי מייד לחדר של הרבי", הוא ממשיך לספר. "דלת החדר הייתה נעולה. התחלתי לדפוק בחוזקה על הדלת, כמו שבַּרְנָשֵׁי הוצאה לפועל דופקים אצל חייבי הכספים", הוא מתאר בציוריות.

"הרבי פתח את הדלת, וכשסיפרתי לו את הבשורה הטובה, הוא ממש התרומם באוויר מעוצמת השמחה. כנראה שדיברתי בקול רם מדי, כי ראיתי שהרבי מסמן לי להנמיך את קולי, כדי שהאורחים בחדרים מסביב לא ישמעו. אחר כך פנינו לעלות לציון".

בציון לא יכול היה ר' שמחה לעצור שטף הדמעות. לאחר 24 שנים של בכי עצוב – הפעם היו אלו דמעות מסוג אחר. דמעות של שמחה. "בקצה העין הבחנתי באנשים שהיו רגילים לראות אותי מתחנן על הציון בשנים הקודמות. פניהם נכמרו, ודאי הפטירו בליבם בצער 'רחמוּנֶעס', אבל בליבי פנימה פרץ אשד של שמחה".

בשמחת הברית של בנו היחיד של ר' שמחה, הוא קרא לרך הנולד שמעון משה מרדכי. 'שמעון' על שם רבי שמעון בר יוחאי, ו'משה מרדכי' על שם רבו האהוב מלעלוב, שאותו זכה לשמש בקודש.

"ברור לי", הוא אומר, "שהישועה התרחשה בזכות הצדיק הגדול מלעלוב. הרי אין מקרה בעולם כלל. אם זכיתי להתבשר על כך בהיותי סמוך לציונו הקדוש ביום ההילולה, בוודאי שהדברים קשורים זה לזה".

שנים רבות לא פרסם ר' שמחה את הסיפור. לפני מספר שנים הוא תיעד אותו לטובת מגבית של חסידות לעלוב, ומשם זלג התיעוד והתפרסם ברבים. הוא חש תרעומת רבה על כך. אבל לפני תקופה קצרה ניגש אליו אברך ברחוב ואמר לו: 'ר' שמחה, חיזקתני'.

התברר שאותו יהודי מצפה גם הוא להיוושע בזרע של קיימא. עשר שנים חלפו מנישואיו והוא לא זכה לפרי בטן. המצב בביתו של אותו יהודי היה קשה מאוד. בני הזוג חישבו כבר להישבר, להתייאש. "אבל אז", מספר ר' שמחה, "הם גילו את אותו תיעוד. הם צפו בו, התחזקו בזכותו, והחליטו להמשיך הלאה בדרכם אל הישועה מלאי אמונה וביטחון". כשהוא שמע את הסיפור הזה, כשהבין שיש בכוח המסע האישי שלו ושל זוגתו להחיות נפשות של יהודים שבורים בשעתם הקשה מכל, נרגע ר' שמחה.

ויש בכך גם כדי לגלות על דמותו של הרב קרקובסקי עצמו. שנים רבות צרם לו הפרסום, הוא לא הבין מדוע חשפו את סיפורו האישי לרבים. והנה, רק שמע על יהודי שהתחזק מכך – ומייד ויתר ברצון על פרטיותו. כי כזה הוא ר' שמחה, איש חסד בכל מאודו.

בן תשעים לליז'ענסק

ר' שמחה מתנצל על הזמן שנגמר, אבל הוא חייב לסיים את השיחה המרתקת איתנו. יש לו עניין דחוף לסדר, אישה שהסתבכה עם אחד הבנקים בחוב עצום. אם לא יעביר סכום גדול עד מחר בבוקר היא תיזרק מביתה. הוא מחייג לבנקאי ומבטיח שהכסף ייכנס.

"מחילה על ההפרעה", הוא מבקש בצניעות אופיינית. "ניאלץ אומנם לקטוע את השיחה, לכן אשתף אתכם בסיפור קטן שאולי ימחיש את סוד המשיכה הגדולה של יהודים רבים כל כך אל הציון בליז'ענסק.

"באחת השנים", מספר ר' שמחה, "בעודי יורד מכיוון ה'אוהל' אל בניין הכנסת האורחים, ניגש אליי אברך חסידי. לידו עמד אביו, יהודי מבוגר מאוד, תשוש וחיוור. 'סחבתי איתי את אבי מארץ ישראל', הוא אומר לי, 'וכעת הוא חש ברע. תוכל אולי להציע לו מיטה למנוחה קלה?'

"רצתי מייד וסידרתי להם חדר שקט, אבל בדרך פניתי לבן בתערובת של פליאה וכעס: 'השתבשה עליך דעתך?' שאלתי אותו. 'מדוע, למען השם, הבאת את אביך לכאן במצב כזה?!'

"והאברך מספר לי כך: 'אבי חגג זה לא מכבר את יום הולדתו התשעים והוא דרש ממני שאקח אותו לליז'ענסק. 'אין לי עוד שנים רבות לחיות, וצדיקים אמרו שמי שיפקוד את ציונו של הרֶעבֶּע רֶבּ מֵיילֶעךְ יזכה לחזור בתשובה שלמה לפני מותו. קח אותי לשם, ולא אכפת לי אם אחזור משם בארון קבורה'.

"הסיפור הזה", מסיים ר' שמחה בעיניים בורקות, "הוא אומנם לא סיפור של 'מוֹיפת' פלאי, אבל הוא פלא בפני עצמו. לראות יהודים נמשכים אל מקומו של הצדיק בעבותות. כמובן שהיהודי הזה חזר ארצה חי ובריא".

המסר הזה של הרב קרקובסקי מחלחל גם בנו. מסר של אהבת ישראל ואמונת חכמים תמימה, ששזורות זו בזו. בזכות הרֶעבֶּע רֶבּ מֵיילֶעךְ.