הסופר הפליג בחצות

סוף הסיפור | ארבעה ילדים חרדים שגדלו על ספריו של הסופר שמואל ארגמן והפכו בעצמם לסופרים, נפרדים מהאיש שבנה את עולם הספרות החרדי. פרידה ספרותית

רותי קפלר יוצאת למסע ספרותי נוסטלגי ששזור מתחנות בחייו ובספריו של ר' שמואל רוט-ארגמן ז"ל, האיש שיצר ויצק את אדניה של הספרות החרדית, עם המון אמונה, תמימות ופשטות מתוקה >>המסרים היהודיים  שתמיד השתלבו, אבל אף פעם לא הפריעו לעלילה >>> האפילוג האופטימי שתמיד היה שמח וסגר את כל המהמורות שבדרך >>> והניסוי שנערך במערכת 'משפחה', בו התבקש הסופר הוותיק לכתוב את העלילה שלו מחדש >>> וגם: הסופרים ישראל פלר, מנחם פינס ואתי ניסנבוים מספרים על הדמות שעיצבה את הילדות של כולנו >>> מבצע ארגמן

"כתבה על תרומתו של הרב שמואל רוט לעולם הספרות החרדי", הייתה הבקשה מהמערכת.

קצת קשה לכתוב על 'תרומה', כאשר הרב שמואל רוט-ארגמן שהלך לעולמו השבוע, לא 'תרם' לעולם הספרות החרדית. הוא #בנה# חלק נכבד מאדניה של הספרות הזו, הציב לה יסודות, יצק אליהם מילים ורוח ועלטה ואוקיינוסים ומנזרים. והמון תום. ואמון בכוחם של הטובים. וכמובן – תורה ויהדות ומצוות.

באנו היום לכתוב, ביראת כבוד, על האיש והאגדות.

על מי שייסד לנו קומה ראשונה בעולמה של הספרות החרדית. מי שגדלנו על ספריו, ילדי שנות הל', המ' והנ'. היינו פותחים 'זרקור'ים ישנים, מדפדפים משבוע לשבוע לעבר הסיפור בהמשכים שלו, צמאים לכל תיאור על ג'עבר. ובנוסף לכל המסרים והערכים, בזכותו למדנו איפה זורם החידקל והיכן משתרע מדבר סהרה, איך עובדת צוללת ואיך נראה כלא מאיים בסוריה.

ואל יהי הדבר קל בעיניכם. טרום ימי אוטוסטרדת המידע, שמואל ארגמן היה זה שלימד אותנו מהו אורניום, מה זה כור אטומי וחומר נפץ פלסטי. הצית בנו סקרנות לידע-עולם, וגם הרווה אותה.

…

לפני ארבע שנים הזמנו אותו למערכת 'משפחה', להשתתף במיזם ספרותי לקראת פסח. הוא הגיע, עניו ופשוט וצנוע ואינו מחזיק טובה לעצמו. ישב עם סופרים צעירים ממנו בדור או שניים. "מה קראת כשהיית ילד?" שאלנו אז. "ממי קיבלת את לפיד הספרות?"

היו לו מעט מאוד מקורות השראה. "ספרי הרב להמן, אותם קראתי בשקיקה", ציין ארגמן. "שניים שלושה ספרים של שכנוביץ. ו'שימקה'. היו גם קצת ספרים של הרב משה פראגר. וזהו. לא היה משהו אחר לקרוא".

מתוך החסר הזה, צמח סופר בלתי נלאה שכתב עשרות כותרים, לילדים ולמבוגרים, במשך כחמישים שנה. איתו בשולחן ישבו אז סופרי הדור הבא אחריו, מציינים אותו, את שמואל ארגמן, בפניו, כחומר הקריאה שלהם כילדים. בין היתר, סיפר מוישה גוטמן על המורה ללימודי חול, שנעזר בארגמן כדי להשקיט את תלמידיו: "כשהייתי ילד בחיידר, בשעה האחת ביום של לימודי החול, שמעתי לראשונה את 'הילדה שברחה מהמנזר'. המורה לחשבון סיפר לנו בכל יום פרק מהספר, כדי לגרום לנו לסיים במהירות שקטה את תרגילי החיבור והחיסור".

