את התהליך להקמת הממשלה ליוותה רוח רעה של קיטוב והתססה בין הציבור החרדי לבין שאר האוכלוסיות – והאווירה רק הולכת ומתלהטת | אבל נראה שאפשר גם אחרת: פגשנו כמה מהאנשים שנמצאים בקווי התפר בין האוכלוסיות, שיודעים מהניסיון: צריך למגר את הקולות הפוליטיים המפלגים, ניתן לחיות כאן יחד
צילומים: דוד קשת, פלאש 90 , אלי קובין, דוברות מרכז 'שניידר', PWC Israel
לנצח את הסטיגמות
שם:
בנצי פורגס
מקצוע:
אח במרכז
הרפואי 'איכילוב'
אני אח במרכז הרפואי 'איכילוב', ולא רק שאני משתייך בגאווה לציבור החרדי, אלא שכחסיד בעלזא אני מקפיד להגיע לעבודה כפי שאני לבוש תמיד – בלבוש החסידי שלי, כשמעליו מדי המרכז הרפואי וציציות בחוץ. כאברך חסידי אני מרגיש שזו השמירה שלי.
כשהתחלתי בתפקידי, נתקלתי לא פעם במקרים שבהם נוצרה רתיעה בקרב המטופלים. היה אפילו מישהו שכשבאתי להגיש לו טיפול הוא הגיב: "אני לא רוצה מתנדב חברה קדישא, אני רוצה אח באמת"… כשהראיתי לו את התג שלי – הוא ממש התפלא: "מה, יש חרדים שעובדים בבית החולים?" ככל שחולפות השנים התגובות האלו מתמעטות, אך עדיין מדי פעם אני נתקל במטופלים שמביטים בי בתימהון. תמיד אני נתקל באלו שמצליחים לנבור בהיסטוריה המשפחתית שלהם ולספר לי: "אתה לא יודע איזה רב גדול היה סבא של אבא שלי", ואז אני תמיד שואל בהתלהבות: "מי הוא היה?" ומשתדל לתת את התחושה הטובה סביב הייחוס המשפחתי של הפציינט.
אישית אני חושב שהדבר החשוב ביותר שאח יכול לעשות בתפקידו הוא להגיד מילה טובה לכל מטופל באשר הוא. אין מצב שאטפל במישהו בלי לומר לו לא
אומרים לי 'הלוואי שכל החרדים יהיו כמוך', ואני עונה: 'אכן, כל החרדים כמוני'. בנצי פורגס במקום עבודתו
חר מכן: "וואו, התחזקת!" או לציין באוזני אחר שאני נותן לו אינפוזיה: "הצבע ממש חזר לך לפנים". למילים יש המון כוח.
עם השנים הגעתי למסקנה שכל אדם בחברה הישראלית, ולא משנה לאיזה מגזר הוא משתייך – מושפע מהתדמית שהחברה מכתיבה לו. לכן, כשהוא מגיע למקום מסוים ופוגש אנשים מסוימים, יש לו בדרך כלל דעה מוקדמת עליהם, ואז, כשהוא מתקרב עוד מעט ומגלה שהאדם שמולו שונה ממה שחשב, הוא מגיב: "אה, אתה כנראה אחר"…
במשך השנים שמעתי לא מעט תגובות: "הלוואי שכל החרדים היו כמוך". אז זהו, שאני לא מיוחד בכלל – כל החרדים הם ממש כמוני, רק שבמקרה הזדמן להם לפגוש אותי ולא את השאר. עם זאת, מתוך היכרות אישית עם כל הרבדים בחברה הישראלית (כולם נזקקים לשירותי רפואה), ברור לי שגם אלו שמוגדרים בלשוננו כ'חילונים', אינם תמיד פרופיל מדויק של התדמית שיצרנו להם. אני ממליץ להתרחק מסטיגמות ולנסות לאהוב זה את זה באמת. הגיע הזמן שנפסיק עם התדמיות שיצרנו ופשוט נדבר כבני אדם לבני אדם.
