זה קורה בבתים הטובים ביותר: ילד מתחיל להשתנות מול העיניים. ההתנהגות שלו משתנה, והוא הופך לאחֵר מזה שלמדנו להכיר. האיתותים מובילים לזיהוי: קרתה כאן פגיעה ממש מתחת לאפנו, אף על פי שדיברנו על כך ואולי אפילו תרגלנו | איך נחווית הפגיעה אצל הילד? מה עושים כדי לטפל? ובכלל, איך מגיבים על סיוט אימים שהוא חלום הבלהות של כל הורה? | בנים אתם להשם
ציירו לכם במחשבה את הבית הכי נורמלי בעולם. אבא אברך שבערב מוסר שיעורים לקהילת בעלי תשובה, אמא פקידה, עובדת משמונה עד ארבע בדיוק, חמישה ילדים, הגדול בן חמש עשרה.
שוקי הוא הסנדוויץ' בן העשר, ואבא, ששולח את הילדים בכל בוקר, מספר לאמא ששוקי התחיל להשכים בשעה קצת יוצאת דופן. בשבע וחצי הוא כבר בחיידר, אף על פי שהלימודים מתחילים רק בשמונה ועשרים.
"למה לחפש בעיות?" שואלת אמא את אבא. התקופה האחרונה עמוסה לה מאוד, הבוס לוחץ עליה לקחת את הפרויקט, היא מסרבת, הוא מאיים בסנקציות. אבא לוחץ שמה פתאום, אי אפשר שהיא תוסיף עכשיו שעות עבודה! ה'אובר' בבנק טוען שכן, ברור, מוכרחים.
אז שוקי הולך כל בוקר בשבע וחצי? איך אמרנו? למה לחפש בעיות.
לשוקי מתחילות הפרעות התנהגות. הבעיות כבר כאן, גם אם לא מחפשים אותן. הרב'ה מתקשר. ההורים נוזפים ונוזפים שוב. בהיפוך של 180 מעלות, שוקי מסרב ללכת לחיידר והתנועות שלו הופכות להיות אלימות.
"הוא הרגיש את המתח בבית", נאנחים אבא ואמא ומנסים לגבש פתרונות. אבל הבוס עדיין לוחץ וגם האובר, ואבא טוען שמה פתאום, בדיוק עכשיו זה לא הזמן לקחת פרויקט חדש.
ואז, יום אחד, כשבהנהלת החיידר שומעים תלונה ותלונה נוספת והמצלמות שנמצאות שם נפתחות, הם מקבלים שיחת טלפון מהנהלת החיידר. גם שוקי עבר פגיעה, כל יום, בין שבע וחצי לשמונה בבוקר, בחיידר שהיה פתוח, אבל לא היה בו איש, במשך שבועות ארוכים.
כולם מרגישים אשמים.
הנהלת החיידר, מקום האסון, היא באינפלציית תליית האשמה בקולר זה ובקולר אחר. ההורים טובעים לתוך מצוקה של בלבול: אולי זה כי הייתי עסוקה בעבודה? אולי כי לא עצרתי אותו? הייתי צריך ללוות אותו לבית הכנסת! היית צריכה לעזוב את העבודה! הייתָ צריך לשים לב!
שוקי, שכולם מסביב פוערים עליו עיניים מרחמות מאוד אבל הוא מרגיש בהן חודרנות, יודע מצוין שאף אחד לא מאשים אותו בפה מלא, אבל הוא קורא אלף צעקות על הפנים שלהם, כשכולם הולכים לידו בשקט שמחריש לו את האוזניים. אז ההורים שלו פתאום מבינים שהוא לא כזה 'צדיק' שיוצא לחיידר מוקדם… הם בטח שונאים אותו עכשיו ונגעלים ממנו. הוא חייב להתבדח בלי הפסקה, כי הם כבר נראים שבורים יותר ממנו, ומה הוא עשה להם!
הוא מרגיש אשם: "למה הסכמתי ואיך יכול להיות שהכל קרה? הרי הסבירו לי פעם-פעם שאסור, ושצריך לספר הכל לאבא ואמא, ולא לשמור סוד, ושלוש הל' המוכרות של 'לומר לא, לצעוק, לברוח' הן כלל יסוד בבית, אז איך זה כן קרה? ואיך בכלל יכול להיות שאני מרגיש מבולבל, עצוב ושמח שזה קרה?"
ככה היא, האשמה. מגינה עלינו חזק חזק מתחושות קשות הרבה יותר: כשאנחנו אשמים אנחנו לא פוגשים את החרדה האיומה שבה העולם קרס.
האשמה שומרת עלינו מלהרגיש כמה אנחנו חסרי אונים. היא מספרת לנו וככה מחזירה לנו קצת את הביטחון המרוסק: יכולנו למנוע, יכולנו לעצור. והאמת? האמת שהיכולת ללמד מוגנות, לייצר מרחבים בטוחים, היא יכולת קיימת, ומוגבלת.
אסונות, למרבה הזוועה, יכולים להמשיך להתרחש. מה עושים אז?
מה שעושים מתחלק אכן למודעות ולהגנה. זה ראשית. אולי משהו בכל זאת יימנע.
אחר כך, ואם חלילה ההגנה לא עזרה בשעת מצוקה, התפקיד שלנו הוא לזהות ולדעת איך להגיב.
השלב הבא יהיה להפנות לטיפול.
