על אדמה רוויה בדם יהודי, ברחובות שמרוצפים בגוויות של יהודים שנטבחו לאורך הדורות, הן הקימו מגדלור יהודי. רבקי יונגר מווינה, דינה סטמבלר מוורשה ובת אל בן משה מברלין הן נשים מופלאות שהקימו קהילות לתפארת דווקא במקומות שבהם התפרצה האנטישמיות רק לפני עשרות שנים והמיטה חורבן על כל אירופה | הרוח שגברה
"בני האדם צריכים היו להתחיל הכל מחדש, ללמוד את האלף-בית של החיים. אך לא היו לא מורים ולא תלמידים, אלו ואלו נספו, והשרידים המעטים לא ידעו כלל שצריך להתחיל ללמוד, ושבכלל עדיין קיימת המילה 'חיים'.
"ויהודים התחילו לחזור לעיירותיהם, לא כדי לחיות שם, אלא כדי לקבור מתים, לנקום קצת במידת האפשרות , להעיף מבט על עיי החרבות של בתיהם, להרים אבן קטנה שאולי תתגולל שם, זכר של מפתן בית, להטמינה ולברוח אל כל אשר תישאנה הרגליים.
הם לא בכו, לא קיללו, לא תלשו שערות ראשם ולא התרוצצו כמטורפים על פני הרחובות, כפי שהיו עושים אחרים.
"זולתם הרי לא היה איש בעולם שישמע את זעקתם. איש לא נותר על פני האדמה…
"היה רק אלוקים, והוא שמע את שתיקתם…"
(שימקה / דוד זריצקי)
הרבה שמות קיבלה התקופה האפלה ההיא. מלחמת העולם השנייה. השואה. חורבן יהדות אירופה.
שבעים ושבע שנים אחריה צועקת המציאות "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א, טו כט). קהילות יהודיות קמות באירופה דווקא במקומות החרבים. הן פה כדי לזכור. כדי להזכיר.
"קַחְוָן קטן מצא לו משכן", כתבה המשוררת חוה ברונשטיין, ניצולת השואה, "ליד הגדר המחשמלת… פרח קטן. העדיף לנבוט כאן".
אדלוויס (לבנבן)*
*הפרח הלאומי של אוסטריה
בפעם הראשונה שרבקי יונגר ואוסטריה נפגשו, רבקי הייתה רק בת שנתיים. "נולדתי בלונדון. היגרנו לאוסטריה כי אבי התבקש להיות רב קהילה בווינה. מאז אני פה".
יש לכם שורשים עתיקים יותר באוסטריה?
"לא. השורשים המשפחתיים נמצאים דווקא בהונגריה. אבל בזמן השואה סבי ז"ל, אבא של אבא, שהה במחנות ההשמדה האוסטריים, מאוטהאוזן ואבנזה".
הקהילה היהודית בווינה עשתה דרך מילדותך עד היום.
"נכון. כאשר רק הגענו לווינה, יהודים שגרו לפנינו בווינה יעצו לאבא לא להסתובב עם השטריימל ברחוב, להחביא את הציציות, לדחוף פאות מתחת לכובע. 'אתה יכול ללבוש שטריימל בבית הכנסת, בבית. ברחוב תשמור על מראה עממי יותר', ככה אמרו לאבא. ביקשו שיאמר גם לאחים שלי להסתיר את הפאות.
"אבא אמר: 'אין דבר כזה. אותו יהודי שהייתי בלונדון, אהיה בווינה'. אבא והאחים אכן התהלכו ברחוב בגאווה, ובלי פחד, עם כל הסימנים היהודיים. אפשר לומר שבזכותו של אבא התחוללה מהפכה בתחום. כיום אף אחד מהקהילה אפילו לא מעלה בדעתו להסתיר את הטלית, את הפאות או כל סימן יהודי אחר".
כמה נפשות נמנות עם הקהילה היהודית?
"בערך כשמונה עשר אלף. המספר עולה עם השנים".
קהילה גדולה.
"ברוך השם, ועדיין לא הגענו אפילו לעשרה אחוזים מגודלה של הקהילה לפני המלחמה. אז גרו בווינה מאתיים אלף יהודיים".
'ארץ הדמים', כך כינו היהודים את אוסטריה במאה השלוש עשרה. באמצע המאה החליטו הדוכסים ששלטו אז באוסטריה להעניק זכויות מיוחדות ליהודים. הם זיהו את הפוטנציאל הקיים בקהילה היהודית וביקשו לתת לה תנאים לשגשג, דבר שלא מצא חן בעיני הכנסייה. האנטישמיות התחילה לגאות, פרעות פרצו, מאתיים ועשרה יהודים עלו על המוקד ושארית הקהילה גורשה.
"כתבתי כמה מאמרים וסיפורים שהתפרסמו במגזינים שונים על היהודים שבחרו לאבד את חייהם בבית הכנסת במקום לעבור המרת דת בכפייה".