באופן אישי לפני כמה שנים הזדמן לי לטפל בשר בכיר מאוד לשעבר בממשלה שהיה חולה אונקולוגי במצב קשה מאוד. כיבדתי אותו והשתדלתי לחזק אותו ולתת לו כוחות. באחת הפעמים שוחחנו והוא פתח לפניי את ליבו: "רק תדע, בנצי, שכואב לי הלב על כך שלא תמיד התחשבתי בחרדים. דווקא עכשיו, כשאני נמצא כאן, אני רואה כמה עזרה אני מקבל מהם ואיך אני מוקף בהם מכל כיוון אפשרי – המתנדבים של 'עזר מציון', כונני ההצלה החרדים שהגיעו אלי הביתה, ובסופו של דבר גם אחרי שאעזוב את העולם, החברה קדישא שיפנו אותי יהיו חרדים"…
אין ספק שלהיות אח חרדי במרכז רפואי שפונה לכל הציבורים במדינת ישראל, זוהי שליחות גדולה. בכל יום כשאני נוסע לעבודה על אופנוע של 'הצלה' (אני כונן ב'הצלה גוש דן'), אני מתפלל ומבקש מהקב"ה שיעזור לי שבשעות המשמרת שלי לא יצא חילול השם תחת ידי, שאמצא את הוורידים של המטופלים במהירות ושאתן שירות טוב. התפילה הזו מלווה אותי גם במהלך העבודה. ויש גם הרבה הודיה כשהדברים מצליחים ברוך השם. אני חי את הקשר עם ריבונו של עולם, זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע.
לפעמים שואלים אותי למה בחרתי לעבוד ב'איכילוב' ולא במרכז רפואי חרדי, והתשובה היא פשוטה: כשסיימתי את לימודיי נכנסתי לרבי שלי, כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא, וסיפרתי לו שהציעו לי עבודה ב'איכילוב'. שאלתי אם לעבוד שם או לא. הרבי בירך אותי ושאל מדוע אני חושש. עניתי לו: "הרי זה מקום לא חרדי וייתכן שאדרש לעבוד במשמרות בשבתות ובחגים". הרבי שאל בתגובה: "אתה מקפיד על שיעור תורה בכל יום?" השבתי לו: "בוודאי, יש לי חברותא". "אם כן", הוא אמר, "זו תהיה השמירה שלך, ודווקא בגלל שזה מרכז רפואי גדול, זוהי הזדמנות לעשות קידוש השם גדול". הלוואי שאזכה.
תפילת הרופא
שם:
ד"ר יהודה סבינר
מקצוע:
מתמחה
ברפואת
ילדים ב'שניידר'
לב יודע. ד"ר יהודה סבינר
אני אב לארבעה, רופא ומתמחה לרפואת ילדים במרכז הרפואי 'שניידר'. מאז שהתחלתי ללמוד את מקצוע הרפואה בטכניון, הרגשתי שיש עיניים רבות שעוקבות אחריי עד לסוף הטוב. בתקופת הלימודים, כשהייתי אחד מתוך 150 תלמידים שעברו הכשרה לרפואה, אף אחד לא ידע את הציונים של האחר, אבל את הציונים שלי הכירו כל המרצים והתלמידים ואף עקבו אחריהם. ידעתי שבוחנים אותי בשבע עיניים, רוצים לראות אם ה'מקרה' הזה יצליח לסיים את הלימודים בהצלחה. כבר אז הבנתי שיצאתי מן האלמוניות והפכתי להיות שליח שמייצג ציבור שלם. גם כיום, בעבודתי במרכז הרפואי, אני מרגיש שתמיד נושאים אלי עיניים, ואני משתדל תמיד לעשות את המיטב.
