שישים שנה אחרי שרקם את תוכנית החטיפה שלו מהארץ, אוריאל בן-דוד פוגש את יוסל'ה שוחמכר לראשונה והם מנסים להתפייס. מפגש היסטורי
"אמא שלך חטפה אותי"
– "אני מבקש סליחה"
הם היו שני צעירים משני עברי המתרס של פרשה שהסעירה את העולם היהודי: אוריאל, בנה של הגיורת גב' רות בן-דוד (בלוי), שרקם וסייע לבצע בפועל את תוכנית ההברחה של הילד יוסל'ה שוחמכר מהארץ • אוריאל צילם את תמונתו, תרם את דרכונו והפך את השם מ'קלוד' ל'קלודין', מבלי לחלום לרגע איזו סערה הוא מחולל • אחרי שישים שנה של תרעומת, קלוד וקלודין (אוריאל ויוסל'ה) נפגשים בפעם הראשונה ופותחים מחדש את פצעיה המדממים של הפרשה שהטביעה את חותמה ביחסי הציבור החרדי ומדינת ישראל • המעגל הדרמטי נסגר: מפגש מסעיר
כך נראה רגע היסטורי.
סופרים מוכשרים נוהגים לחתוך את המתח הזה בסכין, כשמעגל של שישים שנה נסגר. הפעם האחרונה שדרכיהם של שני הגיבורים האלו נפגשו, הייתה לפני שישה עשורים. מאז הם לא התראו, לא רצו להתראות. התעקשו לא להתראות.
המטען ההדדי כבד מדי, מעיק מדי, בלתי נסבל.
והנה זה קורה.
דפיקות קצובות בדלת. אדם מבוגר בגיל העמידה נכנס. אדם אחר, מבוגר עוד יותר, נעמד לקראתו. יד מושטת אל יד. הצלמים מתקתקים והצעקה המקראית העתיקה נשמעת:
– "אני יוסף", מכריז יוסל'ה שוחמכר, הילד שהסעיר את כל העולם היהודי של שנות ה-60.
– "אתה בכלל האחות האובדת שלי, קלודין", מתבדח ר' אוריאל דוידסון, בנה של הגיורת המפורסמת רות בן-דוד, שפיקדה על מבצע החטיפה וההסתרה. שבירת הקרח הראשונה עברה בשלום.
סלון ביתה של משפחת דוידסון, מלא וגדוש. בני המשפחה המורחבת התייצבו מכל הארץ, כדי להיות נוכחים במפגש המרגש הזה. הם מעולם לא העזו לזמן אותו. עכשיו, ביוזמת 'משפחה', זה קורה.
וכמו שקורה ברגעים היסטוריים, יש הפתעות. מי שמפתיעה הפעם זאת בעלת הבית, גב' גיטל דוידסון. "אותי", היא אומרת לשוחמכר, "אתה כנראה לא זוכר. אבל אנחנו שיחקנו יחד חצי שנה".
יוסל'ה לא מאמין. "איפה זה היה?"
גב' דוידסון חוזרת בזמן: "בלוצרן, בשווייץ".
שוחמכר עוד לא מבין, וגיטל מתחילה לספר את חלקה. היא הייתה אז נערה צעירה, גיטל פוקס, בתו של השוחט החסידי מדנמרק. "אחי נשלח ללמוד בארץ הקודש וחלה במחלה ממארת. המשפחה נאלצה לסייע. אמא נסעה לארץ כדי לטפל בו, אבא נשאר לשחוט בדנמרק ואותי שלחו ללוצרן, עיר הישיבה, בשווייץ. שם הייתי מטפלת במשפחתו של אחד מאנשי הצוות.
"באותו קיץ הסתובבתי הרבה עם הילדים, הכרתי את כולם. בין הילדים היה ילד אחד בן תשע, שבלט במיוחד. כולם היו בלונדינים ורק הוא שחור. קראו לו 'מנחם לוי'. שיחקנו ביחד, הוא דיבר אידיש מצוין ואני דיברתי גרמנית. הקיץ חלף, ועם תחילת שנת הלימודים חזרתי הביתה, לדנמרק. אמא עוד לא הייתה בבית, והתארחתי בשבת אצל חברה. בשולחן שבת סיפר אבא שלה על פרשייה שסוערת בארץ. ילד יהודי בשם יוסל'ה הוברח מן הארץ ומחפשים אחריו באירופה. הקשבתי בחצי אוזן ולא דיברתי על זה יותר. בבית שלנו אף פעם לא דיברו פוליטיקה ולא נחשפנו לכל מיני חדשות.
"חלפה שנה שלמה. ערב אחד אני פותחת עיתון יהודי בגרמנית והכותרת הראשית מספרת "מצאו את יוסל'ה". תחת הכותרת אני מזהה את הילד הקטן 'מנחם לוי'. התחלתי לבכות. היה לי ממש עצוב שהילד הזה הולך להיות 'חופשי'. קראתי את הכתבה. שמה של הגיורת, גב' 'רות בן-דוד', הוזכר בה שוב ושוב. לא חלמתי שיום יבוא ואהיה כלתה".
שוחמכר מתרגש. הוא נזרק בבת אחת אל אותם ימים חטופים בלוצרן. "כמה ילדים בעולם הספיקו לטייל כמוני", הוא אומר באירוניה ומתיישב כדי לשחזר את הימים ההם. מבטו נתקל בשתי תמונות על הקיר. הראשון של יהודי הדור צורה. מנהיג נטורי קרתא בירושלים, הרב עמרם בלוי זצ"ל. לצידו תמונתה של מי שהפכה להיות אשתו בערוב ימיו, גב' רות בן-דוד. "זאת היא", הוא אומר. "היא חטפה אותי. אין לי מושג איך היא העזה".
מישהו מהנכדים לוחש שאולי זאת הזדמנות להתנצל ולהביע חרטה בשמה, אבל שוחמכר מפתיע: "פעם אחת פגשתי את רות. גם אז היה עיתונאי שניסה לכנס פגישת פסגה בינינו. אני התעקשתי שהיא תגיד בפה מלא שהיא מתחרטת על המעשה. היא סירבה. הפגישה התפוצצה".