את השלבים האלו ניסינו להביא כאן בכתבה קשה וקורעת. הכתבה מניחה אותנו בעמדה של טראומה משנית, מספרת לנו את הלא-אפשרי, דורשת מאיתנו לאסוף את עצמנו, לדעת, להיזהר, ובעיקר – לטפל. לטפל. לטפל.
שותקים את הצרחות
יהודה לא זכר כלום. כלומר, אי שם בתודעה שלו ריחפה ידיעה עמומה שמשהו קרה, אז מה? הוא המשיך לחיות את החיים בטלטלות עזות שאפיינו את היום-יום שלו.
כך הוא נזרק מישיבה א' לישיבה ב' ולליגה ג', התפרץ על כל ר"מ עם זקן חום. אמא שלו הייתה מגלה שוב ושוב שהוא מצליח לפרוץ את החסימה במחשב, ולמה, למה, למען השם, בחור ישיבה לא מצליח לשמור על עצמו ופורץ את ההגנה של המחשב?
שוב הם שלחו אותו ליועץ נהדר. אבל היה לו זקן חום, אז יהודה העיף שם חפצים, והיועץ טען שיש לו הפרעות התנהגות חריפות ושלח אותם לפסיכיאטר.
הכדורים לא עזרו בכלל, רק גרמו לתירוצים המוכרים שלו על כך שהוא לא מצליח לקום בבוקר, להיות קצת יותר אמיתיים. הוא גם השמין מאוד, וזה הוסיף לתסכול של ההורים שלו.
"מאיפה הוא קיבל כל כך הרבה עזות וחוצפה?" הם בכו לעצמם בשקט. איך נחתה עליהם כזו גזירה? ורק כשהיה ר"מ אחד שדיבר על הנושא תוך כדי שניגן שירים של נשמה, יהודה נשבר ונזכר.
הנפש שלו, שהייתה עטופה כעת בהגנה של הר"מ ושירי הנשמה, יכלה לקלף את ההגנות של תחושות הדיסוציאציה, הניתוק והשכחה, ולגלות.
כן. זה היה נורא מכדי לחיות עם הזיכרון הזה. אז הוא שכח כדי לחיות. אבל אי אפשר לקרוא לזה חיים… הטראומה חדרה יום יום, ללא הרף, בלי מילים ובלי צורה. רק צרחה.
זה טיבה של טראומה: לייצר חודרנות ללא מילים. לגרום לו להיחשף לתכנים איומים כדי למצוא הגדרה לזוועה. אבל כשההגדרה הייתה ברורה יותר, מפיו של הר"מ, הדרך לטיפול הייתה קצרה, והדרך לשיקום – ארוכה. כל הדרך הייתה מלווה בר"מ: האדם היחיד שיכול היה לשמוע ולהאמין.
ואפרים? הוא שוטט פה ושם, לא מצא את עצמו. כל השאר היה נראה בסדר גמור. טבעי שבחורים לא מוצאים את עצמם, נכון? ובכל זאת, נשמעו דרישות שלום עליו שגרמו להורים שלו להתעלם מהגיל הצעיר ולעזור לו למצוא כלה. למה לא? הם משפחה טובה ותומכת, יש אפילו כסף. אז מה אם הבחור עבר תקופת משבר? זה קורה לכל אחד.
הוא שתקן? והיא גם עדינה, הכל בסדר. לחתונה הוא צעד בפנים חתומות? טוב, זה כי הוא מתרגש מדי. שום כלום לא סיפר על מדורה שהתלקחה בפנים ועל לבה הרסנית שאיימה להשמיד נפש.
שום דבר לא סיפר. אבל אשתו הצעירה הייתה מתוסכלת לחלוטין: למה הוא לא מצליח לייצר קשר? שיחה פשוטה, כנה, לבבית? למה הוא לא יכול לגלות לה כלום ולא להקשיב לגילויי הלב שלה? איך הוא לא בנה את הבסיס הזה של יכולת תקשורת?
גם ההורים שלו הסכימו איתה. הם ניסו להיזכר בילדות שלו. היא הייתה רגילה. בסביבות גיל ישיבה קטנה התחיל משבר. זה נורמלי, לא?
מתברר שנורמלי שיהיה משבר, פחות נורמלי הוא המשבר שחווה אפרים, זה שפירק את הנפש שלו עד שיכולות יצירת הקשר שלו נהרסו לגמרי.
ההשלכות של הפגיעה שהייתה בתוך קשר קרוב עם דמות מוערכת היו קשות כל כך, עד כדי כך שאפרים 'כיבה' לחלוטין את הנפש שלו. 'כיבה' את יכולות הקשר והקרבה, כי המשוואה הפכה להיות כאובה מדי. קשר = פגיעה.
הוא אפילו לא ידע אם הוא רוצה להמשיך לנסות. החיים היו לו קשים מדי, עצובים מדי. מסך אפור ערבל לו את המוח כל הזמן.
הקול הרע שבלב
ר' יוסף ברודבקר , רכז קו הסיוע לבנים חרדים נפגעי תקיפה, קרימינולוג ((MA ותרפיסט, משיב על השאלה הדקה הזו, שאולי קצת יוצאת דופן בשיח הכללי:
מה קורה לילד או לנער שעוברים פגיעה?
"התפיסה החברתית שעליה חונכנו ולתוכה אנו גדלים אומרת שצריך להגן על הבנות מפגיעות, לשמור עליהן, שחלילה לא תסתובבנה ותיפגענה, כי במובנים מסוימים אנו תופסים אותן כפגיעות וכחלשות יותר.