ר' ירוחם יצחק לנדסמן תיאר: "יש באחד מהספרים של שמואל ארגמן, 'אל מול פני הסכנה' אולי, סיפור על מישהו שעצר להתפלל מעריב באמצע מסע מסוכן בסוריה. קראתי אותו כילד, והסיפור הזה ליווה אותי עוד הרבה זמן".

מה בער לך לכתוב? שאלנו אותו אז.

"כדי לתת לקוראים ספרי קריאה ברוח היהדות, שלא יזדקקו לספרות חילונית שעשויה להיות קלוקלת, אמונית ומוסרית", ענה לנו בפשטות. כתיבתו הייתה שליחות בשבילו. ומי שראה את האיש מדבר, הבין כי אמת בלבבו. "הייעוד העיקרי הוא הקניית אמונה וביטחון בד' ובערכי תורה ומצוות", הסביר בתום, התכוון לכך. "וגם – שכאשר יש לאנשים שעה פנויה, שיהיה לרשותם חומר קריאה טוב. ספר טוב – טוב להרפיית הנפש.

"אגב, סיפרו לי על בחורי ישיבה שלאחר סדר ג', שעת הנופש שלהם היא בקריאת ספריי…" ורגע כמימרא לאחר מכן הוא חוזר בו, ממהר לסייג את דבריו, למנוע ביטול תורה: "כמובן שמי שעוסק בתורה – עדיף שלא יקרא את הספרים".

לכן כתב.

וכך היה פותח

הפתיחות של ארגמן תמיד דרמטיות. לעיתים מגלות סודות מההמשך, ברמה שהיום אף סופר לא ירשה לעצמו. קחו את 'הילדה שברחה מהמנזר', שמציג תמונת פתיחה מפי מספר-יודע-כל:

"מכונית אפורה העפילה למרומי הר תלול, שעל פסגתו מצוי מנזר מוקף בחומת אבנים גבוהה. המכונית נשאה מספר דיפלומטי. ליד ההגה ישבה אישה שנראתה כצרפתייה". השוער רואה את המכונית והמספר הדיפלומטי, פותח את השער, וילדה כבת תשע עם תווי פנים יהודיים ממהרת להתגנב למכונית.

"מי היא אותה ילדה שהוברחה מהמנזר?

"כיצד הגיעה אליו? ומי אלו שהבריחו אותה?

"על כך ועל עלילותיה של הילדה ועל ההרפתקאות שעברו עליה, קראו בפרקים הבאים".

ארגמן גם מגלה כאן עתידות (שהילדה תוברח מהמנזר), וגם 'שובר' את הקיר הרביעי בקלילות. קיר רביעי, הוא מסך שכביכול מפריד בין ההתרחשות בספר – לבין הקוראים. ארגמן מרים את המסך, פונה בפנייה ישירה לקורא. כיום צורת הכתיבה הזו מקובלת הרבה פחות. היא נחשבת כפוגעת ברצף הקריאה, מזכירה לקוראים שהסיפור לא באמת קיים, ודורשת שיקול דעת מהותי לפני השימוש בה. אבל לארגמן היה 'מותר'. ומה זה משנה, הרי ממילא כולנו קראנוהו בשקיקה.

גם בחלוף השנים והאופנות בכתיבה, ארגמן לא נטש את מנהגו לכתוב פתיחות יודעות-כל, ושאלות בסופן ("האם המשיך במשימה שנטל על עצמו? הנסוג ממנה? ומי הם אלו שניסו לפגוע בו? ומה אירע למשפחתו?").

ואלו היו גיבוריו

הגיבורים של שמואל ארגמן הם גיבורים ערכיים. כך תמיד. בכתיבתו ניכרת אישיותו – אישיות תורנית שצמחה בביתם של ר' מיכל רוט, לוחם מלחמות השבת בבני ברק, וגב' יהודית רוט, תלמידתה של מרת שרה שנירר ומייסדת בית יעקב 'זכרון מאיר'. השפעתם של ההורים עיצבה את דמותו של בנם. והוא, בתורו, עיצב את גיבוריו באותה תבנית לא-מתפשרת.