בתמצית, זה סיפורה של הקהילה היהודית באוסטריה. קהילה שידעה ימים טובים יותר ופחות, התנדנדה בין פריחה והתחדשות לגזירות שהצרו את צעדיה עד הובלתה לאובדן כמעט מוחלט.
רבקי עובדת כחוקרת ההיסטוריה היהודית בכלל, ובאוסטריה בפרט. היא כותבת עליה מאמרים וסיפורים. עוסקת בה גם במסגרת עבודתה במשרד של הנהלת הפרלמנט האוסטרי. ומלמדת. רבקי היא המורה להיסטוריה יהודית ב'בית יעקב' של וינה, עוברת מבית הספר היסודי לתיכון, מלמדת שם על ימים עברו.
איך הבנות מקבלות את שיעורי השואה?
"אני חושבת שהן מעכלות אותם אחרת מבנות יהודיות שגרות בארצות אחרות, רחוקות. אני הולכת עם התלמידות לכל מיני נקודות ציון היסטוריות, מקומות שבהם התגוררו יהודים, והתמודדו… הגזירות על הקהילה היהודית לא התחילו בזמן השואה. רק בשבוע שעבר נסענו לאייזנשטדט, עיר ליד וינה שבה התגוררו יהודים במאה השבע עשרה. את עומדת מול הבתים שבהם גרו בעבר יהודים, זה רגע מרגש".
השואה היא נושא שלא קל לגעת בו גם בארצות רחוקות מאוסטריה. איך מספרים עליה בטון הנכון לבנות?
"מטעינים הרבה אמונה, הרבה גאווה יהודית. בלעדיהן בלתי אפשרי להתמודד עם האמת.
"אני זוכרת אותי, כשהייתי קטנה, הולכת ברחוב ומתבוננת באנשים הזקנים שהסתובבו בו, שואלת את עצמי: הם היו כאן בזמן השואה? מה הם עשו אז? היו לנו או לצרינו? אלו שאלות שיכולות ללפות. כל וינה היא מוזיאון. יש בניינים בווינה, שבחזית שלהם מופיע שלט שמציין כמה יהודים גרו בבניין לפני השואה, מתי הרגו אותם ואיפה. אבל גם בלי השלטים האלה, בכל מקום שתגיעי אליו בווינה, תמצאי קשר לעבר, תזכורת מה היה כאן לפני השואה, מה איבדנו.
"אבל הסיפור של הקהילה היהודית באוסטריה הוא לא רק סיפור של אובדן. הוא בעיקר סיפור של ניצחון. תמיד, כשאני שואלת את התלמידות, בתום השיעורים על השואה, או בסוף סיור שעשינו באחת מנקודות הציון ההיסטוריות, איך הן מרגישות, אני שומעת אותה תשובה: 'אנחנו גאות בעובדה שאנחנו יהודיות. זה הניצחון שלנו!'"
כל משפחה ונקודות הציון ההיסטוריות שלה. חלק מהן מגיעות לאוסטריה מאמריקה, מאירופה או מישראל, מבקשות לעשות מסע אישי אל שורשיהן. רבקי מלווה אותן.
"אלה לא טיולים, אני לא עושה את זה בשביל ההנאה. אבל כל מסע שורשים שאני זוכה ללוות מעניק סיפוק גדול. אני הולכת עם המשפחות לכתובות שהיו פעם של ההורים, או של סבא וסבתא. לפעמים הדיירים מרשים לנו להיכנס. לא יכולה להסביר את ההרגשה, את הקשר שממלאים את הלב. אבא שלי חינך אותנו להיות מחוברים לעם שלנו, למשפחה, לשורשים. זה מקור הכוח שלי, איתו אני יוצאת למסעות האלה".
איך המשפחות מגיבות?
"הן, כמובן, מתרגשות מאוד. יש כאלה שלא מבינים איך אנחנו מסוגלים לגור פה, במקום שקיבל בתרועות את היטלר ימ"ש. אבל רוב האנשים מתרגשים, אומרים שזה הנוף הכי יפה, לראות יהודים דווקא כאן, במקום שניסה להשמיד אותם. זאת תחושה של ניצחון".
איך האוסטרים מתייחסים לשואה?
"בסוף מלחמת העולם השנייה בעלות הברית כתבו ש'האוסטרים הם הקורבנות הראשונים'. זו הייתה הדעה הרווחת. שהיה כיבוש, ואוסטריה נאלצה להיכנע לנאצים. הדעה הציבורית באוסטריה הייתה זהה: 'אנחנו לא אשמים בשואה, בסך הכל, היינו קורבנות'.
"עד שנות התשעים זאת הייתה ההיסטוריה שנלמדה בבתי הספר באוסטריה. אפילו בבתי הספר היהודיים זאת הגרסה שנלמדה, כי זאת ה'אמת' שהופיעה בספרי ההיסטוריה שהעירייה הפיקה. רק בשנת תשנ"א 1991 למניינם, הממשלה האוסטרית הודתה באמת: ה'אנשלוס', הסיפוח של אוסטריה על ידי הנאצים, עבר בשלום ובלי שפיכות דמים, כי האוסטרים שיתפו פעולה עם הנאצים והריעו להם בבואם.
