מה עובר על האנשים שבמשך שנים חלמו על מזרח תיכון חדש, שתי מדינות לשני עמים ודו־קיום מלבלב? האם אירועי שמחת תורה שינו את השקפתם? כיצד לדעתם צריכים לנהוג בעזה? ומהי עמדתם ביחס ליום שאחרי המלחמה? >> פעילי שלום בולטים מדברים בכנות על הכשל, הפתרונות וחשבון הנפש>>שמאל, ימין, שמאל
פלאש 90
מאז פרוץ המלחמה נשמעים קולות שלא נשמעו בקרב מחנה השמאל.
אין ספק כי ה-7 באוקטובר שמט את הקרקע לכולנו, אך יש אלו שעולמם חרב גם מבחינה אידאולוגית, כשמשהו בהשקפת החיים שלהם נשבר והתרסק, ונראה שלא ישוב להיות כפי שהיה.
מחנה השמאל כבר לא נראה כמו בעבר. יש בו כאלו ש"התפכחו", יש שמעדיפים לכנות את מה שעברו כ"שינוי דעה", ויש שעדיין תומכים במלוא הכוח בדעות שבהן החזיקו, ועם זאת מבינים שמשהו בהן חייב להשתנות באופן מהותי.
כי כן, גם אם הם ראו את עצמם תמיד כליברלים שוחרי שלום וזכויות אדם, קשה להם להמשיך לחשוב ולהרגיש כך לנוכח הזוועות שהתרחשו באותו יום נוראי.
לכולם מובן שיש דברים שלא ניתן להבליג עליהם ולשוב לסדר היום.
אין פרטנר לשלום
קחו לדוגמה את גב' ורדה גולדשטיין, המוכרת בתקופה האחרונה כ"סבתא של הנכדים החטופים", שבחסדי שמיים שוחררו השבוע.
"אני גרה עם משפחתי בכפר עזה כבר 53 שנים", היא מספרת. "לפני האסון התגוררו איתנו בקיבוץ גם שניים מתוך ארבעת ילדינו, עם ילדיהם ומשפחותיהם. לצערי הרב מתקפת הפתע פגעה בנו קשות. הבן שלי, נדב אלמוג-גולדשטיין, היה בבית עם אשתו וארבעת ילדיהם. הם הסתגרו בממ"ד, אך זה לא עזר להם וביום ראשון קיבלנו הודעה על כך שנמצאו בממ"ד שתי גופות: של נדב ושל בתו ים, בת 20, ואילו ארבעת בני המשפחה האחרים: אשתו של נדב, חן, ושלושת ילדיהם – אגם, גל וטל, נחטפו לרצועה".
מאז אותו אירוע היא הפכה עולמות כדי להשיבם הביתה בריאים ושלמים. כאמור, בחסדי שמיים תפילותיה נענו והשבוע הם שוחררו מהתופת.
"האידאולוגיה שלי ושל רבים מחברי הקיבוץ השתנתה", היא אומרת בשיחה ל'חדשות משפחה'. "אומנם אף פעם לא היינו שותפים לפרויקטים שחיברו בין תושבי עזה לקיבוצניקים, כמו יוזמות של הסעות חולים מעזה לבתי חולים או תרומת כספי צדקה וכדומה, אבל במשך שנים, לפני הקמת הגדר, היו לנו בקיבוץ עובדים פלסטינים מרצועת עזה שהגיעו אלינו בקביעות. היינו קונים אצלם בחנויות והם היו מבקרים בביתנו, היחסים היו טובים.
"אודה על האמת: הייתי בעד ההתנתקות וחשבתי שמוטל על מדינת ישראל לעזוב את הרצועה. האמנתי שמבחינה אידאולוגית לא ייתכן לשלוט בעם אחר ותמכתי בכך שרצועת עזה תהיה ישות עצמאית".
וכעת הדברים השתנו?