עכשיו, מגיע רגע התיקון. ההתפייסות. "פגשתי במשך השנים עשרות אנשים שהיו שותפים למעשה", הוא מספר. "עם כולם התפייסתי. את כולם הבנתי. היא הייתה מהיחידות שלא הצלחתי".
הגיע הזמן.
מרגלת נולדה
במבט לאחור, קשה להבין את הפרשה הזו. קל לשער שבזמננו כל זה היה נראה אחרת. אף דמות רבנית מרכזית לא הייתה נותנת יד למהלך, ולו בשל הסוף שלו, שהיה כל כך צפוי. גם בזמן אמת – היו גדולי ישראל שגרסו כי המאמצים הללו מיותרים.
אבל אלו היו ימים אחרים. "אני בסך הכל נקלעתי לסיטואציה", מחייך שוחמכר.
לטובת הצעירים והשוכחים, נזכיר את עיקרי סיפור הפרשה בכמה מילים: בשנת תשי"ז עלו בני הזוג אלטר ואידה שוחמכר מברית המועצות, ועימם בת ובן, יוסל'ה בן ה-5. ההורים שהיו חסרי כל, נאלצו לשלוח את הבת לפנימייה דתית, ואת הבן, שלחו אל סבו, הרה"ח ר' נחמן שטרקס ז"ל, מחשובי חסידי ברסלב בירושלים.
הסבא, ר' נחמן, היה יהודי של מסירות נפש. בשנותיו הצעירות ברוסיה הוא הוגלה לסיביר בעוון לימוד תורה, ואפילו איבד עין. ואת המלחמה הזאת הוא המשיך, ביתר שאת, כאן בארץ. לאחר כמה חודשים, כשמצבם הכלכלי של בתו וחתנו השתפר והם ביקשו לקבל בחזרה את יוסל'ה שלהם, הוא סירב. "אמרו לו שההורים רוצים להחזיר אותי לרוסיה ולהוציא אותי לשמד. זה היה המונח שבו השתמשו גם בשיחות עימי – 'שמד'".
מכאן, החל הגלגל להסתובב. מי שלקח את הפיקוד היה דודו של יוסל'ה, ר' שלום שטרקס, שהחביא אותו. "כן", מאשר יוסל'ה, "אני שיתפתי פעולה. הייתי ילד קטן, ילד של חיידר מאה שערים. לא הייתה לי שום יכולת לשפוט את מה שאומרים לי. האמנתי לכל הסיפורים, האמנתי שההורים רוצים להחזיר אותי לרוסיה ולהפוך אותי לגוי".
מכאן החלה להתגלגל פרשת החבאה, שעברה כמעט בכל הארץ. "נראה לי שביקרתי בכל יישוב חרדי בארץ". הוא הועבר בין משפחות חרדיות, בירושלים, בצפת, בבני ברק, בראשון לציון ועד למושב קוממיות. "עד היום", הוא מצטחק, "אין יהודי חרדי בארץ שלא מספר לי שהמשפחה שלו החביאה אותי. אפשר למלא את אלטלנה, מכל אלו שטוענים שהם אלו שהבריחו אותי".
אבל את ההורים שלו זה ממש לא הצחיק. בית המשפט התערב, המשטרה עצרה את הסבא, ר' נחמן, שלא הסכים לשתף פעולה. החלו מרדפים וחיפושים בכל הארץ. הפרשה זינקה אל הכותרות הראשיות. יוסל'ה הפך לסמל של 'כפייה דתית'. לפי התיאורים, הסיפור כמעט הצית מלחמת אזרחים. כמעט לא היה חרדי שלא הטיחו בו את השאלה שהפכה באותם ימים לסיסמה – "איפה יוסל'ה?"
כאן נכנסת לפרשה דמותה המרתקת של הגיורת, גב' רות בן-דוד (בלוי). מי שמתנדבת לגולל אותו בקצרה, היא כלתה שגם מעריצה אותה, גב' דוידסון (גב' רות בן-דוד עצמה, רשמה את סיפור חייה בספר מרתק 'שומרי העיר', שנעזרנו בו לצורך השלמת היריעה).
זה מתחיל בשנת תר"פ (1920), בעיר קאלה שבצפון צרפת. שם נולדה מדלן ליסט פריי, ילדה שבורכה בראש מבריק ובזיכרון נדיר. היא שלטה בשבע שפות ולעדותה – חיבבה במיוחד היסטוריה. בכיתה השנייה של התיכון החלה ללמוד על ההיסטוריה של היהודים. "המורה הייתה מספרת לנו כיצד רדפו ורמסו היוונים את היהודים", היא כותבת, "ובלילות הייתי לוקחת את התנ"ך ומחיה לעצמי את תקופת האבות: יחד עם משה ובני ישראל עברתי את ים סוף וראיתי את עצמי שותפה לכיבושה של יריחו בתרועת שופרות. ליבי נמשך אל עם זה, שהלך אחרי אלוקיו למדבר וסיפורי כישלונותיו והצלחותיו לקחו אותי שבי".
זה לא הלך בקלות. החברות חשבו שהיא מטורפת. "בשנים שבין 1933-1939 (תרצ"ג-תרצ"ט), היו חברותיי לכיתה עסוקות בענייניהן. כמו רוב העם הצרפתי, הן היו שקועות בכל ליבן בפוליטיקה. באותם ימים הכין היטלר את מסעו לכיבוש אירופה והעולם, אך היו רבים שחשבו את נאומיו ואיומיו לנביחות כלב שאינו נושך. לא כן אנוכי. קראתי את MEIN KAMPF ('מיין קאמפף') ולמדתי גרמנית אצל פליט יהודי, עיתונאי שנמלט מברלין. אחרי כל שיעור היה מספר לי על המתרחש בגרמניה, על סבל היהודים שניצודים, נחטפים ומוכים בארץ".