"רק אז, אחרי ההודאה הפומבית הזאת, החלה הגישה להשתנות. זה קרה לאט, ודרש מאבקים ציבוריים. אבל עשור אחרי ההודאה באשמתה של אוסטריה, הכריזו על יום זיכרון לאומי, לזכרם של היהודים שנספו בשואה. עד אז הדיבורים היו על המלחמה בלבד. לא דיברו על השואה, על רצח יהודים. רק אחרי שהאמת צפה מעל פני השטח, התחילו הדיבורים על כך שצריך לזכור, צריך להכיר באמת, ולהתחרט. צריך להחזיר את הרכוש היהודי למשפחות שגרו פה בעבר. זאת עבודה שאנחנו ממשיכים לעשות אותה. וולפגנג סובוטקה, נשיא הפרלמנט (כזכור, רבקי עובדת בהנהלת הפרלמנט. ב"מ), עוסק בזה כל הזמן, בצורך לדבר על זה יותר, להודות באשמה, לפצות. לזכור".
האוסטרים מקבלים את הגישה החדשה שקובעת, בעצם: 'אתם אשמים'?
"יש אנטישמים שדורשים להפסיק, טוענים שאין עניין לדבר שוב ושוב על השואה שקרתה מזמן. ויש אחרים שאומרים ההפך, מבקשים להמשיך, אומרים: 'אי אפשר להכחיש יותר. זה קרה דור לפנינו, בסך הכל. הסבים והסבתות שלנו היו כאן, כשאוסטריה הכניסה בשמחה את הנאצים. כעם, אנחנו אשמים'.
"המטרה היא לא רק לחוש באשמה על העבר אלא לקבל אחריות על ההווה – להילחם באנטישמיות, לא לאפשר לה להרים ראש".
יש אנטישמיות באוסטריה?
"פסיבית מאוד. מדי פעם האנטישמיות מרימה ראש בזירה הווירטואלית, אבל ברוך השם אין אלימות כמעט. יש אבטחה בבתי הספר היהודיים, והמשטרה האוסטרית מאבטחת גם את בתי הכנסת. זאת המציאות כבר ארבעים שנה, מאז שבית הכנסת הגדול הותקף על ידי טרוריסטיים, ולצערנו, שני יהודים נרצחו ועוד עשרות נפצעו. אבל כיום אנחנו מסתובבים בווינה בלי פחד, ברוך השם. שרק ימשיך לשמור עלינו עד בוא גואל".
הגלות מרגישה אחרת באוסטריה?
"בוודאי. בכל שנה כשאני קוראת את מגילת איכה, אני חושבת על השואה, מבינה שכל מה שקרה בה, קרה עוד קודם, בזמן החורבן. הגלות הזאת ארוכה מדי…"
מה המקומות שחובה לבקר בהם בווינה כדי לזכור את אשר עשה לך עמלק?
"יש מקום, חדש יחסית, ליד העיר העתיקה של וינה, מול האוני' והבנק הלאומי. אנדרטה שהוקמה לפני תשעה חודשים, ומופיעים עליה כל השמות של היהודים שנהרגו באוסטריה בזמן השואה. שישים וחמישה אלף שמות, עם תאריכי לידה. זה מקום שעוזר לתפוס את הממדים של החורבן היהודי באוסטריה, את המשמעות שלו.
"עוד מקום חשוב הוא ה'יודנפלאץ', המקום שבו התקיימה הקהילה היהודית הראשונה באוסטריה, בשנים 1421-1200 למניינם. שם יהודים טרפו נפשם בכפם על קידוש השם. שם גם עומדת היום אנדרטת השואה הראשונה שהוקמה באוסטריה בשנת תשס"א 2001 למניינם.
"קיימת גם המרפסת המפורסמת שבה עמד היטלר ימ"ש ודיבר אל העם האוסטרי. הרבה תיירים יהודים מבקשים לראות אותה. יש לי סרטון על הנאום שלו, רואים אותו עומד ומדבר לקהל הנלהב, ולפעמים אני מראה אותו לתיירים.
"בכל פעם שאני רואה את הסרטון הזה, אני מצטמררת. לא מצליחה להתרגל לרוע הזה. הוא בלתי נתפס בחושים האנושיים. אני מקווה לא להתרגל לעולם. ביום שאתרגל, חלילה, אפסיק מייד. כי אסור לנו לדבר על השואה, לזכור אותה, בלי הלב. הכי מסוכן לא להרגיש…"
כמה מילים לפרדה?
"דיברתי על רגשות… הרגש העיקרי אצלנו הוא רגש התקומה היהודית. זה רגש מורכב, כי מצד אחד אנחנו זוכים לראות את התקומה של הקהילה, איך היא מתרוממת מאפר, ומהצד האחר, זה קורה כאן, בגלות. זה הסיפור של עם ישראל".