"בוודאי שהשתנו. אחרי שנפגענו באופן אישי ואסון כבד כל כך נפל על המשפחה שלנו, אני כבר לא יכולה להחזיק באותן דעות. מה עוד שאלו לא רק אנחנו, אלא מדובר בקהילות שלמות שנפגעו. באופן אישי, כששואלים אותי היום, אני אומרת שאני לא רוצה להתחשבן עם אף אחד, רק לגמור עם המלחמה ולהחזיר את כל החטופים, עד האחרון שבהם, הביתה. אבל למי שבאמת רוצה לדעת, אני מסבירה שאני לא רוצה עם העם הפלסטיני שום מגע ושום הומניטריות, לא כניסה של פועלים למדינת ישראל ולא שום קשר. פשוט לסגור את הגבולות וזהו".
איילת דקל-דותן היא אשת פיתוח מפורסמת, שבמשך שנים פעלה במגוון דרכים למען השלום. "הייתי פעילת מרצ. האמנתי שכדאי לנו לדאוג לכך שלכל תושבי עזה יהיה טוב, כי כך יהיה טוב גם לנו, כיוון שהם יבינו שאם יפגעו בנו יהיה להם מה להפסיד", היא מסבירה. "תמכתי חד משמעית בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, וגם כשהתרחשו פיגועים וזוועות, כמו למשל אצל משפחת פוגל, הצלחתי להכיל אותם, כי היה לי נוח להגיד שזה 'חד פעמי' ו'מקרי'. זהו הנרטיב שהנחה אותי. האמנתי שאם נעלים עין מפעולות הטרור, הפלסטינים יזנחו אותו. קיוויתי שכך יהיה".
ומה קרה כעת?
"התקווה שלי התנפצה באופן חד משמעי. כיום ברור לי שאין עם מי לדבר בצד השני וחייבים למגר את החמאס באופן מוחלט. לא להשאיר בעזה אפילו אבן אחת בלי להפוך אותה. רק לחסל. אני לא יודעת מה יהיה אחר כך, כי אני לא מדינאית או פוליטיקאית. אבל ברור לי שכעת חייבים לפעול במלוא העוצמה, כדי שמה שקרה עכשיו לא יקרה שוב בעתיד. לעולם לא עוד".
עם כל הדיבורים האלו את עדיין רואה את עצמך בצד השמאלי של המפה?
"קשה לי להיצמד להגדרות, כי אני ממשיכה להאמין בשלום באופן אוניברסלי, גם קשה לי עם זה שמכלילים את ערביי ישראל בתוך כל הסיפור עם עזה, כי אני לא אוחזת בתפיסה כזו. אבל הפסקתי להאמין בכך שיש סיכוי לשקם את הפלסטינים. קיבלתי סטירה מצלצלת, והאמת היא שזה פגע בי במקום הכי עמוק שיכול להיות".
גם גילה אלמגור, הנחשבת ל'כלת פרס ישראל', שימשה בעבר כחברת ארגון 'בצלם', אך לפני כמה ימים יצאה בהצהרה חסרת תקדים: "אני מבקשת להבהיר: אני יהודייה, ציונית, ישראלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. איש לא ייקח זאת ממני. בליבי ובנפשי זורם דם יהודי שנקרע ונשבר מאירועי השבת השחורה. אני מחזקת את הצבא הנפלא שלנו ולחלוטין מתנערת ומוקיעה ממני כל מי שטוען שאין צדק בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל".
אלמגור הוסיפה: "נולדתי לאלמנה שכולה, לאחר שאבי נורה על ידי צלף ערבי. אני יודעת על בשרי היטב את מחיר הדמים. עד סוף ימיי אחיה יתומה ואילחם שאף לא ילד אחד נוסף יחיה יתום בארץ ישראל. אני מתפללת כל יום לשובם של החטופים ולשלום הפצועים ושהשם יקום דמם של אלו שאיבדנו. עם ישראל חי".