חשוב לי להדגיש שאין שום חילוקי דעות בין הרפואה להלכה. ידוע עוד משחר ההיסטוריה על רופאים דגולים שסללו את הדרך וקבעו בהתייעצות עם גדולי ישראל מה מותר ומה אסור, ובאופן אישי למדתי את ההלכות היטב לפני שהתחלתי ללמוד רפואה, ואני ממשיך ללמוד גם כיום. מאז שהתחלתי בעבודתי לא נתקלתי ולו פעם אחת בסתירה בין ההלכה לסיטואציה הרפואית שהייתי צריך להגיב עליה.
עם זאת, כרופא חרדי אני מוצא את עצמי מתמודד עם אתגרים לא פשוטים. כך למשל כשאני נאלץ לעשות פעמיים בחודש תורנות שבת. כשאני חוזר במוצאי שבת אחרי משמרת ארוכה של 28 שעות ברצף – אני מתיישב ללמוד עם הבן שלי, כדי שאוכל לחתום על הדף שיביא לרב'ה בחיידר. בשנים האחרונות גם מצאתי את עצמי מעביר חגים וימים טובים בתורנויות ממושכות, כמו בליל הסדר, ראש השנה, סוכות וחגים נוספים. בכל פעם מחדש מדהים אותי לראות משפחות מכל המגזרים שלא שוכחות להודות על טיפול או להגיד מילה טובה.
לעולם לא אשכח את המקרה של משפחה חסידית שבתה אושפזה במחלקה האונקולוגית במצב לא טוב. ידעתי עד כמה הם טרודים ודואגים לה, ובכל זאת בערב חג השבועות הם דפקו על דלת חדרי במחלקה ומסרו לי עוגה ואגרטל שקנו במיוחד כדי שארגיש את טעם החג. זה היה בזמן כל כך מורכב מבחינתי, כשאני רחוק מהבית, מהגמרא ומבית המדרש. הכרת הטוב המיוחדת ריגשה אותי באופן לא רגיל.
השליחות היא לא רק במובן הכללי, אלא גם במובן האישי יותר. זכינו אשתי ואני בשליחות יקרה ובתנו בת השנה וארבעה חודשים נולדה עם תסמונת דאון, ובנוסף אובחנה בהמשך עם תסמונת נוירולוגית קשה ומאוד נדירה. מדי שנה מגיעים אלינו כמה ילדים יחידים כאלו לטיפול ב'שניידר', ומעניין שפעמים רבות הם נקלעים בדיוק למשמרת שלי. במקרים כאלו אני תמיד מתגייס ומנסה לעזור.
כך היה כשהגיע לאחרונה זוג ל
כאן נופלות המחיצות. צילום אילוסטרציה
א דתי, שאצל בתם התגלתה אותה תסמונת בדיוק. מצאתי את עצמי אחרי יום עבודה, רגע לפני העברת הכרטיס, נכנס אליהם לחדר, סוגר את הדלת ויושב במשך כמה שעות כדי להסביר על התסמונת וההתמודדויות, להראות להם תמונות של הבת שלי ולהסביר שיש אור בקצה המנהרה. כולנו התרגשנו ובכינו.
כחלק מהפעילות שלי הקמתי ארגון בשם 'חרדים לרפואה', לשילובם של חרדים בענף הרפואה במדינת ישראל. בכלל לא משנה אם יש כיפה על הראש או מהו הפתק ששלשלו לקלפי – יש דברים שמחברים בינינו, והם נמצאים הרבה מעבר לשיח פוליטי מפלג.
אהבת נפש
שם:
יואל שוורץ
מקצוע:
אח במרכז
לבריאות הנפש
'שלוותה'
זה קרה בערב יום כיפור של השנה שעברה. אדם לא דתי שהיה מאושפז במרכז הרפואי הפסיכיאטרי שבו אני עובד, סירב ללכת לישון עם כל המטופלים במחלקה. הסיבה לא הייתה ברורה.
