מיוחד: פרקליט הצמרת האמריקני, פרופ' אלן דרשוביץ, חברו הקרוב של ראש הממשלה, בריאיון מקיף על המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל:
בארצות הברית הוא נחשב לווירטואוז משפטי, הקונגרס האמריקאי העביר חוקים על שמו, והספרים שכתב הקנו לו מעמד מיוחד בזירה הבינלאומית. עכשיו, בצילה של הדרמה הפוליטית בישראל, פרופ' אלן דרשוביץ מתיישב לריאיון סוער עם ישראל יוסקוביץ על הרפורמה המשפטית וחושף פרטים מפגישת ההתייעצות שקיים איתו ראש הממשלה ערב הצגת התוכנית: "אמרתי לנתניהו שאני חלוק עליו בנושא. הוא אמר לי שיסכים ללכת לפשרה, אבל הצד השני מסרב לדבר ▪️ סנגורה של ישראל
1.
אלן דרשוביץ, או בשמו המקורי: אברהם מרדכי דרשוביץ, נמנה על צמרת הפרקליטים האמריקאית.
חוג לקוחותיו מדבר בעד עצמו: הנשיאים דונלד טראמפ וביל קלינטון, ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט, המרגל היהודי ג'ונתן פולארד, מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג', אסיר ציון נתן שרנסקי בהיותו בכלא הסובייטי ושורת ידוענים שהסתבכו בפלילים.
את המוניטין רכש הודות ליכולתו הנדירה להציל את המקרים האבודים ביותר. עד כדי כך, שבכירי הדוקומנטריסטים בארצות-הברית ראו בסיפורו סיבה מספיק טובה להפקת ענק המתעדת את חייו של המשפטן שצמח בברוקלין ובגיל 28 בלבד הפך לפרופסור למשפטים הצעיר ביותר בתולדות האקדמיה.
בין אם שומעיו מסכימים לדבריו או לא, אין ויכוח שדרשוביץ הוא סנגור נלהב, בעל אוטוריטה בלתי מעורערת בנושאי חוק ודובר מחונן.
הוא איננו אלרגי לקבלת תגמול על שירותיו, אך כשמדובר ביהודים שהסתבכו על רקע אתני הוא מסרב לתשלום. "השכר הכי גדול שיכולתי אי פעם לקבל על עבודתי", אמר, "ניתן לי כשראיתי את נתן שרנסקי חוצה את גשר גלינקה מהצד הסובייטי לצד הגרמני".
מבין כולם, נתניהו נחשב לחברו הקרוב. לפני כשלושה שבועות, זמן קצר אחרי השבעת הממשלה, הגיע לביקור בארץ ורה"מ ביקש לפגוש אותו. "הייתה לנו שיחה מאוד פתוחה וגלויה", סיפר לי השבוע, "ביבי דיבר על הצורך באיזון. הוא השתמש במילה הזאת כמה פעמים במהלך השיחה: 'איזון בין הרשויות'. אני לא יודע מה תרגום המילה בעברית, אבל זו מילה טובה, איזון".
ומה דעתך, שאלתי, מה אמרת לו. הוא השתהה לרגע. היחסים האישיים, הפוזיציה, לא בדיוק מתכתבים עם עמדתו המורכבת על הרפורמה המשפטית. לכאורה, היה אמור לצדד בעמדה השמרנית יותר, התומכת בצמצום עצמאות היתר של הרשות השופטת. "תראה", אמר לבסוף, "אני וביבי חברים כבר חמישים שנה. לעיתים אנחנו חולקים אותה השקפת עולם ולעיתים יש לנו חילוקי דעות ידידותיים. אני מקשיב לו, והוא מקשיב לי. בפגישה האחרונה הצעתי לו ללכת לפשרה. הוא לא שלל זאת אך טען כי מתנגדי הרפורמה לא מוכנים. מבחינתם, עצם השינוי יכול לפגוע ביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל.
"אני לא בטוח שהפערים כל כך גדולים", הוסיף, "אפשר לקבל שינויים מסוימים במבנה החוקתי ועדיין לשמור על האיזונים והבלמים של הרשות השופטת. העניין הוא שמתנגדי הרפורמה מתנגדים לה באופן גורף. זו הבעיה הגדולה, גם באמריקה וגם בישראל: שני הצדדים נעשו קיצוניים, צְהֻבִּים זה לזה, אף צד לא מוכן להתפשר".