על יחסיה עם ארגון 'בצלם' שטען כי ישראל מבצעת פשעי מלחמה, כתבה אלמגור: "הזדעזעתי מאמירות הארגון. איני מזדהה עם המסר ולו לרגע. עמדתי תמיד הייתה ותמיד תהיה ששלום אפשר לקיים רק עם פרטנר. בשבת השחורה חמאס הבהירו שכל רצונם הוא הרס וטרור".
לא התמונה המלאה
"אני מודה שנאטמתי לסבל של תושבי עזה", אומר בכנות יריב אופנהיימר, לשעבר יו"ר תנועת 'שלום עכשיו'. כבר בראשית שיחתנו מבקש אופנהיימר להדגיש: "שנים הייתי המנכ"ל הדובר של 'שלום עכשיו', וגם עתה אני עדיין חלק מהתנועה וחבר הנהלה".
ומה עבר עליך בעקבות הטבח של ה-7 באוקטובר?
"עוברות אצלי הרבה מחשבות, בעיקר משום שזוהי סיטואציה קשה ומורכבת מאוד. ברור שהאינסטינקט הראשוני הוא תחושת שבר גדול. אין שום ספק שהאלימות, הברוטליות, האכזריות, חוסר האנושיות והמפלצתיות של החמאס והפלסטינים שחדרו מעזה לישראל, הגשימו את הסיוטים של כולנו. אני לא מאמין שיש מישהו שלא הרגיש כעס, זעזוע, פחד וגם חשש מהפלסטינים שנראים כולם כחיות אדם. זוהי נקודת מוצא מאוד קשה.
"יש גם דבר עיקרי שבו ברור לי שטעינו כאנשי שמאל: זוהי המחשבה על כך שאפשר לתת לחמאס לשלוט בעזה ולהאמין שזה לא יפגע בנו. האמנו שכאשר נעלים עין מכך שמועברות לחמאס מזוודות עם כסף מקטאר, ישמשו הכספים האלו באמת עבור תושבי עזה האומללים ולא למטרות טרור. אפילו חשבנו שיש בחמאס גורמים פרגמטיים מסוימים שאפשר להגיע איתם לדו קיום. אני חושב שזוהי נקודה שבה היינו צריכים להיות נחרצים יותר ולהגיד 'לא'. להבין שאת שלטון החמאס מוכרחים להפיל באופן חד משמעי, חייבים להיאבק נגדו ואסור לשתף עימו פעולה.
"אבל כל מה שציינתי כאן הוא לא התמונה המלאה, כי יש עוד שני דברים שחשוב מאוד לזכור: האחד הוא שהאירוע הנוראי הזה קרה בעיצומה של השנה הכי מדממת מבחינת הרוגים ישראלים בטרור פלסטיני, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, והדבר השני הוא שכל זה קרה במשמרת של ממשלת ימין 'מלא-מלא'.
"מה שרואים כאן זו לא התפוצצות של מחנה השמאל, כי ממילא הוא לא קיים כבר הרבה זמן בממשלה. מה שנכשל זו התפיסה הימנית שטענה שאפשר להתעלם מהפלסטינים. זו תפיסה שכשלה".
היזם שהפך לאב שכול. איל ולדמן
אז אתה עדיין חושב שהפלסטינים הם פרטנר לשלום?
"בעקבות המלחמה נוצר אצלי קו ברור מאוד, ואני מבדיל בין פעילי החמאס לתושבי עזה. החמאסניקים עשו פשעי מלחמה שלא ייסלחו. חייבים להילחם בהם ולהפגין ביד קשה, גם אם ניאלץ לשלם על כך מחיר. עם זאת, אני מאמין שצריכים בסיומה של המלחמה למצוא דרך כלשהי לאפשר עתיד לאוכלוסייה בעזה".