"אולי גם ילדים נתפסים כפגיעים, אבל נערים? בחורים? הם הרי החזקים! הם שמגינים על החלשים, הם שלא מאבדים את העשתונות. האם הם יכולים בכלל להיות 'החלשים'?
"לכן גם, כשנער נפגע, לעולם יתגנב בקרבו הספק: למה זה קרה לי? אולי אני חלש? אולי יכולתי להתנגד? למה אפשרתי את זה?
"והספק הזה מייצר פחד. פחד נוראי מלאכזב את האנשים סביבי, אלו שמעריכים אותי, שלתפיסתם אני גדול וחזק. אם זה ראש הישיבה שאומר לנו 'אתם כבר לא ילדים', אם זו אמא שמתרגשת בכל פעם לראות כמה גבהתי וכמה אני דומה לאבא, ואבא שמדבר איתי על שנותיו בישיבה ומבקש ממני עזרה בבניית סוכה… איך אני יכול לאכזב את כולם ולהודות בפניהם שאני קורבן של פגיעה?
"לכן, מעבר לכל פגיעה רגילה, יהיו כאן אשמה, בושה והסתרה גבוהות מאוד. לתפיסת הנפגע, הדבר הכי גרוע יהיה לחלוק את הסיפור עם אחרים, ובינתיים, אותו ספק פנימי יוסיף ויקנן ויאמר לנפגע 'אתה לא ראוי', 'אתה לא אמיתי', 'אתה לא מי שאתה מציג'.
"אבל", וכאן מוסיף ברודבקר נקודה חדה: "אצל בחור חרדי, כזה שאמון על 'ולא תתורו' ונזהר ומתרחק מכל מה שמריח חוסר צניעות, הקונפליקט גדול הרבה יותר.
"למה? כי אז, אם מתרחשת פגיעה – ולמען האמת לא 'מתרחשת פגיעה' אלא יש פוגע שבא ועשה מעשים שלא ייעשו, לפעמים בזדון ולפעמים כי זה חבר חדר עם בעיית גבולות קשה ועם תחושות לא ברורות לגבי תהליך ההתבגרות – אז מגיעים הספק והאשמה הנוראיים. אם משהו חולל, אולי זו אשמתי? אולי הרהרתי הרהורים אסורים? אולי? ואולי? ואולי?
"ואז מגיע קול רע ומוכיח, שמקנן בנפש ומלקה: 'אתה לא צדיק! אתה רשע, אתה מעמיד פנים! איך אתה לא מתבייש להתפלל בכוונה? איך אתה לא מתבייש להעמיד פנים שאתה בן תורה?'
"והנפגע, מיוסר ועצוב, עלול אט אט להאמין לספק הזה ולהשלים איתו: 'זה מי שאני, צבוע, חוטא וחלש. לא ראוי להיות יהודי. לא ראוי לאהבת השם ולקרבתו'.
"משם הדרך לתהומות הנפש קצרה. אפשר להבין את אפרים. הוא הרגיש שאיבד הכל, אפילו את האחיזה שלו בקונו, באלוקיו. במקור החיים הנצחי הזה".
קווים לדמותה של פגיעה
לפי הסטטיסטיקה, כ-35% מכלל הפגיעות הן פגיעות בבנים, ועדיין, זו סטטיסטיקה שלא יכולה להביא בחשבון את כל אותם אלה שנמנעים מלדווח ולטפל בפגיעה שלהם.
למרות ההשלכה הקשה שהפגיעה יוצרת על החיים שלהם, הציפייה החברתית המובנית מבנים שלא להביע חולשה ופגיעוּת, גורמת להם לנצור את הפגיעה בליבם, מה שלא גורם להם להרגיש טוב יותר, כמובן.
מתי ריסמברג , פסיכולוג חינוכי מומחה, מטפל במרכז 'בנפשנו' – מרכז רב תחומי לטיפול בפגיעות בחברה החרדית, משיב על השאלה מהי פגיעה ומדוע היא הרסנית כל כך:
"ראשית, חשוב לי לציין: כל ניסיון אפיון לחוויה של מטופל, בייחוד אחרי טראומה שעבר, יחטא לסובייקטיביות של הנפגע ולחד-פעמיות של הפגיעה שלו.
"מעבר לאישיות הבסיסית ששונה מאדם לאדם, יש קריטריונים שונים שכל אחד מהם מייצר צורה שונה, כמו: גיל הפגיעה, משך הזמן, הקשר בין הפוגע לנפגע ותגובת הסביבה לסיפור הפגיעה, שזה התפקיד שלנו, כקהילה. כי תמיד התגובה של הסובב משפיעה על החוויה, והאפיונים הם כלליים בלבד.
"גם בעולם הכללי, הנושא של בנים נפגעים לא מדובר מספיק, אף על פי שהסטטיסטיקות מספרות שעד גיל שתים עשרה, אחוז הבנים הנפגעים זהה לאחוז הבנות שנפגעות. אולי בשל המיתוס שבנים לא נפגעים, אולי בגלל הנטייה הגבוהה של בנים לשתוק ולא לשתף בפגיעות שלהם. כך או כך, באופן כללי יש מעט שיח ומודעות על בנים נפגעים.
"בחברה שלנו, החברה החרדית, בשל האיסור החמור שהוא איסור כרת, יש מחשבה שאם הדבר אסור כל כך, הוא בוודאי לא מתרחש, ולכן כמעט אין מודעות, הבנה ותמיכה לבנים שעברו פגיעה, וממילא – לנפגעים יש פחות מילים, פחות התייחסות ופחות טיפול.