פרג אדום*
*הפרח הלאומי של פולין
בתזמון אלוקי, בדיוק בשבוע שבו אני מדברת עם דינה סטמבלר, מנהלת בית חב"ד בוורשה, הוא חוגג שבע עשרה שנים. "הגענו לוורשה ארבעה חודשים אחרי החתונה, ומאז אנחנו פה".
כשהגעת לוורשה, תכננת להישאר בה שבע עשרה שנים?
"אנחנו שלוחי חב"ד. כשאנחנו יוצאים לשליחות, אנחנו קונים כרטיס לכיוון אחד. כל חסיד שיוצא לשליחות, ולא משנה איפה הוא ממוקם על הגלובוס, מתכוון להישאר שם, לחזור עם המשיח.
"באופן אישי, ההורים של בעלי גרו בוורשה עוד לפני שאנחנו הגענו הנה. אבא של בעלי ניהל פה כמה עסקים, וכמובן, החל בפעילות קירוב. חב"דניק אמיתי לא מחכה לטייטל של 'שליח רשמי'… את הזרעים הראשונים של בית חב"ד בפולין זרעה המשפחה של בעלי, ולבעלי היה ברור, עוד לפני שהתארסנו, שהוא הולך להיות שליח בוורשה. הוא עוד לא ידע מי האישה שתהיה לצידו, אבל כבר הייתה לו כתובת. מהרגע שנפגשנו ידעתי שזו התוכנית".
מה דורש התפקיד שלכם בוורשה?
"ההגדרה של כל בית חב"ד היא 'אוהל אברהם'. אצלנו ההגדרה היא 'אוהל אברהם במדבר'.
"ורשה היא מדבר רוחני, לצערנו. הקהילה היהודית קטנה מאוד. אחת החידות, שאף אחד לא יודע לענות עליה, היא כמה נפשות מונה הקהילה היהודית בוורשה. רשמית, יש כמה אלפים בודדים. אנחנו יודעים שהמספר גבוה יותר.
"לצערנו, הגלות בוורשה חשוכה וארוכה, והשואה ממשיכה להשפיע על היהודים שגרים בה גם אחרי שמונים שנה. הרבה יהודים, אף שהם מודעים ליהדותם, פוחדים להצהיר עליה בקול. הם לא משתתפים במפקד של רשות האוכלוסין, לא משתתפים בפעילויות של הקהילה. הפחד מאנטישמיות כל כך טבוע בהם, שהם מעדיפים להישאר בצל.
"יש בתי חב"ד שפוגשים עשרות יהודים כל יום. אצלנו המצב אחר לחלוטין. יום שבו אנחנו מגלים עוד יהודי בוורשה הוא יום חג בשבילנו".
ספרי לי על יום חג כזה.
"הנה, קבלי דוגמה טרייה. ביום שישי האחרון התקשרה אלי בתו של יהודי שאושפז בבית החולים של ורשה במצב סופני, לא עלינו. היא הציגה את עצמה, סיפרה שאבא שלה מאושפז. לצערי, לא הכרתי את השם של אביה. אמרתי לה שאנחנו צריכים לעשות תשובה שלא הכרנו את אביה… היא ביקשה שאשלח לה סידור, תהילים. שתוכל להתפלל ליד מיטתו. היא לא שומרת תורה ומצוות, אבל הנשמה שלה הרגישה צורך להתפלל.
"הייתי באמצע הבישולים לשבת, בתוך כל הבלגן וההתארגנות, ובעלי בכלל נמצא בניו יורק. איכשהו, הצלחתי לשלוח אליה סידור שיש בו תהילים. היא התקשרה אלי אחרי כמה שעות, סיפרה לי שישבה ליד המיטה של אביה, אמרה תהילים. פתאום נכנסה לחדר אחות רחמנייה. פולין היא מדינה קתולית, ולכן לא מעט אנשי דת קתוליים מסתובבים במחלקות הסופניות. גם האחות הייתה כזאת. שאלה את הבת אם אפשר לעזור. הבת אמרה: 'אין צורך. אני יהודייה, מתפללת את התפילות של העם שלי'. האחות חייכה, הגיבה: 'גם סבתא שלי הייתה יהודייה'. בתו של החולה שאלה איזו סבתא. והאחות השיבה: 'אמא של אמא'. הבת נזעקה: 'אז גם את יהודייה'. האחות צחקה, המשיכה הלאה.
"מהרגע ששמעתי את הסיפור הזה, ידעתי שאני מוכרחה להשיג את המספר של אותה אחות. בדרך לא דרך הבת השיגה לי את המספר. ועכשיו אני מחכה שבעלי יחזור, ונגבש ביחד תוכנית איך אנחנו יוצרים איתה קשר. בחכמה. בעדינות. ב'מקרה' נפלט לה שהיא יהודייה, אין לה מושג מה זה אומר בכלל. ונצטרך למצוא את הדרך להתחבר אליה, לחבר אותה. כמוה, לצערי, יש המון בפולין. יהודים שאנחנו צריכים למצוא, ואז למצוא את הדרך אליהם".
