מונולוג מרטיט של אמונה וקבלת-הדין מפיו של הגאון רבי דב גלושטיין, ראש כולל 'נחלת משה' באופקים
קיבלנו את אמא
לפרק זמן קצוב.
קיבלנו את שרה
לפרק זמן קצוב.
קיבלנו את חני
לפרק זמן קצוב.
לא היה צריך
להיות יותר מזה.
בזה אנחנו מאמינים.
אותו הקב"ה שהביא
אותנו עד הלום
הוא ימשיך ויעזור לנו
"עקב ט"ו באב שלא מספידים אז נקצר, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד. זה לא מתאים בכלל ליום הזה והצורה שזה קרה, אבל ההתמסרות הגדולה שלה לכל הילדים שיבלחט"א – שהרגישו תמיד את כל מה שצריך להרגיש אצל אמא. היה לי תמיד פלא גדול שאנשים הולכים לעבוד בכל מיני עבודות שונות ומוסיפים הרבה עבודות, ואחר כך יש לילדים שלהם ערמות של קשיים. הציעו לה הרבה הצעות עבודה, כל הזמן, והיא לא לקחה. לא היה לה הווא-אמינא אפילו. וגם כשלקחה – הייתה לה שליחות לעם ישראל, כמו שכולם יודעים".
שורת האבלים הצפופה מספרת בזעקה ללא מילים את סיפורן הטראגי של משפחות גלושטיין-ארנפרוינד המבכות את בנותיהן. זה לצד זה יושבים כאן הגאון רבי דוב גלושטיין המתאבל על רעייתו שושנה ע"ה ועל שתי בנותיהם, חיה שרה וחנה ע"ה, הרב יעקב אלכסנדר ארנפרוינד המתאבל על בתו ונכדותיו, האחים לבית ארנפרוינד המתאבלים על אחותם ובתווך יושבים הילדים.
הם בוכים את קטיפתה מארץ החיים של אימם האהובה, אשת החינוך מרת שושנה ע"ה – בטרם הספיקה לראותם בחופתם ואת חלקם אף לא נכנסים לתורה ולמצוות, וגם על שתי אחיותיהן – חיה שרה בת ה-7 וחצי שנים וחנה בת השנתיים ושלושה חודשים, נשמות קדושות וטהורות שלא טעמו טעם חטא ונבחרו לעלות בסערה השמימה יחד עם אימן, בעת שנדרסו על ידי אוטובוס הדמים ברחוב שמגר בירושלים.
רק אמונה. הגאון ר' דב גלושטיין בביתו, מפיץ אמונה לכל מנחמיו (צילום: אלחנן קוטלר)
כמו יתר בני המשפחה, מרת שושנה והילדות חיה שרה וחנה המתינו בתחנה לאוטובוס שיחזיר אותן הביתה, לאופקים, לאחר יום גדוש בחוויות בעיר הגדולה בשבוע הראשון של 'בין הזמנים'. אבל הן לא חזרו. הן לא ידעו שעבורן זו הייתה התחנה האחרונה.
האב, תלמיד חכם אהוב ונערץ המשמש ראש כולל 'נחלת משה' בעיירה הדרומית אופקים, נראה עתה טרוד משהו, מעבר להיותו עסוק באבלו. הטלפון בכיסו לא מפסיק לצלצל. "אני על ציר ירושלים-אופקים", הסביר כמתנצל. בת נוספת נפצעה בתאונה הקשה והיא מאושפזת במרכז הרפואי 'שערי צדק' בירושלים. "יש לה שבר ברגל והיא עומדת לפני ניתוח, שבעזרת השם יסייע לה. תתפללו עליה – שיינא בת שושנה רייזל לרפואה שלמה", הוא מבקש.
הבטתי בפניו של ר' דוב, כפי שנקרא בפשטות אופיינית בפי שכניו ומכריו. הוא אומנם יושב כאן ספון באבלו, אך דאגתו פרושה עד ירושלים. רגע לפני ירידת הגיליון לדפוס התבשרנו כי בסייעתא דשמיא הניתוח עבר בהצלחה והיא שוחררה מבית החולים לביתה. ניצוץ קטן של אור בתוך החשכה.
יישב בדד וידום
האבא, שעליו היו כולנה, היה שם באותו לילה ששינה את חייו וחיי משפחתו. הוא עמד ממש מעבר לכביש. ראה הכל – אבל לא הבין כלום. הוא ראה את האוטובוס מידרדר במורד הרחוב ללא מעצורים, שמע את צרחותיהם של העוברים והשבים שנסו בבהלה, וגם את זעקות הפצועים.
ברגעים הראשונים, הגאון רבי דוב לא הבין שהוא רואה את הנורא מכל. ברגע אחד וללא שום הכנה מוקדמת נלקחו רעייתו ושתי בנותיהם לעולם הנשמות.