דעה נוספת ומתונה נשמעה השבוע מפיו של יזם ההייטק אייל ולדמן, שנחשב למוכר מאוד בזכות פועלו בחברת הענק 'מלאנוקס', אך גם הודות להשקפתו הפוליטית, שכן במשך שנים פעל לשילוב פלסטינים בכלכלה ובתעסוקה, והעסיק בחברתו מאות עובדים פלסטינים, חלקם מעזה. בעבר הוא גם גייס תרומות של מאות אלפי דולרים להקמת בית חולים שדה אמריקאי בעזה.
בהתקפה של ה-7 באוקטובר בתו דניאל (הי"ד) נרצחה באירוע שהתקיים סמוך לקיבוץ רעים. כמי ששירת בעברו כקצין בחטיבת גולני, ולדמן לבש מדים ובגילו המתקדם התגייס למילואים.
בריאיון לגלובס אמר כי הוא עדיין מקווה שחלק מהפלסטינים רוצה לעשות שלום. "אם כי ברור שבטווח הקצר מוכרחים להתמקד בלחימה ובפגיעה בכל החמאס ובכל המשויך לו".
לחיות ביחד
קול נוסף ובלתי צפוי במערבולת הקולות ממחנה השמאל הוא קולו של עומר ברק, סופר ותסריטאי מפורסם שספריו נחשבים לרבי מכר. "מדובר עבורי בשבר נוראי, שדיכא לי את כל השקפת העולם – גם הפוליטית וגם האידאולוגית", הוא אומר בכנות.
ברק מציין שהאכזבה הגדולה שלו היא כלפי תנועות השמאל העולמיות, אלו שמתייצבות בימים אלו לימינה של עזה, מפגינות למענה ותומכות בכל כוחן בתושביה. "הדבר שכואב כאן הוא שמדובר באנשים שתמיד הערכתי וראיתי את עצמי כחלק מהם", הוא מחדד. "מאז ומעולם הייתי מסוכסך עם הזהות היהודית שלי, וכשהגעתי להרצאות בחו"ל והיו שואלים אותי על הנושא היהודי, הייתי מסביר שאני יהודי לפי הדת, אך מלבד זאת שום דבר מהיהדות לא באמת מגדיר אותי. בראייה שלי ראיתי את עצמי כמי שמסוגל לעזוב את הארץ בקלות ולעבור לחו"ל, וזו גם הייתה התחושה המיידית שלי. 'ביבי נבחר? עוזבים'; 'הרבנות הראשית החליטה משהו שלא מוצא חן בעינינו? נרד מהארץ'. הרי יש אמסטרדם, ספרד ופריז, שם יהיה קל ונוח יותר להסתדר. מה יש לנו לחפש בישראל?' בשנתיים האחרונות גם ראיתי סביבי הרבה חברים שעזבו את המדינה ולא הצטערו.
"ואז הגיעה מתקפת הטרור האכזרית של ה-7 באוקטובר, ואיתה התפרצה מתקפה אכזרית לא פחות בעולם כולו. אנשים שבמשך 80 שנה לא העלו על לשונם ביטויים אנטישמיים כי 'אסור', התחילו לדבר נגד ישראל באופן מורעל ביותר. זה גרם לי להבין עד כמה טעיתי במשך השנים – כמעט הלכתי עם אותם אנשים, כמעט האמנתי שהאנטישמיות שתקפה את סבא וסבתא עברה מן העולם שהפך לנאור, אבל מסתבר שלא.
"ההסתכלות של האנטישמים התומכים בעזה ושואפים למפלת ישראל, ממשיכה להיות זהה לחלוטין, ולא מעניין אותם בכלל אם מדובר ביהודי כשר או כופר כמוני. זה גרם לי לטלטלה גדולה ולהבנה שאני רוצה ללבוש בגאווה את התג היהודי ולא להתבייש בו. אגב, זו גם הסיבה שהדלקתי השבוע נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה. והתפללתי. על החטופים, על החיילים, עלינו".