הגיבורים של ארגמן הם גם כל-יכולים. ומה שאינם מצליחים בכוחם, הם מצליחים בכוח תפילתם ואמונתם, להיחלץ מכל צרה וצוקה, להתחמק מכל אויב ואורב.

כאשר החוטפים דורשים להטיס את המטוס ללוב, מאיימים בחומר הנפץ שבידם, הגיבור מתנפל עליהם: "הוא התאזר עוז ומרצפת המטוס התרומם וזינק על המחבל שניצב סמוך לו, ובכל כוחו דחפו על חברו. שני המחבלים נפלו והתגלגלו על קרקעית המטוס, וכלי הנשק נשמטו מידיהם… הפעולה הייתה כה מהירה וכה מוצלחת, עד כי לא אבו-עלי ולא פאיד לא תפסו את הקורה עימם"…

כדי להשלים את התמונה, המחבלים גם סופגים חבטה עזה מדפנות המושבים. הם חוטפים הלם, נכבלים ומנוטרלים. הנוסעים ניגשים לז'אק, לשבחו ולהודות לו, אולם הוא כמובן עונה להם: "לא לי השבח ולא לי התודה. הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו. ריבון העולמים הוא אשר היה בעזרנו והוא אשר הצילנו".

במבט קריר של מבקרים ספרותיים בני זמננו, עולה לפעמים ביקורת על מסרים מודבקים, על גיבור ספרי המתח שהורג מחבלים ומנצח את כולם, ואז שם כיפה ומתפלל ונושא דברי אמונה. אצל שמואל ארגמן, בצורה בלתי מוסברת, לא הרגשנו כך. האמונה הייתה פשוטה, תמימה ומתוקה, חלק בלתי נפרד מן הספר.

במכתב מרתק שכתב כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע לשמואל ארגמן, לאחר שהסופר שלח לאדמו"ר את ספרו 'הצוללת הפליגה בחצות', הוא מתייחס לנקודה זו. בניגוד גמור לתזה הספרותית המודרנית הגורסת שעל המסר להיות סמוי, מבקש הרבי וכמעט דורש, להדגיש את עיקר המכוון והמטרה – המסרים. "אם הפרטים… יהיו מובלעים או גם מכוסים ונעלמים, צריך עיון גדול אם ישיגו המטרה. שהרי הקורא סיפור אינו נוהג ורגיל לחפש בו רמזים, או לשים לב לפרט שבכמות הוא קטן ביותר, על אחת כמה וכמה ביחס לשאר פרטי העלילה שקודמים לו ושלאחריו"…

וארגמן נתבע ונענה.

וכך היה כותב

בגיוון אדיר של דמויות, זמנים ומקומות, החל מתקופת החשמונאים ('בלוע הארי'), הרומאים ('בדבקות ובגבורה'), עבור דרך המהר"ם מרוטנבורג ('בין חומות המבצר'), האנוסים, מלחמות העולם – ועד זמננו. הגיבורים הראשיים היו מכל קצוות הקשת שומרת המצוות, מרבנים ועד פרופסורים. אם לא שמרו מצוות במהלך הספר, חזרו בתשובה בסופו. ("ומה באשר לדיוויד? הוא שב לביתו שבמנצ'סטר אשר באנגליה, אך שינה את אורחות חייו… בעוד ימים אחדים ישים הצעיר מבריטניה את פעמיו אל עיר הקודש. שם, בישיבה, ימלא את משאת נפשו".) וגיאוגרפית, כבש ארגמן את הגלובוס, עד חופו המערבי של האי הקפוא שפיצברגן, ומדי פעם יצא ממנו לגיחות בחלל.

גם תרבותית, נהג ארגמן לגוון. עוד הרבה לפני שהתחלנו לדון על שילוב יהדות המזרח, ולדבר גבוהה-גבוהה על אינטגרציה בספרות, הוא כבר כתב את 'הילדה שברחה מהמנזר' (על יהודי לבנון) ועוד, ושילב בספריו, בצורה הכי טבעית שיש, גיבורים בני עדות המזרח.

את כל זה כתב בכישרון מתפרץ, בדמיון אינסופי. בשפה רהוטה ומדויקת.