איזה מתווה לדעתך, ביררתי, יכול בכל זאת לרצות את המרכז הישראלי; את מרבית הציבור שלא בורח לקצוות. "אני חושב", אמר, "שצריך לקדם 'פסקת התגברות' בנושאים פוליטיים וכלכליים, ולמנוע יכולת להתגבר על פסיקת בית המשפט בכל הנוגע לזכויות אדם וזכויות המיעוט.
"למשל: שאלת כהונתו של אריה דרעי כשר בממשלה היא נושא פוליטי; עסקת הגז עם לבנון – היא נושא כלכלי. בסוגיות כאלו, בית המשפט לא יוכל להתערב והכנסת תדון עליהן בינה לבין עצמה. ואם בית המשפט יתערב, תבוא 'פסקת התגברות' ותבלום זאת. מנגד, לא יהיו פשרות ולא תהיה התגברות בנושאים הקשורים לזכויות המיעוט, זכויות האזרח וחופש האדם. זה מתווה הפשרה שהייתי ממליץ עליו".
מה ההבדל, הקשיתי, הרי אם בית המשפט אינו יכול להתערב בעבודת המחוקק הוא גם אינו יכול להתערב בנוגע לזכויות המיעוט, ואם הוא יכול להתערב שיתערב בכל דבר ועניין. "דמוקרטיה", השיב, "איננה רק שלטון הרוב. בראש ובראשונה, היא ההגנה על המיעוט ועל חופש האזרח. אם המערכת הפוליטית תהיה חסינה מפני ביקורת, יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה ייפגעו משמעותית. בוודאי באקלים פוליטי כל כך רגיש שבו כל צד טעון אמוציות כלפי היריב. אסור לאפשר מציאות שבה הרוב הפרלמנטרי יוכל לחוקק כל חוק שיחפוץ ולא יהיה מי שיגן על המיעוט. זה יהיה בעייתי מאוד.
"צריך לשמור על יכולתו של בית המשפט העליון לומר את המילה האחרונה בנושאי יסוד כמו: חופש האדם, זכויות קבוצות המיעוט, חופש הדת וחופש הדיבור. כפי שאמרתי: אין לי התנגדות להתגברות על נושאים פוליטיים וכלכליים, כל עוד היא איננה חלה על נושאי הליבה של הדמוקרטיה".
בשבוע האחרון, ציינתי, ראינו התגייסות של מאות כלכלנים שמזהירים מפני השלכות הרפורמה על חוסנה הכלכלי של ישראל. האם אתה חושב שאכן קיים קשר בין הדברים? "אני בספק רב", השיב, "רק היום ה'וול סטריט ג'ורנל' (היומון הכלכלי הנפוץ בארה"ב – י"י) פרסם מאמר מקיף שמתייחס לנושא ומפריך את ההקשר בין הדברים. אני לא חושב שאמורה להיות נסיגה כלכלית, אבל אני כן חושב שהדיון חייב להתקיים על בסיס של צדק וזכויות שוות לכולם".
מצדדי הרפורמה, אמרתי, יגידו לך: מה אתה רוצה מאיתנו, בארצות הברית לבית המשפט אין יכולת להתערב בעבודת הקונגרס. דרשוביץ חייך. "זה בדיוק כל ההבדל", טען, "אצלנו יש חוקה ואילו בישראל אין. חוקה מגינה על זכויות המיעוט באופן שהמחוקק לא יכול לפגוע בהן. לפיכך, בהיעדר חוקה, צריך שיהיה בית משפט עליון חזק".
צילום: פלאש 90
התקשורת האמריקאית מגלה עניין רב בנעשה אצלנו. כרגיל, גם אנחנו הפכנו לסיבה הגונה להתכתשות בין המחנות הפוליטיים. הראשון היה העיתונאי היהודי, תומאס פרידמן, שמאמריו, המתפרסמים ב'ניו-יורק טיימס', נקראים בשקיקה במחנה הדמוקרטי. בסדרה בת שלושה פרקים סיכם את ביקורו בחודש האחרון בישראל והזהיר מפני המתרחש בה והעלול לבוא עליה.