"חלק ממה שצריך לעשות בטיפול זה למצוא מילים לטראומה שאין לה מילים ואין לה הקשר תרבותי. נפגעים מרגישים שהם נתקלים בחומה. לא פעם ולא פעמיים נמצא נפגע שיאמר – לא ידעתי שזה יכול לקרות בכלל. התחושה היא שהתרחש משהו לא הגיוני.
"היעדר המילים יוצר חוויה נוספת של השפלה, בושה ומידור. משהו בלי מילים. תחושת זרות עמוקה".
ובתחושת הזרות העמוקה הזו הם הולכים בעולם. לא מספרים אפילו לעצמם.
האם נצליח אנחנו לשמוע אותם?
האם נוכל לייצר קשב דק מן הדק, ולהבין שמתחת לתוקפנות, לאלימות, לקושי הגדול ביצירת קשר, לחיפוש אחר תכנים לא תואמים, להתמכרויות שונות ולחוסר שקט, מסתתרת צעקה כל כך גדולה שאי אפשר לשמוע אותה ואי אפשר שלא לשמוע אותה?
אם כן, נצטרך להתהלך בשקט ובעדינות. הפגיעה יוצרת טראומה קשה. אסור לנו בשום צורה לייצר פגיעה נוספת, אפילו לא בצורת דאגה, חרדה לשלומו או שאלות חוזרות ונשנות שמבקשות לדעת מה היה שם.
מה כן?
רגע לפני הטיפול
טיפול. זו נשמעת מילת קסם. שימו לב, לפעמים היא מגיעה מתוך קול אשם בתוכנו, שרוצה סוף כל סוף 'לפתור' את הבעיה. להניח את הטיפול בה על כתפי המטפל ולהמשיך את החיים כסדרם.
לא תמיד האדם מוכן לגשת לטיפול. ולמה שיסכים? לפגוש, בצורה חשופה כל כך, את פירורי הנפש שהוא עמל להחזיק בכל הכוח? לפרק את ההגנות של השכחה, ההדחקה, הדיסוציאציה, לפגוש ככה, בום, הכל לפרצוף? להניח לאדם אחר לעשות בנפשו כרצונו?
הנה רק חלק מההתלבטויות:
האם ההורים יכולים להכריח את בנם שנפגע לגשת לטיפול או שבכך הם משחזרים את הטראומה שבה כפו עליו לעשות משהו בניגוד לרצונו?
האם ההורים יכולים להזניח את הצורך בטיפול ובכך לשחזר את הטראומה שבה לא היה מי שיראה את התופת, לא היה מי שיציל?
האם האישה יכולה לדרוש מבעלה לטפל בפגיעה שלו? האם היא יכולה להחריש ולהניח לו לחיות את חייו וחיי ביתהּ בצל המוות הפנימי שלו?
מתי ריסמברג מוסיף שאלות מטלטלות: "כי גם הטיפול לא קל. איך ירגיש בחור שישב מול מטפל גבר? אולי גם המקום הטיפולי אינו מקום בטוח? אולי גם שם ניתן, חלילה וחס, להיפגע?"
כן. השאלות הן קשות ורבות, נדרשת מיומנות עצומה של מטפל להבחין מתי לעזור למטופל 'לזכור על מנת לשכוח': להיזכר בטראומה כדי שהוא יוכל להיות פנוי מההשלכות שלה על החיים היום-יומיים שלו, ומתי לחלופין לעזור לו 'לשכוח על מנת לחיות'. לאפשר לו לבנות מרחבים נקיים מהתעללות, חיים חדשים.
נדרשת רגישות דקה מן הדקה להקשיב מתי המטופל משתמש בהגנות מאניות שאליהן יש לגשת בעדינות (הוא צוחק כל הזמן, הוא הפך להיות הבדרן בבית הכנסת השכונתי), ומתי הוא מתחיל לחיות מתוך ההפיכה, מוצא קצת הומור, מחליק שם בדיחה. את החיות הזו יש רק להעצים.
לא משאירים פצועים בשטח
אין ספק, יידרשו מיומנות עמוקה, ידע רחב ורגישות דקיקה. חשוב כל כך לא להשאיר את הפצועים בשטח, אלא לאסוף אותם. למה? למה חשוב וחיוני כל כך לטפל בהם, לשמור עליהם, לחפש החלמה? את השאלה המוזרה הזו הפנינו לפרופ' יעל אידיסיס, ראש התוכנית לקרימינולוגיה קלינית באוניברסיטת בר אילן, מנהלת קלינית של עמותת 'שלום בנייך', והיא השיבה בפשטות: "כי זה כאב לב להשאיר פצועים בשטח.
"והרבה לפני מה שניתן לשמוע בסאב טקסט של השאלה 'כי אולי הפגועים ייהפכו לפוגעים', מה שנכון במידה מסוימת, חשוב שנזכור: לא משאירים פצועים בשטח. ומי שעבר פגיעה, עבר טראומה לא פשוטה בכלל.
"כל אדם שעבר טראומה ולא מטופל כמו שצריך, עלול לפתח דפוסים לא יעילים של התמודדות: אם על ידי צריכת חומרים ממכרים או משני תודעה, אם על ידי הימנעות ודיכאון, תוקפנות ואלימות.
"ככלל, הנטייה אצל בנות היא להפנות את התוקפנות פנימה: 'אקטינג אין', ואילו הבנים נוטים לעיתים להפנות את התוקפנות החוצה 'אקטינג אאוט', אבל התגובות הרגשיות יהיו לרוב כשל כל נפגע טראומה: נדודי שינה, עוררות מוגזמת, תגובות סומטיות של כאבים בגוף, עצבנות, חוסר שקט וכדומה".