באותו מפגש סופרים במערכת 'משפחה', באביב תשע"ז, הוצג בפני כל משתתף קטע מספר ישן שלו-עצמו, חתוך בנקודת שיא. על הסופר היה להיזכר ולשחזר מה היה המשך הסיפור. שמואל ארגמן קיבל דף מתוך 'הצוללת הפליגה בחצות', בו הגיבור שוחה בחירוף נפש בים, כאשר מתקרב אליו גוש כהה. "שחיתי ללא הפוגה. המאמץ התיש אותי. תנועותיי הלכו ונחלשו ושחייתי נעשתה איטית יותר ויותר. לפתע ראיתי את הגוש ממש למולי – במרחק אמות אחדות ממני. הבטתי לעברו, והנה – הפתעה".

קאט.

ארגמן נדרש לכתוב את ההמשך.

התרגיל היה אכזרי במקצת. לצפות מסופר בן למעלה משבעים לזכור מה כתב לפני ארבעים שנה? בכל זאת, לא פייר. אבל שמואל ארגמן לא נבהל מהאתגר כלל וכלל. הוא אכן לא זכר את ההמשך המקורי (הגוש הכהה היה סירה השטה בים), אבל המציא בקלות, על המקום, המשך חדש (הגוש הכהה היה אדם שצף על המים, אחיו של הגיבור שנפל לפני כן מהאנייה, וכולם חשבו שטבע).

לא היו לו שום בעיות להמציא. לפתל. לסבך, להתיר. להוסיף דמויות, לגרוע. את סיפוריו לש כמו פלסטלינה, מתאים בקלילות את הסיטואציות להמשך העלילה.

אגב, בהקשר ל'הצוללת הפליגה בחצות', סיפר ארגמן אנקדוטה משעשעת לסופרת הגב' חנה הורביץ ע"ה שראיינה אותו באחת השנים לכתבה ב'משפחה'. 'הצוללת' מספר על חבורת יהודים שניסו לחטוף מטוס כדי לברוח מברית המועצות הקומוניסטית. הוא מבוסס על סיפורו האמיתי של מרק דימשיץ, אותו לא פגש הסופר מעולם, אך קרא עליו בעיתונות ועל סמך סיפורו רקם עלילה.

עשרים וחמש שנים עברו מאז יצא הספר לאור ובמשרדי 'זרקור' מצלצל הטלפון. על הקו – יהודי מבוגר ממוצא רוסי, המזדהה כמרק דימשיץ, ומבקש את הסופר שמואל ארגמן. שמע שארגמן הוא סופר מוערך ומציע לו לכתוב את סיפורו האישי. חטיפה, מטוס, ברית המועצות. דימשיץ היה המום לשמוע, שהצוללת הפליגה כבר מזמן, וסיפורו היווה מקור השראה, עשרים וחמש שנים קודם לכן, לספר שכבש את דמיונם של ילדי ישראל…

וכך היה מפרק

כסופר בהמשכים, נהג ארגמן לקטוע את הפרקים בשיאו של המתח, לגרום לילדי ישראל לרוץ ביום רביעי הבא אל תיבת הדואר, לקלף את ה'זרקור' מחבק הנייר שלו, ולחפש מהר-מהר את הפרק הבא.

לדוגמה, כשהחוטף האכזרי גוסטב יארסן מופיע עם ברנש שמן, אקדחים בידיהם והם מודיעים לעצירים: "איננו יכולים לשחררכם ולשלחכם, פן יבולע לתוכניותינו. איננו יכולים גם להשאירכם כאן במעצר, כי הדבר יטיל מעמסה עלינו. ולכן החליטה המפקדה להמיתכם בירייה. ניתנת לכם בזה האפשרות להשמיע בקשות אחרונות. אולי ביום מן הימים נוכל למלאן".

בנסון, החוטף השני, מכניס מחסנית כדורים לאקדח ומתכונן לבצע את המשימה שהוטלה עליו. ואז, לפתע, מסתובב סאשה וצועק בהתרגשות:

"רגע! ברצוני להציע משהו, העשוי להביא לכם תועלת!"