אבל החיים המשיכו כרגיל. ערב פלישת גרמניה לצרפת, היא נישאה. אלא שאז פלשו הגרמנים, בעלה גויס לצבא הצרפתי והיא ואימה ברחו לדרום צרפת. שם, בכפר קטן סמוך לגבול הספרדי קבעה את ביתה.
"שם", מוסיף הבן ר' אוריאל, "שם נולדתי".
בשלב הבא, גב' מדלן נכנסת להרפתקה שתסייע לה לימים במסגרת פעילותה בפרשת יוסל'ה. "באותם ימים השתלטו הגרמנים על דרום צרפת, שכונתה עד אז 'האזור החופשי'. דאגתם הראשונה הייתה ציד יהודים. פאניקה השתלטה על התושבים. ביתנו הפך למקלט, ואני הצטרפתי לרשת משנית של המחתרת הצרפתית".
יהודים רבים שניסו להבריח את הגבול מצרפת הכבושה לספרד הניטרלית כאופציית חיים אחרונה, עשו בביתה את התחנה האחרונה. בספרה היא מגוללת לא מעט מקרים מרגשים כאלו. אבל כל זה הייתה הכנה. עם פרוץ המלחמה, היא נאלצה לקטוע את לימודי ההיסטוריה והגיאוגרפיה באוני' 'סורבון' היוקרתית, ועברה ללמוד באוני' טולוז. כאן גם קיבלה את משרתה הראשונה.
אחד המרצים קלט את הכישורים שלה ובעיקר את האומץ, וגייס אותה ל'מאקי', המחתרת הצרפתית שפעלה נגד הנאצים. היא נשלחה להשתחל כחפרפרת למפקדת הגסטאפו ושימשה למעשה כמרגלת לכל דבר. שליטתה בגרמנית פתחה בפניה את המפקדה, הגרמנים ראו בה בת ברית. והיא אספה מידע ורשימות של משת"פים צרפתים, שלימים יעמדו לדין.
"הבת שלי הגדולה", מספרת גיטל, "גרה בארצות הברית. היא השתתפה לאחרונה בהרצאה, והמרצה סיפר על גב' רות בן-דוד. אחרי ההרצאה היא ניגשה לדייק כמה פרטים ולספר שהיא נכדתה והמרצה פרץ בבכי. הוא סיפר, שאביו ניצול שואה ובן-דוד חילצה אותו ממפקדת הגסטאפו בצרפת. 'כל חייו וגם לפני פטירתו ביקש ממני שאמצא דרך להודות לה'".
זה היה השירות המודיעיני הראשון שלה.
הקנאית מקק"ל
המלחמה הסתיימה. "יום השחרור", היא מעידה בזיכרונותיה, "חוויה יחידה בחייו של אדם. ממש טירוף של שמחה". גב' מדלן המשיכה ללמוד היסטוריה ובמקביל עבדה גם בשירות הביטחון הצרפתי במשרה חשאית. ואז, החיים התהפכו עליה. אימה הלכה לעולמה, ביתה נהרס והיא נותרה לבדה עם התינוק. "שאיפותיי הדתיות הלכו והתחדדו", היא מספרת.
סיפור ההתקרבות שלה, נקרא כמו מותחן פילוסופי. היא מתארת את הלבטים מחד ואת הטלטלות מאידך. במקביל ללימודי העבר, היא פוגשת "ישראלים נחמדים". היא לומדת על מדינת ישראל הצעירה שעושה עליה רושם גדול. היא מתקרב יותר ויותר ואז מגיעה אל התחנה ה"יהודית" הראשונה בחייה – הטמפל הרפורמי בפריז. טקס ה'תפילה', מרשים אותה. בעקבותיו היא משתתפת גם בסדר פסח מרכזי, ובסביבות שנת תש"י, עוברת "גיור" רפורמי והופכת לחברה מן המניין בקהילה.
למרות כל המחאות בסביבה, היא לקחה איתה את בנה. "שאלתי את עצמי, האם אין מן התבונה לחכות עד שיגדל, ואז תהיה זאת החלטתו שלו", היא מעידה. "אבל כששוחחתי איתו, הוא קרא כמעט בבכי: 'גם אני רוצה להיות יהודי! את רוצה לעזוב אותי, אמא?' תגובתו סילקה את כל ספקותיי, זה גם הזכיר לי שהאלוקים נתן לי ילד שעלי לדאוג לצרכיו הרוחניים".
מהקהילה הרפורמית של פריז, היא דוהרת בחדות עד למאה שערים בירושלים. מי שמביא אותה, הם לא אחרים מאשר פקידי ה'קרן קיימת לישראל' (קק"ל), שיוצאים אז בקמפיין בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על מכירות 'עצים בארץ ישראל'. מי שימכור את מספר העצים הגבוה ביותר, יזכה בטיסה למדינת ישראל. "ואני ניצחתי בתחרות הזו", מחייך ר' אוריאל דוידסון. הוא היה אז ילד בן 11, אבל כמו אימו הוא לא ידע לקבל תשובה שלילית. "עמדתי בפתח הטמפל ומכרתי עצים. לא היה אדם אחד שיצא מהטמפל בלי לפתוח את הארנק". הוא זכה בטיול ואימו הצטרפה אליו.
על סיפון האנייה היא פוגשת זוג יהודים שלוקחים אותה לביקור במאה שערים. "תיארו לפניי את הרובע ותושביו כגטו, עם אנשים מלוכלכים, החיים כמו במרכז אירופה לפני מאה שנה; קיצונים שמשליכים אבנים ושונאים זרים. אך כל הדברים האלה רק גירו את סקרנותי.
"גיליתי שם עולם חדש. אנשים אלה, מגודלי זקן ופאות ההולכים בראש מורכן, הלמו בדיוק את צורת היהודי שדימיתי לעצמי. שמתי לב לפשטותם של בגדי הנשים ולצניעות הליכותיהן. כולן לבשו מטפחות ראש, המכסות לחלוטין את שערן. כמה מעודנות היו הנערות!" בשיאו של הביקור, אישה אחת צעקה עליהן שהן לא לבושות כהוגן. גב' מדלן התרשמה במיוחד. "אישה זו אינה פנאטית", הרהרתי, "היא רק חוזרת על דברי התורה".