כשניגשתי אליו ושאלתי מה מפריע לו, הוא הישיר אלי מבט ואמר לי: "עשיתי הרבה שטויות בחיים, אני מקווה שהקב"ה יסלח לי". לאחר מכן הוא ביקש לומר איתי את תפילת 'אבינו מלכנו' מילה במילה, ורק אז הסכים ללכת לישון. שעה קלה לאחר מכן ערכתי כהרגלי סיבוב במחלקה, וגיליתי שהאיש לא נושם. התברר שהוא נפטר בשנתו. גם עכשיו, כשאנ
כשמדובר בהתמודדויות נפש, אין לפוליטיקה דריסת רגל. יואל שוורץ בעבודתו
י מספר על כך – כולי מצומרר. ראיתי בחוש איך היהודי קנה את עולמו בשעה אחת. הוא החליט לעשות תשובה לפני שנפטר. הרגשתי את ההשגחה הפרטית שהייתה לי בכך שבדיוק הייתי במחלקה ויכולתי לעזור לו.
הרצון שלי לעזור לכל אדם התחיל כבר לפני כעשרים שנה, כשאימי, מרת ליבה שוורץ הי"ד, נרצחה בפיגוע בקו 2. כבר אז הרגשתי שאני רוצה להביא טוב לעולם ולעזור לאנשים. כיום אני ברוך השם נשוי עם ילדים, ואני מנסה ליישם את הדרך הזאת עד כמה שאפשר. בתחילה עסקתי בתחום החינוך ולאחר מכן עברתי הסבה לסיעוד והתמקצעתי במיוחד בפסיכיאטריה, מתוך הבנה שזהו תחום במערכת הבריאות שזקוק לתיקון גדול. עבדתי במחלקה ב'תל השומר', עשיתי סטאז' ב'גהה', וכיום אני עובד במרכז לבריאות הנפש 'שלוותה', כאח פסיכיאטרי במיון מחלקה א', שהיא מחלקה סגורה.
נוסף על תפקידי הרשמי – הקמתי את ארגון 'אהבת נפש' על שמה של אימי, מרת אהובה ליבא ע"ה. באמצעות הארגון אני עוזר לאנשים שהשמיים קדרו להם, אנשים שקופים ועצובים באמת, חרדים, חילונים וגם כאלו שאינם יהודים, מתוך מטרה פשוטה להאיר להם את החיים ולהעניק להם אור, שמחה וחיוך.
אני משתדל לתת לכל אחד את מה שהוא צריך. כך למשל, כשמדובר בסטודנטים שמאושפזים אצלנו וצריכים להשלים מבחנים – אני עוזר להם בלימודי המתמטיקה, וכשהמטופל מבקש להניח תפילין – אני מסייע לו בכך. בחגים אני משתדל להביא אל המחלקה את אווירת החג, יש תפילות ותקיעת שופר, מניינים והקפות שניות, וכך לאורך כל חגי השנה, עם מגוון שירים שמרוממים את כל המטופלים, מכל המגזרים ובכל המצבים.
אני גם משתדל מאוד לדאוג לרווחתם של המטופלים ומנסה לקדם מהפכה בדרגים הגבוהים ולדאוג לשיפור תנאי האשפוז. כיום יש מטופלים שמאושפזים בצפיפות של שמונה מיטות בחדר אחד. אין ספק שזה מצריך שינוי יסודי.
אבל יותר מכל, ראיתי במשך השנים שהדבר שבעיקר חסר למאושפזים במחלקות הסגורות והפתוחות – זו אהבה. אנשים מבחוץ מסתכלים עליהם באופן סטיגמטי ומרוחק מאוד. אומנם לאחרונה יש קצת יותר מודעות וניסיון להתקרב, אך עדיין הדרך ארוכה מאוד. כל עוד זה לא קורה אני מרגיש שזו השליחות וההזדמנות שלי להכניס להם הווי ואווירה דתית, רוחנית ותרבותית. פשוט להיות שם בשבילם. בשביל כולם. למקומות האלה – הקיטוב הפוליטי לא מצליח לפלוש, רק הנפש מדברת.