ומה התחושה שלך כלפי מחנה השמאל הישראלי? גם ממנו התאכזבת?
"לפני הכל חשוב לי להדגיש שאני עדיין מגדיר את עצמי כחלק מהשמאל, למרות שהאידאולוגיה נשברה והתרסקה. ברור לי שבעקבות מה שקרה יהיה עלינו לעשות חשבון נפש עמוק ביותר על כל מיני דברים שהאמנו בהם, אבל השמאל הוא הבית שלי, ואני רוצה לתקן אותו ולא לנטוש אותו. אני עדיין חלק ממנו, אף על פי שאני חייב להודות בכאב שאין כעת אף מפלגה שמאלית שמייצגת אותי, וגם זה שבר גדול. בעיקר מכעיסים אותי חלק מאנשי השמאל, שנוהגים להפנות כל הזמן אצבע אל הימין ולטעון: 'אתם ואתם', ו-'הכל בגללכם', במקום שכל צד יעשה את הדבר שצריך לעשות ויבדוק איך לפתור את העוול, ובכל מקרה דבר אחד ברור: שטחים תמורת שטחים אינם הפתרון".
בועת השלום התנפצה. יריב אופנהיימר
כך חשבת גם בעבר, בזמנה של תוכנית ההתנתקות?
"לא חשבתי כך. אפשר אפילו לומר ששמחתי בנסיגה מעזה. אולי זו לא הייתה שמחה אמיתית, כי כאב לי לראות את האנשים האלו, שהם באמת אנשים טובים, מאבדים את הבית. אבל ידעתי בליבי שזה הפתרון הנכון. הייתי בטוח שהשנאה המודלקת הזו של הפלסטינים הייתה בגלל כל היישובים הישראליים היפים והמטופחים שנמצאים מול מחנה הפליטים. האשמתי את 'המתנחלים המטורפים האלו', כך קראתי להם, שלקחו את ילדיהם לגור שם בלב הגיהינום, מרצונם החופשי, שהכל בגללם. הכל בגלל הכיבוש, וכשלא יהיו עוד מושבות ולא כיבוש, יהיה שלום. חשבתי בזמני שהם 'עיוורים', שלא מבינים כלום כשאומרים לי: 'הנסיגה הזו לא תשנה כלום, אנחנו קו ההגנה שתתגעגעו אליו כשיבואו לכבוש אותנו', ולא ידעתי שאני העיוור. עכשיו אני מבין שזו בכלל לא שאלה של טריטוריה או שטחים כבושים, כי מדובר באנשים שיורים בתינוקות וצוחקים. זוהי שנאת יהודים כמו שלא ידעתי שקיימת, הרוע האנושי בצורה הכי טהורה שלא רציתי להאמין שאפשר. אז כן, לגבי הנקודה הזו אפשר לומר שאנשי הימין צדקו, ואני טעיתי".
ובעקבות כל זאת – מה הצעד הבא שמדינת ישראל צריכה לנקוט כלפי עזה?
"אני באמת לא יודע. אחד הדברים שלמדתי בחודש האחרון הוא להתאפק ולא להביע דעות ביטחוניות כפי שחשבתי בעבר. אבל יש בי רצון חזק להקדיש את חיי כדי להוביל לכך ששתי הקבוצות – הימין והשמאל, יוכלו לדבר זו עם זו, אפילו ללא הסכמות. השנאה והפחד שתמיד היו בינינו חייבים להיעלם, כי אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אני ממש מקווה שהצדדים המעורבים בדבר יבינו את זה שכולנו טעינו וכולנו חייבים לתקן, כל אחד מהמקום שלו. אנחנו חייבים ללמוד לעבוד יחד, להקים ממשלת אחדות עם שתי דעות, ולהתחיל ללמוד להסתדר בינינו. שזו עבודת חיים. עבור כולנו".