והיא מציינת נקודות נוספות, כאובות:
"ככלל, ככל שהנפגע צעיר יותר ייתכן שהוא לא יבין את משמעות המעשים כפגיעה, גם אם ירגיש שהמעשים לא נעימים לו. לעיתים הנפגע חושש שלא יאמינו לו או שהוא מאוים על ידי מי שפגע בו, ולכן יתקשה לספר ולחשוף את הסוד.
"כך הוא מועד להיפגע שוב ושוב, וכך גם מי שפוגע בו יודע שאין סכנה שייתפס".
כך למשל היה ישראל. אמא שלו הייתה עסוקה מאוד באחותו שנולדה עם תסמונת דאון ומום בלב, הבית היה מבולגן ומפורק, והוא, ילדון חמוד, רק רצה ללכת להתפלל בכל בוקר בוותיקין, לזכות אחותו.
לא היה לו שמץ של מושג שקורה לו שם דבר נורא. גם כשמערכת העיכול שלו התחילה לעשות צרות, חשבו שזה מהמתח על אחותו הקטנה, החולה. איש לא שיער. איש לא הסביר לו שקיימת אפשרות לפגיעה שכזאת.
כולם מדברים על תאונות דרכים, על מחלות קשות, אפילו מגנבים מלמדים להיזהר. ומחוטפי ילדים. אבל מהאיש הנחמד בבית הכנסת שמחלק סוכריות לילדים חמודים שבאים להתפלל מוקדם? להסביר שאסור לאף אחד לגעת בך? אלה כבר מילים שלא ייאמרו. אלה כבר מילים שישראל לא ידע. עד שהכל התפרץ.
הדרך לחדר הטיפולים
איך מגיעים אנשים לטיפול?
פרופ' אידיסיס חווה את התהליך שמתרחש: "בדרך כלל אנשים וודאי ילדים, לא מגיעים לטיפול מיוזמתם האישית. לפעמים, מפנה אותם איש חינוך או ההורים ששמים לב למשהו לא מתואם, להתנהגות לא רגילה, לסימפטומים של חוסר ריכוז, להתכנסות, לעצבות או לזעם.
"לפעמים רואים שהוא לא כתמול שלשום. אם לא ממהרים לכעוס, להעניש ולבקש רק 'שיתחזק' אלא מקשיבים לכך שאולי יש כאן משהו אחר, יש סיכוי שהוא יגיע למישהו ויבטא את הפגיעה.
"לפעמים נפגוש את הנפגעים כשההתנהגות שלהם אלימה ונראית אנטי-סוציאלית, נראה אותם בסכנת נשירה, עזיבה או התרחקות מהדת, נגלה שהם לא במסלול הטבעי, ואז, כשהם בטיפול, מגלים את הפגיעה שהם עברו.
"היום הורים מבינים ומודעים יותר לכך שאם הייתה פגיעה יש צורך להפנות לטיפול ולא לחשוב ש'הוא ישכח מזה'. הטרגדיה היא, שאם ההורים חוו בעברם אלימות והזנחה, הם עלולים, לעיתים, להזניח בהעברה דורית את ילדיהם, והילדים שלהם לא יהיו מוגנים, שמורים ומטופלים כיאות.
"אבל גם אז, אם יש אוזן קשבת במוסד הלימודים, אם לא ממהרים לסלק ולהמשיך את החיים בלעדיו, אם דואגים: אולי מישהו נפגע, אז יש סיכוי שיפנו לטיפול שיוביל להחלמה.
"מעבר לכך אנשים פונים על רקע דיכאון, חוסר שקט וכדומה, ואז שומעים גם על פגיעה שחוו. מעניין לציין שלעיתים הם אומרים במהלך הטיפול: עכשיו הבנתי מה תמיד אומרים, סוף סוף יש מקום לדבר על דברים שאי אפשר לדבר עליהם עם אף אחד אחר.
"זו חוויה מיטיבה, שלא רומסים אותם או ממשיכים להאשים ולפגוע, אלא יש מקום להם ולרגשותיהם".
קהילה בתפקיד
"הכפייה שבפגיעה יצרה בי אנטגוניזם מלא זעם כלפי כל הוראה שניתנה לי", מספר יהודה. "אם מישהו אמר לי לעשות משהו, אפילו רק – 'תסגור את החלון', הרגשתי שמתפרץ ממני שֵד.
"הייתי מגיב בתוקפנות עזה ולא מתואמת שרק בטיפול הבנתי את פשרה. לא יכולתי שאומרים לי מה לעשות!!! איך אפשר לשרוד בקהילה חרדית, שאמונה על הוראות והישמעוּת להוראות?
"אז עזבתי את הקהילה השמרנית שלי לקהילה משוחררת יותר, חשבתי שיעזור לי שלא יגידו לי מה לעשות. אבל משם רק הידרדרתי. רק כשהבנתי את הזעם הפנימי שלי יכולתי לשוב לעצמי ולקהילה שלי".
מתי ריסמברג מתרגם את הסיפור של יהודה להבנה כוללת:
"חשוב לציין את התפקיד המשמעותי של הקהילה – הנפגע עובר פגיעה בתחושת השייכות, המקום הבטוח נסדק, השייכות מתערערת, הנפגע מרגיש תחושת פגימות, רוע שנגע בו, הוא מרגיש לא ראוי לשייכות הקהילתית, ותחושת הבדידות שלו עצומה.