להשקיע יותר בהסברה
שם:
גב' ריקי לויט
מקצוע:
יזמית בנייה
למעלה מעשרים שנה אני עוסקת בקידום של פרויקטים בארץ ובחו"ל, ואני עובדת עם מגזרים שונים. הגדרות וסיווגים של אנשים לא מרשימים אותי. גיליתי שבכל מגזר ומגזר ישנם אנשים שאפשר לסמוך עליהם עד למילה הקטנה ביותר שלהם, גם בארץ וגם מחוץ לגבולותיה.
במשפחתי המורחבת ישנם דודים ודודות חרדים, ואין אירוע או שמחה שאני לא מתייצבת בהם. אני אוהבת מאוד את הציבור החרדי, הוא ציבור נעלה בעיניי ואני שואבת ממנו השראה ודוגמה אישית באופן יוצא מן הכלל.
זוהי הסיבה שלפני כשנתיים, בערב ט"ו בשבט, חשתי בכאב לב גדול כששוטרים עם אלות תקפו חרדים בבני ברק ללא הבחנה. באותם ימים התקשורת דיברה על הציבור החרדי כולו בצורה שלילית ביותר. השיא היה כששמעתי שהושלכו רימונים ברחובות העיר. אני זוכרת את עצמי תופסת את הראש ובשום אופן לא מצליחה להירגע.
אני לא מבינה איך ייתכן שצצים כאלו חיכוכים ומהומות בין הציבורים בארץ, בזמן שהאנשים שאני מכירה סביבי דווקא אוהבים ומעריכים את הציבור החרדי ודואגים לשלומו. חשבתי על כך שקיים פער גדול בין מה שהתקשורת מספרת לנו לבין מה שקורה בפועל. החלטתי לעשות מעשה ויזמתי את הבאתה של משאית ענקית, מלאה בתוצרת חקלאית של ארץ ישראל, לבני ברק. הפירות והירקות חולקו בחינם וביד רחבה ברחבי העיר כתשובה לאירועים הקשים הללו. הרעיון היה שלי, ואליו הצטרפו אנשים רבים וחקלאים שהרגישו כמוני, שזו העת לעשות מעשה של אהבת חינם. רובם כאלו שמעולם לא ביקרו בבני ברק, ואין להם קשר ישיר עם הציבור החרדי.
כל יהודי הוא אבר בגוף השלם. הרב-אהרל'ך של 'חסדי עמרם' שהצילו אלפי ישראלים בקורונה
לדעתי, ההחמצה הגדולה ביותר של הציבור החרדי היא בכך שהוא לא מצליח מספיק לשקף לחילונים את הערך של לימוד התורה. לא פלא שיש מגזר גדול כל כך שמתרעם על העובדה שחלק מהחרדים מבקשים ללמוד ולא יוצאים לעבוד. זה נראה להם הזוי, בלתי נורמלי ומאוד מקומם. לדעתי, במשך השנים לא נעשו מספיק ניסיונות מצד המגזר החרדי להעביר את המסר, וכאחת שעוקבת אחרי התבטאויות חרדיות – אף פעם לא שמעתי התייחסות עניינית ומכבדת לנושא של לימוד התורה ותפיסת העולם הזו. אני חושבת שאם יהיה מי שיעסוק ברצינות בנושא ההסברה, היחס של הציבור החילוני ישתנה. הציבור הזה צמא להבין מה עובר על המגזר החרדי ולפעמים אפילו דואג לו באמת.