עבודת בלשות.
"ממש כך. את יודעת, הסלוגן של 'בית חב"ד' הוא 'הכתובת שלך לכל עניין יהודי'. זאת הכותרת. מקום שיהודי יכול לקבל בו מענה לכל צרכיו היהודים. שבת. אוכל כשר. תפילות. מזוזה. אצלנו זה השלב המתקדם. כדי שיהודי ידע שהוא יכול להיכנס אלינו ולבקש מענה לשבת, אוכל כשר, תפילות או מזוזה, הוא צריך קודם לדעת שהוא יהודי.
"בדרך כלל, לכל יהודי שאנחנו פוגשים יש קרוב משפחה או מכר יהודי, וככה אנחנו יכולים להמשיך בתהליך. עם השנים למדנו איך לדבר, כיצד לפעול. העבודה נעשית בכפפות של משי, בפינצטה דקה.
"בארצות אחרות באירופה, כשנגמרה השואה, נגמר הסבל. בפולין יהודים המשיכו לסבול גם אחרי השואה. יש יהודים שינקו עם לידתם את הפחד, את התחושה שיהודי פירושו מסכן, ושזהות יהודית היא סוד גדול. והעבודה שלנו היא לשכנע אותם, בעדינות, שיתנתקו מהתפיסות האלה, יעזו להודות שהם יהודים.
"יש לנו בקהילה לא מעט יהודים שחששו לעשות את הצעד, ועכשיו הם ממש משלנו. זה תהליך מדהים שמרגש אותי בכל פעם שאני זוכה ללוות אותו. ברגע שהקרח נשבר, כל החום היהודי מתפרץ מהם. והם רוצים להתחבר, ולהתקרב".
לא חסר לכם סיפוק.
"לא, ברוך השם. ותחושת הסיפוק היא הדלק שלנו, האנרגיה לגשת ליהודי הבא. כי עבודת השטח היא לא קלה, ויש לא מעט עבודה…
"ואם כבר עבודה וסיפוק בצידה, לאחרונה פגשנו את יהודי אוקראינה, כי הגיעו לוורשה אלפי פליטים יהודים מאוקראינה. פולין בכלל, ויהודי פולין בפרט, התגייסו באופן יוצא דופן לסייע לפליטים כמה שיותר וכמה שאפשר. במשך כמה חודשים ניהלנו מלון שסיפק להם אוכל כשר ומקום לינה. חגגנו ביחד פורים, פסח, שבועות. והיה מרגש לראות מהי אחוות אח, ואיך יהודי בפולין מרגיש יהודי מאוקראינה, ואכפת לו עליו, אף שרק כעת נפגשו לראשונה".
איך האוכלוסייה הלא יהודית מגיבה על הפעילות של הקהילה?
"הממשלה הפולנית משתפת פעולה ומשתדלת לעשות מה שיותר למען הקהילה. בכל שנה בחנוכה, למשל, יש לנו קונצרט חנוכה במימון משרד התרבות הפולני. אנחנו גם פוגשים הרבה לא-יהודים שרק רוצים לעזור ליהודים.
"בזמן הקורונה, בתקופות הסגר, כשבית הכנסת נסגר, לא ידענו היכן נתפלל. פולין היא לא ארץ ישראל. אין מצב למנייני חצרות. פולני אחד, אוהב יהודים, ששמע על המצוקה שלנו, הציע לנו לבוא ולהתפלל בווילה שלו. יש לו וילה מקסימה, ממש שכיית חמדה, ובכל שבת היינו מתנחלים אצלו, עם ספר התורה. מקיימים תפילה, עורכים קידוש.
לשמחתנו, הוא לא היחיד. יש אנשים טובים בעולם".
יש גם אנטישמיות?
"אנחנו שומעים על מקרים שמתרחשים בבתי קברות. ברשתות החברתיות אפשר לראות אנטישמיות. אנחנו לא פגשנו אנטישמיות באופן אישי. בתפילה שגם לא נפגוש. בעלי מסתובב בחוץ עם כל הלבושים, ציציות בחוץ, מראה יהודי אותנטי ולא מתנצל.
"בחנוכה האחרון קיימנו הדלקת נר חנוכה מחוץ להיכל התרבות בוורשה, מקום מרכזי מאוד. קומץ אנטישמים באו להפגין, ומנגד, המקום היה מוקף כוחות משטרה וכוח מקומי. היחס היה בערך מאה שוטרים על עשרים מפגינים.
"הלכה היא שעשיו שונא ליעקב, אבל ברוך השם, בוורשה, קיימים שיתוף פעולה ורצון למזער את האנטישמיות. היא לא האישיו של החיים היהודים בוורשה".
פעם אנטישמיות הייתה בת בית בוורשה. איך התחושה לגור במקום שהשתוללה בו שואה רק לפני שבעים שנה?