זהו, ילדים. רוצים לדעת מה הציע סאשה? האם הצליח לשכנע את החוטפים להשאירו בחיים? חכו יפה עוד שבוע. אבל הילדים לא היו באמת מודאגים – הם סמכו ובטחו בארגמן שלא יפגע בגיבורים פגיעה של ממש. (למתעניינים: סאשה הצהיר כי הוא פיזיקאי גרעין, ויכול לתרום לפיתוח המתקנים של החוטפים, מידיעותיו ומניסיונו.)

אנחנו, ילדי שנות הנ', זכינו לפריבילגיה. את הסיפורים האלה קראנו כבר בשלמותם, מי בספר ממורטט מרוב שנים ומי בכרכי 'זרקור' אדומים ועתיקים בבית סבא. אבל לא יכולנו להימנע מלחשוב על הילדים מהדור הקודם, שנאלצו לחכות שבוע(!), בימים בהם לא היו עיתונים אחרים, לא ספרים ולא מסכים, כדי להגיע לפרק הבא.

עם השנים והגיל, עבר ארגמן לכתוב ספרים באופן עצמאי, ללא המשכים. באותה שפה תקנית ונעימה, באותו סגנון, המשיך לכתוב – אך כבר לא נאלץ להמציא את עצמו מדי שבוע מחדש. "יותר קל לי היום", סיפר אז לשלומי גיל שראיין אותו על מלחמות השבת של אביו. "לפני שנים, כשכתבתי ב'זרקור', הייתי צריך להגיש פרק בכל שבוע. היום, כשאני בפנסיה, אין לי את החובה שהייתה לי אז, כך שבהחלט יותר קל. אבל ההרגלים הם אותם הרגלים – מדי בוקר אני מתפלל להקב"ה שייתן לי את הרעיונות והמחשבות, שמהם אוכל להביא עוד פרק לעולם".

וכך היה מסיים:

בהפי אנד. כמעט תמיד בהפי הנד.

את ספריו יכולנו לקרוא בלב רגוע, גם כילדים מפוחדים. ידענו שעד כמה שהכלא נורא, או החטיפה למדבר סהרה מסייטת – הגיבורים יינצלו, הכל יהיה טוב בסוף. נתנו בו אמון מלא, והוא תמיד הצדיק אותו.

"…במונית שעלתה אותו יום לירושלים ישבו שלושת המאושרים: אסתר לוי, בתה ג'נט והדוד ז'אק. הם עלו לעיר הקודש כדי להשתפך בתפילה ליד הכותל המערבי ולהודות לד' על החסדים הרבים שעשה עימם" ('הילדה שברחה מהמנזר').

"…באופן ניסי ומופלא התהפכה הקערה. יד ד' הייתה בצבאות האויב להביסם ולהעניק לנו ניצחון סוחף… אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד'" ('מאבק עיקש').

"כל אותו הערב שקשקו הכוסיות בברכת 'לחיים' בבית אריק בשטוקהולם… וכעת שוב כולם פה, משתתפים בשמחה הגדולה" ('אל מול פני הסכנה').

תמיד הייתה שמחה, הייתה הודיה, היו חלומות שהתגשמו.

בריאיון האחרון שאלנו אותו על תוכניות לעתיד. כבר לא היה צעיר, את גיל השיבה עבר, אך לא העלה בדעתו להניח את העט מידיו. "בחנוכה הופיע ספרי, האחרון בינתיים, 'אחים לעד'", הוא ענה, שליו ורגוע ומחייך. "הגעתי בשבילו עד לרב של קהילת חב"ד בסאו פאולו, הרב ויטמן, במהלך איסוף המידע על ר' יצחק אבוהב וקהילת רסיפה. ביססתי את הספר על נתוני אמת. ומה הלאה? מקווה שהקב"ה ייתן לי שנים, כוחות ורעיונות לכתוב ספרים נוספים".

השבוע, ביום ג' באב, הסתיים הסיפור.

ספרים נוספים לא יכתוב שמואל ארגמן עוד. אבל מאות אלפי מילותיו פזורות בלבבות של המון ילדים לשעבר, מציתות בהם נוסטלגיה מתוקה, והרבה ערכים וטוב לב.

נוח בשלום, הרב שמואל רוט-ארגמן ז"ל, עשית שליחותך באמונה. אהבנו את סיפוריך כל כך.