בימים שבהם מוקמת הממשלה, התחושה שלי היא שבשני הצדדים של המתרס יש התעלמות מוחלטת מהמפלגות האחרות, ומהזעם של חלקים רבים בחברה הישראלית כלפי הממשלה הזו. ישנה תחושה של 'תפוס כפי יכולתך', כשכל אחד מנסה לקחת ולחטוף כמה שיותר. הלוואי שכולנו היינו לומדים לכבד יותר זה את זה ולא נותנים לשני את התחושה שהוא לא קיים, גם אם ברור שאנו דואגים יותר למגזר שלנו – שזה טבעי ונכון. הייתי שמחה להעביר את המסר הזה לשני הצדדים, כי מניסיוני האישי אני באמת מאמינה שבכל המגזרים יש רצון לקרבה ולאהבה. אם רק נדע לכבד זה את זה תוך עמידה על הזכויות שלנו, נוכל להגיע לתוצאות נהדרות.
לטפל בכל אדם
שם:
גב' אסתר אברהם
מקצוע:
פעילה חברתית
ומסייעת
לבעלי נכויות
כקטועת רגל מילדות וכמי שמכירה מקרוב את ההתמודדות של הנכים על שלל זירותיה, קיבלתי לפני שנים פנייה ממדינת ישראל ששלחה אותי ללוות פצוע לטיפולים בארה"ב, עם כל המשתמע מכך. עשיתי זאת באהבה רבה ומתוך תחושת שליחות. מאז המשכתי להתנדב עם נפגעי איבה במחלקת השיקום של 'הביטוח הלאומי'. אני גם מתנדבת הרבה במרכזים רפואיים במחלקות הרלוונטיות, ומשתדלת להועיל לכל מי שצריך עידוד, חיזוק, מילה טובה וייעוץ מקצועי.
בנוסף הייתי פעילה בהתנדבות במשך כעשור כיו"ר ועד מנהל של 'המרכז לחיים עצמאיים' בירושלים, המאגד בתוכו אנשים עם נכויות שונות, שבאים ללמוד בין היתר על הזכויות שלהם. אני גם פעילה מאוד בארגון 'הצעד הבא' של משפחות הקטועים במדינת ישראל. אני נמצאת ב'סיירת הזכויות' ומייעצת יומם ולילה לכל המגזרים בכל הנושא של זכויות, כולל שאלות הקשורות לשיקום. אני מטה אוזן קשבת ומתפללת שהקב"ה יתקן אותי בעצה טובה מלפניו. במקביל, אני מנחת סדנאות לאורח חיים בריא באוכלוסיות בעלות מאפייני נכות שונים ומובילה לשינוי מהותי בחיי היום יום שלהן.
האמת היא שכשאנשים פוגשים אותי – הם בדרך כלל מופתעים. "אישה חרדית? לא היינו מאמינים". אני מגיבה בהומור: "את הקרניים השארתי בבית"… מאותו רגע אני יוצרת איתם קשר ישיר שנבנה על אמון ועל כבוד הדדי, ושמחה מאוד לספר להם שאני לא היחידה ושבחברה החרדית יש הרבה מאוד אנשים שנרתמים לעזור לכולם.
לא מזמן נוצר חיבור הדוק ביני לבין דמות ישראלית מפורסמת מאוד, שרחוקה מהציבור החרדי כרחוק מזרח ממערב. בתחילה היא לא הצליחה להבין מה לי ולה, היא התייחסה אלי בחשדנות גדולה, כשהיא בטוחה שאני רוצה לדבוק בהילת הפרסום שלה. לקח לה זמן להבין שאין לי שום מושג מהו תפקידה ובמה היא עוסקת, ומטרתי היחידה היא באמת לעזור. כשהכרנו לראשונה היא לא ידעה דבר על הציבור החרדי, וכיום, אחרי היכרות ממושכת, היא שומעת ממני בהתעניינות על המגזר כולו ועל חיי האישיים ומלאה בהתעניינות כנה.