בשיחה עם אחיו ר' מרדכי (מוטי), מתנדב 'הצלה' שגם הוא היה שם, בצד של תחנת האוטובוס, וראה את כל ההתרחשות מתחילתה ועד שזיהה את גיסתו ואחייניותיו – הוא מתאר כי באותם רגעי אימה שבהם רץ ונחפז לטפל בפצועים, ניסה אחיו הגדול רבי דוב לצלצל אליו שוב ושוב, כדי לומר לו שקרתה כאן תאונה מחרידה ושיבוא מהר לסייע לפצועים. "במשך דקות ארוכות הוא לא ידע ולא שיער שאני מטפל באשתו ובנותיו ע"ה".
המתנתי מעט לתחלופה של עומס המנחמים הרבים, שהגיעו מכל רחבי הארץ בניסיון לנחם, לחזק, ובעיקר לשבת דוממים מול מקרה שאין איך לפצות פה למולו. בהלכה כתוב שאסור למנחם לפתוח ויש להמתין שהאבל יפתח את פיו. כאילו יש מילים בפי אל מול טרגדיה שכזו, הרהרתי. מה בכלל אומרים במצב כזה? איך מנחמים ומשתתפים בצער כה גדול ובלתי נתפס?
רק כשיצאתי משם הבנתי – שהמנחמים באו דווקא להתחזק.
"אתמול הייתה כאן אישה", פותח ר' דוב, וניתן לחוש איך קולו החלוש מנסר את הדממה המעיקה. "ראינו מייד שהיא לא נמנית על שומרי התורה והמצוות, והחרשנו לדעת מה מעשיה פה ואת מי היא מכירה. עד שהיא עצמה סיפרה, כי בעברה הרחוק היא הייתה חרדית, אך זה כמה שנים שהיא השילה ממנה כל סממן יהודי ואף התנתקה רח"ל מכל בדל של אמונה. 'אתמול ראיתי את ההלוויה ושמעתי את ההספד שלך, והחלטתי לבוא לראות בעיניים שלי את האנשים הגדולים האלה, שיודעים לקבל גזר דין שמיים בכוחות נפש ותעצומות שקשה למצוא', כך היא סיפרה.
"הבנתי באותו רגע", השלים ר' דוב, "עד כמה ניתן לנצל מצבים כאלו לחזק ולהתחזק".
'הגיע זמנה להתפרסם'
"הנקודה השנייה שנשארה לנו – היא הנעימות המיוחדת שלה והאכפתיות. 'טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו'. אין מישהו אחד שהכיר וחושב שזה לא מדויק. אומרים בצידוק הדין – השם נתן והשם לקח. אז השם לקח מבינים, אבל השם נתן – מה זה קשור לצידוק הדין? והתשובה היא מאוד פשוטה: כל אחד יש לו את הזמן שלו שהוא צריך להיות פה בעולם. כולנו בוכים כעת, אבל בתוכנו אנחנו יודעים שעל האדם נגזר מראש כמה זמן הוא יחיה. היא לא הייתה צריכה להיות יותר בעולם, זה מה שהיה צריך להיות".
על השולחן, לצד ספרי הלכה בענייני אבלות, מונח הספר 'פרקי אמונה ונחמה', אחד הספרים מסדרת המוסר המונומנטלית 'לקח טוב'. המחבר, הגאון ר' יעקב בייפוס שליט"א מרכסים – שנכדתו, מרת בת שבע בת שרה חיה, עדיין פצועה קשה מאותה תאונה – מצליח במאמריו הנפלאים לחזק לבבות עייפים וכואבים הזקוקים למי נחמה צוננים.
"צריך לצאת מהדמיון", ממשיך ר' דוב לאחר שהתכנס באבלו דקה ארוכה. "מדמיינים שחיים כאן לנצח נצחים, אבל חיים בדיוק כמה שצריך. כמה שהשם גזר עלינו לחיות. אשתי הייתה אישה גדולה באמת. היא הייתה עושה דברים גדולים בסתר, בלי רעש ופרסום. וגם היו לה מעלות נדירות, שבחכמה רבה הצליחה להסתיר. אבל כמו שכתוב בקהלת, 'סוף דבר הכל נשמע'. מבואר במפרשים, שזה מדבר על הזמן שלעתיד-לבוא, כשיראו לכל אחד ואחד את מעשיו שעשה בסתר. מתברר שהקב"ה החליט שהגיע הזמן שמעשיה הנסתרים של אשתי יהדהדו בעולם. עכשיו אנחנו מתחילים לקבל מושגים על דמותה הגדולה שהיא כל כך התאמצה להסתיר".