…

אתי ניסנבוים

הנחשון שבקע את הים

הם לא ברחו מן המנזר. הם גדלו בבתים יהודים טובים, המקפידים על קלה כעל חמורה, וקיבלו חינוך תורני מצוין. אבל הם היו תולעי ספרים. ובאותן שנים (שנות השבעים של המאה הקודמת…) לא הייתה כמעט ספרות חרדית.

בספריית בית הספר (בית יעקב!) היו בעיקר ספרים מבחוץ, לאורך העמודים היו הספרניות המסורות מוחקות בלורד ארטליין מילים ושורות בעייתיות, וזה מה שהם לקחו הביתה.

הספרים הנ"ל לא גרמו לנזק, ברוך השם, לילדים של אז, אבל הספרים האלה לא היו שלהם, והם לא קשורים אליהם. הם לא באו מהחיים המוכרים, הם לא שיקפו את המציאות וגם לא יצרו אותה. הם היו מעולמות זרים וגויים, שהיה בהם רוע גויי בסיסי, תערובת בין ילדים לילדות, מזון טרף ועוד כמה רעות חולות.

את היצירות הקלאסיות האמיתיות לא הכניסו לספרייה מטעמים מובנים, וגם לא יצירות ישראליות שהיו בעייתיות עוד יותר. אבל גם הספרים המתורגמים הקלילים, הילדיים, היו לגמרי לא לעניין, במיוחד שהם לא באו כתוספת, אלא היו כמעט חומר הקריאה היחיד (את 'כה עשו חכמינו' הם כבר ידעו בעל פה, ועוד כמה ספרים בודדים שכבר היו על המדפים, שלמרות היותם כתובים היטב ומרתקים – נגמרו די מהר… ומה יעשו תולעי הספרים שאינם שבעים לעולם?).

ואז דאג בורא עולם לילדיו אוהבי הקריאה והקים להם סופרים וסופרות יראי שמים ומוכשרים, שסיפקו חומר קריאה שווה לכל נפש. שמואל ארגמן היה אחד מהראשונים, וכמנויים נלהבים של 'זרקור', עיתון הילדים החרדי היחיד באותם הימים – עקבו הקוראים הצעירים בהשתאות אחרי סיפוריו, ולאחר מכן גם אחרי ספריו שיצאו לאור בזה אחר זה.

ילדי הדור ההוא זוכרים בערגה ובנוסטלגיה מתוקה, עד כמה היה מרגש לקרוא את הספר – 'הילדה שברחה מהמנזר'. ספר מתח, מנוקד, מאויר… לא היה כזה דבר קודם! 'הצוללת הפליגה בחצות' בדמיונם ולקחה אותם אל מעבר למסך הברזל, וליבם היה עם בני המשפחה היהודית שניסו להימלט מעיראק בספר הבלתי נשכח – 'מבצע חידקל'.

אלו היו ספרי מתח, עם ידע אקטואלי, היסטורי וגיאוגרפי של סופר רחב אופקים ומוכשר, והכי חשוב – יהודי בן תורה וירא שמים. הספרים היו ספוגים באהבת השם ותורתו, הרקעים המיוחדים והעלילות המפותלות משכו את הלב והיו כר נרחב להעברת מסרים חיוביים, תוכן יהודי אמיתי וערכים של אמונה וביטחון.

סוף סוף היה להם, לתולעי הספרים של התקופה ההיא, מה לקרוא. למה להתחבר.

שנים אחר כך התפתחה הספרות החרדית לכל עבר. כיום, לפי אומדן זהיר, יוצאים מאות כותרים בשנה, והספריות עמוסות עד להתפקע. אבל תמיד ייזכר הסופר האדום כאחד הנחשונים שבקעו את הים, ולעולם יהיו ילדי הדור ההוא אסירי תודה לר' שמואל ארגמן (רוט).

יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

…

מנחם פינס

מול פני המסקנה

לרגעים כמו הייתי שם על יד שער המתכת עם מגן הדוד שעליו, בפתחה של המושבה בני ברק בשלהי ימי המנדט.

הם ניצבו שם, שלושת אנשי משמר השבת איתנים וחסונים, עמדו הכן על כביש הכורכר הרעוע. אופנוע שהתקרב לעברם במהירות ויצר ענן אבק גדול, לא עשה עצמו כעומד לעצור. שניים מהם זזו בבהלה, אבל האמצעי, ר' מיכל רוט, נותר שם בקור רוח מקפיא.