'גישור בין המגזרים' אלו מילים גדולות, אך דבר אחד ברור לי: כל אחד בציבור החרדי הוא שליח. לכל אחד מאיתנו יש הזדמנות וגם חובה לעשות קידוש השם בעולם. לפני שנים התרחש פיגוע בשוק 'מחנה יהודה' ובין השאר נפצע שם פועל זר ממוצא סיני. לפי החוק במדינת ישראל, כל אדם שנפצע בפיגוע, ולא משנה מה מוצאו, מוכר כנפגע איבה.
במחלקת השיקום לנפגעי איבה שבה התנדבתי, שלחו אותי להתנדב אצל אותו פועל זר שנפצע קשה, ואבי, שהוא תלמיד חכם גדול ופוסק וגם אב"ד – ציין באוזניי את הזכות לגרום לקידוש השם בסיוע לפועל הזר. אבא שלי הוא יליד סין, וסבא שלי זצ"ל אף קיבל את תלמידי ישיבת מיר בסין וארגן להם דירות בשנחאי. אבא אמר לי אז: "תדעי שלאורך כל ההיסטוריה העם הסיני לא גילה אנטישמיות כלפי היהודים, לכן מצווה להחזיר להם, וטוב שאת עושה קידוש השם בסיוע שאת מגישה למשפחה הזו". כך אכן היה. ואם כך התבטא אבי על סיוע לאדם שאינו בן ברית – כשמדובר ביהודים שהם עצמי ובשרי, על אחת כמה וכמה.
הכלכלה מנצחת
שם: רו"ח דורון סדן
מקצוע: שותף מנהל ב־PwC Israel,
ממשרדי ראיית החשבון הגדולים בארץ
למעלה מ־1,400 עובדים מועסקים כיום בפירמת PwC Israel, אחד ממשרדי ראיית החשבון והייעוץ הפיננסי הגדולים ביותר במדינת ישראל. העובדים שלנו מגיעים מכל המגזרים, ואני רואה בכך ברכה גדולה. ברור לי שהעובדים מרוצים מכך שניתנת להם הזדמנות להשתלב בחברה מובילה וגלובלית, וגם אנחנו כמנהלים מרוויחים מכך שיש לנו גיוון בתוך המשרד, כולל הציבור החרדי.
כדי שאנשים מרקעים מגוונים יחושו בנוח להצטרף לפירמה, יש צורך להבין את הצרכים הייחודיים שלהם ולהתאים עבורם את סביבת העבודה
עשרות עובדים חרדים. סדן
. כאשר מדובר למשל בהעסקת נשים חרדיות – אנו נותנים את הדעת על סוג הכשרות של האוכל, אנו מציעים מחשבים עם תוכנת סינון, פעילויות רווחה ותכנים המתאימים להן באופן ספציפי. אין לי ספק שהמאמץ שווה את ההזדמנות לאתר עובדים מוכשרים ולשפר את יכולות הפירמה.
זו גם הסיבה לכך שלאחרונה הגדלנו באופן משמעותי את מספר הנשים החרדיות שעובדות במשרדנו בירושלים. בתוך המשרד הקמנו עבורן אזור ייעודי המותאם להן כדי שירגישו בנוח לקיים את אורח החיים שאליו הן מחויבות. הן חלק בלתי נפרד מהצוות ועובדות כמו כל עובד אחר, מול קשת רחבה של לקוחות ופרויקטים. בכוונתנו להמשיך ולהגדיל את מספר הנשים החרדיות המועסקות אצלנו.
בתקופה האחרונה אני פועל יחד עם אנשים בכירים – גם מעולם ההייטק – במטרה ליצור תהליך דומה במקומות אחרים, מתוך הבנה ששילוב כלל המגזרים, לרבות הציבור החרדי, מיטיב גם עם העובדים וגם עם הסקטור העסקי, ובסופו של דבר גם עם מדינת ישראל.