פרידמן קרא לממשל ביידן להתערב ולהציב בפני הישראלים אולטימטום: ערכים משותפים מול ברית משותפת. לטענתו, המחויבות של ארצות הברית לישראל תלויה ועומדת ביסודות הדמוקרטיים הזהים לשתי המדינות. בהיעדרם, אין טעם להמשיך ולתמוך במימון כיפת ברזל ואין סיבה להמשיך ולהעביר את כספי הסיוע.
מתחריו של היומון הנפוץ בעולם, לא נותרו מאחור. ה'וול סטריט ג'ורנל', ה'ניו-יורק פוסט וה'ניוזוויק', גייסו את מיטב הכותבים השמרנים שיגנו על הרפורמה. באופן בלתי צפוי, מאמרו של פרופ' אלן דרשוביץ, שאמור היה להגן על ישראל, היה ביקורתי בנוגע לרפורמה. בין היתר כתב כי נתניהו "הושפע מקואליציית הימין הקיצוני", ומאוחר יותר אף הזהיר כי יהיו לכך השלכות קשות בזירה הבינלאומית.
זה היה מפתיע, אמרתי לו, לא ציפו שתביע עמדה כזאת. הוא התקשה להבין: "לא אני שיניתי את עמדתי", טען, "אלא נתניהו. לאורך השנים הוא החזיק באותן דעות, באותה תפיסת עולם, כלפי מערכת המשפט. לא אני חולק עליו, אלא הוא חולק על עצמו; הוא צדק אז והוא טועה עכשיו".
האם אתה חושב שדעתו השתנתה בגלל המשפט שמתנהל נגדו?
"לא. אני לא חושב שזה קשור לזה. זה קרה בגלל שהוא היה צריך להקים ממשלה ונאלץ להגיע לפשרות עם הימין הקיצוני. זה לא קשור בשום צורה לכך שהוא נאשם בתביעה נגדו.
"אני אישית חושב שהתביעה נגדו חלשה ובכלל לא הייתה צריכה לבוא לעולם. יש להם תיק חלש מאוד. מלכתחילה לא היה ראוי להגיש תביעה פלילית נגדו. זו הייתה טעות קשה".
גם בהקשר הזה, יש לומר, דרשוביץ טען בשעתו כי האופן שבו התייחסה מערכת אכיפת החוק לחשדות נגד נתניהו עלול לפגוע ביסודותיה הדמוקרטיים.
יש טענות על כך שנתניהו לא יכול לעסוק ברפורמה המשפטית מהטעם שהוא נמצא בניגוד עניינים ולכאורה, אם יינתן כוח לרוב הפוליטי בוועדה למנות שופטי עליון, הם עשויים לפגוש אותו בערעור שיגיש, אם יגיש, על הרשעתו. מהי עמדתך בנושא?
"זה בדיוק החשש שלי", השיב, "אם יתנו לפוליטיקאים לבחור את השופטים, השופטים יהיו יותר פוליטיים. כפי שקורה בארה"ב. זה מדרון חלקלק".
דיברנו על החברות הקרובה שלך עם נתניהו. מתי פגשת אותו לראשונה?
הוא צחק. "אתה מחזיר אותי הרבה שנים אחורה. את ביבי פגשתי בראשית שנות השבעים, כשהוא היה סטודנט בטכניון במסצ'וסטס. המשכנו לשמור על קשר כשכיהן כשגריר באו"ם, כסגן שר החוץ וכראש ממשלה. אנחנו ביחסים קרובים מאוד. בכל פעם שאני מגיע לישראל אנחנו סועדים יחד או נפגשים. זה לאו דווקא אומר שאנחנו מסכימים על הכל. חלק מקשר ידידותי עמוק, הוא היכולת לנהל חילוקי דעות פתוחים וגלויים, ולשמור על הקשר גם אחרי חילוקי הדעות.
"יש גם נושאים רבים שעליהם אנחנו מסכימים. אני מסכים איתו בנושא איראן, מסכים איתו באופן כללי על נושאי ביטחון וכלכלה וחושב שהוא מנהיג נפלא. אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. יש לנו יותר תמימות דעים מאשר חילוקי דעות. ובכלל, אני אוהב אותו מאוד כבן אדם".