"תן להיכנס!" צווח הצעיר.

"אתה לא נכנס לבני ברק בשבת", הבהיר רוט בקולו הרם. ואז, כשהוא מבין היטב את מה שהולך להתרחש, הוא מסובב במהירות את ראשו אל מנחם, בנו בן התשע, ומורה לו לרוץ הביתה עם שמואל הקטן כמה שיותר מהר, כדי שלא יראה כלום – – –

סיפורים רבים של שמואל ארגמן נבלעו בתוכי בילדותי. פעמים אף בעודי נתון תחת הרושם הכבד של הסיפורים. ראיתיו פוסע בסמטאות בית וגן הירושלמית וניסיתי להבין איך מהאדם העדין הזה יוצאים יחזקאל אצל ראאד כסתאווי בערבות עיראק או יצחק אצל ז'אן דנטון אי שם באשכנז. אבל שום סיפור לא היה דומה לאיך שסיפר לי על הרגעים ההם שנצרבו בו בהיותו כבן שלוש או ארבע.

"אם אתה לא זז אני עולה עליך", איים הצעיר.

ר' מיכל לא זז. "אתה לא נכנס לבני ברק בשבת", חזר שוב ושוב.

שמואל הסתובב לאחוריו, ובעיניים קרועות מאימה ראה כיצד האופנוע טס בתנופה עזה לתוך גופו של אביו שקרס ארצה, תוך שהוא אינו משחרר מידיו את גלגל האופנוע, גם כשהוא בתוך שלולית דם נאנק מכאב. מני אז, מספרת האגדה, לא נכסו עוד רכבים לבני ברק ביום השבת.

אבל הרגע שהדהים אותי, היה דווקא זה שבו ר' שמואל מבין את הרושם שיוצר הסיפור הזה וממהר לדאוג שהסיפור המצמרר לא יאפיל על הרעיון הגדול. זאת, מתוך ניואנס דק של אמת: "אני מספר לך על אבא שלי ואיך שראיתי אותו מדמם ונאבק על קדושת השבת, כי ה'חזון איש' אמר לו", חידד. "אבל דע לך שהיו באותם ימים הרבה אנשים שפשוט ויתרו שוב ושוב על להיות עם המשפחה בשבת תוך סיכון חיים. הרוח של לתת למען האידישקייט הייתה ענקית".

במעמד ההוא הבנתי איך מאחורי כל ההזיות של סוכני מוסד עם שעון שנפתח לפתע לסירה רבת ממדים, וזו הופכת למטוס סילון שהוא בעצם טיל קרקע-קרקע שתוקף אטומית את האויב שנייה אחרי שהסוכן יורד ממנו עם פרק תהילים על שפתיו (וכמה תפילות היו בספריו!) – עומדת אמת פנימית בוערת, תמימה וטהורה, מדויקת ומציאותית, שהופכת לסיפורי מתח מופרעים שבתוכם נשתלים בחשאיות מסתורית ובחכמה רבה מאוד, אמונה וביטחון, טיפות של אידישקייט ששזורים בכל שורה, ואף פעם לא באופן מלאכותי ומעושה.

אמנם בדרכו האחרונה לא חלף השבוע שום מסוק ממנו השתלשל חבל ועליו רבי שמואל שאחר אמירת פרק תהלים מסביר לכולם שמדובר באחיזת עיניים, כדי להערים על איזה מגנוב אבו חקרורה באיראן, אבל את התמימות המתוקה הזו של סיפוריו נטולי העקמומיות, ילמדו עוד דורות – – –

…

ישראל פלר

סופר תורני היה

לא כולם יודעים, אך הסופר הנערץ על המוני ילדים ובני נוער, חלוץ הספרות החרדית – שהעניק קונטרה לספרות החילונית שפשתה גם בבתי שומרי תורה ומצוות באותם ימים – שאב את השראתו מעולמות השליחות החינוכית.

כ-40 ספרים כתב ("לא סופְרים ספָרים", היה מעיר בחיוך), ממשיך בכך את השליחות הציבורית של אביו, תלמיד ה'חזון איש', ר' מיכל רוט, לוחם השבת בבני ברק – שעליו סיפר בכל הזדמנות.