"אנחנו גרים ליד תחנת רכבת. כאשר רק עברנו הנה, כל רעש שעלה מהתחנה, כל צפירת קטר, עשו לי רע. כשהייתי הולכת ברחוב, ניהלתי שיחה דמיונית עם כל אדם מבוגר, זר, שראיתי ברחוב. בדמיוני שאלתי אותו: 'איפה היית בזמן השואה? באיזה צד היית?'
"סבתא שלי, שנפטרה ממש לאחרונה, הייתה ניצולת שואה. שרדה את אושוויץ. סיפור חייה הוא הסיפור של כל המשפחה. בפעם הראשונה שביקרתי באושוויץ, הגעתי עם הבכור שלי שהיה אז תינוק. הרגשתי שאני חווה סגירת מעגל יהודית. סבתא שלי הייתה פה, שרדה למרות כל אלה שביקשו להשמיד אותה. והנה אני פה, עם הנכד היהודי שלה.
"במשך שנים סבתא סירבה לבקר באושוויץ. אבל לפני כמה שנים היא הצטרפה למסע של צעירים יהודיים ממוסקבה שבאו הנה. ביקשו ממנה להצטרף, והיא הסכימה. הגיעה לפולין, בלוויית דודים שלי, דודות, נכדים. הם התארחו אצלנו בשבת, ומייד אחרי שבת יצאנו כולנו לאושוויץ יחד עם סבתא. זאת הייתה חוויה מרגשת, תחושה של שייכות עצומה. הרגשה שאני במקום המדויק לי. דווקא אני, מכל חסידות חב"ד בעולם, נבחרתי על ידי הקדוש ברוך הוא לגור בפולין.
"מרגישה שאני פה על תקן תפקיד כפול. כשליחת חב"ד וכשליחה של המשפחה. משתדלת עם בעלי להחזיר לפולין מעט מהעוצמה היהודית שהייתה בה לפני המלחמה. להדליק דווקא כאן אור יהודי גדול".
פוגשת הרבה תיירים יהודים?
"כן. חלק מהם מגיעים למסע שורשים, חלק מהם עולים לקברות צדיקים, חלק מהם מבקרים במחנות ההשמדה. זה הערך המוסף של השליחות. לעזור לאנשים שומרי תורה ומצוות שנקלעים לפולין להשיג אוכל כשר, להצטרף לתפילות במניין. לדאוג לכל הצרכים שיהודים צריכים בגולה".
עובדים גם כמורי דרך?
"לא במובן הגיאוגרפי של המילה. אם יהודי צריך שם של נהג, או הכוונה לכתובת מסוימת, אנחנו מספקים את המידע, כמובן. נותנים המלצות. אבל אנחנו לא מתעסקים במסעות שורשים או למקומות אחרים.
"המסע שאנחנו עושים איתם קורה בשבת, בסלון שלנו. הם מגיעים הנה אחרי שביקרו בקברות צדיקים, במחנות, בכל מסע שורשים אחר. והם יושבים סביב שולחן שבת, משתפים בחוויות. מדהים לראות איך הם יושבים, כתף לצד כתף, יהודי עם שטריימל ליד יהודי עם עגיל, והאחדות מהדהדת מהם. המסע שכל אחד מהם עשה, אם לבית שבו גרו בעבר סבא וסבתא שלו, אם לאחת מהאנדרטות לזכר הקדושים הי"ד, פותח את הלב. משהו בהם מתרכך ומאפשר לכולם לשבת ביחד, למצוא את המכנה המשותף – עם ישראל חי. כל המחיצות נופלות. כל ההבדלים מתגמדים מול האמת הזאת".
יש קשר אישי לכתובת מסוימת בפולין?
"בפן החסידי-חב"די, ורשה היא העיר שבה הרבי התחתן. זאת הייתה חתונה היסטורית. הרבי היה החתן של הרבי הקודם. ובשביל חסידי חב"ד היום שבו הרבי התחתן הוא תאריך משמעותי מאוד, כי זה היה היום שקישר את הרבי לחסידים.
"בכל שנה, בתאריך הזה, אנחנו הולכים למקום שבו התקיימה החופה. אז היא התקיימה בישיבת חב"ד שנחרבה, לצערנו. אבל בעלי חקר איפה בדיוק התקיימה החופה. זה אזור מגורים, בין בניינים, ואנחנו עומדים שם ואומרים לילדים: 'דמיינו איך נראתה אז ורשה. יהודים מכל אירופה הגיעו לחתונה, איזו שמחה גדולה זו הייתה!' ככה אנחנו מדמיינים ביחד את היום ההוא, מתרגשים מהזכות שלנו לעמוד במקום שהרבי התחתן בו.
"בשלב כלשהו בעלי והילדים מתחילים לרקוד, לשיר את הניגון של החופה, 'עוד ישמע', פסקול של חתונה יהודית. אנשים מסתכלים עליהם רוקדים, וקל לזהות שהם חושבים שאנחנו לא שפויים… זה משהו שאפשר להסביר רק ליהודים, למה דווקא המקום ההוא, הסתמי לכאורה, מרגש אותנו ומעצים אצלנו את הגאווה היהודית".