בזירה הבינלאומית, ישראל לא יכלה לבקש לעצמה סנגור מוצלח ממנו. בית הדין בהאג, המועצה לזכויות אדם באו"ם, פרלמנטים וקונגרסים טעמו כבר את יכולותיו. כשזה מגיע למדינת היהודים, ליהודים בכלל, הוא מפשיל שרוולים ודוהר לתוך האש. "חוצפה"; "ישראל-כתב הגנה"; "משפטי ציון"; "עת שלום". אלו הם חלק מהספרים שכתב על ישראל ויהדות ארצות-הברית. דרכם, ניתן להתרשם מהלהט שאוחז בו להוציא אותנו טוב בעיני העולם. למרות שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, ברור לו מי הצד הצודק ומי מייצג את הרעים בסכסוך.
כך למשל, כשהשופט היהודי, ריצ'רד גולדסטון, רמז בדו"ח המסכם את אירועי מבצע 'עופרת יצוקה', כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה ברצועת עזה, דרשוביץ נזעק להגנתה וכינה אותו "שקרן". כשהנשיא אובמה, רגע לפני שעזב את הבית הלבן, החליט באופן תקדימי שלא להשתמש בזכות הווטו לצורך הגנה על ישראל מפני מועצת זכויות האדם של האו"ם, הפרקליט היהודי האשימו במהלך נקמני ואישי כלפי בנימין נתניהו. והייתה גם אותה התבטאות שעוררה סערה כשכינה את הנשיא האמריקני, ג'ימי קרטר, "גזען" על רקע עמדותיו כלפי ישראל.
זה רק מדגם מייצג שמשקף אישיות ייחודית, בעלת השקפה מורכבת, אך עם זאת מנומקת.
אנחנו בישראל, אמרתי, נתונים כבר שבועות ארוכים תחת מסע הפחדה מאורגן. בין היתר נטען כי הרפורמה תפגע ביכולת שלנו להתגונן במוסדות הבינלאומיים מפני תביעות. עד כמה זה נכון? "בית המשפט בישראל", אמר, "היה 'כיפת הברזל המשפטית' שהגנה על ישראל מפני בתי משפט בינלאומיים – מוטים מאוד. אם בית המשפט העליון ייחלש, גם 'כיפת הברזל המשפטית' תיחלש, ויהיה הרבה יותר קשה להגן על ישראל מפני אפליה ותביעות לא הוגנות. הזהרתי את נתניהו מההשלכות הבינלאומיות של החלשת מערכת המשפט".
צילום: פלאש 90
אתה נשמע מודאג, הערתי.
"אני דווקא אופטימי", טען. "לא משנה מה יקרה, אמשיך לתמוך במדינת ישראל. ברחבי העולם, באוניברסיטאות, בבתי המשפט. אני לא מודאג מעתידה, אלא מזכויות המיעוט של אזרחיה ומחופש האדם".
תמונה מוזרה, תלושה, צינית, קידמה את פני הפוליטיקאים שמיהרו לזירת הפיגוע בשכונת נווה יעקב. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מתקבל בחיבוקים ובקריאות עידוד, בעוד שח"כ בני גנץ, שהגיע למקום במוצ"ש כדי לחלוק כבוד נרצחים ולהדליק נר לעילוי נשמתם, מתקבל בקריאות גנאי בוטות ומחליאות.
איזו סלחנות בדיוק התנדבה הפעם להתייצב בזירה שסירבה לעשות זאת בעבר. מה עושה את ההבדל בין רמטכ"ל לשעבר, שר ביטחון בדימוס, אדם שהקריב את מיטב שנותיו, בסך הכל 40 שנה, עבור ביטחון ישראל לסדין אדום שמשלב יצרים – עד כדי סכנה לשלומו – ומה הופך את השר בן גביר לאורח רצוי.
לטעמי, ואני מעריך שלטעמם של רבים מהקוראים, שניהם היו אמורים להתקבל באופן מכבד וראוי. אי אפשר להפיל את האשמה כבר עכשיו על השר שמכהן בתפקידו בקושי חודש ימים, ובטח שאי אפשר לִטְפּוֹל את האשמה לנציג האופוזיציה שבא להוקיר את זכרם של הנרצחים.
הבעיה היא שלא מדובר כאן בטעם לוואי, חד פעמי, שגוי. האופן הבזוי שבו התקבל איש קונצנזואלי כמו בני גנץ מספר את סיפורה של התקופה: העובדות לא משנות, הענייניות יצאה לחל"ת ממושך, ומה ששולט גם עכשיו הוא הפוזיציה.