התיאורים שלה על מאה שערים שובי לב. "זהו עולם שבו המראה החיצוני חסר ערך, הכל נעשה למען החיים הפנימיים. מקום שבו השכינה שרויה בכל בית ובכל יום כאורח כבוד. בעומדי על קצות אצבעותיי, העזתי להציץ בעד החלון של אחד מבתי הכנסת. התבוננתי ביהודים המתפללים, כל אותם פנים הנישאים לשמים חרוטים אותה התלהבות של היהודי המאמין רק בד' האחד – מה לזה ולטמפל שברחוב קופרניקוס?!"
כשהיא חזרה לפריז, היא כבר ידעה את מי היא מחפשת: יהודים אורתודוקסים. אלו הפגישו אותה עם הגאון הנודע רבי אברהם אליהו מייזס זצ"ל (חותנו של מרן הגר"ח וואזנר זצ"ל) וחייה השתנו. הוא הדריך אותה בכל דרכיה. באיחור היא הבינה, שלגיור שעברה אין שום משמעות אמיתית והיא החלה את כל התהליך מחדש, הפעם אצל הדיין החסידי הנודע, הגאון רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל, רבה הראשי של פריז.
מדלן הפכה לרות. קלוד הפך לאוריאל.
את הקהילה החרדית היא הכירה באקס-לה-בן, שאליה עברה בעקבות מעיינות המרפא שבסביבתה. היא ניסתה להכניס את בנה לישיבה המקומית. זה היה מעבר חד ולא קל. "התנו את קבלתי לישיבה בשינוי הלבוש של אמא", אומר ר' אוריאל, "וזה לא היה לה קל. אבל היא הסכימה"
בשנת תשט"ז הפכה בן-דוד לבת-בית אצל האדמו"ר המפורסם של אנטוורפן, רבי איציק'ל מפשעווארסק זי"ע, שבאותן שנים עוד ישב ב'פְּלֶעצֶעל' של פריז. "סעודת ליל שבת הראשונה אצל ר' איציק'ל", היא כותבת, "זכורה לי עד היום. בחדר האוכל ישב הרבי בראש השולחן, לבוש ב'בעקיטשע' מסורתית רקומה ועל ראשו שטריימל. מראהו כמלך ממש. משני צידיו – חתנו ונכדו, ומסביב לשולחן – האורחים.
"אני ישבתי עם הרבנית ושתי בנותיה בחדר השני, שהיה מואר באור הקלוש של הנרות. מתוך מחסה העלטה יכולה להתבונן במתרחש בחדר הרבי". הקשר הזה המשיך גם אחרי שהרבי עבר לגור באנטוורפן.
הבן אוריאל, סיים את הלימודים בישיבה באקס-לה-בן, ונסע לארץ ישראל. בתחילה למד בקיבוץ הדתי 'יבנה' ובהמשך עבר לישיבת באר יעקב, בראשותם של ראש הישיבה הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל והמשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל.
באחד הימים של שנת תשי"ח, הגיעה האם, מרת רות, לבקר את בנה אוריאל בארץ, ואז החלה להתגלגל לה פרשת יוסל'ה.
רכבת לילה ללוצרן
הביקור המרגש של האם אצל בנה, הפך לטעון במיוחד, כשהאם הקנאית קלטה מה מעוללים הציונים לבני עדות המזרח. "יהודים אלה", היא כותבת בחלחלה, "קיוו לחיות בארץ הקודש חיים רוחניים העולים על אלו שחיו במרוקו. אבל המדינה השחיתה אותם לאט-לאט עד לעמקי נשמתם".
באחד הימים שלה בארץ, היא מקבלת פנייה מאחד מחתניו של הרב מייזס, שביקש ממנה להגיע אליו בדחיפות. "שעה לאחר מכן ישבתי מול רבי. לפניו על השולחן הייתה מגובבת ערמה של שבבי עץ. ניכר היה, שביקרו אצלו אנשים רבים. כשנאלץ להפסיק מלימודו, היה מפורר גפרורים לשבבים. לאחר כמה רגעים של דממה עצובה אמר: 'כבר כמה חודשים שאנו מסתירים ילד בן שמונה בשם יוסל'ה'". הרב סיפר לה את הסיפור. את המרדף המשטרתי ואת הצורך להטיס את יוסל'ה לחו"ל. "היה זה כאילו פצצה התפוצצה בחדר", היא מעידה.
"איך? אני יכולה לשים אותו במזוודה? או להעמיד פנים כאילו הוא בני אוריאל – בן העשרים?!" הרב אמר רק שהוא בטוח שהיא תצליח במשימה. בן-דוד התחייבה לחשוב.
"אותו לילה לא יכולתי להירדם. ישבתי על מיטתי. תעודות הנסיעה פרושות לפניי. לא יכולתי למצוא דרך להעביר בביקורת הגבולות שני אנשים, כשיש לי ניירת רק בשביל אדם אחד. רק עם עלות השחר עליתי על הרעיון".
היא נסעה לפגוש שוב את בנה, אוריאל. הפעם הם נפגשו בבני ברק, אצל יהודי שהוליך אותה לראשונה אל יוסל'ה. "הוא היה ילד יפה", אנו קוראים מדבריה באוזני שוחמכר הנבוך משהו, "בעל עור בהיר ועיניים פיקחות. יכולת לחוש שיש בו כוח פיזי ומוסרי עמוק, המשרה ביטחון בלב כל אדם כמוני, המקבל על עצמו אחריות לא רק כלפיו, אלא כלפי כל העדה היהודית. אך כיצד יכולתי לעבור בלי שירגישו בי, יחד עם ילד זה, שבכל הארץ מחפשים אחריו? עם פניו הרחבים, סנטרו החזק, חוטמו הסולד מעט ועצמות לחייו הבולטות, הוא נראה רוסי טיפוסי".