ר' דוב קשוב לרחשי המנחמים שרוצים לשמוע עוד ועוד על האישה הדגולה שעלתה בסערה השמימה בדמי ימיה. הוא מכחכח בגרונו כרוצה לחשוף טפח נוסף – אך חוזר להתעטף בשתיקתו. ניכר שהוא חושב ובורר את המילים הנכונות והמדויקות ביותר. לאחר מספר ניסיונות מוצא ר' דוב את אשר חיפש:
"כל כך הרבה דברים אפשר להגיד עליה, אבל באותה מידה גם אי אפשר להבין את כל מה שנאמר עליה. רבי ברוך בער (לייבוביץ' זצ"ל, מקמניץ) היה רגיל לומר, שעל האדם להתפלל שיהיה גאון וצדיק. שאלו אותו: מילא שיתפלל שיהיה צדיק, אך מה יוסיף לאדם אם יהיה גאון? וענה: חייבים להיות גאונים כדי להיות
קרבנות ציבור. חלק מההמונים במסע הלוויה (צילום: פלאש 90)
צדיקים באמת. כדי לעשות דברים גדולים בסתר – מוכרחים להיות גאונים. כדי להצליח לשוות למעשים הגדולים כאילו הם דברים רגילים של מה בכך – יש צורך בגאונות. כזו היא הייתה. את הצדיקות שלה היא קיבלה מבית הוריה הגדולים שיחיו לאורך ימים טובים. מעצמה היא הוסיפה את הנופך של הגאונות. החסדים הגאוניים שהעניקה לכל אדם, כמו גם הוויתורים המפליגים שהייתה עושה בלי שיהיה ניכר בכלל שהיא ויתרה מעצמה על משהו.
"מרן ה'חזון איש' זי"ע היה אומר, שאדם לא טועה כל הזמן, אלא עושה רק טעות אחת ובהמשך הולך בדרכה של אותה טעות. הגדלות של רעייתי ע"ה הייתה, שהיא מעולם לא הלכה אחר הטעות".
ר' דוב משתתק, חוכך בדעתו, ורק אז מרשה לעצמו להזכיר אנקדוטות נוספות המרכיבות את הנפש הגדולה של רעייתו. את חלק מהסיפורים הוא מבקש שלא ארשום: "יש דברים שאפשר לספר למי שמכירים ולמי שיודעים שיבין, אבל כדאי לשים לב, שאם מישהו אחד לא יבין את המעלה הגדולה – אז יצא שכרנו בהפסדנו. יש דברים שפשוט קשה לאנשים לתפוס כמעלה. קשה לי בדיוק להגדיר את אותם דברים ולכן לא כדאי לכתוב אותם. אבל אתה יכול לכתוב שהיו לה מעלות שאף אחד לא הכיר ולא ידע".
אולי האנקדוטה הבאה תשמש עבורנו כמשל לדברים הגדולים שהייתה עושה במעטה של 'דברים רגילים':
"בכל פעם שהילדים היו הולכים לגינה, היא הייתה הולכת איתם. לרוב זה נראה דבר שגרתי ורגיל, שאמא תלך לגינה עם ילדיה הקטנים. אבל צריך לזכור, שמדובר באישה שכבר יש לה שבעה ילדים. לא אם צעירה. אבל אצלה הדבר הכי טבעי היה להיות עם הקטנים בגינה. מעולם היא לא נתנה להם ללכת לבד, והילדים ידעו להעריך את זה. אף אחד מהם לא הרגיש 'נעבעך' שאמא שלו צריכה ללוות אותו".
ר' דוב מתקשה לדבר על הכאב בכלל, ועל רעייתו ובנותיו בפרט. "צריך לדעת לא להגזים. להכניס דברים לפרופורציות נכונות ולשמור על גבולות. לא כל דבר צריך לספר ולא על כל דבר צריך לדבר".
חתן בבית אבלים
"קיבלנו את אמא לפרק זמן קצוב. לא היה צריך יותר מזה, קיבלנו את שרה לפרק זמן קצוב, לא היה צריך להיות יותר מזה. קיבלנו את חני לפרק זמן קצוב, לא היה צריך להיות יותר מזה. בזה אנחנו מאמינים. שהשם ינחם אותנו. לא יודעים איך, אבל אותו הקב"ה שהביא אותנו עד הלום וזיכה אותנו למשפחה גדולה מכל הכיוונים שעזרה ועוזרת לנו – הוא ימשיך ויעזור".
בחור שנעמד מול האבלים כדי לומר את נוסח 'המקום ינחם אתכם', זכה לקבל מהם בחזרה איחולי 'מזל טוב'. ר' דוב מסביר כי זהו שכן מהקומה למעלה שמתחתן מחר. "אתה יודע שתכננו להשתתף בחתונה שלך", פנה אל החתן בחביבות, "אבל הקדוש ברוך הוא תכנן אחרת".
נכון שיש כאן את האבל האישי שלכם ואת הקורבן האישי שאתם הקרבתם – ביקשתי לדלות קורטוב נוסף של נחמה ממי שאני עצמי באתי לנחם – אבל עדיין, יש כאן גם את החלק של קורבנות ציבור וזה שייך לכלל ישראל. ואם כלפי האבלים יש נוסח ניחומים שקבעו חז"ל, כיצד מנחמים את כל הציבור?