אם הזכרת את הילדים, בואי נדבר עליהם…
"אנחנו מגדלים בוורשה את שמונת הילדים הפרטיים שלנו, כן ירבו. הם הגיבורים האמיתיים של כל המפעל הזה. אנחנו בחרנו לגור בשליחות. הם לא. והם מוותרים על לא מעט דברים שהם טריוויאליים לילדים שגרים במקומות אחרים, כמו הליכה למכולת וקניית ממתק כשר, כמו ביקורים אצל המשפחה, כמו חברים. לילדים שלי אין פה משפחה, ואין להם כמעט חברים. הם לומדים בבית ספר וירטואלי, ולא רק בתקופת הקורונה.
"יש מחיר לשליחות. ומהצד האחר, יש לה תמורה. אנחנו מגדלים ילדים חזקים מבחינה רוחנית. ילדים שגאים לעמוד ולהגיד דבר תורה באוזני זרים. ילדים שלא מתביישים לשתף בחייהם יהודים אחרים. שפה לא שפה, גיל לא גיל – שום דבר לא עוצר אותם. בשבילנו זאת תעודת הצטיינות. הם ההוכחה שתקומה יהודית היא מציאות אפשרית בכל מקום".
כמה מילים לפרדה?
"ד"ש לעיתון 'בתוך המשפחה'. בערך, פעם בחצי שנה אנחנו מקבלים אספקה – גיליונות שנשמרו בשבילנו באהבה על ידי המשפחה שבארץ. ובכל פעם המשלוח משמח אותנו, ותמיד אקטואלי. שתזכו לכתוב על בוא משיח".
דרדר כחול*
*הפרח הלאומי של גרמניה
בתאל בן משה הגיעה לברלין בשביל התורה של בעלה.
"בעלי הגיע מגרוזיה (גאורגיה), לברלין בתור בחור. למד שם בישיבה. גם המשפחה שלי הגיעה מגרוזיה. ההורים שלי עלו בשנות השבעים. אני זכיתי להיוולד בארץ, נולדתי באשדוד. בגיל חמש נסענו לקזחסטן. חזרתי לבד לארץ ישראל כשהייתי בת ארבע עשרה. גרתי בירושלים בפנימיית 'בת ציון', למדתי בבית הספר הצמוד לפנימייה. אחרי הלימודים הציעו לי את בעלי. ומאז אנחנו גרים בברלין. בעלי עושה היום סמיכה לרבנות, ברוך השם".
הקהילה היהודית בגרוזיה (גאורגיה) הייתה מהקהילות הבודדות שלא נפגעו במלחמת העולם השנייה.
"נכון, ברוך השם. שמעתי מסבא וסבתא שהם אפילו לא היו צריכים להתחבא או לברוח בזמן המלחמה. בית הכנסת היה פתוח, והקהילה היהודית המשיכה לתפקד גם אז, בימי הזעם.
"הגרוזינים מכבדים מאוד את היהודים. זה דבר יפה ולא מצוי, לצערנו. הגרוזינים מבינים שבכל מקום שיש בו יהודים, יש סייעתא דשמיא מיוחדת. פגשנו פעם גרוזיני שדיבר איתנו על היהודים שעזבו את גרוזיה, והוא אמר באנחה: 'היהודים עזבו – הברכה עזבה'".
והיום אתם גרים בברלין, עיר שנויה במחלוקת בעניין האנטישמיות שקיימת או לא קיימת בה…
"זה בדיוק כך. אנחנו גרים באזור שיש בו הרבה מוסלמים. ברוך השם, רוב הזמן אנחנו לא מרגישים שהם שונאים אותנו, אבל כשיש מתיחות בישראל, כמו המהומות שקרו בלוד בשנה שעברה, הם בהחלט פותחים את הפה…
"לרוב, האנטישמיות מתבטאת רק בדיבורים, אבל יכולים לקרות גם מקרים אחרים, נדירים. בן של חברה שלי ירד לשחק בגינה. הוא היה חבוש כובע, כמובן. ובכל זאת הרימו עליו יד. אבל ברוך השם, הודו להשם, ושרק יימשך ככה, בדרך כלל יש שקט, והמצב רגוע".
הזכרת את הכובע. יש זהירות מיוחדת?
"כן, הולכים ברחוב בכובעים שמסתירים את הכיפות, ועם ציציות בכיסים. ברוך השם, לא נוגעים בנו בדרך כלל. לא מעיזים. ובכל זאת, ללכת במראה יהודי חשוף, זה קצת מסוכן.