כרב בית הספר ומחנך במשך כעשור בבית הספר הדתי 'מימון', ראה רבי שמואל רוט (ארגמן) את צורכי הדור הצעיר לנגד עיניו. לצד כרכי משניות ה'קהתי' שרכש מכיסו כפרס לילדים שנבחנו משניות בעל-פה והאהיב עליהם את התורה – הבין כי יש צורך בחלופה הולמת לספרות הכללית העברית והמתורגמת. חלופה – שתטיל זרקור על דמויות נעלמות: החל מפעילים הרואיים בשליחות סודית להצלת נפשות ועד לאמודאים המפליגים בצוללות ומפוצצים כורים גרעיניים בארצות אויב.

הוא עזב הכל והתמקד אך בכתיבה, בשעות עבודתו. החלק הנסתר, היה לפני העבודה ואחריה. מי שהכירוֹ, ידע כי בן תורה אמיתי הוא. גאוותו הייתה בספריו התורניים, 'שלמי שמואל', שבשלוש השנים האחרונות הקפיד לסיים בכל שנה כרך חדש מהם. את רגליו הדואבות שירך אל בית המדרש, לתפילות ולחברותות, גם כשאחרים אולי היו מוותרים. אבל לא רבי שמואל. מאז שפרש לפנסיה הוסיף חיילים לתורה, והמשיך, גם כשהיה הדבר קשה, להקפיד על החברותות והתפילות במניין.

לא בכדי עסק בפרשה האחרונה בספרו, ב'חצי שבט המנשי'. "נראה לי" – הוא תמיד הקפיד לומר את חידושיו בדרך אפשר בלבד – "שמשה רבנו נתן להם נחלה שם, כי רצה שיהיו עוסקים בתורה גם בעֵבר הירדן". וזו הייתה מהותו, להחדיר את התורה בכל דרך. במסרים הסמויים בספרי המתח שכתב בחן כה רב, בספרים התורניים שחיבר ובכל הליכותיו.

חברותא מיוחדת הייתה לו ללימוד ספרי מחשבה והגות. בכל עת, היו מסיימים ספר יסוד אחר ומתכננים מה יחלו ללמוד בקרוב. "אחרי ה'סיום', נתחיל בעזרת השם ללמוד 'נפש החיים'", סיפר לאחרונה בשמחה למשפחתו. הוא לא זכה, ודבקה נפשו בחי-החיים קודם לכן – כשעשרות אלפי נשמות ילדי ישראל שהתבגרו וגדלו באופן שמור יותר תחת כנפי מעיל-שמואל, מליצות יושר עליו ועל הדור שבו כה השקיע, לפני יושב מרומים.

…

א' ברנד

סבא שלי, שמואל ארגמן

איך הלכת סבא?

ולא אמרת לי שלום?

רק תמול שלשום דיברנו

איך הלכת לי פתאום?

שאלת, התעניינת.

'אני חושב ומתפלל כל הזמן', אמרת

אוי, סבא שלי

אייכה???

איה החיוך שמאיר עולמות

המילים הטובות, הרחומות

הלב הרחב כאולם

העיניים – שראו רק טוב בכולם

אייכה, סבא שלי???

עבד השם נאמן

תלמיד חכם צנוע ועניו

ספר תורה זך וטהור

אייכה סבא?

נסיך ממלכת האצילות

יהלום מלוטש –

סביבו נגוהות של אור

בפמליה של מעלה ששים ושמחים

בבוא נפש צדיק אל הגן

מלווים דרכך ריבואי מלאכים

רבבות של דפים, אותיות והגיגים

ואלפי דורות ישרים מבורכים –

מחונכים על טוהר מילותיך

לו רק נשכיל

לאסוף סימני דרך

שביבי זוהר שפיזרת אחריך

לאגור לנו צידה

ליום פקודה

סבא

היה לנו מליץ יושר

לפני אבא רחמן

כי ארכה לנו מאוד השעה

ומולאה הכוס עד גדות

הלוואי

ונזכה בקרוב בקרוב

למחות כל דמעה

איתך ביחד סבא –

להלל ולהודות