"הציבור צריך לדעת, שלא כל אחד שקרה לו אסון נהפך לגדול הדור… אך ורק גדולי הדור הם שיכולים לחזק את הציבור ולהצביע על הדברים שמוטל עלינו לתקן ולהתחזק בהם. השאלה היותר נכונה היא, מה ההקשר שלה לציבור. ועל זה עניתי כבר מספר פעמים את מה שכתוב 'סוף דבר הכל נשמע'. אדם חושב שהוא עושה דברים מתחת לשולחן – אבל למעלה מראים לו את מעשיו על לוח של 'קידוש לבנה'. את זה למדנו ממנה. היא הייתה דוגמה מוחשית לכך, שאפשר לעשות דברים גדולים ולכסות אותם בלבושים פשוטים. כפי שאמרתי, היו לה מעלות רבות מאוד, ואולי עכשיו צריך לפרסם את מעשיה".
שיהיה כח לאבא
בנימין בן ה-18, בנה של מרת שושנה ע"ה ואחיהם של שרה וחנה ע"ה, ישב כל העת לצד חבריו לישיבה שבאו לנחמו. חולצתו קרועה משני צידיה, מאחר שהוא ואחיו – אבלים גם על אימם וגם על אחיותיהם. הארת פניו לימדה יותר מהכל על הבית המיוחד שבו הוא גדל ועל האם הגדולה שהעניקה ממידותיה לילדיה.
ביקשתי לעיין שוב בדברי ההספד שנשא מול אלפי המשתתפים בהלוויה קורעת הלב ומול מיטותיהן, הספד שיש בו כדי שיעור מאלף:
"אמא, אני לא מאמין שאני עומד כאן ונפרד ממך לעולם. את, שתמיד הקפדת לתת מילה טובה ולהשאיר את הפתק הקטן בדרך לישיבה או לחיידר – לא תהיי עוד. לא אשכח בחיים את המאמץ שלך עבור כל אחד ואחד מבני המשפחה. תמיד הקשבת לנו והיה חשוב לך שנהיה מרוצים. ביום רביעי התעקשת ל
"הגיע זמן המעשים להתפרסם". ר' דב בהספדו (צילום: פלאש 90)
השתתף בחתונה שהתקיימה בקרית ספר. היו בעיות בתחבורה ולמרות הכל היה חשוב לך להשתתף, כדי לכבד את כל אחד".
ואז פנה לאביו: "אבא, אני בטוח שהזכויות של ישיבות 'בין הזמנים' שארגנת יעמדו לזכותך, ושיהיה לך כוח להמשיך ולגדל את המשפחה".
אחר ספד לאחיותיו המוטלות לפניו: "שרה, חני, קראו לכם על שם הסבתות שלנו. תמיד נזכור אתכן ואת השמחה שהכנסתם לבית שלנו".
עמדתי עוד רגע קט מתחת לבניין ברחוב החיד"א שבעיירה הדרומית הרחוקה והמנומנמת, אל מול קיר הכניסה שזעק ללא מילים את השוד והשבר, התאנייה והאנייה, הכאב החד והבלתי ניתן לתיאור במילים, שפקדו את אחת המשפחות שמפארות את קהילת הקודש באופקים.
"אוי מה היה לנו" – צעקו אותיות שחורות משחור – "גדול כים שברנו". הים הוא אותו ים, אבל השבר, אוי השבר, הוא כל כך שונה. שלוש בנות המשפחה, אם ושתי בנותיה, הותירו את משפחתן לשכול ולגעגוע, וכמו שחתמה המודעה במילותיה של הקינה שאותה קראנו ימים ספורים קודם לכן: "שבת משוש וערבה כל שמחה, ואיך אנחם".
ואיך א-נ-ח-ם???
"שהשם ינחם אותנו" – הדהדו באוזניי מילותיו השבורות והנשנקות של הבעל והאבא, ר' דוב – "לא יודעים איך, אבל אותו הקב"ה שהביא אותנו עד הלום וזיכה אותנו למשפחה גדולה מכל הכיוונים שעזרה ועוזרת לנו, הוא ימשיך ויעזור". [
מנחם פינס
"אתה אוהב אותן?" שאל האח, ואז הוסיף ואמר בקול רפה: "גם הקדוש ברוך הוא אוהב אותן"
האצילות שמתחילה אצל הסבא מסלבודקה ומגיעה עד לישיבת מיר של ימינו: סוד החוסן של משפחת גלושטיין
באחד הבניינים ברחוב שמגר בירושלים, עמדו באותו לילה ארור שני אחים, ר' מרדכי ורבי דוב גלושטיין.