בן גביר למשל לא צריך להיות מודאג. אם בעוד חודשיים-שלושה, המציאות חלילה וחס וחלילה שוב תוכיח שמה שהיה הוא שנהיה – איש, מלבד בתקשורת, לא ידרוש ממנו קבלות על הבטחות. למה? כי הוא שייך לצד הנכון.
ברמה האישית אני מחבב את בן גביר; ברמה המקצועית אפשר גם להתרשם מנחישותו לשדד מערכות. יחד עם זאת, בעיניי, זה לא היה ראוי כשהגיע אחרי כל פיגוע להפריע לשר המכהן מול המצלמות. טוב נהגו איתו עתה, טוב היה נוהג אז.
ובאשר לבני גנץ.
זאת איננה הפעם הראשונה. לפני זמן מה, אירע אירוע דומה בעת ביקורו בכותל המערבי. קבוצת חוליגנים, בריונים אלימים, צווחו וצרחו לעברו קריאות גנאי. ועל מה? על שום דבר וכלום. הוא בסך הכל לא נמצא בצד הנכון בעיניהם.
בני, אל תירא ואל תחת. אם יש מישהו במערכת הפוליטית שראוי לשמש גשר אמיתי למחנות הניצים זה אתה. דתי מבית, מסורתי בבית, פיך וליבך שווים וכוונותיך רצויות.
קל מאד לבקר את המתקפה הפומבית של שר הבט"ל על היועמ"שית. קל אבל לא הוגן. שעון העצר למדידת תפוקת תפקודו קצר מועד. הוא כבר יודע – מדויק יותר: הוא ידע מאז ומתמיד – כי הבשורה שיביא תירשם בנקודות; טרור לא מנצחים בחודש.
ודווקא בשל כך, מובנית ביקורתו על בהרב-מיארה. בהינתן לו כלים ספציפיים לעצור את המפגע הבא, הוא חש צורך למצות כל אפשרות. איטום ביתו של המחבל הוא אחד מהם.
ישאלו השואלים מה בין יממה ליומיים; מה כבר יקרה אם ימתינו עוד כמה שעות עד לקבלת האישור המשפטי. ישיב לכם בן גביר, כי פעולת האיטום המיידית עשויה לבלום את ההשראה שמקבל מפגע פוטנציאלי ששומע על הפיגוע ורוצה גם.
אם בתוך כדי מעשה, יתברר לאותו אחד שגם שלמשפחת המחבל אין בית לגור בו, יש סיכוי שיעצור. על אחת כמה וכמה, יוסיף ויטען השר, כשכל גורמי הביטחון, מצה"ל ועד שב"כ, תמכו במהלך.
אני עוזב את סעודת השבת, יגיד מן הסתם בן גביר, ופועל במתכונת פיקוח נפש למנוע את האירוע הבא, ופתאום אני מגלה שהיועצת המשפטית גוררת רגליים.
אפשר להתווכח עם הטיעון, אבל הוא בוודאי עושה שכל.
האתגר הוא אתגר. כמויות הנשק הבלתי חוקי במזרחה של ירושלים מטרידות. במוקדם או במאוחר, הדרג המדיני יכריז על מבצע רחב היקף. תוכניות כבר יש, יעדים יש, עכשיו ממתינים למודיעין מדויק.
השבוע, בישיבת הקבינט, ביקשו השרים בן גביר וסמוטריץ' להטיל עוצר על שועפאט וסביבותיה. גורמי הביטחון התנגדו. "היינו כבר באירוע דומה", טענו, "הטלנו עוצר, אבל זה רק העצים את המוטיבציה". השניים התעקשו: "בפעם הקודמת העוצר היה לשם עוצר", אמרו, "עכשיו ננצל זאת לצורך איסוף נשקים".
"בשביל זה", אמרו הביטחוניסטים, "צריך להביא מודיעין מדויק. אי אפשר לעבור רנדומלית בית-בית. זה לא עובד ככה". בן גביר חרק שיניים; הוא גם נמנע מלתת פומבי למיני-עימות שהתפתח.
השעון שבידו קצר סבלנות. יגיע המועד שבו יתחיל לפעול. הדברים אמורים גם כלפי הדרג הפוליטי וגם כלפי הדרג המקצועי. הוא, כך מן הסתם יגיד, את ההבטחות שנתן לבוחר יממש. אם לא, לא יישאר בתפקידו. [