גם שוחמכר זוכר את המפגש. הראו לו את בן-דוד. משהו במבט הפלדה שלה, הרתיע אותו. "כמה שהיא ביקשה", הוא מספר, "מעולם לא הסכמתי לקרוא לה 'אמא'. תמיד דיברתי אליה בלשון נוכח 'דוּ' (את)".
אבל בן-דוד מתארת את הילד הנלהב ששואל אותה באידיש: "האם אוכל ללכת עוד מעט לחיידר ולא יפריעו לי ללמוד תורה?" היא אמרה שכן. הדו שיח המשיך, הילד דיבר "בחום ובהחלטיות כזאת, שדי היה בהם כדי לסלק כל היסוסיי. הייתי מזועזעת מטוהר נפשו. 'חייל ממש' הרהרתי. לוחם קטן שיודע בדיוק מה מתרחש. והוא רק בן שמונה".
את התוכנית ההרפתקנית רקמה בן-דוד יחד עם בנה אוריאל, שבאותם ימים שירת בחיל המודיעין. "אני", מתנצל היום ר' אוריאל, "לא הבנתי אפילו את המשמעות של מעשיי. התייחסתי לזה כהרפתקה נהדרת. לא קלטתי שהעולם הולך להתהפך". התוכנית הייתה שבן-דוד תיסע לאירופה, תשיג ויזה עבור 'בתה' קלודין. זה היה זיוף קל, משמו הצרפתי של בנה אוריאל Claude (קלוד) ל-Claudine (קלודין).
"רגע", נזכר שוחמכר, "אתה בעצם היית הצלם". ר' אוריאל מצטחק ומאשר. הוא צילם את תמונת הדרכון של ה'ילדה'. התמונה נלקחה לזייפן מומחה, שריטש אותה מעט. "עיני יוסל'ה הוסתרו מאחורי משקפיים", כותבת בן-דוד, "שערותיו סופרו וכך הוצרו פניו והוסתרה בליטת עצמות הלסת. בקונסוליה הישראלית במילאנו השגתי ויזת תיירים לי ו'לבתי'".
הפעולה העיקרית שנדרשה מכאן ואילך הייתה 'מידור' מוחלט. "כחברה לשעבר ב'רזיסטאנס' (המחתרת הצרפתית), הכרתי את הכללים. מעולם לא גיליתי לאדם שלישי מה אני עושה".
היא חזרה ארצה אל הרב מייזס וסיפרה לו בשמחה על ההתפתחויות. עכשיו עברה מתכנונים למעשים. "יצאנו לדרכנו, כמתוכנן ביום שלישי. מונית הביאה אותנו לנמל התעופה לוד וארבע שעות לאחר מכן כבר היינו ברומא. משם, אחרי ששלחתי מברק לירושלים וסידרתי כמה עניינים, עלינו על רכבת ללוצרן, לשם הייתי אמורה להביא את יוסל'ה. נסענו כל הלילה בקרון שינה.
"ליד הגבול אירע דבר שעורר בי חששות כבדים: אנשי משטרת שווייץ בדקו את הדרכונים. הצגתי את שלי. השוטר בדק ושאל: 'זוהי קלודין?' אמרתי שכן, והוא חשד: 'את לא תספרי לי שהקטנה הזאת בת עשר'. 'לא עשר, תשע וחצי', עניתי. הוא לא נראה בטוח, אבל ההחלטיות שלי הניעה אותו".
את לוצרן, שוחמכר זוכר בערגה. זו הייתה תקופה מעולה. הכל היה שם, הנופים, האוויר. היה יחס מיוחד. "הייתי אצל משפחת גוטפרוינד המקסימה. כולם קראו לי 'מנחם לוי'", הוא נזכר. גב' דוידסון מאשרת. גם היא הייתה שם. גוטפרוינד ('ידיד טוב' באידיש), זה שם הקוד שנתנה בן-דוד בספרה למשפחתו של הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל, אז ראש ישיבת לוצרן ולימים בציריך, שבביתם התגורר יוסל'ה.
בן-דוד עזבה את השטח, ובינתיים – מדינת ישראל והעולם היהודי החלו לסעור.
איפה יוסל'ה?
איך למען השם הופך סכסוך משפחתי קטן של כמה עולים חדשים, לעסק שכל העולם היהודי בוחש בו? אנחנו מנסים להבין.
לשוחמכר עצמו אין תשובה משכנעת. מי שמנסה לסייע, הוא ההיסטוריון המפורסם, פרופ' קימי קפלן, שבקי בכל פרט ותאריך של הפרשה הזו.
לטענת קפלן, הפרשה לכל אורכה יודעת עליות ומורדות. שלב השיא שלה הוא אחרי פסיקת בית המשפט. מי שמלבה את העסק, זו – כמה מפתיע – התקשורת הישראלית. מה שמסייע לכל העניין, זו פוליטיקה פנימית שמסבכת את ראש ממשלת ישראל הראשון, בן גוריון. האחרון מבין, שהתפוצצות הפרשה עלולה להזיק לו, והוא מטיל על ראש ה'מוסד' דאז, איסר הראל, לעשות הכל כדי לאתר את יוסל'ה.
לפי טענתו של צבי אהרוני, ראש יחידת קיסריה ב'מוסד', באותה תקופה הייתה במטה ה'מוסד' תוכנית סדורה ללכידתו של פושע המלחמה ורב המרצחים הנאצי ד"ר יוזף מנגלה ימ"ש, שהסתתר אז תחת זהות בדויה בברזיל, אך הוראתו של בן גוריון למקד את כל מאמצי ה'מוסד' באיתורו של הילד יוסל'ה, הקפיאה את התוכנית. ההזדמנות להביא לדין את אחד מסמליה המפלצתיים ביותר של מערכת ההשמדה הנאצית – הוחמצה לבלי שוב.
בינתיים, גב' רות בן-דוד מקבלת הוראה מהרב מייזס להעביר את יוסל'ה לפובלין שבצרפת. בן-דוד נענית לאתגר. היא נוחתת בלוצרן. "בכל פעם שהיא הייתה באה", מתאר שוחמכר, "הייתי נתקף בחרדה. ידעתי שזהו, תוך כמה ימים תהיה עקירה. לא אראה עוד את החברים. ואני נוסע שוב אל הבלתי נודע".