הראשון, היה שם. ממש שם, כשהאוטובוס חצה את המשפחה לשניים. כשגוף המתכת העצום המשיך הלאה ונעצר – הוא נותר עם בנו הקטן אחוז בידיו הרועדות, מקבל לעיניו את המראות שאפילו המילה 'קשים' רכה מדי בשביל לתאר אותם. ר' מוטי הוא איש מקצוע, שהציל חיי אדם בקשות שבזירות. עכשיו הוא מגייס קור רוח שלא בהכרח יש לו, ומנהל את הזירה כשהמשמעות מובנת לו כבר מהשנייה הראשונה ללא שום ספקות: הוא תפקד כאח וכגיס, כדוד וכאבא, כחובש וכמפקד אירוע – וגם כפצוע ופגוע הלם בעצמו, הכל בו זמנית.
השני, טרם יודע דבר. הוא רק המתין להן לכמה דקות, וכבר החלה מהומה בשל תאונה שהתרחשה במקום. אין לו טיפת מושג שמעכשיו הוא אלמן ואב שכול, כי הנורא מכל פקד אותו.
"איפה שושי?" תמה רבי דוב ומוסיף לשאול גם על הילדים.
אחיו מביט לתוך עיניו ולוחש: "קרה לנו אסון".
הפנים שלו החווירו.
"אתה אוהב אותן?" שואל הצעיר, וכשהוא מבין שההכנה נעשתה, הוא מוסיף ואומר בקול רפה: "גם הקדוש ברוך הוא אוהב אותן" – – –
בום. חיים מתנפצים באחת. אבל בחדר המדרגות הזה יש שקט מוחלט.
"ואין מה לעשות?!" הוא ספק שואל ספק קובע, נאחז בתקווה אחרונה.
ראה הכול אבל לא הבין. זירת האסון ברחוב שמגר בירושלים (צילום: פלאש 90)
"אין".
ומהרגע הזה, הוא 'עושה את מה שצריך'. דווקא משום שבעורקיו לא זורם קרח – אלא אמונה וביטחון שנקנו ונלמדו מקטנות.
מי שמכיר אותו, ואולי את המשפחה האצילית הזו בכלל, יודע כי אם יש דבר שהכי מתנגש עם פרסום זה המושג 'גלושטיין'. אבל חלק מ'מה שצריך', זה גם לפתוח צוהר קטן לרגשותיהם.
כפי שמתואר בגוף הכתבה – באחד מימי השבעה, נכנסה לבית האבלים יהודייה שאינה שומרת מצוות. "לפני שנים רבות זרקתי את הכל", היא סיפרה, "ולא, אין לי כוונה לחזור בתשובה. את האמונה נראה לי שאיבדתי. אבל כששמעתי בתקשורת את ההספדים בהלוויה – הבנתי שאני חייבת להגיע עד אופקים, כדי לראות איך נראית אמונה אמיתית".
והאמונה הזו, מגיע מאותו כור מחצבת.
הביטו אל צור חוצבתם
שעה קלה לאחר התאונה הנוראה, ישב הסבא, הגאון רבי ישראל גלושטיין עם נכדיו הרכים, חלק מהם יתומים טריים, והוא עצמו שעוד הלום וכאוב מהאבדן הנורא – ונתן להם שיעור מפעים באמונה. ברגעים הללו, ניכר היה מהו בית היוצר של הגלושטיינים, שאלמלא האסון הבלתי נתפס, היו נותרים לנצח בחלק שבו מסתתרים אלו שמעדיפים את אור הזרקורים על זולתם.
רבי ישראל גלושטיין, אחד מחתניו של ראש הישיבה מרן הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצ"ל, מעורה כל כולו בהנהגת הישיבה, אבל משתדל לקחת על כתפיו את הדברים הפחות חביבים, אלו שלא 'מצטלמים': רבות מהבעיות, הקשיים, התמודדויות הגוף והנפש. ושם הוא, כאחד מרבני הישיבה וראשיה, ניכר היטב. בשקט. בצידי דרכים, בחיוכו העדין הצופן רבות.
דוגמה להנהגתו מלאת הענווה ורדיפת השלום היא העובדה שבמשך שנים היה מתחמק מלהורות הוראות אישיות שונות, אפילו בשאלות שהתעוררו בקרב בני משפחתו והיה מפנה אותם לראש הישיבה, גיסו הגדול, מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. במשך שנים היה מי שחשב שרבי ישראל פשוט מעדיף לא להורות דבר. רק לאחר הסתלקותו של רבי נתן צבי, כש'לפתע' השיב על שאלות, הבינו את עוצמת כבוד התורה והזולת שפיעם בו גם בלי לומר מילה.
ברגעים של האסון, הדבר הראשון שביקשו ממנו הוא, לא לעלות לאוטובוס לבני ברק. הוא היה בדרך לשמחה משפחתית. הדבר הכי צפוי הוא, שאחד מתלמידיו או באי בית מדרשו במיר, ייקחו אותו אחר כבוד. או לחלופין מישהו מבני המשפחה. אבל הוא, סירב בכל תוקף. אם היו נוסעים ממילא, ניחא. אלא הם הרי ישבו יחדיו למפגש 'בין הזמנים' שכהגדרת מרת שושי ע"ה – צורת התנהלותו היא ש'לא יכול להיות טוב יותר'. אז הוא יעלה לאוטובוס.