"היסודות האלו הם יסודות נפשיים בסיסיים. תחושת הפירוק הנפשי, תחושת האשמה הקשה וחוסר תחושת שייכות, עלולים להוביל מהר מאוד לנשירה, לאובדנות, לדיכאון, לפגיעה עצמית.
"מעבר לכך, הפגיעה מטבעה מתרחשת במקום נסתר מעין רואים, היא טראומה ללא עדות. הנפגע עצמו פעמים רבות לא מסוגל לספר לעצמו את הסיפור הפנימי של מה שהתרחש. האירוע נחווה כזיכרון טראומטי.
"הייתי בשבוע שעבר בכינוס משגיחים של טובי הישיבות הגדולות", מספר ריסמברג. "כאנשי חינוך בקו הראשון, הרבה נערים בוחרים בהם כדמות לספר להם את הסוד הנורא. ביקשתי מהם: אל תחקרו ואל תדרשו בפרטי האירוע, ובמיוחד אל תטילו ספק או פקפוק.
"הנפגע צריך לקבל רק חוויה שמאמינים לו. מאמינים למה שעבר. צריך לומר לו: 'קרה לך משהו שלא היה אמור לקרות. זה לא לפי הסדר של העולם'.
"לפעמים אנחנו מנסים לנחם אותו או להמעיט בעוצמת החוויה, אלא שאז, הנפגע מרגיש בודד עוד יותר, אף אחד לא מבין אותו וזו תחושה איומה. הוא צריך לשמוע מילים שמכירות בחוויה, כמו: 'עברת משהו נורא וגרוע'. ההשתתפות הזו משיבת נפש.
"הרבה מהשאלה מהי חוויית הפגיעה או איך ניתן להשתקם ממנה, תלוי בחוויית הטיפול ובחוויית הקהילה התומכת. אם הנפגע ירגיש מובן, הוא לא יצטרך לחפש שייכות אחרת, וזה רציני, והייתי אומר – קריטי.
"כי לומר 'אויש, זה לא נעים' למי שעובר חוויה של אימת מוות, זו לא חוויה של שייכות. שייכות אמיתית היא 'עימו אנוכי בצרה' – להיות בחוויה שלו, בלי להמעיט, לטייח או להקטין. 'עימו' בכל עוצמת המילה.
"המבחן שלנו כבני תורה, הורים ואנשי חינוך, יהיה בכך שכל אחד מהילדים, כל אחד, יפנה אלינו אם חס ושלום קורה משהו, ואנחנו צריכים להיות כתובת ומענה גם בימים רגילים".
יוסף ברודבקר מבקש להוסיף מילים של תמיכה:
"אילו הייתי יכול לומר לאותו אחד שעבר מה שעבר, ואולי גם לראשו מתגנבות חלק מהמחשבות הקשות האלו, הייתי אומר לו: 'אני מאמין לך, ובך! אתה לא פחות טוב, אתה גדול וחזק, השם אוהב אותך, הוא בוחן לבבות ואוהב אותך. וגם אנחנו, האנשים סביבך, מרגישים אותך ורוצים בטובתך, ולא נחשוב עליך דברים קשים, לא נחשוב שאינך ראוי'.
"הייתי אומר לו – 'כדאי שתמצא מישהו לדבר איתו. אולי אבא? אולי אמא? אולי יש רב בישיבה שאתה מרגיש איתו בנוח? תמיד ניתן להתקשר לקו הסיוע המותאם לחרדים באופן אנונימי, לשתף, לפרוק, ולקבל חוויית תמיכה והכלה ללא שיפוטיות".
הסוד הממדר
כאן נגיע לשאלה שלא היינו רוצים לשאול, אבל אין מנוס ממנה: האם יש סכנה שהנפגע יהפוך להיות, חלילה, פוגע, אם לא טופל?
ר' מתי ריסמברג מדייק באחוזים: "חשוב להדגיש: לא כל נפגע הופך להיות פוגע! כל נפגע נמצא בסיכון להיות, חלילה, פוגע. הסטטיסטיקות מדברות על בין חמישה לאחד עשר אחוזים של נפגעים שעלולים להיות פוגעים (מה שאומר שלפחות תשעים אחוז לא).
"רבים מהפוגעים היו נפגעים לפני כן, ועברו תהליך של הזדהות עם התוקפן. המנגנון הזה בבסיסו באופן פרדוקסלי דווקא מתרחש כתהליך הגנתי מפני הכאב העצום שהנפגע חווה, ויש לו משמעויות רבות, אך אני מציע לחשוב על זה כמנגנון שיכול להתפתח כשאין לנפגע תמיכה סביבתית.
"החוויה של הנפגע היא שהוא נמצא בעולם שבו הוא מרגיש פגום, לא שייך, לא חלק מאף אחד. הסוד ממדר אותו מהעולם הקודם שלו, וכשאין לו ברירה, והוא מרגיש בודד כל כך, נפשית, הוא 'משתף פעולה' עם מי שפגע בו, והופך להיות פוגע בעצמו.
"אומנם הפוגע פגע בו, אבל הוא הכיר אותו, הכיר אותו ברגעים הכי אפלים וקשים. ואם הקהילה לא מקבלת אותו ואת הסוד שלו, הוא שואל את עצמו 'לאן אני שייך? לטוב של כל העולם, שלא מתייחס אלי ולא שומע את קולי, או לדמות שפגעה בי?'"