"אגב לבוש, אני מכסה את הראש במטפחת. ולפעמים מוסלמים שרואים אותי מתבלבלים, חושבים בטעות שאני מ'שלהם'. לפני תקופה אחד מהם עצר אותי, שאל: 'את מדברת פרסית?' אמרתי שלא. שאל: 'את מדברת טורקית?' אמרתי שלא. 'ערבית?' גם לא. 'אז באיזו שפה את מדברת?' הוא שאל, מתוסכל. התחמקתי בלי לענות. אני מדברת גם רוסית, אגב. מקסימום, המוסלמים מוזמנים לחשוב שאני צ'צ'נית…"
איך הגרמנים מתייחסים לקהילה היהודית?
"לפני כשלוש שנים, ניאו-נאצי ניסה לפגוע ביהודים שהתפללו בבית הכנסת בהאלה (עיר בגרמניה. ב"מ). זה היה ביום כיפור. הוא הגיע מצויד ברובה וברימוני יד, ורק בנס מוחלט לא הצליח להיכנס לבית הכנסת ולפגוע במתפללים. הקדוש ברוך הוא שמר עליהם.
"מכירה עוד יהודי שנכנס למכון כושר בכיפה על ראשו, ואחד מהגרמנים שהיו במקום התנפל עליו והרביץ לו. אבל אלה מקרים בודדים, ברוך השם. הגרמנים הם כמו עדה סגורה. הם קרים מאוד וסגורים מאוד. לא חושפים רגשות, וזה לטוב ולמוטב. הם לא מרבים לדבר. יש מהם שמכבדים את היהודים, ויש אחרים שלא אכפת להם שאנחנו פה".
כמה יהודים נמנים עם הקהילה?
"יש שתי קהילות בברלין. קהילת חב"ד והקהילה שלנו, 'קהל עדת ישראל', שהיא קהילה סגורה יותר. כמאה משפחות בלבד, ורובן חרדיות לגמרי. פה ושם יש בודדים שעדיין לא מקפידים על כל תרי"ג מצוות.
"יש לנו בית כנסת, בית ספר וגן. למוסדות אנחנו מקבלים את כולם. כל יהודי שבא ומבקש להירשם למוסדות שלנו מתקבל, כמובן. רוב ההורים שרושמים את הילדים שלהם למוסדות שלנו הם שומרי תורה ומצוות. יש בודדים מאוד שעדיין נמצאים באמצע הדרך".
הקהילה היא משפחה?
"ממש ככה אנחנו מרגישים. בגרמניה יש יום שבו מוסדות הלימודים מקיימים מסיבה משותפת להורים ולילדים. גם הקהילה השקיעה במסיבה. ישבנו בה, אימהות לילדי הגן, ודיברנו כמה אנחנו נהנות ביחד, ואיך התחושה היא שאנחנו משפחה אמיתית. רוב האנשים ששייכים לקהילה חזרו בתשובה. אין להם משפחה בברלין. אין אחים ואחיות, דודים ודודות לילדים. לרובם אין סבים וסבתות.
"הגענו לברלין, מפוזרים. אחד מעיר, ואחר ממשפחה. זו הסיבה שאנחנו מרגישים שהחובה והזכות שלנו היא לשמור זה על זה, להיות מאוחדים. אפשר לפגוש את התחושה הזאת גם אצל הילדים. כולנו בני אדם, כולנו רוצים להשתייך למשהו. זה היתרון של הקהילה, היא מאפשרת לנו להשתייך".
איפה השואה פוגשת אתכם ברחובות ברלין?
"כמעט בכל מקום. הגרמנים מתביישים בשואה, והם מנסים לכפר עליה. האוקראינים, לדוגמה, מתעלמים לגמרי מכל מה שעשו ליהודים, כאילו זה לא קרה. הגרמנים כן מודים באשמה, מבקשים סליחה ומנסים לזכור ולהבטיח שזה לא יקרה שוב.
"בבתי הספר הגרמניים המורים מלמדים על השואה. לא מזמן התקיים מפגש בין תלמידים מבית ספר לא יהודי לתלמידי בית הספר שלנו, והתלמידים הגויים שאלו שאלות וביקשו לדעת יותר מה זו יהדות, מה זה אומר להיות יהודי. הילדים היהודים ענו להם, סיפרו. היו דיבור וקשב מרגשים.
"גם הבתים בגרמניה זוכרים את השואה. בהרבה בניינים בברלין יש לוחית שמספרת אילו יהודים גרו שם לפני השואה, מנסים לזכור את הנספים.
"ב'רובע קרויצברג' ליד כל בית שגר בו יהודי בעבר, יש מרצפת מזהב, ועליה חקוק השם של היהודי שגר שם ובאיזו שנה נפטר. אנשים עוברים ליד המרצפות, מניחים פרחים או מדליקים נרות. משהו קטן לזיכרון, להבטיח שלא נשכח".
בקשה מעם ישראל?
"כל אחד, וזווית המבט שלו על החיים. לפעמים אני פוגשת בדעות שיפוטיות על המגורים שלנו בברלין. אני מבינה שיש דעות שונות, בעד ונגד, אבל מבקשת ממש: אל תשפטו. ובבקשה, זכרו, זווית המבט שלכם היא רק זווית המבט שלכם". ]