כך גם הצד השני של בית התורה והחסד, משפחת ארנפרוינד המופלאה, שאביהם, רבי יעקב, מגדולי אנשי התורה והחסד המצויים בדרום ומצודתם פרושה הרחק הרחק משם. וגם הוא על מפעליו הכבירים, לא ממש מצוי בטווח הפרסום.
לנצל מצבים כאלו לחזק ולהתחזק. כותב השורות מתחזק בניחום אבלים אצל משפחת גלושטיין
לא, אל תטעו. בני המשפחות הללו לא צריכים, ועוד יותר לא רוצים, את משאות ההספדים עליהם. הם משפחת אצולה המנסה להיות לא מודעת לאצילותה ככל שזה נודע לתהילה בפרהסיה. אבל לכם זה חשוב, כדי שתדעו לדעת מה מסתובב בינינו וכמה ניתן ללמוד דווקא מן השתקנים.
ולהם היה רגע של שבירת מחסום ההצטנעות, כדי לתת כוחות ואמונה ולספר על הניסים הגדולים והנפלאים שאירעו להם באותם רגעים של מכות גדולות ומופלאות. בתוך התופת התחבאה יד ההשגחה, זו שכיוונה כל אחד ואחת לדרכם.
בערב שבת קודש, ראה כל מי שהיה קרוב לאבלים הרצוצים, איך הבכי הנורא משתנק. כי בשבת לא בוכים. וגם, איך הוא בא בסערה במוצאי שבת. ולא ניתן היה לברוח מהמחשבה על גדלות האדם של זקנם, מרן הסבא מסלבודקא זי"ע, ששכל את בנו בערב חג, ובשעות שבהן 'אסור לבכות', היה לפתע דמות אחרת לגמרי.
"אבל לא", אמר לנו מישהו מבני המשפחה, "אינך רואה כאן ירושה, אלא מידות שנקנו בעמל. ואת זה יש ללמוד" – – –
הרב הלל פלאי
וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח
הכוח של תפילת הרבים | מלחין הנשמה הרה"ג ר' הלל פלאי, ר"מ ישיבת 'תורת רפאל' וחמיה של הפצועה
מרת בת שבע בת שרה חיה, משתף את הציבור בהתמודדות המשפחתית ובחיזוק של עם ישראל. מסמך מעורר ומחזק
אין דומה אסון לאסון. יש אסונות של אנשים פרטיים שהכלל שותף להם באופן מלא, אבל יש טרגדיות ואסונות קשים לא פחות שנשארים ברמת הפרט, אף על פי שהקושי והכאב אינם קטנים יותר. טרגדיות שאיש לא שמע עליהן.
בימים האחרונים שמעתי, שמקרה דומה למה שהיה לנו – אירע לאחרונה לכלה אחת בתוך ימי ה'שבע ברכות': עץ נפל עליה וגרם לה לאבד את שתי רגליה, לא-עלינו. זו טרגדיה נוראה ובלתי נתפסת, אבל רבים מאוד לא שמעו עליה כלל.
המקרה שלנו – הפך מאסון פרטי לאסון ציבורי. מאז יום שישי אנחנו מקבלים המון פניות מאנשים שמזדהים, שמבקשים לחזק, שמספרים על התפילות והקבלות טובות שלהם לרפואתה של כלתנו שתחי'. הציבור הוא שותף מלא לכאב שלנו, וזה בוודאי מסייע בהתמודדות.
אין הסבר הגיוני מדוע זה כך. אנחנו רואים בחוש שרק בורא עולם הוא שקובע מדוע מאורע מסוים יהפוך לנחלת הכלל. במהלך הימים האחרונים שמענו מרבנים וגדולי תורה, שחלק מהם הגיעו לבקר ולעודד אותנו – כי מדובר באירוע שהכלל כולו צריך לנצל אותו כדי להתעורר.
כאשר מתרגשת צרת יחיד – המאורע הקשה והמכאיב נועד לעורר את האדם שחווה את הצרה לעשות את המוטל עליו. לא תמיד אנחנו יודעים מהו הדבר שצריך לתקן, אבל בדרך כלל – 'לב יודע מרת נפשו': כל אחד יודע במה הוא צריך להתקרב אל השם יתברך ולעשות את רצונו בשלמות. אבל כאשר מדובר בצרת רבים, שהכלל שותף לה – ההסתכלות צריכה להיות אחרת.
עם ישראל כולו רואה באופן מוחשי שאנחנו עוברים תקופה לא פשוטה בכלל. אסונות רודפים אסונות, הרבה מעבר למה שנראה כטבע ומנהגו של עולם. אין ספק שבורא עולם רוצה מאיתנו שנתקרב אליו.