שוב 'מנחם לוי' הופך ל'קלודין'. הוא יוצא עם בן-דוד ברכבת לז'נבה, משם ממשיכים במכונית. "בדיוק לפני קו הגבול, התחיל לרדת גשם שוטף. לא השוטרים השווייצרים ולא אלו הצרפתים יצאו מתא המשמר. הם סימנו לנהג להמשיך בדרכו. במרחק של קילומטר משם", מתארת בן-דוד, "בעיירה סט' ג'וליין – זרחה השמש. ועדיין יש שמבקשים הוכחות לקיומו של אלוקים!
"באותו לילה, בשעה אחת עשרה, הגענו לישיבת פובלין שבה עתיד 'מנחם לוי' לבלות שבעה חודשים של חיים נורמליים, כשהוא חופשי להתרוצץ עם חבריו ומטופל ומטופח בכל הדרוש. מלבד מנהל הישיבה, ידעו רק עוד שני רבנים את זהותו האמיתית של יוסל'ה".
ניתוח פלסטי
יוסל'ה מבלה באירופה, וסבו ר' נחמן שטרקס נמק בכלא. העיתונות מלבה את מבערי השנאה. המוסד נכנס לתמונה וכל העסק הופך למסובך. הקרקע שוב בוערת מתחת לרגליים. בן-דוד יוצאת לארץ וממשיכה לארצות הברית. כאן היא מגיעה לוויליאמסבורג, אל חצרו של הרבי ה'דברי יואל' מסאטמר זי"ע.
כאן הכירה בן-דוד את משפחת גרטנר, שהפעילה מחלבה קטנה כשרה למהדרין של חלב ישראל, שהסכימה לקבל אליה את יוסל'ה. באותו ביקור היא נתקלת בכתבה עיתונאית שבה מתראיין הקונסול הישראלי בלונדון ומצהיר שהוא יודע מי הבריח את יוסל'ה מהארץ, אלא שאסור לו לגלות פרטים. רק דבר אחד הוא יכול לומר – שהמבריח נמצא בצרפת או בברוקלין וגם שהילד יחזור להוריו לפני ה-6 במרץ. "דמי קפא בעורקיי", מתארת בן-דוד. היא רומזת ומאשימה את אלו שהלשינו. עכשיו היא ידעה כבר שחייבים לחזור לצרפת ולהבריח משם את יוסל'ה. לפני שיהיה מאוחר.
בספרה היא מתארת כיצד שאלה את יוסל'ה לאיפה הוא רוצה לטוס – למרוקו או לאמריקה? "אינני רוצה לנסוע למרוקו", זעק הילד. "אז תשכח ממרוקו", השיבה בן-דוד. 'לאיפה אתה רוצה לנסוע?' "לאמריקה", הכריז. "תקווה וחיוך האירו את הפנים האמיצים הקטנים".
שוחמכר עצמו זוכר את הסיפור אחרת לגמרי. כשהוא מדבר על זה – הכעס מציף אותו. "אני זוכר את זה כמו הרגע. רות הגיעה. היא הגיעה מפגישה עם מי שהפעיל ומימן את כל העסק, ר' ישראל יצחק דומב מלונדון. הם החליטו להטיס אותי למרוקו ושם לעשות לי ניתוח פלסטי שישנה לי את הפנים לגמרי. אני התנגדתי ולא הסכמתי בשום אופן ורק אז העבירו אותי לאמריקה".
לאט-לאט, דעת הקהל הולכת ומשתנה. גם בציבור החרדי נשמעים קולות אחרים. יותר ויותר טענות נשמעו, שעם כל הכאב והצער על נשמתו של הילד – היהדות החרדית לא יכולה לאבד את כל נכסיה בעבורו. למעשה, רוב רובם של גדולי ישראל מלכתחילה לא תמכו בגישה הזאת, ורק שיתפו פעולה בדיעבד. הפרסום העולמי על 'חטיפת ילד מהוריו' גם הוא לא תרם לעסק.
מעל הכל ריחף זעמו של בן-גוריון, שחש שהחרדים משטים בו. "השאלה הראשונה שלו כל בוקר", טוענת בן-דוד, "הייתה: איפה יוסל'ה?" בהוראת איסר הראל, כל סוכני המוסד באירופה נדרשו לאתר את הילד. אלא, שבשלב ראשון זה לא קורה. כי הוא כבר הוברח לבית משפחת גרטנר באמריקה.
לא התגעגעת?
"האמת", הוא מודה, "שהייתי ממש מושפע מהסביבה. אבל ככל שחלף הזמן, הכלא שבו הייתי נתון העיק עלי. אני ילד, חפץ חיים ומרחבים. ואני כלוא בתוך דירה. אסור לי לצאת בשום אופן. אסור לאיש לדעת עלי. אני יודע שמחפשים אותי בכל העולם, וזה מפסיק להיות נעים. אני זוכר שבאחד הימים ראיתי את התמונה שלי בעיתון 'פנים אל פנים', הבנתי פתאום שאני עסק עולמי".
מה דעתך על משפחת גרטנר?
"בניגוד לרות, את גב' גרטנר פגשתי לימים. היא התוודתה בפניי שלא היה לה מושג מה בדיוק עובר עלי. היא קיבלה סיפור, וניסתה לסייע לי. התפייסנו אז. אין לי שום טענה עליה".
רגע החשיפה
איך בכל זאת הסתיימה הפרשה? תלוי את מי שואלים. ככל שזה תלוי בבן-דוד, היא רומזת למשת"פים מקרב היישוב הישן, שהחליטו לבגוד במשימה. אלא שבדיקה אובייקטיבית של הפרשה, מראה שהדבר ממש לא נכון. פרופ' קפלן שמח לנקות את כל אותם חשודים, שעד יומם האחרון היו מפורסמים במאה שערים כ'מוסרים'. "זה פשוט לא נכון".