פרופ' אידיסיס מסכימה גם היא ומוסיפה:
"חשוב לציין: רוב הנפגעים לא ייהפכו להיות פוגעים, אבל רוב הפוגעים – נפגעו בעברם, היו קורבנות של התעללות, הזנחה הורית, הורות מתעתעת ובאופן כללי – לרוב לא חוו תחושה של היקשרות בטוחה בחייהם.
"לפעמים הפגיעה מגיעה מתוך עיוות חשיבה של רצון וכמיהה לקשר, שאותו הם לא יודעים לייצר בצורה אחרת, כי לרוב, לא הייתה שם אמא עם מבט אמפתי ומתפעל, לא הייתה שם אמא מרגיעה שמלמדת את יכולת הוויסות העצמי.
"ואז, מתוך רצון לא לחוש בודד, ובשל הצורך בנראות, הוא הופך להיות פוגע, אדם שלא משיג את מה שהוא רוצה בצורה מתאימה, חסר מיומנויות ליצר קשר בריא, כופה את מה שהוא רוצה, מה שכמובן פוגע קשות באחרים".
איך פוגעים מגיעים לטיפול?
אידיסיס: "לפעמים הם מגיעים כי הפעילו עליהם חובת דיווח, מה שגורם להפנות אותם לטיפול.
"באופן כללי ישנם שני ערוצים: יש הליך משפטי שמתחיל כי הגישו תלונה, ואז האדם רץ לטיפול מתוך שלא לשמה – כי העו"ד מסביר לו שהליך טיפולי יעזור לשפר את חוות הדעת שתוגש עליו, את הערכת המסוכנות, ויש לו סיכויי שיקום גבוהים יותר.
"בנסיבות מסוימות, כשרף הפגיעות לא גבוה, יעדיפו לתת לו עבודות שירות ולא מאסר, כדי שישלים טיפול. כלומר: לטיפול יש השלכות מיטיבות ברמה המעשית מעבר לשיקום הנפשי.
"לפעמים הטיפול הוא תנאי לשחרור ממאסר. אם משחררים אדם בהתניה של טיפול והוא לא משתף פעולה בטיפול, יש אפשרות שיוחזר למאסר.
"הערוץ השני הוא פנייה דרך הקהילה שלא רוצה להגיש תלונה במשטרה, ואז, כשיש פגיעה הולכים לאיש סמכות בקהילה שמפנה אלינו – ל'שלום בנייך', בהבנה שאם לא ייגש לטיפול, תוגש תלונה.
"בדרך כלל הם טועמים ורואים כי טוב, סוף סוף יש להם מקום שבו הם יכולים לשתף במעשים שביצעו ללא חשש שיתנכלו להם או ישפטו אותם רק כאנשים פוגעים.
"בעזרת הטיפול הם מצליחים להשתחרר מדפוסים ישנים וקשים של תוקפנות ופגיעה, והם יכולים לחזור לקהילה מתוך תרומה לקהילה".
מסע ארוך זה יהיה. ארוך וקשה.
כולנו, לא משנה מאיזה צד של מתרס, נצטרך להיות בו. נוכחים, מקשיבים, עֵדים, מטפלים, לא עוד שותקים.
הטוב
שהשם
ברא
לא כאן המקום להרחיב, ובכל זאת, בכמה מילים וחשיבה של בין השורות:
אי אפשר ללמד ילדים רק על הסכנה בפגיעה, בלי ללמד אותם על הטוב שהשם ברא. על העונג.
מסוכן שהתפיסה של ילדים על קרבה וקשר תוגבל רק לסכנה ולזהירות. הגר"ש וולבה בספרו 'זריעה ובנין בחינוך' מיטיב לדבר על כך, ובדורנו – יש עוד רבים וטובים שיֵדעו לתת מילים בצניעות המתבקשת להורים. כי נכון, הפגיעה עלולה להיות איומה מאוד, דווקא כי הפוטנציאל לחיים רב.
לא תעמוד על דם רעך
"לא תעמוד על דם רעך" הוא ציווי מפורש. כדי לבאר אותו פנינו להרה"ג שלמה ליפשיץ, רב קהילות בבני ברק ובהר יונה:
"לגבי שאלות מעשיות, לא ניתן להשיב מעל גבי העיתון. אלו שאלות עדינות מאוד, חשוב לנהוג בהן בתבונה, בחכמה, בידע, במקצועיות ובזהירות, ובכל מקרה לגופו. יש פעמים שהנכון לעשות כך, ויש מקרים שנכון לעשות אחרת.
"הדבר היחיד שאני יכול לומר בבירור הוא שחייבים לטפל אצל הגורמים שמטפלים – גם כדי לעזור לנפגע עצמו וגם כדי שלא יקרו חלילה עוד פגיעות, וזה חיוב גמור של הסרת מכשול מדרך הרבים.
"לגבי מילים של תמיכה:
"כשקורה מקרה רח"ל, הנפגעים זקוקים יותר מכל לעידוד ותמיכה. חשוב שהקשר בין ההורים לילדים יהיה טוב מספיק כדי שילד יוכל לבוא ולספר, אם חלילה אירע מקרה של פגיעה.
"ואם לא אצל ההורים – יש למצוא גורם חינוכי אחר שאפשר להיתמך בו, וזהו תפקידנו כקהילה, להיות מסוגלים 'להיות שם' בשביל מי שצריך.
"מעבר לכך, היכולת לקום מטראומה היא עבודה קשה, אבל היא אפשרית, וחשוב ללמוד איך להתרומם מהקושי. 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', ולכן צריך ללכת לקבל טיפול מקצועי מאנשי מקצוע שיכולים לעזור.