קרוב לנשברי לב
ותפתח לכל חולי ישראל שערי מרפא, רחמים ושלום וחיים, אורך ימים ושנים. הרב הלל פלאי בבית החולים (צילום: אלחנן קוטלר)
במשנה ובגמרא מבואר, שכאשר ישנה צרה של הכלל – החובה היא להתפלל ולזעוק. בהקשר הזה קיים המושג של 'תפילת רבים'. זה הכוח הגדול בעולם. כאשר צרות מתרגשות – הדרישה היא לזעוק אל השם, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א הלכה ג): "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית' – הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות".
כשבני ישראל היו משועבדים במצרים – הם נאנחו וזעקו מהעבודה הקשה וכך זכו לגאולה. וכפי שכותב ה'אור החיים' הקדוש: "לא שצעקו לק-ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ד'. והוא אומרו: 'שוועתם… מן העבודה' – פירוש, מצער העבודה – 'וישמע ד' את נאקתם', פירוש הרמת קול כאבם". ובזכות כך זכו בני ישראל לגאולה.
כך היה גם לאורך ההיסטוריה של עם ישראל: ראינו שלתפילת ציבור יש כוח מיוחד; התפילה הזו לא שבה ריקם.
בגמרא במסכת ראש השנה מבואר, שהכוח הגדול של עשרת ימי תשובה טמון בכך, שהימים הללו הם זמן של קרבת אלוקים. "דרשו ד' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הזמן הזה מקביל לכוח של תפילת הרבים בכל ימות השנה. מכאן ניתן ללמוד על הכוח של תפילת הרבים – שיוצרת עת רצון של קרבת השם אלינו.
גם לפני האסון הנורא שקרה בליל שישי בשבוע שעבר, ליל חמישה עשר באב – המצב של עם ישראל כבר דרש תפילת רבים. וביותר התעצם הדבר לאחר האסון הנורא, ש'תפס' את כל הציבור, והכל מבינים שנדרשת התעוררות מיוחדת והתקרבות לקדוש ברוך הוא. המצב דורש תפילת רבים.
איך עושים את זה? אפשר לפרסם קריאת קודש לקרוא לרבים להתפלל ולזעוק אל השם, כפי שרבנים וגדולי תורה מעוררים אותנו מפעם לפעם. במצבים קיצוניים וקשים אף יותר – מכנסים את הציבור לתפילה המונית. אם יבואו כמה אלפים לתפילה כזו – זה יהיה הישג יוצא דופן. אבל כולנו יודעים כמה קשה להגיע להישג כזה. ובמצב כזה, כאשר קשה כל כך ליחיד ולציבור להתעורר – בורא עולם מעורר אותנו על ידי אסונות קשים, כואבים, כאלה, שעל אף היותם צרה של אנשים פרטיים – הם הופכים לצרת רבים. כך הציבור כולו מתכנס, איש במקומו ובביתו – לתפילת רבים. תפילת המונים קולקטיבית שיוצאת ממעמקי הלב ומגיעה עד כיסא הכבוד.
תפילה המונית שכזו – ראוי היה שתהיה גם לפני הצרה. משלא הגיעה ההתעוררות, הגיע האסון, רח"ל.
בעת רצון עניתיך
הימים שעברנו מאז התאונה הקשה בליל שישי האחרון הם בעינינו ימים של 'תפילת רבים'. כל כך הרבה אנשים שנמצאים בכל כך הרבה מקומות בארץ הקודש ומסביב לעולם – מתפללים ומבקשים רחמים מבורא עולם. וכאשר כל כך הרבה אנשים מתפללים, זה יוצר כוח של תפילת רבים, ואז מתעורר 'עת רצון' וזמן מסוגל.
שמענו מגדולי התורה, שהתפילה הזו, של כל יחיד בביתו או במקומות הקדושים – פותחת שערי שמיים. נכון שכל אחד מתחזק ומקבל קבלות לרפואה שלמה בצורה פרטית – אבל כל 'קבלה' פרטית כזו מצטרפת לקבלות הרבים, והדבר הופך לכוח אדיר שפועל ישועות גדולות. לא רק עבור כלתנו שתחי' – אלא לכל אחד, בכל ישועה שהוא זקוק לה.
אין ספק, אנחנו זקוקים לתפילת הרבים הזו. שמענו בימים האחרונים על כל כך הרבה אנשים, נשים, ילדים ומשפחות שלמות – שמתפללים. יש לנו שותפות נפלאה עם כלל ישראל, ואין ספק שזה משפיע על המצב הרפואי.
הכלה שלנו שתחי' הגיעה למרכז הרפואי במצב של סכנת חיים אמיתית. בשעות הראשונות הרופאים לא הסכימו לתת לנו שום תחזית על מה שעומד לקרות. אבל ברוך השם, במהלך השבוע התבשרנו שהיא יצאה מכלל סכנה. בימים הקרובים היא עתידה בעזרת השם לצאת מטיפול נמרץ למחלקה קלה יותר. נכון לזמן זה היא עדיין מורדמת ומונשמת – אבל הרופאים כבר מדברים על ההמשך, והכל בזכות ההתעוררות והתפילות של הכלל.