כשאנשי ה'מוסד' הבינו שיש כאן הברחה לחו"ל, הם קלטו שחייב להיות למבצע הזה מפקד עם כישורים שלא נוצרו במאה שערים. 'קצה חוט' ראשון התגלה בקהילה החרדית באנטוורפן. שם שמעו הסוכנים לראשונה את שמה של הגיורת. הם ניצלו את העובדה שבנה אוריאל היה חייל, כדי לעקוב אחר ההתכתבויות שלו.
"הבעיה הייתה, שרות לא הייתה אזרחית ישראלית. מה שהפך כל מגע עימה למסובך". באותן שנים מדינת ישראל הייתה ביחסים מעולים עם צרפת, היה חשוב לא לסכן אותם. והמרדף אחריה היה מתיש. זה היה קרב מוחות מעניין. באחד מרגעי החולשה שלו התבטא איסר הראל, שלוּ רק היה יכול – הוא היה מגייס את בן-דוד לשורות המוסד.
"הסוכנים לא האמינו כמה נחישות יכולה להיות באישה הזו", מתאר בנה. היא הייתה לבושה כאחת מנשות מאה שערים, אבל זה היה רק הכיסוי. בפנים הייתה אשת מחתרת נחושה. "באחד הימים", הוא מספר, "אמא הלכה ברחוב והבחינה שמישהו עוקב אחריה. היא המשיכה ללכת בנחישות ואז נעמדה בכביש ונופפה בידה. העוקבים רואים לתדהמתם משאית עוצרת, והאישה ממאה שערים קופצת פנימה ונעלמת".
אם לתמצת את מה שבן-דוד כותבת בפרקים ארוכים, הסוף הגיע כשאנשי ה'מוסד' גילו שהיא מוכרת את ביתה בצרפת. שני סוכני מוסד, יעקב כרוז ויהודית נסיהו, התחזו לבני זוג בשם 'פורבר' שביקשו לקנות את הבית. בן-דוד – למרות כל החששות – נפלה בפח ונפגשה עימם. בהמשך פורבר הציע לקחת אותה ברכבו לפגוש את עורך הדין והיא הסכימה.
כבר באמצע הדרך, היא גילתה שהיא נחטפה.
זו הייתה דירה שהוכנה לצורך כך. חוקרי המוסד בראשות ויקטור כהן ניסו לדובב אותה במשך שבועות, אולם לא הצליחו לגרום לה לשתף עימם פעולה. וכאן נכנס לתמונה איש שיחנו, ר' אוריאל.
"בזכותו", מחייך שוחמכר, "חזרתי אל אמי".
הבן, אוריאל, נשבר מיידית. "הערימו עליו שאימו נתפסה וסיפרה כבר הכל, הם הבטיחו לו ולה חסינות תמורת חשיפת מקום מסתורו של יוסל'ה", מספרת רעייתו. "בעלי, שהבין שאימו כבר אבודה, רצה להשיג עבורה חסינות מעונש ולכן פתח את פיו. הוא סיפר על הדרך שבה הבריחו את יוסל'ה, אבל פרטים על מקומו לא יכול היה לספק, מהסיבה הפשוטה, שהוא פשוט לא ידע". עכשיו הפעילו החוקרים לחץ אדיר על האם, שתרחם על בנה ותגלה את מקום המסתור.
איך בכל זאת הגיעו הסוכנים אל הילד? שוב תלוי את מי שואלים. לדברי בן-דוד היא לא נשברה, אלא המלשין הוא זה שהביא אותם. אלא שכל יתר הנוגעים בפרשה – איסר הראל בספרו ועוד – טוענים שבסופו של דבר, היא נשברה. הלחץ הרגשי הכפול של האם והבן – עשה את שלו, לפי הגרסה הזו. בעזרת המידע שנתן אוריאל ובתוספת המידע שלה, התדפקו הסוכנים על דירת משפחת גרטנר.
יוסל'ה זוכר את זה כמו עכשיו. "בפעם הראשונה ש'בחורינו' הגיעו, אני זה שפתחתי את הדלת. אמרתי להם שהם טעו בכתובת". אבל במוצאי השבת ההיא, כשהוא ישב ופטפט בעליזות לפני לכתו לישון, פתאום צלצל הפעמון. הרב גרטנר פתח את הדלת, ושני סוכני הגירה נכנסו וחיפשו את 'יענק'לה פרנקל'. הפעם הם מצאו את הילד, והחלו לחקור אותו. בתחילה ניסה הילד לחזור על התשובות שלימדו אותו, אבל זה לא עבד. תוך כמה שעות הוא נחשף".
המפגש עם אימו, היה חזק ממנו. "איכשהו", הוא מנסה להסביר, "אחרי כמה שעות עם אמא, אתה משנה את דעתך. פתאום קלטתי שמכרו לי סיפורים. לא רצו להחזיר אותי לרוסיה. והכל עניינים אחרים".
ביקור בכותל הירדני
סיומה של פרשת יוסל'ה, תפס את רות בן-דוד בכאב לב. שוחמכר לא מסוגל להבין. "איך אמא מסוגלת לעשות כזה דבר לאמא אחרת?!" אבל קריאה בכתביה מסבירה את העניין. היא ראתה ביוסל'ה ובעוד רבבות ילדי מעברות במדינת ישראל – ילדים שנחטפו מהעם היהודי, והובלו לשמד ציוני. זו הייתה האווירה ביישוב הישן באותם ימים.
סיפור החיים שלה עוד הוסיף להתפתל. בשלב הבא, היא מסעירה את כל היישוב הישן במאה שערים, כשהיא מקימה בית עם לא אחר מאשר מנהיג נטורי קרתא בירושלים, הרב עמרם בלוי זצ"ל, שמספר שנים קודם לכן התאלמן מרעייתו ואם ילדיו, הצדקנית מרת הינדה ע"ה.
"חמותי ובעלה רבי עמרם", מתארת הכלה, "היו עקרוניים מאוד. על דלת ביתו תלה שלט 'יהודי לא ציוני', ובכל זאת, בעיניי ראיתי לא פעם חיילים במדים בביתו. הוא התייחס אליהם בנעימות והסביר להם באופן ברור את השקפתו.