"כיוון שיש קושי גדול לפתוח פצעים, פעמים רבות אנשים לא ניגשים להיעזר, וזה חבל. כל מי שעבר דבר כזה חייב לדעת שהוא לא אשם, הוא נשאר צדיק כמו קודם, ואדרבה, הוא יקבל שכר על הקושי שהוא עבר.
"כמו כל דבר קשה שעוברים, יכולים להתרומם ולהתעלות דווקא מהקושי, אלא שכדי להתרומם חייבים עזרה וסיוע של אנשי מקצוע.
"ברוך השם יש היום אנשי מקצוע יראים ושלמים שיכולים לסייע, ולא נשאר לנו אלא לקוות שהקדוש ברוך יערה עלינו רוח טהרה ממרום שלא יקרו עוד מקרים כאלו, ושתתמלא הארץ דעה את השם, רצון לטהרה והתקדשות, וכך נזכה שלא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו".
קווים לדמותם של פוגעים
ר' יוסף ברודבקר, קרימינולוג קליני, מניח לרגע את האמפתיה בצד, ומסביר במילים פשוטות, ברורות וחדות את מה שחייב להיאמר ולהיות צבוע בשחור-לבן: לפעמים, לחמול על אכזרים זה להתאכזר לרחמנים.
"בכל אדם יש כוחות של טוב וכוחות של רע. זה ברור. כל אחד יכול לפגוע מדי פעם בשתי במילים, בהזנחה, בתסכול שיוצא, בזעם.
"אבל כשמדברים על עבריינים זה סיפור אחר לגמרי. לא כל מונח ניתן להרחיב ועדיין לראות בו את אותו סימפטום, זה מייצר חוסר דיוק. 'רצח', לצורך העניין, הוא לא משהו זהה ל'הסתה לרצח': העונש יהיה שונה, רמת המסוכנות תהיה שונה.
"יש חלוקה, יש הדרגה בפגיעה. צריך לזכור את זה. ולמה זה כל כך חשוב? כי לעיתים, יש קול שמבקש לומר: לכולנו יש חלקים שמועדים, זה בסדר, צריך להבין, להכיל ולקבל. ולא. יש מקומות שבהם חייבים להניח תמרור עצור! חד, אדום, בוהק.
"לעיתים עולה שאלה: איך אדם מצליח לפגוע? הרי רוב האוכלוסייה מודעת לסכנה האיומה בפגיעות, איך אנשים עדיין עושים מעשים כאלו?
"חשוב להבין את מה שמתרחש במוחו של פוגע, ששונה, על פי רוב, ממוחותיהם של אחרים: בעולמות של טיפול בפוגעים נראה בספרות המקצועית ובמחקרים, שרוב רובם של הפוגעים מתכננים את הפגיעה מראש.
"ולא זו בלבד, אלא שבצורה ברורה הם מכוונים את מעשיהם ותפקידם בצורה כזו שתהיה להם גישה נוחה ליכולת לפגוע. למשל – הוא יחפש עבודה כמאבטח, כדי לאפשר לעצמו גישה לילדים. זה לא עניין של 'חטא' חד פעמי ורגע של טעות, אלא אלימות מתוכננת ומכוונת מראש. (לא נחשוד מעתה חלילה וחס בכל מאבטח…)
"מעבר לכך תהיה תוכנית פעולה, ורכיב חיוני נוסף – מצפון. כדי לדעת אם האדם הוא עבריין או אדם שטעה, נשאל היכן המצפון. איפה בקשת הסליחה.
"ברוב בני האדם אין חלק שרוצה לפגוע, אם הם פגעו – הם ינסו בכל הכוח לתקן את הפגיעה. אצל עבריינים נגלה הצדקות שונות בתירוצים שונים למעשה הפגיעה. יהיה להם מנגנון הרסני שבו הם יהפכו את הנפגע לפוגע: 'הוא גרם לי לפגוע בו, זו אשמתו, בגללו אני עכשיו מסובך'.
"הם מאמצים לעצמם את תחושת הנפגע והופכים את עצמם לקורבנות של הסיפור.
"וכאן טמונה סכנת האמפתיה והרחמים על האכזרים.
"חוזה טיפולי בעבודה עם עבריינים הוא חוזה טיפולי שונה. האמפתיה ממוסגרת ומוגבלת, ולעולם, לעולם לא נצדיק פגיעה באחרים.
"לא משנה אם האדם עבר בעצמו פגיעה, לא משנה אם הוא עבר ילדות איומה וקשה: פגיעה היא פגיעה, וגם אם העבריין ינסה מאוד לקחת את הטיפול למקום של רחמים כלפיו וכלפי חוויות העבר וההווה שלו, האמירה חייבת להיות ברורה: אין שום הצדקה בעולם לפגוע באחרים!
"במסגרת הפרקטיקום שעברתי, עבדתי עם רוצח שהסביר את עצמו במילים מעוררות חמלה רבה: 'כשהרגתי ראיתי את המקל של אבא שלי נוחת על הגב שלי, זה השתלט עלי ובגלל זה הרגתי'.
"לעולם לא נקבל את הטיעון, מעורר החמלה ככל שיהיה. לא נסלח למעשה רצח, גם אם התעללו ברוצח בעבר. יש מקומות שבהם האמירה היא חד משמעית וברורה מאוד: אסור! לפגוע בזולת זהו מעשה בלתי נסלח!"