תפילה שנותנת כוח
מעבר לנושא הרפואי, אין ספק שהתפילה השפיעה גם על הצורה שבה התמודדנו עם האסון. בתחילה, בשעות הראשונות, הוא היה נראה לנו כמאורע שאי אפשר לחיות איתו בכלל. לא ראינו צעד קדימה, ולא יכולנו לחשוב בכלל על העתיד. אבל כשנקפו השעות, התחלנו לקבל כוחות. למרות התהום המייסרת שנפלנו אליה – קיבלנו כוח מיוחד לעמוד ולהתפלל לפני בורא עולם, ואפילו לדבר איתה. אין ספק שזו ישועה גדולה וחשובה לא פחות.
כך גם באשר להמשך: בוודאי כולנו מתפללים לרפואה שלמה, אבל לא פחות מכך – אנחנו זקוקים לרחמי שמיים בהתמודדות הנפשית עם המצב הזה. כל המשפחה זקוקה לכך – ובמיוחד כלתנו ובעלה. אנחנו שופכים דמעות ותפילות, שכאשר תהיה אפשרות להעיר אותה והיא תתוודע למצב החדש והלא פשוט שהיא נמצאת בו – היא תקבל את כוחות הנפש, כדי להתמודד ולהמשיך לחיות הלאה.
אלו ימים גורליים – לא רק מבחינה רפואית ונפשית. אנחנו מרגישים שכל כך הרבה דברים תלויים על כפות המאזניים. איננו מבינים בהדי כבשי דרחמנא. מדובר בזוג צעיר שנישא לפני חצי שנה בלבד. כלתנו הייתה על המדרכה כשאר האנשים, וראינו ממש את יד השם שסובבה הכל. העובדה שזה קרה כך, באופן כה לא מובן בדרך הטבע, נותנת לנו ולמחותנים שלנו – משפחת בייפוס היקרה – יותר כוח להתמודד עם המצב שנוצר.
במקביל – אנו רואים ומרגישים את קרבת השם אלינו גם במצב הזה. 'עימו אנוכי בצרה'. בעיניי, זו ההשפעה הכי גדולה ומשמעותית שיש לתפילות של כל כך הרבה אנשים. תפילת ציבור שהיא בבחינת 'קראוהו בהיותו קרוב'.
בכל צער וצער
אנחנו מרגישים שהקב"ה איתנו, מנחה אותנו ומלווה אותנו בכל צעד.
ב'תנא דבי אליהו רבה' (י"ח) כתוב: "בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו וגו'. אין לי אלא צרת ציבור. צרת יחיד מנין? תלמוד לומר: 'יקראני ואענהו, עימו אנוכי בצרה'. אם כן, למה נאמר 'בכל צרתם לו צר'? אלא אמר הקב"ה: בכל צער וצער שיש לישראל – כביכול אני עמהם. שנאמר: 'לו צר'. אל תקרי 'לו צר' – אלא 'לי צר'".
אין מי שלא רואה כך את הדברים: במאורע הקשה הזה יש הרבה מעבר לאסון ולקושי של המשפחות פלאי ובייפוס. זו צרה של כלל ישראל. אנשים בכו ימים ולילות, התפללו מלב נשבר, כאילו זו בת משפחתם. התפילה הזו היא כל כך עצומה ונשגבה, וגורמת לימים הללו, ימים שבשגרה – להפוך להיות בבחינת עשרת ימי תשובה.
כמו כן, הלב נתון למשפחת גלושטיין היקרה, וכל עם ישראל מתפלל שהקב"ה ייתן להם כוח לקום ולהמשיך קדימה, לפעול ולהרבות תורה ואמונה לעילוי נשמותיהן של בנות המשפחה היקרה. רק הקב"ה, מקור הנחמות ובעל הנחמות, יכול לרפא שבר גדול כל כך.
אלו ימים מסוגלים מאוד, ימים של קרבת אלוקים, זמן מסוגל לישועות לכלל ולפרט. הלוואי שנדע לנצל את הימים הללו לתפילה, לא רק על כלתנו היקרה, אלא על כל צרה שלא תעלה עוד ולא תבוא, על כל יהודי שצריך ישועה.
התפילות פועלות. את זה ראינו כולנו בחוש – ונמשיך כולנו בעזרת השם לראות בהמשך, אך טוב וחסד ורחמים גלויים כל הימים, ויקוים בנו מקרא שכתוב (ישעיה נח): "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח".
הציבור מתבקש להמשיך ולהתפלל עבור האישה מרת בת שבע בת שרה חיה שתחי' לרפואה שלמה, וגם עבור בני, האברך ר' חיים בן רחל – שהקב"ה ייתן לו כוחות להמשיך ולהתמודד, ושיזכו לראות דורות ישרים ומבורכים לאורך ימים ושנים טובות.
הביא לדפוס: יאיר שטרן