הדיבור על הפילוג כתוצאה מההתפתחויות הפוליטיות – הוא שיח שלדעתי בחלק גדול מהמקרים מובל על ידי גורמים פוליטיים מצד כזה או אחר. אני פוגש את הציבור החרדי מקרוב, וברור לי שהוא יכול ומסוגל להיות חלק מהכלכלה, ובכוחו גם להצמיח אותה. אני אופטימי בנוגע ליצירת שיח משותף, כי בסופו של דבר הכלכלה מנצחת. עבודה משותפת כדוגמת שילוב חרדים אצלנו בפירמה היא כר נפלא להיכרות בין אנשים ולגישור בין חלקי האוכלוסייה. עם קצת מאמץ ורצון טוב מצד כולנו זה לא יהיה חלום אלא מציאות.
השוטר הטוב
שם: רס"ר רמי אושרי
מקצוע: מפקד השיטור הקהילתי ברכסים
אני אדם מסורתי. כשהתחלתי לעבוד כמפקד השיטור הקהילתי ברכסים קיבלתי החלטה אחת: אני מגיע לעבודה בראש נקי. נכון שאני לא מכיר את הציבור החרדי, אבל אני מנסה לקלוט אותו ללא שום דעות קדומות. מאותו רגע ובסיוע גדול של מחלקות המועצה השונות, המתנ"ס ועוד בכירים בתפקידים שונים, התחלתי להכיר את הצרכים של יישוב חרדי.
שליחות צפונית. אושרי
ברכסים, כמו בכל יישוב אחר, לאו דווקא חרדי, אנשים רוצים שיהיו להם שקט וביטחון. לפעמים הם אפילו לא יודעים להסביר מה מפריע להם, ולכן אני משתדל להיות קשוב ולהבין את הצרכים במלואם. אני כמובן לא עובד לבד. ביישוב ישנם כארבעים מתנדבים, רבים מהם אברכים ברוב שעות היום, שעוזרים לנו במשימת השלטת הסדר ביישוב.
זהו שיתוף פעולה מדהים, ולפעמים כשאני שומע בחדשות על חיכוכים בין שוטרים לחרדים, אני לא מבין במה מדובר. אצלנו הדברים כל כך שונים ויש כבוד הדדי אמיתי.
ההיכרות שלי עם הציבור החרדי הובילה אותי ליזום פעילויות ביישוב שאינן קשורות ישירות לתפקידי במשטרה, כמו פרויקט חלוקת מזון שמבוצע על ידי השוטרים (שאינם חרדים) והמתנדבים (החרדים), וכן פרויקט ללימודי עזרה ראשונה לנשים, פרויקט שיזמתי לאחר שהוזעקתי לכמה מקרים קשים לצד כוחות הצלה שבהם האימהות לא ידעו איך לעזור. ראיתי אותן בזירה והבנתי שפשוט אין להן דרך ללמוד את הקורס.
לעיתים קרובות אני מתייעץ עם רבני היישוב מתוך הבנה של גודל השפעתם על הציבור. מדהים ומרגש לראות כמה הם מסורים לתפקידם, וכיצד יש מקרים ומצבים שפשוט נפתרים בשקט, מאחורי הקלעים.
באופן אישי אני מרגיש זכות גדולה לעבוד בתפקיד כזה ולהכיר עולם שלא פגשתי קודם לכן. אני לא רק מאמין שאפשר לחיות יחד; אני גם נוהג לספר לאנשים מערים אחרות על החיים השלווים שמתנהלים ביישוב, שבו 85 אחוזים מהתושבים הם חרדים ו־15 אחוזים אינם חרדים.
בעיקר אני מתרגש כשהתושבים באים למשרדי כדי להודות וזוכרים שמתחת למדים מסתתר בן אדם. זכינו ליישם ביישוב את האפשרות לחיות יחד, לא כתאוריה – אלא כמעשה.