"הם היו אנשים עקביים. לא רק התנגדו למדינה, גם לא נהנו ממנה כמלוא נימה. לא השתמשו בטלפון 'בזק'. רבי עמרם בלוי לא עלה על אוטובוס ציבורי. שניהם שילמו הון על רפואה פרטית והכסף כמובן היה מטבע זר – דולרים. הם לא השתמשו במטבע ישראלי. כל זה לא סתר אהבת ישראל ודאגה כנה לכל יהודי במצר, גם אם השקפתו נוגדת את אושיות חייהם. היו להם גבולות ברורים מאוד, מה לעשות ומה לא. לעזור ליהודי, ולא משנה העמדה שלו בדת, תמיד היו מוכנים. אבל לא לסכן יהודי אחר. וחלילה לא לגרום חילול השם".
ובכל זאת, למשפחת דוידסון יש גם תמונות של גב' רות בלוי (בן-דוד) בכותל. איך זה ייתכן? אשת 'נטורי קרתא' בכותל המערבי?! ר' אוריאל מחייך. גם הוא היה שם, בכותל, והתמונה תלויה אצלו בסלון. "זה היה בשנת תשכ"ב – חמש שנים לפני מלחמת 'ששת הימים'. לא היו אז כמעט יהודים שדרכו בכותל, שהיה אז בשליטה ירדנית. אמא לקחה אותי דרך ירדן". אפשר להבחין שהכותל הרבה פחות עמוק. יכולת לגעת אז באבנים שהיום נמצאים בגובה של ארבעה מטרים.
בחדרו של חמינאי
בכלל, המסעות של בלוי (בן-דוד) בארצות ערב, הם סיפור מרתק בפני עצמו. היא ניצלה את דרכונה הצרפתי, את השליטה בשפות ובעיקר את אומץ ליבה, כדי לנסות להציל, לעזור ולסייע לבני עמה. בראש השנה תשי"ג, נעלם בפתח תקווה הילד משה שימון. גם אחרי שכל הרשויות במדינה הצעירה נואשו מלמצוא אותו, בן-דוד לא. היא הקדישה שנים מחייה וניצלה קשרים בחלונות גבוהים כדי למצוא אותו. "אם לא אמצא אותו, איך אחיה?" מצטטת אותה כלתה.
"בחלק גדול מהחיפושים ההרפתקניים האלו נטל חלק בעלי, אוריאל. הוא היה הנהג שלה והשותף היחיד למבצעים. הם הגיעו פעם לשכם, כי הייתה שמועה שהילד נחטף על ידי נוצרים ומוחזק במנזר שם. היא רצתה להגיע למנזר ולאתרו. ברגע מסוים, בעומק של סמטה בשכם, היה נראה לה שמישהו חושד בהם. באותו רגע היא הורתה לבעלי להפעיל מוזיקה ערבית סואנת. אך העצה לא הועילה במיוחד ואספסוף חמום התחיל להקיף את הרכב. רק בנס הצליחו להימלט משם, רגע לפני הסוף".
גם אחרי שנים רבות, היא לא התייאשה. היא הכירה באופן אישי את ריימונד טאוויל, חמותו של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ימ"ש. היא הכירה אותה מצרפת, וניצלה את הקשרים ששררו ביניהן, כדי להיפגש עם ערפאת בלבנון ולנסות לברר אצלו על מקום המסתור של הילד.
מישהו ששמע על הפגישה המתוכננת בין בלוי (בן-דוד) לבין ערפאת, גילה את הדבר להוריהם של שלושת החיילים הנעדרים ממלחמת לבנון בסולטן יעקב – זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. ההורים הגיעו לביתה והתחננו לפניה שתנסה לעשות משהו גם בשבילם.
"כשראיינו אותה על הפגישה", מספרת כלתה, "היא סירבה למסור פרטים בנידון. אבל לי היא סיפרה שהיא ניסתה לפעול בשבילם. ערפאת אמר שאינו יודע היכן הם. 'אבל', היא אמרה בהינף יד מבטלת, 'הוא האדם הכי לא אמין שפגשתי בחיי. אני יכולה לחתום שאפילו בשביל הפלסטינים הוא לא יעשה שום דבר אמיתי'.
"באמצע הפגישה ניסו ערפאת וחמותו להציע לה תמורה הגונה תמורת ריגול במדינת ישראל לטובתו. אך היא הייתה אמיצה דיה ומחוברת לאמת. השקפת העולם שלה הנחתה אותה לפעול בכל מקרה לפי דעת התורה. היא ענתה בחריפות ובמיידית: 'לעולם לא אעשה דבר נגד אי מי מהעם שלי'".
לפני שנתיים, הופתעו בני הזוג דוידסון לשמוע פרט מסעיר נוסף על האמא והחמות, גב' רות בלוי (בן-דוד). היה זה כשהופיע בביתם היסטוריון יהודי רוסי שעוסק בכתיבת ספר על התקופה. הוא ביקש להשלים אצלם פרטים חסרים. תוך כדי דיבור, חשף בפניהם מידע מרתק:
"אמא שלך", חשף ההיסטוריון מידע מאומת, "ביקרה בטהרן ופגשה את המנהיג העליון חמינאי. הוא הסכים לפגוש אותה, כי שמע שהיא פעילה אנטי-ציונית. אבל היא ניצלה את המפגש, כדי לבקש רחמים עבור פייזולה מכובד הי"ד – יהודי שהואשם בריגול לטובת מדינת ישראל ונגזר עליו גזר דין מוות. ההשתדלות לא נשאה פרי. מכובד הוצא בסוף להורג, אבל היא ניסתה".
מי שהעיד על הפגישה הזו, הוא "אדם שלישי שנכח שם, מתורגמן צרפתי".
- • •
הזמן חולף במהירות. "כנראה שלא נסגור פה את כל החשבון", מצטחק ר' אוריאל רגע לפני שהם נפרדים. יוסל'ה לוחץ שוב את ידו. "מה אני אגיד לך", הוא אומר, "אולי במקום שבו היא נמצאת, רואים את הכל אחרת".
